ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/טז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג TriangleArrow-Left.png עשה TriangleArrow-Left.png טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


והמלך יקראנה לעם בלהקים. לכאורה הכוונה למצות הקהל. ולהקים כמו קהלים. וזה ממלות המתהפכות ככשב כבש שמלה שלמה. כמש"כ הר"ש פרחון ז"ל. ולפ"ז מנה רבינו הגאון ז"ל מצוה זו כאן במספר העשין שעל כל יחיד. וחזר ומנה מצוה זו לקמן במספר ס"ה פרשיות שהם מצות המוטלות חובה על הצבור. שכתב שם בפרשה עשירית והם[1] בתרועת מלך נועדים עיי"ש[2]. ואין ספק דכוונתו שם לפרשת הקהל. והיינו משום דכאן מנה המצוה המוטלת חובה על המלך לקרותה לפני העם שאינה אלא מצות היחיד. ושם במספר הפרשיות מנה המצוה המוטלת על הצבור להקהל ולהיות נועדים לשמוע קריאת המלך. ומבואר בסוטה (פרק ואלו נאמרין) ובסופ"ק דקידושין ובריש פ"ק דחגיגה עיי"ש. לזה כתב שם בתרועת מלך משום שהמלך מקהילם ע"י תרועת החצוצרות. כמבואר בתוספתא (פ"ז דסוטה) ובירושלמי (פ"א דמגילה ה"י. והוריות פ"ג ה"ב) ובספרי (בהעלותך פיסקא ע"ה) לגירסת הילקוט שם עיי"ש. ובמש"כ בזית רענן שם. וברמב"ם (פ"ג מהלכות חגיגה). וכן הבה"ג מנת מצות הקהל במספר העשין. וחזר ומנאה גם במספר ס"ה פרשיות. שהם חוקים ומשפטים המסורים לצבור עיי"ש. והיינו מטעם שביארנו. וכן מבואר בהדיא בספר יראים להרא"ם ז"ל (סי' רפ"ט ר"צ) עיי"ש. וידוע שהוא סובב הולך על מנין המצות להבה"ג ומבאר דבריו. וזה מנהגו בכל ספרו. אלא שראיתי באזהרות הר"י אלברגלוני והר"א הזקן והרשב"ג ז"ל. שהולכים תמיד בעקבות הבה"ג. וכאן לא מנו מצות הקהל אלא במספר ס"ה פרשיות בלבד. וכנראה כן הי' הנוסחא שלפניהם בה"ג. אבל בנוסחא שלפנינו בין בנוסחת הדפוס ובין בנוסחא שנדפסה מקרוב מכת"י רומי נמנית בפרשיות וגם בעשין. ולדעתם נראה דס"ל דכיון דהמצוה נעשית בכולם יחד העם לשמוע והמלך להשמיע לא חשיבא אלא מצוה אחת שכוללת כל ישראל עם המלך בכלל. וכן דעת הרמב"ם וכל סייעתו ז"ל:

והנה הבה"ג לטעמי' אזיל שמנה גם מ"ע דברכת כהנים במספר העשין וגם במספר הס"ה פרשיות. ונראה דהיינו ג"כ משום דס"ל דכמו שמצוה על הכהנים לברך את ישראל הכי נמי מצוה על ישראל להתברך מפי הכהנים. וכן ראיתי בתשובות חת"ס (חלק או"ח סי' כ"ב) שכתב כן בשם רבינו אליעזר ממיץ בס' יראים עיי"ש. ולא הראה מקומו בס' יראים היכן הוא. ובאמת לא נמצא כן בשום מקום בס' יראים כלל. וכן לא נמצא כן בפירוש בשום אחד מכל שאר ראשונים ז"ל. אלא שהר"ב החרדים בחלק העשין התלויות בפה (פ"ד עשה י"ח) כתב וז"ל לברך כהן את ישראל שנאמר וכו'. וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה ומכינים לבם לקבל ברכתם כדבר ה' הם נמי בכלל המצוה עכ"ל עיי"ש. ובחת"ס שם הכריח כן מדברי התוס' (פ"ק דר"ה ט"ז ע"ב) בד"ה ותוקעים וכו' שכתבו תימא הא קעבר משום בל תוסיף וכ"ת כיון דכבר יצא הו"ל שלא בזמנו דלא עבר הא אמרינן בסו"פ ראוהו ב"ד גבי ברכת כהנים דאין מוסיף ברכה אחת משלו משום דלא עבר זמני' כיון דאילו מתרמי לי' ציבורא אחרינא הדר מברך להו. הכא נמי אי מתרמי לי' ציבורא אחרינא הדר תקע להו עכ"ל עיי"ש. וכ"כ התוס' לקמן (שם כ"ח ע"ב) בד"ה ומנא תימרא עיי"ש. והוא תימא מה ענין זל"ז. דתוקע אי נמי מתרמי לי' ציבורא אחרינא אינו תוקע אלא להוציא הצבור י"ח. שהרי הוא עצמו כבר יצא. וא"כ ודאי עבר זמני' וליכא איסור ב"ת. משא"כ כהן אינו מוציא אחרים י"ח אלא מצוה דידי' בלבד היא שעושה גם בציבורא אחרינא. ומשום הכי כיון דאי מתרמי לי' ציבורא אחרינא הדר מברך להו שפיר חשיב זמני' ועובר בב"ת. ולזה כתב שם בדעת התוס' דס"ל דודאי בציבורא אחרינא לאו מצות כהנים הוא. דאחר שכבר נשא כפיו באותה תפלה מיהת בצבור ראשון. כבר יצא י"ח ולא מיחייב יותר. כמש"כ התוס' (שם בפ"ג דר"ה) בד"ה הכא אי בעי מברך עיי"ש. והא דאמרינן התם אי מתרמי לי' צבורא אחרינא הדר מברך. היינו רק כדי להוציא את הצבור ידי חובתן. דכמו שהמצוה על הכהנים לברך ה"נ מצוה על הצבור להתברך. וא"כ דמי ממש לתוקע עיי"ש בדבריו שנראין מוכרחין בזה. וכן מבואר עוד ממש"כ התוס' שם (ט"ז ע"ב) בתירוצם וז"ל. וי"ל דאין שייך ב"ת בעשיית מצוה אחת פעמים. כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו הצבור עצמו וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ שם לקמן שדייקו וכתבו וז"ל וברכת כהנים נמי אפי' מברכין כמה פעמים בצבור אחד אין זה בל תוסיף וכו' עיי"ש מבואר מדבריהם בהדיא דלצבור אחר לא צריך להאי טעמא. דבלא"ה שרי. וכיון דבהדיא כתבו התוס' (שם כ"ח ע"ב) בד"ה הכא וכו' דכיון שעלה לדוכן פעם אחת ביום שוב אינו עובר בעשה כל היום עיי"ש. א"כ ע"כ צבורא אחרינא דשרי היינו רק משום שמברך כדי להוציא את הצבור ידי חובתן. וא"כ מבואר דס"ל דגם הצבור חייבין כמו הכהנים. ולכאורה נראה להביא ראי' לסברא זו מדאמרינן (סוף ר"ה) ובסוטה (ל"ח ע"א) עם שאחורי כהנים אינם בכלל ברכה ועם שבשדות דאניסי בכלל ברכה הם. והביאה הרמב"ם ז"ל להלכה (בפט"ו מהלכות תפלה) עיי"ש. ולכאורה מאי נפק"מ בהכי להלכה אם לא לענין לצאת הצבור ידי חובתן. לומר שאם היו הצבור אחורי כהנים לא יצאו ידי חובתן. ורמיא אכתי חיובא עלייהו להתברך. וכנראה משם הוא עיקר מקור דברי החרדים. ומיהו קצת יש לדחות דנפק"מ לכהנים גופייהו אם יצאו בהכי י"ח. אבל לא משמע התם הכי עייש"ה. וגם לפ"ז לא שייך טעמא דאניסי במאי דלא מיחייבי אינהו כלל אלא חובת כהנים היא. אלא שאפשר לומר דכיון דמהני טעמא דאניסי לענין שיצאו ידי חובתן בתפלה גופא כאילו היו שם. הכי נמי מהני ג"כ לכהנים שיוכלו לברכם ולצאת בהכי י"ח וצ"ע בזה:

ולכאורה לא משמע כסברת החרדים מנוסח הברכה שתקנו לכהנים. שצונו לברך את עמו ישראל באהבה. כדאמרינן בסוטה (ל"ט ע"א) עיי"ש. והוא תימא לכאורה. היכא אשכחן שנצטוו לברך את ישראל באהבה. וכבר עמד בזה הר"ב באר שבע שם. ובספרו צידה לדרך (פ' נשא) עיי"ש מש"כ בזה. ואין דבריו מספיקים לפרש לשון אהבה דנקטו. ועי' מג"א (סי' קכ"ח) מה שהביא בשם הזוהר עיי"ש. אלא דעדיין הא גופא קשה מנ"ל הא והיכא רמיזא. ועי' מחהש"ק שם שדבריו תמוהים אצלי. ולכן הי' נראה לומר לכאורה ע"פ מאי דאמרינן בסוטה (ל"ח ע"א) כה תברכו פנים כנגד פנים וכו' עיי"ש. ואמרינן בב"ב (צ"ט ע"א) כתיב פניהם איש אל אחיו וכתיב ופניהם לבית. כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וכאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום. ופרשב"ם וז"ל כאן בזמן שישראל עושין רש"מ הם הופכין פניהם זל"ז דוגמת חיבת זכר ונקבה האוהבים זל"ז. סימן שהקב"ה אוהב את ישראל וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דפנים כנגד פנים הוא סימן אהבה וחיבה. וכ"כ במדרש במדבר רבה (פ' נשא) על קרא דישא ה' פניו אליך. יהפוך פניו כלפי אצלך. אינו דומה וכו' עיי"ש. וא"כ היינו שתקנו לברך וצונו לברך את עמו ישראל באהבה. דהיינו דרך אהבה פנים כנגד פנים. אלא שראיתי להר"ב אלי' רבה (סי' קכ"ח סק"ל) שהעלה בדעת הטור. וכן נראה מפירש"י. דפנים כנגד פנים אינה אלא אזהרה לצבור שלא יסובו פניהם מהכהנים עיי"ש בדבריו. איברא דהדבר קשה כיון דדרשינן לה מקרא דכה תברכו. או מקרא דאמור להם כדאי' התם. א"כ אין עיקר האזהרה אלא לכהנים ולא לישראלים. מיהו בלא"ה העלה הפמ"ג (במשבצות שם סק"ט) דפנים כנגד פנים אסמכתא בעלמא הוא ולא לעיכובא עיי"ש. ועי' מש"כ הפמ"ג גופי' (בא"א שם ס"ק ס"א) וצ"ע בזה. ולכן הי' נראה עפמש"כ התוס' בתענית (כ' ע"א) בד"ה ונעתרות כו' ובפירש"י עה"ת (פ' תולדות) נעתרות נשיקות שונא דומות למרובות והנם למשא עיי"ש. וא"כ ודאי בברכת שונא לא ניחא לצבור וכההיא דאמרינן התם ובסנהדרין (ק"ה ע"ב) נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא. טובה קללת אחיה השילוני לישראל מברכת בלעם הרשע עיי"ש. וא"כ ודאי הצבור מחלי ולא ניחא להו בברכתן אם איננה מאהבה. וליכא מצוה בברכתן ונמצא דברכתן לבטלה. דכיון דרק לטובתם הוא שנצטוו עלי' אי מחלי מיעקרא מצוה מעיקרא. וזהו שתקנו לומר וצונו לברך אע"י באהבה. וכך העלה הפמ"ג (במשבצות סי' קכ"ח ס"ק ל"ז) דמחילת צבור מהניא לפטרם מחיובם עיי"ש. והוא מוכרח לפי סברת הט"ז שם. וכך העלה הפר"ח שם דכהן אחד עובר בעשה גם בלא קריאה עייש"ה. והשתא א"כ אם איתא לסברת החרדים דכמו שנתחייבו כהנים לברך כך נתחייבו הצבור להתברך. א"כ היכי מצו מחלי כיון דאינהו גופייהו חיובי מיחייבי ולאו בדידהו תליא להפקיע עצמן מן המצוה שעליהם. מיהו יש מקום לפקפק בזה וצ"ע. ועי' בתשו' הרשב"א (ח"א סי' י"ח) ובמיוחסות (סי' קפ"ט) ובבה"ע הלכות ק"ש (שער שלישי) ובאבודרהם (שער שלישי) דמבואר שם דכל מצוה שבין אדם לחבירו ואפשר למיעקרי' כגון מצות מורא וכבוד כיון דאב ורב שמחלו על כבודם כבודם מחול אין מברכין עלי' עיי"ש. וא"כ הכא נמי אם איתא דמהני מחילת צבור קשה אמאי טעונה ברכה. אלא ע"כ מוכח מזה דמצות ברכת כהנים ליתא במחילה וצ"ע כעת ואכמ"ל בזה. ומה שתקנו לומר באהבה אפשר לומר עפ"מ דאמרינן בסוטה שם אריב"ל מנין שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים שנאמר ושמו את שמי וגו'. ופירש"י ז"ל תלה הכתוב הדבר בהם להיות ברכה זו שימת שמו על עמו. ולא עשאה צורך ישראל אלא צורך מקום עכ"ל עיי"ש. וא"כ אפשר לומר דצונו לברך את עמו ישראל באהבה. היינו לומר שצונו באהבה לברך את ישראל. דהיינו דבאהבתו לברכת כהנים צוה אותם לברך את ישראל:

ועכ"פ מדברי הבה"ג אלו ראי' נכונה לסברא זו של החרדים כמו שביארנו. ולטעמי' אזיל דבכל כיו"ב דרכו ז"ל למנותה שתי מצות. ולכך מנה מצוה שעל הכהנים לברך את ישראל במספר העשין שעל כל יחיד. משום דכל אחד מהכהנים חייב בה. ואפי' ליכא רק כהן אחד חייב לברך. והו"ל מצוה המוטלת חובה על היחיד. אבל מצות הצבור להתברך מפי הכהנים כתבה במספר הפרשיות. שהן מצות וחוקים המסורים רק לצבור. משום דרק הצבור הוא שחייבין במצוה זו ולא היחיד. וכדתנן במגלה (פרק הקורא עומד) דאין נושאין כפים בפחות מעשרה עיי"ש. ובמש"כ עלה הר"ן ז"ל שם. וכך ראיתי להבה"ג שמנה במספר הפרשיות פרשת יבמין אע"פ שכבר מנאה במספר העשין מצות יבום ומצות חליצה. והיינו ג"כ מהאי טעמא. דבמספר העשין מנה המצוה המוטלת על היבם ליבם או לחלוץ. ובמספר הפרשיות מנה המצוה שעל הצבור והב"ד כדכתיב ואם לא יחפוץ האיש וגו' ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים וגו' וקראו לו זקני עירו ודברו אליו וגו'. וכן באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל מנה מצוה זו. דהיינו פרשת יבמין. כדעת הבה"ג. במספר העשין וגם במספר הפרשיות עיי"ש. וצריך לומר דדעתו לחלק בזה בין פרשת הקהל. וכן מצות ברכת כהנים. שלא מנאן אלא אחת אחת לפרשת יבמין שמנאה שתים. משום דמצות הקהל. וכן מצות ברכת כהנים. כיון שאין בהן בכתוב בפרטות ציווי מפורש אלא בברכת כהנים לכהנים. ובמצות הקהל למלך לבד. הילכך אין לנו למנותם אלא אחת אחת. משא"כ פרשת יבמין דכתב בה בהדיא בקרא ציווי מיוחד לזקני העיר בפ"ע מלבד מה שנצטוה היבם. לכן הסכים למנותה שתי מצות. מצות היבם במספר העשין. ומצות הזקנים במספר הפרשיות. אבל לרבינו הגאון ז"ל כיון שמנה במצות הקהל שתי מצות כדעת הבה"ג. קשה אמאי לא מנה ג"כ במצות יבום וחליצה ובברכת כהנים שתים שתים כדעת הבה"ג. ובשלמא בברכת כהנים אפשר לומר דס"ל דליכא מצוה אלא לכהנים בלבד ולא לצבור. ודלא כדעת התוס' והחרדים. וכן מבואר בריטב"א (בסוכה ל"א ע"ב) בהדיא דברכת כהנים אינה אלא מצות הכהנים בלבד. אבל לצבור ליכא שום מצוה להתברך עיי"ש בדבריו. אבל מפרשת יבמין ודאי קשה. ובלא"ה יש להקשות גם להבה"ג דלפי דרכו הו"ל למנות ביבום ובחליצה שתי מצות במספר העשין. דכמו שמנה בפרשת הקהל שתי עשין. האחת במספר העשין משום מצות המלך להקהיל את העם ולהשמיעם. והשנית במספר הפרשיות משום מצות הצבור להקהל ולשמוע. הכי נמי הו"ל למנות ביבום. וכן בחליצה שתים שתים. האחת ליבם שעליו המצוה לייבם את יבמתו או לחלוץ. והשנית משום מצות היבמה להתייבם או להיות חולצת. ועכצ"ל כיון דהמצוה נעשית בשתוף שניהם כאחת אין בזה אלא מצוה אחת בלבד. וא"כ ה"נ במצות הקהל שהמצוה נעשית כאחת בשתוף כולם. זה משמיע ואלו שומעים. זה מקהיל ואלו נקהלים. אין למנותן אלא מצוה אחת. וכן בברכת כהנים ובפרשת יבמין ובכל כיו"ב. והנה הבה"ג לשיטתו כתב ג"כ מצות השקאת סוטה במספר העשין. וחזר ושנאה גם במספר הפרשיות. ולכאורה היינו משום דלטעמי' אזיל. דבמספר העשין כתב המצוה שעל הבעל כדכתיב והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה עלי' וגו'. ובמספר הפרשיות מנה מצות ההשקאה והקרבת הקרבן אשר על הכהנים. והנה החינוך בפ' נשא (מצוה שס"ה) מנה המצוה שעל הבעל וכולל בה מצות הכהנים. אבל הרמב"ם ז"ל בקצור מנין המצות (עשין רכ"ג) וכן בקצור מנין המצות להסמ"ג (עשין נ"ו) מנו המצוה שעל הכהן כדכתיב ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת עיי"ש. וכוללים בה גם מצות הבעל. אבל הבה"ג לפי דרכו חלקן לשתים. וכן הבין הר"ב נתיב מצותיך בכוונת הבה"ג עיי"ש. איברא דהא ליתא שהרי הבה"ג מנאה במספר העשין בין המצות שעל הכהנים. והיינו משום דגם זו מצות יחיד היא המוטלת חובה על הכהן. וא"כ מה שמנאה גם במספר הפרשיות שהם רק חוקים ומשפטים המסורים לצבור. עכצ"ל דהיינו משום דאין משקין את הסוטה אלא ע"פ ב"ד הגדול של שבעים ואחד בלשכת הגזית. כדגמרינן מגז"ש (בפ"ק דסוטה ז' ע"ב) עיי"ש. וב"ד שבעירו וב"ד הגדול שבירושלים עושין כל האמור שם במתניתין עד שמסרוה ליד הכהן עיי"ש. וברמב"ם (פ"ג מהלכות סוטה). ומשום מצוה זו שעל הב"ד מנאה במספר הפרשיות. דהב"ד הם במקום הצבור כידוע. וא"כ מצות הבעל ע"כ שכלל הבה"ג ג"כ בכלל מצות הכהן כמו הרמב"ם והסמ"ג:

וראיתי בבה"ג (כת"י רומי) דשם ליתא פרשת סוטה במספר הפרשיות עיי"ש. אבל באזהרות הר"י אלברגלוני נמנית במספר העשין וגם נמנית במספר הפרשיות עיי"ש. ומבואר שהיתה לפניו הנוסחא בבה"ג כלפנינו. ואמנם רבינו הגאון וכן הר"א הזקן ז"ל לא מנאוה אלא במספר העשין בלבד. והוא כנוסחת הבה"ג כת"י רומי. ועכ"פ יקשה על הבה"ג ורבינו הגאון ז"ל דלפי דרכם הי' להם למנות גם בהשקאת סוטה שתי מצות במספר העשין מצות הבעל ומצות הכהן. וכן קשה להר"י אלברגלוני ז"ל שהרי זו דמיא ממש לפרשת יבמין שמנאה בשתים. דגם כאן מפורש בכתוב מצות הבעל וגם מצות הכהן. וכן יקשה בפרשת יבמין גופא כמשכ"ל דהו"ל למנות גם המצוה שעל היבמה. מיהו לזה אפשר לומר דס"ל דאין המצוה אלא על היבם בלבד ולא על היבמה. וכמבואר בתשובת הר"י אבן פלאט ז"ל שהשיב להראב"ד הובאה באבודרהם (שער שלשי) בדיני ברכת המצות ובתשו' הרשב"א (ח"א סי' י"ח) עיי"ש. וכן הוא בארחות חיים (סי' ע"ב) עיי"ש. וכן מתבאר להדיא בדברי החנוך פ' תצא (מצוה תקצ"ח ובמצוה תקצ"ט) עיי"ש בדבריו. וכן החליטו בפשיטות קצת אחרונים ז"ל. כמבואר בתשו' מהר"י באסאן (סי' ק"ה) ובדברי מהר"ם בן חביב בתוס' יוה"כ ליומא (פ"ו ע"א) עיי"ש. אם כי מדברי התוס' פ"ק דיבמות (ה' ע"א) בד"ה ואכתי ובפ"ב דמציעא בתוס' סוף ד"ה הא אין עשה וכו' (ד"ל ע"א) מבואר דלא ס"ל הכי. מדהקשו דניתי עשה דיבום ולידחי ל"ת ועשה דאלמנה לכה"ג מן הנשואין משום דעשה דחי ל"ת ועשה שאינן שוין בכל עיי"ש. וא"כ ס"ל דעשה דיבמה איתא גם בדידה. דאל"כ גם עשה דיבמה הו"ל עשה שאינה שוה בכל. וכי אמרינן דעשה דחי ל"ת ועשה שאין שוין בכל. פשיטא דהיינו דוקא בעשה השוה בכל. וכן מתבאר מדברי הרשב"א (ביבמות ה' ע"א) שם ובדברי הריטב"א יבמות (ס' ע"א) ובחי' הר"ן לסנהדרין (י"ח ע"ב) ובחמרא וחיי שם בשם תוס' שאנץ וכ"כ בש"מ בפ"ב דבב"מ שם עיי"ש. ועי' מש"כ בזה הר"ב ברכ"י יו"ד (סי' שמ"א סק"ו) עיי"ש ואין להאריך:

ועכ"פ כן אפשר לומר בדעת הבה"ג ורבינו הגאון ור"י אלברגלוני ז"ל. ולכן לא מנו בה אלא מ"ע שעל היבם. וכן מה שהקשינו מהשקאת סוטה יש ליישב. ועי' מש"כ לקמן במ"ע דהשקאת סוטה ואכמ"ל בזה. אלא דהדבר תמוה דא"כ מכל חייבי לאוין דעריות דקיי"ל דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. וכן בחייבי לאוין שבכהונה דילפינן מלא יקחו לא יקחו דכל מקום שהוא מוזהר היא מוזהרת. כדאמרינן ביבמות פרק יש מותרות (פ"ד ע"ב). הו"ל למנות כל מצוה ומצוה מהנך אזהרות שתים שתים. אחת לאיש ואחת לאשה. וכן קשה מלא תקיפו דקיי"ל אחד המקיף ואחד הניקף במשמע. כדאמרינן בפרק בתרא דמכות (כ' ע"ב) עיי"ש. וא"כ הו"ל למנות שתים אחת למקיף ואחת לניקף. דהו"ל ממש כעשה דברכת כהנים וכעשה דהקהל שמנו אותן שתים שתים. וראיתי לקצת אחרונים שכתבו כוונה אחרת להבה"ג במה שמנה מצות ברכת כהנים שתים. אבל אין הדברים נכונים כלל ואין כדאי לדבר בם. ואמנם אפי' לדבריהם עדיין אין זה מוציאנו מן המבוכה בדברי הבה"ג בזה משאר מקומות כיו"ב. ולכן דברי הבה"ג צ"ע אצלי בזה. ועי' ג"כ מש"כ לקמן במנין הפרשיות (פרשה ח'):

