ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/צז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג TriangleArrow-Left.png עשה TriangleArrow-Left.png צז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


במדרשי פנים שבע. נראה דכוונת רבינו בזה למצות עשה דדרישת וחקירת העדים. ומנאוה הרמב"ם וסייעתו. כמבואר בסה"מ (עשין קע"ט) ובסמ"ג (עשין ק"ט) ובחנוך (מצוה תס"ג) והרשב"ץ (עשין קל"ח) עיי"ש. אף דבה"ג לא מנה בביאור עשה זו. אלא דבאזהרות הר"ש בן גבירול כתב למחקורת ריבות נפשות ומערבות ופירש שם הרשב"ץ בזה"ר (עשין סי' נ"ג) דכוונתו למ"ע לחקור את העדים שנאמר ודרשת וחקרת וגו'. נפשות ומערבות היינו דיני נפשות ודיני ממונות כלשון הכתוב ברוב הוניך ומערביך (יחזקאל כ"ז. ל"ג) עיי"ש. אבל לא משמע כן מלשון הרשב"ג ז"ל שלא הזכיר בדבריו עדים כלל אפי' ברמיזה. ויפה כתב בנתיב מצותיך שאין כוונת הרשב"ג בזה אלא לפרשת דיני נפשות ודיני ממונות שמנה הבה"ג במספר הפרשיות. וגם באזהרות הר"א הזקן ז"ל ראיתי שמנה דרישה וחקירה בין מספר העונשין. אבל אין ספק שאין כוונתו למנותה מצוה. דא"כ במנין העשין או במנין הפרשיות הי' לו למנותה. דמאי ענין מצוה זו בין מספר העונשין. אלא ודאי לא כתבה אלא אגב גררא וכדרכו ז"ל. ואמנם באזהרות אתה הנחלת נמנית מצות דרישה וחקירה במנין המצות עיי"ש. אע"פ שהוא מההולכים בשיטת הבה"ג כנודע. ואף דמצות דרישה וחקירה מנה רבינו הגאון ז"ל לקמן במספר הפרשיות. שכתב שם ויחקרו היטב במלאם עיי"ש. מ"מ אפשר לומר דס"ל לרבינו הגאון ז"ל כדעת הסוברין דדיני ממונות מדאורייתא חד נמי כשר לדון כדגמרינן (ריש פ"ק דסנהדרין) מדכתיב בצדק תשפוט עמיתך עיי"ש. וכן פסקו הרבה ראשונים ז"ל. וזו היא דעת השאילתות (פרשת משפטים שאילתא נ"ח) והבה"ג (הלכות דיינים ובהלכות שבועה) עיי"ש. והביאוהו התוס' ושאר ראשונים (ריש פ"ק דסנהדרין ג' ע"א) עיי"ש. וא"כ גם קבלת העדים ודרישה וחקירה שלהם הוא מדאורייתא בפני דיין אחד. והילכך בד"מ הו"ל מצות היחיד. ויש למנותה במנין שאר העשין. ואף דדרישה וחקירה בד"מ לא כתיב בהדיא. מ"מ כיון דכתיב משפט אחד יהי' לכם דגמרינן מיני' דרישה וחקירה גם בד"מ כמו בדיני נפשות. וכדתנן (ריש פ"ד דסנהדרין) עיי"ש. הרי זה כדכתיב בהדיא בקרא דרישה וחקירה בד"מ בפ"ע. ולכן מנאה מצוה בפ"ע במנין העשין שעל כל יחיד. אבל לקמן במספר הפרשיות מנה מצות דרישה וחקירה של עדי נפשות. שאינן בפחות מסנהדרי קטנה. והילכך גם דרישה וחקירה של העדים אינה אלא בכל הסנהדרין. וזהו שכתב שם רבינו הגאון ז"ל ויחקרו היטב במלאם. כלומר במילואם. שיהיו כל הסנהדרין במילואם בשעת קבלת העדות. וא"כ הו"ל מצוה התלויה ורמיא על הסנהדרין. ולזה מקומה במספר הפרשיות. שהן מצות שעל הציבור והב"ד. ואין היחיד חייב בהן:

הן אמת שראיתי להרמב"ן ז"ל (בפרשת שופטים) בבאורו לקרא דע"פ שנים עדים או שלשה עדים יומת המת. שכתב שם וז"ל ועל דרך הפשט אמר הגאון רב סעדי' שנים עדים או שלשה מקבלים עדות השנים (וכן כתב הראב"ע שם בשם הגאון עיי"ש). ואין בכתוב קבלת עדות רק עדים. אבל כמדומה לי שטעה הגאון בדינו. כי עדות דיני נפשות לא תקובל רק בפני סנהדרין של עשרים ושלשה עכ"ל עיי"ש. ולענ"ד לולא דברי רבינו הרמב"ן ז"ל נראה ברור דמלבד שלא טעה רבינו הגאון ז"ל בדינו. אבל גם בפשטא דקרא לק"מ קושית הרמב"ן ז"ל. דודאי כיון דמה שהאמינה תורה שני עדים בכל התורה כולה אינו אלא גזה"כ. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ז מהלכות יסוה"ת ה"ז). וז"ל שנצטוינו לחתוך הדין ע"פ שני עדים כשרים. ואע"פ שאפשר שהעידו בשקר. הואיל וכשרים הם אצלנו מעמידים אותן על כשרותן. ובדברים האלו וכיו"ב נאמר הנסתרות לה' אלקינו וגו' ונאמר כי האדם יראה לעינים וגו' עכ"ל עיי"ש. א"כ כיון שהצריכה תורה דרישה וחקירה בעדים הבאים להעיד. כל כמה שלא נחקרו לא מיקרו עדים כלל. ולא קרינן בהו ע"פ שנים עדים יומת. שהרי בלא דרישה וחקירה אין עדותן מתקבלת כלל. ואין דנין ע"פ עדותן כאילו אין עדים בדבר כלל:

ומעתה עפ"ז אני אומר דדברי רבינו הגאון ז"ל וגם דברי הרמב"ן ז"ל נכונים. דשני עניני קבלת עדות הם. דחקירה ודרישה של העדים אשר עפ"ז ראויה הגדתן להתקבל ולדון על פיה את הנדון בסנהדרין. מיקרי קבלת עדות. וכן הגדתן מה שידעו וראו גם בלא דרישה וחקירה. וכגון במה שאין צריכין דרישה וחקירה. או לאחר שכבר חקרום ודרשום וצריכין לחזור ולהגיד עדותן לגמור הדין על פיהם. ג"כ מיקרי קבלת עדות. ונפק"מ ביניהן הוא דבלא חקירה ודרישה במקום שאין עדותן מתקבלת בלא דו"ח. אין שמם עדים כלל. אבל כל שאין צריכין אלא הגדה בב"ד בלבד וגומרין הדין על פיהם בלא שום חקירה ודרישה ודאי בכלל עדים הם. שהרי קרינן בהו ע"פ שנים עדים יומת. ומעתה נראה דמש"כ רבינו הגאון ז"ל דשלשה מקבלין עדות השנים. היינו רק לומר דחקירה ודרישת העדים. דאינה אלא לגלויי מילתא אם ראויה עדותן להתקבל ולדון על פיהם. סגי בפני שלשה. שתשובים ב"ד לכמה ענינים שבתורה. וקראם הכתוב שלשה עדים. לומר שאינם ראויים ליגמר הדין על ידם. שהרי אין דיני נפשות בפחות מסנהדרי קטנה שהם כ"ג. ואינם אלא כעדים שמכיון שאמרו שכבר חקרו ודרשו את העדים כראוי ונמצאו דבריהם מכוונים גומרין בסנהדרין הדין ע"פ עדים אלו. וא"כ אין שלשה אלו אלא כעדים בעלמא. שע"פ הגדתן דנים בסנהדרין. ובזה סרה קושית הרמב"ן ז"ל. שכתב שאין בכתוב קבלת עדות רק עדים. ולפמש"כ אין כאן קושיא. והמשך הכתוב הוא לפ"ז. ע"פ שנים עדים כלומר דהסנהדרין עצמן חקרום ודרשום ומצאו עדותן מכוונת וראויים להיות עדים בדבר או שלשה עדים כלומר או שנחקרה ונתכוונה עדותן ע"פ שלשה שהם מעידים שנחקרה עדותן לפניהם וראויה להתקבל ולדון על פיה יומת המת. ומקור דברי הגאון ז"ל נראה שהוא מדתנן לענין עיר הנדחת (בפרק בתרא דסנהדרין קי"א ע"ב) ואין נהרגין עד שיודח רובו. ואמרינן עלה בגמרא היכי עבדינן. א"ר יהודה דנין וחובשין דנין וחובשין וכו'. אלא מרבין להן בתי דינין ומעיינין בדיניהן. ומסקינן להו לב"ד הגדול וגמרי להו לדינייהו וקטלי להו עיי"ש. ופירש"י וז"ל מרבין להם בתי דינים. לאו משום דאין דנין שנים ביום אחד. דהא אמרינן (בפרק נגמר הדין) דבמיתה אחת דנין. אלא משום דנפישי עדים לכאו"א. ואין פנאי לחקור כאו"א ביום א' מרבים להם בתי דינים כדי שתתקבל עדותן ביום אחד ויגמר דין כולם ביום אחד עכ"ל עיי"ש. הרי דמשום דא"א לחקור ולדרוש את כל העדים של כל העיר ביום אחד. מרבים להם הרבה בתי דינים. לחקור ולדרוש את העדים של כאו"א ואח"כ מסקינן להו לב"ד הגדול שבלשכת הגזית. שאין עושין עיר הנדחת אלא ע"פ ב"ד של שבעים ואחד. ונמרי להו לדינייהו וקטלי להו כדינייהו. ובודאי נראה דעיקר הגדתן של העדים צריכה ג"כ להיות לפני ב"ד הגדול שגומר את דינם למיתה. וכדברי הרמב"ן ז"ל. כמו שבודאי צריכין ב"ד הגדול ג"כ לעיין בדינם. דאל"כ נמצא שהכל נעשה ע"פ בתי דינים קטנים שבעירם. והרי הם אינם ראויים לעשות עיר הנדחת. וכן כתב הרמ"ה ז"ל ביד רמה שם. וז"ל והדר מסקינן להו לב"ד הגדול של ע"א ומעייני נמי בדינייהו וגמרי להו לדינייהו וכו'. ולא מצינן למימר דב"ד הגדול לא צריכי לעיוני בדינייהו. דסגי להו בסהדותא דסהדי דאיגמר דינייהו באפי הנך בתי דינין. כדתנן כל מקום שיעידו שנים ויאמרו מעידנו בפלוני שנגמר דינו בבית דינו של פלוני ופלוני ופלוני עדיו. הרי זה יהרג. משום דלא דמי. דאילו התם בי דינא קמא חזי לההוא דינא. ואיכא גמר דין מבי דינא קמא. אבל הכא בתי דינא קמאי לא חזו להאי דינא. ואשתכח דליכא גמר דין מבי דיני קמאי כלל עכ"ל עיי"ש. וא"כ כיון דצריך ב"ד הגדול לעיוני בדינייהו. ודאי צריכין נמי לשמוע הגדת העדים מפיהם. דרק ע"פ הגדתן הם יכולים לעיוני ולדון בדינייהו משא"כ חקירה ודרישה דלגילויי מילתא בעלמא הוא שדבריהם מכוונים בכל החקירות והבדיקות. וראוי לקבל עדותן בדבר זה. שפיר אפשר למיעבד בבתי דינים קטנים רבים. אע"פ שאינם ראויים לדון עיקר דין זה. והן הן דברי רבינו הגאון ז"ל. ואפשר דבזה גם הרמב"ן ז"ל לא פליג עלי'. אלא שהבין מלשון רבינו הגאון ז"ל דעל עיקר קבלת גוף העדות קאי שנגמר הדין בזה. אבל לפי מה שביארנו לענין זה גם לרבינו הגאון ז"ל בעינן סנהדרין כולם וכדעת הרמב"ן ז"ל. ולא כתב דסגי בתלתא אלא לדרישה וחקירה דוקא. ובזה ודאי דבריו ברורים. ומקורו מסוגיא ערוכה דהתם:

וראיתי להרפ"י (בפ"ק דמכות ה' ע"ב) שעמד על דברי הרמב"ן ז"ל אלו. וכתב להמליץ בעד רבינו הגאון ז"ל שדבריו נכונים ואדרבה דברי הרמב"ן ז"ל תמוהים. דמהיכן פשיטא לי' דלקבלת עדות נפשות בעינן עשרים ושלשה. והא קרא דושפטו העדה והצילו העדה בגמר דין הוא דמיירי. שתלוי ברוב דיעות. משא"כ לענין קבלת עדות מה לי ב"ד של שלשה מה לי עשרים ושלשה עיי"ש בדבריו. ולענ"ד אין זה מספיק כלל. ודבריו תמוהים אצצי. דודאי נראה דקבלת העדות דעיקר משפט וההצלה תלוי בה הו"ל בכלל ושפטו העדה והצילו העדה. ומה שהחליט דקרא לא מיירי אלא בגמר דין. הוא נגד גמרא ערוכה דרפ"ק דסנהדרין דאמרינן התם אלמא קסבר תלתא כי כתיבי בגמ"ד כתיבי מגדף בה ר"א אלא מעתה תהא סנהדרי גדולה צריכא מאה וארבעים כדי שיגמר הדין בשבעים ואחד. ותהא סנהדרי קטנה צריכא ארבעים וחמשה כדי שיגמר הדין בכ"ג. אלא אספה לי שבעים איש אמר רחמנא משעת אסיפה שבעים. ושפטו העדה והצילו העדה נמי משעת שפיטת העדה וכו' עיי"ש הרי מבואר בהדיא דלא בגמר דין לחוד בעינן ושפטו העדה והצילו העדה. אלא מיד מתחילת המשפט הוא דמיירי קרא. וא"כ ודאי אית לן למימר דגם קבלת העדות בכלל ושפטו העדה והצילו העדה שתהא עדה שופטת ועדה מצלת. והיינו עשרים ושלשה. וכדברי הרמב"ן ז"ל. וגם בשאר דברי הרפ"י שם יש לפקפק טובא עיי"ש היטב. אלא שאין להאריך בזה. דבלא"ה דברי רבינו הגאון ז"ל נכונים אע"פ שגם דברי הרמב"ן ז"ל יש להם מקום וכמו שביארנו:

והנה (רפ"ג דר"ה) תניא סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש. רע"א כולן נעשין עדים ואין עד נעשה דיין. ומפרשינן התם דלא קאמר ר"ע אלא בד"נ דרחמנא אמר ושפטו העדה. והצילו העדה. וכיון דחזיוהו דקטל נפשא לא מצו חזו לי' זכותא עיי"ש. והקשה בט"א שם מדאמרי' (פ"ק דסנהדרין י"ז ע"א) סנהדרין שראו כולן לחובה פוטרין אותו. מ"ט כיון דגמירי הלנת דין למיעבד לי' זכותא והני תו לא תזו לי' זכותא עיי"ש. וא"כ אדרבה מאי דלא מצו חזו לי' זכותא זו היא הצלתו. ועוד הקשה אהא דאמרינן (בפרק הנשרפין) טרפה שהרג או רבע בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך שלא בפני ב"ד פטור. משום דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה עיי"ש. והשתא כיון דאמרינן דבראוהו סנהדרין עצמן כשהרג תו לא מצו חזו לי' זכותא. היכי משכחת לה בהרג ורבע בפני ב"ד שיהא חייב. והא כיון דהב"ד עצמן ראו. וא"כ כולהו דנין אותו לחובה. ממילא ע"כ פוטרין אותו. עיי"ש בדבריו. וראיתי לאחד מהאחרונים ז"ל שכתב עפ"ז להכריח כדעת הגאון דקבלת עדות נפשות סגי בשלשה. וא"כ שלשה שראוהו מצטרפין למנין סנהדרי קטנה להרוג אותו. ואותן שלא ראו מצו חזו לי' זכותא. ושפיר משכחת לה שיתחייב בב"ד זה. וכן בדברי ר"ע י"ל דלאו דוקא שכל הסנהדרין ראו אלא מקצתן. ולזה אע"פ שאותן שראוהו לא חזו לי' זכותא. מ"מ האחרים שלא ראו מצו חזו לו זכותא. וכתב שם שזו היא ראי' גדולה לדעת הגאון. אבל כבר ביארנו דגם דעת גאון אינה כן. ולית מאן דפליג על הרמב"ן בעיקר דינא. וראי' זו אין בה ממש. ואדרבה נראה דמשם יש להכריח איפכא. דעיקר קושית הט"א אין לה מקום כלל לענ"ד דהרי לכאור' יש לתמוה בההיא (דפ"ק דסנהדרין שם) דאמרינן דבראו כולן לחובה פוטרין אותו משום דכיון דגמירי הלנת דין למיעבד לי' זכותא והני תו לא חזו לי' זכותא. והוא תמוה דהרי כיון דהלנת דין היינו משום למיעבד לי' זכותא. א"כ כיון שברור לן דהני תו לא חזו לי' זכותא. נמצא דאין צורך כאן להלנת דין ויש לגמור דינו ביומו לחיובא. אבל מהיכא תיתי לן לפטרו לגמרי כיון שהדין נותן לחייבו. ועכצ"ל דמאי דלא חזו לי' זכותא לא משום דלפי האמת אי אפשר לזכותו ע"פ הדין. אלא היינו משום דכיון דכל אחד מהדיינין רואה שכל חבריו אין אחד בהם שמצא לו זכות הוא מחליט בדעתו דודאי לא נמצא לו שוב זכות ע"פ הדין. ואי אפשר לצדד בזכותו. ולזה שוב אינו נותן לבו לדון בזכותו. אע"פ שבאמת אפשר שאחר המתינות וישוב הדעת כראוי יצא זכאי בדינו. ונמצא נהרג נקי. והילכך ע"כ יש לנו לפטרו והיינו דקאמרינן כיון דגמירי הלנת דין למיעבד לי' זכותא. ונמצא דאע"פ שרוב הדיינין דנין אותו לחובה חששה תורה דילמא יחזרו למחר וידנוהו לזכות ויצא זכאי. א"כ כשכולן דנין אותו ביום הראשון לחובה. דתו לא יתנו לבם לחפוש לו זכות מטעם שביארנו. ע"כ אין לנו אלא לפטרו מספק. כדין ספק נפשות להקל. והשתא הא תינח בההיא דהתם. אבל בטריפה שהרג או רבע בפני ב"ד. כיון שאין שום צד ספק לב"ד כלל בחיובו. שהרי עדיף טפי מכשאילו באו עדים כשרים והעידו בו לאחר חקירה ודרישה. כדאמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיי'. מהיכא תיתי לן לומר שיהא יוצא מב"ד זכאי מטעם דלא חזו לי' זכותא כיון דהאי דלא חזו לי' זכותא אין זה אלא משום דבאמת אין לו צד זכות ע"פ הדין. והתורה אמרה ובערת הרע מקרבך. והא דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה. היינו לענין שחייבין ב"ד לצדד בזכותו בכל צד זכות שאפשר למצא לו. אבל כשנתברר לנו חיובו בבירור גמור באופן שאין שום צד לזכותו ע"פ הדין. ודאי על זה אמר קרא ובערת הרע מקרבך. והיינו דקאמר רבא טריפה שהרג בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך. ולכאורה למה הוצרך להאי טעמא. הרי כיון דס"ל לא תהא שמיעה גדולה מראי' ודאי חייב ע"פ הדין. דלא גרע מנתחייב ע"פ עדים בב"ד. אלא משום די"ל דכיון דקיי"ל סנהדרין שראו כולן לחובה פוטרין אותו. הכא נמי נימא הכי. קמ"ל דכיון דחיובו ברור מחייבינן לי' משום דקרינן בי' ובערת הרע מקרבך. דאין לך רע יותר מזה. והשתא א"כ ע"כ מוכרח כדעת הרמב"ן ז"ל דקבלת עדות נפשות אינה אלא בכ"ג כדיני נפשות. דאל"כ אין זה ענין לההיא דסנהדרין שראו כולם לחובה. דאטו מי לא משכחת לה בטריפה שהרג בפני ב"ד של שלשה. דודאי ג"כ חייב משום שלא תהא שמיעה גדולה מראי'. ובזה לא שייך כלל ההיא דכולם שראו לחובה. דהא רק שלשה מן הסנהדרין הוא שראו. והשאר לא ראו שהרג ושפיר מצו חזו לי' זכותא ולמה הוצרך לטעמא דובערת הרע מקרבך. ואם בא לומר דאפי' כולן ראו שהרג או רבע נמי חייב. אע"ג דכולן חזו לחובה. הו"ל למינקט הכי בהדיא טריפה שהרג אפי' בפני כל הסנהדרין חייב מדכתיב ובערת הרע מקרבך. אבל מדסתם ונקט טריפה שהרג בפני ב"ד. משמע דכל עיקר דין זה ליתא אלא משום טעמא דובערת הרע מקרבך. וע"כ היינו משום דלעולם לא משכחת לה קבלת עדות נפשות אלא בכל הסנהדרין. והכא דהראי' היא במקום שמיעה דהיינו קבלת עדות. ע"כ צריך נמי שיראו כולן. וא"כ כולן לא מצו חזו לי' זכותא והו"ל סנהדרין שראו כולן לחובה דבעלמא פטרינן לי'. אלא דהכא כיון שחיובו ברור ואין לו צד זכות ע"פ הדין. מחייבינן לי' משום דקרינן בי' ובערת הרע מקרבך. וא"כ אדרבה מוכח משם דקבלת עדות נפשות אינה אלא בכל הסנהדרין כדעת הרמב"ן ז"ל:

איברא דז"א אלא לפי דעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהלכות עדות ה"ח) שפסק כר"ט דעד הרואה נעשה דיין וכמש"כ בכ"מ שם עיי"ש. דלפ"ז י"ל דרבא נמי כר"ט ס"ל ועיקר טעמא משום דלא תהא שמיעה גדולה מראי'. והא דאיצטריך לטעמא דובערת הרע מקרבך היינו מטעמא שביארנו. אבל לפמש"כ הרמב"ן והריטב"א ז"ל (בפ"ג דמכות י"ב ע"א) דקיי"ל כר"ע. ורבא נמי כר"ע ס"ל אלא דשאני הכא שא"א לדונו בפני ב"ד אחר. הילכך דייני לה אינהו משום ובערת הרע מקרבך עיי"ש בדבריהם. א"כ איצטריך לטעמא דובערת הרע מקרבך כי היכי דלא נימא דאינו נדון באותו ב"ד. משום דכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט כדקאמר ר"ע. וכיון דהכא א"א לדונו בב"ד אחר משום דהו"ל עדות שאאי"ל פטרינן לי'. קמ"ל דאין לפטרו. משום דכתיב ובערת הרע מקרבך. וא"כ אין ראי' משם לדברי הרמב"ן ז"ל. אבל מ"מ עכ"פ גם לאידך גיסא ליכא שום ראי' משם כמו שנתבאר. דעיקר קושית הט"א ליתא כלל. ובמח"כ ערבב שני ענינים שלא קרבו זה אל זה. כמו שביארנו. וכן מוכרח ע"פ דברי הרמב"ן והריטב"א ז"ל שם. דאל"כ בסנהדרין שראו כולם לחובה תמוה אמאי פוטרין אותו. נהי דליכא למימר שיבא בפני ב"ד אחר לדונו משום שאין לגמור דינו אלא באותו ב"ד שכבר התחילו לדונו. מ"מ נקטליני' משום ובערת הרע מקרבך. כמו בטרפה שהרג או רבע בפני ב"ד דקטלינן לי' משום האי טעמא באותו ב"ד. משום שא"א לדונו בפני ב"ד אחר. וע"כ מוכרח לומר כדכתיבנא דאין ענין זה לזה. דשאני התם דאפשר שיש לו זכות ע"פ הדין אלא דשוב לא יתנו לבם לחפש לו זכות. משא"כ הכא בטרפה שחיובו ברור כמו שנתבאר. וזה ברור. ובלא"ה כבר כתב בש"מ לסנהדרין שם בשם הרא"ש שכתב בשם רבינו מאיר דמאי דאמרינן סנהדרין שראו כולן לחובה פוטרין אותו. היינו לומר שהורגין אותו מיד ואין מלינין אותו למחר כדאמרינן (בר"פ שבועת הדיינין) אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד. כלומר ממהרין אותו לפרוע כדי שלא יחזור בו עיי"ש. מיהו ביד רמה להרמ"ה ז"ל שם והרמב"ן (ריש פ"ט מהלכות סנהדרין) ובחנוך (מצוה ע"ז) פירשוה כפשטה עיי"ש. ומיהו גם לדבריהם מלבד מה שביארנו אין משם שום הכרח גם לפמש"כ הט"א גופי' שם עייש"ה ואין להאריך בזה כאן:

איך שיהי' נמצינו למדין עפ"ז בדעת רבינו הגאון ז"ל דאע"ג דודאי מודה דקבלת עדות נפשות אינה אלא בסנהדרי קטנה כדיני נפשות. מ"מ חקירה ודרישה ודאי ס"ל דסגי לפני ב"ד של שלשה. וא"כ תמוה איך כתב לקמן שם ויחקרו היטב במלאם. דמשמע דלחקירה ודרישה נמי צריך כל הסנהדרין במילואם. ונמצאו דבריו ז"ל סותרים זא"ז. ודוחק לומר דמש"כ במלאם לא קאי אלא אדלעיל מיני' שכתב ע"פ שני עדים דקבלת העדות ודאי גם להגאון אינה אלא בכל הסנהדרין כמש"כ אלא דלצורך החרוז כתבו כאן בסוף. ואולי אפשר לומר דכוונתו בזה למה שתרגם המתרגם בשיר השירים (ה' י"ב) על קרא דיושבות על מלאת שתרגמו על הסנהדרין דיתבין בבי מדרשא ומתינין בדינא עד דגמרין לזכאה ולחייבא עיי"ש. וכיו"ב במדרש שה"ש רבה. על מלאת זה ממלא מקצת דבר וזה ממלא מקצת דבר עד שתהא הלכה יוצאת עיי"ש. וא"כ להמתרגם מלאת היינו גמר דין. ולהמדרש היינו משא ומתן בדין. זהו שכתב הגאון במלאם. שלא יגמרו הדין אלא אחר שיחקרו היטב את העדים. או כשבאים לישא וליתן זה עם זה בדין להפוך בזכותו וחובתו חייבין לחקור ולדרוש היטב את העדים. וע"פ עדותן ישאו ויתנו בדינו. וא"כ אין שום סתירה בדברי הגאון ז"ל. ומ"מ שפיר מנה רבינו הגאון מצוה זו דדרישה וחקירת העדים של דיני נפשות במנין הפרשיות. משום דנהי דסנהדרין של כ"ג לא בעינן לדרישה וחקירה מ"מ ב"ד של שלשה מיהת בעינן. וכמבואר בדברי הגאון שהביאו הראב"ע והרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל. וכיון דלא רמיא מצוה זו אלא על הב"ד לכן מנאה במספר הפרשיות. וכן ראיתי באזהרות אתה הנחלת שמנה שתי מצות בדרישה וחקירה. שמתחילה בראש דבריו מנה זקוק ב"ד בדרישה ובחקירה. ואח"כ לקמן מנה חקירת עדים עיי"ש. ועפמש"כ דבריו מדוקדקים. דמתחילה כוונתו למנות מצות דרישה וחקירה שעל הב"ד. דהיינו בדיני נפשות. וכדמשמע ממש"כ זקוק ב"ד בדו"ח. אבל לקמן שכתב סתם חקירת עדים. כוונתו למצות דרישה וחקירה בדיני ממונות שעל כל יחיד. דדבר תורה אחד כשר לדון ד"מ. ועפמש"כ מדוקדקים דברי רבינו הגאון ז"ל במש"כ כאן במדרשי פנים שבע. והיינו משום דדרישות וחקירות הם שבע. כדתנן (בר"פ היו בודקין. מ' ע"א) עיי"ש. ולקמן במספר הפרשיות כתב ויחקרו היטב. ולא הזכיר שם מספר שבע. ולפמש"כ נראה דהיינו משום דהתם בדיני נפשות מיירי דמלבד שבע חקירות איכא נמי בדיקות וכל המרבה בבדיקות הרי זה משובח כדתנן התם עיי"ש. ובדיקות נמי בכלל המצוה. וכמבואר התם (לקמן מ"א ע"ב) דפרכינן מכדי אידי ואידי דאורייתא היא מ"ש חקירות ומ"ש בדיקות וכו' עיי"ש. ולזה לא הזכיר שום מספר אלא כתב סתם ויחקרו היטב. שכולל הכל חקירות ובדיקות. משא"כ כאן בדיכי ממונות דלא בעינן אלא שבע חקירות בלבד. אבל בדיקות לא בעינן כלל. ומה"ט אמרינן (בפרק זה בורר ל' ע"ב) עדות המכחשת זו א"ז בבדיקות כשרם בדיני ממונות עיי"ש. וכמו שביאר בזה בנוב"ק (חאה"ע סי' ע"ב) עייש"ה מש"כ שם על דברי הרמב"ם (בפיה"מ ר"פ אד"מ) עיי"ש. לזה דקדק רבינו הגאון ז"ל וכתב מדרשי פנים שבע. משום דכאן בד"מ אין מצוה אלא בחקירה ודרישה דשבע חקירות לחוד. דבדיקות לא בעינן כלל בד"מ מדאורייתא. מיהו באזהרותיו על סדר עשרת הדברות (בדבור לא תענה) לא מנה רבינו הגאון ז"ל אלא מצוה אחת בדרישה וחקירה עיי"ש וא"כ כולל דרישה וחקירה דדיני ממונות ודיני נפשות במצוה אחת. וכדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. אבל אין בזה קושיא. שכבר ראינו בכמה מצות כיו"ב שחזר בו כאן ממש"כ שם. וכמו שהעירותי בכל אחת במקומה.

