ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/קעד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה קעד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

צויתיך כל תפסח בשעריך. כתיב (בפרשת ראה) לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך וגו'. ואמרינן בספרי (פרשת ראה פיסקא קל"ב) ומייתי לה בפ"ח דפסחי' (צ"א ע"א) ובפ' בתרא דזבחים (קי"ד ע"ב). רש"א מנין לזובח את הפסח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות שעובר בל"ת ת"ל לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך עיי"ש. ולאו זה מנו ג"כ הבה"ג והר"א הזקן והר"י אלברגלוני והר"ש בן גבירול ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל וכל סייעתו הבאים אחריו לא מנאוהו. אע"ג דבפ"א (מהלכות ק"פ ה"ג) הביא הרמב"ם הלכה זו עיי"ש. חוץ מהחינוך שנמשך בזה אחר הבה"ג ומנה לאו זה (מצוה תפ"ז) עיי"ש. אע"פ שהוא מההולכים תמיד בעקבות הרמב"ם ז"ל לא יזוז ממנו. וכבר תמה עליו הר"ב פר"ד בהגהותיו עליו וכתב שלא ראה לשום אחד ממוני המצות שימנה לאו זה במנין הלאוין. לפי שלאו זה הוא נוהג דוקא בשעת היתר הבמות. דאף שהותר להקריב בבמת יחיד. מ"מ ק"פ לא הותר אלא בבמה גדולה. אבל לאחר שנבנה הבית אין חילוק בין פסח לשאר קרבנות. וכל המקריב איזה קרבן שיהי' חוץ לבית הבחירה אפי' בזה"ז חייב כרת. והנראה מדברי החינוך דס"ל דהמקריב ק"פ בחוץ מלבד הכרת הכולל עובר ג"כ בלאו זה. שהרי כתב שנוהג איסור זה אפי' בזה"ז. ומסוגיא דפרק בתרא דזבחים נראה דליתא להאי דינא עכת"ד. והניחו בצ"ע עיי"ש. והנה מש"כ שלא ראה לשום אחד ממוני המצות שמנה לאו זה. על כיו"ב נאמר לא ראינו אינה ראי'. שהרי כבר ראינו להבה"ג ורבינו הגאון ז"ל וכל הנמשכים אחר הבה"ג שמנאוהו. והראי' שהביא מפרק בתרא דזבחים לאפוקי מדעת החינוך דס"ל דמלבד כרת דבכל שחוטי חוץ. עובר על הפסח גם בלאו זה. דבריו סתומים וכנראה כוונתו לסוגיא שהבאתי לעיל. דאמרינן התם רבא אמר טעמא דר"ש (דאמר במתניתין מחוסר זמן ששחטו בחוץ בל"ת) מהכא. דתניא רש"א מנין לזובח את הפסח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות שהוא בל"ת ת"ל לא תוכל לזבוח את הפסח. יכול אף בשעת היתר הבמות. ת"ל באחד שעריך. לא אמרתי לך אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד. אימת אי נימא אחר חצות כרת נמי מיחייב. אלא לאו קודם חצות. לעולם אחר חצות ובשעת היתר הבמות קאי. והא בשעת איסור הבמות קאמר. איסור במה לו. היתר במה לחבירו עיי"ש. וקשה לכאורה מאי פריך אי אחר חצות כרת נמי מיחייב. אימא דאשמעינן קרא דבפסח יש בו לאו נוסף מלבד האזהרה הכוללת כל הקרבנות שלא לשחטן בחוץ. ולעבור על הפסח בשני לאוין ואין לומר דלא פריך אלא אלישנא דברייתא דקתני מנין לשוחט את הפסח וכו' שעובר בל"ת וכו' דמשמע דאי לאו הך קרא דלא תוכל לזבוח הי' מקום לומר דאפי' ל"ת ליכא. והיינו דפריך אחר חצות אפי' כרת נמי איכא. שהרי מכח פירכא זו יליף רבא אליבא דר"ש מהכא דשוחט מחוסר זמן בחוץ עובר בל"ת. וא"כ ע"כ אגופי' דקרא הוא דפריך. והשתא מאי קושיא. אימא דלא אתי קרא אלא לומר שעובר עליו בכרת ושני לאוין. ולעולם