ואמנם לדברי רבינו הגאון ז"ל אחר שלא ראינוהו עוד כיו"ב שיעשה כן בשום מקום אחר שכיו"ב אלא כאן. נראה דאין הכרח לומר דכוונתו למנות מצות המלך להקהיל ולקרות. ומצות העם להקהל ולשמוע. בשתי עשין. דודאי כל כיו"ב שהמצוה נעשית בין כולם יחד. ואי אפשר לזה בלא זה. אין למנותה אלא מצוה אחת. ואפי' אם תמצא לומר דאין קריאת מלך מעכבת מצות הקהל. דגם כשאין מלך חייבין להקהל מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה. ויקרא להם אחר. מ"מ כיון דאין לנו בכתוב אלא מצוה אחת ביחד להמלך ולהעם. אין לנו לחלקה לשתי מצות נפרדות בפ"ע. ואין למנותה אלא באחת. ומש"כ רבינו הגאון ז"ל לקמן במספר הפרשיות. והעם בתרועת מלך נועדים הי' נראה לכאורה לפרש דאין כוונתו בזה למצות הקהל כלל. אבל כוונתו לפרשת חצוצרות שבפרשת בהעלותך. דכתיב עשה לך שתי חצוצרות כסף וגו'. ומנאוה הבה"ג וסייעתו ז"ל וכן הרמב"ם בסה"מ (עשין נ"ט) וכל סייעתו. וכן רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות מנאה בדבור אנכי עיי"ש. ולפ"ז לא מנה מצות הקהל אלא במצוה אחת. ואמנם חלוק בזה עם הבה"ג וסייעתו. שהם ז"ל כולם מנאוה במספר הפרשיות שהם מצות המסורות לצבור. משום דמצות הקהל חובת כל ישראל היא. ומתקיימת ג"כ רק בצבור. ובתוכם גם המלך. אלא שהוא הקורא והם השומעים. אבל רבינו הגאון מנאה במספר העשין המסורות ליחיד. וזה ודאי תמוה טובא. דהרי המצוה מוטלת על כל העם ונעשית ע"י כולם יחד ואין לך מצות צבור יותר מזו. וביותר תמוה שלא הזכיר הגאון מצוה שעל הצבור כלל. שלא כתב כאן אלא המלך יקראנה לעם בלהקים. דמשמע דרק חובת המלך היא בלבד ולא של העם. שהרי לא הזכיר חובת העם כלל אפי' ברמז וזה ודאי ליתא. דהרי להדיא מפורש בכל דוכתי דעיקר מצות הקהל מצות העם היא. וכמבואר פ"ק דחגיגה (ג' ע"א) ובפ"ק דקידושין (ל"ד ע"א ול"ה ע"א) עיי"ש. וראיתי באזהרות רבינו הגאון שעל סדר עשרת הדברות שהביא מצות הקהל (בדבור לא תשא) בזה"ל. רב מהיר יקרא ספר במועד שמטת עדני עכ"ל עיי"ש. ולשון זה אפשר להתפרש גם על חובת העם השומעים כולם כמו על הקורא לפניהם ומשמיעם. די"ל דכוונתו דהצבור חייבים להקהל ושיקרא לפניהם סה"ת במועד שנת השמטה וגם לרב שבעם החובה שיקרא לפניהם. אבל דברי רבינו הגאון כאן תמוהים לפ"ז:

ואמנם גם דברי רבינו הגאון דהתם ג"כ תמוהים לכאורה מצד אחר. דמדכתב רב מהיר יקרא. משמע דלא צריך מלך לקריאה זו שבהקהל. אלא כל רב וגדול שבעם ראוי לכך. והוא תמוה טובא. דנהי דאפשר לומר דאין מלך מעכב במצות הקהל. ואם אין מלך כשר גם ע"י אחר שבעם. מ"מ ודאי לכתחילה המצוה שיקרא המלך. ומשנה ערוכה היא בסוטה (פרק ואלו נאמרין ל"ב ע"א) (ובדף מ"א ע"א). ולהכי קרי לה התם פרשת המלך עיי"ש. ופשטא דמתניתין התם משמע ודאי דאפי' בדיעבד מעכב עיי"ש. וכן נראה לכאורה מדתנן ביומא (סו"פ בא לו ע"א ע"ב) באלו נשאלין באורים ותומים ואין נשאלין אלא למלך ולאב ב"ד ולמי שהצבור צריך לו. ואמרינן עלה בגמרא (שם ע"ג ע"ב) ואין נשאלין אלא למלך. מנא ה"מ אמר רבי אבהו דאמר קרא ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים וגו' הוא וכל ישראל אתו וכל העדה. הוא זה מלך (פירש"י דהא ביהושע משתעי קרא). וכל בני ישראל אתו זה משוח מלחמה. וכל העדה זו סנהדרין עיי"ש. הרי דאי לא דגלי לן בהדיא קרא יתירא לריבויי משוח מלחמה ואב"ד הי' לנו לומר דכיון דלא אשכחן בקרא שאלה באו"ת אלא במלך. אין לנו אלא מלך דוקא ואפי' משוח מלחמה ואב ב"ד לא וא"כ כאן במצות הקהל דכתיב קרא במלך. דהא ביהושע משתעי קרא. כדכתיב בריש הפרשה ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו וגו' תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם הקהל את העם וגו'. וכיון דקרא ביהושע הוא דמשתעי דהוא מלך מהיכא תיתי לן לריבויי אחד משאר גדולי העם. כיון דלית לן יתורא בקרא לריבויינהו:

איברא דהא ל"ק. דאע"ג דכתיב בריש הפרשה ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו וגו'. מ"מ הרי אפסקי' קרא בתר הכי מקמי מצות הקהל. דכתיב ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי וגו' ואל כל זקני ישראל. ובתר הכי כתיב ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים וגו' תקרא את התורה הזאת וגו' הקהל את העם וגו'. וא"כ מבואר דלא אל יהושע הוא שצוה כן. אלא לכהנים ולכל זקני ישראל. דהיינו סנהדרין. ואע"ג דכתיב בלשון יחיד. תקרא את התורה וגו' הקהל את העם וגו'. מ"מ ע"כ עלייהו קאי. כדכתיב קרא בהדיא ויצו משה אותם וגו'. ואפשר דגלי קרא דלחד מינייהו הוא דקמזהיר קרא ולא לכולם כאחד. תדע לך דהרי בהך קרא גופי' דהקהל את העם וגו' שהתחיל בלשון יחיד. חזר וסיים בלשון רבים וכתב את ה' אלקיכם וגו' ליראה את ה' אלקיכם וגו' אשר אתם חיים וגו' אשר אתם עוברים וגו'. וזה מוכרח. וראיתי בתרגום יונתן שתרגם על קרא דתקרא את התורה וגו' תקרון ית אורייתא וכו'. ועל קרא דהקהל את העם וגו' וגרך אשר בשערך וגו' תרגם כנושו ית עמא וכו' וגיוריא דבקרויכון וכו'. הכל לשון רבים עיי"ש. מבואר שתקן לשון הכתוב בלשון הנאות כפי הענין. משום דקאי על הכהנים והזקנים שהם רבים. ולפ"ז יש לתמוה על החזקוני שכתב (בפרשת וילך) שם וז"ל תקרא את התורה הזאת וגו' ליהושע הי' מצוה ולכך הי' קורא אותה המלך עכ"ל עיי"ש. והוא תמוה דודאי קרא דתקרא וגו' לא קאי על יהושע וכמבואר בקרא גופי' וכמו שביארנו:

ועכ"פ כיון דבהדיא מבואר במשנה דסוטה דפרשת הקהל המלך קורא אותה. ולית מאן דפליג עלה. יש לתמוה על רבינו הגאון ז"ל דנקט להיפוך מדסתם וכתב רב מהיר יקרא וכו'. דמשמע דבאחד מגדולי העם סגי. מדלא הזכיר מלך כלל אפי' ברמז קל. כמו שעשה שם במצוה שלפני זו עיי"ש. אלא דבאמת הדבר תמוה לפי מה שביארנו מנ"ל הא מילתא דנקטינן דצריך מלך דוקא לקריאת פרשת הקהל. הרי אדרבה בקרא מתבאר בהדיא דיוצאין אף באחד מזקני העם. וראיתי להרא"ם ביראים (סי' רפ"ט) ובסמ"ק (עשין ר"ל) שכתבו וז"ל ומנין שבמלך דבר הכתוב. דבר זה מתורת קבלה למדנו דכתיב וישלח יאשיהו ויאספו אליו וגו' ויקרא באזניהם את דברי ספר הברית הנמצא בבית ה' עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז ע"כ נצטרך לומר דאין זה אלא מדרבנן. דהא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן. ולא דמי לההיא דאמרינן (בפ"ב דזבחים י"ח ע"ב) ובשאר דוכתי דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו. כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני עד שבא יחזקאל מנ"ל גמרא גמירי לה עד דאתא יחזקאל ואסמכי' אקרא עיי"ש. דהתם כתיב בקרא דיחזקאל בלשון אזהרה. ובודאי לא חידש יחזקאל איסור חדש. דאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה כדדרשינן מקרא דאלה המצות וגו'. וע"כ גמרא גמירי לה ויחזקאל אסמכי' אקרא. אבל כאן לא כתיב בקרא בלשון מצוה ולא בלשון אזהרה כלל. אלא מעשה שהי' כתיב בקרא. ואפשר דכשר גם ע"י אחד משאר גדולי העם. אלא דיאשי' מצדקתו נזדרז בדבר לעשותו בעצמו. אם לא שנאמר דמדרבנן בעלמא הוא ואסמכוה אקרא דיאשי'. ולא משמע הכי ממתניתין דסוטה שם. וגם אין רמז בקרא דבפרשת הקהל הוה עובדא. ועי' ברלב"ג שם ואין להאריך. עכ"פ נשמע מדברי היראים והסמ"ג דמקרא דפרשת הקהל דכתיב תקרא את התורה הזאת וגו'. ליכא למשמע מיני' מידי. דלא כהחזקוני שהבאתי. ועי' בקרית ספר להמבי"ט (פ"ג מהלכות חגיגה) שגם דבריו תמוהים עיי"ש ואין להאריך:

אבל העיקר בזה כבר פירש"י ז"ל במתניתין דסוטה (מ"א ע"א) בד"ה שנאמר וכו' וז"ל ואותה קריאה ע"י מלך היא כדתניא בספרי בפרשת המלך את משנה התורה הזאת אין קורין ביום הקהל אלא במשנה תורה עכ"ל עיי"ש. וכוונתו לומר דמדברי הספרי אלו מבואר דס"ל דעיקר מצות כתיבת ס"ת למלך דכתיב (בפרשת שופטים) בפרשת המלך וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו'. היינו רק כדי לקרות בו כנגד כל ישראל ביום הקהל. ומאי דכתיב והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. היינו כל ימי תייו ביום הקהל דגזרה תורה שיהי' לו למלך ספר מיוחד לכך. וכן מבואר יותר מלשון הפסיקתא זוטרתא (בפרשת שופטים) שם. דאי' שם את משנה התורה הזאת משנה התורה כותב. שכן אין קורין ביום הקהל אלא משנה התורה עיי"ש. הרי מבואר דעיקר מצוה זו שחייבה תורה למלך לכתוב לו ס"ת לא באה אלא כדי שיקרא בו ביום הקהל. והילכך כיון שאין קורין ביום הקהל אלא במשנה תורה. אין צריך לכתוב לו אלא משנה תורה בלבד לפי שאין קורין אז יותר. ואפי' למ"ד דצריך לכתוב לו כל התורה הכי ס"ל. אלא דלדידי' גם ביום הקהל צריך שיקרא בכל התורה. כמבואר בספרי שם לפי גירסת המאירי שהביאו בש"מ לסנהדרין (כ"ב ע"א). ומאי דכתיב וכתב לו את משנה התורה ס"ל התם דהיינו לומר שעתיד להשתנן. כלומר שהמלך היה משננן בפרשת הקהל עיי"ש בדברי הרב המאירי ז"ל. ולפ"ז מתניתין דפ"ב דסנהדרין דמשמע דס"ל דהמלך צריך לכתוב לו ס"ת שלמה אתיא כת"ק דספרי שם. ומתניתין דפ"ז דסוטה דתנן דאינו קורא אלא במשנה תורה אתיא כאחרים דפליגי עלי' התם. ועפ"ז יש להאריך בסוגיא דסנהדרין שם עייש"ה. וע"כ שיטת הרמב"ם אינה כן. שהרי (בריש הלכות ס"ת ובפ"ג מהלכות מלכים) פסק כמתניתין דסנהדרין שם. ואעפ"כ פסק (בפ"ג מהלכות חגיגה) כמתניתין דסוטה שם עיי"ש. ולפמש"כ הו"ל תרתי דסתרי ואכמ"ל בזה. ועכ"פ זו היא שיטת רש"י והפסיקתא זוטרתא. וזהו שכתב רש"י דמהכא שמעינן דהקריאה ביום הקהל היתה ע"י המלך. והדברים ברורים. ותמיהני על התוס' יו"ט (פ"ז דסוטה מ"ח) שלא ירד לכוונת פירש"י בזה עיי"ש. וגם מש"כ שם דבלא"ה דבר הלמד מענינו הוא דכתיב תקרא וגו' שמשה אמר ליהושע ויהושע מלך הי' עיי"ש. והיינו כדברי החזקוני שהבאתי. וכבר ביארנו שהדברים תמוהים. שוב ראיתי להר"ב פר"ח בס' מים חיים (פ"ג מהלכות חגיגה ה"ג) שהביא דברי התוס' יו"ט והשיג עליו. אלא דגם מש"כ הוא בכוונת רש"י אינו ברור ואינו מספיק עיי"ש ואין להאריך. שוב מצאתי להרב מהר"י נגאר בפי' להספרי שופטים (פיסקא ק"ס) שביאר כן בכוונת רש"י כדכתיבנא עיי"ש מש"כ בזה. והוא הנכון. וכן משמע מלשון הכתוב דכתיב שם גבי מצות כתיבת ס"ת למלך והיתה עמו וקרא בו וגו' למען ילמד ליראה את ה' אלקיו לשמור וגו'. ולשון זה ממש כתיב ג"כ בפרשת הקהל למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם ושמרו וגו'. וממה שדרשו בספרי שם וקרא בו כל ימי חייו ימי חייו הימים. כל ימי חייו הלילות עיי"ש. אין הכרח לומר דלא קאי על יום הקהל בלבד וכמבואר ואין להאריך. אלא דצ"ע לפ"ז דברי רש"י (בפ"ק דב"ב י"ד ע"ב) בד"ה ספר עזרה וכו' עיי"ש. ובמש"כ בש"מ שם בשם הראב"ד. ועי' מש"כ הרמ"ה ז"ל שם (בסי' קפ"ב):

