ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/קפט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג TriangleArrow-Left.png עשה TriangleArrow-Left.png קפט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


והצרעת. דברי רבינו הגאון ז"ל בזה סתומים. וכפי הנראה כוונתו למאי דכתיב (בפרשת מצורע) זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק וגו'. ופירש הרמב"ן ז"ל שם וז"ל לכל נגע הצרעת הוא צרעת השחין והמכוה והזכירם בכאן תחלה מפני תדירותם. ואח"כ הזכיר הנתק שהוא ג"כ מצוי. ואח"כ הזכיר צרעת הבגד והבית. ואח"כ אמר ולשאת ולספחת ולבהרת הם הנגעים הראשונים שפתח בהם הכתוב וכו' עכ"ל עיי"ש. וא"כ שחין ומכוה קראן הכתוב נגע צרעת סתם. וזו היא כוונת רבינו הגאון ז"ל כאן במש"כ והצרעת. ובהכי ניחא מה שתמוה לכאורה במה שלא מנה לא שחין ולא מכוה. שיש למנותם לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל בשתי מצות בפ"ע. דבכל אחד נאמרה בתורה פרשה בפ"ע. וגם אין מצטרפין זה עם זה. כדתנן (בפ"ט דנגעים). אבל לפ"ז נראה דכיון שכללן הכתוב שניהם כאחת בשם אחד נגע צרעת ודיניהם אחד. לכן מנאן כאן מצוה אתת. ולזה הוא שרמז כאן במה שכללן בשם הצרעת. גם תניא בתוספתא (סופ"ג דנגעים) השחין והמכוה שניהם סימן אחד ושניהם טומאה אחת. למה נחלקו. שאין מצטרפין זה עם זה עיי"ש. ומייתי לה הר"ש (סופ"ט דנגעים) עיי"ש. והכי נמי תניא בפ"ק דחולין (ח' ע"א) שחין ומכוה מטמאין בשבוע אחד בשני סימנים בשער לבן ובפסיון ולמה חלקן הכתוב לומר שאין מצטרפין זה עם זה עיי"ש. הרי דשניהם אחד הם ולא הי' מחלקן הכתוב לשתים לולא שרצה לאשמעינן שאין מצטרפין זה עם זה. ואחר דאשמעינן דין זה חזר וכללן יחד כאחת בשם אחד. ולזה מנאן רבינו הגאון מצוה אחת. גם הי' עולה על דעתי לכאורה לומר דט"ס יש כאן. וצ"ל והצרבת. וקרא כן שחין ומכוה משום דשניהם קראן הכתוב כן. דבשחין כתיב צרבת השחין הוא. ובמכוה ג"כ כתיב צרבת המכוה הוא. וכיון דשניהם שם אחד הן וסימן אחד וטומאה אחת. ולא חלקן הכתוב אלא כדי לאשמעינן דאינן מצטרפין זה עם זה. לכך נמנין מצוה אחת. וכן ראיתי לר"ש הגדול ז"ל באזהרות אתה הנחלת שכלל שחין ומכוה בשם צרבת. שכתב שם בהרת וצרבת שאת וספחת עיי"ש. וע"כ בצרבת כוונתו לשחין ומכוה שנקראו כן. ואע"פ שמנה שם שחין ומכוה בפ"ע מיד בסמוך אח"כ עיי"ש. עכצ"ל שמנה השחין והמכוה לטומאה כשיש בהן סימן טומאה מצוה בפ"ע ולטהרה כשאין בהן סימן טומאה מצוה בפ"ע. וזה ודאי צ"ע. ואולי ס"ל מדקתני בסיפרא ובתוספתא שהבאתי לעיל כשם שמצוה לטהרן כך מצוה לטמאן. משמע דהטומאה מצוה בפ"ע. והטהרה מצוה בפ"ע. ואף דנראה דמצוה לטהרן היינו רק במצורע מוחלט לאחר שנרפא מנגעו. מ"מ ס"ל דגם לומר לו טהור אתה כשלא ראה בו סימן טומאה בכלל זה. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל (בשורש שביעי) עיי"ש. אבל זה ודאי תמוה למנות בנגע אחד טומאתו וטהרתו מתוך הסגר כשאין בו סימן טומאה שתי מצות בפ"ע. דודאי פריחה בכולו והבוהק טהרתן נמנית מצוה בפ"ע. דטהרתן היא המצוה. ואין בהן מצוה אחרת. אבל בנגעים טמאים אחר שנמנה טומאתן כשיש בהן סימן טומאה מצוה. ודאי יש בכלל מצוה זו עצמה שלא לטמאו כשלא נראו בהן סימן טומאה ואין להאריך בזה. ועכ"פ מבואר שמנה שחין ומכוה אחת בכלל שם צרבת. וא"כ לכאורה הי' אפשר לומר כן בכוונת רבינו הגאון ז"ל. אבל אין זה נכון דצרבת אינה אלא שם טהרה של שחין ומכוה. ואין טומאתן בכלל. וגם אין צורך להגיה. דבלא"ה הדברים נכונים כמשכ"ל וכן עיקר. וגם באזהרותיו (בדבור לא תענה) מנה רבינו הגאון ז"ל שחין ומכוה. אלא דמדבריו שם נראה שמנאן בשתי מצות בפ"ע עיי"ש:

והנה הרמב"ם וסייעתו ז"ל מנו במנין העשין עשה דוהצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהי' פרוע וגו'. כמבואר בדברי הרמב"ם בסה"מ (עשין קי"ב) עיי"ש. ורבינו הגאון לא מנה עשה זו. וגם הבה"ג וסייעתו ז"ל לא מנאוה. אלא דהבה"ג וסייעתו כללו כל דיני הנגעים בפרשת נגעים שמנו במספר הפרשיות שלהם. ואף דעשה זו היא עשה דרמיא על המצורע גופי'. ואין מקומה במספר הפרשיות. מ"מ כיון דמצוה זו תליא בכהן הרואה את נגעו. דכל זמן שלא ראהו הכהן ולא הסגירו ולא החליטו לא חיילא עלי' עשה זו. הילכך כיון דטומאת נגעים מנו במספר הפרשיות גם מצוה זו שייכא התם. דכבר ביארתי (עשין נ"ז) דאפי' מצות היחיד כל שתלוי' בציבור דרכם למנותה במספר הפרשיות. וא"כ כיון דפרשת נגעים חשבוה למצות הציבור למנותה במספר הפרשיות גם מצוה זו שם מקומה. דהא בהא תליא. ואמנם על רבינו הגאון ז"ל הדבר תמוה. שהרי לא הלך בזה בדרך הבה"ג ומנה כל דיני הנגעים במנין העשין דיחיד. וא"כ אמאי לא מנה עשה זו. וביותר יש לתמוה דבאזהרותיו (בדבור לא תענה) מנה עשה זו. שכתב שם וז"ל ואם בפרע ופרם ומעטה שפם ומחנותיך תשפינה עכ"ל עיי"ש. וכוונתו מבוארת להך עשה דבגדיו יהיו פרומים וראשו יהי' פרוע ועל שפם יעטה וגו' בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. וא"כ ודאי שבכוונה השמיטה כאן מלמנותה. וחזר בו מדבריו שם. והוא תימא:

וראיתי להרמב"ם ז"ל בסה"מ (עשין קי"ב) שכתב וז"ל שצונו להיות המצורע ידוע לכל עד שיובדלו ממנו בני אדם. והוא אמרו יתעלה והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וגו' והראי' על היות זה מ"ע אמרם בספרא לפי שנאמר את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. יכול אע"פ שהוא מנוגע. ומה אני מקיים בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיו פרוע בכל אדם חוץ מכהן גדול. ת"ל אשר בו הנגע אפי' כהן גדול בגדיו קרועים וראשו יהי' פרוע ויגדל שער. ומבואר הוא שכהן גדול הוא בל"ת מלפרום או לפרוע. והשרש אצלנו כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת וכו' יבא עשה וידחה ל"ת. ומאחר שמצאנו לשונם מורה כשנצטרע כה"ג פורע ופורם. מורה שהוא מצות עשה וכו' עכ"ל עיי"ש. ודבריו ז"ל תמוהים אצלי טובא שאם אין הכרח לומר דזו היא מצות עשה אלא מההיא ברייתא דספרא. הדבר מבואר דלא זו שאינה ראי'. אלא אדרבה משם ראי' איפכא. וע"פ סברא זו עצמה של הרמב"ם ז"ל. דהרי בספרא לא נפק"ל דכה"ג פורע ופורם אלא מייתורא דקרא דאשר בו הנגע. וא"כ אם איתא דיש בה עשה לפרוע ולפרום. קשה למה לי קרא. ותיפוק לי' דאע"ג דכה"ג יש בו ל"ת דראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. הרי קיי"ל דעשה דוחה ל"ת. וא"כ אתי עשה זו דבגדיו יהיו פרומים וראשו יהי' פרוע ודחי ל"ת דראשו לא יפרע וגו'. אלא ודאי מוכח מזה דאין בזה עשה. ולא שייך בזה עשה דחיל"ת. ולהכי איצטריך קרא להתיר פריעה ופרימה לכה"ג.

וראיתי להרשב"ץ ז"ל בזה"ר (עשין סי' פ') שהביא דברי הרמב"ם אלו. ולא הרגיש שדברי תימא הם. ואדרבה מדבריו שם מתבאר שהסכים עמו בראי' זו. אלא שכתב עליו וז"ל ולא הי' צריך לכל זה. שאין ספק שיש מצות עשה נכנסת במנין בענין מצורע והוא. בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. וכן אמרו בפסחים בפרק אלו דברים (ס"ז ע"א) אר"ח מצורע שנכנס לפנים ממחיצתי פטור דא"ק בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הכתוב נתקו לעשה וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שהסכים עם הרמב"ם ז"ל בראייתו מהספרא. אלא שכתב דלא צריך לזה. דבלא"ה יש בה עשה נמנית מצד מצות בדד ישב וגו' שבכלל זה. והוא מתמיה הרבה אצלי. איך לא הרגיש דאדרבה משם ראי' מוכחת איפכא. ולפי הנראה ס"ל להרמב"ם והרשב"ץ ז"ל דלא מקרא יתירה דריש לה בספרא. אלא ה"ק ת"ל והצרוע אשר בו הנגע וגו' דכתיב סתמא בכל צרוע אשר בו הנגע ל"ש הדיוט ול"ש כה"ג וא"כ הו"ל עשה בכל אדם. ואתי עשה ודחי ל"ת דכתיב בכה"ג את ראשו לא יפרע וגו'. ולפ"ז שפיר הביא ראי' זו. וכן מבואר מדברי הרמב"ם (פ"י מהלכות טומאת צרעת ה"ו) שכתב וז"ל מ"ע שיהי' המצורע המוחלט מכוסה ראש כל ימי חלוטו ועוטה על שפם כאבל ופורם בגדיו וכו' אפי' כה"ג שנצטרע פורע ופורם שעשה דוחה את ל"ת עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא מבואר דס"ל פירושא דספרא דלא אתי עלה אלא משום עשה דחי ל"ת כדכתיבנא. אבל ודאי מלישנא דברייתא לא משמע הכי כלל כמבואר. ועוד דהרי הך ברייתא מייתינן לה במו"ק בפרק ואלו מגלחין (י"ד ע"ב ט"ו ע"א). והתם קתני והצרוע לרבות כהן גדול בגדיו יהיו פרומים שיהו מקורעים וכו' עיי"ש. ובודאי דמדקתני והצרוע לרבות כה"ג משמע דמהך קרא גופי' איתרבי כה"ג ולא משום עשה דחי ל"ת וכמו שפי' בקרבן אהרן שם עיי"ש:

ואמנם קצת נראה לומר בכוונת הרמב"ם ע"פ מש"כ הר"ן ז"ל (בפרא"ד) וז"ל היכא דאיכא חמימי לרחוץ קודם המילה ואישתפוך הנך דלאחר המילה. איכא למידן אי אמרינן תדחה מילה. כיון שאם יהא נימול נצטרך אח"כ לחלל את השבת במכשירין. או דילמא השתא מיהת בדין מהלינן. ובתר הכי פיקוח נפש הוא שדוחה את השבת. והרמב"ן ז"ל כתב דשרי למימהלי' שאין למצוה אלא שעתה. ואין דוחין את המילה משום שנצטרך אח"כ לדחות את השבת. דבתר הכי פיקוח נפש הוא שדוחה אותו ולא מכשירי מילה וכו'. ואינו כן דעת הרז"ה ז"ל שהוא ז"ל אמר דכל היכא דאישתפוך חמימי דבתר מילה מקמי מילה תדחה מילה. וכן דעת הרשב"א ז"ל. והביא ראי' מדתנן (בפ"ק דביצה) בה"א לא ישחוט אא"כ יש לו דקר נעוץ מבעו"י וכו' ושוין שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. ואם איתא שמלין מפני שבשעת מילה אין כאן דחיית מכשירין. ואח"כ פיקוח נפש הוא שדוחה. הכא נמי נשחוט מפני שמחת יו"ט. ולאחר מכאן נימא שמצות כיסוי היא שדוחה. אלא ש"מ כל שאנו יודעין בתחלת הדבר שיבא לידי איסור מלאכה. דוחין את המצוה כדי שלא נבוא בסוף לידי כך וכו' עכ"ל עיי"ש. ומעתה לפ"ז נחזי אנן הכא לדעת הרז"ה והרשב"א ז"ל. בכה"ג ראוי לומר שאסור לראות נגעו ולטמאו. דא"כ נצטרך אח"כ לדחות איסור לאו דראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. ויש לדחות מצות ראיית נגעים כדי שלא יבא אח"כ לידי כך. אע"פ שאח"כ מצות פריעה ופרימה דמצורע היא שדוחה לאו דפריעה ופרימה דכה"ג. אלא שאפשר לומר דהיינו דאתי קרא דוהצרוע לרבות כה"ג שמותר לכהן לראות נגעו ולטמאו אע"פ שידענו עכשיו שיבוא לידי איסור לאו דפריעה ופרימה דכה"ג. אבל אי לאו דגלי קרא אין ה"נ שהי' אסור לראות נגעו ולטמאו מתחלה כדי שלא יבוא אח"כ לידי דחיית לאו דראשו לא יפרע וגו'. והתינח אם נאמר דיש בזה עשה במצורע. אבל אם איתא דליכא עשה בפריעה ופרימה דמצורע. וא"כ ודאי אין כה"ג מצורע מותר בפריעה ופרימה. וממילא שוב לא צריך קרא להתיר לראות נגעו. דמהיכא תיתי לאסור. כיון שלא יבוא אחר כך לידי דחיית לאו דפריעה ופרימה. והיינו דקתני בספרא והצרוע אף על פי שהוא כה"ג כלומר דאפי' כהן גדול רואין את נגעו לטמאו. לפי שנאמר ראשו לא יפרע וגו' יכול אע"פ שהוא מנוגע. כלומר מפני שאין עשה בפריעה ופרימה לדחות לאו דפריעה ופרימה שבכהן גדול. ומה אני מקיים בגדיו יהיו פרומים וגו' בכל אדם חוץ מכה"ג. ת"ל אשר בו הנגע אע"פ שהוא כה"ג. כלומר ומדאיצטריך קרא לרבות כה"ג שרואין את נגעו לטמאו. ש"מ שפורע ופורם אע"פ שהוא כה"ג. והיינו משום דאיכא עשה בפריעה ופרימה דמצורע. ואתיא הך עשה ודחיא ל"ת דראשו לא יפרע וגו'. ועפ"ז יתבארו לנכון דברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם ובחבורו הגדול שם. וכ"כ גם בסמ"ג (עשין רל"ה). וגם דברי הרשב"ץ ז"ל שהבאתי. דודאי טעמא דכה"ג מנוגע פורע ופורם אינו אלא משום דעשה דחיא ל"ת כמו שביארנו. וגם אין מקום להוכיח מברייתא דספרא דליכא עשה בפריעה ופרימה דמצורע.

איברא דמ"מ נהי דקושיא להרמב"ם ליכא מהך ברייתא. אכתי אין ראייתו משם מובנת כלל. דמאן לימא לן דמאי דדריש בספרא מקרא דוהצרוע לרבות כה"ג היינו לענין שיהא מותר לראות נגעו לטמאו. ודילמא לא גלי קרא אלא עיקר מילתא שיהא מותר בפריעה ופרימה דאע"ג דעשה ליכא במצורע שיהא פורע ופורם. מ"מ גלי קרא בכה"ג דפורע ופורם כשאר מצורעים. והרי עכצ"ל כן לדעת הרמב"ן ז"ל וסייעתו דאין למצות אלא שעתן. ומשום שאח"כ יבא לידי דיחוי ל"ת לא דחינן המצוה בשעתה. וא"כ אפי' את"ל דאיכא עשה בפו"פ דמצורע אכתי לא צריך קרא להתיר לראות נגעו של כה"ג לטמאו. ועכצ"ל דלא מידריש קרא אלא לענין להתירו בפו"פ דמצורע אחר שכבר נעשה מצורע מוחלט. וא"כ ע"כ מוכרח מזה דליכא עשה בפו"פ. דאל"כ למה לי קרא למישרי תיפוק לי' מטעמא דאתי עשה ודחי ל"ת. מיהו להרמב"ן ז"ל גופי' ליכא קושיא. משום דלטעמי' אזיל דס"ל (בסה"מ עשין צ"ו) דליכא שום מצוה בטהרת וטומאת נגעים עיי"ש. וא"כ אפשר לומר דנהי דאין למצות אלא שעתן. מ"מ כאן דליכא שום מצוה בדבר גם להרמב"ן ז"ל כשנצטרך אח"כ לדחות ל"ת לית לן לטמאו עכשיו. אי לאו דגלי קרא. וא"כ שפיר יש מקום לפרש ברייתא דספרא דלא דריש קרא דוהצרוע אלא לענין להתיר לכתחילה לראות נגעו לטמאו. ואין שום הכרח מינה לומר דליכא עשה בפרו"פ דמצורע. אלא דעכ"פ ראייתו של הרמב"ם משם דאית בה עשה ודאי תמוה טובא לענ"ד. ולכן דברי הרמב"ם והרשב"ץ ז"ל בזה צ"ע אצלי:

ומלבד זה עיקר דברי הרמב"ם והרשב"ץ ז"ל תמוהים לכאורה. דאינו מובן למה הוצרכו ראיות כלל לומר דפו"פ דמצורע הו"ל מצות עשה. והא בהדיא כתיב קרא בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע וגו'. הרי מפורש כאן בהך קרא מצות עשה בפו"פ דמצורע. ואיזה מקום ספק יכול להיות בדבר. וגם בגמרא (פרק ואלו מגלחין ט"ו ע"א) מפורש בהדיא דפו"פ חיובא הוא במצורע עיי"ש. והרשב"ץ ז"ל שם לא השיג על הרמב"ם ז"ל אלא מקרא דבדד ישב מחוץ למחנה מושבו דמבואר בפסחים שם דהו"ל מצות עשה. וא"כ ראוי להכניסה במנין. ולמה איצטריך לזה. ואמאי לא סגי לי' בהך קרא גופי' דבגדיו יהיו פרומים וגו' למנותו במנין העשין. ובמאי גרע משאר כל העשין שבתורה:

ואמנם ביתר שאת יקשה לרבינו הגאון ז"ל כאן שלא מנה עשה זו. והדבר יפלא עוד ביותר דאחר שהוא ז"ל גופי' מנאה באזהרותיו שע"פ עשה"ד. חזר בו מזה כאן והשמיטה. ובלא ספק טעמו ונמוקו עמו. והנראה בזה לפי מה שראינו לרבינו הגאון ז"ל דמצות שילוח טמאים חוץ למחנה מנאה במספר הפרשיות שלו (פרשה מ"ח). וע"כ מתבאר מזה דס"ל דאין מצוה זו מוטלת אלא על הציבור והב"ד. ובודאי שכן נראה מפשטי' דקרא דכתיב צו את ב"י וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו' מזכר ועד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום וגו'. וכתיב ויעשו כן ב"י וישלחו אותם אל מחוץ למחנה וגו'. ומשמע ודאי ממשמעות הכתובים שלא הוזהרו בכך אלא הציבור והב"ד ולא הטמא גופי'. דלטמא עצמו אין לנו שום מצוה בקרא. ולפ"ז ממילא מבואר דגם עשה דבדד ישב וגו' רק מצות הצבור והב"ד היא. שהרי תניא בספרי (פ' נשא) וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש שומעני ששלשתן במקום אחד. ת"ל במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. מצורע היה בכלל ויצא מן הכלל ולמד על הכלל וכו' עיי"ש. והביאה בכ"מ (פ"ג מהלכות ביאת מקדש ה"ב) עיי"ש. ואם איתא דהכלל. דהיינו קרא דוישלחו מה"מ כל צרוע וגו'. אינו אלא מצות הציבור והב"ד. והפרט. דהיינו קרא דבדד ישב. הוא מצות המצורע גופי'. היכי קרי לי' דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל. הרי שני ענינים חלוקים הם לגמרי. זו מצות הציבור וב"ד. וזו מצות היחיד הטמא עצמו. ותרוייהו צריכי. אלא ודאי קרא דבדד ישב נמי על הציבור והב"ד הוא דקאי. ושניהם מענין אחד הם. וא"כ לפ"ז גם פריעה ופרימה אינה אלא מצות הציבור והב"ד שהוטל עליהם חובה להנהיג המצורעים בכך. שהרי גם פו"פ בההיא פרשה כתיבא בהדי קרא דבדד ישב. וחדא מצוה נינהו. וכן מבואר בדברי הרמב"ן ז"ל (בעשין הנוספות לדעתו עשה י"ד) ובדברי הרשב"ץ ז"ל בזה"ר שם עיי"ש. וגם במנין העשין של הרשב"ץ לא מנה אלא עשה דבדד ישב (עשין רל"ח). ובכללה הכניס גם פריעה ופרימה עיי"ש. ועפ"ז ממילא מתבאר מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל עשה זו דפו"פ ובדד ישב. משום דהו"ל בכלל עשה דשלוח טמאים שמנאה במספר הפרשיות שם דבכל זה מוזהרים הציבור והב"ד. משום שנתחייבו להבדילו מן המחנה ולעשות לו אות והיכר כדי שיבדלו ממנו. כמו שביאר הרמב"ם ז"ל (בסה"מ עשין קי"ב) עיי"ש. והכל מצוה אחת. ואין סתירה בזה בדברי רבינו הגאון ז"ל בעיקר הדבר כאן למש"כ באזהרותיו שע"פ עשה"ד שם. דגם שם אפשר שכוונתו למנות הכל מצוה אחת. אלא דדרכו שם לפעמים להאריך יותר. משא"כ כאן שדבריו קצרים ומצומצמים מאוד:

אלא דבעיקר הדבר אע"ג שנראה ראי' לרבינו הגאון ז"ל בזה ממה שאמרו בספרי שם מזכר ועד נקבה תשלחו בכל אדם הכתוב מדבר. אחד גדולים ואחד קטנים במשמע. אתה אומר אחד גדולים ואחד קטנים במשמע או אינו אלא כענין שענש. מה מצינו בטמא מקדש שלא ענש אלא גדולים שנאמר ואיש אשר יטמא וגו'. אף כאן לא נאמר אלא גדולים. תלמוד לומר מזכר ועד נקבה תשלחו אחד גדולים ואחד קטנים במשמע עיי"ש. ואם איתא דמצות הטמא גופי' היא. הרי קיי"ל דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו. וא"כ לא שייכי קטנים במצוה זו כלל. כבכל שאר המצות שבתורה. דקטנים לאו בני מיעביד מצוה נינהו. ואין נראה לומר דכאן חידוש הוא שחידשה תורה לחייב קטנים כגדולים. דמהיכא תיתי. ובודאי ראוי לומר דקרא דמזכר ועד נקבה תשלחו סתמו כפירושו בגדולים דוקא ולא בקטנים. וכבר ראיתי להמפרש לילקוט שעמד בזה (פ' נשא) ונדחק מאוד בזה ואינו מספיק כלל עיי"ש. אבל הדבר מבואר כדכתיבנא. מ"מ הדבר קשה לכאורה טובא דבכמה דוכתי משמע דמצות המצורע גופי' היא. כמש"כ הרמב"ם (עשין ל"א) בשם המכילתא והספרי. וז"ל שם וכתוב בספרי וישלחו מן המחנה אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה וכו'. ולשון המכילתא צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה בעשה. ומנין אף בל"ת ת"ל ולא יטמאו את מחניהם וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי מתבאר מזה דהעשה קאי על הטמאים עצמן כמו הלאו דולא יטמאו את מחניהם. מיהו נראה דמהספרי לא מוכח מידי. דהמעיין במקומו בספרי יראה דכל עיקרו לא קאי אלא אסיפא דהך קרא דהיינו על לאו דולא יטמאו את מחניהם בלבד דהכי איתא התם צו את ב"י וישלחו מן המחנה למה נאמרה פרשה זו. לפי שהוא אומר איש אשר יטמא ולא יתחטא וגו' עונש שמענו אזהרה לא שמענו. ת"ל צו את ב"י וגו' הרי זו אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה עיי"ש. והשתא הרי אזהרת עשה לא שמי' אזהרה. והיכי מייתי אזהרה מהך קרא. אלא ודאי ע"כ לא מייתי אלא מסיפא דקרא דכתיב ולא יטמאו את מחניהם. דהו"ל שפיר אזהרת לאו. וכמו שפירשו כל מפרשי הספרי שם עיי"ש. והוא מוכרח. ובמקצת נוסחאות הספרי גרסי' בהדי' הכי. ודברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם שהביאה לענין העשה. ולא הביאה אצל הלאוין (לאו ע"ז). ע"כ מבואר מזה דס"ל דהדברים כפשוטן. דעל העשה קאי. הם תמוהים מאוד אצלי. דהדבר פשוט ומבואר בפ"ק דתמורה ושאר דוכתי דאזהרת עשה לאו אזהרה היא. וא"כ אין ספק כלל דלא קאי הספרי שם אלא על הלאו דסיפא דקרא. וממילא מבואר דמהך ברייתא אין שום ראי' כלל. וגם ממכילתא שהביא הרמב"ם ז"ל שם לא מוכח מידי כמבואר:

אלא שיש לתמוה לכאורה מדאמרינן בפסחים (ס"ז ע"א) אמר ר"ח מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. בדד ישב לבדו ישב מחוץ למחנה מושבו הכתוב נתקו לעשה עיי"ש ובפירש"י שם. הרי מבואר דקרא דבדד ישב הוא עשה למצורע גופי'. דאם איתא דלא קאי אלא על הציבור והב"ד. היכי חשיב ללאו דולא יטמאו את מחניהם לאו הניתק לעשה משום עשה זו דבדד ישב. כיון דהלאו הו"ל אזהרה להטמא גופי'. והעשה לא קיימא אלא אציבור והב"ד. אלא ודאי עכצ"ל דהעשה נמי על המצורע גופי' הוא דקיימא. מיהו אפשר לומר דר"ת לא קדריש הכי אלא מייתורא דקרא. ושם מסקינן דתנאי היא. דאיפליגו ר"י ור"ש בהך מילתא. ואנן כר"י קיי"ל דס"ל דלא הוי לאו הניתק לעשה. וכמו שפסקו הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהלכות ביאת מקדש ה"ח) ובסמ"ג (לאוין ש"ד) עיי"ש. וא"כ למאי דקיי"ל כר"י שפיר אפשר לומר דלא קאי קרא אלא אציבור והב"ד כפשטי' דקרא ולא אמצורע גופי' עיי"ש היטב בסוגיא דגמרא שם. אלא דאכתי לכאורה יש לתמוה מסוגיא דפרק בתרא דמכות (ט"ו ע"א) דאמרינן התם אמר רבב"ח אר"י כל ל"ת שקדמו עשה לוקין עליו. אמרו לי' אמרת. אמר להו לא. אמר רבה האלקים אמרה וכתיבא ותנינא וישלחו מן המחנה וגו' ולא יטמאו את מחניהם. תנינא הבא למקדש טמא. אלא מ"ט קא הדר בי' משום דקשיא לי' אונס וכו' עיי"ש ובפירש"י שם. הרי בהדיא דעשה דוישלחו מן המחנה על הטמא גופי' קאי כמו הלאו דולא יטמאו את מחניהם. ומשום הכי הוא דחשיב לי' לאו שקדמו עשה שאין לוקין עליו למאי דבעי למימר דלאו שקדמו עשה אין לוקין עליו. מיהו אפשר לדחות ולומר דגם מההיא דהתם אין הכרע. ואדרבה יש מקום לומר דמההיא דהתם איפכא מוכח. לפמש"כ הריטב"א ז"ל שם להקשות דלמאי דהדר בי' ר"י משום קושיא דאונס וס"ל דלאו שקדמו עשה אין לוקין עליו. היכי מתרץ ההיא דבא אל המקדש טמא. ונדחק בזה עיי"ש. ולזה אפשר לומר דלפי המסקנא באמת ס"ל לר"י דהיינו טעמא דהבא אל המקדש טמא לוקה משום דאין זה לאו שקדמו עשה. משום דהעשה מילתא אחריתא. ולא קאי על הטמא גופי'. אלא על הציבור והב"ד. משא"כ הלאו דעל הטמא גופי' קאי. ושני ענינים חלוקים הם. וא"כ שפיר נקט רבינו הגאון ז"ל כמסקנא דר"י. ונמצא דמשם אדרבה ראי' לשיטתו:

ועפ"ז אפשר ליישב מה שיש להקשות על הרמב"ם ז"ל שהשמיט ברייתא דספרי שם דמרבה קטנים לשלוח מחנות. וכבר ראיתי לקצת אחרונים ז"ל שהעירו בזה. אבל עפמש"כ אפשר לומר דהרמב"ם לטעמי' שפסק כדקאמר ר"י מקמי דהדר בי'. וכמש"כ בלח"מ (פי"ת מהלכות סנהדרין ה"ב) עיי"ש בדבריו. ולזה ס"ל דעשה דוישלחו מן המחנה על הטמא גופי' קיימא וכמשכ"ל. ולפ"ז ע"כ ליכא לריבויא קטן כמשכ"ל. ועכצ"ל דתלמודין פליגא על ההיא ברייתא דספרי ולא קיי"ל הכי. ולזה השמיטה. אלא דכל זה לדעת הרמב"ם ז"ל. אבל רבינו הגאון ז"ל נקט לעיקר דברי הספרי. וס"ל דהכי נקטינן למסקנא דסוגיא דמכות שם. וגם בפסיקתא זוטרתא נקט ברייתא דספרי עיי"ש. ולהכי שפיר מנאה במספר הפרשיות. וכן הבה"ג וסייעתו ז"ל מנאוה במספר הפרשיות שלהם. עכ"פ נראה ברור בדעת רבינו הגאון ז"ל דלהכי לא מנה מצות פריעה ופרימה ובדד ישב. משום דלדעתו הו"ל בכלל עשה דשלוח טמאים שמנאה במספר הפרשיות. ואפשר דזו היא ג"כ טעמן של הבה"ג וסייעתו ז"ל שלא מנו מצות פו"פ ובדד ישב. ואין צורך למשכ"ל בדעתם. ועכ"פ לדעת רבינו הגאון ז"ל מוכרח לומר כן:

ואמנם לכאורה יש לתמוה לשיטה זו ממשנה ערוכה דתנן בפ"ב דהוריות (ח' ע"ב) אין חייבין על עשה ועל ל"ת שבמקדש ואין מביאין אשם תלוי על עשה ועל ל"ת שבמקדש וכו'. ופירש"י וז"ל אין ב"ד חייבין קרבן על עשה ועל ל"ת שבמקדש דהיינו טומאת מקדש וקדשיו. עשה שבמקדש וישלחו מן המחנה כל צרוע. ל"ת לא יטמאו את מחניהם וכו'. הואיל ואין שגגתו קבוע אלא קרבן עולה ויורד וכו'. ואין מביאין יחידים אשם תלוי על עשה ועל ל"ת שבמקדש דאין אשם תלוי בא אלא על ספק חטאת קבוע וכו'. אבל בב"ד לא איצטריך למיתני אין מביאין אשם תלוי על עשה ועל ל"ת שבמקדש. שהרי אין ב"ד מביאין אש"ת אפי' במקום ספק חטאת קבוע וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר להדיא מהך מתניתין דעשה דוישלחו מן המחנה וגו' מצות הטמא גופי' הוא. מדאיצטריך לאשמעינן דאין היחידים מביאין אשם תלוי על עשה זו. ואם איתא דאין זו אלא מצוה דרמיא על הציבור והב"ד. אבל היחיד דהיינו הטמא גופי' לא נתחייב בה א"כ היכי שייך בי' אשם תלוי בעבירת עשה זו שלא נתחייב בה. ועוד דמשמע דדוקא אש"ת הוא שאינו מביא על עשה זו אבל קרבן חטאת עולה ויורד מייתי כשנודע לו חטאו. וא"ב ע"כ צ"ל דעשה זו מצוה דידי' היא. וכשעבר מייתי עלה חטאת:

הן אמת דחזינא לרבינו יהונתן ז"ל (בפירושו להוריות שם) שכתב וז"ל אין ב"ד חייבין על עשה ועל ל"ת שבמקדש. כלומר אין ב"ד חיישין פר בהוראה אם הורו על דבר שהוא כנגד מקדש וקדשיו. בין שהוא עשה. כגון שנטמא בעזרה שהוא מצוה שיצא משם בדרך הקצרה שימצא. ונפק"ל מפסוק וישלחו מן המחנה. כלומר אם נטמא בעזרה ישתלח משם בזריזות. בין שהוא ל"ת. כגון שנטמא בחוץ דאיכא אזהרה ממקרא ולא יטמאו את מחניהם וכו'. ואין מביאין אשם תלוי כלומר ואין צבור מביאין אש"ת על עשה ועל ל"ת שבמקדש. לפי שאין אש"ת בא על ספק אלא על חטאת קבועה. כדאמרינן בריש פרקין משיח בפר ואין מביא אשם תלוי. דכתיב באש"ת וכפר הכהן על שגגתו אשר שגג. מי שחטאו ושגגתו שוה. יצא משיח שאין חטאו ושגגתו שוה. דכתיב לאשמת העם. הרי משיח כצבור צריך העלם דבר עם שגגת מעשה. לפיכך אינו באשם תלוי. אבל יחיד מביא אשם תלוי על עשה ועל ל"ת שבמקדש. שהרי מביא חטאת בשגגת מעשה בלא העלם דבר וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דמפרש גם מאי דקתני ואין מביאין אשם תלוי. בב"ד דוקא. ודלא כפירש"י ושאר ראשונים שם. וא"כ לכאורה אין משם ראי'. אבל באמת הא ליתא כלל. דמלבד דאכתי גם לפ"ז הכי מוכח מרישא דמתניתין דמדאיצטריך תנא לאשמעינן דאין ב"ד חייבין פר על עשה שבמקדש. והיינו מטעמא דילפינן התם בגמרא דאין ב"ד חייבין אלא במקום שהיחיד מביא חטאת קבועה. לאפוקי מקדש דאינו אלא בעולה ויורד עיי"ש. ואם איתא תיפוק לי' דאין ב"ד חייבין אלא בשעשו הקהל דמעשה תלוי בקהל. וכדתניא בספרא. ומייתי לה התם לעיל (ג' ע"א). יכול הורו ב"ד ועשו ב"ד יהיו חייבין ת"ל הקהל ועשו. מעשה תלוי בקהל והוראה תלויה בב"ד עיי"ש. וכאן הרי הקהל לא עברו על עשה זו אלא הב"ד. והו"ל הורו ב"ד ועשו ב"ד. וכן מדקתני סיפא דאין ב"ד חייבין אש"ת על עשה שבמקדש. תיפוק לי' דלא עשו אלא הב"ד ולא הקהל. אלא ודאי עשה זו מצות היחידים היא ולא מצות הב"ד. ואין לומר דלא איצטריך בגמרא שם לטעמא דאינו בחטאת קבועה אלא משום ל"ת שבמקדש. דהו"ל מצות היחידים. אבל על העשה אין ה"נ דבלא"ה אין ב"ד חייבין מדכתיב הקהל ועשו. דזה ליתא. דודאי מלישנא דמתניתין משמע דהעשה והל"ת מחד טעמא פטירי ב"ד. מדכייל להו כחדא. ואם איתא הרי אין להם ענין זה לזה. דבעשה שבמקדש בלא"ה לא שייך בה חיובא דהוראת ב"ד כלל. וגם לא איצטריך לאשמעינן כלל. דכבר תנן במתניתין (ד'. ע"ב) הורו ב"ד שוגגין ועשו כל הקהל שוגגין וכו' עיי"ש. מבואר דבלא חטאת הקהל אין פר בב"ד:

ובלא"ה עיקר דברי רבינו יהונתן ז"ל נפלאים מאוד אצלי. דמלבד דבהדיא מבואר בגמרא שם במקומו דמאי דתנן ואין מביאין אשם תלוי על עשה ועל ל"ת שבמקדש. על יחידים קאי ולא על ב"ד. וכפירש"י ושאר ראשונים ז"ל מדקאמר התם עלה מנה"מ דצבור לא מחייב קרבן בעלמא ויחיד אשם תלוי נמי לא וכו' עיי"ש. הרי דפטורא דאש"ת דמתניתין על היחיד הוא דקאי. בלא"ה הרי משנה ערוכה (שם לקמן ט' ע"א) תנן כל המצות שבתורה שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת וכו'. אשם תלוי היחיד והנשיא חייבין ומשיח וב"ד פטורין עיי"ש. הרי דב"ד לעולם פטורין מאשם תלוי אפי' בדבר שהיחיד מביא חטאת קבועה. וא"כ מאי איריא דאשמעינן הכא הכי בעשה ובל"ת דמקדש דאינו אלא בעולה ויורד. תיפוק לי' דב"ד ליתנייהו כלל באש"ת. אפי' היכא דהיחיד בחטאת קבועה. ומיהו לפי הנראה ס"ל לרבינו יהונתן ז"ל דאין ה"נ דב"ד לעולם אין מביאין אש"ת. ומתניתין לא קתני הכי בעשה ובל"ת שבמקדש אלא אגב גררא. איידי דקתני רישא אין חייבין על עשה ועל ל"ת שבמקדש קתני נמי ואין מביאין אש"ת וכו'. וכן מוכרח ממה שפירש שם בסיפא דקתני ומביאין אש"ת על עשה ועל ל"ת שבנדה. ומביאים יחידים אש"ת וכו' עיי"ש. הרי דס"ל דב"ד אפי' על עשה ועל ל"ת שבנדה אין מביאין אש"ת. אע"פ שהיא בחטאת קבועה. ובהכי ניחא נמי דלא תקשה לרבינו יהונתן ז"ל ממה שהוכיח בפירש"י שם דאין ב"ד מביאין אש"ת אפי' במקום ספק חטאת קבוע מדממעטינן להו לעיל (ח' ע"א) מדכתיב באש"ת על שגגתו אשר שגג שכל חטאו בשגגה יצא צבור שחטאו בהעלם דבר עם שגגת מעשה. וביותר תמוה דרבינו יהונתן ז"ל גופי' מפרש הכא טעמא דאין הצבור מביאין אש"ת על עשה ועל ל"ת שבמקדש מההוא דרשא דעל שגגתו אשר שגג וכמשכ"ל. וזה תימא דהרי מהך דרשא שמעינן למעוטי ב"ד לגמרי מאש"ת אפי' במקום ספק חטאת קבוע. ולא בעשה ול"ת שבמקדש לחוד. דהא הך קרא דעל שגגתו אשר שגג בעיקר פרשת אש"ת כתיב. ואימעטו ב"ד לגמרי מעיקר דין אש"ת. אבל לפמש"כ ניחא כמבואר:

אלא דעכ"פ דברי רבינו יהונתן ז"ל תמוהים במש"כ שם ואין צבור מביאין אש"ת על עשה ועל ל"ת שבמקדש. לפי שאין אש"ת בא על ספק אלא על חטאת קבועה. כדאמרינן וכו' על שגגתו אשר שגג מי שחטאתו ושגגתו שוה וכו'. כמו שהבאתי לעיל. וכיון דבצבור עסקינן מה זה שכתב שאין אש"ת בא אלא על ספק חטאת קבועה. ומשמע דעל ספק חטאת קבועה מיהת מביאין אש"ת אפי' צבור. וכבר נתבאר דזה ליתא כלל. וגם ר"י ז"ל גופי' לא ס"ל הכי. וגם תמוה מאוד מה שהרכיב וערבב שני הטעמים יחד. והיא הרכבה שאינה קולטת. דלפי מאי דממעטינן להו מקרא דעל שגגתו אשר שגג אימעיטו נמי אפי' מספק חטאת קבועה כמשכ"ל. ועיקר מה שחידש דיחיד מביא אשם תלוי על עשה ועל ל"ת שבמקדש. ומשום זה הוא שהוכרח לדחוקי ולפרושי מתניתין בצבור. הוא דבר מתמיה ומפליא מאוד. דמשנה ערוכה היא (ברפ"ק דכריתות) דתנן בהדיא דעל מטמא מקדש וקדשיו אינו מביא אשם תלוי בלא הודע מפני שהוא בעולה ויורד עיי"ש. ובסוגיא דגמרא שם (לקמן ז' ע"א). וכן הוא בתוספתא שם. והתם לא מיירי כלל בב"ד אלא בכל אדם. וכן הוא בכריתות (כ"ב ע"ב) ובזבחים (מ"ח ע"א) עיי"ש. וכן הוא כאן (סופ"ב) בהוריות דתני תנא קמי דר"ש אשם תלוי בא על טומאת מקדש וקדשיו. א"ל דאמר לך מני ר"א היא דאמר הואיל ונאמר בו כרת כבקבועה מייתי נשיא שעיר עלי'. והאמר ר"י מודה ר"א שאין מביא אש"ת. קשיא עיי"ש. הרי שאין מקום כלל לומר כן אלא לר"א דלא קיי"ל כוותי'. וגם אליבא דר"א מסיק דליתא. וכן מוכרח מעיקר הסוגיא כאן במקומו. דיליף בגז"ש דאין אש"ת בא אלא על ספק חטאת קבועה עיי"ש. וע"כ לא בצבור מיירי. דהא צבור אפי' על ספק חטאת קבועה לא מייתו אש"ת כדכתיבנא. אלא ודאי ביחיד. וא"כ מבואר דאפי' יחיד לא מייתי אש"ת אלא בספק חטאת קבועה ולא על ספק טומאת מקדש וקדשיו. וכבר כתבתי דבהדיא מבואר בגמרא שם דעל יחיד קאי. אלא דאפי' אם נימא דגירסא אחרת היתה לפני הר"י ז"ל. מ"מ הרי מעיקר הסוגיא מוכרח ע"כ דעל יחיד הוא דקאי כדכתיבנא. ולכן דברי רבינו יהונתן ז"ל אלו נפלאים בעיני וצ"ע אצלי כעת ואכמ"ל בזה יותר. ודברי רש"י ושאר ראשונים ז"ל בפירושא דמתניתין שם מוכרחים. וא"כ לכאורה מתבאר משם שלא כשיטת רבינו הגאון ז"ל:

אבל נראה דגם מההיא אין הכרע כלל. דכמו במאי דקתני בסיפא דמתניתין שם אבל חייבין על עשה ועל ל"ת שבנדה וכו'. אין החיוב על העשה עצמה אלא על הל"ת שעמה. וכמבואר בהדיא בתוספתא (פ"ק דהוריות) מפני מה חייבין על עשה שבנדה מפני שיש בה ל"ת עיי"ש. וכן מבואר בספרא (ויקרא דבורא דחובה פ"א) ביותר ביאור. דקתני התם מצות ה' שומע אני עשה ול"ת ת"ל אשר לא תעשנה וכו'. אוציא את הפסח ואת המילה וכו' יכול שאני מוציא את מצות עשה שבנדה ת"ל מכל מצות ה' ריבה. מה ראית וכו'. אני מוציא את כל המצות שאין בהן בל"ת ומביא מצות עשה דנדה שיש בה בל"ת עיי"ש. הרי דבנדה אין החיוב אלא משום ל"ת שבה. דהא על ל"ת לחוד בלא עשה נמי חייבין קרבן. ומ"מ קתני במתניתין חייבין על עשה ועל ל"ת שבנדה. ועכצ"ל דעשה לסימנא בעלמא נקט. משום דבעי למימר שחייבין עלי' בין שפירסה נדה כשבא עלי' בהיתר בטהרה וקודם שפירש ממנה ראתה ופירש מיד. דשייכא בה עשה דותהי נדתה עליו אפי' בשעת נדתה תהא עליו. שאסור לו לפרוש מיד וכשפירש חייב. ולא משום העשה אלא משום דל"ת נמי אית בה מדכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. דלא תקרב נמי לא תפרוש הוא. כדאמרינן בפ"ב דשבועות (י"ח ע"ב) עיי"ש. ובין שבא עלי' אחר שכבר נטמאה דלית בה אלא ל"ת. ולהכי קתני על עשה ועל ל"ת. כלומר בין על הפרישה ובין על הביאה בתחלה. וכפירש"י בפ"ב דשבועות עיי"ש היטב. וא"כ הכי נמי על עשה ועל ל"ת שבמקדש דרישא איכא למימר דאע"ג דעל העשה ודאי לא שייך חיובא כלל. משום דמלבד דלא מייתי קרבן על עשה אפי' בנדה. בלא"ה אין זו מצות היחידים אלא מצות הב"ד. מ"מ הרי אית בה נמי לאו דולא יטמאו את מחניהם. והיינו דאתי לאשמעינן דאין חייבין על עשה ועל ל"ת שבמקדש. ולא נקט העשה אלא לסימנא בעלמא. ולא אתי אלא לומר דאין חייבין לא על הטומאה שנטמא בפנים ולא פירש בדרך קצרה. דשייכא בה נמי עשה דוישלחו מן המחנה. ובין שהיה כבר טמא קודם שנכנס. דליכא אלא ל"ת לחוד. וכ"כ הרמב"ן ז"ל בשבועות (י"ז ע"ב). וז"ל הא דתנן אין חייבין על עשה ועל ל"ת שבמקדש אבל חייבין על עשה ועל ל"ת שבנדה וכו'. ואי אפשר לומר על עשה לחוד חייבין וכו'. ותניא נמי בתיספתא דהוריות מפני מה חייבין על עשה שבנדה מפני שיש בה נמי ל"ת. וה"נ מפורש בספרא. הילכך שמעינן מינה דמתניתין הכי קתני. אין חייבין במקדש על עשה. כגון שנטמא בפנים דקרינא בי' וישלחו מן המחנה ואע"פ שיש נמי ל"ת דולא יטמאו את מחניהם עמה וכו'. וכן אין חייבין על ל"ת שבמקדש דהיינו נטמא בחוץ דלית בי' עשה אלא ל"ת. אבל חייבין על עשה שבנדה כגון בפרישה דאיכא עשה וכו'. לא תעשה שבנדה כלומר ל"ת גרידא במקום דליכא עשה. דהיינו בא על הנדה מתחלה. ומשום דדמיין מקדש ונדה בהנך. קתני מתניתין הכי עכ"ל עיי"ש. וכן פירשו הרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל שם עיי"ש היטב. וממילא מבואר דסיפא דרישא נמי דקתני ואין מביאין אשם תלוי על עשה ועל ל"ת שבמקדש. נמי הכי פירושו. ואין שום סתירה משם לשיטת רבינו הגאון ז"ל בזה בלל. ואין להאריך בזה כאן יותר:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.