ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/רעה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג TriangleArrow-Left.png לא תעשה TriangleArrow-Left.png רעה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ועברית לעם נכרי לא תסלה. כתיב (בפרשת משפטים) וכי ימכור איש את בתו לאמה וגו' לעם נכרי לא ימשול למכרה וגו'. ולא תסלה. הוא מלשון הכתוב (איוב כ"ח ט"ז) לא תסלה בכתם אופיר. (עוד שם י"ט) בכתם טהור לא תסלה. ותרגומו לא תשתלחף. והוא לשון חילוף ותמורה. והחליף את משכורתי תרגם בירושלמי ושלחיף ית אגרי. וכמש"כ בערוך (ערך שלחף) עיי"ש. ובפ"ב דמציעא (כ"ה ע"א) משלחף שלחופי. וברי"ף שם בשם תרגום ארץ ישראל עיי"ש. וגם כאן רצה לומר לא תסלה לא תתחלף ולא ימיר אותה בכסף ובשוה כסף לעם נכרי. והנה מלשון רבינו הגאון ז"ל כאן דנקט לישנא דקרא לעם נכרי. אין הכרע כ"כ אם כוונתו נכרי ממש. איש מעם נכרי. או דכוונתו לאיש אחר ואפי' לישראל. וכמו שתרגם אונקלוס לגבר אחרן. ונחלקו בזה הראשונים ז"ל. דרש"י ז"ל (בפרשת משפטים) פי' כהמתרגם. אבל הרמב"ן ז"ל שם הביא מהמכילתא שדרשוה לאזהרה שלא למכרה לאיש מעם אחר עיי"ש שהאריך בזה וגם בספר והזהיר ובפסיקתא זוטרתא נקטו כהמכילתא עיי"ש. ודעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו היא כפירש"י. וראיתי להלח"מ (בפ"ד מהלכות עבדים ה"י) דכתב שגם דברי המכילתא אפשר לפרש כן עיי"ש בדבריו. אבל נראה שלא ראה גוף דברי המכילתא במקומה אלא כפי מה שהביאה הרמב"ן ז"ל. דהמעיין במכילתא עצמה יראה דדברי הרמב"ן ז"ל מוכרחים ומפורשים שם בהדיא עיי"ש. והר"א מזרחי ז"ל שם האריך להוכיח דתלמודא דידן פליגא על המכילתא בזה עיי"ש אבל לדעת הרמב"ן ז"ל שם אין בזה פלוגתא וגם לתלמודא דידן הכי הוא עיי"ש בדבריו. אבל ראיתי במכילתא דרשב"י (פרשת משפטים) דמבואר דס"ל ג"כ כמו שתרגם המתרגם עיי"ש. ומ"מ דברי רבינו הגאון ז"ל כאן בזה סתומים:

ולכאורה הי' נראה דע"כ מוכרח דס"ל כדעת המתרגם. דאל"כ קשה דהרי להסוברים כדעת המכילתא עכצ"ל דמאי דדרשינן (בפ"ק דקידושין) מהך קרא שאינו מוכרה לשפחות אחר אישות ולשפחות אחר שפחות. לא פליגא על המכילתא. אלא מסיפא דהך קרא מדכתיב בבגדו בה הוא דדריש הכי. וכמו שביאר הרמב"ן ז"ל שם עיי"ש. וא"כ הך קרא כולל שתי אזהרות. האחת שלא ימכרנה לעכו"ם כלל. והשנית שלא ימכרנה אפי' לישראל לשפחות אחר אישות או לשפחות אחר שפחות. וכ"כ הרא"מ ז"ל שם עיי"ש. וא"כ לשיטת רבינו הגאון ז"ל דכל שני פרטים שנכללו בלאו אחד נמנה כל אחד אזהרה בפ"ע. הי' לו למנות כאן שתי אזהרות. אלא ודאי ס"ל דתלמודא דידן פליגא על המכילתא ואין כאן אלא אזהרה אחת וכתרגום אונקלוס. וכדעת רש"י וסייעתו ז"ל. אלא דלפ"ז יהיו דברי הרמב"ן ז"ל סותרים זא"ז. דהרי אע"פ שהכריע דהעיקר כהמכילתא. והעלה דתלמודא לא פליגא עלה. אלא תרתי ש"מ מהך קרא. מ"מ במנין המצות שלו לא מנה גם הוא מהך קרא אלא אזהרה אחת. מיהו בלא"ה ראיתי בזה סתירה בדברי הרמב"ן ז"ל. שבחי' (פ"ק דקידושין י"ד ע"ב) מבואר דס"ל כדעת אונקלוס דליכא בקרא אזהרה על מכירה לעכו"ם. ולא יכול למכרה לעכו"ם רק משום שאינה ראויה לו ליעוד עיי"ש בדבריו. ועכצ"ל שחזר בו. וחדא מינייהו דאחרנייתא. וא"כ ליכא קושיא בדברי הרמב"ן ז"ל. אבל מדברי רבינו הגאון ז"ל כאן ע"כ מוכרח לכאורה מזה דס"ל כדעת רש"י וסייעתו. מיהו נראה דאין מזה הכרע. שכבר ביארנו בכמה דוכתי דגם לשיטת רבינו הגאון ז"ל וסייעתו שכל הנפרטים בלאו אחד נמנין כל אחד בפ"ע. היינו דוקא היכא דהפרטים נפרטו בקרא בהדיא. אבל כל דלפום פשטי' דקרא ליכא אלא אזהרה אחת רק מייתורא דקרא דרשינן נמי לריבויי מילתא אחריתא. גם לשיטתם לא נמנה אלא באזהרה אתת בלבד. וא"כ כאן דלפי מה שביאר הרמב"ן (בפרשת משפטים) פשטי' דקרא גם לתלמודין לא מיירי אלא באזהרה שלא למכרה לעכו"ם. אלא דמייתורא דקרא דבבגדו בה הוא דדרשו גם שלא למכרה לשפחות אחר אישות ושפחות. אין למנות כאן אלא אזהרה אחת לכ"ע. אלא שראיתי להראב"ע ז"ל (בפרשת משפטים) שהביא בשם הגאון. וז"ל אמר הגאון כי לעם נכרי כמו לאיש נכרי וכמוהו הגוי גם צדיק תהרוג עכ"ל עיי"ש. וידוע דסתם גאון שמביא הראב"ע