ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/קלו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה קלו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שעירי עבודת נכר לעם. וליחיד להובילם. מצות עשה לכל שבט להביא שעיר לחטאת. אם הורו ב"ד הגדול בשגגת הוראה בע"ז ועשו רוב הקהל על פיהם. והוא מחטאות הנשרפות. והיחיד אם שגג בשגגת מעשה בע"ז מביא ג"כ שעיר. אחד הנשיא ואחד כהן המשיח ואחד ההדיוט. ומנאן רבינו הגאון ז"ל בשתי מצות בפ"ע. אבל הרמב"ם וסייעתו ז"ל לא מנו שעיר ע"ז דיחיד מצוה בפ"ע. אלא נכללה אצלם במצוה אחת עם מצות קרבך חטאת היחיד דשאר עבירות שזדונן כרת. שמנאה הרמב"ם בסה"מ (עשין ס"ט) עיי"ש. וגם שעירי ע"ז דציבור לא מנו מצוה בפ"ע. אלא נכללה אצלם במצוה אחת עם מצות פר העלם דבר של. ציבור בשגגת שאר עבירות שזדונן כרת שמנה הרמב"ם (בעשין ס"ח) עיי"ש. וזהו ע"פ דרכו של הרמב"ם ז"ל כמו שהשריש (בשורש שביעי) עיי"ש. ומהאי טעמא מנו ג"כ שעיר נשיא דשאר עבירות ופר כהן משיח במצוה אחת עם חטאת ההדיוט בשאר עבירות. אע"פ שדיניהן חלוקין. וגם בכל אחד באה בתורה פרשה מיוחדת בפ"ע. אבל אין זו דרכו של רבינו הגאון ז"ל בכל זה. שמנאן כל אחד ואחד מצוה בפ"ע. וכבר ביארנו טעמו ודרכו בכל זה לעיל (עשיך ע"ו ק"ב) ושאר דוכתי. וכבר העירו האחרונים ז"ל דדברי הרמב"ם וסייעתו ז"ל בזה נבוכים. שהרי לפי מה שביאר הרמב"ם (בשורש שביעי) וז"ל ומזה המין ג"כ הוא שגגת מצוה. והוא שהכתוב בא בספר ויקרא שמי ששגג ועבר על מצות השם יקריב קרבן. והוא מצות עשה שיקריב השוגג חטאת וכו'. אח"כ דקדק הכתוב בתואר זה הקרבן וכתב בו. אם הי' השוגג מעם הארץ יקריב כשבה או שעירה ואם הי' נשיא יקריב שעיר. ואם הי' כה"ג יקריב פר. ואם הי' השגגה בע"ז יקריב השוגג שעירה בין שהי' נשיא או הדיוט או כה"ג. ולא בהתחלף מיני בעלי החיים שיקריב מהם הקרבן. יתרבה הקרבן האחד שהוא קרבן שוגג וישוב מצות הרבה וכו' עכ"ל עיי"ש. נראה להדיא מדבריו אלו דס"ל שיש למנות רק מצות עשה אחת כללית להביא קרבן על שגגת עבירה בדבר שזדונו כרת. וכל פרטי האישים ומיני הקרבנות אינם אלא דקדוקי המצוה שאינן נמנין מצות בפ"ע. וא"כ הדבר תמוה למה מנה פר העלם דבר של ציבור דשאר עבירות ושעירי ע"ז ופרים לעולה דצבור בע"ז מצוה בפ"ע. ואין לומר דהיינו משום דחטאת הציבור בשאר עבירות וגם חטאת ועולת הציבור בע"ז אינם באים אלא על שגגת הוראה עם שגגת מעשה. דהרי גם פר כהן משיח בשאר עבירות ושעירה שלו בע"ז אינם באים אלא דוקא על שגגת הוראה עם שגגת מעשה. כמבואר בפ"ב דהוריות עיי"ש. ואפי' הכי מבואר בדברי הרמב"ם שם שנמנה מצוה אחת עם חטאת ההדיוט ושאר היחידים שחייבים על שגגת מעשה. ומה שרצו קצתם לתרץ דעיקר מה שמנה הרמב"ם ז"ל (בעשין ס"ח) מצוה בפ"ע שיביאו ב"ד הגדול קרבן אם טעו בהוראה. אין זה משום קרבן החטאת. דודאי כל החטאות אין נמנין אלא במצוה אחת. אלא משום העולות שמביאים על שגגת הוראה בע"ז מנאה מצוה בפ"ע. דאין זה בכלל מצות החטאת דהא עולות נינהו. אין זה נכון כלל. חדא דהרמב"ם שם (בעשין ס"ח) לא הביא אלא קרא דפרשת ויקרא דכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו וגו' דכתיב בפר העלם דבר של צבור דשאר עבירות. ושם ליכא אלא חטאת לחוד ולא עולה. וא"כ מבואר להדיא דקרבן החטאת של צבור מנה מצוה בפ"ע. וכן מבואר (בעשין ס"ט) שכתב שצונו שיקריב כל מי ששגג בחטא ויהי' יחיד קרבן חטאת והוא אמרו יתעלה ואם נפש אחת תחטא בשגגה וכו' עיי"ש. הרי בהדיא דשם לא מנה אלא חטאת היחיד דוקא. וע"כ משום דס"ל דחטאת הציבור נמנה מצוה בפ"ע. ועוד שכן מבואר בהדיא ברמזי המצות שלו (בריש הלכות שגגות) עיי"ש. וכ"כ במנין המצות הקצר שבריש חבורו הגדול עיי"ש. וכן הוא בסמ"ג (עשין רי"ג רי"ז) עיי"ש. וכן מבואר בחינוך (מצוה ק"כ קכ"א) עיי"ש בדבריו. גם עיקר הדבר ליתא כלל דמשום העולה אין למנותה מצוה בפ"ע. משום דאין עיקר המצוה אלא להביא קרבן על השגגה בדבר שזדונו כרת. ומאי דבשגגת הוראה בע"ז חייבים להביא גם עולה עם החטאת. ודאי אין זה אלא מדקדוקי המצוה לפ"מ שהשריש הרמב"ם (בשורש שביעי) ואין למנותה משום זה מצוה בפ"ע. ולכן ודאי דברי הרמב"ם וסייעתו ז"ל בזה צ"ע טובא. אבל דרכו של רבינו הגאון ז"ל דרך ישרה וסלולה כמו שכבר ביארנו דעתו בשורש זה:

