ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/קכב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג TriangleArrow-Left.png עשה TriangleArrow-Left.png קכב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ומכלת קדשים. ומחלקות מנחות תדרך. הנה הרמב"ם ז"ל מנה ג"כ בזה שתי עשין. (במצוה פ"ח) מנה עשה לאכול שירי מנחות. מדכתיב והנותרת יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל. והביא ראי' דזו היא מ"ע ממה שאמרו בספרא תאכל מצוה כיו"ב יבמה יבא עלי' מצוה. דרצו לומר שאכילת שירי מנחות כמו בעילת היבמה שהיא מצות עשה. לא ענין היתר לבד. ובמצוה (פ"ט) מנה עשה שיאכלו הכהנים בשר קדשי קדשים כחטאת ואשם. מדכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם. שדרשו מזה בספרא שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין. ובכלל זה ג"כ אכילת קדשים קלים לבעלים עיי"ש בדבריו. והבה"ג מנה במנין העשין עשה לאכול קדשים ומע"ש בירושלים. והרמב"ן ז"ל בעשין הנוספות לדעתו (מצוה ראשונה) הבין בכוונת הבה"ג שהוא מונה בזה שתי מצות עשה. האחת לאכול קדשים. והשנית לאכול מע"ש בירושלים. ולא נתבררה כונתו אם רצה לומר לאכול קדשים בירושלים. דהיינו קדשים קלים לבעלים. וכן הבין הרשב"ץ ז"ל בזה"ר (עשין סי' ל"ה). והביא שם מה שפירש"י בברכות פרק שלשה שאכלו מ"ח ע"ב) בד"ה כי הוא יברך הזבח וכו'. שפירש"י יברך הזבח ברוך אקב"ו לאכול הזבח. והיכן צונו והבשר תאכל (דברים י"ב) עיי"ש. וכן מבואר בפסחים (נ"ט ע"א) דאכילת קדשים קלים לבעלים היא מצות עשה עיי"ש. וכן מנה הרשב"ץ (עשין ס"ג) אכילת קק"ל לבעלים מ"ע בפ"ע עיי"ש. ולפ"ז לא מנה הבה"ג שתי העשין דאכילת שירי מנחות. ודאכילת בשר קדשי קדשים לכהנים. וכן כל הנמשכים אחר הבה"ג לא מנו שתי עשין אלו. ובאזהרות הרשב"ג ז"ל מנה אכילת קדשים קלים בירושלים ואכילת מע"ש כהבה"ג. אבל הר"א הזקן. וכן הר"י אלברגלוני ז"ל באזהרותיהם. וכן באזהרות אתה הנחלת לא מנו שום מצוה כלל באכילת קדשים עיי"ש. וגם אפשר לומר בכוונת הבה"ג במ"ע דאכילת קדשים שמנה לכל הקדשים קדשי קדשים וקק"ל ומנחות. וס"ל שכולם אינם נמנין אלא במצוה אחת. וכן כתב הרא"ם ז"ל ביראים (סי' שצ"ה) דאכילת קדשי קדשים וקדשים קלים נמנין מצוה אחת מדכתיב (בפרשת ראה) רק קדשיך אשר יהיו לך וגו' והבשר תאכל. ובספרי מוקמינן האי קרא בקדשים קלים ובחטאת ובאשם וכל קרבנות קדשים הבאין בנדר ונדבה עיי"ש בדבריו. אלא שראיתי להרא"ם ז"ל שם (בסי' שס"ז) שמנה ג"כ מ"ע דאכילת שירי מנחות מקרא דוהנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו עיי"ש. וזהו כדברי הרמב"ם והנמשכים אחריו. ואפשר שכן הי' לפניו הנוסחא בבה"ג שלפניו. שהרי הוא ז"ל מהנמשכים אחר הבה"ג ומפרש דבריו:

ומעתה נראה בבאור דברי רבינו הגאון ז"ל כאן. ולכאורה משמע דכוונתו בזה כדעת הרמב"ם למנות שתי עשין באכילת קדשים. ומכלת קדשים שכתב היינו עשה דאכילת קדשים. ומחלקות מנחות היינו עשה דאכילת שירי מנחות. ואמנם עיקר דברי הרמב"ם בזה צ"ע טובא לכאורה. שהרי לפי דברי הרמב"ם גופי' (בשורש י"ב) לא הי' ראוי למנות מצות אכילת קדשים מצוה בפ"ע. משום שאינה אלא אחד מחלקי מלאכת הקרבן. אלא דמ"מ נמנית מצוה בפ"ע משום שכוללת כל הקרבנות כולם. והרי זו כמליחת הקרבן וכמצוה שיהי' תמים ושלא יהי' מחוסר זמן שנמנות מצוה בפ"ע משום שכוללות כל הקרבנות. וז"ל הרמב"ם שם. ואין ראוי למנות כל חלק וחלק מחלקי המלאכה מצוה אלא אם הם צוויין כוללים מיני הקרבנות כולם ולא יתיחדו במין זולת מין. אז ראוי שימנה כל צווי מהם למצוה בפ"ע. לפי שאינו אז חלק מחלקי מלאכת הקרבנות מהקרבנות. כמו הזהירו מהקריב בע"מ או צוותו שיהי' תמים. וצוותו שיהי' בלתי מחוסר זמן. והוא אמרו ומיום השמיני והלאה ירצה. וצוותו שימלח כל קרבן. והוא אמרו על כל קרבנך תקריב מלח. וצוותו לאכול מה שיאכל ממנו. שכל אחד מאלו הצוויין היא מצוה בפ"ע. כי הם אין מהם גם אחד חלק מחלקי המצוה מכל מלאכת קרבן מיוחד. אבל צוויין כוללין כל קרבן וכו' עכ"ל עיי"ש. והשתא א"כ התינח לענין המצוה הכללית אכילת קדשים שיש לומר שנמנית בפ"ע משום שכוללת כל הקרבנות ולא יתכן לומר שתהא חשובה רק כאחד מחלקי מצוה אחת. אבל מצות אכילת שירי מנחות כיון דלדעת הרמב"ם ז"ל גופי' מעשה כל המנחות כולן אינן נמנין אלא מצוה אחת. וכמו שביאר הרמב"ם (שם ובעשה ס"ז) עיי"ש. א"כ שפיר י"ל דאכילת שירי המנחות אע"פ שנאמר בהן בתורה קרא במצות אכילתן בפ"ע. מדכתיב והנותרת ממנה וגו'. מ"מ אין זו נמנית מצוה בפ"ע. משום דאין זה אלא חלק מחלקי מעשה המנחה. והרי זה ממש דומיא דמצות מליחה. דאע"ג דגבי מנחה נאמר' בתור' מצות מליחה בפ"ע. דכתיב וכל קרבן מנחתך במלח תמלח. וא"כ לפי דרכו של הרמב"ם בכל כיו"ב למנות המצוה הפרטית אע"פ שכבר נכללה במצוה הכללית. הי' לו למנות גם כאן מצות מליחת המנחה מצוה בפ"ע. אע"פ שכבר מנה מצות מליחה דכל הקרבנות. ומ"מ לא מנאה משום דהו"ל אחד מחלקי מלאכת הקרבת המנחה כמשכ"ל (עשה קכ"א) עיי"ש. וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם (סוף שורש י"ב) וז"ל וכמו שמצות חליצה אחת ולא נמנה חליצה ורקיקה אחר שהמקובץ מהם היא מלאכת החליצה. והיא מצוה אחת. כמו כן לא ימנה ויצקת עלי' שמן. ונתן עלי' לבונה. במלח תמלח. והניף והגיש והקטיר וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא שכתב שהי' ראוי למנות מ"ע דוכל קרבן מנחתך במלח תמלח מצוה בפ"ע. לולא שאינה אלא אחד מחלקי מלאכת המנחה. וא"כ מהאי טעמא גופא אין למנות מצות אכילת שירי מנחה אע"פ שבאה בה בקרא מצוה בפ"ע. וזו תמיהא על הרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריו:

וכמו כן יש לתמוה על דברי רבינו הגאון ז"ל אם כוונתו ג"כ למנות שתי עשין אלו. דאע"ג דלדרכו לא שייכא סברת הרמב"ם ז"ל לענין מצות מליחת המנחה. משום דלפי מה שמנה רבינו הגאון ז"ל מלאכת כל מין ממיני המנחה מצוה בפ"ע. א"כ גם מצות מליחת המנחה יש למנותה מהאי טעמא גופא שכתב הרמב"ם לענין מליחת כל הקרבנות. דגם מצוה זו יש למנותה משום שכוללת כל מיני המנחות כולן שכל אחת מהן מצוה בפ"ע. אלא היינו טעמא שלא מנאה משום דלטעמי' אזיל דבכל כיו"ב שכבר באה בדבר זה עצמו מצוה כללית שוב אין