בכל מקום כוונתו לרבינו הגאון ז"ל. וראיתי להרא"ם ז"ל שם שהוכיח מזה דגם דעת רבינו הגאון ז"ל כדעת דש"י וסייעתו. ודלא כהמכילתא עיי"ש בדבריו. אבל נראה פשוט דאין מזה שום הכרע כלל. דשם לא בא אלא לפרש לשון הכתוב לעם נכרי שהוא קשה לכאורה. דמשמע שמזהיר הכתוב שלא ימכרנה לעם כולו. ולזה כתב דלפעמים מתפרשת לעם גם על איש אחד. כמו דכתיב הגוי גם צדיק תהרוג. אע"פ שבאבימלך בלבד מיירי הך קרא. וכמו ששייך לומר לשון גוי על אדם אחד. הכי נמי לשון עם שייך גם על אדם אחד. אבל ודאי אפשר לומר דנכרי דכתיב בהך קרא היינו נכרי ממש. וכדעת המכילתא. ולא מיירי שם רבינו הגאון ז"ל כלל מזה. וכן מתבאר להדיא מדברי הראב"ע ז"ל שם עיי"ש. אבל מדברי רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות (בדבור לא תגנוב) שכתב שם וז"ל ואל תהי לרחוקים כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים עכ"ל. משמע דס"ל כהמכילתא דעיקר אזהרה זו אינו אלא שלא למכרה לעכו"ם. והכי משמע לכאורה קצת מפשטן של דברי רבינו הגאון ז"ל כאן. מדכתב ועברית לעם נכרי וכו'. משמע לעם נכרי שאינו עם עברי. (מיהו לקמן יתבאר דע"כ צ"ל בדעת רבינו הגאון ז"ל דס"ל כמו שתרגם אונקלוס). וגם מה שדחה שם עיקר הראי' מהמכילתא. לא משמע הכי מלשון המכילתא כלל עיי"ש ואין להאריך בזה:

עוד יש להעיר דמלשון רבינו הגאון ז"ל כאן וגם באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות שם משמע דאזהרה זו קאי בין על האב ובין על האדון. וכדעת רש"י ז"ל (בפרשת משפטים) עיי"ש. וכן נראה ג"כ מדברי הסמ"ג לאוין (קע"ט) עיי"ש. ודעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות עבדים ה"י) והחינוך (מצוה מ"ה) והרשב"ץ (בזה"ר לאוין סי' ק"ב) דאין האזהרה אלא על האדון עיי"ש. ואע"ג דודאי גם לדעת הרמב"ם אין האב יכול למכרה לשפחות אחר אישות. מ"מ מתבאר שם (בהלכה י"ג) דאין זה אלא שלילות באב. שאינו יכול למכרה. אבל אזהרת לאו ליכא באב עייש"ה. וכן נראה מלשון הרמב"ם (בסה"מ לאוין ר"ס) עיי"ש. אבל דעת הרמב"ן ז"ל (בפרשת משפטים) שאין האזהרה אלא לאב בלבד. וכן דעת הר"א ממיץ ז"ל (ביראים סי' רפ"ה) עיי"ש. ואין להקשות לרבינו הגאון ז"ל דכיון דלדעתו אזהרה זו היינו שלא ימכרנה לעכו"ם. א"כ ע"כ לא קאי האזהרה אלא על האב בלבד דאל"כ קשה דמשמע דלישראל מותר למכרה. והרי לפמש"כ רבינו האי גאון ז"ל בס' מקח וממכר (שער ד') והרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות עבדים ה"י) אפי' על עבד עברי מוזהר האדון שלא למכרו אפי' לישראל אחר. והוא בכלל לאו דלא ימכרו ממכרת עבד עיי"ש ובדברי הכ"מ שם. דלק"מ דמלבד דמדברי הרמב"ם שם מבואר שאין לדון בזה מעבד עברי על אמה עבריה. דאע"ג דעבד עברי אינו נמכר ע"י האדון. מ"מ אמה עבריה אפשר שתמכר עיי"ש בדבריו. בלא"ה כבר ביארנו לעיל (לאוין צ"א) דאין דעת רבינו הגאון ז"ל כדעת רה"ג והרמב"ם ז"ל בזה. וגם שאר ראשינים ז"ל לא ס"ל הכי. וכן מתבאר ממכילתא דרשב"י שהבאתי שם. ואע"ג דגם במכילתא דרשב"י שם מבואר דהאדון מוזהר שלא למכור עבדו העברי לאחר. מ"מ היינו רק משום לאו דלעם נכרי לא ימשול למכרה. דיליף עבד עברי מאמה העבריה עיי"ש. וגם לדעת רבינו הגאון. ז"ל דנקט כהמכילתא דר"י דלא הזהיר קרא אלא על מכירה לעכו"ם. איכא למימר שפיר דאין ה"נ דלישראל שרי למכור:

ואמנם צריך ביאור דהרמב"ם ז"ל וכל הבאים אחריו מנו מצות יעוד ומצות פדייה במנין העשין. כמבואר בסה"מ להרמב"ם (עשין רל"ג רל"ד) והביא שם לראי' דשתים אלו הן מ"ע מדתנן (סופ"ק דבכורות) מצות יעידה קודם למצות הפדייה שנאמר אשר לא יעדה והפדה עיי"ש. אבל רבינו הגאון ז"ל וכן הבה"ג וכל סייעתו לא מנו עשין הללו. ואף ע"פ שמנו במנין הפרשיות פרשת אמה העבריה. מ"מ אין כוונתם בזה למ"ע דיעוד ולא למ"ע דפדייה. דהא שתי עשין אלו מצות המוטלות על היחיד הן. ואין מקומן אלא במנין שאר כל העשין שהן חובות כל יחיד ויחיד. ולא במנין הפרשיות שאינן אלא מצות וחוקים המסורים לצבור. ואין כוונתם בפרשת אמה העבריה אלא יציאת האמה העבריה בסימנים ובמיתת האדון או בשש שהוא דין המסור לצבור להוציאה מרשות האדון או מיורשיו בע"כ. ועי' מש"כ בזה לעיל (עשין ס"ב) עיי"ש. וכן מבואר בלשון הר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל במנין הפרשיות שלהם בפרשת אמה העבריה. וכן הוא גם באזהרות הר"ש בן גבירול. דאין כוונתם בזה למנות אלא יציאתה מרשות האדון ויורשיו. אבל מצות יעוד ומצות פדייה לא מנו כלל. וזה תימא לכאורה. וכבר ראיתי להרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין סי' נ"ט) שנתעורר בזה על הר"ש בן גבירול עיי"ש. אבל תמיהני דמה לו להרשב"ג ז"ל שהוא נמשך בזה. כמו בכל אזהרותיו אחר הבה"ג. ולא הי' לו לתמוה אלא על הבה"ג וכל סייעתו ז"ל בזה. שכולם לא מנו עשין אלו. ועוד דעל אזהרות הרשב"ג לא הקשה שם אלא מה שלא מנה עשה דיעוד בלבד. משום דעשה דפדייה מנה הרשב"ג שם לפי דעת הרשב"ץ ז"ל שפירש שם מש"כ הרשב"ג ופדיון נמכרים. דכוונתו בזה לגרעון כסף. דהיינו מצות פדייה עיי"ש. אבל הבה"ג לא מנה גם עשה דוהפדה. וטפי הו"ל לתמוה על הבה"ג שלא מנה שתיהן. ובאמת דלענ"ד הדבר ברור דגם הרשב"ג שם אין כוונתו למצות והפדה. אלא כוונתו בזה למצות פדיון עבד עברי הנמכר לנכרי דמבואר (בפ"ק דקידושין) דלכ"ע חובה. וכבר כתב הרשב"ץ ז"ל גופי' שם דכוונת הרשב"ג גם למצוה זו עיי"ש. ואני אומר דרק למצוה זו בלבד כוונת הרשב"ג שם. שגם הבה"ג מנאה. אבל מצות פדייה דגרעון כסף שלא מנה הבה"ג גם הרשב"ג אינו מונה אותה. גם לא יתכן כלל שיכלול שתי מצות כאחת שאין להם ענין זה לזה. ומ"מ ודאי הדבר תמוה על רבינו הגאון ז"ל והבה"ג וסייעתו ז"ל שלא מנו שתי עשין אלו. ומיהו לענין עשה דוהפד' אפשר לדון עפמש"כ בש"מ לבכורו' בשם תוס' חיצוניות במתניתין דסופ"ק דבכורות שם דתנן מצות יעידה קודמת למצות פדייה. וז"ל כלומר מצוה לייעד. דודאי בפדייה אינו עושה כלום דבע"כ דאדון הוא עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריהם דס"ל דליכא שום מצוה כלל בפדייה לגבי אדון. ודלא לדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו שמנאוה במנין העשין. ועי' מש"כ בזה לעיל (לאוין צ"א) לתרץ מה שתמה מהריט"א ז"ל על התוס' חיצוניות בזה עיי"ש. ומעתה אפשר לומר דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון והבה"ג וסייעתו ז"ל. ולהכי לא מנו מצות והפדה:

איברא דלכאורה קשה לזה מדאמרינן (בפ"ק דקידושין י"א ע"ב) רשב"ל אומר טעמא דב"ש כדחזקיה דאמר חזקיה אמר קרא והפדה מלמד שמגרעה מפדיונה ויוצאה. אא"ב דיהב לה דינר. היינו דמגרעה ואזלא עד פרוטה. אלא אי אמרת דיהב לה פרוטה. מפרוטה מי מגרעה. ופרכינן ודילמא הכי קאמר רחמנא היכא דיהב לה דינר תגרע עד פרוטה. היכא דיהיב לה פרוטה לא תגרע כלל. ומשני לא ס"ד דומיא דייעוד. מה ייעוד אע"ג דאי בעי לא מייעד אי בעי מייעד. כל היכא דלא מצי לייעד לא הוי זביני' זבינא. הכא נמי כל היכא דלא מצי מגרעה לא הוו זביני' זבינא עיי"ש. והשתא אם איתא כדעת תוס' חיצוניות דדוקא ייעוד חשיב מצוה. אבל פדייה דהיינו גרעון כסף אין בו מצוה. א"כ מאי ראי' מייעוד לגרעון כסף לענין לבטל המכירה. נהי דאי לא מצי מייעד לא הוו זביני' זבנא. היינו משום דמצוה רמי רחמנא עלי' לייעד. אע"ג דגלי קרא שאין כופין אותו לייעד בע"כ. דהא מ"מ מצוה איכא לייעד ואי לא מייעד עובר בעשה. והילכך כי לא מצי לייעד. דאין בידו לקיים מצותו. אפי' רוצה לקיימה לא הוו זביני' זבינא. אבל גרעון כסף דלית בה שום מצוה כלל. אלא שנתנה התורה רשות נגרע מפדיונה ולצאת בע"כ דאדון. לעולם אימא לך שאפי' היתה המכירה בענין דלא שייך בה גרעון אין זה מעכב המכירה. ומאי ענין זה לזה. וע"כ מוכרח מזה דגם גרעון כסף מצוה הוא כייעוד. וכפשטא דמתניתין דסופ"ק דבכורות שם. ומיהו הכרח זה יש מקום לדחות קצת ע"פ מאי דפירש"י שם (בד"ה דומיא דיעוד וכו'). ועי' לקמן (י"ט ע"א) ובפירש"י שם (ד"ה יעדה והפדה) עיי"ש היטב ואין להאריך:

אבל יש להקשות מדתניא (במס' עבדים פ"א ) האב ליעד והבן לייעד האב קודם. הבן לייעד והאב לפדות הבן קודם מפני שמצות ייעוד קודם נמנית פדייה. שנאמר אשר לא יעדה והפדה עיי"ש. ומזה ודאי מתבאר ע"כ דאיכא מצוה בפדייה כמו בייעוד. דהרי מאי דנקט דין זה באב ובנו ולא נקטי' באב גופי'. כדנקט במתניתין דבכורות שם ובמכילתא (משפטים). היינו ודאי ע"כ משום דאתי לאשמעינן רבותא טפי דאפי' ייעוד דבן ופדייה דאב ייעוד עדיף. והשתא אם איתא דליכא שום מצוה כלל בפדייה. קשה מאי קמ"ל בהכי. פשיטא דהרי סוף סוף כיון דבפדייה לא קעביד שום מצוה. איכא בהכי ביטול מצות עשה דייעוד אי לא ייעד הבן מיהת. אלא ודאי האב בפדייה נמי מקיים מצות עשה. ואמנם לכאורה יש מקום לומר דאדרבה משם ראי' להתוס' חיצוניות דאל"כ קשה מדאמרינן ביבמות (פרק החולץ ל"ט ע"א) איכא למ"ד חליצת גדול וביאת קטן חליצת גדול עדיפא עיי"ש. הרי דאע"ג דמצות יבום קודמת למצות חליצה. למאי דקיימינן התם בההיא סוגיא. כמבואר בראשונים שם עיי"ש. מ"מ ביבום דקטן וחליצה דגדול. משום דלכתחילה מצוה בגדול. אמרינן דתליצה דידי' עדיפא משום דקטן. וא"כ הכא נמי אם איתא דבפדייה נמי קעביד מצוה. אע"ג דבייעוד איכא מצוה טפי. הו"ל לומר דהאב קודם לפדות. משום דפדייה דאב עדיפא מייעוד דבן. כיון דלכתחילה המצוה באב. כדקתני התם ברישא האב לייעד והבן לייעד האב קודם. אלא ודאי ע"כ מוכח מזה דבפדייה ליכא שום מצוה כלל. והילכך ייעוד דבן עדיף משום דמקיים מצוה. ולא דמי לחליצה דגדול. דהתם גם בחליצה איכא מצוה אע"ג דלא עדיפא כמצוה דיבום. ומאי דנקטי' בייעוד דבן ופדייה דאב ולא נקטי' באב גופי'. איכא למימר דהא גופא קמ"ל דליכא מצוה כלל בפדייה. ואי הוה נקטי' באב גופי' דייעוד קודם לפדייה. ה"א דלעולם בתרווייהו קעביד מצוה. אלא דייעוד עדיפא אבל השתא דנקטי' בייעוד דבן ופדייה דאב שמעינן שפיר דבפדייה ליכא מצוה כלל. דאם איתא דבפדייה נמי איכא מצוה אע"ג דלא עדיפא כייעוד. הו"ל למימר דפדייה דאב עדיפא. כמו דחליצה דגדול עדיפא מייבום דקטן אפי' למ"ד דמצות יבום עדיפא ממצות חליצה. אלא דהתינח למ"ד התם דחליצת גדול עדיפא מיבום דקטן. אבל למ"ד התם דביאת קטן עדיפא. אדרבה איפכא מוכח מהתם. דהא להך מ"ד שוב ליכא למימר דהיינו טעמא דנקט בברייתא דהתם הך דינא בייעוד דבן ופדייה דאב ולא נקטי' באב גופי' משום דהא גופא אתי לאשמעינן דבפדייה ליכא מצוה. דמהיכא שמעינן לה. הרי לדידי' אפי' תימא דגם בפדייה קעביד מצוה. מ"מ שפיר קתני דייעוד דבן קודם לפדייה דאב. משום דמצוה דיעוד עדיפא טפי ממצוה דפדייה. דומיא דהתם דביאת קטן עדיפא מחליצת גדול. אע"ג דבתרוייהו קעביד מצוה. וא"כ ע"כ להך מ"ד מאי דנקט בברייתא ייעוד דבן ופדייה דאב. היינו רק כדי לאשמעינן רבותא טפי דאפי' ייעוד דבן עדיף מפדייה דאב. והשתא א"כ ע"כ מוכרח דבפדייה קעביד מצוה. דאל"כ ליכא שום רבותא טפי בייעוד דבן ופדייה דאב מבייעוד ופדייה דאב גופי' כמשכ"ל. מיהו נראה לומר דאפי' למ"ד התם דביאת קטן עדיפא. הכא מודה דאם איתא דאיכא מצוה בפדייה אית לן למימר דפדייה דאב עדיפא מייעוד דבן. דהא עיקר טעמא דייעוד דאב קודם לייעוד דבן. היינו משום דמעיקרא כתיב אשר לא יעדה והדר כתיב ואם לבנו יעדנה. דמשמע דעיקר המצוה הוא שייעדנה האדון לעצמו. אלא שאם הוא אינו מייעדה אמר קרא דעכ"פ ייעדנה לבנו. וא"כ אם איתא דגם בפדייה קעביד מצוה. הו"ל למימר דמהאי טעמא גופא פדייה דאדון קודמת לייעוד דבנו. שהרי הכא נמי מעיקרא כתיב אשר לא יעדה והפדה. והדר כתיב ואם לבנו ייעדנה וגו'. ונמצא דפדייה דאב ברישא כתוב. והדר כתב רחמנא שאם לא יעדה הוא וגם לא הפדה ייעדנה לבנו. וא"כ כי היכי דייעוד דידי' עדיף מייעוד דבן. הכי נמי פדייה דידי' עדיפא מייעוד דבנו. והשתא א"כ לכ"ע קשה מאי דקתני התם בהך ברייתא ייעוד דבן ופדייה דאב ייעוד דבן קודם. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה כדעת תוס' חיצוניות דליכא שום מצוה לאדון בפדייה כלל. ולזה ודאי אית לן למימר דייעוד דבן קודם לפדייה דאב. כיון דבייעוד דבן מתעביד מצוה. משא"כ בפדייה דאב דמבטל מצוה. וא"כ הא דכתיב בקרא פדייה דאדון קודם לייעוד דבן. דחיק ומוקים אנפשי' דאיידי דקאי במילי דאב גמר להו כולהו. והדר כתיב ואם לבנו ייעדנה. דודאי אי אפשר לומר דייעוד דבן דמצוה דאורייתא הוא גרוע מפדייה דאב דאית בה הפקעת מצוה. ומעתה לפ"ז שפיר אפשר לומר דזו היא דעת הבה"ג וסייעתו. ומהאי טעמא לא מנו מצות והפדה:

איברא דאליבא דרבינו הגאון ז"ל לא יתכן לומר כן. לפמש"כ לעיל (לאוין צ"א) דבדברי רבינו הגאון (בפירושו לברייתא דרבי ישמעאל) מתבאר דס"ל דבכלל קרא דוהפדה יש בו מצות עשה גמורה בקום ועשה שימכרנה האדון לאחר שראוי לייעדה עיי"ש. וזה היפך מדעת תוס' חיצוניות. מיהו נראה דהשתא דאתינן להכי בלא"ה ניחא בפשיטות מה שלא מנה מצות פדייה. משום דכיון דלפי שיטתו מצות והפדה אינה אלא משום דבמכירתה לאחר הראוי לייעדה אפשר שתבוא לידי ייעוד. ולא תהיה בת ישראל כאחת השפחות אצל זה שהיא רעה בעיניו לייעדה. כמו שנתבאר אצלנו שם. א"כ אין זו מצוה מיוחדת בפ"ע. אלא כמו דייעוד דאדון וייעוד דבנו אין נמנין לכ"ע אלא מצוה אחת. הכי נמי הפדייה שאינה אלא משום ייעוד. בכלל מצות ייעוד היא. דאמר רחמנא שייעדנה הוא או לבנו או שימכרנה לאחר לשם ייעוד והכל מצות עשה אחת. ומאי דתנן (במתניתין דבכורות. ובמכילתא. ובמסכת עבדים) דמצות ייעוד קודמת למצות פדייה. אין מזה הוכחה לומר דמצוה אחריתא היא. דלא אתי אלא לומר דיותר איכא מצוה שייעדנה הוא משימכרנה לאחר כדי שייעדנה הלוקח. ובלא"ה אילו מנה רבינו הגאון ז"ל מצות ייעוד לא היה מקום קושיא כלל ממצות פדייה שלא מנה. וכן על הבה"ג לא הוה קשה מידי. משום דאיכא למימר דרבינו הגאון והבה"ג ז"ל לטעמייהו אזלי שבכל כיו"ב לדעתם אין נמנין אלא במצוה אחת. כמו שביארנו לעיל (עשין ע"ו) עיי"ש היטב בכל מה שביארנו שם בזה. ואין כאן מקום קושיא אלא משום שלא מנו כלל אפי' מצות ייעוד. וזה ודאי קשה טובא:

אמנם להבה"ג וסייעתו אפשר לדון דלדעתם יפה עשו מה שלא מנאוה. ע"פ מאי דלכאורה קשה טובא בעיקר עשה דייעוד. מנ"ל עשה זו כלל. דבמתניתין דבכורות ובמכילתא שם לא למדו מקרא דאשר לא יעדה והפדה. אלא לומר דמצות ייעוד קודמת למצות פדייה. אבל אכתי לא ידענו מנ"ל דאיכא מצוה כלל לייעדה. ודילמא ליכא בהכי מצוה כלל. ולא קאמר קרא אלא שאם לא יעדה והפדה. אבל שיהא חייב לכתחילה לייעד מנא לן. וראיתי בפירש"י (פרשת משפטים) שכתב וז"ל אשר לא יעדה. שהיה לו לייעדה ולהכניסה לו לאשה וכסף קנייתה הוא כסף קידושיה. וכאן רמז לך הכתוב שמצוה בייעוד וכו' עכ"ל. והרא"ם ז"ל ביאר דבריו וז"ל דמדקאמר אם רעה בעיני אדוניה אשר בסיבת זה לא יעדה. מכלל שאם לא היתה רעה בעיניו היה לו לייעדה מכאן שמצוה בייעוד עכ"ל עיי"ש. וכן כתבו שאר המפרשים. אבל אין זה מובן לדעתי כלל דילמא לעולם אימא לך דליכא מצוה בייעוד כלל. אלא דהרשות בידו לייעדה בכסף קנייתה. ולא קאמר קרא אלא שאם רעה בעיניו. ובסיבת זה לא חפץ בה לייעדה. והפדה. אבל שום רמז מצוה לייעד לא שמענו. וראיתי להתוס' (בפרק אלו טרפות ס"ה ע"א) בד"ה אע"פ וכו' שכתבו וז"ל וכן אשר לא יעדה והפדה ומתרגמינן דקיימא לי'. פירוש שהיה לו לייעדה ולקיימה דמצות יעידה קודמת. ומהאי קרא דרשינן (בפ"ק דבכורות) דמצות יעידה קודמת למצות פדייה שנאמר אשר לא יעדה והפדה. ואע"ג דכתיב באלף. דרשינן כאלו כתיב בואו. כלומר שהיה לו לייעדה ואינו רוצה. והפדה. והיינו טעמא דלמה לו למכתב אשר לא יעדה. פשיטא דבלא יעדה משתעי קרא. דאם יעדה היתה צריכה גט. וגם לא היתה צריכה פדיית אב. שבשעת ייעוד פקע שיעבוד שפחות מינה עכ"ל עיי"ש. ואחר כל זה עדיין לא ידעתי מנ"ל דאיכא בזה מצוה. ודילמא לא אתי קרא אלא לאשמעינן שיכול הוא לייעדה אם ירצה אפי' בע"כ של אביה. וגם שאינו צריך לקדשה באחד משלשה דרכים. אלא כסף קנייתה עולה לו בקידושיה. וטובא אשמעינן בהכי גם אם נימא דאין שום מצוה כלל בייעוד. והרמב"ם ז"ל (בסה"מ עשין רל"ד) והסמ"ג (עשין פ"ה) והחינוך (פרשת משפטים) ושאר ראשונים מדברי כולם נראה דמצוה זו סמכוה אקרא דאשר לא יעדה אבל לא זכינו לשיחתם שיבארו לנו היכי שמעינן לה מהך קרא. והדבר צריך תלמוד. וראיתי במכילתא דרשב"י (משפטים) שאמרו שם אשר לא יעדה מכלל לאו הין. שאם רצה לייעד הרי הוא מייעד עיי"ש. הרי דלא למדו מהך קרא אלא רשות שאם רצה לייעד מייעד. וא"כ אכתי מצוה לא שמענו. והרי בההיא מכילתא גופא דרשו לקמן יעדה והפדה מלמד שמצות יעידה קודמת למצות פדייה עיי"ש. הרי דס"ל דאיכא מצוה בייעוד. ומנ"ל הא:

וביותר תגדל התמיהא לפי דבריהם ז"ל מסוגיא דפ"ק דקידושין (י"ט יי"א) דאמרינן התם א"ר אייבו א"ר ינאי אין יעוד אלא בגדול. אין יעוד אלא מדעת וכו'. מאי מדעת. מדעת דידה. דתני אביי ברי' דר"א אשר לא יעדה מלמד שצריך לייעדה. הוא תני לה והוא אמר לה בקידושי ייעוד ואליבא דרבי יוסי בר"י דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו וכו' עיי"ש. ופירש"י וז"ל הוא תני למתניתא והוא אמר בה מדנפשי' האי טעמא. דהאי צריך לייעדה ר"י בר"י היא וכו'. ואין יעוד אלא בפרוטה שעליה. לפיכך אין דעת האב בהן מתחילה. ואם אינו מודיעה שתקבל עליה אין כאן קידושין עכ"ל עיי"ש. ומבואר מכל הסוגיא דהתם דהך ברייתא דאביי ברי' דר"א לא מיפרשא אלא לענין שצריך להודיעה שמייעד אותה. והדבר תמוה טובא דאם איתא כמו שהבינו כל הראשונים ז"ל שהבאתי דמהך קרא הוא דשמעינן עיקר מצות ייעוד. א"כ אמאי לא נימא דפירושא דהך ברייתא היא כפשוטה. לומר דמהך קרא דאשר לא יעדה למדנו שהטילה עליו תורה חובה לייעדה. והיינו דקתני אשר לא יעדה מלמד שצריך לייעדה. ומיתוקמא שפיר אליבא דכ"ע. ולעולם אימא לך דלא בעינן דעתה. הן אמת שראיתי להריטב"א שם שכתב דאית דגרסי בברייתא מלמד שצריך ליודעה עיי"ש. ולפ"ז הוה אתי שפיר. אבל בפירש"י שם ובכל שאר ראשונים ז"ל וכן בילקוט מבואר כגירסא שלפנינו. וגם עיקר גירסת הריטב"א מגומגמת מאוד. וא"כ ודאי הדבר קשה טובא אם לא דנימא דפסיקא לי' לתלמודא דמהך קרא דאשר לא יעדה ליכא למשמע מיני' מצוה לייעד וכמו שנתבאר. ולהכי פשיטא לי' דע"כ לא אתי הך תנא למילף מיני' אלא לומר שצריך דעתה כשבא לייעדה. מדאפקי' קרא בלשון יעידה. וא"כ הדבר תמוה ביותר מנא הא מילתא דאמור רבנן שמצוה לייעד. איברא דלפמשכ"ל (לאוין צ"א) מדברי רבינו הגאון ז"ל (בפי' לברייתא דרבי ישמעאל) יש מקום ליישב ולומר דמצות ייעוד נפק"ל מקרא דוהפדה. אמנם אין זו דעת שאר כל הראשונים ז"ל. וא"כ ודאי תמוה טובא.

ולכן נראה עפמש"כ הרשב"ם ז"ל (בפירושו פרשת משפטים) על קרא דלא תצא כצאת העבדים. וז"ל לא תצא כצאת העבדים בשש שנים אלא יקחנה לו לאשה. כמו שמפרש והולך. אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה. שאינו רוצה לקיים לא תצא כצאת העבדים. דמשמע שיקחנה לאשה עכ"ל עיי"ש. וכן הרר"ע ספורנו ז"ל כתב שם וז"ל לא תצא כצאת העבדים אין ראוי לאדם כשר לקנות עבריה לשפחה שלא מדעתה. אבל תהיה מקנתו לקחתה לאשה לו או לבנו. וכסף דמיה יהיו נתונים לקידושין לאביה שהוא זכאי בהם וכו' עכ"ל עיי"ש. ובודאי דנראה דזהו פשוטו של מקרא. ומכאן הוא דנפקא לן עיקר מצות יעוד. ולפ"ז מאי דדרשינן מיני' במכילתא לא תצא כצאת העבדים לא תצא בראשי אברים כדרך שהכנענים יוצאים עיי"ש. והכי נמי אמרינן בפ"ק דקידושין (ט"ז ע"א)אמר ראב"י אמר קרא לא תצא כצאת העבדים אבל נקנית בקנין עבדים ומאי נינהו שטר וכו'. ור"ה האי לא תצא כצאת העבדים מאי דריש בי'. ההוא מיבעי לי' שאינה יוצאת בראשי אברים כעבד. ור"ח א"כ לימא קרא לא תצא כעבדים. מאי כצאת העבדים ש"מ תרתי עיי"ש. נראה דאע"ג דודאי עיקר פשוטו של מקרא משמע דלא קאי אלא לאזהרה על מצות יעוד. מ"מ מדשני קרא ולא כתב בפירוש דלא תצא בלא יעוד. אלא אפקי' בהך לישנא דכצאת העבדים. דרשינן מיני' נמי הנך דרשות שדרשו במכילתא ובקידושין שם. ומ"מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו שהכתוב עיקרו בא להזהיר על היעוד שלא תצא מביתו כאחת השפחות. אלא תהיה אצלו כאחד מבני ביתו שייעדנה הוא או לבנו ייעדנה. וכ"כ הרב אוה"ח ז"ל דזהו עיקר פשוטו של מקרא ומזה הוא דנפק"ל מצות ייעוד. אלא שנדחק שם במה שדרשוהו לענין שלא תצא בראשי אברים עיי"ש בדבריו. וביותר נראה עפמש"כ ררמב"ן ז"ל (בפרשת משפטים) וז"ל לא תצא כצאת העבדים כיציאת עבדים כנענים בשן ועין וכו'. אבל בעל הלכות גדולות עשה זה מצות ל"ת יזהיר את האדון שאם בא להוציאה מרשותו בשן ועין שיעבור בלאו. אבל ישלם לה דמי השן ותהיה עמו לייעוד עד הזמן. כי יהיה זה רעה רבה שהפיל את שנה בכעסו עמה ויוציאנה מביתו אשר היתה מייחלת לייעודו וכו'. ואפשר שההוצאה עצמה אסורה עליו עד הזמן. כי חייבו הכתוב במזונותיה ותעמוד עמו אולי תמצא חן בעיניו ותתייעד וכו'. ולזה הדעת ימנה לא תצא כצאת העבדים בכלל שס"ה מצות ל"ת עכ"ל עיי"ש:

וביותר ביאור כתב כן הרמב"ן ז"ל בסה"מ (שורש שמיני). דהרמב"ם ז"ל השיג שם על הבה"ג שמנה לאו דלא תצא וכתב דאינו אלא שלילה שאינה יוצאת לחירות בראשי אברים כעבדים כנענים עיי"ש. והשיב עליו הרמב"ן ז"ל להעמיד דברי הבה"ג. ובתוך דבריו כתב וז"ל וזו סברתו של בה"ג שלא הוצרך הכתוב הזה לשלילת ראשי אברים מן העבריה. אלא לעשותו מצות לא תעשה. וענין המצוה בזה לפי שהקונה אמה העבריה מצווה עליה בייעוד עצמו או בנו או שתגרע פדיונה ותצא וכו'. עכ"ל עיי"ש. וכן כתב רבינו בחיי ז"ל (בפרשת משפטים) וז"ל לא תצא כצאת העבדים אזהרה זו על האדון שאם בא להוציאה מרשותו בשן ועין שהוא עובר בלאו זה אלא שיש לו לשלם לה דמי שן ועין ותשאר אצלו לייעוד עד הזמן עכ"ל עיי"ש. וזהו קרוב לדברי הרשב"ם ז"ל דעיקר פשטי' דקרא לאזהרה על היעוד הוא דאתי. וכדמסיים קרא אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה וגו'. אלא דמדנקט קרא הדמיון כצאת העבדים דרשו לומר דאפי' הפיל שנה או סימה עינה לא תצא בלא ייעוד ואם רעה בעיניו שלא לייעדה והפדה. ומהך קרא הוא דנפק"ל עיקר מצות יעוד לדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. ואינה מצות עשה אלא אזהרת לאו שלא תצא מאתו בלא ייעוד. ובאזהרת שפיר דברי הבה"ג אפי' לפי דעת הרמב"ם ז"ל וכן צדד הרמב"ן ז"ל שם דצריך קרא לשלילות דין ראשי אברים מאמה עבריה. דבלאו קרא הי' מקום לומר שגם העבריה בכלל דין זה עיי"ש בדבריהם. דאפי' הכי לענין ייעוד הו"ל אזהרת לאו. כדמשמע פשטי' דקרא אלא שדרשו מדכתיב כצאת העבדים דאפי' בשן ועין הוא מוזהר עלי' שלא להוציאה בלא ייעוד. משום שאין דינה כעבד כנעני לצאת בשן ועין. ובודאי משום היציאה בשן ועין מצד עצמה ליכא אזהרת לאו. ואינו עובר בלאו אלא על היציאה בלא ייעוד. אפי' כשלא הפיל שנה ועינה. ובזה מתורץ כל מה שגמגמו בזה על הבה"ג והאריכו בזה עיי"ש היטב ואין להאריך:

ונראה דזו היא כוונת הר"ש בן גבירול באזהרותיו שכתב וז"ל ולא תצא עברית. אשר תקח בברית. כצאת אמה נכרית. בראשי אברים עכ"ל. ונראה דכוונתו שלא תצא אמה העבריה אשר דינה לקחתה בברית נשואין לייעדה בראשי אברים כשפחה כנענית בלא ייעוד. ומעתה לפ"ז מדוקדקים היטב דברי הבה"ג שלא מנה לא מצות פדייה ולא מצות ייעוד דאזיל לשיטתו שכבר מנה לאו דלא תצא כצאת העבדים. והיינו מצות ייעוד כמו שנתבאר. ומצות פדייה נמי ניחא שפיר שלא מנאה כמו שנתבאר. ואף דבבה"ג שלפנינו לא נמצא לאו זה דמנין הלאוין. מ"מ הרי מדברי הרמב"ם והרמב"ן ז"ל וכן מדברי הרשב"ץ ז"ל בזה"ר (לאוין סי' ק"א) מבואר שהי' בנסחת הבה"ג שלפניהם. וכן מתבאר מדברי הר"ש בן גבירול ז"ל וכן באזהרות אתה הנחלת שמנו לאו זה. והרי הם הולכים בעקבי הבה"ג. ואין ספק שראו כן בה"ג שלפניהם. ומיהו באזהרות הר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל ג"כ לא מנו לאו זה. ובודאי לא היה כתוב בה"ג שלפניהם כמו בה"ג שלפנינו. ואמנם אכתי דברי רבינו הגאון ז"ל תמוהים שהרי הוא לא מנה גם לאו דלא תצא כצאת העבדים. וע"כ צ"ל דס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו שאינו אזהרה. וא"כ אמאי לא מנה מצות ייעוד. וביותר יש לתמוה שהרי באזהרותיו שעל סדר עשרת הדברות (בדבור לא תגנוב) מנה עשה דייעוד ופדייה. עיי"ש. וא"כ לכאורה ע"כ צ"ל דכאן חזר בו. והדבר תמוה טובא מה ראה על ככה:

ולכן נראה בדעת רבינו הגאון ז"ל ע"פ מאי דתניא במכילתא לעם נכרי לא ימשול למכרה הרי זו אזהרה לב"ד שלא ימכרנה לגוי. בבגדו בה מאחר שבגד בה נהג בה מנהג בזיון ולא נהג בה כמשפט הבנות אף הוא אינו רשאי לקיימה דברי רבי יונתן בן אבטולמוס. רבי ישמעאל אומר באדון הכתוב מדבר אשר לקחה ע"מ לייעד ולא ייעד אף הוא אינו רשאי לקיימה. וכו' עיי"ש. וכבר נדחקו המפרשים כולם במאי דקתני אינו רשאי לקיימה. ולדידי נראה דפירושו כפשוטו דלת"ק דהיינו ר"י בן אבטולמוס אזהרה זו על האב קאי. ואית דגרסי במכילתא אזהרה לאב במקום לב"ד. ובפסיקתא זוטרתא שם הגירסא אזהרה לב"ד שלא ימכרנה האב עיי"ש. ומ"מ להאי תנא האזהרה לאב היא שלא ימכרנה לגוי משום שאין המכירה אצלו אלא כמוכרה לשפחות. דהא לאו בר ייעוד הוא כלל. ומכירה כזו לא נתנה תורה רשות לאב למכור את בתו. והיינו דכתב קרא אשר לא יעדה והפדה לעם נכרי לא