ומעתה לפ"ז ממילא מתבארים על נכון דברי רבינו הגאון ז"ל שם. דלפי מה שביארנו הדבר מבואר מאיליו דמצות הקהל עיקרה נאמרה לישראל ולא נתחייבו כלל שיקרא להם המלך. שכן בפרשת הקהל לא נזכר מלך כלל אלא הכהנים וזקני העדה. אלא דבפרשת המלך גלי קרא דהחובה מוטלת על המלך שהוא יקרא להם ביום הקהל ושיכתוב לו ספר לשם כך. וזו מצות המלך היא בלבד. אבל העם יוצאין אפי' לכתחילה ע"י קריאת אחד משאר גדולי העם. ומעתה א"כ מדוקדקים היטב דברי רבינו הגאון באזהרותיו שם. שבמצות הקהל אשר לכל ישראל לא הזכיר מלך כלל. ומצות המלך לכתוב לו ס"ת לקרוא כנגד כל ישראל ביום המיועד לכך. כבר כתבו שם לעיל מיני' בסמוך. ורמז שם שעיקרה לצורך ללמד את העם שכתב שם וז"ל. השבעת לקצין לכתוב לו פתשגן אך למוד ילמד לצדק וכו' עיי"ש. הרי שלא כתב ילמוד. אלא ילמד דהיינו לאחרים. ואף דאפשר דילמד היינו בפתחות המ"ם וכל' הכתוב למען ילמד. מ"מ יותר נכון לומר דכוונתו כדכתיבנא דעפ"ז דברי הגאון נכונים ומדוקדקים:

ועפ"ז יתבארו לנו גם דברי רבינו הגאון שלפנינו כאן ולקמן במספר הפרשיות. והנה הרמב"ם וכל סייעתו מנו מ"ע לכתוב כל איש ספר תורה לעצמו כמש"כ בסה"מ (עשין י"ח). וגם מנו מ"ע למלך שיכתוב לו ס"ת שני' חוץ מזו שיש לו ככל ישראל. כמש"כ שם (עשין י"ז) ובשאר מוני המצות ההולכים בעקבותיו. אבל רבינו הגאון ז"ל לא מנה שתי עשין הללו במנין העשין שלו ואמנם מ"ע דכתיבת ס"ת לכל איש לא מנאוה גם הבה"ג וכל סייעתו ז"ל. ואין רבינו הגאון יחיד בזה. אלא דלזה לכאורה אפשר לומר עפמש"כ הרא"ש (בהלכות ס"ת) דעיקר מצוה זו אינה אלא משום מצות תלמוד תורה. כדכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. וכ"כ רבינו ירוחם (בנתיב שני ח"ב) בשם הגאונים עיי"ש. ועי' מש"כ הפרישה ביו"ד (סי' ר"ע) והביאו הש"ך (שם ס"ק ה') עיי"ש. ולהכי ס"ל לרבינו הגאון והבה"ג וסייעתו דאינה באה מצוה בפ"ע. דבכלל עשה דת"ת היא שכבר מנאוה במנין העשין. ועי' מה שביארנו בזה לקמן במנין הפרשיות (פרשה ס') עייש"ה וכן ביאר הרמב"ם ז"ל בשרשיו (שורש עשירי) שאין ראוי למנות ההקדמות שהם לתכלית אחד מן התכליות. וזו היא ג"כ דרכו של רבינו הגאון ז"ל כמו שיתבאר לפנינו עייש"ה. ואמנם עדיין יש לתמוה על רבינו הגאון שלא מנה עשה דכתיבת ס"ת למלך שהיא מצוה המפורשת בתורה. כדכתיב (בפרשת שופטים) וכתב לו משנה התורה וגו'. ומצוה זו אין לכוללה בכלל עשה דת"ת. שהרי כבר יצא בזה בס"ת האחד שיש לו כמו לכל ישראל. וע"כ דמצוה זו מצוה מיוחדת בפ"ע היא. ומנאוה הבה"ג והר"א הזקן והרשב"ג והיראים. אלא דבאזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל לא מנאה אלא במנין הפרשיות. ומה ראו על ככה. וביותר תמוה דרבינו הגאון ז"ל גופי' מנאה באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות בדבור לא תשא וכמשכ"ל. ומאיזה טעם חזר בו כאן והשמיטה:

ואמנם עם מה שביארנו לעיל הדברים נכונים מאוד. ומתאימים יחדיו. דמש"כ כאן והמלך יקראנה לעם בלהקים. היינו מצות המלך לכתוב לו ס"ת לעצמו. דככר נתבאר דעיקר מצוה זו היינו שיהי' לו ספר מיוחד כדי לקרות בו כנגד כל ישראל ביום הקהל. שהקפיד הכתוב שיהי' לו ספר מיוחד בפ"ע לכך. ועיקר מאי דתנן שהמלך קורא ביום הקהל היינו רק מהכא וכמו שביארנו. וכיון דעיקר המצות לא באה אלא לכך. לכן לא כתב רבינו הגאון בענין המצוה אלא עיקר יסוד המצוה שיקראנה לעם ביום הקהל. כדי לאשמעינן הך מילתא שלא שמענוהו ממקום אחר. וכמו שפירש"י ע"פ הספרי שהבאתי לעיל. וזה ודאי נמנה מצוה בפ"ע. שהרי באה על זה פרשה מיוחדת בתורה. ואינה ענין לפרשת הקהל שנאמרה לכל ישראל. ויכולין לקיים מצותן אפי' לכתחילה גם בלא מלך. ורק חובת המלך לעצמו היא וכמו שביארנו. ומש"כ לקמן במספר הפרשיות והעם בתרועת מלך נועדים. כוונתו למצות הקהל שעל כל ישראל. ואע"ג דמצות העם ישנה גם בלא מלך כדכתיבנא. מ"מ כתב בתרועת מלך כלישנא דקרא ותרועת מלך בו (במדבר כ"ג). שפירושו מלכו של עולם. והכא נמי הו"ל לישנא דמשתמע לתרי אפי. דמתפרש בתרועת החצוצרות של קודש שמיוחדים לכך. ומשמע נמי מלך ממש. כיון דכשיש מלך המצוה עליו לקרותה לפניהם. וא"כ כל דברי רבינו הגאון נכונים וברורים ומתאימים יחדיו לפי שיטתו. דשפיר עשה שמנאן בשתי מצות מיוחדות בפ"ע שבכל אחת באה בתורה פרשה מיוחדת לעצמה. וגם יפה עשה שלא מנה מצות כתיבת ס"ת למלך שכבר נמנית לשיטתו. ודבריו מכוונים עם דבריו שבאזהרותיו שהבאתי:

אלא דלפ"ז אכתי דא עקא דנמצא שלא מנה כלל פרשת חצוצרות לא במספר העשין ולא במקום הראוי לה במספר הפרשיות. והיא מצוה מבוארת בתורה ומנאוה כל הראשונים ז"ל מוני המצות כולם. והוא תימא לכאורה. ואמנם גם בשאר מוני המצות. אע"פ שמנו עיקר מצוה זו. מ"מ יש בהם מבוכה בענין זה. דבשלשה ענינים כתבה תורה מצוה לתקוע בחצוצרות. למקרא העדה ולמסע המחנות. וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות. וביום שמחתכם ומועדיכם ובר"ח ותקעתם בחצוצרות וגו'. והנה הרמב"ם בסה"מ (עשין נ"ט) לא מנה אלא המצוה דביום שמחתכם ומועדיכם ור"ח. אלא שכלל עם עשה זו ג"כ מצות וכי תבאו מלחמה בארצכם וגו'. וכתב שם וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות וכו' עיי"ש. וכבר תמה הרב המגיד ז"ל (בריש הלכות תענית) על הרמב"ם בזה למה מנאן במצוה אחת. שהרי שני פסוקים הם בכתוב והניח בצ"ע עיי"ש. ובסמ"ג (עשין ק"ע) לא מנה אלא המצוה לתקוע במועדים ובר"ח בשעת הקרבן שנאמר וביום שמחתכם וגו'. וכבר תמה עליו הר"ב מל"מ בפ"ד (דרך מצותיך ח"א) אמאי לא מנה ג"כ המצוה לתקוע בעת הצרות והניח בצ"ע עיי"ש. ומה שלא הזכירו המצוה דלמקרא העדה ומסע המחנות. פשוט דהיינו משום דזה לא נהג אלא במדבר בשעת מסעות. ואין זו מצוה הנוהגת לדורות. ואמנם באזהרות הרשב"ג ז"ל שכתב וחצוצרות עדה עיי"ש. נראה להדיא דכוונתו למנות המצוה דחצוצרות למקרא העדה ולמסע המחנות. וכ"כ ביותר ביאור באזהרות הר"א הזקן. שכתב וז"ל חצוצרות להריע למסע הכריו עכ"ל (ונראה דבמקום הכריו צ"ל מכריו. והוא מלשון חז"ל מכרי כהונה ולוי' ועי' פירש"י (גיטין ל' ע"א) בד"ה במכרי ובפרשב"ם (בב"ב קכ"ג ע"ב) בד"ה ה"ג. ובערוך (ערך מכר הראשון) עיי"ש. וכאן הכוונה לישראל שהם מכריו ואהוביו של הקב"ה. וכל מתנותיו נותן רק להם). עכ"פ מבואר דכוונתו למנות מצוה דחצוצרות למסע המחנות. וכ"כ באזהרות אתה הנחלת. קול להריע בחצוצרות להסיע המחנות (כצ"ל לדעתי עיי"ש). והוא תמוה לכאורה דשבקו מה שנוהג לדורות ונקטו מסע המחנות שלא נהג אלא בעת שהיו ישראל במדבר ואינו נוהג לדורות. ולכאורה נראה לומר בכוונתם עפ"מ דאמרינן בספרי (פ' בהעלותך פיסקא ע"ב) וידבר ה' א"מ לאמר עשה לך שתי חצוצרות כסף. למה נאמרה פרשה זו. לפי שהוא אומר ע"פ ה' יחנו וע"פ ה' יסעו. שומע אני הואיל ונוסעים ע"פ הדבור וחונים ע"פ הדבור יכול לא יהיו צריכים חצוצרות. ת"ל עשה לך וגו'. מגיד הכתוב שאע"פ שנוסעים ע"פ ה' וחונים ע"פ ה' צריכים חצוצרות עיי"ש. וברייתא זו תמוה טובא לכאורה וכבר התפלאו עלי' המפרשים ולא עלתה בידם לפרשה. עי' מש"כ בזה בברית אברהם ובזית רענן על הילקוט שם. ובאהלי יהודה להר"י נגאר שבש והגיה ומחק הרבה עיי"ש. והנראה לי דהדברים נכונים. ומתפרש עפ"מ דאמרינן בפרק בתרא דברכות (נ"ד ע"ב) ארבעה צריכין להודות יורדי הים הולכי מדבריות וכו' עיי"ש. הרי דהמסע במדבריות מיקרי שעת סכנה ועת צרה. והילכך כשיצא מן הסכנה צריך להודות ולהביא קרבן תודה ועי' בפירש"י ורשב"ם (פ' צו) עיי"ש. ומעתה א"כ כיון דכתיב לקמן וכי תבאו מלתמה בארצכם וגו' ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם וגו' דגמרינן מינה דעל כל צרה שלא תבוא על הצבור צריך להריע בחצוצרות. וכמש"כ הרמב"ם (בסה"מ ובפ"א מהלכות תענית) שהבאתי לעיל. א"כ גם בעת מסע המחנות במדבר נשמע מינה שצריך להריע בחצוצרות. דהרי עת צרה היא לצבור ולא צריך קרא. שוב ראיתי לרבינו בחיי ז"ל שכתב ג"כ דחצוצרות דמסע המחנות משום מלחמה הוא עיי"ש בדבריו. מטעם אחר. והיינו דקאמר בספרי. למה נאמרה פרשה זו דמסע המחנות להריע בחצוצרות. דכבר הו"ל בכלל מאי דכתיב לקמן על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות וגו'. ולזה קאמר לפי שהוא אומר ע"פ ה' יחנו וע"פ ה' יסעו. שומע אני הואיל ונוסעים ע"פ הדבור וחונים ע"פ הדבור. וא"כ אין כאן מקום חשש סכנה כלל. ואין זה עת צרה. יכול לא יהיו צריכים חצוצרות. דכגון זה ליכא למשמע מקרא דעל הצר הצורר אתכם. ת"ל עשה לך וגו' מגיד לך הכתוב שאע"פ שנוסעים ע"פ הדבור צריכים חצוצרות. וטעמא דכיון דמקום צרה היא לאחרים. וגם להם אי לאו דקב"ה מגין עליהם. צריכין חצוצרות להזכירם לפני ה' שלא יסיר תשועתו מהם. וזה ברור אצלי בפירוש ברייתא זו והדברים פשוטים.