אחר חצות מיירי. ועכצ"ל דכיון דכרת נמי חייב לא יתכן לומר שיצטרך הכתוב לכתוב בו עוד לאו נוסף לאזהרה יתירה. או משום דמלישנא דקרא דכתיב לא תוכל לזבוח ולא כתיב לא תזבח כדכתיב לא תזבח על חמץ וגו' משמע לי' שלא בא הכתוב אלא לאסור איסור חדש שלא הי' אסור בלא אזהרה זו. ולזה הוא דפריך כרת נמי מיחייב. וגם בלא אזהרה זו כבר אסור הוא איסור חמור. והשתא לפ"ז גם בתר דמוקמינן קרא בשעת היתר הבמות אית לן למימר דאין זו אזהרה חדשה. אלא היינו גופא אזהרה דשחוטי חוץ. ולא אתי קרא אלא לומר דאפי' בשעת היתר הבמות. אע"ג דבשאר קדשים אין אזהרת שחוטי חוץ נוהגת אז מ"מ בפסח האזהרה במקומה עומדת שלא יזבחנו בבמה קטנה. וממילא מבואר לפ"ז דכשנאסרו שוב הבמות אין לנו בפסח אזהרה נוספת יותר מבשאר קדשים. כן נראה כוונת הרב ז"ל. אבל אין זה מוכרח כלל. דודאי גם באיסור שיש בו כרת שייך שפיר לומר דאתי קרא לעבור עליו בשני לאוין וכמבואר ברפ"ק דיבמות (ד' ע"א) ור"פ נושאין (צ"ז ע"א) ובשאר דוכתי. והא דלא מוקמינן אחר חצות ולעבור עליו בשני לאוין. היינו רק משום דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. כדאמרינן בעלמא. ולהכי לא מיתוקים קרא אלא קודם חצות ובא להזהיר על מחוסר זמן בל"ת. או בשעת היתר במות. דהשתא אתי להזהיר על איסור חדש. ולא ללאו יתירי לחוד הוא דאתי קרא. ולפ"ז ממילא גם בשעת איסור הבמות ישנו ללאו זה בפסח. מלבד לאו הכללי דשחוטי חוץ שבכל הקרבנות. ולפ"ז ודאי לאו זה בא בפ"ע במנין הלאוין:

וראיתי להר"א מיימון ז"ל בנו של הרמב"ם ז"ל (בספר מעשה נסים סי' ב') שנשאל מאת הר' דניאל הבבלי ז"ל על מש"כ הרמב"ם (בסה"מ שורש שלשי) דמצות שאינן נוהגות לדורות אין נמנין במנין המצות. ובתוך שאר השגות שהשיג שם על שורש זה. כתב שם וז"ל ועוד כבר מנה לא תוכל לזבוח את הפסח במצות ל"ת. וזה אצלו בשעת היתר הבמות. ואין ספק כי המצוה הזאת בטלה בבנין המקדש וקדוש מקים אשר הוא אפי' לעתיד ולא נשאר אחר קדושתו היתר. ונעשית שחיטת הפסח בחוץ כשאר כל הזבחים שהן בכרת ואין כאן לאו מיוחד. ואם מנה ז"ל בעבור שנמשך אזהרתו אפי' בשעת איסור הבמות. ועל כן אמר ז"ל בספר הקרבנות מפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט בבמת יחיד אפי' בשעת איסור הבמות. אמנם כבר יקשה על זה כי בשעת איסור הבמות הוא בכרת בכלל כל הזבחים כמו שהקשו בתלמוד ירושלמי (פ"ק דמגילה) על דברי הברייתא מנין לשוחט את הפסח בשעת איסור הבמות שהוא בל"ת שנאמר לא תוכל לזבוח את הפסח. מתמהינן עלה ענוש כרת ואת אמרת הכין. ומשום זה מוקים הברייתא בשחטו משש שעות ולמעלה שלא לשמה בשעת היתר הבמות. ולמה הוא אומר בשעת איסור הבמות. בשעת איסור במתו. וכזה אמרו ג"כ בפרק פרת חטאת לדחות דברי רבא. ונשאר אז לא תוכל וגו' מיוחד לשעת היתר הבמות ואינו נוהג לדורות. כי אין צורך בשעת איסור הבמות. כי אז נכנס בכלל הזבחים עכ"ל הר"ד הבבלי ז"ל. ועל זה השיב לו הר"א מיימון ז"ל שם דבאמת לא מנה הרמב"ם ז"ל לאו זה במנין המצות. מפני שאינו נוהג לדורות. ולא כתבו בחבורו אלא לומר דאפי' בשעת היתר הבמות הי' האיסור נוהג בקרבן פסח וכ"ש עכשיו. ומה שהביא הר"ד הבבלי משם הרמב"ם בשעת איסור הבמות. ט"ס הוא בספר שלפניו. וצ"ל בשעת היתר הבמות עכת"ד הר"א מיימון ז"ל שם עיי"ש. הרי דדברי הר"ד הבבלי ז"ל הם ממש כדברי הר"ב פר"ד בראייתו מסוגיא דזבחים שם. דמדפריך כרת נמי אית בי' מתבאר דבזמן שיש בו כרת אין בו אלא אזהרת שחוטי חוץ שבכל הזבחים. וגם הר"א מיימון ז"ל לא חלק עליו בעיקר ראייתו. אלא שכתב דגם דעת הרמב"ם ז"ל כך היא:

וכן נראה שהיא דעת הרשב"ץ ז"ל בזה"ר שכתב בפתיחת ספרו וז"ל וכן בפרק האשה בפסחים סובר ר"י כי לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך הוא בא להזהיר שלא לשחוט הפסח על היחיד. ולדבריו הוא בא במנין. ולדברי ר"ש הוא בכלל שחוטי חוץ ולא יכנס במנין פרטי עכ"ל עיי"ש. וכן כתב בפנים (בלאוין סי' נ"ב) וז"ל ואע"פ שיש אזהרה מפורשת בשחיטת חוץ בפסח שנאמר לא תוכל לזזבוח את הפסח באחד שעריך. הוצרכנו לגז"ש לשאר קרבנות. אבל כל הקדשים הם באזהרה אחת. כי כן מנאום במשנת כריתות כך נראה לי עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל דליכא אזהרה נוספת בפסח אלא דבשאר כל הזבחים לא למדנו אזהרתן לשחיטתן בחוץ אלא בג"ש שחיטה מהעלאה. משא"כ בק"פ שיש בו אזהרה מפורשת בקרא בהדיא בפ"ע. והיינו כמו שביאר הר"ד הבבלי ז"ל. אלא דמה שהביא הרשב"ץ ז"ל ראי' ממתניתין דריש כריתות. וכוונתו להוכיח ממה שמנה שם השוחט והמעלה במספר חייבי כריתות. ולא מנה שוחט את הפסח בחוץ בפ"ע. אלא כייל כל הזבחים כולן כאחת ופסח בכללן. מוכח מזה דליכא אזהרה נוספת בפסח יותר מבשאר הזבחים. אלא אזהרתו היינו גופא אזהרת שחוטי חוץ דבשאר הזבחים. אלא דאזהרתו מפורשת בו בהדיא בפ"ע. דבריו ז"ל תמוהים אצלי טובא. דהרי בהך מתניתין לא מנה אלא כריתות. ונפק"מ לענין שחייב חטאת על כל אחת ואחת. אבל באזהרה זו דלא תוכל לזבוח את הפסח אפי' תימא דהו"ל אזהרה נוספת בפסח מלבד אזהרת שחוטי חוץ. מ"מ הרי אין בה לא כרת ולא חטאת אלא אזהרת לאו בלבד. אבל כרת אין בו אלא מצד איסור שחוטי חוץ הנוהג בכל הזבחים כולן. וא"כ אין ענין אזהרה זו למתניתין דהתם כלל. ואין מקום להוכיח כן אלא ממתניתין דרפ"ג דמכות דחשיב התם בין הלוקין השוחט והמעלה בחוץ עיי"ש. ואמאי לא קחשיב השוחט את הפסח בפ"ע. כיון שיש בו אזהרה נוספת יותר מבשאר זבחים. ונפק"מ למילקי עלי' שתים. אחת משום אזהרה דשחוטי חוץ דכל הקדשים. ואחת משום אזהרת לא תוכל לזבוח את הפסח שמיוחדת בו יותר מבשאר הזבחים. אלא ודאי אין בו אזהרת נוספת. אלא היינו גופא אזהרת שחוטי חוץ. אלא דבפסח פירש הכתוב האזהרה בהדיא ובשאר הזבחים סמך אג"ש מהעלאה. אלא דבאמת גם מההיא דהתם אין הכרח ויש לדחות מכמה טעמי ואין להאריך. ולכן דברי הרשב"ץ ז"ל תמוהים אצלי בזה:

עוד ראיתי להרשב"ץ ז"ל (שם בלאוין סי' מ') שכתב על דברי הר"ש ב"ג ז"ל שמנה שם באזהרותיו לאו דלא תוכל לזבוח את הפסח. וז"ל לא תשחט פסחי באחד השערים. וכתב על זה הרשב"ץ בזה"ר שם וז"ל ומה שאמר לא תשחט פסחי וכו' הוא הדין לשאר הקדשים שאסור לשחטן בחוץ וכו'. ובגמרא זבחים גמרו אזהרה לעונש זה מהיקישא דמעלה בחוץ וכו'. ומה שכתוב לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך פירשו בגמרא פסחים (פרק האשה) לדעת רבי יוסי ור"ש בשוחט את