ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/קצח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה קצח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

נגוע אין ליולדת. ולא תבא. וטמא לא יאכל קדש. כתיב (בפרשת תזריע) גבי יולדת בכל קדש לא תגע. ואל המקדש לא תבא. וכתיב (בפרשת אמור) איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל וגו'. והנה הרמב"ם ז"ל וכל הבאים אחריו מנו לאו דבכל קדש לא תגע לאזהרת נגיעה ואכילת קדשים בטומאת הגוף לכל הטמאים כולן. אבל מדקדוק דברי רבינו הגאון ז"ל כאן נראה דס"ל דלאו דבכל קדש לא תגע הוא אזהרה בין לקדש ובין לתרומה לנגיעה ולאכילה בטומאת הגוף. ולא לכל הטמאים כולן אלא דוקא ליולדת. וכמו שיתבאר לפנינו. והנה לכאורה הי' מקום לפרש דבריו בענין אחר שלא יחלוק בזה על שאר ראשונים. ומקור הדבר הוא מסוגיא דזבחים (פרק כל הפסולין ל"ד ע"א) ובפ"ג דמכות (י"ד ע"ב) דגרסינן התם. טמא שאכל את הקדש בשלמא עונש כתיב וכו'. אלא אזהרה מנין ריש לקיש אמר בכל קדש לא תגע. רבי יוחנן אמר תני ברדלא אתיא טומאתו טומאתו וכו'. ופרכינן בשלמא ריש לקיש לא אמר כר"י גז"ש לא גמיר. אלא ר"י מ"ט לא אמר כר"ל. ומשני ההוא אזהרה לתרומה. ופרכינן ור"ל אזהרה לתרומה מנ"ל. ומשני נפק"ל מאיש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל. איזהו דבר שהוא שוה בזרעו של אהרן. הוי אומר זו תרומה. ואידך ההוא לאכילה והא לנגיעה. ופרכינן תו ור"ל האי בכל קדש לא תגע להכי הוא דאתי הא מיבעי לי' לטמא שנגע בקדש. דאיתמר טמא שנגע בקדש ר"ל אמר לוקה ר"י אמר אינו לוקה. ר"ל אמר לוקה בכל קדש לא תגע. ר"י אמר אינו לוקה ההוא אזהרה לתרומה הוא דאתי. ומשני טמא שנגע בקדש מדאפקי' רחמנא בלשון נגיעה. אזהרה לאוכל איתקיש קדש למקדש. ופרכינן תו לריש לקיש ואכתי להכי הוא דאתי ההוא מיבעי לי' לטמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים. דאיתמר טמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים ר"ל אמר לוקה ר"י אמר אינו לוקה. ר"ל אמר לוקה בכל קדש לא תגע ל"ש לפני זריקה ל"ש לאחר זריקה. ר"י אמר אינו לוקה ר"י לטעמי' וכו'. ומשני ההיא מבכל קדש נפקא. תניא כוותי' דר"ל בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל אתה אומר אזהרה לאוכל או אינו אלא אזהרה לנוגע. ת"ל בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא מקיש קדש למקדש. מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה. ואי בנגיעה מי איכא נטילת נשמה אלא באכילה עיי"ש. ומתבאר מזה דלריש לקיש קרא דבכל קדש לא תגע הוא אזהרה בין לנוגע בטומאה בבשר קדש. ובין לאוכל קדש בטומאת הגוף. לא שנא לאחר זריקה ול"ש לפני זריקה. וקרא דאיש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל. בין לר"ל ובין לר"י אינו אלא אזהרה לאכילת תרומה בטומאת הגוף. ולרבי יוחנן ס"ל דלנוגע בטומאה בקדש ליכא אזהרה. וקרא דבכל קדש לא תגע אינו אלא אזהרה לטמא