דרכו למנות המצוה שבאה באחד מן הפרטים שכבר נכלל בעשה הכללית. כמו שביארנו בהרבה מקומות כיו"ב. והילכך כיון דגם המנחות בכלל עשה דעל כל קרבנך תקריב מלח. וליכא נפק"מ בעשה דוכל קרבן מנחתך במלח תמלח אלא להוסיף בה עוד עשה יתירתא. אינה באה במנין בפ"ע. אחרי שכבר נמנית המצוה הכוללת כל הקרבנות כולן. והשתא א"כ גם לענין עשה דאכילה. כיון שכבר נמנית עשה דאכילת קדשים אפי' אם תמצא לומר דעיקר המצוה לא נפק"ל אלא מקרא דואכלו אותם אשר כופר בהם. דמיירי בקדשי קדשים. וכמש"כ הרמב"ם (עשין פ"ט). מ"מ הרי גם המנחות קדשי קדשים נינהו. וגם הן נכללו במצוה זו בהך קרא. ובהדיא מבואר כן ביבמות (פרק החולץ מ' ע"א). דלענין מצות אכילת המנחות מייתי התם קרא דואכלו אותם אשר כופר בהם עיי"ש. וכן מבואר בפ"ז דמנחות (ע"ג ע"א) עיי"ש ובריש פ"ק דערכין (ד' ע"א) עיי"ש. וא"כ שוב לא הו"ל למנות עשה דאכילת שירי מנחה שכבר נכללו בכלל עשה דאכילת כל הקדשים. ועוד תמוה דא"כ הו"ל למנות גם בעשה הפרטית שנאמרה גבי לחם הפנים. ואכלוהו במקום קדוש. ועכצ"ל דמשום שכבר היא בכלל אכילת שירי מנחות שכבר נמנה. וא"כ גם מצות שירי מנחות אין למנות משום שכבר היא בכלל אכילת כל הקדשים שכבר באה במנין העשין. הן אמת שראיתי להראב"ד ז"ל שכבר השיג על הרמב"ם ז"ל במנין המצות הקצר שבריש חבורו הגדול (עשין כ"ז) על מה שלא מנה הרמב"ם הקטרת הבזיכין ואכילת לחה"פ. והכ"מ שם השיב דלא מנאן הרמב"ם משום שלא נאמר בהן לשון מצוה. דאשה לה' שנאמר בבזיכין אינו לשון מצוה. וכן ואכלוהו במקום קדוש אינו לשון מצוה אלא לומר שכשיאכלוהו לא יאכלוהו אלא במקום קדוש עיי"ש. אבל דבריו ז"ל תמוהים אצלי דודאי אשה לה' אין לפרשו אלא לשון ציווי. וכן ואכלוהו ודאי לשון מצוה הוא. ועיקר השגת הראב"ד ז"ל בלא"ה אין לה מקום כלל. דהקטרת הבזיכין וכן אכילת הלחם. כיון דלא קאי אלא על לחה"פ בלבד אינן אלא אחד מחלקי מצות הלחם ואין נמנין מצוה בפ"ע. וכמו שביאר הרמב"ם (בשורש י"ב). והראב"ד ז"ל לא ראה סה"מ להרמב"ם. ולכן השיג עליו. אבל על הכ"מ יש לתמוה מי הכניסו לפרצה דחוקה זו. שוב ראיתי להר"ב מרכבת המשנה (ריש ח"ב) שהרגיש בזה והביא שכן כתב בהדיא הרמב"ם ז"ל (בסה"מ עשין כ"ז) עיי"ש. ובלא"ה יש לתמוה על הכ"מ דלפי דבריו ראוי לומר דגם באכילת שירי מנחות שמנה הרמב"ם עשה בפ"ע מדכתיב כל זכר בבני אהרן יאכלנה. וכן מדכתיב והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל כמש"כ שם (עשין פ"ח) עיי"ש. אין בכל זה לשון ציווי אלא לומר שכשיאכלוה לא יאכלנה אלא אהרן ובניו הזכרים. ודוקא מצות ולא חמץ ודוקא במקום קדוש בחצר אהל מועד וכן ואכלו אותם אשר כופר בהם שמנה הרמב"ם ז"ל שם (עשין פ"ט) לעשה לאכילת בשר קדשים. ראוי לומר שאין זה לשון מצוה. אלא לומר שכשיאכלום לא יאכלום אלא הכהנים אשר כופר בהם. אלא ודאי לא יתכן לומר כן ואין להאריך בזה:

וא"כ מצד זה גם לרבינו הגאון ז"ל ניחא שפיר בלא"ה מה שלא מנה אכילת לחה"פ בפ"ע. אלא דמ"מ ודאי קשה טובא דלא הו"ל למנות אכילת שירי מנחות. אחר שכבר מנה עשה כללית באכילת הקדשים כולן. לפי דרכו ז"ל בכל כיו"ב שלא למנות אלא העשה הכללית. ולכאורה הי' נראה בזה ע"פ מאי דאמרינן (ביבמות פרק החולץ מ' ע"א) מצות תאכל במקום קדוש מצוה שבתחילה היתה בכלל היתר עליו רצה אוכלה רצה אינו אוכלה. נאסרה חזרה והותרה. יכול תחזור להיתירה הראשון רצה אוכלה רצה אינו אוכלה. ופריך רצה אינו אוכלה והכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. אלא רצה הוא אוכלה רצה כהן אחר אוכלה ת"ל מצות תאכל במקום קדוש מצוה עיי"ש. וכתבו התוס' שם וז"ל רצה כהן אחר אוכלה וכו' והא דדרשינן בפ"ב דקידושין לכל בני אהרן תהי' איש כאחיו. היינו של אותו משמר או של אותו בית אב. אי נמי הכא מריבוי ילפינן דכהן המקריב צריך שיאכל ממנה ולא כולה עכ"ל. עיי"ש. וכ"כ בתוס' הרא"ש שם ובפי' הר"ש משאנץ ז"ל על הספרא (פרשת צו פ"ב) קצת ביותר ביאור. וז"ל וא"ת והלא ודאי כהן אחר אוכלה דכתיב לכל בני אהרן תהי' וגו'. וי"ל לכל בית אב קורא הוא עצמו אוכלה לאפוקי בית אב אחר שאין לו לאכול. אי נמי הוא אוכלה עם אחרים אבל לא כהן אחר ולא הוא עכ"ל עיי"ש. ומדברי הראב"ד ז"ל (בפירושו לספרא שם) נראה דס"ל כתי' השני עייש"ה. ולפי הנראה לכאורה בין לתי' הראשון ובין לתי' השני לא אמרינן הכי אלא במנחות דוקא ולא בשאר קרבנות הנאכלין. דהא קרא במנחה הוא דכתיב. וכן הבינו האחרונים ז"ל. ובזה רצו לתרץ מה שמנה הרמב"ם עשה דאכילת שירי מנחות מצוה בפ"ע אחר שכבר מנה עשה דאכילת קדשים. אבל באמת אין צריך לזה שום תי'. דבלא"ה לדרכו של הרמב"ם אין בזה שום סרך קושיא כלל כמשכ"ל. אבל לדרכו של רבינו הגאון ז"ל לכאורה הי' מקום לתרץ כן. שמנה עשה זו דאכילת מנחות בפ"ע משום דבר החדש שיש בה. וצ"ל דס"ל כתירוצם הראשון של התוס' דאותו משמר דוקא הוא שחייב באכילתן. ואם לא אכלום הם אע"פ שאכלום כהנים אחרים בטלו מ"ע. וזהו שכתב ומחלוקות מנחות. כלומר דמצוה זו אינה כמצוה הראשונה. דשם אינה אלא מצוה על כל הכהנים בדרך כלל. וכל שנאכלו אפי' ע"י כהנים של משמר אחר או בית אב אחר ג"כ נתקיימה המצוה. כמש"כ התוס' (סו"פ לולב הגזול מ"ב ע"א) בד"ה מהו דתימא וכו'. לחד גירסא בגמרא שם עיי"ש. משא"כ במנחות דהמצוה דוקא באותן שיש להם הזכות בחלוקתן. דהיינו של אותו משמר לבד וכל שלא אכלוה הם. אע"פ שנאכלה ע"י כהנים אחרים. בטלו העשה. ואין זה בכלל העשה הכללית דאכילת כל הקדשים. ולכן נמנית מצוה בפ"ע:

איברא דלדידי מה שהבינו האחרונים ז"ל דדוקא לענין מנחות הוא שאמרו כן לא יתכן כלל. דהרי כיון דמבואר בסוגיא דהתם דגם מנחות בכלל עשה דואכלו אותם אשר כופר בהם נינהו. שהיא מ"ע כללית לכל הקדשים כולן. א"כ אמאי לא נימא דמנחות הו"ל דבר שהי' בכלל ויצאו מן הכלל ללמד. ולא ללמד על עצמן יצאו אלא ללמד על הכלל כולו יצאו. וא"כ ע"כ בכל קדשים הנאכלין הדין כן. ואין חילוק בין מנחות לשאר קדשים. ומאי דקרי בסוגיא דסו"פ לולב הגזול שם (לגירסת התוס' שם) לאכילת חטאת העוף מצוה דלא רמיא עלי'. היינו משום דאפשר שתיאכל ע"י כהנים אחרים של אותו משמר. ואפי' לתי' השני של התוס' ביבמות שם דכהן המקריב חייב מיהת לאכול מקצתה. מ"מ אפשר דלא מיירי התם בכהן המקריב עייש"ה. וכן נראה