ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/רעד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג TriangleArrow-Left.png לא תעשה TriangleArrow-Left.png רעד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


פן ירדוף גואל הדם. כתיב (בפרשת שופטים) פן ירדוף גואל הדם את הרוצח כי יחם לבבו וגו' וגו'. ומשום דקיי"ל כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת. ס"ל לרבינו הגאון ז"ל דהך קרא הוא אזהרת לאו לגואל הדם שלא ירדוף אחר הרוצח הבורח לעיר מקלטו כדינו ומשפטו. ולפ"ז ע"כ צ"ל דמאי דאמרינן (בפ"ב דמכות י' ע"ב) א"ר הונא רוצח שגלה לעיר מקלטו ומצאו גואל הדם והרגו פטור. קסבר ולו אין משפט מות בגואל הדם הוא דכתיב עיי"ש. ס"ל לרבינו הגאון ז"ל דהיינו דוקא לענין שאין גואל הדם חייב מיתה על הריגתו כרוצח. כמו שנהרג עליו כשהרגו בתוך עיר מקלטו או בתחומה. אבל מ"מ עובר עליו בלאו דפן ירדוף גואל הדם וגו'. וכן ראיתי להר"י אלברגלוני ז"ל באזהרותיו שכתב וז"ל ודין גואל הדם פן תשכח שכוח עכ"ל עיי"ש. ופשוט דכוונתו ג"כ ללאו זה דפן ירדוף גואל הדם וגו'. וכן פי' בעל נתיב מצותיך שם (דק"ב ע"א) עיי"ש. אבל זולת זה לא ראיתי לאחד מכל שאר הראשונים ז"ל שימנו לאו זה. ואף רבינו הגאון ז"ל גופי' באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות לא מנה לאו זה. ומסוגיא דמכות שם נראה מוכרח כדעת רבינו הגאון ז"ל כאן והר"י אלברגלוני ז"ל. דאל"כ תמוה לכאורה מאי קמ"ל רב הונא דפטור על הריגת כשעדיין הוא בדרך מנוסתו קודם שהגיע לתחום עיר מקלטו. הרי פשיטא דפטור. דמהיכא תיתי לן למיחייבי'. והא אפי' תחום עיר מקלטו אי לאו דגלי קרא לא הוה ס"ד לומר שקולטו להתחייב עליו גואל הדם. וכמבואר בספרי זוטא הובא בילקוט (מסעי). דתניא לפי שנאמר ערי מקלט. העיר קולטת ואין תחומה קולטת. או העיר מצלת ואין תחומה מציל. תלמוד לומר מחוץ לגבול עיר מקלטו. ועוד אמרו שם לעיל מיני' לפי שנאמר מקלט העיר קולטת ואין מגרשה קולטת. או העיר מצלת ואין מגרשה מציל תלמוד לומר אל עיר מקלטו עיי"ש. פי' דאין תחום ומגרש קולטין לדור שם. אבל קולטין להיות ניצל מידי גואל הדם שאם הרגו שם הרי זה נהרג עליו. וכמבואר בפ"ב דמכוח (י"ב ע"א) עיי"ש ובמש"כ בתוס' יו"ט (פ"ב דמכות מ"ז). והשתא קודם שהגיע לתחום עיר מקלטו מהיכא תיתי לן למיחייבי' לגואל הדם על הריגתו דאיצטריך ר"ה לאשמעינן דפטור. וגם למאי איצטריך קרא דולו אין משפט מות למיפטרי'. ועוד דבסוגיא דהתם משמע דלמאן דס"ל התם דקרא דולו אין משפט מות ברוצח הכתוב מדבר. ס"ל דגואל הדם נהרג עליו עיי"ש. ואמאי והרי אין לנו שמצלת אלא עיר מקלטו ותחומה. וכאן אכתי לא מטא לא לעיר ולא לתחומה. ומההוא קרא גופי' דולו אין משפט מות אין שום ראי' לזה דהא אפי' תימא דברוצח הכתוב מדבר. מ"מ אין לנו מהך קרא אלא דאין לו משפט מות בב"ד. כרוצח שהרג בעדים והתראה. ולזה קאמר קרא שצריך להכין מקום מקלט להנצל מגואל הדם. משום דלאו בר קטלא הוא ונפטר בגלות. והיינו כשהי' יכול לברוח שלא ישיגנו גואל הדם. אבל כשרדף אחריו והשיגו קודם שהגיע לתחום עיר מקלטו והרגו. מהיכא תיתי לן למיחייבי'. אבל לפי דעת רבינו הגאון והר"י אלברגלוני ז"ל ניחא שפיר. דכיון שהזהיר הכתוב באזהרת לאו לגואל הדם שלא לרדוף אחריו להרגו על דרך מנוסתו לעיר מקלטו. הי' מקום לומר דהיינו משום דמיד משקבל על עצמו את הדין לנוס אל עיר מקלטו. וכבר הוא בדרכו לבוא שמה כמשפטו שהטילה תורה עליו. אין לו עוד משפט מות ליהרג ביד גואל הדם. והרי הוא כאילו כבר בא לתחום עיר מקלטו. ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו. ולא דמי לתחום עיר מקלטו דאיצטרך קרא למיפטרי' לגוה"ד. ואי לאו קרא ה"א דנהרג עליו. משום דהתם כשכבר בא לעיר מקלטו ויצא ממנה לתוך תחומה מיירי. דאי לאו דגלי קרא שתחומה קולטתו ודאי הי' ראוי לומר דהו"ל כיצא חוץ לעיר מקלטו דמצוה או רשות ביד גוה"ד להרגו. כמפורש בקרא בהדיא. משא"כ כאן דחזינן שהזהיר עליו הכתוב שלא להרגו גוה"ד. א"כ דמים לו ונהרג עליו. אי לאו דגלי קרא דאינו עובר עליו אלא באזהרת לאו דפן ירדוף. אבל אינו נהרג עליו. ולהך תנא דס"ל דקרא דולו אין משפט מות ברוצח הכתוב מדבר. ודאי נהרג עליו. דאית לן למימר דאחשבי' קרא כאילו הוא כבר בתחום עיר מקלטו. כיון דהוא הולך שמה. ולהכי הזהיר עליו הכתוב לגוה"ד שלא לרדוף אחריו להרגו:

אמנם יש מקום לדון בזה לפי מאי דאמרינן התם (לקמן י"ב ע"א) אמר מר זוטרא בר טובי' אמר רב רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם והרגו נהרג עליו. ומותבינן עלי' מדתנן רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם. ריה"ג אומר מצוה ביד גואל הדם ורשות ביד כל אדם. ר"ע אומר רשות ביד גואל הדם וכו' ורב כמאן ס"ל לא כריה"ג ולא כר"ע. ומשני הוא דאמר כהאי תנא דתניא ר"א אומר עד עמדו לפני העדה למשפט וכו' עיי"ש. וכתב על זה הריטב"א ז"ל. וז"ל וכתב רבינו מאיר הלוי ז"ל דהא פליגא אדרב הונא דלעיל דאמר רוצח שגלה לעיר מקלטו והרגו גואל הדם בדרך פטור. דהשתא היכא שהשיגו בדרך והרגו פטור. היכא דיצא משם מיבעיא דפטור. וכן הי' סובר מורי הרב הלוי ז"ל דההוא דר"ה פליגא. ואיהו דאמר כריה"ג וכר"ע וכסתם מתניתין והילכתא כוותי' עכ"ל עיי"ש. והשתא לפ"ז ממילא מבואר דאין הכרח מכאן לדעת רבינו הגאון והר"י אלברגלוני ז"ל. דאפשר לומר דלעולם אימא לך דליכא שום אזהרה לגואל הדם שלא לרדוף אחר הרוצח להרגו בדרך מנוסתו לעיר מקלט. ומ"מ איצטריך ר"ה לאשמעינן דפטור על הריגתו לאפוקי מדר"א ורב דס"ל דמקרא דעד עמדו לפני העדה למשפט נפק"ל דאפי' הרגו גואל הדם אחר שיצא לתחום עיר מקלטו נהרג עליו. ולפ"ז כ"ש דנהרג עליו אם הרגו בדרך מנוסתו לעיר מקלטו. ולזה איצטריך ר"ה לאשמעינן דליתא. משום דקרא דולו אין משפט מות בגואל הדם הכתוב מדבר. ובהדיא גלי קרא דאפי' הרגו בדרך כשגלה לעיר מקלטו מעיקרא קודם שבא לשם אינו נהרג עליו. וכ"ש כשהרגו גוה"ד אחר שבא לשם ויצא חוץ לתחום דאינו נהרג עליו. וע"כ קרא דעד עמדו לפני העדה למשפט לא על גוה"ד קאי. אלא כדדרשינן לי' התם אליבא דריה"ג ור"ע. וא"כ אין מזה הכרח לשיטת רבינו הגאון והר"י אלברגלוני ז"ל. אלא דלפמש"כ הריטב"א ז"ל שם על דברי הרמ"ה והרא"ה וז"ל וקשיא לי היכי לא מפרש לה תלמודא ואי לאו דמסתפינא מרבוותין ה"א וכו' דדילמא בהא דהכא מודה רב הונא דגואל הדם נהרג עליו. כיון שכבר קלטוהו מחיצות לרוצח ודעתו לחזור שם. וה"ה שהיה אפשר לומר דאפי' לריה"ג ולר"ע דאמרי הכא שאינו נהרג אמרי התם דנהרג. דשאני הכא שפשע הרוצח בעצמו לצאת חוץ למקלטו. משא"כ התם שהיה בורח למקלטו. והיינו דאיצטריך התם דרב הונא ולא אוקמה בתנאי דהכא כלל עכ"ל עיי"ש ולפ"ז הקושיא במקומה עומדת מאי אתי רב הונא לאשמעינן דגוה"ד אינו נהרג עליו. מהיכא תיתי לן לומר שיהא נהרג עליו. מאחר דאכתי לא קלטוהו מחיצות עיר מקלטו ליפטר מידי גוה"ד. ואין זה ענין כלל לההיא דר"א ורב דסבר כוותי'. דהתם כבר קלטוהו מחיצות מקלטי ולא יצא אלא על דעת לחזור. דמהאי טעמא מודה רב הונא בההיא דהתם לרב. כמו שהוכיח הריטב"א ז"ל. ואפי' לפמש"כ הריטב"א ז"ל שם דאפי' לריה"ג ולר"ע דאמרי התם שאין גוה"ד נהרג עליו מודו הכא דנהרג. משום דשאני התם שפשע הרוצח בעצמו לצאת חוץ למקלטו. משא"כ הכא שבורח למקלטו. מ"מ הא גופא קשיא דמהיכא תיתי לן להרוג עליו את גוה"ד משום שהרוצח בורח למקלטו. כיון דלא אשכחן בקרא הצלה לרוצח מידי גוה"ד אלא בעיר מקלטו ותחומה. ואפי' תחומה לא הוה אמינא דמהני להצילו אי לאו דגני קרא בהדיא כמשכ"ל. אלא ודאי מוכרח מזה כדעת רבינו הגאון והר"י אלברגלוני ז"ל. דלפ"ז אתי שפיר כמו שנתבאר:

אמנם לכאורה יש לתמוה טובא לדעתם מדמותבינן התם לרב הונא מדתנן מוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יהרגנו בדרך וידברו אליו. מאי לאו דמתרו בו דאי קטיל בר קטלא הוא. ומשני לא. כדתני וידברו אליו דברים הראוים לו אומרים לו אל תנהג בו מנהג שופכי דמים בשגגה באה מעשה לידו וכו' עיי"ש. והשתא לדעת רבינו הגאון והר"י אלברגלוני ז"ל דפן ירדוף גואל הדם וגו' הו"ל אזהרת לאו. ולא אתי קרא דולו אין משפט מות לגלויי אליבא דר"ה אלא דאינו נהרג עליו. אבל מ"מ עובר הוא בכך באזהרת לאו דפן ירדוף גוה"ד וגו'. וא"כ עכ"פ מילקא לקי עלה דהא הו"ל לאו גמור שיש בו מעשה. וא"כ לא קשה מידי לרב הונא ממתניתין. דאפי' אם תמצא לומר דוידברו אליו היינו דמתרו בו. מ"מ מנ"ל דהו"ל התראה לקטלא. ודילמא התראה למלקות היא. דאפי' רב הונא מודה דעכ"פ לוקה משום לאו דפן ירדוף. וגם בברייתא דמייתי התם קשה מנ"ל לתנא דוידברו אליו היינו דברים הראוים לו וכו'. ואמאי לא קאמר דוידברו אליו היינו התראה. משום לאו דפן ירדוף. וע"כ מוכרח לכאורה מזה כדעת שאר ראשונים ז"ל דקרא דפן ירדוף וגו' אינו אזהרת לאו כלל. אלא הוא טעם להפרשת ערי מקלט. ואין בדבר אזהרת לאו. והילכך אם אינו נהרג עליו ע"כ וידברו אליו היינו דברים הראויים לו בלבד וכדמפרש בברייתא:

והנראה בזה ע"פ מאי דלכאורה קשה לפי מאי דס"ד דוידברו אליו היינו דמתרו בו דאי קטיל מיקטל. והא לענין התראה קיי"ל דלא בעינן שיהיו שני העדים מתרין בו. אלא אפי' בחד מינייהו או בהתראת אחר שאינו מכלל העדים סגי. כמבואר במתניתין דסופ"ק דמכות (ו' ע"ב) לת"ק. והכי איפסיקא הילכתא בגמרא שם. ואפי' לדעת יש מפרשים שהביאו בתוס' שם (בד"ה הוא והן וכו') דבעינן התראה דוקא ע"י אחד מן העדים עיי"ש. וכן הוא דעת רש"י (שם לעיל ו' ע"א) בד"ה בזמן שהתרו וכו' עיי"ש. וכן פירש"י (בסנהדרין ע"א ע"א) בד"ה מתרין בו וכו' עיי"ש. מ"מ הרי עכ"פ בהתראת אחד מן העדים סגי. וא"כ לפום מאי דס"ד מעיקרא. מאי וידברו אליו. כיון דבהתראת אחד מן העדים סגי. בשלמא אם נימא דוידברו אליו היינו דברים הראוים לו. איכא למימר דצריכים שניהם לדבר אליו ולהשתדל עמו. דבכך דבריהם נשמעים יותר. אבל התראה הרי בחד סגי. ומיהו לזה אפשר לומר דאין הכי נמי דלפום מאי דס"ד דוידברו אליו היינו התראה למיתה. אתיא הך מתניתין דהתם כרבי יוסי דקאמר במתניתין (סופ"ק דמכות שם) דלעולם אינו נהרג עד שיהיו שני עדיו מתרין בו שנאמר ע"פ שנים עדים עיי"ש. וא"כ ודאי בעינן שיהיו שניהם מתרין בו. והיינו דקתני וידברו אליו:

והנה יש להסתפק במאי דפליגי רבנן ור"י אם בעינן שני עדיו מתרין בו או סגי באחד מהן. אם דוקא לענין התראת חייבי מיתות הוא דפליגי. דבהכי מיירי התם. או דנימא דה"ה דפליגי בחייבי מלקיות. ולכאורה משמע מדנקטי פלוגתייהו בהתראת מיתה דבמלקות כ"ע מודו דבהתראת חד מינייהו נמי סגי. וגם קרא דע"פ שנים עדים דיליף מיני' רבי יוסי התם במתניתין הך מילתא. במיתה הוא דכתיב. הן אמת דראיתי להנמוק"י שם במתניתין שכתב וז"ל ע"פ שנים יקום. כלומר שיהא הדבר כולו שהיא העדות וההתראה. קם ע"פ שנים העדים עכ"ל עיי"ש. מתבאר מדבריו דס"ל דרבי יוסי מקרא דע"פ שני עדים או ע"פ שלשה עדים יקום דבר הוא דיליף לה. ואסיפא דקרא סמיך דכתיב יקום דבר דמשמע כל הדבר כולו. דגם ההתראה בכלל. ואמנם דבריו תמוהים אצלי טובא. חדא דבמתניתין נקט קרא דע"פ שנים עדים. וכן הוא בתוספתא שם. וכן הגירסא בכל הראשונים וגם בנמוק"י גופי'. וא"כ היינו קרא דע"פ שנים עדים או שלשה עדים יומת המת. דבקרא דיקום דבר לא כתיב אלא ע"פ שני עדים וגו'. ולא כתיב שנים. וכן בילקוט (שופטים) מייתי הך דרשא דרבי יוסי על קרא דע"פ שנים עדים או שלשה עדים יומת המת עיי"ש. וכן הוא בתוספתא (ריש פי"א דסנהדרין) עיי"ש. וגם עיקר דבריו תמוהים מסוגיא דב"ק (פרק מרובה ע' ע"ב) ובב"ב (פרק חזקת הבתים נ"ו ע"ב) דפרכינן לרבי יוסי האי דבר מאי דריש בי'. ומוקי לי' לשנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכרסה עיי"ש. והשתא להנמוק"י הרי בלא"ה איצטריך הך קרא לרבי יוסי גופי' לומר דצריך שיהיו שני עדיו מתרים בו. מדכתיב דבר דכל הדבר בעינן. ומאי פריך לדידי' האי דבר מאי דריש בי'. והא משנה ערוכה היא (בפ"ק דמכות שם) מאי דדריש בי' רבי יוסי. ועוד דליכא למילף מדכתיב דבר אלא לידיעתן וראייתן והגדתן בב"ד. שיראו ויגידו כל הדבר ולא חצי דבר. אבל לא לענין שהמעשה שהם באים להעיד עליה בב"ד תיעשה ע"י העדים. דא"כ כשבאים להעיד על הקידושין בשטר נימא דצריכין הם עצמן לכתוב השטר. וכשמעידים על הגירושין יכתבו הם הגט. וכן בכל כיו"ב. וזו לא אמרה אדם מעולם. דאין עדים אלא בראייה והגדה בב"ד. כדכתיב והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד וגו'. ועל זה הוא דדרשינן מדכתיב ע"פ שני עדים יקום דבר. דבעינן שיראו ויגידו כל הדבר ולא מקצתו. וכל שראו שעושה עבירה אחר ההתראה שפיר קרינן בי' ע"פ שני עדים יקום דבר. כיון שראו והגידו כל הדבר שעליו מתחייב הנדון בב"ד. אע"פ שלא הם בעצמם התרו בו אלא אחרים. וע"כ לא קא יליף לה רבי יוסי אלא מקרא קמא דכתיב על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת. דעל פי משמע לי' לרבי יוסי דעל פיהם דהיינו התראתם. הוא דיומת המת. ולאפוקי ע"פ התראת אחרים. ומשום דהך קרא במיתה הוא דכתיב דאי אפשר בלא התראה. אבל קרא בתרא דע"פ שני עדים יקום דבר דמיירי נמי באיסורין ובממון וכיו"ב. דלא שייכא בהו התראה. ע"כ מאי דכתיב בהך קרא על פי. מידריש לדרשא אחריתא. ולהכי נקט מקרא קמא. והכי נמי מוכרח מדתנן בסיפא דהך מתניתין. דבר אחר ע"פ שנים עדים שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן עיי"ש. ובודאי משמע דמדכתיב על פי דריש לה. ולא מדכתיב דבר. וא"כ גם דרשא דרבי יוסי דקתני רישא ע"כ לא מקרא דדבר נפק"ל. אלא מדכתיב על פי. והיינו מקרא קמא דמיירי במיתה. כמבואר במתניתין ובתוספתא ובילקוט שם. ומיהו הך דבר אחר ודאי רבנן הוא דקאמרי לי' דמוקמי קרא לאפוקי' תורגמן ולא להתראה. אבל לרבי יוסי לא נפקא לי' תורגמן אלא מקרא בתרא. והכי נמי דריש לי' בספרי לקרא בתרא לאפוקי תורגמן. ואתיא כר"י. אבל לרבנן מקרא קמא נפקא. ועי' בריטב"א בסוגיא דמכות שם גבי עובדא דהני לעוזי. דמשמע לכאורה מדבריו דס"ל ג"כ כפי' הנמוק"י עייש"ה. אבל אינו מוכרח ויש לדחות. ואין להאריך בזה. ועכ"פ דברי הנמוק"י תמוהים אצלי. וגם דברי התוס' יו"ט שם שהביא דברי הנמוק"י אלו ולא הרגיש כלום. תמוהים עיי"ש. והשתא לפ"ז ודאי משמע דלא קאמר רבי יוסי אלא בחייבי מיתות דוקא. אבל בחייבי מלקיות גם לדידי' כרבנן ס"ל:

וכן נראה לפי מאי דאמרינן בפרק היו בודקין (מ' ע"ב) התיר עצמו למיתה מנ"ל. אמר רבא ואיתימא חזקיה אמר קרא יומת המת עד שיתיר עצמו למיתה עיי"ש. ומבואר מפירש"י (בפ"ק דתמורה ז' ע"א) דעד כאן לא בעינן שיתיר עצמו למיתה אלא במיתה דוקא. אבל למלקות לא בעינן שיתיר עצמו ויאמר על מנת כן אני עושה. אלא דהתוס' שם (בד"ה אלא וכו') חלקו עליו בזה עיי"ש בדבריהם. ולשיטתייהו אזלי. דהכי נמי מתבאר מדבריהם (בפ"ג דכתובות ל"ג ע"א) בד"ה ממאי דמותרה וכו' עיי"ש בדבריהם. ובתוס' הרא"ש ז"ל שם. וכן העלה הר"ב לח"מ (בפי"ב ה"ב מהלכות סנהדרין) בדעת הרמב"ם ז"ל עיי"ש בדבריו. ומ"מ דעת רש"י ז"ל אינה כן. וכדעת רש"י ג"כ דעת אחד מגדולי הראשונים ז"ל שהביא הרב המאירי ז"ל. הובאו דבריו בחמרא וחיי להר"ב כנה"ג (בפרק הנשרפין פ"א ע"ב) שכתב וז"ל התרו בו ושתק התרו בו והרכין בראשו וכו'. אחד מגדולי המפרשים הוכיח מן הסוגיא הזאת שהתראת מלקות אינו צריך שיתיר עצמו למלקות. אלא כל שהתרו בו והרכין בראשו או שתק הרי זה חייב מלקות. ואין נראה כן מדברי המפרשים האחרונים. אלא שצריך שיתיר עצמו למלקות וכו' עכ"ל הרב המאירי בכלליו עיי"ש. הרי דאחד מגדולי המפרשים הוכיח מסוגיא דהתם כדעת רש"י. ואף הרב המאירי ז"ל לא הכריע בזה אלא שכתב דמדברי המפרשים האחרונים אין נראה כן. וכן ראיתי בתשו' חוט השני לאחד מן הגדולים שכתב בפשיטות דבמלקות לא בעינן שיתיר עצמו עיי"ש. וכ"כ בתומים (סי' ל"ח) עיי"ש. ולא ראו דנחלקו הראשונים ז"ל בזה:

ובאמת דדברי הרב המאירי ז"ל בשם אחד מגדולי הראשונים שהוכיח כן מן הסוגיא דפרק הנשרפין שם. תמוהים וסתומים מאוד לכאורה. דאדרבה שם מבואר איפכא לפום ריהטא. דהתם תנן מי שלקה ושנה ב"ד מכניסין אותו לכיפה וכו'. ואמרינן עלה שנה אע"ג דלא שילש. לימא מתניתין דלא כרשב"ג דאמר עד תלת זימני לא הויא חזקה אמר רבינא אפי' תימא רשב"ג קסבר עבירות מחזיקות. ומותבינן עלי' מדתניא עבר עבירה שיש בה מלקות פעם ראשונה ושנייה מלקין אותו ושלישית כונסין אותו לכיפה. אבא שאול אומר אף בשלישית מלקין אותו ברביעית כונסין אותו לכיפה. מאי לאו דכ"ע מלקיות מחזיקות ובפלוגתא דרבי ורשב"ג קמיפליגי. ומשני לא דכ"ע אית להו דרשב"ג. והכא בהא קא מיפלגי דמר סבר עבירות מחזיקות ומ"ס מלקיות מחזיקות. והא דתניא התרו בו ושתק התרו בו והרכין בראשו פעם ראשונה ושנייה מתרין בו שלישית כונסין אותו לכיפה. אבא שאול אומר אף בשלישית מתרין בו. ברביעית כונסין אותו לכיפה. והתם מלקות ליכא. במאי קמיפלגי וכו' עיי"ש. ופירש"י וז"ל התרו בו ושתק שהראה בעצמו כמקבל התראה. ומיהו לא התיר עצמו למלקות בהדיא. וכן בהרכין בראשו ורמז שהוא מקבלה אע"פ דלא לקי בהתראות כהני דלא התיר עצמו למלקות. מ"מ התראות נינהו להחזיקו רשע וכו'. שהרי הוחזק רשע בשלש עבירות של התראת מלקות. אבא שאול אומר וכו'. והא הכא מלקות ליכא דלא התיר עצמו למלקות שהרי שתק וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דאיפכא מתבאר בההיא סוגיא דגם במלקיות בעינן שיתיר עצמו למלקות. וא"כ דברי אותו גדול שהביא המאירי שהוכיח מהך סוגיא דלענין מלקות לא בעינן שיתיר עצמו למלקות. אינם מובנים כלל לכאורה. וגם דברי המאירי ז"ל שלא השיב עליו אלא ממה שאין נראה כן מדברי המפרשים האחרונים. תמוהים טובא לכאורה. דהרי מעיקר הסוגיא דהתם מתבאר איפכא. ומיהו אפשר קצת לומר דאע"ג דלפירש"י שם מבואר כן. מ"מ הם לא ס"ל כפירש"י. משום דלפירש"י הו"ל לומר והתם לאו בר מלקות הוא. או והתם לא לקי. אבל לישנא דהתם מלקות ליכא. משמע רק דבברייתא לא הזכיר תנא מלקות. ואם איתא דטעמא דאבא שאול היינו משום דקסבר מלקיות מחזיקות ולא עבירות. היכי לא הזכיר מלקות כלל. כיון דעיקר טעמי' תלי בהכי. וכן ראיתי להרמ"ה ז"ל שם שפירש כן בפירושו הראשון. וז"ל שם והתם מלקיות ליכא. חדא דלא קתני לה במתניתא. ותו דהא לא קביל עלי' התראה וכו' עכ"ל עיי"ש. ולפי הנראה מדבריו הוצרך לזה כדי ליישב דקדוק הלשון דקאמר והתם מלקות ליכא. שאינו מתיישב לפירש"י כמש"כ. ולזה פירש הרמ"ה ז"ל דנקט הך לישנא כדי לכלול בזה הקושיא משני הצדדים. דבברייתא לא קתני מלקיות וגם משום דלאו בר מלקות הוא. כיון דלא קביל עלי' התראה. ואמנם הרמ"ה ז"ל הוצרך לזה משום דס"ל לדינא דגם לענין מלקות לא מתחייב עד שיתיר עצמו למלקות. וא"כ אם לא הוה פריך אלא משום דלא קתני מלקות בברייתא. הוה קשה דתיפוק לי' דלא שייך התם מלקות כלל. שהרי לא התיר עצמו למלקות. ולזה הוכרח לפרש דבאמת הא נמי בכלל קושייתו היא. אבל מלשון הסוגיא ודאי לא משמע הכי. ולזה ס"ל לאותו גדול מגדולי המפרשים שהביא המאירי דודאי לא פריך אלא משום דבברייתא לא קתני מלקות. והוכיח מזה דלא בעינן שיתיר עצמו למלקות. דהרי מדפריך רק משום דלא קתני בברייתא מלקות. משמע דבר מלקות הוא אע"פ שלא התיר עצמו למלקות. אלא דתנא דברייתא לא הזכיר המלקות משום דלאו בהכי תלי טעמא דפלוגתייהו:

ומלבד זה הי' נראה לכאורה דיש מקום להוכיח מההיא סוגיא דלא בעינן שיתיר עצמו למלקות. ע"פ מאי דאיתא בתוספתא דסנהדרין (פרק י"א) מתרין בו והוא שותק מתרין בו ומרכין בראשו אע"פ שאמר יודע אני פטור עד שיאמר יודע אני וע"מ כן אני עושה כיצד וכו' עיי"ש. ולפ"ז יש לדקדק דבהך ברייתא דמייתי בסוגיא דהתם דקתני התרו בו ושתק התרו בו והרכין ראשו פעם ראשונה ושנייה וכו'. ואיתא נמי בתוספתא שם לקמן (פרק י"ב) עיי"ש. אמאי לא קתני נמי התרו בו ואמר יודע אני כדקתני בברייתא קמייתא. דאפי' אם תמצא לומר דבעי למינקט הנך גווני דוקא דלא מיחייב מלקות. מ"מ הרי גם באמר יודע אני לא מיחייב. כדקתני באידך ברייתא בתוספתא שם. ולזה היה אפשר לומר ע"פ מאי דאמרינן (בפרק היו בודקין שם) תנו רבנן מכירין אתם אותו וכו'. התריתם בו קבל עליו התראה התיר עצמו למיתה וכו'. ופירש"י קיבל עליו התראה יודע אני שכן אני מוזהר שלא לעשות. התיר עצמו למיתה שכשהתריתם בו אל תעבור שאתה מתחייב מיתה פלונית הוא אומר ע"מ כן אני עושה. דאם לא הפקיר עצמו אינו נהרג עכ"ל עיי"ש. מבואר מזה דקבלת התראה והתיר עצמו למיתה תרתי מילי בפ"ע נינהו. דקבלת התראה היינו שאומר יודע אני שאני מוזהר על כך שלא לעשות. והתיר עצמו למיתה היינו שאומר ע"מ כן אני עושה להתחייב עונש זה. ולפ"ז הא דאמרינן התם עלה התיר עצמו מנ"ל אמר רבא ואיתימא חזקיה אמר קרא יומת המת עד שיתיר עצמו למיתה. והשתא אמאי לא מפרש התם נמי מנ"ל דבעינן קבלת התראה. עכצ"ל דלקבלת התראה לא צריך קרא. ומסברא נפקא. משום דבלא קבלת התראה לא חשיבא התראה כלל. דאפשר שאינו מאמין למתרה שיש איסור בדבר כלל ואומר מותר הוא. וא"כ הרי זה כאילו לא התרה בו כלל דלא הועיל בהתראתו כלום. ואע"ג דרבנן פליגי עלי' דר"י בר"י דאמר שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד. היינו רק משום דס"ל דלא סגי בהבחנה זו בלבד. ולהכי אפי' חבר שידוע דמזיד הוא ס"ל לרבנן דבעי התראה. אבל ודאי פשיטא דלכ"ע בלא הבחנה זו הו"ל כאילו אין כאן התראה כלל. ולא צריך קרא להכי. ומעתה לפ"ז ממילא מבואר דאין מקום לחלק בין חייבי מיתות לחייבי מלקיות. אלא לענין התיר עצמו להתחייב בב"ד בעונש האמור בעבירה זו. והיינו משום דקרא דע"פ שנים עדים יומת המת דנפק"ל מיני' דבעינן התיר עצמו לעונש זה. במיתה הוא דכתיב. ולא ילפינן מינה חייבי מלקיות. אבל לענין קבלת התראה דמסברא הוא דנפק"ל. משום דבלא"ה הרי זה כאילו אין כאן התראה כלל. א"כ כיון דעכ"פ גם מלקות בעי התראה. פשיטא דבעינן נמי קבלת התראה. דאל"כ הרי לא חשיבא זו התראה כלל. והנה מדקתני בתוספתא שם מתרין בו ושותק מתרין בו ומרכין ראשו אע"פ שאמר יודע אני פטור עד שיאמר יודע אני וע"מ כן אני עושה. מבואר מזה דלא מהניא התראה אא"כ אמר יודע אני שהזהירה תורה על עבירה זו. דהו"ל קבלת התראה. וגם שיאמר ע"מ כן. ליהרג בב"ד אני עושה. דאיכא נמי התיר עצמו למיתה. אבל שתיקה והרכנת הראש לא חשיבא קבלת התראה. והילכך כששתק או הרכין ראשו על מה שאמר לו המתרה דהתורה הזהירה על דבר זה שלא לעשותו. אע"פ שאח"כ כשאמר לו שמתחייב על זה מיתה פלונית השיב ואמר ע"מ כן אני עושה. לאו כלום הוא. משום דאנן תרתי בעינן. קבלת התראה וגם התיר עצמו למיתה זו. וכדקתני נמי בברייתא דפרק היו בודקין שם. משום דאל"כ איכא למימר דמשטה הוא בו ופטומי מילי בעלמא קאמר. לפי שאינו מאמין שהדבר אסור. ולא מהני התיר עצמו למיתה אלא אחר שקבל ההתראה. אבל שתיקה והרכנת הראש לאו כלום הוא. אא"כ אמר בפירוש יודע אני שהזהירה תורה על זה שלא לעשותו. ומעתה לפ"ז מדוקדק שפיר מאי דבברייתא בתרייתא לא קתני נמי יודע אני. כדקתני התם בתוספתא בברייתא קמייתא. משום דבהך ברייתא בעי לאשמעינן דאפי' היכא דליכא מלקות פליגי רבנן ואבא שאול. ולהכי לא נקט אלא שתק והרכין ראשו בלבד. דלא חשיבי קבלת התראה. ובודאי לאו בר מלקות הוא. ואי הוה נקט נמי יודע אני. כיון דיודע אני ודאי חשיב קבלת התראה. וא"כ בדאיכא מלקות מיירי. ה"א דודאי גם שתיקה והרכנת הראש חשיבי קבלת התראה להתחייב מלקות. ופלוגתייהו דרבנן ואבא שאול היינו אי מלקיות מחזיקות או עבירות מחזיקות. אבל מדלא נקט בהך בברייתא אלא שתיקה והרכנת הראש. ולא נקט נמי יודע אני. שמעינן דהך תנא לא בעי למינקט גוונא דאיכא מלקות. ושתיקה והרכנה ע"כ לא חשיבי קבלת התראה ולא לקי. וממילא מבואר דע"כ לא במלקיות מחזיקות פליגי. ומדוקדק שפיר לישנא דברייתא. והיינו דפרכינן והתם מלקיות ליכא. וא"כ שפיר מוכח מזה דלמלקות נהי דקבלת התראה בעינן אבל התיר עצמו למלקות לא בעינן אמנם ע"כ אין כוונת הרב המאירי ז"ל להוכחה זו. שהרי בהדיא מבואר בדבריו שם דלדעת מי שסובר כן והוכיח הכי מהסוגיא דהתם. ס"ל דגם כשהותרו בו ושתק או הרכין ראשו בר מלקות הוא. ולפ"ז אין מקום למש"כ בזה. ובפרט לפמש"כ הרמ"ה ז"ל (בפרק היו בודקין שם) דקבל עליו התראה והתיר עצמו למיתה חדא מילתא היא. שכתב שם וז"ל קבל עליו התראה. כלומר התיר עצמו למיתה. מאי היא דכי אתרו בו אל תעבור עבירה זו שאתה מתחייב עליה מיתה. אמר להם ע"מ כן אני עושה וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל דברייתא קתני והדר מפרש. קבל עליו התראה והיינו התיר עצמו למיתה. וכן מבואר בדבריו בכל הסוגיא (שם בפרק הנשרפין) עיי"ש. וכדבריו משמע מסוגיא דפ"ב דחולין (מ"א ע"א) עייש"ה. וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל (פי"ח מהלכות סנהדרין הלכה ה') עיי"ש:

אבל נראה דאפשר לומר בכוונת המאירי בהוכחה זו ע"פ מאי דקשה טובא לכאורה לפי מאי דפירש"י דמאי דפריך והתם מלקות ליכא. היינו משום דלא התיר עצמו למלקות. א"כ מאי קא משני דבכיפה צריכא התראה קמפילגי. דלאבא שאול כיפה צריכא התראה. והרי מאחר דאע"ג דקרא דע"פ שנים עדים יומת המת דילפינן מיני' דצריך שיתיר עצמו לא כתיב אלא גבי מיתה. מ"מ ס"ל דה"ה לענין מלקות. דכיון דבעי התראה בעינן נמי שיתיר עצמו למלקות. דבלא"ה לא חשיבא התראה. א"כ כיפה נמי כיון דס"ל לאבא שאול דצריכא התראה אית לן למימר דלהתיר עצמו לכיפה נמי בעינן. וא"כ היכי מחייבי' אבא שאול להכניסו לכיפה. והא הרכין ראשו ושתק קתני ולא התיר עצמו לכיפה. וע"כ צ"ל דכיון דקרא דיומת המת במיתה הוא דכתיב. לא בעינן התיר עצמו אלא למיתה דוקא. וא"כ אית לן למימר דמלקות נמי לוקה אע"פ שלא התיר עצמו למלקות. וא"כ מאי פריך והתם מלקות ליכא. ולכן נראה לולא פירש"י ז"ל דהסוגיא מתפרשת בפשיטות. ע"פ מה שכבר כתבתי דהך ברייתא דהתרו בו ושתק התרו בו והרכין ראשו וכו'. מיתנייא בתוספתא שם. והתם בדוכתא מבואר בהדיא דהך ברייתא בחייבי מיתה הוא דמיירי. דבהדיא קתני התם חייבי מיתות שבתורה שאי אתה יכול להמיתן במיתה האמורה בהן המיתם בכל המיתות בין קלות בין חמורות שנאמר ובערת הרע מקרבך. מתרין בו ושותק מתרין בו ומרכין ראשו וכו'. ובשלישית כונסין אותו לכיפה. אבא שאול אומר וכו'. כיוצא בו בחייבי מלקיות שלקו ושנו מלקין אותו פעם ראשונה ושנייה ובשלישית כונסין אותן לכיפה. אבא שאול אומר וכו'. והך סיפא היינו ברייתא דמייתי התם (בפרק הנשרפין) לעיל מיני' דמוקי לה דפליגי אי מלקיות מחזיקות עיי"ש. ועכ"פ רישא דהך ברייתא. והיינו ברייתא דמייתי התם בתר הכי. בחייבי מיתות הוא דמיירי. ומעתה א"כ שפיר פרכינן והתם מלקות ליכא. דכיון דבחייבי מיתות מיירי ודאי מלקות ליכא. דהא הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו. וכן מוכח מגופא דברייתא מדנקט פלוגתייהו בחייבי מיתות וגם בחייבי מלקיות. והיינו משום דברישא אשמעינן דאע"ג דליכא מלקות מ"מ ס"ל לאבא שאול דאין מכניסין אותו לכיפה עד פעם רביעית. משום דכיפה צריכא התראה. וסיפא איצטריך לאשמעינן דאע"ג שלקה בכל פעם שעבר וכבר קבל ענשו. והוה סד"א דכיון שלקה הרי הוא כאחיך. ושוב אין עבירות הללו מצטרפות כדי להכניסו לכיפה קמ"ל. וא"כ מבואר דברישא מלקות ליכא. והיינו משום דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. ופריך שפיר. והשתא שפיר מוכח מזה דלא בעינן שיתיר עצמו למלקות. דכיון דלא גלי קרא אלא גבי מיתה. אין לנו אלא במיתה דוקא. כמו דאמרינן לענין כיפה אליבא דאבא שאול וכמשכ"ל. ומעתה א"כ לפ"ז הוא הדין למאי דיליף רבי יוסי דבעינן שיהיו שני עדיו מתרין בו מהך קרא דע"פ שנים עדים יומת המת. נמי אין לנו אלא דוקא בחייבי מיתות. אבל בחייבי מלקיות אפי' לרבי יוסי סגי בהתראת אחד. ואע"פ שאינו מהעדים המעידין בב"ד לחייבו:

איברא דלכאורה ראי' מוכרחת מעיקר הסוגיא דפרק היו בודקין שם דבעינן נמי להתיר עצמו למלקות כמו למיתה. דאמרינן התם אמר עולא מנין להתראה מן התורה שנאמר ואיש כי יקח את אחותו וכו'. אא"ע לכרת תנהו ענין למלקות. דבי חזקיה תנא וכי יזיד איש על רעהו להרגו וכו'. דבי ר"י תנא המוצאים אותו מקושש עצים וכו'. דבי רבי תנא על דבר אשר ענה וכו'. וצריכי דאי כתב רחמנא אחותו. ה"א חייבי מלקות אין חייבי מיתות לא. כתב רחמנא כי יזיד. ואי כתב רחמנא וכי יזיד. ה"א הני מילי סייף דקיל אבל סקילה דחמירא אימא לא. צריכא. ותרתי בנסקלין למה לי. לר"ש לאתויי נשרפין. לרבנן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. ולכתוב רחמנא בנסקלין וניתו הנך ונגמרו מיני'. הכי נמי מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא עיי"ש. ופירש"י וז"ל וליתו הנך מלקות וסייף עיי"ש. הרי מבואר מזה דגם לעיקר התראה בחייבי מלקות לא הוה צריך קרא משום דאיכא למילף בק"ו מנסקלין. אלא דאמרינן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. ולהכי כתב בהו קרא באנפי נפשה להתראה אע"ג דלא צריך. וא"כ מיהת לענין התיר עצמו למלקות. אע"ג דבזה לא אשכחן קרא גבי מלקות. וקרא דיומת המת במיתה הוא דכתיב. מ"מ שפיר איכא למילף בק"ו מחייבי מיתות. דאם בחייבי מיתות החמורין לא מיחייב עד שיתיר עצמו למיתה חייבי מלקיות הקלין לא כ"ש. תדע שהרי קרא דיומת המת דנפק"ל מיני' דבעינן התיר עצמו למיתה. ביחיד עובד ע"ז הוא דכתיב שדינו בסקילה. וא"כ שאר חייבי מיתות מנ"ל דבעינן שיתיר עצמו למיתה. וע"כ נפק"ל בק"ו מנסקלין החמורין. וא"כ הכי נמי לענין חייבי מלקיות איכא למימר הכי. וכן ראיתי להרמ"ה ז"ל שם שכתב כן בהדיא וז"ל (שם בסוגיא דפרק הנשרפין). אבל לחייבי מלקות ודאי לא מיחייב עד דמקבל עלי' התראה בהדיא. ואע"ג דקבולי התראה לא כתיב בחייבי מלקיות גמרינן בק"ו. ומה חייבי מיתות חמורות בזמן שלא קבלו עליהם התראה פטורין. דכתיב יומת המת עד שיתיר עצמו למיתה. חייבי מלקיות לא כ"ש. וכי תימא אי הכי כיפה נמי תילף מחייבי מיתות בק"ו. שאני כיפה דמדברי סופרים היא ואין דנין דברי סופרים מדברי תורה עכ"ל עיי"ש. הרי שכבר הרגיש הרמ"ה ז"ל בזה דלענין התיר עצמו למלקות שמעינן בק"ו מחייבי מיתות. והיינו כמש"כ דהא דאיצטריך לעיקר התראה קרא מיוחד לחייבי מלקיות. היינו רק משום דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. וא"כ לענין התיר עצמו למלקות אע"ג דליכא קרא. שפיר איכא למילף בק"ו מחייבי מיתה:

אלא דסוף דבריו תמוהים אצלי. במש"כ לחלק בין מלקות לכיפה. משום דכיפה מדברי סופרים ואין דנין דברי סופרים מדברי תורה. ומשמע דכוונתו לההיא דתנן (בפ"ג דידים מ"ב) אין דנין דברי תורה מדברי סופרים ולא דברי סופרים מדברי תורה ולא דברי סופרים מדברי סופרים עיי"ש. ובפ"ק דנדה (ז' ע"ב). אבל זה תמוה דהתם בדאורייתא ודרבנן קיימינן שאין למדין זה מזה. וכמבואר שם בהדיא עיי"ש. אבל כאן הרי כיפה דאורייתא היא. וכמש"כ הרמ"ה ז"ל גופי' שם לקמן. וכ"כ בפירש"י והר"ן ז"ל שם עיי"ש. והלכה למשה מסיני היא. ואולי אפשר לומר דעיקר כוונתו לומר דאין דנין ק"ו מהלכה. כדתנן (סופ"ז דנזיר נ"ו ע"ב) דאפי' ר"ע דהוה פליג התם חזר והודה לדברי ר"א ור"י דאין דנין עיי"ש ובפ"ק דר"ה (ט' ע"א) בתוס' ד"ה ור"י וכו' ובריטב"א והר"ן ז"ל שם. והכי נמי אמרינן בשבת (פרא"ד קל"ב ע"א) ובפסחים (פ"א ע"ב) עיי"ש. אלא משום שהיה אפשר לדון ולומר דעד כאן לא שמעינן הכי התם אלא היכא דהמלמד הוא הלכה והלמד הוא מה"ת. אבל היכא דהמלמד הוא מה"ת והלמד הוא הלכה אפשר לומר דלמדין הלכה מדברי תורה. ואע"ג דלפי האיבעיא בסוגיא דנזיר (שם נ"ז ע"א) משמע דגם הלכה מדברי תורה לא ילפינן עיי"ש. וכ"כ הר"ב ק"א במדות אהרן (פ"ב ח"ב) ושאר אחרונים. מ"מ אין זה מוכרח למסקנא דסוגיא שם עייש"ה. ולכן הביא הרמ"ה ז"ל הוכחה לזה מדתנן דאין דנין דברי סופרים מדברי תורה. ומזה מוכח דכ"ש דהלכה מדברי תורה לא ילפינן. דהא חזינן דרבי יהושע דס"ל במתניתין דידים שם ובברייתא דפ"ק דנדה שם דדנין דברי סופרים מדברי תורה ודברי תורה מדברי סופרים. ועי' בתוספתא (פ"א) דטבול יום והביאה הר"ש (פ"ב מ"ב דטבול יום) עיי"ש. מ"מ בהלכה קאמר דאין דנין ק"ו מהלכה. ומתבאר ע"כ מזה דיותר ראוי לדון דברי סופרים ודברי תורה זה מזה. ממה שיש לדון דברי תורה והלכה זה מזה. וכיון דקיי"ל דאין דנין דברי סופרים מדברי תורה. כ"ש שאין לדון הלכה מדברי תורה. כן נראה קצת לומר בכוונת הרמ"ה ז"ל:

אלא דמ"מ בעיקר דבריו שכתב דגם בכה"ג דהכא אין דנין ק"ו מהלכה אינו ברור ומוכרח כ"כ. דאפשר לומר דדוקא בק"ו גמור שע"י קולא וחומרא שמצד אחר. שהוא משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן. הוא דאין דנין מהלכה. מטעם שפירש"י (בשבת שם) משום שלא ניתנה תורה שבע"פ לידרש בי"ג מדות עיי"ש. אבל ק"ו כהאי דהכא שאינו אלא סברא פשוטה בעלמא לאו מילף הוא. ושפיר איכא למימר דילפינן מיני' אפי' דברי תורה מהלכה. והלכה מדברי תורה. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות תמורה ה"ב) שכתב ולד חטאת ימות ואין צ"ל ולד תמורת חטאת עיי"ש. והרי ולד חטאת דמתה לא ידעינן אלא מהלכה. ואפי' הכי דן מינה בכ"ש לולד תמורת חטאת. והיינו ע"כ משום דין זה ק"ו גמור אלא סברא פשוטה בעלמא. וכן מתבאר להדיא מדברי התוס' בשבת (פרק במה מדליקין כ"ח ע"ב) בד"ה תפילין עיי"ש. וכן מתבאר מדברי הריטב"א והר"ן ז"ל (בפ"ק דסוכה ד' ע"א) גבי דופן עקומה עייש"ה. אלא דמדברי התוס' (בפ"ק דחולין י"א ע"א) בד"ה מנה"מ וכו'. לפי מה שביאר הרש"א ז"ל שם. מבואר דס"ל דגם בזה אין דנין מהלכה וכדעת הרמ"ה ז"ל עיי"ש. והרא"ש ז"ל (בתשו' כלל ב' ס"א) מבואר דס"ל דבכיו"ב דנין מהלכה עיי"ש. והב"ח (ביו"ד סי' רצ"ג) תמה עליו מדקיי"ל אין דנין ק"ו מהלכה עיי"ש. ואין כאן מקום תימא כמו שנתבאר. וכבר ראיתי בתשו' ש"א החדשות (בדיני חדש סי' ג') שהפליג לתמוה על הב"ח בזה מסברת עצמו עיי"ש. ושניהם לא ראו שנחלקו כבר הראשונים ז"ל בזה. ודעת התוס' והרמ"ה ז"ל אינה כן. אבל רוב הראשונים ז"ל קיימי בשיטת הרא"ש ז"ל. ועכ"פ לפ"ז לדעת הרא"ש וסייעתו ז"ל קושיא הרמ"ה ז"ל במקומה עומדת אמאי לא נילף גם בכיפה ק"ו מחייבי מיתות דניבעי שיתיר עצמו לכיפה למ"ד כיפה צריכא התראה:

לכן נראה דבעיקר מאי דפירש"י והרמ"ה ז"ל דהא דפרכינן ולכתוב רחמנא בנסקלין וניתו הנך מיני'. היינו מלקות וסייף לא לכתוב בהו התראה. וליגמרו מק"ו מנסקלין. ועל זה משני דאין ה"נ אלא דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. ומאי דלא ניחא להו לפרש דפריך אנשרפין דלא לכתוב וניתי בק"ו מנסקלין. היינו משום דכבר תירץ שם בסמוך בנשרפין דאתי בק"ו וטרח וכתב לה קרא. ולהכי פירשו דלא קאי הכא אלא על מלקות וסייף. אבל יש לתמוה בחייבי מלקות מאי ק"ו איכא. נהי דנסקלין חמירי ממלקות טובא. מ"מ הרי איכא למימר דחייבי מיתה משום דאיכא איבוד נפש הוא דהקילה תורה דלא קטלינן לי' עד שיתרו בו. משא"כ במלקות כיון דליכא איבוד נפש אפשר לומר דלא בעי התראה. כדאמרינן כיו"ב (בפ"ג דכתובות ל"ז ע"א) וצריכא דאי אשמעינן מיתה וממון משום דאיכא איבוד נשמה. אבל מלקות וממון דליכא איבוד נשמה אימא לא. ואי אשמעינן מלקות וממון משום דלא חמיר איסורו. אבל מיתה וממון דחמיר איסורו אימא לא צריכא עיי"ש. הרי דמיתה ומלקות שקולים הם וליכא למילף חדא מאידך לא להקל ולא להחמיר. וכיו"ב עבדינן נמי התם צריכותא במיתה וגלות עיי"ש. וא"כ הכא נמי לענין התראה ליכא למילף מהאי טעמא מלקות מנסקלין. ואי לאו דגלי קרא התראה גבי מלקות. הי' מקום לומר דדוקא בנסקלין דאיכא איבוד נפש לא קטלינן לי' בלא התראה. אבל מלקות דליכא איבוד נפש לוקין בלא התראה:

והי' אפשר לזה קצת לומר ע"פ מאי דאמרינן (רפ"ק דסנהדרין) עלה דתנן מכות בשלשה משום רבי ישמעאל אמרו בכ"ג. מנ"ל אמר ר"ה אמר קרא ושפטום וכו'. מ"ט דר"י אמר אביי אתיא רשע רשע מחייבי מיתות וכו'. רבא אמר מלקות במקום מיתה עומדת. ופירש"י וז"ל מלקות במקום מיתה עומדת דכיון דעבר על גזרת בוראו ראוי הוא למות. ומיתה זו קנס עליו הכתוב והרי היא כאחת מן המיתות. וכי היכי דסקילה בפ"ע ושריפה בפ"ע והרג בפ"ע. הוי נמי מלקות כאחת מן המיתות עכ"ל עיי"ש. ופריך התם עלה ר"א ברי' דרבא לר"א אי הכי למה לי אומדנא דקתני באלו הן הלוקין דאומדין אותו אם יכול לקבל וכו'. ומשני אמר קרא ונקלה אחיך לעיניך כי מחית אגבא דחיי מחית עיי"ש. הרי מבואר דלרבא מלקות היא ג"כ אחת מן המיתות ובר קטלא הוא. ואיכא בה נמי איבוד נשמה. דלא קפיד קרא אלא דבשעתה דלקי יהיה חי. ומהאי טעמא ס"ל דכל מאי דהקילה תורה בחייבי מיתות יש ג"כ להקל בחייבי מלקיות. והילכך כיון דגלי קרא בחייבי מיתות דאין דנין אותן אלא בכ"ג הכי נמי אית לן למימר בחייבי מלקיות. ואע"ג דלא קאמר רבא הכי אלא אליבא דרבי ישמעאל דאמר מכות נמי בכ"ג. אבל למאי דקיי"ל כרבנן דאמרי מכות בשלשה משמע דהך סברא דרבא ליתא. מ"מ אין זה מוכרח דאפשר לומר דבעיקר הך סברא רבנן נמי לא פליגי עלי' דר"י. אלא דס"ל דלענין זה גלי קרא דושפטום שאין להם דין דיני נפשות. אבל אי לאו דגלי קרא הו"ל למימר דגם לענין זה מכות בכלל דיני נפשות נינהו. וכן דעת הר"ב שבולי הלקט השלם (סי' ס') עייש"ה. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב (בפי"א מהלכות סנהדרין ה"ד) דלכל העשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות דיני מלקות בכלל דיני נפשות הן עיי"ש. וכתב בכ"מ שם דמקורו מדאמר רבא מלקות במקום מיתה עומדת עיי"ש. וכ"כ בהדיא הרמב"ם ז"ל (בפרק ט"ו מהלכות סנהדרין ה"א) וז"ל ואע"פ שמלקות בשלשה במקום מיתה היא עומדת עכ"ל. וכתב בכ"מ שם דלדעת הרמב"ם אע"ג דרבנן פליגי עלי' דר"י. מ"מ בעיקר הסברא מודו אלא דלענין דיני מכות גלי קרא וכדכתיבנא. וכן דעת הר"ב ארחות חיים הלכות ערב יוה"כ סי' ד' וכל בו סי' ס"ח עיי"ש ובשע"ת לר"י שער ג' סי' ע"ה ואע"ג דלאביי משמע (בסוגיא דפ"ק דסנהדרין שם) דלית לי' סברא זו דרבא אפי' אליבא דרבי ישמעאל. מ"מ אנן כרבא קיי"ל לגבי אביי. ועי' תשו' רלב"ח בקונטרס הסמיכה ומעתה א"כ אפשר לומר דסוגיא דפ"ג דכתובות שם קאי אליבא דאביי. ובלא"ה הך צריכותא דהתם לא איצטריכא אלא לרווחא דמילתא. וכמש"כ שם הר"ב פ"י עיי"ש. אבל סוגיא דסנהדרין שם (בפרק היו בודקין) אליבא דרבא אזלא דאמר דמלקות במקום מיתה עומדת. וכל מה שהקילה תורה בחייבי מיתה גם חייבי מלקיות בכלל. ולהכי שפיר קאמר דחייבי מלקות אתו בק"ו מנסקלין. משום דגם מלקות חשיבא איבוד נפש. אלא דכתב קרא בחייבי מלקות משום דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. כן נראה לקיים פירש"י והרמ"ה ז"ל:

אבל ראיתי לרבינו יונה והר"ן ז"ל (בפ"ק דסנהדרין שם) דס"ל דגם רבא לא קאמר דמלקות במקום מיתה עומדת אלא אליבא דרבי ישמעאל אבל לרבנן גם רבא מודה דלא ס"ל הכי עיי"ש בדבריהם. וכן נראה מסוגיא דפ"ג דכתובות (שם ל"ה ע"א) דאמרינן התם אליבא דרבי יוחנן דקיי"ל כוותי' חייבי מלקות שוגגין ודבר אחר חייבין בתשלומין דכי איתקיש למכה בהמה חייבי מיתות ולא חייבי מלקות. וע"כ לא ס"ל כסברת רבא דמלקות נמי בכלל חייבי מיתות היא. ואפי' ריש לקיש דקאמר התם דחייבי מלקות נמי פטורין כחייבי מיתות לא משום טעמא דרבא קאמר הכי. אלא כדקאמר התם דבפירוש ריבתה תורה חייבי מלקות כחייבי מיתות לתשלומין עיי"ש. ועוד דרבא גופי' מפרש התם טעמי' משום דיליף מכה מכה עיי"ש. וע"כ צ"ל דלא קאמר רבא התם דמלקות במקום מיתה עומדת אלא אליבא דרבי ישמעאל ולא אליבא דרבנן דקיי"ל כוותייהו. ולפ"ז דברי הרמב"ם ז"ל דנקט סברת רבא גם לדידן ודאי צ"ע אצלי ואכמ"ל בזה. וא"כ הקושיא במקומה עומדת. אלא שאפשר קצת לומר דמשום דבסוגיא דפרק היו בודקין אליבא דתנא דבי רבי ישמעאל קיימינן. ולרבי ישמעאל לשיטתי' דס"ל דמלקות במקום מיתה עומדת לרבא. שפיר קאמרינן התם דאיכא למילף חייבי מלקות להתראה בק"ו מנסקלין. אבל לרבנן דלא ס"ל דמלקות במקום מיתה עומדת אפי' לרבא ודאי איצטריך קרא להתראה בחייבי מלקות משום דליכא למילף מנסקלין בק"ו כדכתיבנא:

ומעתה לפ"ז ממילא מבואר דלדידן דקיי"ל כרבנן שוב ליכא למילף נמי לענין התיר עצמו למיתה חייבי מלקות מחייבי מיתות. ואדרבה כיון דלא גלי קרא אלא בחייבי מיתות. אית לן למימר דדוקא בחייבי מיתות אבל בחייבי מלקות לא בעינן היתר עצמו למיתה. וק"ו דהרמ"ה ז"ל ליתא לדידן. ומלבד זה לא הוצרכנו לזה אלא לפירש"י והרמ"ה ז"ל (בסוגיא דפרק היו בודקין). אבל מעיקר הסוגיא בלא"ה אין מקום כלל להוכיח דגם חיייבי מלקות איכא למילף מחייבי מיתה לקולא דניבעי בהו התיר עצמו למיתה. דלולא פירש"י והרמ"ה ז"ל אפשר לפרש הסוגיא ברווחא בדרך אחר. דבלא"ה כבר תמה הר"ב כנה"ג (בחמרא וחיי שם) דלמסקנא אכתי קשה התראה בנחנקין מנ"ל. דמהני ליכא למילף דהא הו"ל נסקלין ונשרפין ונהרגין וחייבי מלקות ארבעה כתובים הבאים כאחד דלכ"ע אין מלמדין. ומה שנדחק שם בזה אין דבריו מספיקין כלל עיי"ש ואין להאריך בזה. ולכן נראה בפשיטות דודאי חייבי מלקות ליכא למילף מנסקלין כלל. כמתבאר מסוגיא דכתובות שהבאתי לעיל ולא פריך הכא דלכתוב רחמנא בנסקלין וליתו הנך וליגמרו מיני' אלא על נשרפין ונהרגין. אבל בחייבי מלקות ודאי איצטריך. משום דחייבי מלקות מחייבי מיתות ליכא למילף. ואע"ג דכבר תירץ לעיל בנשרפין לרבנן דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא מ"מ הך שינויא לא שייך אלא לתרץ מאי דפריך לעיל מקרא דנשרפין לחוד. דבחד קרא יתירא שפיר משני לעיל דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. אבל השתא דפריך דלא לכתוב בנשרפין ובנהרגין דאיכא תרתי קראי יתירי לא ניחא לי' דלימא הכי כמש"כ הר"ש מקינון ז"ל (בספר כריתות) דמ"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדין ושלשה כתובים אין מלמדין. היינו משום דהיכא דלא אייתר אלא חד קרא איכא למימר דלא בא לגלויי דאין מלמדין מהן לעלמא. אלא משום דמילתא דאתיא בבנין אב טרח וכתב לה קרא. אבל בשלשה כתובין דתרתי קראי אייתרו אית לן למימר דכולי האי לא טרח קרא למיכתב שלא לצורך. ובודאי לא אתי אלא לגלויי דלא נילף מינייהו לעלמא. עיי"ש בדבריו (בלשון למודים שער ראשון). והילכך הכא נמי אע"ג דלעיל על קרא דנשרפין לחוד הוה ניחא לי' במאי דמשני דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. מ"מ השתא דאייתר נמי קרא דנהרגין שפיר פריך דליגמרו תרווייהו מנסקלין. ולא סגי לי' בשינויא דלעיל. ומ"מ משני לי' דאפי' הכי איכא למימר דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב תרתי קראי. דאע"ג דהיכא דאפשר לומר דקרא אתי לגלויי דלא נילף מינייהו לעלמא ניחא טפי מלומר דטרח וכתב תרתי קראי יתירי ללא צורך. ואפי' בחד קרא נמי אית לן למימר הכי למ"ד שני כתובים הבאים כאחד נמי אין מלמדין. מ"מ כאן דליכא למימר דקראי למעוטי אחריני אתו כמו שיתבאר ע"כ צריכין אנו לומר דאע"ג דאתו בק"ו טרח וכתב להו קראי בתרווייהו:

והשתא עפ"ז ממילא ניחא נמי קושית הר"ב כנה"ג שם. משום דנחנקין אע"ג דודאי משאר חייבי מיתות ליכא למילף. משום דהו"ל שלשה כתובים הבאים כאחד. מ"מ שפיר איכא למילף בהו התראה בק"ו מחייבי מלקות. דאע"ג דליכא בהו איבוד נשמה אפי' הכי גלי קרא דלא מיחייבי בלא התראה. כ"ש לנחנקין דאיכא איבוד נשמה שלא יתחייבו בלא התראה. דהרי קרא' דחייבי מלקות איצטריך לגופי'. משום דמחייבי מיתות ליכא למילף לחייבי מלקות כמו שנתבאר. ואין כאן כתובים הבאים כאחד. ושפיר איכא למילף מינייהו לנחנקין. וכי אתינן למיפרך מה לחייבי מלקות שכן לא חמיר איסורן כ"כ ולכך לא מתחייבי בלא התראה. תאמר בנחנקין דאיסורן חמור ואפשר דלא צריכי התראה. וכדפרכינן בפ"ג דכתובות שם. איכא למימר שאר חייבי מיתות יוכיחו. דאע"ג דחמיר איסורן מ"מ לא מיקטלו בלא התראה. דנהי דשאר חייבי מיתות הו"ל שלשה כתובים הבאים כאחד וליכא למילף מינייהו. מ"מ אנן השתא לא מינייהו אתינן למילף אלא מחייבי מלקות. ולא עבדינן משאר חייבי מיתות אלא יוכיח למידתי פירכא דפרכינן על ק"ו דמחייבי מלקות. ובודאי דשפיר אפשר למיעבד יוכיח משלשה כתובים הבאים כאחד אע"ג דמילף לא ילפינן מינייהו. וכיו"ב כתבו התוס' (בפ"ב דב"ק כ"ו ע"א) בד"ה ולא תהא וכו' דאע"ג דקיי"ל אין דנין ק"ו מהלכה מ"מ יוכיח עבדינן מהלכה עיי"ש. ואע"ג דהתוס' בסוטה (ריש פרק כשם כ"ח ע"א) בד"ה אינו דין וכו'. וכן הר"ש ז"ל מקינון בס' כריתות כתבו דלא עבדינן יוכיח מהלכה עיי"ש. היינו דוקא יוכיח לסתור הק"ו. דבהכי הוא דמיירי התם התוס' והר"ש ז"ל עיי"ש. אבל שפיר עבדינן יוכיח מהלכה כדי לסתור פירכא שעל הק"ו דגילוי מילתא בעלמא הוא. וכמו שהכריחו האחרונים ז"ל. והכא נמי כיון דעכ"פ אין ?היוכיח אלא כדי לבטל הפירכא שעל הק"ו דילפינן מחייבי מלקות. שפיר עבדינן לי' אפי' משלשה כתובים הבאים כאחד דשאר חייבי מיתות. וקצת הי' אפשר לומר דהדבר תלוי במאי דנחלקו הראשונים ז"ל (סופ"ק דקידושין ל"ה ע"א) אם שני כתובים הבאים כאחד הו"ל כמו מיעוטא לעלמא. או דלא חשיבי מיעוטא אלא דמינייהו ליכא למילף בעלמא. עי' שם בתוס' (בד"ה אלא למ"ד וכו') ובמש"כ הרש"א ז"ל שם ובשאר אחרונים. ובנוב"ק (חאה"ע סי' ע"ח). ואכמ"ל בזה. אבל נראה דאין זה ענין לכאן. דאפי' למ"ד התם דחשיבי כמיעוטא. מ"מ כיון דגלי קרא בחייבי מלקות דבעו נמי התראה. ונחנקין נפקי מינייהו בק"ו. שפיר איכא למיעבד יוכיח מחייבי מיתות לבטל הפירכא ולקיים הק"ו ואין להאריך בזה. והיינו דאיצטריך לשנויי מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. משום דליכא למימר דלמעוטי מידי אחרינא אתי. דליכא מידי למעוטי דהא נחנקין נמי ודאי צריכי התראה. וגמרינן להו מחייבי מלקיות בק"ו:

והשתא עפ"ז ממילא. מבואר דליכא שום ראי' מהתם לומר דילפינן חייבי מלקות לקולא מחייבי מיתות. ואדרבה איפכא מוכח מהתם. דאם איתא דחייבי מלקות איכא למילף לקולא מחייבי מיתות. וא"כ גם קרא דחייבי מלקות הו"ל בהדי חייבי מיתות ארבעה כתובים הבאים כאחד. כיון דגם בלא קרא הוה נפקי חייבי מלקות בק"ו מחייבי סקילה כמו נשרפין ונהרגין אלא דטרח וכתב בהו קרא. וגם חייבי מלקות הו"ל מכלל הכתובים הבאים כאחד. וא"כ נחנקין ליכא למילף להתראה אפי' מחייבי מלקות. ומנ"ל דנחנקין צריכי התראה. אלא ודאי מוכרח דחייבי מלקות מחייבי מיתות ליכא למילף מטעם שנתבאר. וקרא דכתיב בהו לומר דצריכי התראה. איצטריך לגופי'. וא"כ לא מצטרפי בהדי כתובים הבאים כאחד שבחייבי מיתות. ולזה שפיר ילפינן מינייהו לנחנקין כמש"כ. וא"כ ע"כ מוכח מזה דבחייבי מלקות לא בעינן התיר עצמו למיתה. ונחנקין אע"ג דעיקר מאי דצריכי התראה לא נפק"ל אלא מחייבי מלקות. מ"מ אחר דשמעינן בהו דצריכי התראה שוב ילפינן להו מקרא דיומת המת דבעינן נמי בהו התיר עצמו למיתה. דמשם שמעינן לכולהו חייבי מיתות הצריכים התראה. דבזה ליכא אלא חד קרא בחייבי מיתה. ושפיר איכא למילף מיני' להתראות דכולהו חייבי מיתות. אבל חייבי מלקות ליכא למילף מהתם. משום דחייבי מלקות מחייבי מיתות לא ילפינן. וממילא ניחא נמי בזה קושית הרמ"ה ז"ל אמאי לא נילף נמי כיפה בק"ו מחייבי מיתות שלא יתחייב עד שיתיר עצמו לכך. דהרמ"ה לטעמי' אזיל דס"ל נמי בחייבי מלקות דצריך להתיר עצמו למלקות בק"ו מחייבי מיתה. אבל לפמש"כ גם בחייבי כיפה ליכא למילף בק"ו מחייבי מיתות. משום דאיכא למיפרך דמה להתם דאיכא איבוד נפש בידים. משא"כ לכיפה דליכא אלא גרם מיתה והוא מת מאיליו. ונהי דהתראה ס"ל לאבא שאול דבעי. משום דס"ל דלא גרע בזה מחייבי מלקות. אבל התיר עצמו לכך לא בעינן כי היכי דלא בעינן נמי במלקות משום דלא גלי קרא אלא בחייבי מיתה:

ומעתה לפ"ז ממילא נשמע דה"ה למאי דבעי רבי יוסי דבעינן שיהיו שני עדיו מתרין בו. כיון דנפק"ל הכי מקרא דע"פ שנים עדים יומת המת. אין לנו אלא בהתראת חייבי מיתות. אבל בחייבי מלקות אפי' רבי יוסי מודה דאפי' התראת חד מינייהו ואפי' התראת אחר שאינו מן העדים סגי. וא"כ נראה דזו היא דעת רבינו הגאון והר"י אלברגלוני ז"ל. ולפ"ז מיתרץ שפיר מאי דאקשינן לדעתם. מדפריך בסוגיא דמכות שם לר"ה מדתנן ומוסרין לו שני ת"ח שמא יהרגנו בדרך וידברו אליו. מאי לאו דמתרו בו דאי קטיל בר קטלא הוא. ואיצטריך לשנויי לא כדתניא וידברו אליו דברים הראוים וכו'. ואם איתא הרי אפשר לומר דלעולם אימא לך דמתרו בו כדס"ד מעיקרא. אלא דאין ההתראה לקטלא. דודאי פטור כדר"ה. אלא למלקות משום דעבר בלאו דפן ירדוף גוה"ד וגו'. דלפי מה שנתבאר לק"מ דודאי לפי מאי דס"ד דחייב מיתה דלא כר"ה. שפיר אפשר לומר דוידברו אליו היינו דמתרו בי' דאי קטיל בר קטלא הוא. ואע"ג דלא קיי"ל כר"י דאמר דאינו חייב עד שיהיו שני עדיו מתרין בו. מ"מ אפשר לומר דמתניתין אתיא כרבי יוסי. ושפיר קתני וידברו אליו דבעינן התראת שניהם. אבל אחר דבעי לשנויי מתניתין אליבא דר"ה דפטור ממיתה אע"ג דעכ"פ מלקות איכא אפי' לר"ה. ע"כ וידברו אליו דקתני במתני' ליכא לפרושי דמתרו בי' למלקות. דא"כ מאי וידברו אליו. הא במלקות ליכא למ"ד דבעינן שיהיו שני עדיו מתרין בו. ולזה ע"כ איצטריך לפרושי וידברו אליו דברים הראוים. כדתניא בברייתא ולא מיירי כלל בהתראה:

עוד נראה לומר בזה ע"פ מאי דבלא"ה קשה לכאורה למאי דס"ד דוידברו אליו היינו דמתרו בי' דאי קטיל בר קטלא הוא. והרי במתניתין קתני מוסרין לו שני ת"ח שמא יהרגנו בדרך וידברו אליו. דמשמע שבמה שידברו אליו יצילוהו שלא יהרגנו. והדבר קשה טובא לכאורה. דאם איתא דוידברו אליו היינו התראה. איזה הצלה איכא בהתראה זו. הרי ודאי כל גואל הדם הרודף אחר הרוצח להרגו הולך על דעת להרוג או ליהרג. שהרי ודאי אינו בטוח שלא יעמוד הרוצח על נפשו ויהפך הנרדף אל הרודף ויהרגהו. וא"כ מה בכך שיתרו בו. ודאי משום זה לא ימנע גה"ד מלהרוג את הרוצח. והיכי קתני מתניתין שמוסרין לו שני ת"ח משום שמא יהרגנו בדרך ויתרו בו. דמשמע שבכך יצילוהו. בשלמא למאי דמסיק דוידברו אליו היינו דברים הראוים לו. איכא למימר שבכך יפייסוהו ויבטלו את רוגזו. וקרוב הדבר שיצילוהו בכך. אבל התראה ודאי לא מהניא. מיהו נראה דהרי בלא"ה קשה במאי דקאמר מאי לאו דמתרו בו דאי קטיל בר קטלא הוא. והרי כיון דס"ד השתא דאם הרג גוה"ד את הרוצח נהרג עליו. וא"כ יש לו דין רוצח גמור. והו"ל כרודף אחר חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו ואם לא הצילוהו הרואים. עוברים בלאו דלא תעמוד על דם רעך כמבואר בפרק בן סורר (ע"ג ע"א) עיי"ש. ולהרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות רוצח ה"ז) אית בי' נמי לאו דלא תחוס עינך עליו ועשה דוקצות את כפה עיי"ש. והוא מהספרי. וא"כ לא סגי להו בהתראה גרידא. אלא חיובי מיחייבי להציל את הרוצח בנפשו של גואל הדם בכל מה שיוכלו להצילו בגופם ובממונם למיטרח ומיגר אגורי. כדאמרינן התם. וע"כ צ"ל דאין ה"נ קאמרינן דמתרו בו ומצילין את הרוצח אפי' בנפשו של גוה"ד. אלא משום דלא מיבעיא למ"ד (בפרק בן סורר ע"ב ע"ב) דרודף צריך התראה. אלא אפי' למ"ד התם דרודף אינו צריך התראה. משמע התם דהיינו דוקא קבלת התראה והתיר עצמו למיתה לא צריך. אבל התראה צריך עיי"ש. וכן מבואר ברמב"ם שם עיי"ש. אע"פ שאינה מעכבת היכא דאי אפשר כמבואר שם דאפי' קטן רודף נהרג עייש"ה. ולהכי קאמרינן דמתרו בו דאי קטיל בר קטלא הוא. לומר שהם עצמם יהרגוהו אם לא יעמוד מלרדוף אחריו. ובזה מדוקדק מאי דקאמר דאי קטיל בר קטלא הוא. ולא קאמר דאי קטיל בר חיוב קטלא הוא. דהיינו בב"ד. אחר גמר דינו. אבל בר קטלא הוא משמע דהשתא מיד הרי הוא בר קטלא. והרשות ניתן להרגו. והשתא לפ"ז ניחא שפיר מאי דתנן שמא יהרגנו בדרך וכו'. אפי' למאי דס"ד דוידברו אליו היינו דמתרו בו וכו'. משום דודאי לאו התראה בלחוד קאמרינן. אלא הצלה גמורה. ומעתה הא תינח למאי דס"ד למימר דאם הרגו גוה"ד נהרג עליו. אבל לר"ה דאמר אם הרגו פטור. ואינו עובר אלא בלאו דפן ירדוף וגו' ובר מלקות לחוד הוא בב"ד. ולא שייכא בי' התראה אלא למלקות כשאר חייבי לאוין. ולא ניתן להצילו בנפשו. ודאי ליכא לפרושי מתניתין דוידברו אליו היינו דמתרו בו למלקות בב"ד. דא"כ אין זו הצלה כלל. דודאי לא יהיה גוה"ד נמנע מלרדוף אחריו ולהרגו. והיכי קתני מתניתין דמוסרין לו שני ת"ח משום שמא יהרגנו בדרך וכו'. דמשמע שהם יצילוהו בכך. וע"כ לפ"ז צ"ל דוידברו אליו דקתני היינו דברים הראוים לו כדמסיק. ובזה ניחא כמשכ"ל. וא"כ אין מזה קושיא לרבינו הגאון והר"י אלברגלוני ז"ל:

ומלבד זה נראה עפמש"כ המל"מ (בפ"א מהלכות רוצח הט"ו) דרוצח בשגגה דהרשות ביד גוה"ד להרגו אם נהפך הרוצח והרגו לגוה"ד. אינו נהרג עליו. כדאמרינן בפרק הנשרפין (פ"ב ע"א) אם נהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג עליו משום דרודף הוא עיי"ש. והכא נמי כיון דקיי"ל דליכא מצוה בהריגת הרוצח ע"י גוה"ד אם נהפך הרוצח והרגו פטור עיי"ש. ולפי דבריו קשה מאי פריך הכא לר"ה ממתניתין מאי לאו דמתרו בו דאי קטיל בר קטלא הוא. ודילמא ודאי בב"ד פטור גוה"ד על הריגתו כר"ה. אלא דמתרו בו שאם ירדוף אחריו הרי הוא בר קטלא ע"י הרוצח שהרשות בידו להרגו. ומ"מ התראה בעי לכתחילה מיהת לכ"ע כמשכ"ל. ונראה דמזה ראי' להרא"ה (שהביא בתשו' הריב"ש סי' רל"ח) שכתב דאפי' למ"ד רודף צריך התראה. מ"מ הנרדף גופי' מותר להרוג את הרודף בלא התראה כלל. לפי שהוא בהול על נפשו להציל עצמו עייש"ה. ובמש"כ המל"מ (סוף הלכות חובל ומזיק). וא"כ אי אפשר לאוקמי מתניתין בהכי. דא"כ מאי וידברו אליו. ומזה יש להוכיח ג"כ דדוקא רוצח גופי'. אבל אחרים נהרגין על גוה"ד אם הרגוהו כדי להציל את הרוצח. וכן כתב הטור (בחו"מ סי' תכ"ה) לענין בועל ארמית. והיינו עובדא דפנחס. ועי' מש"כ בב"י שם. דאל"כ קשה דאכתי הוה מצי לאוקמי דמתרו בו דאי קטיל בר קטלא הוא על ידיהם. ואינהו ודאי בעו התראה לכתחילה לכ"ע ואכמ"ל בזה. ואמנם עפ"ז נראה דאפי' לרבינו הגאון והר"י אלברגלוני ז"ל דאפי' לר"ה מיהת עובר בל"ת. אפה"כ מלקות ליכא כדתנן (בפרק בן סו"מ ע"ב ע"א) הבא במחתרת ושבר את החבית אם אין לו דמים פטור עיי"ש. ומדברי הרמב"ם בפיה"מ שם והרע"ב ז"ל ומדברי הרב המאירי ז"ל שהביא בחמרא וחיי שם מבואר דס"ל דהו"ל כחייבי מיתות שהתרו בהן דלכ"ע אפי' ממלקות שעמה פטור. כמבואר בפרק אלו נערות (ל"ז ע"ב) ובחולין (פרק אותו וא"ב פ"א ע"ב) עיי"ש. והיינו משום דכיון דהרשות ביד בעה"ב להרגו דמחתרתו זו היא התראתו. אע"פ שלא הרגו. מ"מ אין דינו כחייבי מיתות שלא התרו בהן. וכן מוכח מסוגיא דפרק אלו נערות (ל"ד ע"ב) עייש"ה. ואפי' לפי מאי דפירש"י שם דכיון שלא נהרג הו"ל כחייבי מיתות שוגגין עיי"ש. וא"כ לפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל (בפט"ז מהלכות סנהדרין ה"ה) אכתי בר מלקות הוא כשהתרו בו למלקות עיי"ש. מ"מ נראה דגם לפירש"י ליכא הכא מלקות. משום דרש"י לטעמי' אזיל דנראה דס"ל דחייבי מיתות שלא התרו בהן נמי קיי"ל דנפטרו ממלקות שעמה. כדמוכח מדבריו בסוגיא דחולין שם ובמש"כ בלח"מ (פט"ז מהלכות סנהדרין שם) עיי"ש היטב. וגם נראה דמש"כ רש"י (במתניתין דפרק בן סו"מ שם) טעמא דמיפטר אע"פ שניצל משום דחייבי מיתות שלא התרו בהן פטורין מתשלומי ממון שעם המיתה. לרווחא דמילתא הוא דנקט הכי. דאפי' חייבי מיתות שלא התרו בהן נמי פטורין מתשלומי ממון שעמה. וכ"ש מחתרת דהו"ל כמיתה בהתראה. אבל ודאי מחתרת וכל כיו"ב עדיפא מחייבי מיתות שלא התרו בהן כמשכ"ל. וגם אפשר דרש"י נקט הכי אליבא דמ"ד מחתרת צריכה התראה. וכ"כ בהדיא הרמ"ה ז"ל שם דהתם הו"ל כמיתה בהתראה עיי"ש. וא"כ בלא"ה ליכא מקום קושיא מסוגיין דמכות לרבינו הגאון ז"ל וסייעתו.

ואמנם יש לתמוה לדעתם מדתניא בספרי (שופטים) פן ירדוף גוה"ד מצוה ביד גוה"ד לרדוף עיי"ש. הרי דאדרבה מצוה היא בגוה"ד לרדוף אחר הרוצח. וזה היפוך מקצה לקצה מדברי רבינו הגאון והר"י אלברגלוני ז"ל. וזו תימא. ואמנם עיקר דברי הספרי אלו תמוהים מאוד. חדא דלא אשכחן בשום דוכתא שתהא מצוה על גוה"ד לרדוף אחר הרוצח להרגו מיד כשהוא עדיין בדרכו לנוס לעיר מקלטו. דאפי' ריה"ג לא קאמר במתניתין דפ"ב דמכות (י"א ע"ב) דמצוה ביד גוה"ד להמית הרוצח אלא כשיצא חוץ לעיר מקלטו אחר שבא לשם. שהתיר את עצמו למיתה. אבל בתחילה בעודו בורח לעיר מקלטו קודם שבא לשם מאי הו"ל למיעבד. וליכא למ"ד דמצוה ביד גיה"ד. וגם קרא דיליף מיני' ריה"ג למצוה. מדכתיב ורצח גואל הדם וגו'. בשחזר ויצא הוא דמיירי. ועוד דממנ"פ אי ס"ל להך תנא דולו אין משפט מות ברוצח הכתוב מדבר. הרי לדידי' אם הרגו גוה"ד בדרך נהרג עליו. כמבואר בסוגיא דמכות שם. וכ"ש דמצוה ליכא. ואם ס"ל דבגואל הדם הכתוב מדבר. קשה אם איתא דמצוה ביד גואל הדם לרדוף אחריו ולהרגו. למה לי קרא פשיטא. דכיון דמצוה קעביד היכי תיסק אדעתין לומר שיהא לו משפט מות על זה. וגם לפי פשוטו תמוה היכא רמיזא בהך קרא הך מילתא דמצוה היא ביד גוה"ד לרדוף. וכבר עמדו בזה מפרשי הספרי. (הר"ד פרדו (בספרי דבי רב) והר"י נגאר (באהלי יהודה) עיי"ש). ומשום זה רצה הר"י נגאר ז"ל להגיה בדברי הספרי רשות ביד גוה"ד. ומ"מ הניח בצ"ע עיי"ש. וביותר תמוה דהרי אי אפשר לפרש כן כלל פשטי' דקרא דמסיים כי לא שונא הוא לו מתמול שלשם על כן אנכי מצוך וגו'. וכבר פירש"י בסוגיא דמכות שם דלמ"ד ולו אין משפט מות בגה"ד הכ"מ מאי דכתיב כי לא שונא הוא לו וגו' מוסב על ראש המקרא. פן ירדוף גוה"ד אני אומר לך להכין לו הדרך כי לא שונא היה לו ולא הרגו מדעת עיי"ש. והשתא אם איתא דמצוה ביד גוה"ד לרדוף קאמר קרא. א"כ היכי קיהיב קרא טעמא למילתא וכתב כי לא שונא הוא לו וגו' וכי משום דשלא בשנאה הרגו מצוה לגוה"ד לרדוף אחריו ולהרגו. וגם אינו מובן כלל איזה טעם יש בזה להבדלת ערי מקלט דכתב קרא על כן אנכי מצוך לאמר שלש ערים תבדיל לך. והרי אדרבה איפכא מסתברא כיון דחובת גוה"ד הוא לרדוף אחרי הרוצח ולהכותו נפש. לא היה לו להכתוב ליתן לו מקום מקלט שיוכל להנצל בכך מידי גוה"ד הרוצה לקיים המצוה המוטלת עליו. ומיהו להריטב"א ז"ל שם שמפרש דגם למ"ד דולו אין משפט מות בגה"ד הכתוב מדבר. סוף המקרא כי לא שונא הוא לו אדסמיך לי' קאי. דלהכי אין לגוה"ד משפט מות משום שלא משנאה הרגו. כי לא שונא הוא לו וגו' עיי"ש. ודלא כפירש"י שם. אפשר ליישב קצת המשך לשון הכתיב גם כהספרי. דה"נ נמי קאמר כי לא שונא הוא לו ולא משנאתו הרגו שיהי' לו משפט מות משום כך. אלא משום שנצטוה על זה ושלוחא דרחמנא הוא. אלא דמ"מ עפ"ז עוד יותר תמוה עיקר הכתוב שבא בזה ליתן טעם למצות הבדלת ערי מקלט וכמש"כ. וגם תמוה מדקאמר רב הונא רוצח שגלה לעיר מקלט ומצאו גה"ד והרגו פטור. והיכי שייך לומרו בזה פטור. הרי חיובי מיחייב מדאורייתא להרגו. ואם לא הרגו עובר הוא במצוה דאורייתא. וגם תמוה מדמוקמינן מתניתין דמכות שם דקתני ומוסרין לו שני ת"ח שמא יהרגנו בדרך וידברו אליו אליבא דר"ה. דוידברו אליו היינו דברים הראוים לו אומרים לו אל תנהג מנהג שופכי דמים וכו'. ואם איתא מאי שמא יהרגנו בדרך. ואיזה חשש יש בזה. והרי אדרבה מצוה דאורייתא קעביד בהריגתו. ואיך מסרו לרוצח שני ת"ח למנוע את גה"ד מלקיים מ"ע דאורייתא המוטלת עליו. וגם מאי קאמרי לי' אל תנהג מנהג שופכי דמים וכו'. הרי מצוה דאורייתא מקיים בהכי. ואסור לו לשמוע לדבריהם לבטל ממנו מצוה דאורייתא. וע"כ ההיא ברייתא דספרי לא אזלא אלא אליבא דהך תנא דאמר ולו אין משפט מות בגוה"ד הכתוב מדבר. כרב הונא. דלאידך תנא דאמר דברוצח הכ"מ הא ס"ל דגוה"ד נהרג עליו. והיכי יתכן כלל לומר דמצוה קעביד. והרי הדבר מוכרח ע"כ מסוגיא דהתם דעכ"פ אפי' לרב הונא ולתנא דקאי כוותי' ליכא מצוה כלל בהכי. אדרבה איסורא קעביד וכמש"כ. ועוד יש לתמוה דהרי אדרבה מלשון פן ירדוף יותר משמע דאסור לרדוף. כדקיי"ל כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת. והיכי יליף בספרי מיני' מצוה לרדוף. ועוד יש לתמוה מכמה צדדים ע"פ דברי הספרי אלו אלא שאין להאריך ודי בזה. וגם מה שרצה מהר"י נגאר ז"ל להגיה בספרי דצ"ל רשות ביד גוה"ד. מלבד דקשה להגיה הגהה כזו לעשות ממצוה רשות. בלא"ה אכתי אינו מובן היכי משמע לי' לתנא מהך קרא הכי:

ולכן יותר הי' נראה להגיה בספרי דצ"ל מצוה ביד גואל הדם שלא לרדוף. והוא טעות הרגיל שחסר תבה אחת. והיינו משום דכל השמר פן ואל אינו אלא ל"ח. ונקט תנא האי לישנא ולא קתני בפירוש שהוא עובר בל"ת אם רדף. מושום דאי הוה תני הכי הוה משמע דמילקא נמי לקי. שהרי לאו גמור הוא. שיש בו מעשה. והרי כבר ביארנו לעיל דלאו זה אין לוקין עליו ולהכי לא קתני אלא דמצוה שלא לרדוף. כלומר איסורא בעלמא ולא אזהרה למלקות. ועפ"ז אתי שפיר הכל. ולפ"ז מקור דברי רבינו הגאון והר"י אלברגלוני ז"ל הוא מברייתא זו דספרי. דלפמש"כ בביאור דברי הספרי מבואר שם כן בהדיא. אלא שראיתי בירושלמי (בפ"ב דמכות סוף ה"ו) דאמרינן התם מה טעמא דרבי יודא כי יחם לבבו עיי"ש. ופי' בפ"מ וז"ל מה טעמא דרבי יוסי הגלילי גרסינן. דקאמר במתניתין מצוה ביד גואל הדם. משום כי יחם לבבו. כתיב פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו וגו' וש"מ דמצוה לרדוף אחריו עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז מבואר בירושלמי ג"כ דקרא דפן ירדוף גוה"ד וגו' הוא מצות עשה לגואל הדם לרדוף אחריו ולהרגו. וכגירסת הספרי שלפנינו. וכן פי' בקה"ע שם עיי"ש בדבריו. מיהו אין לבנות על יסוד דברי הירושלמי אלו הסתומים. דדברי הפ"מ והקה"ע תמוהים בפירושם. דמאי ענין דברי ריה"ג דמיירי בשכבר בא לעיר מקלטו ויצא משם. לקרא דפן ירדוף וגו' דמיירי בשעכשיו הוא בורח לשם ועדיין הוא בדרך. ובזה לא שמענו לריה"ג דמצוה ביד גוה"ד. ויותר נראה לפרש דברי הירושלמי אלו בפשיטות בלא שום הגהה כלל. דקאי על מאי דתנן שם במתניתין ומוסרין לו שני ת"ח שמא יהרגנו בדרך וידברו אליו. ר"מ אומר הוא מדבר ע"י עצמו שנאמר וזה דבר הרוצח. וידוע דבר פלוגתי' דר"מ הוא רבי יהודה. ועל זה קאמר מה טעמא דרבי יודה. וזה לפי מאי דמפרש בברייתא וידברו אליו דברים הראוים לו וכו'. כדמייתי בתלמודין שם. והכי איתא בתוספתא שם. ופריך מ"ט דר"י. בשלמא ר"מ כדקאמר טעמי' מדכתיב וזה דבר הרוצח. אלא רבי יהודה אמאי מצריך דוקא שני ת"ח שידברו אליו. ולזה מסיק דנפק"ל מדכתיב כי יחם לבבו. הרי דגואל הדם חזקתו שחם לבבו ומלא חימה עזה על הרוצח. ומסתמא לא ישמע לו. ובדבריו יעורר חמתו עליו עוד יותר. ולהכי צריכין שני ת"ח לדבר אליו. דבזה קרוב הדבר שיתרצה ויתפייס. וזהו ג"כ פירושא דברייתא שם דקתני אמרו לו הרבה שליחות עושה ועי' בפירש"י שם ובמש"כ הריטב"א ז"ל שם עיי"ש היטב. אבל ע"פ הירושלמי מתפרשת בפשיטות. וכנראה דזו היא כוונת רש"י ז"ל שם עיי"ש. גם קרוב לפרש דברי הירושלמי אלו ע"פ דברי הירושלמי פרק בן סורר (סוף ה"ח) עיי"ש היטב ובפי' הקה"ע שם. אלא שצריך להגיה לפ"ז כאן כהתם. ואין להאריך בזה. ומ"מ אין שום סמך מדברי הירושלמי אלו לגירסת הספרי שלפנינו. וא"כ שפיר אפשר לומר דגירסת רבינו הגאון והר"י אלברגלוני ז"ל בספרי שם כדכתיבנא. אע"ג דבפסיקתא זוטרתא ובילקוט שם מבואר דגירסא שלהם בספרי היא כגירסא שלפנינו עיי"ש:

ואמנם עוד יש מקום אתי לפרש דברי הספרי גם לפי הגירסא שלפנינו. דמדלא קתני אלא פן ירדוף גוה"ד מצוה ביד גוה"ד לרדוף. ולא קתני מלמד שמצוה ביד גוה"ד לרדוף. או מכאן אמרו מצוה וכו' וכיו"ב כדרך הספרי בכל דוכתי. משמע דלא מהאי קרא יליף לה להך מילתא. אלא מילתא בעלמא קאמר. ולפרושי הך קרא קאתי. והיינו משום דודאי הך פן ירדוף וגו' הוא אזהרת לאו. ככל השמר פן ואל שבתורה. אלא דאזהרה זו לא קיימא רק על והכהו נפש. לומר דגוה"ד אע"פ שהוא פטור ממיתה על הריגת הרוצח קודם שבא לעיר מקלטו. לרב הונא ולתנא דקאי כוותי' דולו אין משפט מות בגוה"ד הכתוב מדבר. מ"מ מוזהר עלה באזהרת לאו. אבל הרדיפה אחריו כל כמה דלא הרגו ודאי לא אסרה תורה. ואדרבה נראה דחובת גואל הדם היא לרדפו כדי להבריחו מהרה לעיר מקלטו כדינו שפסקו לו בב"ד. משום דגלות בשוגג הוא במקום מיתה במזיד. וכי היכי דמיתה דרוצח במזיד היא מצות גואל הדם. כדכתיב גואל הדם הוא ימות את הרוצח. דבכל חייבי מיתות שנגמר דינם למיתה כתיב יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו. משא"כ ברוצח הוא מצות גואל הדם. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות רוצח) עיי"ש. והוא מדתניא (בפרק נגמר הדין מ"ה ע"ב) גואל הדם ימות הרוצח מצוה בגואל הדם. ומנין שאם אין לו גואל שב"ד מעמידין לו גואל. ת"ל וכו' עיי"ש. וכן פי' הרמ"ה ז"ל שם ובש"מ שם בשם תלמידי הר"פ ז"ל עיי"ש. הכי נמי גלות בשוגג כשנגמר דינו לגלות מצות גה"ד היא להבריחו ולרדפו לשם. והיינו דקתני בספרי פן ירדוף גיאל הדם מצוה ביד גואל הדם לרדוף. כלומר אע"ג דמוזהר באזהרת לאו שלא להכותו נפש משום שאין לו משפט מות. מ"מ הרדיפה אינה בכלל האזהרה. אלא אדרבה מצוה ביד גוה"ד לרדוף. וזה מדוקדק בלשון הספרי:

וראיתי להרמב"ן ז"ל (בעשין הנוספין לדעתו מצוה י"ג) שכתב וז"ל שנצטוינו בענין הרוצח אחר שנתחייב מיתה בב"ד שיבקשנו גואל הדם וירדוף אחריו וינקום נקמתו ממנו. שיביא אותו לב"ד ויומת כמשפטו. או שירצח אותו הגואל אם לא יוכל לו ב"ד. ואם אין לו גואל הדם שיעמידו לו ב"ד אדם ממונה מהם לרדוף אחריו ולהיות גואל דמי הנרצח. והוא אמרו יתעלה גואל הדם הוא ימית הרוצח וכו' עכ"ל עיי"ש ובמש"כ עליו הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין סי' נ"ג) עיי"ש. ומ"מ ראינו דהרמב"ן ז"ל כתב וחזר ושנה דמצוה לגואל הדם לרדוף אחרי הרוצח לעשות עמו כמשפטו. והדבר תמוה לכאורה דהרי בקרא דגואל הדם הוא ימית את הרוצח שמביא שם אין רמז לזה כלל. דמהך קרא לא שמענו אלא דכשהרוצח נגמר דינו בב"ד. אז גואל הדם הוא במקום עדים להיות ידו בו בראשונה להמיתו. אבל כשאינו ביד ב"ד מנ"ל שחייב גואל הדם לרדוף אחריו ולהביאו לב"ד. וכבר הרגיש בזה במג"א שם עיי"ש. אבל נראה ברור דמקור דברי הרמב"ן ז"ל ז"ל הוא מברייתא דספרי. כפי הגירסא שלפנינו. ודאי לא מקרא דפן ירדוף וגו' נפק"ל להספרי הכי. דליכא שום משמעות לזה בהך קרא. אלא דהכי משמע לי' מקרא דגואל הדם הוא ימית את הרוצח. שעליו הדבר מוטל להשתדל בכל מאי דאפשר שכמשפטו יעשה לו. וממיתתו במזיד והתראה נשמע גם לגלות בשוגג. דגלות בשוגג הוא במקום מיתה במזיד ובהתראה. וכשם דבמזיד ובהתראה כשנגמר דינו בב"ד למיתה על ידו הוא נהרג. הכי נמי בשוגג כשנגמר דינו לגלות ע"י הוא גולה. שמצוה עליו לרדפו לעיר מקלטו. ומזה נשמע דכ"ש במזיד דדינא הכי. וזו היא כוונת הרמב"ן ז"ל שם. ולישנא דהספרי נקט. וע"פ זה יתבארו על נכון דברי הכ"מ (בפ"א מהלכות רוצח ה"ב) שהם תמוהים מאוד לכאורה. כמו שכבר תמה עליו מהר"י נגאר ז"ל (באהלי יהודה שם) והניחם בתימא עיי"ש. אבל לפמש"כ דבריו פשוטים וברורים כמבואר. ואין להאריך. ומעתה עכ"פ לפ"ז דברי הספרי נכונים. וגם ליכא שום סתירה מדברי הספרי לדעת רבינו הגאון והר"י אלברגלוני ז"ל:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.