ימשול למכרה. ומפרש רבי יונתן ב"א מאחר שנהג בה מנהג בזיון ולא נהג בה כמשפט הבנות לתתה לאיש. אלא מכרה לעבדות בעלמא כשפחה כנענית. אינו רשאי לקיימה עוד אצל אדון זה. אלא בע"כ חייב לפדותה ממנו. ואם לא פדאה הרי זה עובר בלאו דלעם נכרי לא ימשול למכרה. ובעשה דוהפדה. ולרבי ישמעאל באדון הכתוב מדבר. ולעם נכרי לא בנכרי ממש מיירי קרא. אלא בישראל מיירי קרא. וקראו הכתוב נכרי משום שמתנכר אל אמתו העבריה שאינו חפץ בקרבתה לייעדה לא לו ולא לבנו. ועל זה מזהיר הכתוב שלא יכבשנה תחת ידו כשפחה רק והפדה. וזהו שכתב קרא אשר לא יעדה והפדה לעם נכרי לא ימשול למכרה. שלא ניתנה לו ממשלה עליה לנהוג בה כשפחה המכורה לו לשפחות. והיינו דקאמר רבי ישמעאל אף הוא אינו רשאי לקיימה. ור"ל דמאי דכתיב למכרה. היינו לומר שלא יחזיק בה כמכורה. וא"כ אם הוא מחזיק בה לשפחות מלבד שעובר בעשה דוהפדה עובר גם בל"ת דלא ימשול למכרה. וממילא מתבאר לפ"ז דמצות ייעוד נפקא לן מהך קרא דלעם נכרי לא ימשול למכרה. ועי' במש"כ הרמב"ן ז"ל ושאר ראשונים (בפ"ק דקידושין י"ד ע"ב) עיי"ש היטב. ועפ"ז ממילא מבוארים דברי רבינו הגאון ז"ל וסייעתו שלא מנו עשה דייעוד ופדייה. דבאמת ליכא בזה עשה אלא זהו בכלל אזהרה דלעם נכרי לא ימשול כבר מנה כאן לאו זה:

ועפ"ז ממילא מבואר דאין סתירה מדבריו כאן למש"כ באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות שם. דנראה דגם שם אין כוונתו אלא למנות אזהרת לאו דלעם נכרי לא ימשול למכרה ע"פ מאי דדרש רבי ישמעאל במכילתא שם. אלא דהאריך שם קצת בבאור יותר. וכדרכו ז"ל באזהרותיו שם. ובזה באו דבריו מדוקדקים כאן ושם. ולפ"ז ס"ל כדעת המתרגם דלעם נכרי לאו נכרי ממש. אלא גבר אחרן. וכרבי ישמעאל במכילתא. וגם שם באזהרותיו הכי ס"ל וז"ל שם. קבלו לייעד עבריה לפדותה או להוציאה ואל תהי לרחוקים כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים עכ"ל. ודבריו אלו הם ממש כדברי רבי ישמעאל במכילתא. ולכן בדקדוק כתב אל תהי לרחוקים. אע"ג דבקרא האזהרה היא על המכירה. והיינו משום דלרבי ישמעאל האזהרה קאי על האדון שכבר נמכרה לו שאם אינו מייעדה לא יהא כובשה תחת ממשלתו כמכורה לו. אלא עליו לסייע בפדיונה ולהוציאה מרשותו. וזהו שכתב אל תהי לרחוקים. וכתב רחוקים. כדברי רבי ישמעאל שמפרש נכרי מלשון מתנכר ומתרחק ממנה תחת שהיה לו לקרבה אצלו ולייעדה לו או לבנו. ולא בנכרי ממש. ולשין אל תהי הוא ממש כלשון רבי ישמעאל דקאמר אשר לקחה ע"מ לייעד ולא ייעדה אינו רשאי לקיימה וכמו שביארנו. ומה שסיים וכתב כי לא ינוח שבט הרשע וכו'. כוונתו למאי דדרשינן (בפ"ק דסוטה) אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו שנאמר לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים עיי"ש בפירש"י. ובירושלמי (פ"ק דכתובות ה"ג). ורצה לומר שאינו הגון לה לפי מעשיו שאינו חס על כבוד בת ישראל. וכל מה שכתב לא קאי אלא באזהרת לעם נכרי לא ימשול למכרה. אלא שהאריך קצת בדבריו וכמש"כ. ומש"כ או להוציאה אינו מן האזהרה. אלא דרך אגב ממש"כ ויצאה חנם. שאם באו לה סימני נערות היא יוצאה בהם בלא"ה. וגם כאן באו דברי רבינו הגאון ז"ל מדוקדקים היטב. ובדקדוק נקט לשון לא תסלה במקום לשון מכירה דקרא. והוא מלשון הכתוב סלית שוגים מתורתך. וכן סלה כל אבירי. שהוא מענין שפלות והורדה מכבוד ומעלה. וכן בקראי דאיוב לא תסלה בכתם אופיר. בכתם טהור לא תסלה. שהבאתי לעיל. פירשו המפרשים ג"כ מענין זה עיי"ש. ורצה לומר לעם נכרי לאיש שמתנכר אליה ואינו חפץ לייעדה. לא תסלה. לא תהיה אצלו בשפלות כאחת השפחות ולא יכבשנה תחת רשותו. וזהו כדברי רבי ישמעאל וכדבריו באזהרותיו שם. ולפ"ז יפה כוון הרא"ם ז"ל שהבאתי לעיל שהבין בכוונת רבינו הגאון ז"ל כדעת אונקלוס. אלא דראייתו אינה מכוונת וכמו שנתבאר לעיל. ועכ"פ בזה אתי שפיר דברי רבינו הגאון ז"ל וסייעתו. חוץ מדברי הר"י אלברגלוני ז"ל באזהרותיו שלא מנה גם לאו דלעם נכרי לא ימשול למכרה. וא"כ התמיהא במקומה עומדת עליו. והא גופא מצד עצמה היא תמיהא גדולה אמאי לא מנה לאו זה. ולכן דבריו ז"ל צ"ע טובא אצלי כעת:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.