ואמנם יש לתמוה לכאורה על דברי רבינו הגאון ז"ל כאן שלא הזכיר בקרבן הצבור בשגגת ע"ז אלא השעירים בלבד ולא הזכיר הפרים. דכל שבט כמו שחייב להביא שעיר לחטאת חייב נמי להביא פר לעולה כמפורש בקרא (בפרשת שלח). ומה זה שדקדק רבינו ז"ל להזכיר במצוה השעירים בלבד. וכן באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות (בדבור לא תענה) דקדק למינקט רק השעירים לחטאת בלבד. והפרים לעולה לא הזכיר כלל עיי"ש. ואע"ג דודאי פשיטא דהפרים והשעירים אין למנותן אלא מצוה אחת. מ"מ לא הו"ל להזכיר השעירים בלא הפרים שעמהם. דכולם יחד הם ענין המצוה. והו"ל להזכיר שניהם או שלא להזכירם כלל. אלא הו"ל לכתוב קרבן סתם שכולם בכלל. אבל נראה דבדקדוק גדול וכוונה עמוקה כתב כן. משום דרק משום השעירים הוא שיש לחלק קרבנות הציבור הבאין על שגגת הוראה בע"ז. ושגגת הוראה דשאר עבירות שבתורה. לשתי מצות מיוחדות בפ"ע. משום דהפרים אין מחלקין אותן לשתי מצות חלוקות בפ"ע. כיון דגם בשגגת שאר עבירות איכא פרים. ואע"ג דפרים דהתם חטאת נינהו ופרים דע"ז עולות נינהו. מ"מ אידי ואידי פרים נינהו. ופר לעולה דע"ז נמי כיון שבא על חטא כעין חטאת חשיב. ומהאי טעמא נמי זמנין דפר החטאת שבשאר עבירות בא במקום פר העולה דע"ז ומכפר כפרתו. כמבואר בההיא דריש פ"ק דהוריות (ג' ע"א) דאיבעיא לן התם מיעוט בחלב ומיעוט בדם מהו. כיון דתרי איסורי נינהו לא מצטרפי. או דילמא כיון דקרבנן שוה מצטרפי. מיעוט בחלב ומיעוט בע"ז מהו. הכא ודאי אין איסורן שוה ואין קרבנן שוה ואין מצטרפין. או דילמא כיון דאידי ואידי כרת הוא מצטרפי תיקו עיי"ש. והרמב"ם ז"ל (בפי"ג מהלכות שגגות ה"ד) לפי גירסתו בגמרא שם פסק דמצטרפין עיי"ש בכ"מ ובלח"מ מש"כ בזה. והנה לא נתבאר בגמרא היאך הם מצטרפין. כיון דזו בחלב וזו בע"ז וקרבנותיהם אין שוין. היכי יעשו בקרבנותיהן איזה קרבן עליהם להביא אם קרבן דחלב או קרבן דע"ז. וכבר העירו על זה בתוס' שם. וכתבו וז"ל צ"ע מה יביאו כיון שאין קרבנותיהם שוין אם יביאו קרבן עכו"ם וגם דחלב או לא עכ"ל עיי"ש. אבל ראיתי להר"ב שער יוסף שם שהביא בשם הרב המאירי ז"ל בפסקיו כת"י שכתב וז"ל יש אומרים דדנים אותם כאילו כולם חטאו בחלב וכולם בע"ז ומביאים פר לחלב ושעיר לע"ז. וגדולי המפרשים פי' שמצטרפין וכו'. ואין דבריהם נראין כלל וכו'. ומסיק דהעיקר שהם מצטרפין לחלב במאי דשוה לע"ז בפר. דיש בכלל מאתים מנה. ומביאין פר כל שבט ושבט. דגם בע"ז דינם בפר. ואין מביאין שעיר עיי"ש. הרי להדיא דס"ל דפר החטאת שבא על החלב ופר העולה שבא על ע"ז חדא נינהו. כיון דתרוייהו על חטא הן באין חובה. ושייך בזה לומר יש בכלל מאתים מנה מאי דבחלב ליכא אלא פר ובע"ז פר ושעיר. כאילו היו שניהן חטאות. וא"כ נמצא דפר החטאת דחלב עומד במקום פר העולה דע"ז. וא"כ עיקר החילוק שבין שגגת הוראה דע"ז לשגגת הוראה דשאר עבירות אינו אלא בשעירים בלבד. אבל פרים כיון דגם בשאר עבירות איכא פרים אינן מחלקין אותן לשתי מצות. דאע"ג דהנך עולות והנך חטאות נינהו כולהו כחטאות חשיבי. ונראה דמהאי טעמא אע"ג דבכל מקום חטאת קודמת לעולה. בע"ז העולה קודמת לחטאת. כמבואר בפרק בתרא דהוריות(י"ג ע"א) ובזבחים (פרק כל התדיר צ' ע"ב) עיי"ש משום שעשאן הכתוב כאילו שניהן חטאות נינהו. והילכך הפר קודם. דקיי"ל פרים קודמין לאילים ואילים קודמין לכבשים וכבשים לשעירים כמבואר התם עיי"ש. וכ"ש פרים לשעירים:

ונראה דהיינו דגמרינן לה התם מדכתיב חטאת דע"ז חסר א'. דלחטת כתיב עיי"ש. ולכאורה היכי משמע מזה להקדים כאן העולה לחטאת אע"ג דבכל התורה כולה החטאת קודמת. ואפי' תטאת העוף קודמת לעולת בהמה. ורש"י ז"ל בזבחים שם כתב דכיון דלחטת כתיב חסר א' למדנו שאינה כשאר החטאות עיי"ש. ועדיין אינו מובן מנ"ל דלענין זה הוא שנשתנה דינה משאר חטאות. ודילמא לענין איזה דין אחר נשתנה דינה. ואיזה משמעות יש לזה בחסרון הא'. אבל לפמש"כ נראה דהכתוב בא לומר דאין חטאת זו מכפרת כל החטא כשאר החטאות שבתורה הבאין על שגגת עבירה. משום דגם הפר לעולה לכפרה הוא בא כחטאת וממילא שוב שמעינן מזה דכאן נשתנה דין החטאת לענין שלא תקדם לפר העולה. משום דעולה זו כחטאת חשיבא וכשתי חטאות נינהו דיש לפר דין קדימה על השעיר. וכיו"ב אמרינן (בפ"ק דזבחים ט' ע"ב) חטאת ששחטה לשם חטאת נחשון וחטאת נזיר וחטאת מצורע פסולה. הני עולות נינהו עיי"ש. הרי דחטאת שאינה באה לכפרה דינה כעולה. וא"כ ה"ה איפכא דעולה הבאה לכפרה על שגגת עברה שזדונה כרת ושגגתה חטאת יש לה דין חטאת. ובהכי ניחא אצלי מאי דאמרינן התם חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם לשם חטאת עכו"ם כשירה. ופירש"י וז"ל לשם חטאת עכו"ם. רבותא נקט אע"ג דלא דמיא לשאר חטאות שהן בכבשה או בשעירה. והיא אינה כשירה בכבשה אלא בשעירה עכ"ל עיי"ש. והוצרך לזה משום דקשה מאי הוסיף במאי דנקט חטאת עכו"ם טפי מחטאת דם. ולזה תי' דלרבותא דליתא בחטאת דם נקטי'. אבל קשה דאכתי הא נמי פשיטא דכיון דמיהת גם שאר חטאות כשירין בשעיר' ודאי דמיא בזה לשאר חטאות. אע"ג דהן כשירין נמי בכשבה. ואין בזה שום שינוי בגוף החטאת משאר חטאות. אבל לפמש"כ נראה דהכוונה בזה לחטאת עכו"ם של ציבור. דהיינו השעיר. דאע"ג דזו נקבה וזה זכר. כבר מבואר (בריש פ"ק דמנחות ג' ע"א) דחטאת יחיד ששחטה לשם עולה. או עולה ששחטה לשם חטאת יחיד אין מרצין משום דבין זכרים לנקיבות לאו אדעתייהו דאינשי עיי"ש. ושפיר אשמעינן בזה רבותא דאע"ג דחטאת עכו"ם אינה מכפרת כולה כפרה אלא בהדי עולה. וסד"א דהו"ל כשוחט חטאת לשם עולה. וקמ"ל דמ"מ חטאת היא. ולא דמיא לחטאת נזיר וחטאת מצורע. דהנך דלא באו לכפרה כלל עולות נינהו. משא"כ זו דמ"מ לכפרה אתיא חטאת היא. והיינו דקאמר התם לשם חטאת עכו"ם כשירה לשם חטאת נזיר לשם חטאת מצורע פסולה הני עולות נינהו עיי"ש.

