ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/ח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ובפתחיך מזוזה סלה. מצות מזוזה. ונקט רבינו הגאון לשון רבים ובפתחיך. אף דבקרא כתיב ביתך לשון יחיד. וגם שינה מלשון הכתוב דכתיב ביתך וכתב בפתחיך. כדי לכלול נמי בשעריך דכתיב בקרא. ולא הוה מצי למיכתב גם בשעריך דהוה משמע שמונה אותן בשתי מצות מזוזה דבתים ומזוזה דשערים. ומה דבאמת לא נמנו בית ושער בשתי מצות. לדעת הסוברים דבכל כיו"ב בדברים הנפרטים בעשה אחת או בלאו אחד שנמנין כל אחד בפ"ע. וכמש"כ הרמב"ן (שורש תשיעי) וזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל כמתבאר אצלנו בכמה מקומות. היינו משום דשאני הכא דביתך ובשעריך לא באו משום פרט לעצמן. אלא להשלים הענין. ולגלויי לן באיזה פתח חייב ובאיזה פטור. וכדתניא בספרי (ואתחנן פיסקא ל"ו) ובשעריך שומע אני שערי בתים והלולים וכו' ת"ל ביתך. מה ביתך מקום כבוד ובית דירה וכו'. שומע אני אפי' שערי בסילקאות ובמסיאות וכו'. ת"ל ביתך מה ביתך וכו'. שומע אני אפי' שערי ביהמ"ק ת"ל ביתך וכו' עיי"ש. ובפ"ק דיומא (י"א ע"א) ובפ"ג דמנחות (ל"ב ע"ב) עיי"ש. וכיו"ב כתב הרמב"ן ז"ל (ריש שורש תשיעי) לענין לאוין דלא תלבש ולא יעלה עיי"ש בדבריו. ומצאתי ראי' לזה בירושלמי פסחים (פ"א ה"ג) דאמרינן מכיון שזה צריך לזה וזה צריך לזה כמו שכולן אחד וכו' עיי"ש. והכא נמי כיון דביתך צריך לבשעריך ובשעריך צריך לביתך חדא נינהו. ועיקר ענין המצוה אחד הוא שכל הפתחים חייבים במזוזה חוץ מאותן שנתמעטו מדיוקא דקראי וכמבואר התם. וגם דין ותואר ואופן עשייתן ומקום קביעותן של כל המזוזות בכל הפתחים שוה ממש לכל פרטיהן. ואין זה ענין כלל לתפילין ש"י וש"ר שנמנו בשתי מצות. וזה פשוט. ומש"כ הגאון סלה. פשוט דר"ל דמזוזה הו"ל מצוה הנוהגת תדיר בלא הפסק בלילה כביום ובשבת ויו"ט כבימות החול. ואע"ג דקיי"ל דמזוזה חובת הדר היא. וא"כ לכאורה לא מחייב בה אלא כשהוא בביתו ובחצירו אבל כשיוצא מביתו לא רמיא חיובא עלי' ז"א דמ"מ כיון דכליו ובני ביתו אכתי קיימי התם לא גרע מבית האוצר דחייב במזוזה ולא פקע חיובו בצאתו מביתו. וכמש"כ כבר האחרונים ז"ל. ולא כקצת אחרונים דלא ס"ל הכי. ויותר מזה נראה לי דכל שקבע בית לדירתו מיד מתחייב במזוזה אע"פ שעדיין לא דר שם כלל. וראי' לזה מברייתא דמסכתא מזוזה שבשבע מסכתות קטנות (פ"ב) דקתני התם בית חדש כיון שגמרו חייב במזוזה עיי"ש. ומייתי לה הבה"ג בהלכות מזוזה. ובהלכות פסוקות להגאונים (סי' קצ"ה) וכן באשכול (ח"ב סי' כ"ח) עיי"ש. וכ"כ בתשובות הגאונים שערי תשובה (סוף סי' קנ"ז) בשם רב כהן צדק גאון ז"ל עיי"ש. הרי דמיד משגמר בניינו מתחייב