הנוגע בתרומה. ומפשטא דסוגיא משמע ודאי דהדברים כפשוטן. דס"ל לר"י דהך קרא הוא אזהרה לטמא הנוגע בתרומה ולוקה עלה. אע"ג דנוגע בקדשים אינו לוקה לדידי'. משום דמעניינא דקרא משמע לי' דלא מיירי אלא בתרומה. ואע"ג דקדשים חמירי מתרומה. מ"מ הא קיי"ל דאין מזהירין ולא עונשין מן הדין. וכן נראה מפירש"י והריטב"א ז"ל שם. ומדברי הרמב"ן ושאר ראשונים ז"ל (בפ"ק דשבועות ז' ע"א) עייש"ה. וכ"כ בתוס' בזבחים שם (ל"ג ע"ב) בד"ה ה"ג ר"י אמר וכו'. ובד"ה ההוא בתרומה וכו' בשם ה"ר חיים ז"ל עיי"ש. אבל במכות שם כתבו התוס' בשם הר"ש מדרוייש ז"ל דלר"י הך קרא דבכל קדש לא תגע לאו אזהרה הוא כלל אפי' לתרומה. ולא קאמר ר"י דההוא קרא אתי לתרומה אלא לענין דפוסל תרומה במגע עד מלאת ימי טוהר כטבול יום עיי"ש. וקרא דאיש איש מזרע אהרן וגו' בקדשים לא יאכל הוא אזהרה לאוכל תרומה בטומאת הגוף לר' יוחנן כמו לר"ל כמשכ"ל. והנה הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין קכ"ט) נקט כדברי ריש לקיש דקרא דבכל קדש לא תגע הוא אזהרה לאוכל וכן לנוגע בקדש עיי"ש. וכ"כ הריטב"א ז"ל במכות שם דקיי"ל כר"ל משום דתניא כוותי' עיי"ש בדבריו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפרק י"ח מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"ג י"ד) עיי"ש ובכ"מ שם. אלא שדבריו ז"ל סותרים זה את זה. דלענין נוגע בקדש פסק שם (לעיל הלכה י"ב) כר"י. וכן לענין אכילה לפני זריקת דמים פסק כר"י דאינו לוקה עיי"ש ובכ"מ שם. וכבר עמד בזה בלח"מ (ריש פרק י"ט מהלכות סנהדרין) ונדחק ליישב עיי"ש בדבריו. אבל דבריו נראין מוכרחים בדעת הרמב"ם ז"ל. וא"כ לדעת הרמב"ם וסייעתו קיי"ל בזה כר"ל דלא תגע הוא אזהרה לנוגע ואוכל קדש. אלא דלענין מלקות פסק כר"י דאינו לוקה. וכן לענין אוכל לפני זריקת דמים פסק כר"י. מטעם שביאר בלח"מ שם עיי"ש:

ועפ"ז הי' נראה לכאורה דזו היא ג"כ כוונת רבינו הגאון ז"ל כאן. דמש"כ נגוע אין ליולדת. כוונתו ללאו דבכל קדש לא תגע. ופסק כר"ל דמהך קרא שמעינן אזהרה אף לנוגע בלא אכילה. ומש"כ וטמא לא יאכל קדש. כוונתו ללאו דצרוע או זב בקדשים לא יאכל. והוא אזהרה לאוכל תרומה בטומאת הגוף לכ"ע בין לר"י ובין לר"ל כמשכ"ל. וכן הרמב"ם (בסה"מ לאוין קל"ו) וכל הנמשכים אחריו. מנו לאו זה לאזהרת אכילת תרומה בטומאת הגוף עיי"ש. אלא דלפ"ז דברי רבינו הגאון ז"ל סתומים מאוד שסתם וכתב שני לאוין אלו בחדא מחתא זה אצל זה כאילו שניהם בדבר אחד נאמרו. והרי לפ"ז האחד מיירי בקדש ולא בתרומה. והשני בתרומה ולא בקדש. וא"כ שני ענינים חלוקים הם. ולכן הי' נראה לומר דאזיל אליבא דר"י דס"ל דבכל קדש לא תגע הוא אזהרה לנוגע בתרומה בטומאת הגוף. וכדעת התוס' בזבחים שם ושאר ראשונים ז"ל שהבאתי לעיל דס"ל דהדברים כפשוטן. כמשמעות כולה סוגיא דמכות שם. דלאזהרה ממש קאמר לעבור עלה בלאו. וקרא דצרוע או זב בקדשים לא יאכל הוא אזהרה לאוכל תרומה בטומאת הגוף בלא נגיעה. וא"כ שני לאוין אלו בתרומה מיירי. ולאו דאוכל קדשים בטומאת הגוף לא מנה רבינו הגאון ז"ל משום דכיון דפסק כר"י. ולר"י ליכא בקרא אזהרה מפורשת לאוכל קדשים בטומאת הגוף. אלא יליף לה בגזירה שוה דטומאתו טומאתו מטומאת מקדש. כל כיו"ב לשיטת רבינו הגאון ז"ל אינו בא במנין כמו שביארנו בכמה דוכתי:

איברא דעדיין אין זה מספיק. חדא דכיון דתניא כוותי' דר"ל ודאי ליכא למידחי ברייתא מקמי דרבי יוחנן. אע"ג דבעלמא קיי"ל ר"י ור"ל הלכה כר"י. מיהו אין מזה הכרע דאיכא למימר דאע"ג דברייתא מסייע לר"ל הלנתא כר"י. כמו שהכריחו התוס' (בפ"ק דע"ז ו' ע"ב) בד"ה תניא כוותי' עיי"ש ובשאר ראשונים שם. אלא דבלא"ה לפ"ז דברי רבינו הגאון ז"ל מגומגמים. דלמה אזהרה דבכל קדש לא תגע כתב סתם. ובאזהרה דבקדשים לא יאכל הזכיר קדש. והרי גם בלאו דנגיעה כתיב קדש בקרא. ועוד למה הזכיר יולדת באזהרה זו. כיון דגם שאר הטמאים בכלל. ואע"ג דקרא ביולדת כתיב. הרי גם קרא דבקדשים לא יאכל במצורע ובזב הוא דכתיב. ואעפ"כ כתבו סתם בכל טמא. ומאי שנא דהכא הזכיר יולדת דמשמע יולדת דוקא:

ולכן נראה בכוונת רבינו הגאון ז"ל כאן ע"פ המבואר בסוגיא דיבמות (פרק הערל ע"ה ע"א) ובפ"ק דשבועות (ז' ע"א) דקרא דבכל קדש לא תגע הוא אזהרה בין לקדש ובין לתרומה. וכבר הקשו התוס' ושאר ראשונים ז"ל שם דזהו דלא כר"י ולא כר"ל. וכתבו שם דהיינו ע"פ ברייתא דספרא דמוקי הך קרא בין לקדש ובין לתרומה. והיינו כריש לקיש דס"ל דעיקר קרא בקדש מיירי. וס"ל בסוגיא דיבמות ובשבועות שם דמ"מ תרומה נמי איתרבאי בכלל אזהרה זו מדכתיב בכל קדש. וכמו שביאר הרמב"ן ז"ל בשבועות שם עיי"ש. וזה דלא כסוגיא דמכות וזבחים שם דס"ל אליבא דר"ל דהך קרא דוקא בקדש הוא דמיירי. ואזהרה דתרומה נפק"ל מקרא דצרוע או זב בקדשים לא יאכל. וכבר כתבו התוס' ביבמות שם בשם רבינו אפרים ז"ל דהך מילתא תליא בפלוגתא דתנאי. דסוגיא דיבמות ושבועות שם דמוקי הך קרא נמי לאזהרת תרומה. היינו להך תנא דמייתי התם בפרק הערל דמוקי קרא דאיש איש כי יהי' צרוע או זב בקדשים לא יאכל. בזב בעל שלש ראיות. ועד אשר יטהר דכתיב בהך קרא היינו עד דמייתי כפרתו ולקדש. א"כ אזהרה לתרומה לא נפקא אלא מקרא דבכל קדש לא תגע. אבל לתנא דבי רבי ישמעאל דמוקי לקרא דאיש איש מזרע אהרן כי יהי' צרוע או זב וגו' במצורע מוסגר וזב בעל שתי ראיות דלאו בני כפרה נינהו. וא"כ קרא מיירי בתרומה. ועד אשר יטהר עד דאיכא הערב שמש. א"כ אזהרה לתרומה נפק"ל מהך קרא דאיש איש מזרע אהרן וגו' בקדשים לא יאכל. וקרא דבכל קדש לא תגע לא מיירי אלא בקדש דוקא. וא"כ סוגיא דמכות ודזבחים שם אזלא אליבא דתנא דבי ר"י. ולהכי קאמרינן התם אליבא דר"ל דקרא דבכל קדש לא תגע לא מיירי אלא בקדש דוקא ולא בתרומה. ואזהרת תרומה נפק"ל מקרא דאיש איש מזרע אהרן כי יהי' צרוע או זב בקדשים לא יאכל. אבל סוגיא דיבמות ושבועות שם אזלא אליבא דתנא דפליג עלי' דתנא דבי ר"י. ולדידי' קרא דבקדשים לא יאכל לא מיירי אלא בקדשים דוקא ולא בתרומה. ואזהרת תרומה איתרבי בכלל קרא דבכל קדש לא