איברא דראיתי בירושלמי (פ"ג דהוריות ה"ד) דגרסינן התם הי' שם פר ע"ז ושעיר הבא עמו וחטא' אחרת. פר קודם לשעיר ושעיר קודם לחטאת אחרת וחטאת אחרת קודמת לפר. היך עבידא. אר"י מכיון שהשעיר מחוסר זמן לפר כמי שקדמו פר. וחטאת אחרת קודמת לפר. ופר של ע"ז קודם לשעיר הבא עמו מפני שקדמו במקרא. עיי"ש ובדברי המפרש שם. הרי דפר של ע"ז דין עולה גמורה יש לו. וחטאת אפי' של יחיד קודמת לו. אלא שיש לומר דהיינו דוקא לפום סברתו דר"י דאמר דהא דפר של ע"ז קודם לשעיר הבא עמו היינו משום שקדמו במקרא. אבל לפי מאי דמסקינן בירושלמי שם דלאו היינו טעמא. אלא משום דשעיר עזים אחד לחטת חסר כתיב. אידחי לגמרי מילתא דר"י ואין חטאת קודמת לפר של ע"ז משום דכיון דחטאת דשעיר הבא עמו חסר כתיב. ואשמעינן קרא שאינו כשאר החטאות לכפר כולה כפרה אלא בהדי הפר שמכפר עמו והו"ל כחטאת. ולכך אין השעיר חטאת קודמו. וכמו שביארנו. א"כ כ"ש שאין חטאת יחיד בעלמא קודמת לו. ואמנם אכתי קשה מדקתני בברייתא (בפ"ג דהוריות בתלמודא דידן י"ג ע"א) פר העלם דבר של צבור קודם לפר של ע"ז. ומפרשינן בגמרא מ"ט. האי חטאת והאי עולה. ותנא והקריב את אשר לחטאת ראשונה וכו' זה בנה אב שכל חטאות קודמות לעולות הבאות עמהם וכו' עיי"ש. הרי להדיא דפר העולה של ע"ז דין עולה גמורה יש לו וחטאת קודמת לו. מיהו נראה דאפשר לומר לזה ע"פ מאי דאמרינן בפ"ק דזבחים (ז' ע"ב) תניא אר"ש חטאת למה באה לפני עולה לפרקליט שנכנם ריצה פרקליט נכנס דורן אחריו. וכתבו בתוס' שם וז"ל ריצה פרקליט. אע"ג דאיכא עולת יולדת ומצורע ונזיר דלא מייתו קרבן אלא לאישתרויי בקדשים. כדאמר בפרק בתרא דכריתות ואפי' הכי חטאת קודמת לעולה דלא חלקה תורה עכ"ל עיי"ש. ומעתה לפ"ז אפשר לומר דכמו דהתם. דאע"ג דחטאת יולדת ומצורע ונזיר עולות נינהו. אפי' הכי משום לא פלוג מקדמינן החטאת ראשונה לפני העולה אף דתרוייהו עולות נינהו. הכי נמי הכא אע"ג דתרוייהו חטאות נינהו. דגם הפר של ע"ז אע"ג דעולה מיקרי חטאת הוא. מ"מ יש להקדים לו פר העלם דבר של ציבור. משום דלא חלקה תורה. וכיון דעולה קריי' רחמנא פר העלם דבר של ציבור דמיקרי חטאת קודמו. כשאר חטאות שקודמות לעולה:

מעתה א"כ נכונים דברי הרב המאירי ז"ל דשגגת חלב ושגגת ע"ז מצטרפין להתכפר בפר העלם דבר שהוא חטאת משום דגם בע"ז דינן בפר. ואע"ג דקריי' רחמנא עולה. מ"מ חטאת הוא כמו שנתבאר. ואע"ג דשם איכא נמי שעיר לחטאת יש בכלל מאתים מנה והו"ל כפרתן שוה. וראיתי להר"ב ש"י שם שכתב על דברי המאירי ז"ל וקצת קשה לענ"ד דאף דבע"ז הדין הוא דמייתו פר כמו חלב מ"מ הפרש גדול יש דבחלב הוי פר לחטאת ובע"ז הוי עולה ולא דמי למה שאמרו יש בכלל מאתים מנה עכ"ל עיי"ש. ולפי מה שביארנו נכונים דברי הרב המאירי ז"ל ולק"מ. ובזה נכונים ג"כ דברי רבינו הגאון ז"ל כמשכ"ל. דודאי גם לפי דרכו של רבינו הגאון אם היתה שגגת ציבור בשאר עבירות ובע"ז קרבנותיהן שוות ממש. אע"ג דכל חדא כתיבא בפרשה מיוחדת בפ"ע לא היו נמנות אלא מצוה אחת. כיון דשם אחד ממש נינהו וגם דיניהם שוין דכל שעברו על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת בכל איסורין שבתורה בשגגת הוראה ע"פ ב"ד הגדול מצוה עליהן להביא קרבנות אלו. כדרכו של רבינו ז"ל בכל כיו"ב כמו שביארנו בכמה מצות כיו"ב. אבל כיון דאין מצותן שוות. דבשאר עבירות מצותן בפר לחוד. ובע"ז מצותן בפר ובשעיר. לכן נמנין בשתי מצות חלוקות בפ"ע. ולזה נקט רבינו הגאון ז"ל בענין המצוה רק השעירים. דרק משום השעירים הוא שנחלקו לשתי מצות בפ"ע. אבל לא משום הפרים. דאע"ג דשל שאר עבירות קראן הכתוב חטאות ושל ע"ז עולות. מ"מ כולן חטאות נינהו:

ונראה ראי' לזה מדאמרינן (בפ"ב דערכין י"א ע"ב) בעי רבי אבין עולת נדבת ציבור טעונה שירה או אינה טעונה שירה. עולותיכם אמר רחמנא אחת עולת חובה ואחת עולת נדבה. או דילמא עולותיכם דכולהו ישראל קאמר רחמנא. וקפשיט לי' מדתניא על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולה קק"ד אף שלמים קק"ד ומה שלמים קבוע להם זמן אף עולה קבוע לה זמן ולאפוקי עולת נדבה שאין קבוע לה זמן עיי"ש. והנה לפ"ז ודאי מתבאר דאף עולת חובה של צבור שאין קבוע לה זמן אינה טעונה שירה. וא"כ הדבר תמוה נהי דרבי אבין דלא מיבעיא לי' אלא עולת נדבת צבור אפשר דעולת חובת צבור אפי' בשאין קבוע לה זמן הוה פשיטא לי' דטעונה שירה. מ"מ מסתימת סתמא דתלמודא דפשיט לי' האיבעיא מהך ברייתא. משמע ודאי דלא אתי אלא למיפשט מאי דמספקא לי' לרבי אבין. אבל לא לאיפלוגי עלי' ולאותובי' במאי דפשיטא לי'. דאל"כ הו"ל למימר הכי בהדיא מכלל דעולת חובת צבור אפי' אין קבוע לו זמן פשיטא לי' דטעונה שירה ת"ש דתני וכו'. וכאורחא דתלמודא בעלמא בכל כיו"ב והוה מייתא מהך ברייתא תרתי. חדא לאותובי עלי' ולמיפרכי' במאי דפשיטא לי' דעולת חובת צבור שאין קבוע לה זמן טעונה שירה. וגם למיפשט מאי דמספקא לי' בעולת נדבת צבור. אבל השחא ודאי משמע דליכא שום תיובתא עלי' דר"א מהך ברייתא. ולא אתי למיפלג עלי' כלל אלא למיפשט מאי דמיבעיא לי'. והדבר תמוה דהרי ודאי מהך ברייתא איכא למשמע נמי דאפי' עולת חובת צבור אם אין קבוע לה זמן. דומיא דנדבת צבור. ג"כ אינה טעונה שירה ותיובתא דר"א. וע"כ אין לומר דר"א מיבעיא לי' נמי בעולת חובת צבור שאין קבוע לה זמן אי טעונה שירה. דא"כ אמאי נקט עולת נדבת צבור. כיון דגם בחובת צבור דומיא דנדבה דאין קבוע לה זמן מיבעיא לי'. סתמא הו"ל למינקט עולת צבור שאין קבוע לה זמן. לא שנא דחובה ול"ש דנדבה. אלא ודאי מוכרח מזה דפר העלם דבר של צבור בשגגת ע"ז אע"ג דקריי' רחמנא עולה וקרב כדין עולה. מ"מ חטאת הוא ולא שייכא בי' שירה כמו בחטאת. וכיון דלא משכחת לה עולת חובת צבור שאין לה זמן קבוע אלא פר העולה דשגנת ע"ז בלבד. להכי שפיר נקט רבי אבין עולת נדבת צבור דוקא. משום דעולת חובת צבור אי קבוע לה זמן פשיטא דטעונה שירה כמפורש בקרא. ושאין קבוע לה זמן לא משכחת לה אלא בפר העולה דשגגת צבור בע"ז. וזו לאו עולה היא אלא חטאת. ופשיטא דאינה טעונה שירה:

ובהכי ניחא שפיר דברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהלכות כלי המקדש ה"ב) שכתב וז"ל ומתי אומר שירה על כל עולות ציבור החובה. ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין. אבל עולת נדבה שמקריבין הציבור לקיץ המזבח אין אומרין עליהם שירה עכ"ל עיי"ש. וכן כתב (בפ"ו מהלכות תמידין ומוספין ה"ח) וז"ל אין אומרין שירה אלא על עולת הציבור וזבחי שלמיהם האמורין בתורה. אבל עולות נדבה שמקריבין ממותר תרומת הלשכה אע"פ שהן של ציבור אין אומרים שירה עליהם עכ"ל עיי"ש. ודבריו תמוהים מאוד לכאורה דמבואר מדבריו דעולות חובת ציבור כולן טעונות שירה. שהרי לא הזכיר כלל החילוק המבואר בהדיא בברייתא דדוקא שקבוע לה זמן. לא בהלכות כלי מקדש ולא בהלכות תו"מ שם. וזו תימא והיפוך מן המבואר להדיא בברייתא שם. וכבר ראיתי לאחד מהאחרונים ז"ל שהרגיש בזה. והעלה בצע"ג. ומה שרצה לצדד קצת בזה דהרמב"ם לטעמי' שפסק (בפ"ד מהלכות שקלים) דפרים ושעירים אלו אין באין מתרומת הלשכה אלא בתחלה מגבין עליהן עיי"ש. ולכך אינן בכלל קרבנות ציבור כלל. ולא משכחת לה עולת חובת ציבור שאין קבוע לה זמן. דפר העולה דשגגת ציבור בע"ז לאו קרבן ציבור הוא. כיון שאינו בא מתרומת הלשכה. לא יתכן כלל. דמלבד דאין שום חילוק בין תרומת הלשכה למעות שגבו מכל ישראל מתחילה לכך. דאידי ואידי מעות ציבור נינהו. וגם כבר פירש"י (בפרק התכלת נ"ב ע"א) דטעמא דאין באין מתרומת הלשכה אינו אלא משום דלאו אדעתא דהכי הביאו שקליהם שהרי לא היו יודעים שיחטאו. אלא דמאן דאמר שבאים מתרומת הלשכה ס"ל דאפי' הכי רבינהו קרא עיי"ש. ועוד דבהדיא מבואר ברמב"ם (פ"א מהלכות מעה"ק הלכ"ה) דהללו קרבנות ציבור נינהו. ויותר מבואר כן בהדיא שם (בהלכה ט"ז) עיי"ש ובכ"מ שם. וכן מבואר בפיה"מ להרמב"ם (בהקדמתו לסדר קדשים) דקרבנות ציבור ממש הן אלא שדומין לקרבן יחיד עיי"ש בדבריו. ומביא שם ראי' לזה מהסיפרא. ואין להאריך בזה. וא"כ ודאי דברי הרמב"ם תמוהים לכאורה טובא. אבל לפמש"כ לק"מ דפר העולה דשגגת צבור בע"ז חטאת הוא ולא משכחת לה עולת ציבור שאין קבוע לה זמן אלא עולת נדבת צבור הבאה לקיץ המזבח. וא"כ דברי הרמב"ם ז"ל מדוקדקין היטב. וגם לא השמיט כלום. דמאי דקתני בברייתא דבעינן דוקא עולה שקבוע לה זמן אינו אלא למעוטי עולת נדבת צבור. והרי כתבה הרמב"ם בהדיא. ומש"כ דכל עולות חובה של ציבור טעונין שירה. היינו משום דפר הבא על שגגת ציבור בע"ז לאו עולה הוא. ולא קריי' קרא עולה אלא לענין דיני הקרבתו על המזבח כעולה. אבל באמת חטאת הוא. וכיו"ב כתב הר"ב ברה"ז (בפ"ק דזבחים ט' ע"ב) על מה שהקשה בכ"מ (פט"ו מהלכות פהמו"ק ה"ו) על הרמב"ם שהשמיט מימרא דרבא שם דאמר חטאת ששחטה על מי שמחוייב חטאת נזיר חטאת מצורע כשירה. משום דהני עולות נינהו. ונדחק לומר שלא הי' בגירסתו עיי"ש. וכתב בבה"ז שם דלחנם דחק עצמו דכבר כתב הרמב"ם שם לקמן (בהלכה ח') דחטאת ששחטה על מי שמחוייב עולה כשרה. והני נמי בכלל כיון דעולות נינהו עיי"ש בדבריו. הרי דאע"ג דרחמנא קרינהו חטאות. מ"מ כיון שאין באין על חטא פשוט דבכלל עולות נינהו. וכללן הרמב"ם ז"ל בכלל עולה סתם. וא"כ הכא נמי אע"ג דרחמנא קריי' עולה. מ"מ כיון שבאה על חטא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת בכלל חטאת היא. ולא בכלל עולה. והרמב"ם ז"ל שם שכתב עולות אין זו בכלל. וא"כ דברי הרמב"ם נכונים. ובפרט דהכי מוכחא הסוגיא דערכין דמשם מקור דין זה כמו שביארנו:

ועכ"פ דברי רבינו הגאון ז"ל מדוקדקים היטב בזה. ומיהו נראה דבלא"ה אפשר לומר בפשיטות דמשום הכי נקט רק השעירים. משום דעיקר החילוק שבין שגגת הוראה בצבור בשאר עבירות לשגגת ע"ז. הוא רק בשעירים שישנן בשגגת ע"ז ולא בשגגת שאר עבירות. אבל הפרים אע"ג דכאן הם עולות ושם הם חטאות. מ"מ פרים בתרוייהו איכא ואין כ"כ חילוק ביניהן. ובפרט דגם פרים דשאר עבירות הו"ל כעולות שכולן כליל. דהא מיהת כולן לשריפה אזלי. דפרים הנשרפין הן. ודמו קצת לעולות. ולכן נקט רבינו הגאון ז"ל בשגגת ע"ז השעירים. ולקמן (עשה קמ"א) בשגגת שאר עבירות נקט הפר. משום דהתם שעירים ליכא. דבזה החילוק שבין שתי אלו העשין מבואר יותר. ועפ"ז מתבאר טעם מכריח ביותר שיש למנותן שתי מצות בפ"ע. שוב ראיתי דקושיא זו שהקשיתי על רבינו הגאון ז"ל יש להקשות בכמה דוכתי בברייתא כיו"ב. דלא מזכיר תנא בשגגת ע"ז דצבור אלא השעירים בלבד בלא הפרים. כמו ביומא (פרק הוציאו לו נ' ע"א) דקתני בברייתא א"ל ר"י והלא פר העלם דבר של ציבור ושעירי עכו"ם וחגיגה דקרבן ציבור ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה עיי"ש. וכן הוא בתוספתא (פ"א דתמורה) עיי"ש. וכן בפ"ק דהוריות (ג' ע"ב) דתניא פר העלם דבר של ציבור ושעירי ע"ז בתחילה גובין עליהן וכו' עיי"ש. וכן בפרק התכלת (נ"ב ע"א) מייתי שתי ברייתות דקתני בהו פר העלם דבר של ציבור ושעירי עכו"ם. וכן הוא בתוספתא (פ"ב דשקלים) עיי"ש. וקשה אמאי לא נקט בע"ז אלא השעירים בלבד ולא הפרים. וכיו"ב הקשו התוס' (בפ"ק דשבועות י"א ע"ב) בד"ה וכן שעירי ע"ז שאבדו וכו'. וז"ל תימא אמאי לא תני פר העלם דבר בהדי שעירי ע"ז שרגיל לשנותם יחד וכו' עכ"ל עיי"ש שהניחוה בתימא. והדבר קשה אמאי לא הקשו כן בכל דוכתי כיו"ב דלא קתני בע"ז אלא השעירים ולא הפרים. ולא קתני אלא פר הבא על כל המצות. והרי גם בע"ז המצוה להביא פרים עם השעירים. ואולי אפשר לומר דבמאי דקתני פר העלם דבר גם פר של ע"ז בכלל. דגם הוא הו"ל פר העלם דבר בשגגת ע"ז. וקתני תחילה פר העלם דבר של ציבור שכולל פר העלם דבר של כל שגגת עבירה. בין דע"ז ובין דשאר עבירות. והדר קתני השעירים שאינן אלא בע"ז בלבד. ולהכי קרי להו שעירי ע"ז. דבשאר עבירות לא מייתו אלא פרים לחוד. וגם אפשר לומר דאיידי דקתני הכי ביומא (נ"ז ע"א) ובזבחים (בפרק ב"ש מ"א ע"א) ולקמן (פ"ג ע"א) לפי גירסת התוס' שם (לעיל מ"ז ע"ב) בד"ה אלו ואלו עיי"ש. וכן הוא בספרא (פרשת אחרי פ"ה) עיי"ש. והתם לא שייך למינקט אלא פר הבא על כל המצות בלבד ולא פר דע"ז. משום דבחטאות הנשרפות מיירי התם. ואילו פר דע"ז עולה הוא. לכך נקט הכי בכל דוכתי. איך שיהי' השתא דאתינן להכי אפשר לומר דרבינו הגאון ז"ל ג"כ לישנא דברייתא נקט. דבכל דוכתי לא נקט תנא אלא שעירי ע"ז בלבד ולא הפרים:

ועדיין יש לעיין בדברי רבינו הגאון ז"ל כאן. וכן לקמן (בעשה קמ"א) במצות פר העלם דבר של ציבור דכל המצות. דכיון דפרים אלו קרבנות ציבור נינהו. וכן שעירי ע"ז כמבואר ביומא שם. ולחד תנא אתו מתרומת הלשכה. ואפי' למאן דפליג. מ"מ אתו ממעות הציבור של כל ישראל שגובין עליהן מכולם. והו"ל מצות המוטלות על הציבור שמקומן לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל במספר הפרשיות ולא במספר שאר העשין שחובתן על כל יחיד. ולא דמי לפסח וחגיגה וקרבן ראי' שמנאן במנין שאר העשין. דהנך אע"ג דמצותן מוטלת על כל ישראל יחד בזמן אחד. מ"מ המצוה מוטלת על כל יחיד ויחיד בפ"ע. ואין אחד מעכב על חבירו. דאפי' לא עשו כל ישראל פסחיהן מ"מ חייב היחיד לעשותו. ואי לא עביד בר כרת הוא. ולא תלי בציבור כלל בעיקר מצותו. ומהאי טעמא קרי לי' נמי קרבן יחיד (בפ"ה דיומא נ"א ע"א). וחגיגה נמי חשיב התם קרבן יחיד. אלא לגבי פסח שני חשיב לי' כקרבן ציבור. משום דאתי בכנופיא עיי"ש. וכן בפ"ק דחגיגה (ו' ע"א) עיי"ש. ובמש"כ התוס' שם ד"ה קרבן יחיד. ובפסחים (פרק אלו דברים ע' ע"ב) ובתוס' ד"ה הא ודאי עיי"ש. אבל הנך דהכא מבואר להדיא בספרי (פרשת שלח פיסקא קי"א) דאחד מן השבטים שעבר ולא הביא קרבנו מעכב הכפרה. דאמרינן התם וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל מנין אתה אומר שאם עיכב אחד מן השבטים ולא הביא שהי' מעכב את הכפרה. ת"ל וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל עיי"ש. וא"כ מבואר דהמצוה מוטלת על כל הציבור כולו ולא על היחיד. ומיעוטו מעכב את רובו. ואפי' אחד מן השבטים שלא הביא קרבנו אי אפשר שוב למצוה זו להתקיים ע"י שאר השבטים. וא"כ אין לך מצוה שתלויה בציבור יותר מזו. ואין מקומה כאן אלא במספר הפרשיות שהן מצות המסורות לציבור:

איברא דעיקר הך דינא המבואר בספרי לא חזינא להרמב"ם ז"ל שהביאה בהלכותיו. והדבר תמוה טובא לכאורה מאי ענין השמטה זו ומה טעם יש בה. דלכאורה נראה שהדבר מוסכם ולא אשכחן מאן דפליג עלה. וכבר נתעורר בזה מהר"ד פארדו ז"ל בספרי דבי רב והניחה בתימא עיי"ש. וראיתי בפסיקתא זוטרתא (פ' שלח) שגם הוא השמיט דרשא זו דספרי. וזה מתמיה ג"כ שאין זו דרכו. כיון דדרשא מוסכמת היא ולית בה פלוגתא. ואמנם יש לי מקום עיון בזה מהא דתנן (בפ"ק דהוריות ג' ע"ב) הורו ב"ד וידעו שטעו וחזרו בהן בין שהביאו כפרתן ובין שלא הביאו כפרתן והלך ועשה על פיהן רבי שמעון פוטר וכו'. ופירש"י וז"ל לפי שברשות ב"ד הוא עושה שזה עדיין לא הי' יודע שידעו שטעו וחזרו בהן והו"ל תולה בב"ד הילכך פטור עכ"ל. ואמרינן עלה בגמרא שם אמר ר"י א"ר מ"ט דר"ש הואיל וברשות ב"ד הוא עושה. מיתיבי פר העלם דבר של ציבור ושעירי עכו"ם בתחילה גובין עליהן דברי ר"ש. רבי יהודה אומר מתרומת הלשכה הן באין. אמאי כיון דגבי להו הו"ל הודע. ומשני איבע"א כגון דלא הוה במתא. ואבע"א רב כאידך תנא סבר דתניא איפכא. בתחילה גובין עליהן דברי ר"י. רש"א מתרומת הלשכה הן באין עיי"ש. והנה דברי הספרי צריכין ביאור דכיון דעיקר ילפותא היינו מדכתיב וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל. דמשמע דוקא כל עדת ישראל כולה. א"כ אמאי לא ממעט אלא אם עיכב אחד מן השבטים ולא הביא כפרתו. ואטו שבטים כתיבי הכא בקרא. ואמאי לא נמעט ג"כ אפי' עיכובא דאדם אחד. שאם עיכב ולא נתן חלקו בקרבנות שבטו הוא מעכב את הכפרה של כולם. אבל נראה פשוט דכיון דסתם ספרי ר"ש הוא. ולפי מאי דמסקינן בפרק התכלת (נ"ב ע"א) ר"ש הוא דס"ל דקרבנות אלו באים מתרומת הלשכה. א"כ לא משכחת לה עיכובא אלא בשבט שלם. וכגון שלא הביאו מתרומת הלשכה אלא י"א פרים וי"א שעירים על י"א שבטים. וחסרו פר ושעיר של שבט אחד. אבל עיכובא דאדם אחד לא משכחת לה כלל דהא לר"ש אין גובין על הפרים והשעירים אלו מכל אחד ואחד מישראל בפ"ע. אלא באים מתרומת הלשכה כשאר קרבנות צבור. ואפי' בשלא נתן עדיין את חלקו בתרומת הלשכה. דהיינו שלא שקל את שקלו. הרי קיי"ל דתורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות. ובע"כ כל אחד מישראל יש לו חלק בקרבנות הציבור. ולזה שפיר נקט בספרי רק עיכובא דאחד מן השבטים. אבל למ"ד דאין מביאין אותן מתרומת הלשכה אלא בתחילה גובין עליהן מעות מכל אחד מישראל. דלדידי' משכחת לה שפיר נמי עיכובא דאחד מכל ישראל. ודאי אין הכי נמי דאפי' לא עיכב אלא אחד מכל ישראל מעכב את הכפרה של כל ישראל. משום דלא קרינן בי' וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל. והשתא לפ"ז יש לתמוה בסוגיא דהוריות שם דמוקי מילתא דר"ש במתניתין דקאמר שאם תזרו בהן והלך ועשה על פיהם בין שהביאו כפרתן ובין שלא הביאו דפטור. בדלא הוה במתא ולזה לא גבו ממנו חלקו בפר ושעיר. ולזה לא ידע שחזרו בהן. והרי כיון דהשתא קיימינן בס"ד דס"ל לר"ש דפר העלם דבר של ציבור ושעירי ע"ז בתחילה גובין עליהן. וא"כ לפי הספרי אפי' עיכב רק אחד מכל ישראל ולא נתן חלקו בדמי הפר והשעיר מתעכבת הכפרה כולה. וכאילו לא הביאו כפרתן דמי. וא"כ קשה חדא דלפ"ז היכא קתני בין שהביאו כפרתן וכו'. ומשמע ודאי שכבר נתכפרו וכפרתן כפרה. והא כיון דההוא דלא הוה במתא לא נתן חלקו אין כפרתן כפרה ולא שייך לומר הביאו כפרתן. ועוד דכיון דהכפרה מתעכבת בהכי היכי משכחת להו שיביאו כפרתן והא הו"ל חולין בעזרה. וע"כ מוכרח מזה דלתלמודין לא ס"ל הך דינא דספרי:

הן אמת שראיתי להר"ב באר שבע בהיריות שם שכתב וז"ל הא דקאמר בתחילה מגבין להן פי' קודם שלוקחין שום מעות מתרומת הלשכה גובין עליהן. ואם אינו מספיק הגביי' אז לוקחין המותר מתרומת הלשכה עכ"ל עי"ש. ולפ"ז אפשר לומר דכיון דזה לא הוה במתא בשעת גביי' ולא אפשר להביא כפרתן בלא חלקו של זה. נוטלין לחלקו מתרומת הלשכה. דהו"ל בזה כאילו לא הספיקה הגביי'. דהרי בענין אחר אי אפשר להקריב וכיון דלכל אחד מישראל יש לו חלק בתרומת הלשכה ואדעתא דהכי ניתנו השקלים להקריב מהן כל קרבנות הציבור. ודאי הו"ל כאילו נתן גם הוא חלקו בפר ושעיר אלו. ושפיר אין כאן עיכוב בכפרתן. ולק"מ מברייתא דספרי. אבל דבריו תמוהים מאוד אצלי ואין להם שום שורש ועיקר כלל. ומה שהביאו לידי כך לשון בתחילה גובין עליהן דקתני בברייתא. במח"כ אישתמיטתי' דברי רש"י במנחות שם. שכתב וז"ל בתחילה מגבין להן. כלומר עכשיו כשמביאין אותן גובין את המעות מכל אחד ואחד ואין באין מתרומת הלשכה כשאר קרבנות ציבור עכ"ל עיי"ש. הרי דמפרש מאי דקתני לישנא דבתחילה מגבין להן הייינו לאפוקי שאין מביאין אותן מהמעות שבתרומת הלשכה שנגבו בכלל לכל הקרבנות של ציבור ולשאר צרכי הבית. ולא לדבר פרטי. אלא גובין מעות בפ"ע בפרטות לצורך פרים ושעירים הללו. וזהו לשון בתחילה דנקט. דמתחילה לשם כך גובין מעות אלו. אבל ודאי אין באין כלל מתרומת הלשכה. אלא ממעות הללו שגובין בשבילן דוקא להך תנא. וכן מבואר מלשון הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות שקלים ה"ב) שכתב וז"ל אבל פר העלם דבר של ציבור ושעירי עכו"ם בתחילה גובין להן. ואינן באין מתרומת הלשכה עכ"ל עיי"ש. וכן הוא לשון הסמ"ג (עשין מ"ה) עיי"ש. וכן מוכרח מסוגיא דגמרא במנחות שם. דס"ד התם דטעמא דמ"ד שבאין מתרומת הלשכה היינו משום דחייש לפשיעה. ואם איתא דאם לא הספיקו לכ"ע מביאין אותן מתרומת הלשכה. א"כ היכי שייך בה פשיעה. הרי כשלא יביאום מממונם יביאום מתרומת הלשכה ע"י ב"ד דלא פשעי. ועוד דקאמר התם אליבא דמ"ד בתחילה מגבין להן. דכיון דאית להו כפרה בגווה לא חיישינן לפשיעה עיי"ש. ולמה הוצרך לזה תיפוק לי' דכיון דאם לא יביאום הם יביאום ב"ד מתרומת הלשכה ליכא חשש פשיעה. ואת"ל דאפי הכי שייך בה פשיעה. אכתי קשה דא"כ מה בכך דאית להו כפרה בגווה. הא מ"מ כיון שאם לא הספיקו מביאין מתרומת הלשכה אכתי שייך בה חשש פשיעה שיאמרו דודאי אפי' אם לא יביאום הם יביאום ב"ד מתרומת הלשכה. ועוד דמייתי התם ראי' דר"ש הוא ניהו דקאמר דמביאין אותן מתרומת הלשכה. מדתניא את קרבני לחמי לאשי וגו' לרבות פר העלם דבר של ציבור ושעירי ע"ז שבאין מתרומת הלשכה דברי ר"ש עיי"ש. והשתא מאי ראי' ודילמא לעולם ס"ל לר"ש דבתחילה מגבין להם. ולא מרבי מקרא אלא לענין שאם לא הספיקו להם מביאין מתרומת הלשכה. ואף דקצת יש לדחות הוכחות אלו. מ"מ מגופא דברייתא ודאי מוכרח כן. דאם איתא דלת"ק דקאמר בתחילה גובין עליהן היינו לומר דלכתחיל' גובין וכשלא יספיקו להן מביאין אותן מתרומת הלשכ' מאי קאמר ר"י מתרומ' הלשכה הן באין. הכי הול"ל בתחילה מתרומת הלשכה הן באין. או דהו"ל לומר אין באין אלא מתרומת הלשכה. דהא גם לת"ק הן באין מתרומת הלשכה. ולא קאמר אלא דלכתחילה מיהת גובין להן. וא"כ לא הו"ל לר"י אלא לומר דאף לכתחילה אין באין אלא מתרומת הלשכה. אלא ודאי מוכרח דלת"ק אינן באין כלל מתרומת הלשכה אלא דוקא ממה שגובין להן מכל איש ואיש. וכמבואר בדברי רש"י והרמב"ם ז"ל. וזה ברור ופשוט ודלא כהר"ב ב"ש ז"ל:

ומעתה א"כ הקושיא במקומה עומדת. דלפי הספרי אי לא הוה במתא היאך הביאו כפרתן. ואין לומר דמיירי דאחרים נתנו בשבילו דזכין לאדם שלא בפניו. וא"כ הי' לו חלק בהן. ושפיר יכולין להתכפר בהן. דזה ליתא דהרי להדיא מבואר (סופ"ה דערכין כ"א ע"ב) דלכ"ע לא יצא ידי חובתו כשהביא קרבן על חבירו ולא ידע המתכפר לא בשעת הפרשה ולא בשעת כפרה. ל"ש חטאת ואשם ול"ש עולה ושלמים. ובחטאת ואשם לכ"ע אפי' ידע בשעת הפרשה לא יצא כל שלא ידע בשעת כפרה. אלא דבעולה ושלמי פליגי שמואל ועולא התם. דלשמואל לא בעינן דעתו אלא בשעת הפרשה ולא בשעת כפרה. ולעולא דוקא בשעת כפרה צריך דעתו ולא בשעת הפרשה עיי"ש. והרמב"ם ז"ל (בפי"ד מהלכות מעה"ק ה"י) פסק כשמואל עיי"ש ועכ"פ כאן דליכא דעתו לא בשעת הפרשה ולא בשעת כפרה. אלא הוא בלא דעתו מתחילה ועד סוף. אפי' בעולה ושלמים לכ"ע לא יצא. וכ"ש בחטאת ואשם. ואפי' קדושה לא חיילא על הבהמה כלל ואין מועלין בה. כמש"כ בש"מ שם בשם הרא"ש ז"ל עיי"ש. והוא פשוט. וא"כ אי אפשר לאחרים ליתן חלקו בשבילו משלהם. וא"כ ודאי קשה אם לא דנימא דתלמודין פליגא על ההיא ברייתא דספרי או דמשבשתא היא. או דס"ל דלאו הילכתא הכי מאיזה טעם. וכדאשכחן כיו"ב בכמה דוכתי בראשונים ז"ל. ויפה עשו הרמב"ם ופסיקתא זוטרתא שהשמיטו ברייתא זו:

ויותר נראה לומר דאין כאן פלוגתא בין תלמודין והספרי. דנראה דודאי לפום פשטי' דקרא דוכפר הכהן על כל עדת ב"י ליכא למשמע הך מילתא. דאפשר לומר דקרא לרבותא קאמר דאפי' חטאו כל עדת ב"י מתכפר להן בכפרה זו. וכיו"ב פי' הרמב"ן ז"ל (בפרשת שלח) על הך קרא עייש"ה. תדע לך דהרי קיי"ל רובו ככולו. וא"כ עכ"פ כשהביאו רוב השבטים כפרתן אית לן למימר דשוב אין השאר מעכבין כפרת הרוב. דשפיר קרינן בהו כל עדת ב"י. והרי בפ"ק דהוריות (ג' ע"ב) דאמר ר"י דאין חייבין עד שיורו כולן מדכתיב אם כל עדת ישראל ישגו עד שישגו כולן. מסקינן לי' בתיובתא משום דבכל התורה רובו ככולו. ועי' מש"כ הר"ב ב"ש שם בשם תשו' הרלב"ח עיי"ש היטב. וכן אמרינן שם דהא דכתיב אותי אתם קובעים הגוי כולו. היינו רובו. דרובו ככולו דמי עיי"ש. וכן לקמן (שם ה' ע"א) דהא דכתיב כי לכל העם בשגגה למימרא דרובא אין מיעוטא לא עיי"ש. וא"כ הכא נמי נהי דאיכא למשמע מהך קרא דכל דליכא רובא מעכבת הכפרה. אכתי היכא יליף בספרי מיני' דאפי' אחד מן השבטים שעיכב ולא הביא כפרתו מעכב את הכפרה. וגם ראיתי בילקוט בשם ספרי זוטא דדריש מילתא אחריתא לגמרי מההוא קרא. דאמרו שם וכפר הכהן הואיל והמשיח בכלל עם. ויצא מכלל עם לידון בפר. והנשיא בכלל עם יצא לדון בשעיר. יכול שיהיו נדונין על עבודה זרה בפ"ע. ת"ל וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל מנין לרבות גרים נשים ועבדים. ת"ל על כל עדת ב"י עיי"ש. הרי דמוקי הך קרא למילתא אחריתא. ודלא כדרשת הספרי. ולכן נראה לי' דודאי עיקרא דהך מילתא לא מההוא קרא נפקא לי' להספרי. והך דרשא אסמכתא בעלמא הוא כדאשכחן טובא כיו"ב במכילתא ספרא וספרי כידוע. ועיקר טעמא דמילתא אינו אלא משום דסתם ספרי ר"ש. ור"ש לטעמי' אזיל דס"ל דפר העלם דבר של ציבור ושעירי ע"ז אינן באין אלא מתרומת הלשכה. וכיון דתרומת הלשכה כל ישראל שוין בה. אי אפשר ליטול מתרומת הלשכה אלא כל הי"ב פרים והי"ב שעירים לכל י"ב השבטים כולן. שאם לא יביאו מתרומת הלשכה אלא י"א פרים וי"א שעירים. דנמצא שלא יתכפרו אלא י"א שבטים. הרי אותו השבט שלא יהי' לו כפרה מעכב את כפרת כולן. דאין ליטול מתרומת הלשכה אלא למה שיש בו צורך לכל ישראל כיון דיד כולן שוה במעות שבלשכה והכל שותפין בהן. וכל שאין בקרבנות אלו כפרה לכל ישראל הרי זה כמביא חטאתו ואשמו ממעות הקדש דהו"ל מועל בהקדש. כדתניא (בפ"ה דמעילה י"ט ע"א) עיי"ש. וכאן אע"ג דלא שייכא מעילה בהנך שבטים שהביאו לכפרתן שהרי אינהו גופייהו לא שקלי. מ"מ הרי הם כמתכפרים במה שאינו שלהם דמעכב כפרתן. ואסור להקריבן עד שיביאו י"ב פרים ושעירים לכולהו י"ב שבטים כולן. כן נראה ברור ומוכרח בפירושא דההיא ברייתא דספרי. ובלא"ה כבר ביארנו לעיל דמגוף ברייתא זו ע"כ מוכרח דס"ל דמתרומת הלשכה הן באין.

ומעתה א"כ הא תינח למ"ד דפר העלם דבר של ציבור ושעירי ע"ז באין מתרומת הלשכה. אבל למאי דקיי"ל דבתחילה גובין עליהן מכל איש ואיש מישראל. ודאי אין השבטים מעכבין זה את זה. וכל שבט מתכפר בפר ושעיר שהביא ממעות שנגבו מאנשי שבטו. ואינו זקוק כלל לשבטים הנשארים אם הביאו או לא הביאו כפרתן. והשתא א"כ אתי שפיר סוגיא דהוריות שם. דהתם קיימינן אליבא דמ"ד בתחילה גובין עליהן. כמבואר בגמרא שם עיי"ש. ולזה שפיר קאמר דאע"ג דלא הוה במתא ולא גבו ממנו חלקו בפר ושעיר דמתכפרין האחרים ואין עיכובא דידי' מעכב כפרת האחרים. ולא קשה מידי מברייתא דספרי וממילא מבואר לפ"ז דשפיר השמיטה הרמב"ם ז"ל בחבורו. משום דלטעמי' אזיל דפסק (בפ"ד מהלכות שקלים) כר"י דבתחילה מגבין להן ואינן באין מתרומת הלשכה. וא"כ אידחי ברייתא זו דספרי מהלכה. וניחא נמי דברי הפסיקתא זוטרתא שלא הביא הך דרשא דספרי משום דלדידן ליתא:

אמנם נראה דבכל זה עדיין לא עלתה ארוכה לדברי רבינו הגאון ז"ל בזה. דאע"ג דלפום הילכתא אין כפרות השבטים מעכבין זא"ז וכל אחד יכול להביא כפרתו בפ"ע. מ"מ אכתי אין זו מצוה המסורה לכל יחיד ויחיד בפ"ע. אלא המצוה מסורה לכל השבט כולו. דכל פר ושעיר מכפר על כל השבט. וא"כ אכתי הו"ל מצוה המסורה לציבור ואין מקומה אלא במספר הפרשיות שהם חוקים ומשפטים המסורים לצבור. ובפרט לפי מאי דקיי"ל שבט אחד איקרי קהל. מיהו נראה דכיון דאין מספר קצוב וידוע לכל שבט. ואפי' לא נשאר מכל השבט אלא מתי מעט איקרי שבט וקהל. הילכך אין זה בכלל מצוה המסורה לרבים. ויותר נראה דכיון דקיי"ל דפר העלם דבר של ציבור ושעירי ע"ז אין באין מתרומת הלשכה אלא בתחילה גובין עליהן וכל אחד ואחד חייב ליתן חלקו בקרבנות אלו. א"כ הו"ל מצוה המסורה לכל יחיד ויחיד. דומיא דמצות הפסח ועולת ראי' ושלמי חגיגה שנמנו במנין שאר העשין שמסורין לכל יחיד. אבל ראיתי להבה"ג שמנה במספר הפרשיות שלו פרשת העלם דבר וכולל בה מצות פר העלם דבר של ציבור בכל המצות ופרים ושעירים דע"ז במצוה אחת. וכן הוא באזהרות הר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל. וכך הם דברי הרא"ם ז"ל ביראים (סי' שס"ב) עיי"ש. וזהו על דרך הרמב"ם וסייעתו ז"ל בזה. ולטעמייהו אזלי שכבר ביארנו לעיל שכן דרך הבה"ג וסייעתו ז"ל דכל מצוה שתלויה בציבור. אע"פ שהיא מצות היחיד. נמנית אצלם במספר הפרשיות. כמשכ"ל (עשין נ"ז) ובשאר דוכתי עיי"ש. והלכך גם בזה כיון דהפרים ושעירים קרבין על כל השבטים מנאוה במספר הפרשיות:

והנה הבה"ג וסייעתו מנו מלבד זה מצות פר כהן משיח מצוה בפ"ע במנין שאר העשין. וזה דלא כדרך הרמב"ם וסייעתו ז"ל שמנאוה מצוה אחת עם מצות חטאת היחיד. והיינו משום דפר כהן משוח אינו בא אלא על שגגת מעשה עם שגגת הוראה. ואין לה ענין עם חטאת יחיד שבאה על שגגת מעשה בלבד. ולזה מנאוה הבה"ג והר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל מצוה בפ"ע. ובשאר העשין. דמצות יחיד הוא. אבל באזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל לא מנה פרשת העלם דבר. אלא מנה מצות פר הבא על כל המצות כלשון הבה"ג והר"א הזקן והר"י אלברגלוני במנין העשין. וכנראה שכן הי' לפניו בבה"ג. וכן מתבאר מדברי הרא"ם ז"ל שלא מנה אלא מצות פר הבא על כל המצות. וכתב דהכוונה לפר העלם דבר של ציבור ושעירי עכו"ם עיי"ש. ובלתי ספק שכן הי' בבה"ג שלפניו. ולפ"ז פר כהן משיח מנו מצוה אחת עם מצות חטאת היחיד שמנו במנין העשין. ולפ"ז אזלו בזה לגמרי בדרכו של הרמב"ם ז"ל. אבל גם בנוסחת הבה"ג כת"י רומי איתא כנוסחת הבה"ג שלנו עיי"ש. אבל באזהרות אתה הנחלת ראיתי דאזיל בזה לגמרי בדרך רבינו הגאון ז"ל. שמנה שם הורית ב"ד. וכוונתו בזה בלא ספק לפר העלם דבר של ציבור הבא על כל המצות. וגם מנה שם פר הבא על כל המצות. וכוונתו בזה לפר כהן משיח הבא על כל המצות ונקרא כן לאפוקי משוגג בהוראה בע"ז דכהן משיח בשעיר כהדיוט. וכן הוא לשון המשנה (בפ"ק דמגילה ט' ע"ב) כפירש"י ותוס' שם עיי"ש. וגם מנה שעירי ע"ז. ולא הזכיר הפרים דע"ז. וזה ממש כדברי רבינו הגאון ז"ל. וכל מה שביארנו בדעתו יתכן גם בדעת הפייטן. אבל יש לתמוה במה שמנה שם הפייטן עוד. נשיא ומשוח עדה ויחיד אם יחטאו בשוגג בקרבן ירצו למלך עיי"ש. ומאי כוונתו בזה. והנה יחיד שכתב אפשר לומר דאע"ג שכבר מנה שם לעיל מצות קרבן חטאת. י"ל דשם כוונתו למעשה החטאות שהיא מצות הכהנים. ומה שמנה שם לקמן הודע ולא הודע. דהיינו חטאת ואשם תלוי. היינו מצות חטאות היחיד בשאר המצות דהיחיד מביא כשבה או שעירה אם הוא הדיוט. ומש"כ כאן יחיד כוונתו לחטאת היחיד בשגגת ע"ז שהוא בשעירה. אחד ההדיוט ואחד הנשיא ואחד המשיח. ונשיא שמנה כאן כוונתו לשעיר נשיא בשגגת שאר מצות. אבל מה שמנה כאן משוח ועדה אינו מובן כלל איזה מצוה רצה למנות בזה. דפר כהן משיח בשאר כל המצות מנה לקמן בסמוך כמשכ"ל. ומשוח בשגגת ע"ז אין בה שום מצוה בפ"ע. והוא בכלל שגגת היחיד בע"ז שכבר מנה בסמוך מיד כמשכ"ל שאין בזה שום חילוק בין הדיוט ונשיא למשיח שכולם בשעירה וכן בחטאת העדה הרי כבר מנה פר העלם דבר של ציבור בשאר מצות לקמן בסמוך. וגם שעירי ע"ז מנה לקמן. ואם כוונתו כאן למנות פר העלם דבר בע"ז שעדיין לא מנה. זה לא יתכן כלל דפר העולה דע"ז פשיטא דאינו נמנה מצוה בפ"ע. אלא מצוה אחת היא עם השעירים שחייב הכתוב על העלם דבר בע"ז להביא כל שבט פר לעולה ושעיר לחטאת. ואיך יתכן לחלקן לשתים. מיהו בלא"ה נמנו בדברי הפייטן שם הרבה מצות שנראות כפולות ואכמ"ל בזה. ועי' מש"כ בזה לקמן (עשין ק"מ) וגם בדברי הבה"ג. לפי נוסחת הר"ש בן גבירול והרא"ם ז"ל ביראים יש מקום עיון אמאי לא הזכיר הבה"ג אלא הפרים ולא הזכיר השעירים דע"ז. לפי מה שהבין הרא"ם ז"ל שם בכוונת הבה"ג וכן הבין הרשב"ץ ז"ל בזה"ר (עשין סי' ס"ד) ודבריהם מוכרחין לפי נוסחא זו בבה"ג דקאי על מצות פר העלם דבר של ציבור בין בשאר מצות ובין בע"ז. ואולי אפשר לומר דכיון שרצה הבה"ג וכן הרשב"ג למנות שאר מצות וע"ז במצוה אחת. להכי הוכרחו למינקט רק הפר שישנו בין בשאר מצות ובין בע"ז. אלא דזה בחטאת וזה בעולה. אבל שעירים דליתא בשאר מצות כלל לא מצי למינקט. וזה דוחק. והעיקר כנוסחת הבה"ג שלפנינו וצ"ע ואין להאריך בזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.