במזוזה. אע"פ שעדיין לא נכנס לה ואיננו דר בה. דאל"כ הו"ל למימר כיון שדר בה או הכניס שם כליו חייב במזוזה. אלא מכיון שגמר בדעתו לדור שם. ועל דעת כך בנאו מכיון שנגמר הבנין וראוי לדירה מיד חייב במזוזה אע"ג שעדיין לא נכנס לה. וכ"ש כשכבר דר בו אלא שיצא לדרכו דלא פקע ממנו חיוב מזוזה מביתו וחצירו. שכן הוא דרך דירה לדור שם ולצאת בדרך ולחזור למקומו. ועי' ביראים להר"א ממיץ ז"ל (סוף סי' י"ח) שכתב וז"ל מזוזה חובת הדר היא וטעמא דכתיב ביתך ודרשינן דרך ביאתך. אלמא ביוצא ובא הקפידה תורה עכ"ל עיי"ש. וכן הוא לשון רש"י בפ"ק דפסחים (ד' ע"א) ובב"מ (ק"א ע"ב) ובע"ז (כ"א ע"א) בד"ה חובת הדר עיי"ש. הרי דגם בשעת יציאה הקפידה תורה שתהי' מזוזה בדירתו. ואין חיוב מזוזה דוקא בשעה שיושב בביתו. וז"ל הרמב"ם (סוף הלכות מזוזה) חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד. וכל זמן שיכנס ויוצא יפגע ביחוד השם שמו של הקב"ה וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דהמצוה מה"ת היא שתהי' המזוזה קבועה בפתחו כשבא לביתו אע"פ שעד עתה לא הי' בביתו. והיינו מדכתיב ביתך ודרשינן דרך ביאתך. וכפירש"י והרא"ם ז"ל. וכדכתיבנא דמקום הקבוע לו לדירתו ועתיד לבא ובתוכו וכשיצא מתוכו לא יצא אלא על דעת לחזור חייב במזוזה. אע"פ דעכשיו איננו בתוכו. וכן מבואר באס"ז (בב"מ ק"א ע"ב) בשם רבינו יהונתן ז"ל שכתב וז"ל מזוזה חובת הדר. כלומר על השוכר לעשותה לפי שהיא עשויה לשמירת מי שהוא עומד בבית וכו'. אבל ליכא לפרושי חובת הדר לפי שאין בית חייב במזוזה אא"כ דר בה. דהא קיי"ל אפי' יש לו עשרה בתים שאינו דר בהן דירה קבועה אלא שנכנס בהן פעם אחת בשנה חייבות כולן במזוזה וכו' עכ"ל ה"ר יונתן ז"ל עיי"ש. משמע להדיא מדבריו ז"ל דמשום שכולן עומדין מוכנין לדירתו אע"פ שאינו נכנס לכל חד אלא לעתים רחוקות חייבין כולן במזוזה לעולם כל זמן שמיוחדין לדירתו. והיינו כדכתיבנא:

ולכאורה קצת קשה לפ"ז מההיא דאמרינן בירושלמי (סוף מגילה) ומייתי לה הרא"ש בהלכות תפילין (סי' ל') תפילין ומזוזה שמואל אמר מזוזה קודמת. ר"ה אמר תפילין קודמין. טעמא דר"ה שכן נוהגין במפרשי ימים והולכי מדבריות עיי"ש. ואם איתא הרי גם מזוזה נוהגת גם במפרשי ימים והולכי מדבריות. דמשום דהשתא הולך במדבריות ופירש לים לא בטלה ממנו חובת מזוזה מביתו ודירתו. אבל לק"מ די"ל דמפרשי ימים והולכי מדבריות דהתם. היינו שכל ימיו הוא כך עסקו. שהולך במדבריות או פורש לים ואין לו בית דירה ביבשה. וכגון זה ודאי לאו בר חיוב במזוזה הוא כלל. וכל עיקרו לא אתי בירושלמי שם אלא לומר דתפילין חובת הגוף נינהו. ולא מיפטר מינייהו בזמן חיובן בשום גוונא. משא"כ מזוזה דהו"ל חובת