תגע. וכוותי' אתיא נמי ברייתא דספרא דקתני בכל קדש לא תגע לרבות התרומה. והא דאיצטריך תרי לאוי לקדש לדידי'. דהא קרא דבכל קדש לא תגע נמי עיקרו בקדש מיירי. אלא דמדכתיב בכל קדש מרבינן נמי תרומה. כבר פירשו בתוס' שם (בפרק הערל) דהיינו מאי דאמרינן בגמרא שם תרי קראי בקדשים למה לי. צריכי דאי כתב רחמנא ביולדת משום דמרובה טומאתה אבל בזב אימא לא. ואי כתב רחמנא בזב דלא הותר מכללו אבל יולדת אימא לא צריכא עיי"ש. אבל בתרומה לא צריך תרי קראי. כמש"כ בתוס' שם עיי"ש ובמש"כ שם הרש"א ז"ל עיי"ש היטב. וכ"כ הריטב"א ז"ל במכות שם עיי"ש. והשתא לפ"ז נכונים היטב דברי רבינו הגאון ז"ל ולשונו מדוקדק. דס"ל לעיקר כסוגיא דפ"ק דשבועות ופרק הערל. משוס דהכי איתא נהי בספרא ובברייתא דמייתי בפרק הערל שם. ולהכי כתב אזהרה דבכל קדש לא תגע בלשון נוגע סתמא משום דקאי בין על קדש ובין על תרומה. ואזהרה דבחדשים לא יאכל כתב קדש. משום דהך קרא לא מיירי אלא בקדש דוקא ולא בתרומה. וכתנא דפליג על תנא דבי ר"י כמו שנתבאר.

והשתא מדוקדק נמי מאי דהזכיר יולדת באזהרה דבכל קדש לא תגע. דהוכרח לזה כדי שלא יקשה מה שמנה אח"כ ג"כ אזהרה דבקדשים לא יאכל. דהרי כבר מנה אזהרה דבכל קדש לא תגע. דעיקר קרא בקדש מיירי לר"ל דקיי"ל כוותי'. ולזה רמז לן דאזהרה זו איצטריך ליולדת דמיירי בה ההוא קרא. וקרא דבקדשים לא יאכל לשאר הטמאים. ותרוויייהו צריכי. כדאמרינן בפרק הערל שם. ושתי אזהרות חלוקות הן. ולפ"ז מש"כ רבינו הגאון ז"ל נגוע. היינו רק משום דהכי הוא לישנא דקרא דאפקי' לאכילה בלשון נגיעה לומר לך דנגיעה נמי כאכילה וכדקתני בברייתא (בפרק הערל שם) עיי"ש. ומדברי הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין קכ"ט) מבואר שכן היתה גירסתו גם בפ"ג דמכות שם עיי"ש אבל ודאי הך קרא הוא אזהרה נמי לאכילה:

ועדיין יש להעיר בדברי רבינו הגאון ז"ל כאן במה שלא מנה אלא לאו אחד בטומאת מקדש מדכתיב ואל המקדש לא תבא. והרמב"ם ז"ל וסייעתו מנו בזה עוד אזהרה אחת מדכתיב איש אשר לא יהי' טהור מקרה לילה לא יבא אל תוך המחנה. להזהיר לכל טמא שלא יבא לתוך מחנה לוייה. כמש"כ בסה"מ (לאוין ע"ח) עיי"ש. וגם הבה"ג מנה לאו זה וכיו"ב קשה לכאורה לעיל (לאוין קצ"ז) שלא מנה אלא לאו אחד למקריב בטומאת הגוף. והרמב"ם ז"ל וסייעתו מנו בזה עוד אזהרה אחת מדכתיב ולא יחללו שם אלהיהם. לאזהרה לטבול יום שלא יעבוד במקדש קודם הערב שמש. כמש"כ בסה"מ (לאוין ע"ו) עיי"ש. וגם הבה"ג מנה לאו זה. ואין לומר דהתם היינו משום דרבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל דס"ל דכל כיו"ב אינו בא במנין אלא אחד משני הלאוין. משום דכיון דהזהיר הכתוב על טבול יום ששימש אע"פ שאינו מחוסר אלא הערב שמש. ממילא נמי בכלל אזהרה זו טמא שעדיין לא טבל שמחוסר נמי טבילה. שיש בכלל מאתים מנה. דא"כ הו"ל למנות אזהרה דטבול יום ששימש שכוללת ג"כ טמא שלא טבל. ושוב אין לאו דטמא ששימש בא במנין לשיטתו. אבל כיון שלא מנה לעיל אלא לאו דטמא