מדתנן בזבחים (ר"פ כל התדיר) כל המקודש מחבירו קודם את חבירו חטאת קודם לעולה וכו'. אשם קודם לתודה ואיל נזיר וכו'. תודה ואיל נזיר קודמין לשלמים וכו'. המעשר קודם לעופות מפני שהוא זבח וכו'. העופות קודמין למנחות מפני שהן מיני דמים וכו'. ותנן התם (לקמן צ' ע"ב) כשם שקודמין בהקרבן כך קודמין באכילתן עיי"ש. ואכולהו דבני אכילה קאי. וכפירש"י שם עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם (סופ"ט מהלכות תמידין ומוספין) עיי"ש. והשתא אם איתא דיש בזה חילוק בין אכילת המנחות לאכילת הזבחים. קשה אמאי לא נימא שתקדם אכילת המנחות לאכילת שאר הקרבנות הנאכלין. משום דאכילת המנחות הו"ל מצוה דרמיא עלי'. משא"כ אכילת שאר הקרבנות דלא רמיא עלי'. שאפשר להתקיים בכהנים של בית אב או משמר אחר. וכ"ש לתירוץ האחרון של התוס' דאין המצוה מתקיימת אלא בכהן המקריב דוקא. שאם הוא אינו אוכל עובר בעשה אע"פ שיאכלו כהני אותו משמר. וא"כ עכ"פ לגבי דידי' אכילת המנחה תקדם לאכילת שאר קרבנות דאפשר באחרים. ואפי' אם תמצא לומר דאפי' הכי זבחים ומיני דמים עדיפי טפי. מ"מ תקשה בההיא דאמרינן בזבחים (פרק טבול יום ק"ב ע"ב) בא טבול יום ואמר תן לי ממנחה ואוכל א"ל ומה אם במקום שיפה כחך בחטאתך דחיתיך מחטאת ישראל. מקום שהורע כחך במנחתך אינו דין שאדיחך ממנחת ישראל וכו' עיי"ש. והשתא מאי ק"ו הוא זה. הרי איכא למיפרך מה לחטאת שכן לא אלים כוחו בה כ"כ. שהרי אין מצות אכילתה מוטלת דוקא על אותו משמר בלבד. משא"כ מנחה שמצות אכילתה מוטלת על אותו משמר דוקא ואלים כוחו בה טפי. שהרי אותו טבול יום ודאי מאותו משמר הוא. דאם לא כן לא הי' בא ליטול חלק ביום שאינו ממשמרו. וא"כ מאי ראי' מייתי מחטאת למנחה שיהא יכול לדחותו. אלא ודאי אין שום חילוק בין מצות אכילת בשר קדשים למצות אכילת שירי מנחות:

ועוד נראה לפי המבואר בפ"ג דהוריות (י"ב ע"ב) דהא דאמרינן כל המקודש מחבירו קודם את חבירו ילפינן לה מדכתיב וקדשתו דדרשינן מיני' מצוה להקדים את הכהן לכל דבר שבקדושה. לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון עיי"ש. א"כ אין לנו אלא כששניהם שוין בזכותן במצוה. דבזה הוא דיש להקדים את המקודש יותר. אבל כשזכות מי שאינו מקודש כ"כ אלים טפי בזכות המצוה מהמקודש ממנו. מהיכא תיתי לן לומר שיש להקדים את המקודש ממנו שאין זכותו כ"כ גדול במצוה זו כזכותו של זה שאינו מקודש כמוהו. תדע לך דהרי מי שיש לו בן למול וכי תיסק אדעתין שיש לו להקדים את הכהן במצוה זו. וכן כשיש לו בן שמחוייב ללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות. וכי נימא שיש לו להקדים את בן הכהן בכל אלה לבנו. כשאין סיפק ביד כהן לעשות לבנו המוטל עליו. הא ודאי ליתא. ונראה דמשנה ערוכה היא (סוף הוריות י"ג ע"א) דתנן כהן קודם ללוי לוי לישראל ישראל לממזר וכו' אימתי בזמן שכולם שוין. אבל אם הי' ממזר ת"ח וכ"ג עה"א ממזר ת"ח קודם לכ"ג עה"א עיי"ש. הרי להדיא דאין המקודש מחבירו קודם את חבירו אלא בשוין. ומעתה א"כ אם איתא דבמצות אכילת המנחות אין שאר משמורות שוין למשמר העובד. דחובת אכילתן היא דוקא במשמר