דירה וכדלית לי' דירה לא מיחייב בה. ואדרבה נראה דמשם איכא ראי' איפכא. דאם איתא דלא מיחייב במזוזה אלא בשעה שיושב בביתו. טפי הו"ל לומר בטעמא דר"ה דתפילין עדיפי שכן נוהגין ומתחייב בהן בכל מקום שהוא. משא"כ מזוזה אינה נוהגת אלא בשעה שהוא נמצא בדירתו. וזהו שכיח טובא ובכל אדם. משא"כ מפרשי ימים והולכי מדבריות דלא שכיחי וליתנייהו ברוב בני אדם. אלא ודאי כדכתיבנא. דאפי' בשעה שהוא חוץ לביתו לא נסתלקה מעליו חובת מזוזה מביתו. אם לא שאין לו בית מיוחד לדירתו כלל. וזה לא שכיח אלא במפרשי ימים והולכי מדבריות. ואורחא דמילתא נקט בירושלמי הני. אע"ג דודאי משכחת לה כמה גווני דלא מיחייב במזוזה וחייב בתפילין. כגון דר בבית שאינו שלו להסוברין דשוכר לא מחייב במזוזה לעולם מה"ת. או לכ"ע מיהת בתוך שלשים יום. או שדר בבית שאין בו ד' אמות וכיו"ב אלא דלא שכיחי כ"כ. וניחא לי' טפי למינקט דבר ההוה דמפרשי ימים והולכי מדבריות תדיר אורחא דמילתא דלית להו בית דירה להתחייב במזוזה. אבל אם איתא דביציאתו מביתו מיפטר מחובת מזוזה ודאי קשה דהו"ל טפי למינקט ענין ההוה ורגיל תדיר. שהרי אי אפשר לאדם לישב תמיד בביתו שלא לצאת ממנו כלל לעסקיו ולדרך. אלא ע"כ דבזה לא נפקע ממצות מזוזה:

איברא דלכאורה קשה למש"כ לעיל בשם רבינו יהונתן ז"ל דאפי' בתים שאינו דר בהן דירה קבועה אלא שנכנס בהן פעם אחת בשנה חייבין במזוזה מסוגיא דפ"ק דיומא (י' ע"א) דת"ר כל הלשכות שהיו במקדש לא הי' להן מזוזה חוץ מלשכת פרהדריא שהי' בה בית דירה לכהן גדול. אמר רבי יהודה והלא כמה לשכות הי' במקדש שהי' בהן בית דירה ולא הי' להן מזוזה וכו'. מ"ט דר"י אמר רבה וכו' איתבי' אביי סוכת החג בחג רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין וכו'. אלא אמר אביי בשבעה דכ"ע לא פליגי דמחייבא. כי פליגי בשאר ימות השנה. רבנן סברי גזרינן שאר ימות השנה אטו שבעה. ור"י סבר לא גזרינן. א"ל רבא והא סוכת החג בחג קתני. אלא אמר רבא בשאר ימות השנה כ"ע לא פליגי דפטורה כי פליגי בשבעה וכו' עיי"ש בסוגיא. ומבואר עכ"פ להדיא דלכ"ע משום דירה של שבעת ימים בשנה לא מהני להתחייב במזוזה בכל השנה כולה. וזה לכאורה ראי' מבוארת איפוך דעת ה"ר יהונתן ז"ל שהבאתי. מיהו נראה דלק"מ דודאי כל שהבית מיוחד לדירתו אע"פ שיש לו כמה בתים שקבועים ומיוחדים לדירתו. ואינו צריך לכולם כאחת. אלא נכנס פעמים לזה ופעמים לבית אחר כאשר יזדמן לו לפי רצונו וצרכיו. חייבי' כולן תדיר במזוזה מדאורייתא. אע"פ שיש מהן שאינו נכנס להן אלא לעתים רחוקות. כיון שאין זמן קבוע לדירתו בהן אלא כפי המקרה וההזדמן. דנמצא דלעולם מוכנים הם לדירתו. אבל סוכת החג שזמן דירתו בה ידוע וקבוע דוקא בשבעת ימי