ששימש. א"כ ודאי קשה דהו"ל למנות אזהרה דטבול יום. דהרי מאזהרת טמא ששימש ודאי ליכא למשמע אזהרה לטבול יום. מיהו לזה אפשר לומר דכיון דלא אשכחן בהדיא אזהרה לטבול יום ששימש. אלא תרי קראי כתיבי בטמא ששימש. דכתיב ולא יחללו את שם קדשי. ומוקמינן לי' לאזהרה לטמא ששימש. וכתיב קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם. דהו"ל נמי אזהרה לטמא ששימש. אלא דאם אינו ענין לטמא ששימש דנפק"ל מקרא קמא. מוקמינן לי' לטבול יום ששימש. כמבואר בסו"פ הנשרפין (פ"ג ע"ב) ובפ"ב דזבחים (י"ז ע"א) עיי"ש. והילכך אין זה חשוב לאו בפ"ע. אלא דגלי לן קרא דגם טבול יום בכלל אזהרת טמא ששימש הוא. וא"כ אין להביא במנין הלאוין אלא אזהרת טמא ששימש. ובכללה גם טבול יום ששימש:

ויותר נראה לפמש"כ בתוס' (בסנהדרין ובזבחים שם) ובחי' הר"ן בסנהדרין שם בשם תוס' שהקשו דלמה לי קרא בטבול יום ששימש ותיפוק לי' מדכתיב ובא השמש וטהר מכלל שהוא טמא. כדדרשינן שם לקמן מחוסר כפורים מדכתיב וטהרה מכלל שהיא טמאה. ועוד הקשו מכמה דוכתי. ותירצו דאי לאו דגלי קרא דלא יחללו לא הוה דרשינן מחוסר כפרה מוטהרה מכלל שהיא טמאה ולא טבול יום מוטהר מכלל שהוא טמא. משום דקלישא טומאתן. אבל מכיון דאשכחן בהדיא קרא לטבול יום אע"ג דקלישא טומאתו. תו דרשינן מיני' שפיר וטהרה מכלל שהיא טמאה. שאין לחלק בין טומאה קלישא לשאינה קלישא עיי"ש. ומבואר מזה דקרא דלא יחללו דכתיב בטבול יום בא לגלויי דגם טבול יום אע"ג דקלישא טומאתו הרי הוא בכלל טמא ואין לחלק בין קלישא לשאינה קלישא טומאתו. וכן מתבאר להדיא מדברי הרמב"ם (פ"ד דביאת מקדש ה"ד) עיי"ש. וא"כ אין לנו בזה אזהרה מיוחדת בפ"ע. אלא הו"ל בכלל אזהרת מקריב בטומאה שכבר נמנה. איברא דאכתי קשה לפ"ז אמאי מנה רבינו הגאון ז"ל לקמן במנין העונשין במחייבי מיתה בידי שמים טמא ששימש וטבול יום ששימש ומחוסר כפורים ששימש בשלשה. ומאי שנא לענין מנין הלאוין שלא מנאן אלא בלאו אחד. וביותר קשה במחוסר כפורים דבהדיא מפרשינן התם טעמא משום דכתיב וטהרה מכלל שהיא טמאה ואמר מר טמא ששימש במיתה עיי"ש. הרי דרק משום דהו"ל בכלל טמא ששימש אתינן עלה. וא"כ לא הו"ל למנותו מצוה מיוחדת בפ"ע. ואכמ"ל בזה ואי"ה במקומו לקמן במנין העונשין יתבאר בזה:

ועכ"פ צ"ע לכאורה כאן מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו דלא יבא אל תוך המחנה לאזהרה לזב ובעל קרי שמשתלחים חוץ לשני מחנות שלא יכנסו למחנה לוייה. ואמנם עיקר דברי הרמב"ם ז"ל וסייעתו בזה הם נגד הגירסא שלפנינו בסוגיא דפסחים (פרק אלו דברים ס"ח ע"א) דהתם אמרינן תני תנא קמי' דר"י ב"א ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה לא יבא אל תוך המחנה זו מחנה לויה מכאן לבע"ק שיצא חוץ לשתי מחנות. א"ל אכתי לא עיילתי' אפיקתי' וכו'. אלא אימא מחוץ למחנה זו מחנה לויה. לא יבא אל תוך המחנה זו מחנה שכינה וכו' עיי"ש. הרי דלמסקנא לאו דלא יבא אל תוך המחנה לא קאי אלא על מחנה שכינה ולא על מחנה לויה. וכבר עמד