ולפ"ז מתבאר לן מההיא ברייתא דתרועת החצוצרות שבמסע המחנות ג"כ משום חצוצרות בעת הצרות אתינן עלה. ועדיפא מינה. וא"כ אתי שפיר דברי הר"א הזקן והרשב"ג ובעל אתה הנחלת. דכוונתם בזה למנות מצות חצוצרות בעת הצרות. דמסע המחנות ג"כ בכלל הצר הצורר אתכם. ועדיף מיני' וכמו שמבואר בספרי שם. ואפי' הכי הצריך הכתוב חצוצרות וכ"ש בצרות דעלמא. ודבריהם הם ממש כדברי הרמב"ם ז"ל בהלכותיו. דנקט ג"כ עיקר מצוה דחצוצרות לענין תעניות ועת צרות. וכבר עמד עליו הר"ב מל"מ בפר"ד שם עיי"ש. וראיתי לרבינו הגאון ז"ל באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות (בדבור זכור). שמנה שם פרשת מסע עיי"ש. וכנראה לכאורה כוונתו לפרשת חצוצרות למקרא העדה ולמסע המחנות. ומבואר דדעתו ג"כ למנות מצות חצוצרות רק לענין מסע המחנות. ולכן קראה בקצור כדרכו ז"ל פרשת מסע. והיינו כדעת הר"א הזקן וסייעתו ז"ל. והדברים מבוארים ע"פ מאי דכתיבנא. והנה במתניתין (דפ"ג דר"ה כ"ו ע"ב) דתנן ובתעניות בשל זכרים וכו'. ושתי חצוצרות באמצע. שופר מקצר וחצוצרות מאריכות. שמצות היום בחצוצרות ופירש"י וז"ל ובתעניות. דאמרינן במס' תענית תקעו הכהנים תקעו וכו'. שמצות היום בחצוצרות דלכנופיא בעלמא נינהו וכל כנופיא בחצוצרות דכתיב והיו לך למקרא העדה עכ"ל. וכ"כ הר"ן ז"ל שם עיי"ש. וכ"ה בגמרא שם לפי גירסת ש"ס כת"י. כמש"כ בדק"ס שם (כ"ז ע"א) עיי"ש. והדבר תמוה לכאורה היכי נילוף משם לתענית. הרי שם לא קאי אלא על מסעות שבמדבר. ואמרי' בספרי בהעלותך (סוף פיסקא ע"ב) והיו לך למקרא העדה. שתהא מזמן העדה ומסיע את המחנות עיי"ש. כלומר דדבר אחד הוא. שתהא מזמן בהן העדה כדי להסיע את המחנות. וכן פירש"י (בפרשת בהעלותך) ע"פ הספרי עיי"ש ובמזרחי שם. והרמב"ם (בפיה"מ שם) וכן הרע"ב שם כתבו דנפק"ל מקרא דכתיב על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם עיי"ש. וכ"כ הריטב"א ז"ל מדכתיב על הצר הצורר אתכם וגו'. והצר הצורר לרבות כל צרה שלא תבא על הצבור לחצוצרות כגון תעניות עיי"ש. וכך הם דברי הרמב"ן ז"ל במלחמות שם עיי"ש. אבל דברי רש"י והר"ן תמוהים לכאורה. אבל לפי מאי דביארנו ניחא שפיר. ודבריהם עולים בקנה אחד עם דברי רבינו הגאון באזהרותיו שם ודברי הר"א הזקן וסייעתם:

אלא דלפ"ז תגדל התימא עוד ביתר שאת על רבינו הגאון ז"ל כאן שהשמיט פרשת חצוצרות לגמרי ממספר הפרשיות. אחר דאיהו ז"ל גופי' מנאה באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות. ואם חזר בו כאן ממש"כ שם. כדאשכחן כיו"ב בכמה מקומות אחרים. הדבר קשה מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר. ומאיזה טעם הדר בי' שלא למנות פרשה המפורשת בתורה בהדיא. שוב ראיתי דפרשת מסע שמנה רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שם (בדבור זכור). ע"כ אין כוונתו לפרשת חצוצרות. דכבר מנה בהדיא פרשת חצוצרות. שם לעיל (בדבור אנכי). שכתב שם וז"ל גשם מים כבירים אם דלקוך חצוצרות על הצר ברפסדו. ולמסע ולריע קרבנות עכ"ל עיי"ש. הרי שמנה פרשת חצוצרות בפירוש וכנראה כוונתו שם למנותה בשלש מצות למסע המחנות. ועל הצר הצורר. ולתרועת הקרבנות. משום דכל חדא כתיבא בקרא מיוחד בפ"ע. וכדעת הרב המגיד בריש הלכות תענית. וכן דעת הרלב"ג ז"ל. והביאו הרשב"ץ ז"ל בזהר הרקיע (עשין רכ"ב) עיי"ש מש"כ בזה. אלא שהם לא מנו אלא שתי מצות. משום דמסע המחנות לא הי' אלא לשעה ואינו נוהג לדורות. וכיו"ב אינו בא במנין. אבל רבינו הגאון מנה שלשתן. וזה ודאי קשה. דהרי מסע המחנות לא נהג אלא לשעה כשהיו ישראל במדבר. ואין זו מצוה הנוהגת לדורות. ולדבריו ז"ל שם לא יתכן משכ"ל לדעת הר"א הזקן ובעל אתה הנחלת והרשב"ג ז"ל ע"פ הספרי. שהרי מנה הגאון חצוצרות שבעת הצרות בפ"ע. וע"כ דמסע המחנות שמנה לאו משום עת הצרות אתי עלה. אלא מסע המחנות ממש. וא"כ אין זו אלא מצוה דלצורך שעה בלבד. ואינה באה במנין. ואולי אפשר לומר דס"ל לגאון ז"ל דאין זו חשיבא מצות שעה. כיון דאין זה מן הנמנעות שלא יארע לישראל בזמן מן הזמנים שיהיו במצב כזה שהיו בו במסעות שבמדבר. ואז דינים אלו שבמסעות יהיו נוהגים כמו שנהגו אז במדבר. שהרי אין שום רמז בכתוב שלא ינהגו אלא בדורם בלבד. ועי' מנחות (כ"ח ע"ב) ובספרי בהעלותך (סוף פיסקא ע"ה) עיי"ש היטב ואין להאריך. עכ"פ מה שחזר בו הגאון כאן ולא מנה מצוה דחצוצרות כלל הוא דבר קשה לכאורה:

והנה מה שלא מנה חצוצרות דמסע המחנות הוא פשוט. דהיינו משום דס"ל דהו"ל מצות שעה ולא לדורות. וכדעת כל שאר מוני המצות בזה. וחזר בו ממה שהי' סובר שם דהו"ל בכלל מצות דורות. ולא קשה אלא מה שלא מנה מצות חצוצרות בעת צרה ושעל הקרבנות. אלא שכבר הקשה הה"מ בריש הלכות תענית גם על הרמב"ם ז"ל שלא מנה בזה אלא מ"ע אחת. והו"ל למנות שתים דתרתי קראי כתיבי. וראיתי להר"ב מעה"ח שתי' דס"ל להרמב"ם דתקיעות דבשעת הקרבת הקרבנות צורך הקרבן הן והו"ל חלק ממצות הקרבן. והילכך אין למנותה במנין בפ"ע כמו שלא מנה מצות נסכים אע"פ שכתובה בפרשה בפ"ע. וכמש"כ הרמב"ם בהדיא בשרשיו (שורש י"ב) עיי"ש. ולפ"ז אפשר לכאורה לומר דרבינו הגאון ז"ל שם באזהרות לטעמי' אזיל. שמנה שם גם פרשת נסכים במצוה מיוחדת בפ"ע בדבור לא תגנוב עיי"ש. ולכן מנה שם ג"כ מצות חצוצרות שבשעת הקרבת הקרבנות במצוה מיוחדת בפ"ע. אבל במנין המצות שלפנינו לא מנה פרשת נסכים במספר הפרשיות. ונטה הגאון בזה מדעת הבה"ג וסייעתו שכולם מנו פרשת נסכים במספר הפרשיות. והיינו משום דס"ל בזה כדעת הרמב"ם (בשורש י"ב) שאין הנסכים נמנין מצוה מיוחדת בפ"ע וחזר בו ממש"כ במנין האזהרות שם בזה. ולכן אזיל לטעמי' ולא מנה גם מצות חצוצרות של הקרבנות. אלא שיש לתמוה לפ"ז לפי מה שביארנו בדעת הר"א הזקן והרשב"ג ז"ל שלא מנו מצות חצוצרות אלא למסע המחנות בלבד. וגם לפי מה שביארנו בדעתם דאין כוונתם אלא לחצוצרות דשעת הצרות. כמש"כ ע"פ הספרי. מ"מ חזינן לדעתם דמצות חצוצרות דקרבנות אינה באה במנין בפ"ע וכדעת הרמב"ם. והיינו ע"כ מטעם שביארנו דכיון דלצורך הקרבן היא הו"ל בכלל מצות הקרבן. וא"כ אמאי מנו פרשת נסכים במספר הפרשיות. דהרי גם הנסכים מצרכי הקרבן נינהו. ונמצאו דבריהם ז"ל לכאורה סתרי אהדדי. אמנם באמת הדברים נכונים מאד. ואדרבה הר"א הזקן והרשב"ג ז"ל לטעמייהו אזלי ודבריהם באו מדוקדקים. דהם ז"ל לא מנו סתם פרשת נסכים כמש"כ הבה"ג. אלא מנו רק מצות נסוך המים בחג. כמש"כ בהדיא הר"א הזקן ז"ל במספר הפרשיות וז"ל ימי החג לנסך מים במים תוחן וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן הרשב"ג ז"ל כתב ונסוך מי קרים עיי"ש. ובמש"כ על זה הרשב"ץ בזהר הרקיע (עשין סי' ע"א) עיי"ש. וכוונתם בזה לפרשת נסכים שמנה הבה"ג במספר הפרשיות. והדבר יפלא לכאורה מאד מה זה שלא מנאוה אלא לנסוך המים של חג ולא לנסכי היין של כל השנה. ובפרט דהבה"ג כתב סתם פרשת נסכים. והם ז"ל עשו מן הכלל פרט לנסוך המים דחג בלבד. אבל באמת דבריהם צרופים. דנסכי היין לא מנו משום דמצרכי הקרבן הן ובכלל מצות הקרבן נינהו. ואין למנותן במצוה מיוחדת בפ"ע. משא"כ נסוך המים בחג דלאו מצרכי הקרבן הן. דאע"ג דתנן (בפ"ב דיומא) דמנסכין אותן עם הקרבת איברי תמיד של שחר. כמבואר שם (כ"ו ע"ב) היינו רק לומר דאז הוא זמן חיובן שלא לאחר. אבל אי בעי מקדים ומנסכן קודם הקרבת התמיד. ואפי' בעוד לילה שאינו ראוי להקרבת התמיד. וכמבואר להדיא בפ"ק דתענית (ב' ע"ב) דאמרינן איבעיא להו ר"א מהיכא גמיר לה וכו'. או מניסוך המים גמר לה. מה ניסוך המים מאורתא דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפי' בלילה וכו'. ועי' בפירש"י שם בד"ה מה ניסוך וכו' ובתוס' שם ד"ה איבעיא להו כו' כתבו וז"ל דאמר מר ומנחתם ונסכיהם בלילה וכו'. פי' דאע"ג דניסוך קרבנות לא הוו עד לאחר הקרבת קרבנותיהם וכו'. ניסוך החג דהוי ממים מצי למיהוי בלילה ראשונה ואע"ג דאמרינן במס' יומא כו' אין מנסכין מים בחג אלא בתמיד של שחר וא"כ לא הוי בלילה ראשונה דהא אינה אלא ביום. י"ל דאינו חייב לנסך אלא בתמיד של שחר. ומ"מ אי בעי עביד בלילה עכ"ל עיי"ש. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"י מהלכות תמידין ומוספין ה"ז) שאם הקדים ניסוך המים לזבח אפי' נסכן בלילה יצא עיי"ש. והר"ב מל"מ שם הביא הסוגיא דתענית שם והביא ג"כ שכן מבואר בהדיא בירושלמי סוכה פרק לולב וערבה הקדימן לזבח כשר נסכן בלילה כשר עיי"ש. הרי מבואר דנסכי המים לא שייכי לתמיד ואין תלויין בו. אלא חובת היום באנפי נפשה נינהו. וכ"כ הריטב"א ז"ל (ביומא כ"ד ע"א) בהא דאמרינן התם ארבע עבודות זר חייב עליהן מיתה זריקה הקטרה ניסוך המים וניסוך היין. וכתב עלה הריטב"א שם וז"ל זריקה הקטרה. פי' יש בכלל זריקה בין זריקת דם ובין הזאות שבפנים ויש בכלל הקטרה בין הקטרת בשר על המזבח בין הקטרת מנחה או הקטרת קטורת דבפנים. דשם הקטרה אחת היא. והקשו בתוס' מ"ש דהני חשיב בחדא ואילו ניסוך המים וניסוך היין חשיב בתרתי. ולא אמרינן שם ניסוך אחד הוא. ותי' וכו' עוד י"ל משום דניסוך היין הכשר הזבח הוא. ואילו ניסוך המים חובת היום. דינא הוא דקאי באנפי נפשי' עכ"ל עיי"ש. וביותר ביאור מבואר כן בריטב"א סוכה (מ"ט ע"ב) וז"ל שם ואי מייתי במקודשת איפסלו בלינה. לאו משום דאין ראויין ליקרב בלילה כדסבר הראב"ד ז"ל. דהא ליתא מדאמרינן בפ"ק דתענית וכו' אלא לומר וכו'. ואע"פ שאמרו במס' תמורה שלא אמרו נסכים בלילה אלא בנסכים הבאים בפ"ע שלא עם הזבח. ואילו ניסוך המים קרב עם הזבח. הא לא תקשי. דניסוך המים אינו חשוב בא עם הזבח שחובת היום הוא ולא חובת הזבח כלל. שהזבח של תמיד בנסכים של יין הוא נכשר כמו בשאר ימים אלא שיש חובת היום ג"כ לעשות נסוך המים וזה כפתור ופרח. לרבינו הגדול ז"ל עכ"ל עיי"ש. וכך העלה הר"ב ש"א בחי' לתענית שם דניסוך המים אינו חובת קרבן אלא חובת היום בפ"ע הוא. משא"כ ניסוך היין חובת קרבן הוא ולא חובת היום. עיי"ש בדבריו. אלא שהקשה שם לפ"ז בהא דאמרינן בפ"ב דיומא (כ"ד ע"א) אמר רב ארבע עבודות זר חייב עליהן מיתה. זריקה והקטרה ניסוך המים וניסוך היין. וכיון דנסוך המים כשרה בלילה שקודם הזבח. אמאי זר חייב עלי' מיתה הא אמרינן התם (לקמן כ"ז ע"ב) אמר ר"י זר שסידר המערכה חייב מיתה. מתקיף לה ר"ז וכי יש לך עבודה שכשרה בלילה וזר חייב עלי' מיתה. ופריך והרי איברים ופדרים. ומשני סוף עבודה דיממא היא. והרי תרומת הדשן. ומשני תחלת עבודה דיממא היא. דאר"י קידש ידיו לתה"ד למחר אין צריך לקדש שכבר קידש מתחילת עבודה. אלא כי אתמר הכי אתמר וכו' עיי"ש. שמעינן מזה דעבודה שכשירה בלילה ואינה סוף עבודת היום ולא תחלת עבודת היום. אין זר חייב עלי' מיתה. וא"כ נסוך המים שכשר בליל יו"ט ראשון. וא"כ ע"כ אינו סוף עבודת היום. דהא יום שעבר יום חול הוה. וגם כיון דזמנו הוא עד זמן הקרבת תמיד של שחר. ע"כ אינו תחלת עבודת היום. וע"כ חובה בפ"ע הוא וכשר בלילה. ואמאי זר מחייב עלי' מיתה. עיי"ש שהאריך בזה והניחה בקושיא. ובאמת דקושיא עצומה היא לכאורה. ולדידי נראה לומר דלא מיבעיא לפי מה שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"י מתמידין) שם דלכתחילה מיהת אין נסוך המים אלא עם נסוך היין של תמיד של שחר עיי"ש. ובכ"מ הוכיח כן מדאמרינן (יומא כ"ו ע"ב) אין מנסכין מים בחג אלא בתמיד של שחר עיי"ש. אבל אין מזה הכרח. דהתם לא אתי למעוטי אלא תמיד של בין הערבים. דליכא חובת נסוך אלא פעם אחד ליום ולא שני פעמים עיי"ש. אבל אין ראי' שלא יהא רשאי לכתחילה לנסך קודם לתמיד של שחר. מיהו גם התוס' בתענית שם הוכיחו כן משם עייש"ה. אלא שמלבד זה הוכיח כן שם מהתוספתא (פ"ג דסוכה) עיי"ש. והר"ב לח"מ הכריח כן מלישנא דמתניתין פרק לולב וערבה עיי"ש בדבריו ואין להאריך. דלפ"ז ודאי אפשר לומר דכיון דעיקר מצות נסוך המים לכתחילה היא ביום. חשיבא עבודת היום להתחייב עלי' מיתה יותר מתרומת הדשן ואברים ופדרים דכשרים לכתחילה בלילה. ורק משום דתחלת עבודה דיממא או סופה. חייב הזר מיתה עלייהו. ולא קמתקיף ר"ז וקאמר וכי יש לך עבודה שכשרה בלילה וכו'. אלא בסידור המערכה דנעשה בלילה לכתחילה. ואין שום מצוה כלל לעשותו ביום. ואפי' לדעת רש"י ותוס' (ריש פ"ק דתענית שם) דגם נסוך המים אפי' לכתחלה מותר לנסך בלילה קודם לתמיד. מ"מ הרי גם התוס' שם כתבו דמיהת אינו חייב לנסך אלא ביום בתמיד של שחר. אלא דאי בעי רשאי להקדים אפי' בלילה עיי"ש. וכיון דעיקר חובתו אינה אלא ביום. עבודת יום חשיבא לחייב זר עלי' מיתה. ור"ז לא אתקיף אלא בסידור המערכה דלא תלי ביום כלל:

ואמנם בר מן דין נראה בזה עפמש"כ בתוס' ישנים שם ביומא בד"ה וכי יש עבודה שכשרה בלילה וכו'. וז"ל וא"ת מנין לנו שאין פסול מיתה לפי שכשרה בלילה. הא גבי זר הקרב יומת לא כתיב יום ולא ממעטינן לילה. וי"ל דפשיטא לי' שאין עבודה חשובה לחייב עלי' מיתה אלא של יום. דביום צותו כתיב עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הריטב"א ז"ל שם עיי"ש. ומעתה לפ"ז נראה דדוקא בעבודות שהן צורך לעבודות היום. הוא דשייכא סברא זו. דכיון דבכל עבודות של יום אימעטא לילה מקרא דביום צותו. כדאמרי' סופ"ב דמגילה (כ' ע"ב) ושאר דוכתי. ועבודה זו אע"פ שהיא באה לצורך היום מ"מ הוכשרה לעשותה בלילה. אית לן למימר דודאי לאו עבודה חשובה היא. והילכך לא הקפיד עלי' הכתוב אם תהי' נעשית בלילה. וממילא נמי מהאי טעמא מסתברא לומר דאין זו עבודה חשובה כ"כ שיתחייב עלי' הזר מיתה. ומה"ט סידור המערכה וכן תרומת הדשן שהן לצורך עבודת היום. וכ"ש הקטרת אברים ופדרים שהם חלקי קרבן שלא הוכשר אלא ביום. ואעפ"כ הכשירן הכתוב בלילה. הי' ראוי לומר דלא מתחייב עליהן הזר. אי לאו מטעם דתה"ד תחלת עבודה דיממא היא. ואברים ופדרים סוף עבודה דיממא היא. ואמרינן דסוף עבודה גורם לתחלתה ותחלתה גורם לסופה שתהי' חשובה להתחייב הזר עלי'. אבל בלא"ה הול"ל דכיון שהן לצורך עבודת היום. אם איתא דעבודה חשובה כשאר כל עבודות היום נינהו. לא הוה מתכשרי לעשותן אלא ביום. כדקפיד קרא כיו"ב מדכתיב ביום צותו. וממילא נמי נשמע לסידור המערכה דכיון דלצורך עבודת היום נעשית. והיא אינה לא תחלת ולא סוף עבודה דיממא ואפי' הכי נעשית בלילה. אית לן למימר דהיינו משום דעבודה גריעא היא ולהכי לא קפיד עלה קרא אם תהי' נעשית בלילה. ומה"ט אית לן נמי למימר דלא חשיבא עבודה לענין שיתחייב עלי' הזר מיתה. וממילא נמי לפ"ז אפי' בסידור המערכה דלצורך עבודת לילה. כגון שכבו הגחלים וצריך לסדר המערכה מחדש בלילה. ג"כ לא מתחייב הזר מיתה. מאחר דחזינן דעבודה גריעא היא. ועוד שלא יהא הטפל חמור מהעיקר. דעיקר סידור המערכה הוא בבוקר קודם עמוד השחר לצורך עבודת היום. אלא שאם כבו הגחלים אח"כ צריך לחזור ולסדרה מחדש. ועי' מש"כ הריטב"א בסוגיא דיומא שם עיי"ש. וכל זה דוקא בהנך עבודות הלילה. כתרה"ד ואברים ופדרים וסדר המערכה. אבל נסכי המים דכשמנסכן בלילה. משום דאפי' לכתחילה שרי לנסך קודם תמיד של שחר. ואפי' בלילה שלפניו. לאו מצרכי עבודת היום הן. אלא מצוה בפ"ע לגמרי נינהו. כנסכים הבאים בפ"ע. וכמש"כ הריטב"א שהבאתי. והילכך אע"ג דכשרים בלילה אין לנו שום טעם לפטור הזר. כיון דבקרא דוהזר הקרב יומת לא כתיב יום דנמעט לילה. ואין לנו לחלק בין עבודת יום לעבודת לילה. אלא דמסברא הוא דנפק"ל. דכיון דכל עבודות של יום לא הוכשרו אלא ביום דוקא. א"כ אותן עבודות השייכות ליום שהוכשרו בלילה. ע"כ לא חשיבי עבודה גמורה. וממילא אין לנו לחייב עליהן מיתה לזר. וכל זה שייך בעבודות דשייכי ליום. אבל נסוך המים דנסכים הבאים בפ"ע נינהו ומחמת עצמן הן באים. ואין להם שום שייכות עם עבודות שביום. לא שייכא סברא זו. ואין לנו לפטור בהן עבודת זר. כן נראה לענ"ד לפי חומר הנושא בקושית הר"ב ש"א ז"ל:

ועכ"פ נתבאר דנסוך המים חובת היום בפ"ע הוא. ולא דמי לנסכי יין דאין באין אלא מחמת הזבח. ומעתה לפ"ז מבואר דדברי הר"א הזקן והרשב"ג ז"ל באו מדוקדקים. ולטעמייהו אזלי שלא מנו מצות חצוצרות דקרבנות משום דצורך הקרבן הן. ובכלל מצות הקרבן היא. ואינה נמנית במצוה מיוחדת בפ"ע. והילכך הכא נמי במצות נסכים לא מנו אלא נסכי מים בחג דהו"ל מצוה בפ"ע שאין באין מחמת הזבח. אבל נסכי יין שבאין רק מחמת הזבח אין נמנין למצוה מיוחדת בפ"ע דבכלל מצות הזבח הן. ונראה שכן הוא גם כוונת הבה"ג והר"י אלברגלוני ז"ל אע"ג שכתבו פרשת נסכים סתם. משום דאל"כ הדבר קשה מה שמנו פרשת נסכים במספר הפרשיות שהם חוקים ומשפטים המסורין לצבור. והרי נסכי יין איתנייהו בין בצבור בין ביחיד כמפורש בקרא וכדתנן במנחות (פרק שתי מדות צ' ע"ב) כל קרבנות הצבור והיחיד טעונין נסכים עיי"ש. ואדרבה בקרבנות היחיד שייכי נסכים טפי. דחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים. משא"כ בחטאות ואשמות הצבור. כמבואר במתניתין שם וברמב"ם (פ"ב מהלכות מעשה הקרבנות) עיי"ש. וא"כ מאי ענין נסכים למספר הפרשיות. במספר העשין שכל ישראל חייבין בהן הו"ל למנותן. אלא ודאי לא מנו נסכים במספר הפרשיות אלא משום נסכי מים שהם ודאי לא שייכי אלא בצבור ולא ביחיד. אבל נסכי יין אין נמנין כלל בפ"ע. שכבר נכללו במצות הקרבנות כיון דמצרכי הקרבנות הן כמו שביארנו. וראיתי להרשב"ץ ז"ל בזהר הרקיע (עשין סי' ע"א) שהשיג על הרשב"ג שמנה נסכי מים. וכתב עליו דאין בו תוספת מנין משום שהוא בכלל הקרבן עיי"ש. ומשמע דכוונתו דכיון שאין מנסכין מים בחג אלא עם תמיד של שחר. הו"ל מצרכי התמיד. ובכלל מצות התמיד היא ואינה נמנית בפ"ע. ודבריו תמוהים אצלי. דהרי ודאי גם הרשב"ג ז"ל ס"ל סברא זו. מדלא מנה נסכי יין אלא נסכי מים בלבד. והיינו כמו שביארנו דבריו דנסכי מים לאו מצרכי הקרבן הן. משא"כ נסכי יין שאין באין אלא מחמת הזבח. ואע"ג דאפשר דהרשב"ץ ז"ל דעתו כדעת הראב"ד שהביא הריטב"א בסוכה שם. דס"ל דגם נסוך המים הוא דוקא ביום. וא"כ ס"ל דגם נסכי מים באין מחמת הזבח. מ"מ ע"כ הרשב"ג ז"ל לא ס"ל הכי וכמבואר. ואין להאריך:

ומעתה לפ"ז רבינו הגאון ז"ל שלא מנה פרשת נסכים כלל. וחזר בו כאן מדבריו באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות. דשם נמשך אחר דעת בה"ג. וכאן ס"ל דגם נסכי מים בחג מצרכי התמיד הן. ובאין רק מחמת הזבח כנסכי היין וכדעת הראב"ד והרשב"ץ ז"ל. א"כ לטעמי' אזיל ושפיר השמיט מלמנות פרשת חצוצרות ממספר הפרשיות מחמת האי טעמא גופא. איברא דהדבר קשה לכאורה לרבינו הגאון והראב"ד והרשב"ץ מהירושלמי דפרק לולב וערבה. דמפורש שם בהדיא כדעת רש"י ותוס' והרמב"ם והריטב"א ז"ל וסייעתם. דנסוך המים כשר בלילה קודם לתמיד של שחר. וא"כ בע"כ מצוה בפ"ע היא ולא מחמת הזבח. אלא שיש לומר דהם ז"ל סמכו על סוגיא דיומא (כ"ז ע"ב) שהבאתי. דמוכח מינה דתלמודין פליגא אדירושלמי. וכקושית הר"ב ש"א ז"ל שהבאתי ואע"פ שתירצנוה לדעת הרמב"ם וסייעתו. מ"מ הם ז"ל לא משמע להו הכי ואין להאריך. ועכ"פ מתבאר דמה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל מצות חצוצרות דקרבנות. אתי שפיר לשיטתי':

אבל אכתי קשה מה שלא מנה עכ"פ מצות חצוצרות בעת צרה. איברא דיקשה כן גם על הסמ"ג. וכמו שכבר הבאתי בשם הר"ב מל"מ שתמה כן עליו והניחה בצ"ע. וכבר ראיתי להר"ב מעה"ח שתי' דס"ל להסמ"ג שאין זו מ"ע רק הבטחה מאת ה' יתעלה שכשיעמוד נגדנו צר הצורר ונריע בחצוצרות נהיה נזכרים לפניו ויושיענו מאויבינו ומצרותינו עיי"ש. והביא ראי' מוכרחת לזה מסוגיא דפ"ק דתענית (י"ד ע"א) דאמרינן במה מתריעין רב יהודה אמר בשופרות ור"י ברי' דרשב"ש משמי' דרב אמר בענינו. ופרכינן עלי' מברייתא דמוכח דהתרעה בשופרות. ומסיק תנאי היא דתניא על אלו מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה גייס וכו'. במאי אילימא. בשופרות שופרות בשבת מי שרי. אלא לאו בענינו וקרי לה התרעה ש"מ עיי"ש. וקשה לפמש"כ הרי"ף (בפ"ק דמגילה) דטעמא דשופר דלא דחי שבת היינו כמו דאמרינן (בפרק לולב וערבה) בלולב דלא דחי משום דלא בקיאינן בקביעא דירחא ואין מצותו ברורה. הילכך גזרו בו משום שמא יעבירנו ד"א ברה"ר. וה"נ בשופר. וביארו דבריו הרמב"ן ז"ל במלחמות (פרק לולב וערבה) והר"ן (שם ובפ"ק דמגילה) עייש"ה. ועכ"פ מבואר דאי לאו דלא הוו ידעי בקביעא דירחא הוה שופר דחי שבת משום דמצותו מה"ת אפי' בגבולין. והשתא א"כ קשה מהיכן פשיטא לי' לתלמודא דתקיעת שופר דתענית לא דחי שבת כיון דמצותו מן התורה. דהא מצות עשה מדאורייתא להריע בעת צרה ובתעניות ול"ש בזה ספיקא. דהא יום צרה הוא דקגרים. אלא ודאי מוכרח דליכא בזה מ"ע. ואין זו אלא הבטחה בלבד. ולכך פריך שפיר בפשיטות שופרות בשבת מי שרי. עיי"ש שהאריך בזה. ולכאורה נראית ראייתו נכונה ומוכרחת. אבל באמת נראה שאין מזה שום הכרח כלל לפי המבואר בלקוטי הרמב"ן ז"ל לתענית שם במקומו. וכ"כ הריטב"א ז"ל שם. שלא נאמרו חצוצרות אלא בכנופיא דכל ישראל. כגון בשעת מלחמה דכתיב בי' והרעותם בחצוצרות. וכן בתעניות במקדש דהוא כנופיא דכל ישראל. אבל בתענית צרה של עיר אחת או במדינה אחת אין מריעין בחצוצרות אלא בשופרות עיי"ש בדבריהם ז"ל. וכ"כ ג"כ הר"ן (ריש פ"ג דר"ה) וברבינו יונה (בפ"ב דברכות) עיי"ש. וכ"כ הרמב"ן במלחמות (ריש פ"ג דר"ה) שם. וכתבו שכן דעת הגאונים ז"ל עיי"ש. וממילא מבואר דלפ"ז עיקר מצות שופרות בתעניות דעיר אחת או אפי' מדינה אחת. וכ"ש על ספינה אחת המטורפת בים דמיירי בה בברייתא שם. אינה אלא מדבריהם בעלמא. מאחר דעיקר פרשת חצוצרות על הצר הצורר אתכם לא נאמרה אלא בכנופיא דכל ישראל. וא"כ מדינה אחת ועיר אחת וכיו"ב אין לנו מדאורייתא כלל. והשתא א"כ שפיר פריך התם שופרות בשבת מי שרי. דכיון דברייתא דהתם לא קתני אלא עיר שהקיפוה גייס או נהר או ספינה המטורפת בים. וא"כ אינה אלא מדרבנן בעלמא. והילכך אע"ג דלא שייכא בה שום ספיקא לא דחי שבת. וכמש"כ הרמב"ן והר"ן (בפרק לולב וערבה שם) ובפ"ק דמגילה לענין מקרא מגילה עיי"ש בדבריהם. ובזה הלשון מדוקדק היטב בסוגיא דתענית דקאמר במאי אילימא בשופרות שופרות בשבת מי שרי וכו'. והיינו משום דחצוצרות כיון דאינה אלא בכנופיא דכל ישראל. ומצותה מדאורייתא. ודאי שרי אפי' בשבת. אבל שופרות דאינה אלא בעיר או מדינה אחת. וא"כ אינה אלא מדרבנן בעלמא. לא משכחת לה כלל שיהא מותר בשבת. ולהכי שפיר פריך בפשיטות שופר בשבת מי שרי. וא"כ אין לנו שום ראי' משם דחצוצרות על הצר אין בה מצוה. ואדרבה קצת משמע משם איפכא וכמו שביארנו:

ולא עוד אלא שתמיהני עליו ממשנה ערוכה (פ"ג דר"ה כ"ו ע"ב) דתנן שופר של ר"ה כו' ושני חצוצרות מן הצדדין שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר. ובתעניות בשל זכרים וכו' שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות עיי"ש. הרי בהדיא דחצוצרות דתעניות מצוה היא כשופר בר"ה. וראי' זו כבר כתבה הרשב"ץ ז"ל בזהר הרקיע. (עשין רכ"ב סי' ע"ד) וז"ל מצוה לתקוע על הקרבנות בחצוצרות וכו'. וכן בעת מלחמה שנאמר כי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות. והוא הדין לכל צרה שלא תבוא על הצבור. וכבר אמרו בתעניות שמצות היום בחצוצרות. והורה לשון זה שיש בו מצוה עכ"ל עיי"ש. וכנראה הרגיש הרשב"ץ ז"ל דמלשון הכתוב אין הכרע לומר שיש בו מצוה. דיש להתפרש שאינו אלא הבטחה. ולזה הוכיח מלישנא דמתניתין שם דמצוה הוא ולא הבטחה בלבד. ואמנם לכאורה יש מקום לומר דאין זה מוכרח כ"כ. די"ל בזה עפ"מ דתנן (בפ"ק דבכורות י"ג ע"א) מצות פדייה קודמת למצות עריפה. ועפ"ז כתב הרמב"ם (בפרק י"ב מהלכות בכורים ה"א) וז"ל מצוה לפדות כל אדם מישראל פטר חמור בשה ואם לא רצה לפדותו מצות עשה לערפו שנאמר וכו'. וכתב ע"ז בהשגות הראב"ד וז"ל. א"א אין זה מן הפלפול ולא מן הדעת המיושבת שיחשוב זה במצות עשה אע"פ שאמרו מצות פדייה קודמת למצות עריפה לא שתחשוב מצוה אבל היא עבירה ומזיק נקרא. ומפסיד ממונו של כהן. ומפני שאמר מצות פדיי' אמר מצות עריפה עכ"ל הראב"ד ז"ל עיי"ש. וא"כ אף אנן נימא כיו"ב במתניתין דפ"ג דר"ה. דודאי ליכא מצוה בחצוצרות. אלא משום דאמר ברישא מצות שופר אמר נמי בסיפא מצות חצוצרות. ועיקר הכוונה אינה אלא לומר דעיקר צורך היום הוא בחצוצרות והיינו משום ההבטחה שהובטחנו והרעותם בחצוצרות ונזכרתם וגו' ונושעתם וגו'. והילכך חצוצרות באמצע ומאריך בחצוצרות. אבל אין ה"נ דמצוה ליכא ועדיפא מינה כתבו בתוספות חיצוניות. הובאו במהריט"א (סופ"ק מהלכות בכורות). עלה דתנן (סופ"ק דבכורות) מצות יעוד קודם למצות פדיי' וז"ל כלומר מצוה לייעד דודאי בפדייה אינו עושה כלום דבע"כ דאדון הוא עכ"ל עיי"ש. הרי דלפ"ז בפדיי' לא שייכא מצוה כלל. ואפ"ה קרי לה תנא דמתני' מצוה. והיינו איידי דייעוד. ורצה לומר מצות ייעוד קודם למעשה הפדיי'. וא"כ כ"ש כאן דאפשר לומר דמאי דקתני שמצות היום בחצוצרות היינו רק לומר דמעשה היום הוא בחצוצרות ואיידי דמצות שופר דרישא נקט נמי בחצוצרות מצוה. ובלא"ה ע"כ צ"ל דנקט בסיפא איידי דרישא במאי דקתני סיפא שופר מקצר וחצוצרות מאריכות. והרי כיון דבסיפא בתעניות היו שני שופרות דהא קתני דשתי חצוצרות באמצע. וא"כ ע"כ היו שני שופרות אחד מכאן ואחד מכאן. דאל"כ לא היו החצוצרות באמצע. וכ"כ התוס' שם עיי"ש. וכן מוכח מדקתני ובתעניות בשל זכרים כפופין ופיהן מצופה כסף כו' לשון רבים. והשתא א"כ שופרות מקצרות הו"ל למיתני. וע"כ צ"ל דאיידי דקתני רישא שופר מאריך דבדוקא הוא דהא לא הוה אלא שופר אחד. קתני נמי סיפא שופר מקצר. ועי' למהר"ם ב"ח ביום תרועה שנדחק בזה וחידש עפ"ז דין חדש. ועיקר דבריו אינם נכונים אצלי לדינא ואכמ"ל בזה. ופשוט כדכתיבנא וא"כ גם מאי דנקט לישנא דמצוה גבי חצוצרות. איננו רחוק לומר דרק איידי דרישא נקטי'. אע"ג דבחצוצרות דתעניות ליכא מצוה:

ובהכי מדוקדק מה שנדחק הרמ"ז ז"ל במאי דברישא נקט שופר של ר"ה וכו'. ובסיפא קתני ובתעניות. ולא קתני ובשל תעניות. עיי"ש בקול הרמ"ז מה שנדחק בזה. אבל לפי דברינו י"ל דבר"ה דשופר שלו הוא חובה ומ"ע דאורייתא. קתני שופר של ר"ה. אבל בחצוצרות דתעניות דלאו תובה נינהו כלל ולית בהו מצוה מדאורייתא. וכ"ש השופרות. ולכך לא קתני בהו של. ועי' בטוש"ע או"ח (ריש סי' תרע"ו) ובאחרונים שם עייש"ה. ולפמש"כ י"ל דבחנוכה כיון דקיי"ל אם כבתה אין זקוק לה אפי' בע"ש קודם קבלת שבת. כמש"כ בתה"ד (סי' ק"ב) ובשו"ע או"ח (סי' תרע"ג סעי' ב') עיי"ש. לכך לא תקנו בה של. משום דהנר גופי' לאו מצוה הוא אלא הדלקתו. ואפי' כבתה מיד אין זקוק לה. משא"כ נר שבת כיון דמשום שלום בית הוא ודאי זקוק לה. ולכך תקנו בה של. משום דהנר גופי' חובה הוא. וגם י"ל כיון דנר תנוכה ונר שבת נר שבת קודם משום שלום בית. וא"כ נ"ח לגבי נ"ש כרשות חשיבא. ולכך שינו בנוסח ברכותיהן בזה לומר של שבת משא"כ בזה. ממש כבמשנתינו כמו שביארנו אבל דברי האחרונים ז"ל שם צ"ע מלישנא דמתני' שם ואכמ"ל בזה. וא"כ לפ"ז אדרבה מלישנא דמתניתין ראי' להסמ"ג:

ומלבד זה נראה לומר דמלישנא דמתניתין שם אין הכרע לומר דחצוצרות יש בהן מצוה מדאורייתא. משום דיש לפרש דה"ק בר"ה שופר באמצע ומאריך בשופר משום דמצות היום. דהיינו מלכיות זכרונות שופרות. צריכה שתהי' בשופר. כדאמרי' התם (ט"ז ע"א) אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות שופרות וכו' ובמה בשופר אבל בתעניות שופר מקצר וחצוצרות מאריכות והן באמצע. משום שמצות היום דהיינו תפלת תענית. דמצוה היא לכ"ע. דאפי' הרמב"ן ז"ל שחולק על הרמב"ם וס"ל דתפלה דכל השנה דרבנן. מ"מ מודה בתפלה בעת צרה. ומה שדרשו ולעבדו זו תפלה היינו להתפלל בעת צרה כמש"כ בהשגות לסה"מ (עשין ו') עייש"ה. ובזהר הרקיע להרשב"ץ (עשין סי' י"ב) עיי"ש. והיינו דקתני דמצות היום שבתעניות. דהיינו תפלת תענית. היא בחצוצרות. משום ההבטחה שהבטיחנו הכתוב דבזה נזכר לפני ה' ויושיענו מצרותינו. וא"כ לשון מצוה דנקט תנא דמתניתין לא קאי על תרועת החצוצרות. אלא על התפלה שהיא חובת היום מדאורייתא או מדרבנן. אבל חצוצרות אין הכי נמי דלאו מצוה נינהו:

אבל לכאורה לא נראה כן מדתניא בספרי (בהעלותך סוף פיסקא ע"ו) והרעותם בחצוצרות וגו'. ר"ע אומר וכי חצוצרות מזכירות. אלא שאם יכולים להריע ולא הריעו מעלה עליהם הכתוב כאילו לא הוזכרו לפני המקום עיי"ש. וכן הוא בפסיקתא זוטרתא שם עיי"ש. ויש קצת ספרים גורסים וכי חצוצרות מזכירות והלא דמים מזכירים. וכ"ה בילקוט. וכן הי' לפני הראב"ד ורבינו הלל ז"ל. ופירשוהו דמים היינו דם ישראל השפוך. כדכתיב דורש דמים אותם זכר. כמש"כ מפרשי הספרי. ועי' מש"כ בזה בזית רענן על דברי הילקוט שם. עכ"פ מתבאר מדברי הספרי אלו דודאי גם בלא חצוצרות נזכרים לפני ה'. וחצוצרות אינם אלא תנאי בזכירה זו. שאם לא הריעו בחצוצרות אין הזכירה מועלת להם כלום. והרי הן כאילו לא הוזכרו. אם לא שאירע להם אונס ולא יכלו להריע. ומעתה א"כ ע"כ מוכרח לומר דתרועת החצוצרות מצוה היא ולא הבטחה בלבד. דהרי באמת אין החצוצרות מזכירות אלא שאם לא הריעו בחצוצרות הפסידו הזכירה. והיינו ע"כ משום עונש על שעברו על מצוה זו ולא הריעו בחצוצרות כמו שנצטוו עלי'. דאל"כ אין שום טעם למאי דמניעת החצוצרות תעכב הזכירה. מיהו נראה דאין מזה הכרע. דבאמת פי' הראב"ד ורבינו הלל ז"ל דחוק טובא. וגם קשה דמאן לימא לן דדורש דמים אותם זכר היינו בלא תרועת החצוצרות כיון דבהדיא קאמר קרא והרעותם בחצוצרות ונזכרתם וגו' ונושעתם. ועוד דדורש דמים היינו לאחר שפיכת דמים. שינקום נקמת דם השפוך. אבל זכירה שע"י החצוצרות היינו כדי להושיעם מאויביהם עד שלא ישפך דמם ולמלטם שלא יבאו לידי כך. אבל נראה לענ"ד באור דברי הספרי ע"פ מה שראיתי להראב"ע ז"ל בס' יסוד מורא (שער שמיני) שהולך ומונה שם המצות שנזכרו טעמם מפורש בתורה. וכתב שם בתוך דבריו וז"ל ואזכיר קצת הטעמים הנזכרים בתורה. כתיב קדש לי כל בכור וכתיב על כן אני זובח וגו'. ודבר השבת כי ששת ימים וכו' וכו'. וצוה להריע בחצוצרות על העולות להיות לזכרון בהריעם במלחמה וכו' עכ"ל עיי"ש. ודברים תמוהים וסתומים הם לכאורה. דהיכן מצינו בתורה טעם זה למצות חצוצרות של קרבנות. ועוד דלמלחמה יש מצוה בפ"ע להריע בחצוצרות כמבואר בקרא. ומאי ענין זה לזה. אבל נראה ברור דכוונתו לפרש הנך קראי כמו שפירש בחזקוני שם. וז"ל וכי תבאו מלחמה על הצר וגו' ונזכרתם לפני ה'. הולך ומפרש היאך יהיו נזכרים וכו'. והי' לכם לזכרון שהרי ביום שמחתכם דהיינו במועדיכם ותקעתם על עולותיכם. וכשתתקעו ותריעו למלחמה יזכור לכם זכות הקרבנות ונושעתם עכ"ל עיי"ש. מבואר שמפרש דמאי דכתב קרא בקרבנות והי' לכם לזכרון. היינו לומר דזהו הזכרון דכתב קרא לעיל במלחמה. והרעותם בחצוצרות ונזכרתם וגו' ונושעתם וגו'. דע"י תרועת החצוצרות שבשעת מלחמה או בעת צרה אחרת יבוא זכרון זכות של הקרבנות לפני ה'. שגם עליהם מתריעין בחצוצרות. וע"י כך יושיעם. וזו היא בלא ספק כוונת הראב"ע ז"ל שם. אף שבפירושו עה"ת שלפנינו לא פירש כן עיי"ש:

ומעתה נראה דזו היא כוונת הספרי שהקשה ר"ע וכי חצוצרות מזכירות והלא דמים מזכירים. דמלישנא דקרא דכתיב במלחמה והרעותם בחצוצרות ונזכרתם וגו'. משמע ודאי לכאורה דתרועת החצוצרות מצד עצמה מביאה זכרונם לפני ה' להושיעם. והלא באמת רק דמים מזכירים. דהיינו דמי הקרבנות של צבור. וכדמפרש קרא והולך וביום שמחתכם וגו' והיו לכם לזכרון וגו'. וכפי' הראב"ע והחזקוני. ולזה מתרץ וקאמר. אלא שאם יכולים להריע ולא הריעו מעלה עליהם כאילו לא הוזכרו לפני המקום. כלומר דודאי רק זכות הקרבנות מגין עליהם להושיעם. אלא דכך גזירת הכתוב דע"י תרועת החצוצרות הוא שמתעורר זכות הקרבנות לזכרון לפני ה' כדי להושיעם מאויביהם. ולפ"ז נראה דאדרבה מהתם יש להביא ראי' דאין בתרועת החצוצרות מצוה אלא הבטחה בעלמא היא. שכשיריעו בחצוצרות יהיו נזכרים ונושעים ע"י זכות הקרבנות. דאל"כ קשה מאי דפריך ר"ע בפשיטות כ"כ וכי חצוצרות מזכירות והלא דמים מזכירים. ואמאי לא נימא דבאמת החצוצרות מזכירים. כיון דיש מצוה גמורה בתרועת החצוצרות כמו שיש מצוה בהקרבת הקרבנות. ומי הכריחו לפרושי קרא דהזכרון אינו אלא בזכות הקרבנות. ודילמא הא לחוד והא לחוד. אלא ודאי משמע לי' דתרועת החצוצרות בפ"ע לאו מצוה היא כלל. ולכן שפיר הוקשה לו מה יועילו החצוצרות. והלא ע"כ אין הזכרון אלא מצד זכות הקרבנות. ופירושא דקרא הוא כפי' הראב"ע והחזקוני. וא"כ רק הדמים מזכירים. ולזה הוכרח לתרץ כתירוצו. ועי' להר"ב ספרי דבי רב מה שביאר בדברי הספרי הללו עיי"ש היטב ואין להאריך:

אמנם אכתי יש מקום להקשות לכאורה על זה מדברי הספרי שהבאתי לעיל. דקתני עשה לך שתי חצוצרות כסף וגו'. למה נאמרה פרשה זו וכו' עיי"ש. וביארנו לעיל דקשה לו דתיפוק לי' דמסע המחנות ג"כ יש לחייב בחצוצרות משום דהו"ל עת צרה. וכבר כתיב לקמן וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר וגו'. וכמו שנתבאר. והשתא אם איתא דתרועת החצוצרות דעת צרה לאו מצוה היא. אלא הבטחה בעלמא. א"כ ודאי צריכא פרשה זו דמסע המחנות למצוה ולהטיל עליהם חובה. דאי מחצוצרות דעת צרה לא הוה שמעינן חיובא. ואילו הכא ודאי איכא חיובא במילתא. וכמבואר בהדיא בקראי דכולה פרשה בלישנא דמצוה וחיובא כתיבא. מיהו ודאי לפי הך פירושא שפירשנו מוכרח כן. אלא דהמפרשים לא פירשו כן. וא"כ אין מזה ראי' מוכרחת. ואין להאריך. ומעתה א"כ שפיר אפשר לומר דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל כדעת הסמ"ג דאין בזה מצוה. וחזר בו ממה שכתב באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות. ולכן לא מנה כאן מצות חצוצרות גם לענין עת צרה. ועדיין צ"ע בזה:




שולי הגליון


  1. נראה דצ"ל והעם.
  2. ועי"ש בביאור רבינו.
< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.