החג לצורך מצות סוכה. וכן בלשכת פרהדרין. שדירת כהן גדול בה אינה אלא בשבעת הימים קודם יוה"כ לצורך פרישתו מביתו. שנמצא דבכל שאר ימות השנה הו"ל כיוצא לגמרי מדירתו לדור בדירה אחרת. דבזה ודאי פקע ממנו חובת מזוזה מדירה זו שיצא ממנה ונסתלק מינה לגמרי. ובלא"ה דעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהלכות מזוזה ה"ו) דלשכת פרהדרין כל השנה היתה חייבת במזוזה. וכמש"כ שם וז"ל כל השערים שהיו במקדש לא היה להם מזוזות חוץ משל לשכת פרהדרין. מפני שהלשכה הזאת היתה בית דירה לכה"ג בשבעת ימי ההפרשה עכ"ל עיי"ש. מבואר להדיא מלשונו דמשום שבעת ימי הפרישה היתה חייבת במזוזה כל השנה. וכבר הרגיש בכ"מ שם דמסוגיא דגמרא שם מתבאר דאינה חייבת אלא בשבעת ימי הפרישה עיי"ש. ועי' להר"ב שיח יצחק ביומא שם מש"כ בישוב דעת הרמב"ם דס"ל דשם בסוגיא לא קאי אלא על סוכת החג אבל לשכת פרהדרין לעולם תייבת עיי"ש בדבריו. אלא דמש"כ שם דגם לדעת הרמב"ם לא מיחייבא בכל השנה אלא משום גזירה דמיחלפא בבית גמור עיי"ש. הוא תמוה דמלבד דמדברי הרמב"ם ז"ל לא משמע הכי כלל. דמלשונו ז"ל משמע בהדיא דמדינא הוא וכמבואר. בלא"ה מהיכא תיתי לחדש גזירה שלא נזכרה בגמרא כלל. גם צ"ע מי הכריחו להרמב"ם ליכנס בפרצה דחוקה זו בפירוש הסוגיא. מיהו לזה נראה דמקור דבריו בזה הוא ממס' מזוזה (סוף פ"א) דקתני התם וכל (כצ"ל עיי"ש) הלשכות שהיו במקדש היו פטורות מן המזוזה והלשכה של פרהדרין (כצ"ל וכן הגיה המפרש שם עיי"ש) שהיתה בית דירה לכה"ג שבעת ימים בשנה וכו' הרי אלו חייבות במזוזה עיי"ש. וזה כמעט ממש כלשון הרמב"ם ז"ל. ומשמע שם להדיא דמשום הנך שבעת ימים חייבת כל השנה במזוזה. וע"כ צריך לחלק בין זה ובין סוכת החג. דשבעת ימי החג בסוכה בע"כ יתיב בה משום חובת המצוה. והילכך סגי למיחייבי' במזוזה בימי החג שיושב בה. אבל משום זה לא חשיבא כדירתו לכל השנה דליכא מצוה. משא"כ בלשכת פרהדרין נהי דפרישה מצוה מה"ת נמי היא. וכמבואר ברמב"ם (פ"א מהלכות עבודת יוה"כ) עיי"ש. מ"מ ליכא מצוה דרמיא עלי' דכה"ג שהוא יהי' כה"ג. דהרי אפשר באחר. והילכך הו"ל ישיבתו בה בשבעת ימים אלו כישיבת רשות. ולהכי משום הנך שבעת ימים מתחייב במזוזה בכל השנה כולה כמו בדירת רשות. יהי' איך שיהי' עכ"פ אין משם קושיא. אדרבה לפי דעת הרמב"ם ז"ל יש מקום ראי' למש"כ בשם רבינו יהונתן ז"ל. ואין כאן מקום להאריך בזה:

ועכ"פ הדבר ברור לענ"ד כמש"כ דאין חובת מזוזה תליא בדירה ממש. אלא אפי' אינו דר בה רק שהכינה והזמינה לדירתו. וכ"ש כשכבר דר בה אלא שיצא ממנה לדרך או לשאר צרכיו. לא פקע ממנו חובת מזוזה מביתו בכך וכמו שביארנו. ועפ"ז מתורץ היטב קושית המג"א (ריש סי' י"ט) מ"ש דגבי ציצית אינו מברך על עשיית ציצית. מטעמא דליכא מצוה אלא בלבישתו. ואילו במזוזה קיי"ל דצריך לברך מיד כשקובעה. והרי התם נמי קיי"ל חובת הדר הוא. דכל זמן שאינו דר בתוכה פטור ממזוזה וכמש"כ התוס' במנחות (מ"ד ע"א) עכת"ד עיי"ש. ולפמש"כ אין כאן מקום קושיא. דבמזוזה כשקובעה ודאי כבר גמר בדעתו לדור בה והזמינה לכך. ובזה כבר נתחייב במזוזה בבית זה וכמו שביארנו. ושפיר מברך מיד. משא"כ בציצית דלא מטא עידן חיובי' עד לבישה. ומה שהביא המג"א ראי' מדברי התוס' דמנחות שם. אין זה ענין לכאן. דלא כתבו התוס' שם כן אלא לענין המשכיר את ביתו לאחר. דלא מחייב במזוזה כיון שאינו דר שם עיי"ש בדבריהם. ובזה ודאי פשיטא דלא מיחייב כיון שיצא לגמרי מביתו ומשכירהו לאחרים שידורו בו. אבל כשקבע בית לדירתו אע"פ שעדיין לא נכנס לה. כיון שגמר בדעתו לדור בה והכינה לכך. כבר חשובה דירתו להתחייב במזוזה. כמבואר בברייתא דמס' מזוזה שהבאתי. דלא אשכחן בפוסקים מי שחולק בזה על הגאונים ז"ל שפסקוה להלכה. אע"פ שלא ראיתי לשאר ראשונים שהביאו ברייתא זו:

והנה הר"ב מג"א ז"ל לפי דעתו העלה שם בסוף דבריו דין חדש דאם קבע מזוזה בדירתו קודם שדר בתוכה כשנכנס לדור בתוכה צריך לברך אקב"ו לדור בבית שיש בו מזוזה עיי"ש. וכבר תמהו כמה אחרונים ז"ל על דבריו במה שבא לתקן ברכות מדעתו. וגם חתרו ליישב קושייתו בכמה דחוקים ואין להאריך כאן. אבל לפמש"כ עיקר דינא ליתא. דודאי עיקר חיוב מזוזה היינו משגמר בדעתו וגם כבר עומדת מוכנת שידור בה. וא"כ משקובע המזוזה כבר הגיע זמן חיובא ומברך לקבוע מזוזה ונפיק ידי חובתו כמצותו. וכשנכנס אח"כ לדור בה שוב ליכא שום חיוב חדש ואין מקום עוד לשום ברכה אחריתא כלל. דגם קודם שנכנס לה כבר מיקרי דייר שלה משהכינה לדירתו. וממילא אין מקום כלל לקושית המג"א כמשכ"ל:

וכן מתבאר להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל. (בפי"א מהלכות ברכות ה"ח) שכתב וז"ל כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה. וכל מצוה שיש אחר עשייתה ציווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הציווי האחרון. כיצד העושה סוכה או וכו' או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה אקבמ"ו לעשות סוכה וכו' או לכתוב תפילין. מפני שיש אחר עשייתו ציווי אחר. ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה וכו' ובשעת לבישת תפילין ובשעת קביעת המזוזה עכ"ל עיי"ש. הרי דבשעת קביעת המזוזה כבר הגיע זמן עיקר חיובו ושוב לא משכחת אח"כ שום ציווי אחר. וכ"כ בהלכות מזוזה (פ"ה ה"ז) ובסמ"ג (עשין כ"ג) שקביעתה של מזוזה היא המצוה עיי"ש. והדברים כפשטן מבוארים כדכתיבנא. אם כי יש קצת מקום לדחות לפמש"כ במג"א שם דמסתמא אינו קובע המזוזה אלא לאחר שנכנס לדור בתוכה עיי"ש. אבל לא נראה כן כלל מלשון הרמב"ם ז"ל ואין להאריך. וא"כ מדוקדק שפיר לשון רבינו הגאון ז"ל שכתב בלשון המצוה ובפתחיך מזוזה סלה. דכל זמן שהם פתחיך. דהיינו שהוא מקום דירתו ונכנס ויוצא בהן. חייב לעולם במזוזה בלא שום הפסק אפי' בשעה שאיננו בביתו. וכמו שנתבאר:

אלא דעדיין יש להעיר קצת בלשון רבינו הגאון ז"ל לפמש"כ הרמב"ם ז"ל בתשובותיו (סי' כ"ז) והביאה הכ"מ בהלכות מזוזה (פ"ו הלכה ה') וז"ל תדעו שעיקר המצוה (של מזוזה) לא תלה אותה אלא בשער שנאמר על מזוזות ביתך ובשעריך וכו'. וכן אמרו רז"ל אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות וכו'. ולא אמרו פתחי בתים. שכל פתח שאין לו דלתות פתח מיקרי. שער לא מיקרי. וכן מוכח בריש עירובין. ולא נסתפק זה לשום חכם בעולם שאין החיוב תלוי אלא בשער. כפשטי' דקרא וכו' עכ"ל עיי"ש. והשתא לפ"ז איך שינה הגאון לכתוב בלשון המצוה פתחיך במקום ביתך ובשעריך דכתיב בקרא. כיון דיש בזה נפקותא רבא לדינא. דפתחיך משמע אפי' בלא דלתות חייבין במזוזה. וזה ליתא דבעינן שער. דהיינו דלת כדכתיב בקרא. והנה רבינו הגאון ז"ל איננו יחיד בזה. דגם באזהרות הר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל נקטו בלשון המצוה פתחים עיי"ש. אלא דבאמת אין בזה קושיא. דבלא"ה רוב הפוסקים חולקים בזה על הרמב"ם ז"ל. כמבואר בטור (יו"ד סי' רפ"ו) ובשאר ראשונים ז"ל בזה. וא"כ אדרבה יפה דקדקו רבינו הגאון ז"ל וסייעתו לכתוב בלשון המצוה פתחים. דזה הוא העיקר. דפתח לחוד ג"כ מחייב במזוזה אפי' ליכא דלת. ולא ס"ל בזה כדעת הרמב"ם ז"ל. ומזה ראי' לדעת החולקים על הרמב"ם ז"ל בזה:

ובאמת דדברי הרמב"ם ז"ל אלו שבתשובה שם. אם כי הראשונים וגם כל האחרונים ז"ל עברו עליהם בשתיקה ומרן בב"י (יו"ד סי' רפ"ו) כתב שנראין דבריו. ולולא שרוב הפוסקים חולקים עליו והם מחמירים הוה פסק הכי להלכה עיי"ש. לענ"ד דבריו תמוהים אצלי טובא. דמלבד דמש"כ דכן מוכח בריש עירובין דפתח שאין לו דלתות פתח מיקרי שער לא מיקרי. לענ"ד אינני רואה בכולה סוגיא דהתם שום ראי' והוכחה לזה כלל. ואדרבה מדקאמר התם חמש ברחב עשרים פתח שער איקרי פתח סתמא לא איקרי עיי"ש. משמע בהדיא דרוחב עשרים אפי' דומיא דמבוי שאין לו דלתות שפיר מיקרי פתח שער. וגם בחצר המשכן גופי' לא היו לו דלתות וקרי לי' קרא פתח שער. וא"כ איפכא מוכח מהתם. ואם נבוא להוכיח מהתם יש להוכיח יותר דפתח לא מיקרי אלא כשיש לו דלתות. וכמתבאר עפמש"כ התוס' שם בד"ה אשכחן משכן וכו' בשם הר"ר נתנאל ז"ל עיי"ש היטב. אלא דגם זה אינו מוכרח ואכמ"ל בזה. ועכ"פ הוכחת הרמב"ם ז"ל נפלאה בעיני. וצל"ע טובא בכוונת