העובד. משא"כ במצות אכילת שאר הקדשים דאין יתרון למשמר העובד על שאר משמרות א"כ אמאי קתני במתניתין דפרק כל התדיר כשם שקודמין בהקרבתן קודמין באכילתן. וא"כ המנחות שהן מאוחרין לכל שאר הקרבנות בהקרבתן מאוחרין נמי באכילתן. והיינו משום דכל המקודש מחבירו קודם את חבירו. והרי באכילתן כיון דאינן שוין במעלתן. דאכילת שאר הקדשים לא רמיא על כהני המשמר העובד כ"כ כמצות אכילת המנחות דלא סגי בלא שיאכלו אינהו. וא"כ כשיש לפניהם אכילת מנחות ואכילת שאר קדשים ואי אפשר להם לאכול שניהם. ודאי אכילת המנחות דחיא אכילת שאר הקדשים שמצות אכילתן מתקיימת גם בכהנים אחרים של שאר המשמרות ובתי אבות. וא"כ ע"כ יש להקדים אכילת המנחות לאכילת שאר הקדשים אע"פ שהן קודמין בהקרבתן. חדא משום דלא שייך בזה טעמא דכל המקודש מחבירו קודם את חבירו דהיינו דוקא בשוין. ועוד דכיון דאכילתן דחיא אכילת שאר קדשים כדכתיבנא. כ"ש שראוי להקדימה. ועי' בסוכה (פרק החליל נ"ד ע"ב) עיי"ש היטב. ועי' בפ"ב דשבת (כ"ג ע"ב) בתוס' ד"ה הדר ובשאר ראשונים שם עייש"ה ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מתבאר דאין שום חיובא לכהני אותו המשמר באכילת המנחות יותר מבאכילת שאר הקדשים:

ולכן נראה מוכרח דע"כ כוונת התוס' ביבמות שם וסייעתם שכן הדין בכל קדשים הנאכלין. לא שנא זבחים ולא שנא מנחות. וגם אין שום רמז בדבריהם ז"ל לחלק בין מנחות לשאר קדשים הנאכלין. ודלא כמו שהבינו האחרונים ז"ל. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"י מהלכות מעה"ק הלכה י"ד) דאין שום חילוק בין מצות אכילת שירי המנחות לאכילת שאר הקדשים שכתב שם וז"ל נאמר בעולה עור העולה אשר הקריב. לכהן לו יהי'. ונאמר בחטאת הכהן המחטא אותה יאכלנה. ונאמר באשם הכהן אשר יכפר בו לו יהי'. ונאמר בשלמים לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה. ונאמר במנחה הכהן המקריב אותה יאכלנה. אין הכתוב מדבר בכל אלו אלא בראוי. שהכהן הראוי לעבודה זהו שיש לו חלק לאכול. ומי שאינו ראוי בשעת הקרבה. כגון שהי' טמא אין לו חלק לאכול אפי' כשיטהר לערב. אבל לענין חלוקה הכל לאנשי בית אב שמקריבין באותו היום. וכולם חולקים בכל קדשי המקדש איש כאחיו. בין זה שהקריב בין זה שעמו במקדש אע"פ שלא הקריב עכ"ל עיי"ש. מבואר להדיא בדבריו דאין שום חילוק כלל בזה בין אכילת המנחות לאכילת שאר כל קדשי המקדש. וכן מבואר בסמ"ג (עשין קפ"ד קפ"ה) עיי"ש. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם שם (בהלכה א' ובהלכה ב') עיי"ש. הן אמת דהדבר קשה לכאורה על הרמב"ם והסמ"ג שם שלא הביאו כלל עיקר הדין המבואר בברייתא שם ביבמות דמצות אכילה היא דוקא בכהנים של אותו בית אב או של אותו משמר דוקא. ואם לא אכלו כלל אע"פ שאכלום שאר הכהנים עוברים בעשה. וכ"ש שיקשה אם נימא כתי' השני של התוס' וסייעתם דמצוה דוקא בכהן המקריב שיאכל מיהת מקצתה. ואין לזה שום רמז בדברי הרמב"ם והסמ"ג שם. וכבר העירו בזה קצת אחרונים ז"ל. ולא אמרו בזה כלום:

ואני תמה בזה עוד יותר במש"כ הרמב"ם (שם הלכה י"ח) וז"ל וכהן גדול אוכל שלא בחלוקה אלא נוטל כל מה שירצה עכ"ל עיי"ש. ומבואר מלשונו זה שאם ירצה נוטל כל המנחה כולה וכל הקרבן כולו. והשתא הרי יש בדבר ביטול מצות עשה. דהא לפי המבואר בברייתא דהתם המצוה שיאכל ממנה הכהן המקריב או עכ"פ כהני המשמר או אותו בית אב. והנה מקור דברי הרמב"ם אלו הוא ממתניתין (דפ"ק דיומא י"ד ע"א) דתנן כהן גדול נוטל חלק בראש עיי"ש. וא"כ אין לנו אלא חלק ולא כולו. ואפשר למצוה להתקיים במקצתו ע"י כהן המקריב או כהני המשמר או בית אב. אבל לשון הרמב"ם ז"ל דמשמע שרשאי ליטול כולו קשה לפי הברייתא דפרק החולץ שם. איברא דבפ"ק דיומא שם (לקמן י"ז ע"ב) מבואר בברייתא כדברי הרמב"ם ז"ל דתניא התם כיצד מקריב חלק בראש אומר עולה זו אני מקריב מנחה זו אני מקריב. כיצד נוטל חלק בראש אומר חטאת זו אני אוכל אשם זה אני אוכל. ונוטל חלה משתי חלות ארבע או חמש מלחה"פ וכו' עיי"ש. וכן הוא בתוספתא (פ"א דיומא) והביאה הרמב"ם (בפ"ה מהלכות כלי מקדש הלכה י"ב). הרי להדיא דרשאי ליטול כל הקרבן כולו. וכדברי הרמב"ם. אלא דלפ"ז הדבר קשה מברייתא דיבמות שם. ולכאורה הי' נראה לומר דמזה יהי' ראי' לדעת האחרונים ז"ל שהבאתי דיש חילוק בזה בין מנחה לשאר קדשי המקדש. דלפ"ז מדוקדק לישנא דברייתא. דאע"ג דברישא לענין הקרבה קתני אומר עולה זו אני מקריב מנחה זו אני מקריב. הרי דנקט נמי מנחה. מ"מ בסיפא לא נקט אלא חטאת זו אני אוכל אשם זה אני אוכל. ואמאי לא נקט נמי מנחה זו אני אוכל. כמו ברישא. אלא ודאי היינו טעמא משום דבמנחה לא מצי למימר מנחה זו אני אוכל כולה. משום דע"כ צריך שיאכל ממנה כהן המקריב או כהני המשמר. ואין לו רשות לכה"ג אלא שיברור לו חלק ממנה. דומיא דסיפא בשתי הלחם ולחה"פ דגם הן בכלל מנחה נינהו. ובאמת דאע"ג דבברייתא דיומא נפק"ל בלחה"פ ושתי הלחם מדכתיב והיתה לאהרן ולבניו עיי"ש. והך קרא בלחה"פ כתיב. מ"מ בתוספתא (פ"ק דיומא) נפק"ל מקרא דוהנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו עיי"ש. וכן הוא בירושלמי (פ"ק דיומא ה"ב) עיי"ש. ונראה דהיינו טעמא משום דקרא דוהיתה לאהרן ולבניו לא מיירי אלא בלחה"פ ואכתי שתי הלחם לא שמענו. להכי נקטי בתוספתא ובירושלמי מקרא דוהנותרת מן המנחה דמיירי בכל המנחות. ובתלמודא דידן ניחא לי' למינקט קרא דוהיתה לאהרן ולבניו. שמפורש כן בהדיא מיהת בלחם הפנים דמיירי בי' התם. ועכ"פ לכאורה מבואר שכן הדין בכל המנחות שאין לו לכה"ג אלא ליטול חלק בראש ולא כולה. וכן דריש לה בספרא (בפרשת ויקרא דיבורא דנדבה פרק י"א) מקרא דוהנותרת מן המנחה. ובפרשת צו (פ"ב) מקרא דוהנותרת ממנה וגו' דמיירי נמי במנחה. ובפ' אמור (פרק י"ח) מקרא דוהיתה לאהרן ולבניו דמיירי בלחה"פ עיי"ש. הרי דבכל המנחות הדין כן:

ואמנם לפ"ז יהי' הדבר תמוה ביותר על הרמב"ם ז"ל שסתם וכתב שם דהכהן גדול נוטל כל מה שירצה. דמשמע ודאי דלא שנא זבחים ועופות ולא שנא מנחות יכול ליטול אפי' כל הקרבן כולו. ורק בלחה"פ (סופ"ד מהלכות תמידין ומוספין). ובשתי הלחם (בפ"ח הי"א) כתב דהכה"ג נוטל חלקו בראש ולא כולן. אלא אחר שנטל חלקו מתחלק השאר לכהנים עיי"ש. אבל ראיתי בירושלמי (פ"ק דיומא) שם דגרסינן התם היך עבודה עור זה שלי חלה אחת משתי הלחם שש חלות מלחה"פ. ופריך התם עלה הכא הוא נסיב כולה והכא הוא נסיב פלגא. ומשני א"ר זעירה כאן לקרבן יחיד וכאן לקרבן ציבור עיי"ש. ומבואר מזה דבקרבן יחיד רשאי ליטול כולו. ודוקא שתי הלחם ולחה"פ דקרבנות ציבור נינהו חייב לחלוק עם שאר הכהנים. אבל קרבן היחיד אפי' במנחה. דומיא דלחה"פ ושתי הלחם. רשאי ליטלה כולה לעצמו. ועכצ"ל דחטאת ואשם דנקט בברייתא דפ"ק דיומא ובתוספתא שם לאו דוקא. אלא הוא הדין לשאר קרבנות יחיד ואפי' מנחה. וא"כ הקושיא במקומה עומדת. דהא בירושלמי גופי' (ריש פ"ק דיבמות) מייתי ההיא ברייתא דתלמודין בפרק החולץ שם עיי"ש. וא"כ היכי רשאי כהן גדול ליטול כל המנחה וכל החטאת והאשם. כיון דאיכא מצוה דוקא בכהן המקריב. או כהנים של אותו משמר ואותו בית אב. וצ"ע בזה כעת ואכמ"ל בזה:

ועכ"פ מבואר דאין שום חילוק בין מצות אכילת המנחות לאכילת שאר קדשי המקדש. ומעתה א"כ לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל אין מקום למנות אכילת שירי מנחות מצוה בפ"ע. וע"כ מש"כ כאן מחלקות מנחות תדרוך. אין כוונתו למצות אכילת שירי מנחות. וכן נראה מלשון רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות (בדבור כבד) דגם שם מנה מצוה זו. וכתב שם וז"ל צפיחי מנחות לידע מחלקותם עכ"ל עיי"ש. מבואר להדיא מלשונו זה שאין כוונתו למצות אכילת המנחות אלא החלוקה עצמה היא ענין המצוה. ולכן נראה דכוונתו למאי דתניא בברייתא דספרא (פרשת צו פ"י) ומייתי לה בפ"ב דקידושין (נ"ג ע"א) ובריש פרק ז' דמנחות (ע"ג ע"א) מניין שאין חולקין מנחות כנגד זבחים ת"ל וכל מנחה וגו' לכל בני אהרן תהי' איש כאחיו יכול לא יחלקו מנחות כנגד זבחים שלא קמו תחתיהן בדלות אבל יחלקו מנחות כנגד עופות וכו'. יכול לא יחלקו מנחות כנגד עופות וכו' אבל יחלקו עופות כנגד זבחים וכו'. יכול לא יחלקו עופות כנגד זבחים וכו' אבל יחלקו מנחות כנגד מנחות וכו'. יכול לא יחלקו מחבת כנגד מרחשת ומרחשת כנגד מחבת. אבל יחלקו מחבת כנגד מחבת ומרחשת כנגד מרחשת ת"ל וכו' עיי"ש. דנמצא לפ"ז דקרא דכתיב במנחות לכל בני אהרן תהי' איש כאחיו הוא מצוה לחלק כל מנחה ומנחה בפ"ע בין הכהנים שבאותו בית אב המקריבים באותו יום. ואם חלקו מנחה נגד עופות או נגד זבחים. ואפי' מנחה כנגד מנחה אחרת. עברו בעשה זו דלכל בני אהרן תהי' איש כאחיו. ומה שלא כתב מצוה זו אלא במנחות בלבד אע"ג דגם זבחים ועופות אין מחלקין זה כנגד זה. וכמביאר בברייתא שם. היינו משום דעיקר קרא במנחות לחוד הוא דכתיב. אלא דמרבינן מייתורא דקרא באם אינו ענין או מסמיכות הכתובים גם לשאר הקרבנות כמבואר התם עיי"ש. וכן הוא בתוספתא (פי"א דזבחים) עיי"ש. גם נראה דלהכי כתב מחלקות מנחות תדרך. כלומר עליך המצוה ללכת בדרך אשר הורוך בחלוקת המנחות. וא"כ כוונתו דבכל הקדשים הנאכלין המצוה להתנהג בחלוקתן כדרך שביאר הכתוב לענין המנחות. ומעתה לפ"ז לא מנה רבינו הגאון ז"ל אלא עשה אחת באכילת הקדשים כולן ומחלקות מנחות היא מצוה אחרת מקרא דלכל בני אהרן תהי' וגו' כמו שנתבאר.


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.