בזה בכ"מ (בפ"ג מהלכות ביאת מקדש ה"ח) וכתב דע"כ גירסא אחרת הי' לפני הרמב"ם ז"ל בסוגיא דהתם עיי"ש. ובאמת שכן מבואר בפי' רבינו חננאל ז"ל לפסחים שם שהיתה לפניו גירסא אחרת בסוגיא זו עיי"ש. אבל בספרי (פרשת תצא פיסקא רנ"ה) איתא כמסקנא דגמרא בגירסא שלפנינו. דקתני התם ר"ש התימני אומר ויצא אל מחוץ למחנה זה מחנה לויה. לא יבוא אל תוך המחנה זה מחנה שכינה עיי"ש. וכן הוא שם בפסיקתא זוטרתא עיי"ש. וכן הוא בילקוט שם. וגם סוגיא דגמרא שם הביא בילקוט כגירסא שלפנינו עיי"ש. והשתא לפ"ז ממילא מבואר דאין לאו זה בא במנין. משום דלמחנה שכינה בלא"ה איכא אזהרה מקרא דאל המקדש לא תבא. ואין לאו דלא יבא אל תוך המחנה אלא כאחד משאר לאוין הכפולין שאין באין במנין. וכמו לאו דולא יטמאו את מחניהם שלא מנה רבינו הגאון ז"ל מהאי טעמא שאינו אלא לאו כפול ללאו דאל המקדש לא תבא. כמש"כ הרמב"ם (בסה"מ לאוין ע"ז) עיי"ש. ואין להקשות אכתי לפ"ז דהו"ל למנות עכ"פ במנין העשין עשה דויצא אל מחוץ למחנה דמוקמינן לה בספרי ובסוגיא דפסחים שם במחנה לויה. דלק"מ דכבר מנה רבינו הגאון ז"ל במספר הפרשיות עשה דשילוח טמאים. משום דס"ל דעשה זו מוטלת על הצבור לשלח את כל הטמאים מן המחנות אשר נאסרו לבא שמה. כל חד כדיני'. וכמו שכבר ביארנו דעת רבינו הגאון ז"ל לעיל (עשין קפ"ט) עיי"ש היטב. ויש בכלל זה גם זב ובע"ק זבה ויולדת וכיו"ב המשתלחים ממחנה לויה. וראיתי לרבינו הגאון ז"ל באזהרותיו אשר ע"פ עשרת הדברות שמנה (בדבור שני) עשה דשלוח טמאים. אבל לאו דואל המקדש לא תבא או אחד משאר לאוין האמורים בזה לא מנה שם. והוא תמוה לכאורה. וכפי הנראה הי' דעתו ז"ל שם דעשה דשלוח טמאים מוטלת על הטמאים עצמן. וא"כ לפי שיטתו דכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה. אחר שמנה העשה שוב אין הלאו בא במנין. הכא נמי כיון שמנה עשה דשילוח טמאים שוב אין הלאוין האמורים בזה באין במנין. אבל אין זו דרכו כאן. וכמו שביארנו לעיל (סוף עשין קפ"ט). וחזר בו מדעתו שם. ואין להאריך. ולפנינו יתבאר עוד בזה בס"ד.

ואמנם עדיין יש כאן מקום עיון בדברי רבינו הגאון ז"ל דאחר שמנה שני לאוין באכילת קדשים בטומאת הגוף אחד ביולדת ואחד בשאר טמאים וכמו שביארנו לעיל. א"כ הי' לו למנות ג"כ בטומאת מקדש לאו דאל המקדש לא תבא האמור ביולדת. ולאו דלא יטמאו את מחניהם האמור בשאר כל הטמאים. כמבואר בפ"ג דמכות (י"ד ע"ב) עיי"ש. בשני לאוין. דהא לשיטתו אינם לאוין כפולים מטעם שביארנו לעיל. מיהו נראה דאחר דגילה הכתוב לענין טומאת קדש דלא חילק הכתוב בין טומאת יולדת לשאר הטומאות. שוב לא איצטריך לאו מיוחד ביולדת ובשאר הטמאים לענין טומאת מקדש. וכעין שכתבו התוס' (בפרק הערל ע"ה ע"א) בד"ה והכתיב וכו' עיי"ש בדבריהם. וא"כ גם לרבינו הגאון ז"ל לאו דלא יטמאו את מחניהם אינו אלא כלאו כפול ואינו בא במנין בפ"ע. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל וסייעתו.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.