הרמב"ם ז"ל בזה. גם קשה להך כללא דרבינו הרמב"ם ז"ל מדאמרינן בב"מ (פ"ח ע"א) א"ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנאמר ביערתי הקדש מן הבית. ורבי יוחנן אמר אפי' חצר קובעת שנאמר ואכלו בשעריך וגו'. ור"י נמי אמר לך חצר דומיא דבית מה בית המשתמר אף חצר המשתמרת. ורבי ינאי נמי הא כתיב בשעריך. ההוא מיבעיא לי' דמעייל לי' דרך שער. לאפוקי דרך גגות וקרפיפות עיי"ש. והשתא לדעת הרמב"ם תיפוק לי' דאיצטריך בשעריך לאשמעינן דמעייל דרך פתח שיש לו דלתות. דאילו לא הוה כתיב אלא מן הבית ה"א דאפי' בפתח בלא דלתות מתחייב במעשר. והיינו ממש דומיא דמזוזה דכתיב בה מזוזות ביתך ובשעריך וגמרינן מזה לדעת הרמב"ם דעיקר המצוה לא תלה אותה הכתוב אלא בשער. דהיינו בדלת. ולמה לי' לאוקמי' לאפוקי גגין וקרפיפות. כיון דלפתח הבית גופי' איצטריך קרא. לאפוקי פתח בלא דלת. אלא ודאי מוכרח מזה דמקרא דבשעריך ליכא למעוטי פתח בלא דלתות. ובאמת לא אשכחן בשום דוכתא שיהא קביעות טבל למעשרות תלוי בדלתות. ולא אימעיט אלא דרך גגין וקרפיפות בלבד. כהכא ובמנחות (ס"ז ע"ב) ובברכות (ל"ה ע"ב) ובגיטין (פ"א ע"א) עיי"ש. ומבואר דדרך הפתח אפי' בלא דלתות הוקבע למעשר. וא"כ ע"כ מוכרח מזה דשפיר מיקרי שער אפי' בלא דלתות. וכן מתבאר לענ"ד מהמתרגם. שבכל מקום מתרגם על פתח. תרעא. וכן על שער מתרגם בכל מקום תרעא. דמבואר להדיא מזה דס"ל להמתרגם דשער אינו אלא החלל. והיינו ממש כלשון פתח והוא הוא. וכן מבואר מההיא דאמרינן בפרק הקומץ רבה (ל"ב ע"ב) אמר ר"י א"ש מצוה להניחה בתוך חללו של פתח. ופריך עלה פשיטא. בשעריך אמר רחמנא. ומשני סד"א הואיל וכו' עיי"ש. ומבואר להדיא מזה דשער לאו היינו הדלת. אלא חללו של פתח היינו שער. דאל"כ אין כאן מקום קושיא כלל וכמבואר. וממילא מבואר נמי מזה דפי' הקרא דבשעריך היינו בשעריך ממש. דהיינו בחלל הפתח. דאם נימא כמו שפירש הרמב"ם ז"ל בתשובה שם דהו"ל כאילו כתוב על מזוזת שעריך. א"כ מאי פריך פשיטא בשעריך בעינן. ואיזה הוכחה יש מזה יותר מרישא דקרא דכתיב על מזוזת ביתך. וכזה הי' אפשר לתמוה נמי מדאמרינן התם לעיל מינה. אר"י א"ש תלאה במקל פסולה מ"ט בשעריך בעינן עיי"ש. ומאי ראי' מייתי מבשעריך דכתיב בסיפא דקרא יותר מרישא דקרא דכתיב על מזוזת ביתך. וע"כ צ"ל דגם תלאה במקל על המזוזה. קרינן בי' שפיר על מזוזת ביתך. ולא משמע מיני' מיעוטא לתלאה במקל. וא"כ גם מסיפא דקרא ליכא שום משמעות מיעוטא. כיון דפירוש הכתוב הו"ל כאילו כתיב על מזוזת שעריך כמש"כ הרמב"ם. אלא דמדברי הראשונים ז"ל משמע דלא הי' בגירסתם הנך ארבע תיבות מ"ט בשעריך בעינן. וכן ליתא בש"ס כת"י כמש"כ בד"ס שם עיי"ש. וא"כ מההיא לא איריא. וכן נראה להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל גופי' הלכות מזוזה (פ"ה ה"ו) שלא הי' כן בגירסתו עייש"ה. אבל מההיא דלקמן שהבאתי ודאי קשה טובא. ועוד תמיהא בעיני דאשכחן בקראי בהדי' בכמה דוכתי דכתיב שער אפי' בגוונא דליכא דלתות. כמו בפרשת תרומה ויקהל פקודי. דכתיב כמה פעמים שער החצר גבי חצר המשכן אע"ג דידוע דחצר המשכן לא היו לו דלתות כלל. וכן בשופטים (ט"ז פסוק ג') ובשמואל (א' כ"א פסוק י"ד) וכן בשאר מקומות כתיב בקרא דלתות השער מכלל דשער גופי' לאו היינו הדלתות. אלא הבנין והחלל שבו שהדלתות תלויים עליו וסוככים בעדו. ויותר מזה מפורש בקראי דנחמי' (ג' ב') דכתיב ואת שער הדגים בנו בני הסנאה המה קרוהו ויעמידו דלתותיו מנעוליו ובריחיו וגו'. וכן כתוב שם בשער הישנה ובשער הגיא ובשער האשפות ובשער העין עיי"ש. הרי בהדיא כמש"כ. ואין חילוק בין שער לפתח אלא דשער הוא גדול ביותר ופתח אינו גדול כ"כ. וכמבואר בסוגיא דריש עירובין עיי"ש ובתוס' ד"ה ואיבע"א וכו'. ויש לזה הרבה ראיות אלא שאין להאריך בזה יותר. והא דאשכחן בכמה דוכתי בקרא פתח השער אין פירושו פתח של השער אלא פתח שהוא השער. דהו"ל כאילו כתיב פתח הגדול. דפתח ושער אחד הם אלא דזה גדול וזה אינו גדול. ולכן מצאנו בשער חצר המשכן דכמה פעמים נקרא שער וכמשכ"ל. וגם נקרא פתח בפרשת במדבר וגם נקרא פתח שער כמו בפרשת נשא עיי"ש. וגם מש"כ הרמב"ם ז"ל שם לדקדק מדקתני בברייתא דפ"ק דיומא שם אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות וכו' ולא אמרו פתחי בתים. וע"כ היינו משום דפתח משמע שאין לו דלתות עיי"ש. ג"כ תמוה אצלי דמלבד דאינה ראי'. די"ל דנקט שערי בתים משום דקאי אקרא דבשעריך ולישנא דקרא נקט. וגם בלא"ה לשון שער לאו דוקא נקט בבתים. דבבתים נקט בכל דוכתי לשון פתח ודלת ולא שער. אלא משום לישנא דקרא או אגב אחריני דאזיל וחשיב נקט הכי הכא. ועוד אטו במזוזה לא נקט תנא לישנא דפתחים סתם. הרי בתוספתא (פ"ו דברכות) ומייתי לה בפרק התכלת (מ"ג ע"ב) וכן בספרי (סוף ואתחנן) וכן בשבת (ל"ב ע"ב) ובפרק הקומץ רבה ובמס' מזוזה (פ"א) נקט כמה פעמים לשון פתח אצל דיני מזוזה. ולא קפיד למינקט לשון שער. ולכן דברי הרמב"ם ז"ל בזה תמוהים אצלי וצ"ע טובא כעת. ועכ"פ דברי רבינו הגאון ז"ל מדוקדקים היטב. וכן השאילתות (ריש פ' עקב שאילתא קמ"ה) נקט ממש כלשון רבינו הגאון ז"ל וז"ל דמחייבין דבית ישראל למיקבע מזוזה בפתחהון שנאמר וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך עכ"ל עיי"ש. הרי דגם השאילתות לא נקט לא בתים ולא שערים. אלא בלשון פתחים כולל שניהם כדברי רבינו הגאון וסייעתו ז"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.