אלא דיש לעיין בזה לכאורה דאע"ג דודאי מצות דרישה וחקירה נוהגת בין בד"מ ובין בד"נ. וגם נימא דקרא דמשפט אחד יהי' לכם דנפק"ל מיני' דרישה וחקירה בד"מ הו"ל כאילו כתיבא מצוה מיוחדת בפ"ע בדרישה וחקירה דד"מ מ"מ לא הו"ל לרבינו הג' ז"ל למנותן שתי מצות מיוחדות בפ"ע לפי דרכו ז"ל בכל כיו"ב לכללן באחת אפי' כשבאה בכל אחת בתורה מקרא מיוחד בפ"ע. כמו שמנה לאו דגניבת ממון וגניבת נפשות בלאו אחד. אע"ג שבאה בתורה בכל חדא אזהרה בפ"ע. דלא תגנוב דעשרת הדברות קאי לגניבת נפשות ולא תגנבו דפרשת קדושים קאי אגנבת ממון והיינו משום דגניבת ממון ונפשות ענין אחד ממש הן. דכל מין גניבה אסר רחמנא. וכן דרכו ז"ל בכל כיו"ב כמו שביארנו בכמה דוכתי. וא"כ כאן במצות דרישה וחקירה נמי הו"ל למנות דרישה וחקירה דד"מ וד"נ במצוה אחת מהאי טעמא גופא. ולכאורה יראה לצדד בזה ע"פ מה שהעלה בנוב"ק שם דיש חילוק בין דו"ח דדיני נפשות לדו"ח דדיני ממונות. דאע"ג דבדיני נפשות אם אמרו אין אנו יודעין ואפי' אחד מן העדים אמר איני יודע עדותן בטלה. כדתנן בר"פ היו בודקין עיי"ש. בד"מ עדותן קיימת אפי' מדאורייתא. אע"ג דמדאורייתא אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה וטעמו מדאמרינן התם (מ"א ע"ב) מכדי אידי ואידי דאורייתא מ"ש חקירות דאם אמר אחד איני יודע עדותן בטלה. ומ"ש בדיקות דאפי' אמרו שנים אין אנו יודעין עדותן קיימת. ומשני הכי השתא בחקירות אמר איני יודע עדותן בטלה. דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה. בדיקות אמר איני יודע עדותן קיימת עדות שאתה יכול להזימה היא עיי"ש. נמצא מבואר מזה דבדיקות אע"ג דגם הן מדאורייתא נינהו. היינו רק לענין שצריכין ב"ד לבודקן שמא יכחישו זהא"ז. אבל כל שלא הכחישו זא"ז בבדיקות אע"פ שאמרו אין אנו יודעין לא קפיד קרא ועדותן קיימת. וכן בחקירות אי משום קרא דודרשת וחקרת לחוד הי' ראוי להיות כמו בבדיקות שאע"פ שצריך לכתחילה לחקרם שמא יכחישו זא"ז ויהי' עדותן בטלה. מ"מ אם אמרו אין אנו יודעין עדותן קיימת. לולא טעם אחר שיש בחקירות דבעינן עדות שאתה יכול להזימה. והיינו משום לקיומי בהן כאשר זמם. וזהו טעמא אחרינא ולא משום קרא דודרשת וחקרת. וא"כ בד"מ דלא בעינן בהו עדות שאתה יכול להזימה אפי' מדאורייתא כמו שהכריח שם עיי"ש. ממילא שוה חקירות לבדיקות. דאם אמרו אין אנו יודעין אפי' בחקירות עדותן קיימת עיי"ש בדבריו שהאריך בזה הרבה. ולפ"ז אין ענין דרישה וחקירה דדיני ממונות כענין דו"ח דדיני נפשות. דבד"נ איכא קפידא ועיכובא אפי' בדיעבד שאם לא ידעו אחת מהחקירות עדותן בטלה. אבל בד"מ לא בעינן אלא לחקרם לכתחילה. אבל בדיעבד ליכא עיכובא בהכי אם לא ידעום. ולכן שפיר מנאן רבינו הגאון שתי מצות מיוחדות בפ"ע משום שאינם מענין אחד:

אמנם עיקר דברי הנו"ב בזה אע"פ שכתב שם שזהו האמת לאמיתו. אינם נכונים לענ"ד ועיקר יסודו יסוד נופל הוא. ואשתמיטתי' מאי דאמרינן בספרי (פרשת שופטים פיסקא קמ"ט) ושאלת היטב ולהלן הוא אומר ודרשת וחקרת ושאלת היטב. היטב היטב לגז"ש. מלמד שבודקים אותו בשבע חקירות. אין לי אלא חקירות. בדיקות מנין ת"ל והנה אמת נכון הדבר. מאחר שסופינו לרבות בדיקות מה ת"ל חקירות. חקירות אמר אחד איני יודע עדותן בטלה. בדיקות אמר אחד איני יודע. ואפי' שנים אומרים אין אנו יודעים עדותם קיימת וכו' עיי"ש. ובילקוט שם. הרי מבואר להדיא דעיקר החילוק שבין חקירות לבדיקות מגופי' דקרא נפקא לן וגזה"כ הוא. וכן מוכרח ע"כ מגוף הסוגיא דר"פ היו בודקין שם. דאל"כ מאי קא משני חקירות אמר אחד איני יודע עדות שאי אתה יכול להזימה היא. בדיקות אמר איני יודע עדות שאתה יכול להזימה היא. ומה בכך. הא מ"מ כיון דבדיקות דאורייתא נינהו כיון דאמרי אין אנו יודעין אית לן למימר דעדותן בטלה. ואף דמחקירות לבדיקות ליכא לאקשויי. מ"מ בבדיקות מצד עצמן קשה. כיון דמדאורייתא נינהו אמאי לא נימא דמעכבות אפי' בדיעבד כדקאמרי אין אנו יודעין. דהא לא בעינן שנה עליו הכתוב לעכב אלא בקדשים. אבל בכל התורה מעכב אע"פ שלא שנה עליו הכתוב. אם לא היכא דבהדיא גלי קרא לומר שאינו לעיכובא. ועכצ"ל כדדרשינן בספרי מגופי' דקרא דאין בדיקות מעכבות בדיעבד. ומאי דפריך התם מעיקרא מכדי אידי ואידי דאורייתא מ"ש חקירות ומ"ש בדיקות. היינו דכיון דאי לאו דגלי קרא לא הוה ידעינן לא חקירות ולא בדיקות. אלא דגלי קרא דבעינן בקבלת עדות חקירות וגם בדיקות. וא"כ מאי חזית לומר דבחקירות אמר איני יודע עדותן בטלה ובבדיקות עדותן קיימת אימא איפכא. כיון שאין לנו הוכחה שיש לחלק ביניהן אלא מדאיצטריך קרא למיכתבינהו לתרוייהו. ולזה משני שפיר. הכי השתא חקירות אמר איני יודע הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה. כלומר דחמירי טפי שהזמה תלויה בהן. להכי אית לן למימר בהו דבאיני יודע עדותן בטלה. משא"כ בדיקות דאין הזמה תלויה בהן. דאפי' אמרו אין אנו יודעין עדות שאתה יכול להזימה היא. להכי מסתבר לומר שהקיל בהן הכתוב שאין מעכבין בדיעבד. ואם אמרו אין אנו יודעין עדותן קיימת:

ובזה ניחא שפיר מה שהכריח הר"ן ז"ל (ריש פרק היו בודקין) דאפי' כדקאמרי עדים אמש הרגו. אע"ג דבזה אפי' כי אמרי העדים על החקירות אין אנו יודעים הו"ל עדות שאתה יכול להזימה. מ"מ צריכין לידע כל השבע חקירות. ואם אמרו אין אנו יודעים עדותן בטלה עיי"ש בדבריו. וזה לכאורה נגד הסוגיא שם דמבואר דאי לאו משום דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה גם בחקירות הו"ל לומר דבאינם יודעים עדותן קיימת. וא"כ בהאי גוונא שכתב הר"ן אית לן למימר דעדותן קיימת. כיון דאפי' כי אמרי אינם יודעים הו"ל עדות שאתה יכול להזימה. וכבר העיר בזה בנוב"ק שם בהגה עיי"ש. אבל לפמש"כ לק"מ. דודאי בחקירות אפי' בגוונא שאתה יכול להזימה. וכן אפי' בענין שאין צריך עדות שאתה יכול להזימה. כי אמרי לא ידענו עדותן בטלה. דאפי' בבדיקות אע"ג שאין הזמה תלוי' בהן כלל הו"ל למימר דכי אמרי עדים לא ידעינן עדותן בטלה. אי לאו דגלי קרא. אלא דאמרינן דמאחר שחילקה תורה בין חקירות לבדיקות. אית לן למיתלי החומרא בחקירות. דחמירי טפי כיון דהזמה תלויה בהן. והקולא בבדיקות שאין הזמה תלויה בהן לעולם. ומאחר שידענו דיצאו החקירות כדי להחמיר עליהן שוב ממילא בכל ענין בחקירות כי אמרי לא ידעינן עדותן בטלה. ובזה ניחא נמי שפיר דברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהלכות עדות ה"א) שהניחם בכ"מ בצ"ע וכן בלח"מ ומל"מ שם טרחו בישובם עיי"ש. ולפמש"כ אין כאן מקום קושיא כלל עיי"ש ואין להאריך ובזה נסתרו כל דברי הנו"ב שם וממילא מבואר לפ"ז דאפי' את"ל דבד"מ אפי' מדאורייתא לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה כמו שהעלה בנו"ב שם. מ"מ כי אמרי העדי' בתקירות אין אנו יודעי' אפי' בד"מ עדותן בטלה.

ולכן נראה דטעמו של רבינו הגאון ז"ל שמנה דו"ח דד"מ וד"נ בשתי מצות משום דכיון דבד"נ צריך לחקור ולדרוש את העדים בחקירות ובבדיקות וכל המרבה בבדיקות הרי זה משובח. משא"כ בדיני ממונות דלא צריך לחקרם אלא בשבע חקירות בלבד. הילכך לא חשיבי תרוייהו חד ענינא ויש למנות כל חדא בפ"ע. ולזה הוא שרמז רבינו הגאון ז"ל כאן במש"כ במדרשי פנים שבע. דהיינו רק שבע חקירות. ולקמן בחקירה ודרישה דד"נ כתב ויחקרו היטב. דהיינו בכל צד ואופן שאפשר וכמשכ"ל. משום דחילוק זה שביניהם גורם לחלקן לשתי מצות מיוחדות בפ"ע. משא"כ בגניבת ממון ונפשות דענין גניבת נפשות ואיסור גניבת ממון שוה ממש לכל דיניהם וכמו שביאר הרמב"ן ז"ל (בפירושו עה"ת פרשת משפטים) עיי"ש. לכן מנאן מצוה אחת וכן בכל כיו"ב. וגם י"ל דכיון דמצות דרישה וחקירה דדיני נפשות לא רמיא אלא על הסנהדרין הראויין לדון ד"נ. ואף דעיקר חקירה ודרישה אפי' דד"נ סגי בב"ד של שלשה כמו שנתבאר לעיל. מ"מ לא רמיא המצוה אלא על אותן שדנין עיקר הדין ע"פ עדים אלו כמבואר. ועכ"פ ב"ד של שלשה מיהת בעינן. אבל היחיד לעולם לא משכחת שיתחייב בחקירה ודרישה דעדי נפשות. וגם ליכא מצוה דדרישה וחקירה דעדי נפשות אלא בזמן הבית כשמזבח בנוי וכהן עומד ומקריב עליו קרבנות וגם כשהסנהדרין גדול' יושבין בלשכת הגזית. שאז הוא שדנין דיני נפשות. וכמבואר בפ"ק דסנהדרין (י"ד ע"ב) ובתוס' שם ד"ה מלמד וכו'. ובפרק ארבע מיתות (נ"ב ע"ב) וברמב"ם (פרק יד מהלכות סנהדרין הי"א) עיי"ש. משא"כ חקירה ודרישה דד"מ דרמיא על כל יחיד שראוי לדון בד"מ דבר תורה. וגם היא מצוה הנוהגת תדיר. ולזה יש למנותן שתי מצות מיותדות בפ"ע. ולא דמיא לגניבת ממון וגניבת נפשות שהכל מוזהרין בהן יחיד ורבים. ואזהרתן נוהגת תדיר ואיסור שניהן ענין אחד ממש הוא וכן כל כיו"ב שנמנין מצוה אחת:

אלא שיש לתמוה בזה דא"כ מה שמנה רבינו הגאון לקמן במספר הפרשיות עשה דע"פ שנים עדים יומת המת. הו"ל למנות ג"כ עשה דע"פ שנים עדים יקום דבר האמור בממון. דכיון שמנה חקירה ודרישה דממון ודנפשות בשתי מצות. אע"ג דבממון לא כתיבי חקירות בהדיא בפ"ע אלא גמרינן מנפשות מקרא דמשפט אחד יהי' לכם. א"כ כ"ש עשה דע"פ שני עדים דכתיב בהדיא בממון בפ"ע ובנפשות בפ"ע. שיש למנותן שתי מצות מיוחדות בפ"ע כדרך שמנה בדרישה וחקירה. דעשה דע"פ שני עדים יקום דבר האמור בממון הו"ל למנות במספר שאר העשין מלבד מה שמנה עשה דע"פ שנים עדים יומת המת האמור בנפשות במספר הפרשיות. וכן באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות (בדבור לא תענה) מנה רבינו הגאון ז"ל רק עשה אחת בקבלת העדים. שכתב שם בשני עדים תחרוץ משפט עיי"ש. אלא דשם לטעמי' אזיל דגם בדרישה וחקירה לא מנה שם אלא מצוה אחת. אבל כאן שמנה בחקירה ודרישה שתי מצות. כ"ש שהי' לו למנות שתי עשין בקבלת העדים שבאו בה שני מקראות מיוחדים בפ"ע כדכתיבנא. וגם בלא"ה קשה דנהי שמנה קבלת עדות דממון ודנפשות במצוה אחת מאיזה טעם שיהי'. אכתי הו"ל למנותה במנין שאר העשין. כמו כל מצוה הנוהגת בצבור וביחיד שנמנית במנין שאר העשין. דבמנין הפרשיות אין נמנין אלא עשין שאינן מוטלות חובה אלא על הצבור או הב"ד בלבד כמו שביארנו בכמה דוכתי:

והנה עיקר מצוה זו דע"פ שנים עדים יומת המת. וכן ע"פ שני עדים יקום דבר. לא מנאוה כל שאר מוני המצות כלל. לא הבה"ג וסייעתו ולא הרמב"ם וסייעתו ז"ל. אלא שמנו לאו דלא יקום עד אחד באיש וגו' כמבואר בה"ג ובנמשכים אחריו ובסה"מ (לאוין רפ"ח) ובשאר מוני המצות. והרמב"ן ז"ל הוסיף עוד למנות גם לאו דלא יומת ע"פ עד אחד. וכמבואר בדבריו (בלאוין הנוספין לדעתו לאו ט') עיי"ש. ולענ"ד דבריהם ז"ל תמוהים. מה ראו על ככה למנות הלאו ולא העשה דע"פ שנים עדים יקום דבר ולא עשה דע"פ שנים עדים יומת המת. שהרי בכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה דרכם ז"ל למנות שניהם. וכ"ש לפי דעת הרא"ם ז"ל ביראים (סי' רמ"ד) והסמ"ג (לאוין רי"ג) והרשב"ץ (בזה"ר לאוין ס"ח) דהך קרא הוא אזהרה להעד שלא יעיד יחידי עיי"ש בדבריהם. ולפ"ז אין ענין לאו זה לעשה דע"פ שנים עדים יקום דבר דקאי על הב"ד. מיהו דעת הרשב"ץ ז"ל שם דלאו דלא יקום ע"א באיש קאי בין על העד ובין על הב"ד עיי"ש:

ועכ"פ דברי הבה"ג והרמב"ם וסייעתם תמוהים. שהרי דרכה בכל כיו"ב למנות הלאו וגם העשה. כמו שביאר הרמב"ם באריכות (בשורש ששי) עיי"ש. ורבינו הגאון ז"ל לא מנה לאו דלא ימות ע"פ עד אחד ודבריו נכונים ע"פ שיטתו. דאפי' את"ל דס"ל כדעת הרמב"ן ז"ל דהך קרא הוא אזהרת לאו לב"ד. ודלא כהרשב"ץ (בזה"ר לאוין סי' כ"ח) שגמגם בזה עיי"ש בדבריו. מ"מ רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל דלא ס"ל כשורש ששי של הרמב"ם שם. ובכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה אין דרכו למנות אלא אחד מהם או הלאו או העשה בלבד. וא"כ אחר שמנה עשה דע"פ שנים עדים יומת המת שוב לא הוצרך להביא במנין הלאוין לאו דלא יומת ע"פ ע"א. איברא דיש לפקפק בזה דהא הך קרא מוקמינן לי' (סופ"ק דמכות ו' ע"ב) לעדות מיוחדת. דאמרינן התם אמר רב מניין לעדות מיוחדת שהיא פסולה שנאמר לא יומת ע"פ עד אחד. מאי אחד אילימא עד אחד ממש. מרישא שמעינן לה ע"פ שנים עדים. אלא מאי אחד. אחד אחד עיי"ש. וכן הרמב"ן שם לא כתב שהוא אזהרת לאו אלא על עדות מיוחדת ע"פ סוגיא זו עיי"ש. וא"כ ממילא מבואר דאין הלאו בכלל העשה. דאל"כ אכתי הקושיא במקומה עומדת מרישא דקרא שמעינן לה. והיינו משום דאע"ג דלהרמב"ן ז"ל איצטריך הך קרא ללאו מ"מ היכא דאיכא למידרש דרשינן אפי' בכה"ג. כמבואר בכמה דוכתי כיו"ב. וכבר כתבתי כן לעיל ובכמה דוכתי. וע"כ מוכרח לומר כן. דאל"כ גם לעיל לא פריך מידי. והשתא א"כ אע"ג שמנה רבינו הגאון ז"ל עשה דע"פ שנים עדים. אכתי הו"ל למנות גם לאו דלא יומת ע"פ ע"א. כיון שבא להזהיר על ענין אחר שאינו בכלל העשה דע"פ שנים עדים. ועכצ"ל דלרבינו הגאון ס"ל כשאר ראשונים דהך קרא דלא יומת אינו אזהרת לאו אלא בא לפסול עדות מיוחדת לדיני נפשות. וכמו שביאר הרשב"ץ ז"ל שם עיי"ש בדבריו. ודלא כהרמב"ן ז"ל:

ועכ"פ הדבר קשה טובא לכאורה לרבינו הגאון ז"ל שמנה עשה דע"פ שנים עדים יומת המת. אמאי לא מנה ג"כ במנין העשין עשה דע"פ שני עדים יקום דבר. כדרך שמנה עשה דדרישה וחקירת העדים במספר הפרשיות לדיני נפשות וגם במנין העשין לעשה בדיני ממונות. ואמנם נראה בדעת רבינו הגאון ז"ל דס"ל דקרא דע"פ שני עדים יקום דבר האמור בממון אינו מצות עשה. אלא שבא הכתוב לומר דעל הגדת שני עדים נוכל לסמוך כדבר ברור בכל דבר משפט לברר האמת מן השקר. ואינו אלא שלילה. שלא לומר דאין לסמוך על הגדת שום עדים שמא הנתבע שכרן או אפשר שהם נוגעים בדבר מצד אחר או משום אהבת הנתבע או שנאת התובע וכיו"ב. ואשמעינן קרא דכל כמה שלא נתברר פסולן של עדים הללו לפנינו הרי הם בחזקת כשרים. וראוים לסמוך על הגדתן בב"ד בכל דבר. וכבר ידוע דכל מקום שנוכל לומר שלא בא הכתוב אלא לשלילה ולא למצוה אין לנו לומר בו שהוא מצוה. כמבואר בריש פ"ק דסוטה ובסוף פ"ו דזבחים ובשאר דוכתי. וכמו שביאר הרמב"ם בשרשיו. אלא דזה לא יתכן לומר אלא בקרא דע"פ שני עדים יקום דבר האמור בד"מ וכיו"ב. משום דבד"מ לא איברו סהדי אלא לשקרי. כדאמרינן בפרק האומר (בקידושין ס"ה ע"ב). ע"פ שני עדים אמר רחמנא דאי בעי למיהדר לא מצו הדרי בהו. או דילמא לא מקיימא מילתא אלא בסהדי. ומסקינן לא איברו סהדי אלא לשקרי. ופירש"י וז"ל לשקרי. הכופרים בדברים לומר לא כן הוא עכ"ל עיי"ש. ומה"ט עדות מיוחדת אע"פ שפסולה לדיני נפשות כשרה לדיני ממונות כמבואר סופ"ק דמכות. משום דבדיני נפשות אע"פ שנודעת לנו האמת בדרך אחר. מ"מ גזה"כ הוא שאין דנין אלא בשני עדים שראו כאחת במקום אחד ביחד. ואע"פ שעדים הללו עצמן אילו ראו עדותן ביחד ממקום אחד עדותן מתקבלת לדון על פיה לזכות או לחובה. מ"מ כשהיתה עדותן מיוחדת. שראו זה מחלון אחד וזה מחלון אחר. אין דנין ע"פ עדותן. אע"פ שדבריהם מוחזקים אצלנו בחזקת אמת. וכן פירש"י בסנהדרין (בפרק הנשרפין פ"א ע"ב) בד"ה בעדות מיוחדת. וז"ל בעדות מיוחדת דשנים מעידין עליו ועדותן אמת אלא שאין מיתתו מסורה לב"ד. כגון שנים רואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה דאמרי' במס' מכות דלא מיקטל עליה וכו'. אבל ע"פ עד אחד מוציא דבה בעלמא הוא עכ"ל עיי"ש. ומבואר מזה דבד"מ אין העדאת עדים אלא לברר את האמת בדבר המסופק לנו בלעדם. אבל בדיני נפשות גזה"כ הוא שאין לדון אלא ע"פ עדים דוקא. אפי' במקום שידענו את האמת גם זולתם. ואע"פ שהב"ד יכולים לדון ע"פ ראייתם אפי' בדיני נפשות. אע"ג שאין עדים בדבר כלל. כדאמרינן (בפרק הנשרפין ע"ח ע"א) טרפה שהרג בפני ב"ד חייב עיי"ש. התם היינו משום דבמקום שהסנהדרין עצמן ראו בעיניהם מעשה העברה והם עצמם השופטים בדבר. אין אצלם שום ספק בדבר. ואין לך עדים ראויים יותר מזה. דלא תהא שמיעה גדולה מראיי'. משא"כ כשהדבר מסופק לב"ד בזה אמרה תורה שאין הדין מסור לב"ד אלא ע"פ עדים דוקא. אע"פ שאפשר לב"ד לברר אמיתת הדבר זולתם. ומה"ט אע"פ שבד"מ קיי"ל הודאת בע"ד לחובתו כמאה עדים דמי. מ"מ בד"נ גזה"כ הוא ע"פ שנים עדים יומת המת ולא מהניא הודאתו כלום ומה"ט בעינן נמי למימ' (בפ"ד דסנהדרין ל"ז ע"ב) דאפי' לרבי אחא דמחייב בד"מ ע"פ אומדנא דמוכח. בדיני נפשות מודה משום דכתיב ע"פ שנים עדים יומת המת. כדאמרינן התם בעובדא דשמעון בן שטח עיי"ש ובתוס' שם בד"ה שאין דמך וכו'. ומה"ט נמי אמרינן (בפרק זה בורר ל' ע"ב) דעדים המכחישין זא"ז בבדיקות עדותן כשרה בד"מ אע"ג דלדיני נפשות פסולה. ואין דנין על פיהם לא לזכות ולא לחובה כדתנן (בר"פ היו בודקין). הרי דאע"ג דודאי עדותן אמת מדסמכינן עלה בד"מ. מ"מ לדיני נפשות פסולה. והיינו מטעם שביארנו דבד"מ לא איברו סהדי אלא לשקרי. וכל שנתברר האמת סגי בהכי. אבל בדיני נפשות הקפידה תורה על העדאת עדים דוקא. וכל שיש הכחשה ביניהם אפי' בבדיקות לאו עדים חשיבי וכמו שפירש"י (סופ"ק דמכות) לענין עדות מיוחדת וכמשכ"ל. ולזה מנה רבינו הגאון ז"ל ע"פ שנים עדים יומת המת במנין המצות. ומה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו דלא יקום עד אחד באיש. שהרי גם לפי דרכו דבכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה אינו מונה אלא אחד משניהם. מ"מ כאן כיון שלא מנה עשה דע"פ שנים עדים יקום דבר הו"ל למנות הלאו. לק"מ דמלבד דלפי מה שהבינו היראים והסמ"ג דאין אזהרה זו אלא על העד שלא יעיד יחידי בדבר עבירה א"כ ליכא נפקותא בלאו זה אלא כדי לעבור עלה בשני לאוין דהא בלא"ה יש בזה לאו דלא תלך רכיל בעמך. שהוא אזהרה שלא לדבר בגנות חבירו. כמו שביאר הרמב"ם ז"ל (בפ"ז מהלכות דעות) והיראים (סי' מ"א) ובסמ"ג (לאוין ט'). ומנאוהו כל מוני המצות. וע"כ צ"ל להיראים והסמ"ג דעד המעיד יחידי מלבד הלאו דלא תלך רכיל עובר נמי בלאו דלא יקום ע"א. וא"כ רבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל דבכל כיו"ב אינו מונה אלא הלאו שכולל יותר ממה שנכלל בשני. וא"כ אחר שמנה רבינו במנין הלאוין לאו דלא תלך רכיל בעמך שכולל אזהרה לכל עניני רכילות. שבכללם גם עדות יחידי בדבר עברה שוב לא הוצרך למנות לאו דלא יקום עד אחד באיש דאינו מזהיר אלא על מעיד יחידי בלבד. בלא"ה נראה דעיקר לאו זה אין לו על מה שיסמוך. דמקור דברי היראים והסמ"ג והרשב"ץ בזה היינו מדאמרינן בפרק בתרא דפסחים (קי"ג ע"ב) טובי' חטא ואתא זיגוד לחודי' ואסהיד בי' קמי' דר"פ נגדי' לזיגוד. א"ל טובי' חטא וזיגוד מינגד. א"ל אין דכתיב לא יקום עד אחד באיש ואת לחודך אסהדת בי' שם רע בעלמא קא מפקת בי' עיי"ש. ומזה הוא שהביאו ראייתם דהך קרא דלא יקום ע"א באיש הוא אזהרת לאו לענין זה. אבל דבריהם תמוהים לענ"ד. דלדבריהם לא הו"ל למימר לי' אלא אין דכתיב לא יקום ע"א באיש ואת לחודך אסהדת בי'. ותו לא מידי. שהרי במה שהעיד יחיד עבר בלאו זה המפורש במי שמעיד יחידי ולמה הוצרך תו לומר שם רע בעלמא קא מפקת בי'. אלא ודאי ע"כ מוכרח לומר בזה כמו שפירש הרשב"ם שם. וז"ל שם רע הוא דקא מפקת עילוי' מאחר שאין אתה נאמן בעדות לא תתקבל עדותך. אין עליך מצוה להעיד הרי אתה עובר על לאו דלא תלך רכיל עכ"ל. עוד כתב שם וז"ל דכתיב לא יקום עד אחד וגו'. כלומר המקרא מעיד שאי אתה נאמן בעדות זו עכ"ל עיי"ש. מבואר להדיא מדבריו ז"ל דמקרא דלא יקום ע"א לא שמענו אלא שאין עד אחד נאמן בעדותו. אבל לא שמענו ממנו שום איסור בזה להעד. אלא דממילא כיון שאינו נאמן לדון ע"פ עדותו אין זה אלא כהולך רכיל ועבר על לאו דלא תלך רכיל. ולזה היא דנגדי' ר"פ:

ועפ"ז מדוקדק שפיר מאי דמסיים וקאמר שם רע בעלמא קא מפקת בי'. והיינו לומר דהו"ל בכלל אזהרת לא תלך רכיל. ולהכי הוא דנגדי'. אבל משום לא יקום ע"א באיש. לית בה שום איסורא. וא"כ אדרבה מהתם איפכא מוכח. וכ"ש לפי מה שנראה מדברי הרשב"ם דגירסתו היתה א"ל אין דאת לחודך אסהדת בי' שם רע בעלמא הוא דקא מפקת עילוי' דכתיב לא יקום ע"א באיש. וכן הוא גירסת הילקוט (בפרשת שופטים) עיי"ש וכזה הוא גירסת ש"ם כת"י כמש"כ בד"ס שם עיי"ש. דלפי גירסא זו ודאי מתבאר להדיא דאין האיסור אלא משום מוציא שם רע על חבירו. ובפרט לפי גירסת קצת ראשונים ז"ל דלא גרסי שם כלל מאי דאיתא בגירסא שלפנינו דכתיב לא יקום ע"א באיש. כמש"כ בהגהות ד"ס שם עיי"ש. דלפי גירסא זו אין שום רמז כלל לסברת היראים והסמ"ג מהתם. ולכאורה לפי גירסא שלפנינו יש קצת מקום להוכיח כדעתם. דאל"כ קשה דאדמייתי מקרא דלא יקום ע"א באיש דאין עדות עד אחד מועיל לעונשין. טפי הו"ל להביא מקרא דלעיל מיני' דקדים טובא. דכתיב ע"פ שנים עדים או שלשה עדים יומת המת. ומלקות ומיתה דין אחד להם לכל דבר. כמש"כ בסמ"ג וביראים שם וברמב"ם (פי"א מהלכות סנהדרין ה"ד) עיי"ש ובמש"כ בכ"מ שם. אלא ודאי משום דבהך קרא לית בי' אזהרת לאו למעיד יחידי. ולא מצי להביא אזהרת לאו אלא מקרא דלא יקום ע"א באיש. אבל אין זה מוכרח כלל ויש לדחות בפשיטות ואין להאריך. וגם מש"כ הרמב"ם ז"ל והחנוך שהוא אזהרה לב"ד שלא לקבל עדות ע"א. לא מצאנו לו מקור בשום דוכתא. ומדברי רשב"ם ז"ל שהבאתי מבואר בהדיא דלא ס"ל הכי. ולא אתי קרא אלא לומר שאין עד אחד נאמן ואין עדותו מתקבלת בב"ד לדון ע"פ. אבל אזהרת לאו לא שמענו. וכמו שכתב הרשב"ץ שם לענין קרא דלא יומת ע"פ עד אחד. וכן נראה מדעת הסמ"ק שלא מנה לאו זה כלל לא על העד ולא על הב"ד עיי"ש. וכן נראה ממה שדרשו מהך קרא לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת. לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה. בכתובות (פרק הכותב פ"ז ע"ב) ובפרק שבועת הדיינין (מ' ע"א) ובספרי (פרשת שופטים עיי"ש). ואם איתא דקרא לאזהרה על הב"ד קאתי לעבור עלה בלאו. א"כ אין לנו לדייק מהך קרא אלא דלכל עון ולכל חטאת הוא דאיכא איסורא על הב"ד לקבל עדותו לדון ע"פ. אבל אם באו לקבל עדותו להשביע את הנתבע על פיו הרשות בידם. ולא עבדי איסורא בהכי. אבל חיובא ליכא. וכ"ש שהרשות בידם לפטור את הנתבע לגמרי בלא שבועה. והרי פשוט ומבואר בכל דוכתי איפכא דעד אחד מחייב את הנתבע שבועה מדאורייתא. ולאו כל כמינייהו דב"ד לפטרו משבועה זו. ואם אינו יכול לישבע חייב לשלם. כדאמרינן בפרק שבועת העדות (ל"ב ע"ב) ובפרק כל הנשבעין (מ"ז ע"א) א"ר אמי היכי לידיינו דייני להאי דינא. נימא לי' זיל שלים ליכא תרי סהדי. נפטרי' איכא חד סהדא וכו'. אר"א הוה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם עיי"ש. הרי בהדיא דאין הרשות ביד ב"ד לפטרו משבועה כל דאיכא חד סהדא. אלא ודאי מוכרח מזה דקרא דלא יקום ע"א באיש וגו' לא בא אלא לומר שאין עד אחד נאמן להעיד באיש לכל עון ולכל חטאת. ומשום דאייתר קרא דכבר כתיב ע"פ שני עדים יקום דבר. אמרו דלא איצטריך קרא לגופי' אלא לדיוקא. לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו נאמן. אבל נאמן הוא לשבועה. להשביע את הנתבע להכחישו. וכיון שהתורה האמינתו בכך ודאי אין ביד ב"ד רשות לפטרו. וכשאינו יכול לישבע משלם. ולכן דברי הרמב"ם וסייעתו ז"ל צ"ע אצלי בזה כעת. ויפה עשה רבינו הגאון ז"ל והסמ"ק שלא מנו לאו זה. וכן באזהרות אשר על סדר עשרת הדברות לא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו זה עיי"ש:

אמנם בעיקר הדבר עדיין אין כל זה מספיק בבאור דברי רבינו הגאון ז"ל כאן. דכיון דבקרא לא כתיבא מצות דרישה וחקירה דעדים אלא בדיני נפשות. ולא נפק"ל בדיני ממונות אלא מדכתיב משפט אחד יהיה לכם. ודאי לא יתכן למנות דרישה וחקירה בדיני ממונות מצוה בפ"ע. דקרא דמשפט אחד יהיה לכם לא בדרישה וחקירה דעדים כתיב כי היכי דנימא דהו"ל כאילו הדר וכתב קרא מצות דרישה וחקירה גם בדיני ממונות. אלא הוא נאמר בדרך כלל להשוות דיני ממונות בכל דבר משפט לדיני נפשות. וממילא גם דרישה וחקירת העדים בכלל. ואע"ג דכמה מילי אשכחן דלא משוינן בהו דיני ממונות לנפשות. עכצ"ל דאיכא טעמא למילתא דלא מקשינן להו אהדדי בהנך מילי. וכבר עמדו בחקירה זו בתוס' (רפ"ק דסנהדרין ב' ע"ב) בד"ה דברי הכל וכו' ובר"פ אחד ד"מ (ל"ב ע"א) בד"ה אחד וכו' עיי"ש מש"כ שם בזה. ובדברי רבינו יונה והר"ן ז"ל שם. וא"כ אין לנו אלא מצוה אחת בדרישה וחקירה. ולא יתכן כלל לחלקה לשתי מצות חלוקות בפ"ע. וגם לומר דדרישה וחקירה דדיני נפשות משום דעכ"פ אינן בפחות משלשה מנאה במנין הפרשיות. ומצות דרישה וחקירה בד"מ משום דד"ת בחד נמי סגי לכך מנאה במנין שאר העשין וכמשכ"ל. אין זה מספיק כלל. דודאי לשיטת רבינו הגאון ז"ל דקבלת עדות דדיני נפשות סגי לה בב"ד של שלשה לא חמירא מדיני ממונות לענין זה. דע"כ לא יתכן לומר דדרישה וחקירה דעדים בדיני נפשות אין להן לא דיני ממונות ולא דיני נפשות. וא"כ שלשה מדרגות בדבר. ד"מ אפי' בחד וד"נ בכ"ג ודרישה וחקירת עדים בד"נ בשלשה. דלא אישתמיט מלאשמעינן בשום דוכתא חידוש דין כזה. ועכצ"ל לפי שיטה זו דגם דיני ממונות אינם מדאורייתא בפחות משלשה. דלפ"ז אפשר לומר דדרישה וחקירת העדים אפי' בדיני נפשות לא חמירי מדיני ממונות ובשלשה סגי להו. והשתא א"כ הדרא קושיא לדוכתה דכיון דקיי"ל דדיני ממונות בשלשה מדאורייתא. א"כ ודאי דגם חקירת ודרישת העדים בד"מ נמי אינם בפחות משלשה. דמהיכא תיתי לן להקל בזה. כיון דפחות משלשה לעולם אין לו תורת ב"ד כלל אפי' לדיני ממונות. וא"כ עכצ"ל דדמה שמנה רבינו הגאון ז"ל מצות דרישה וחקירה כאן במנין שאר העשין המסורין ליחידים. היינו משום דכל שאינו צריך אלא ב"ד של שלשה הו"ל כמצוה המסורה לכל יחיד ויחיד. ונמנה במנין שאר המצות המסורות ליחידים. ודוקא מאי דבעי סנהדרין הוא דהו"ל כמצוה המסורה לצבור. משום דסנהדרין ודאי במקום צבור קיימי. וא"כ מה שמנה דרישה וחקירה דדיני נפשות לקמן במספר הפרשיות ע"כ היינו משום דבעי סנהדרין כעיקר דיני נפשות. וא"כ דברי רבינו הגאון ז"ל סותרין זה את זה. דהא איהו גופי' ס"ל דדרישה וחקירה דעדים בדיני נפשות נמי בשלשה סגי להו. כמש"כ הראב"ע והרמב"ן ז"ל בשמו. וע"כ צ"ל דמה שמנה רבינו הגאון ז"ל כאן מצות דרישה וחקירה מיירי בכולהו דרישה וחקירה דכל עניני עדות בין דדיני ממונות ובין דדיני נפשות. וס"ל דגם דרישה וחקירה דעדי נפשות נמי בשלשה סגי להו. ואזיל לשיטתו. דודאי אין כאן אלא מצוה אחת. וכמתבאר מדברי רבינו הגאון ז"ל גם באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות וכמשכ"ל. ומדברי בעל אתה הנחלת שהבאתי לעיל אין הכרע. משום דבלא"ה מנה שם כמה מצות פעמים. ומש"כ רבינו הגאון ז"ל כאן במדרשי פנים שבע. אף דכיון דבדיני נפשות נמי מיירי לא סגי בהכי. אלא בעינן נמי בדיקות. היינו משום דכיון דבדיני ממונות נמי מיירי לכך לא נקט אלא דרישות וחקירות שנוהגין גם בד"מ. משא"כ בדיקות דאינן בכלל המצוה בדיני ממונות. וגם בדיני נפשות לא בעינן להו אלא לכתחילה. ואי אמרי לא ידעינן אינן מעכבות ועדותן כשרה. ודברי רבינו הגאון ז"ל דלקמן במנין הפרשיות יתבארו שם במקומן בס"ד. דאין כוונתו שם למנות מצות דרישה וחקירה כלל. ולא מיירי אלא במצות ע"פ שנים עדים יומת המת בלבד וכמו שיתבאר:

שבע ותשעים וכו'. כי מצות הגוף המה וכו'. מה שקרא לצ"ז עשין הללו מצות הגוף צריך ביאור. והנה גם במנין העשין של הבה"ג. כפי נוסחת הבה"ג כת"י רומי. כתוב ומאה ברכות בכל יום. מצות הגוף. וקידוש השם וכו' עיי"ש. ומרהיטת לשונו משמע דכוונתו במצות הגוף לאיזו מן העשין שהעלה בחשבונו. אבל הדברים סתומים ואין להם מובן כלל לכאורה. וכבר העיר על דברי הבה"ג אלו הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין סי' נ"ח) וז"ל והגאון ז"ל (בה"ג) כתב מצות הגוף וגם זה נעלם. ואפשר וכו' ובכלל אינו מן המנין עכ"ל עיי"ש. נדחק מאוד בכוונתו ואינו במשמע כלל. אבל מש"כ דאינו מן המנין נראין דבריו מוכרחים לכאורה. וא"כ עכצ"ל דזה נמשך למצות מאה ברכות דלעיל מיני' או למצות קידוש השם דלקמי'. אלא דמדכתב וקידוש השם בוא"ו משמע דזו היא מילתא בפ"ע. וע"כ מצות הגוף שכתב נמשך למצות מאה ברכות דלעיל מיני' איך שיהיה עכ"פ הדברים סתומים ואין להם ביאור. וראיתי באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל שכתב וז"ל פאר מצות הגוף וקידוש השם הנכבד והנורא וכו' עכ"ל. ולקמן אחר שהפסיק בינתים במצות אחרות כתב וז"ל קדש את השם ביחוד מאה ברכות בכל יום לרוממו ולגדלו עכ"ל עיי"ש. הרי שגם הוא נמשך כדרכו אחר לשון הבה"ג. אלא שהפריד בין מאה ברכות למצות הגוף. וכתב מצות הגוף ביחד עם עשה דקידוש השם. ומ"מ גם דבריו אין להם ביאור. ומהר"ם מועטי ז"ל בביאורו לאזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל הבין דמצות הגוף היינו חובות הגוף. ולאפוקי חובת קרקע עיי"ש בדבריו. ואף כי מקום אתי להביא סעד לדבריו ממה שמצינו בספרי (עקב פסקא מ"ד. וראה פסקא נ"ט) שקראו למצות שהן תובת הגוף מצות הגוף עיי"ש. בכל זאת לא יתכנו דבריו כלל בכוונת הר"י אלברגלוני ז"ל. וכמו שכבר דחה פירושו בנתיב מצותיך (דף ל"ג ע"א) עיי"ש. אבל גם מה שפירש הוא דפאר מצות הגוף הכוונה למצות תפילין עיי"ש בדבריו. אף דקצת יש ראי' לדבריו מהספרי שם דבהדיא קראו שם למצות תפילין מצות הגוף עיי"ש מ"מ אין פירושו נכון כלל. דמלבד דבספרי שם גם לתלמוד תורה ואיסור ע"ז וגם כל שאר מצות שאין תלויות בארץ קרי מצות הגוף עיי"ש. בלא"ה הדבר ברור דהר"י אלברגלוני ז"ל כדרכו נמשך גם בזה אחר הבה"ג. והרי הבה"ג מלבד שמנה מצות תפילין מיד בתחילת מנין העשין שלו. כתב ג"כ מצות הגוף. ומבואר מזה דע"כ אין כוונתם בזה למצות תפילין. ואף דבמש"כ הר"י אלברגלוני ז"ל פאר. אפשר שכוונתו למצות תפילין. מ"מ מצות הגוף שכתב ע"כ מילתא אחריתא היא. ויפה כתב הרשב"ץ ז"ל שהוא נעלם:

אמנם דברי רבינו הגאון ז"ל כאן מפורשים שעל כל צ"ז העשין שמנה עד כאן כתב שהן מצות הגוף. ונראה דכוונתו שע"פ דרכן של בני אדם בבתיהם ושדותיהם ובהיותן וכיו"ב ממילא מתחייבים בכל המצות הללו בלא שום פעולה מצד אחר הגורם להם. משא"כ כל המצות שמנה אח"כ שבלא איזה פעולה מצד אחר אין חיובם מוטלת אקרקפתא דגברא לעשותן. שאם לא נדר שום דבר לגבוה אין עליו חובת עשה דמוצא שפתיך תשמור. ואם לא קבל עליו נזירות לא יתחייב בקרבנות נזיר טמא וטהור. ואם לא נדרה או נשבעה אשתו בדברים שבינו לבינה או עינוי נפש לא שייך בו הפרת נדרים. וכן בכולן. וכבר נזכרו בחלוקת כלל המצות מצות הגופים בספרי (דברים סוף פסקא ב') ובספרי זוטא (הובא בילקיט פרשת נשא) עי "ש ובמש"כ במבוא (סי' ג') לדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל בזה. אבל לרבינו הגאון ז"ל אפשר דזהו פירוש הגופים שהזכירו שם. ועכ"פ נראה ברור דזו היא כוונת רבינו הגאון ז"ל כאן. ולולא דברי הר"י אלברגלוני ז"ל היה נראה לי לפרש גם דברי הבה"ג ע"פ דרך זו. דאין כוונתו בזה למצוה בפ"ע אלא קאי אדלעיל מיני' שמנה מצות מאה ברכות. דלפי שודאי אין זה מספר קצוב שלא יתחייב אדם לברך יותר ממאה. דזימנין שמתחייב לברך הרבה יותר ממאה ברכות. אלא שבמאה מתחייב האדם תדיר לפי סדר העולם והנהגתו כמו שביאר הב"י בטור או"ח סי' מ"ו עיי"ש. ובמחזור ויטרי ובספר המנהיג (ריש הלכות תפלה) ובשאר ראשונים ז"ל. וזהו שכתב מאה ברכות מצות הגוף. כלומר ברכות שמתחייב בהן ממילא בכל יום ויום. מבלי שעשה דברים אחרים שגורמים לו חובה לברך יותר ממספר זה. אלא שגופו מצד עצמו מתחייב בהן. ובתוספתא וירושלמי (סוף ברכות) קראו לברכות אלו מצות עיי"ש. ועי' מש"כ בזה לעיל (עשין ב'). ועכ"פ דברי רבינו הגאון ז"ל מבוארים. וזש"כ מצות אלה תמיד תגמור (מלשון התלמוד גמרא גמור) כי מצות הגוף המה וכו'. כלומר כי מצות אלה שכיחים תדיר. ואינם תלוים בדבר הגורם להם. אלא בגופו הן תלויות וחיובן בא עליו מאליו. ומש"כ תבואתך טובה. הוא מלשון הכתוב (איוב כ"ב. כ"א). ומש"כ אשר צפנתי וכו'. הוא ע"פ לשון הכתוב (תהלים ל"א כ'). ומש"כ אם תלך בדרכי. הוא לשון הכתוב (מלכים א'. ג'. י"ד). ומש"כ חקי ומשפטי תשמור הוא לשון הכתוב (שם ט' ד'). והנה בכל חרוז זה אין בו שום מצוה נמנית.


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.