הפסח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות. וא"כ הוא בכלל שאר הקרבנות. והרמב"ם ז"ל כתב בחיבורו הגדול שאף בשעת היתר הבמות לוקה. ואיני יודע מנין לו. ולדבריו הי' לו ז"ל למנותו לאו מיוחד. ואולי לא מנאו משום שאין היתר הבמות נוהג לעולם. וכן בהלכות סנהדרין לא מנאו עם הלאוין שלוקין עליהם. ואח"כ מצאתי בפרק פרת חטאת כדברי הרמב"ם ז"ל עכ"ל עיי"ש. והנה מש"כ דמש"כ הרשב"ג לאו זה דלא תוכל לזבוח וגו' כוונתו לאזהרת שחוטי חוץ בכלל. ופסח לאו דוקא. אלא ה"ה לשאר קדשים כדגמרינן בגז"ש. הוא תמוה וע"כ לא יתכן זה בכוונת הרשב"ג ז"ל שנמשך תמיד אחרי הבה"ג. והרי הבה"ג מנה השוחט והמעלה בחוץ וגם לאו דלא תוכל לזבוח את הפסח בפ"ע. וכן הרשב"ג גופי' מנה לקמן השוחט והמעלה בחוץ בפ"ע במנין הלאוין. וע"כ דכאן כוונתו לפסח דוקא שבאה בו אזהרה מיוחדת דליתא בשאר זבחים. ומש"כ עוד הרשב"ץ ז"ל דלר"י ור"ש דמוקמי לקרא בשוחט את הפסח בבמת יחיד. הרי הוא בכלל אזהרת שחוטי חוץ דשאר הקרבנות. אזיל בזה לטעמי' דס"ל כדעת הר"ד הבבלי והר"א מיימון ז"ל דאי אפשר שתהי' אזהרה נוספת בשחיטת חוץ דפסח מלבד האזהרה דשחוטי חוץ הכללית שבכל הקדשים. כיון דכרת נמי אית בי' בשעת איסור הבמות. וכנראה מסוגיא דירושלמי ותלמודא דידן. ומש"כ הרשב"ץ ז"ל על הרמב"ם ז"ל ואמר שאינו יודע מנין לו שלוקה על לאו זה אפי' בשעת היתר הבמות. תמיהני טובא איך אישתמיטתי' להרב ז"ל סוגיא ערוכה דפרק בתרא דזבחים שם דבהדיא מוקמינן התם לקרא בשעת היתר הבמות. והוא מוכרח ע"כ לקושטא דמילתא. למאי דקיי"ל כחכמים דס"ל התם דמחוסר זמן אפי' ל"ת לית בי'. ובפרט לפמש"כ התוס' (בפ"ק דמנחות ה' ע"א) בד"ה ואי אין וכו' דבעלמא קיי"ל דאין מחוסר זמן לבו ביום עיי"ש. וא"כ כאן ע"כ לפי מאי דס"ד דמיירי בשעת איסור הבמות ובשחטו קודם חצות. ומשום דהוי מחוסר זמן לית בי' כרת אלא ל"ת. צ"ל דהוה ס"ל דיש מחוסר זמן לבו ביום. וכמש"כ הר"ב פמ"א בחי' שם עיי"ש. וא"כ לקושטא דמילתא אפי' לר"ש ע"כ אי אפשר לאוקמי אלא כדמסיק התם דמיירי בלאחר חצות ובשעת היתר הבמות. ועכ"פ למאי דקיי"ל כחכמים דר"ש במחוסר זמן ע"כ לא מיתוקים קרא אלא בשעת היתר הבמות ולאחר חצות. ופשוט דזהו מקורו של הרמב"ם ז"ל בזה:

ובאמת דלכאורה סבור הייתי לומר דלזה כוון הרשב"ץ ז"ל גופי' במה שסיים וכתב שם שאח"כ מצא בפרק פרת חטאת כדברי הרמב"ם ז"ל. אלא שראיתי בתשב"ץ (ח"ג סי' ק"כ) שכתב וז"ל ומה שתמהת על הרמב"ם ז"ל שפסק (בפ"א מהלכות ק"פ) שהעושה פסח בבמת יחיד שהוא לוקה אפי' בשעת היתר הבמות (כצ"ל) ולפי לשון הברייתא (שהוא בספרי) לדברי ר"ש אינו לוקה אלא בשעת איסור הבמות. זאת הברייתא הביאוה בגמרא פסחים (פרק האשה). וגם אני הוקשה לי. אלא שמצאתי שהרב ז"ל סמך על מה שאמרו בגמרא זבחים (פרק פרת חטאת) וחכמים אומרים כל שהציבור מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל. וכאן וכאן לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים. הנה שדעת חכמים הוא שאפי' בשעת היתר הבמות לא קרבו ליחיד פסחים. ופסק הרב ז"ל כחכמים עכ"ל עיי"ש. הרי מה שסתם הרשב"ץ ז"ל בזה"ר שם פירש כאן בתשובתו. ולפ"ז עוד יותר יש להתפלא על דבריו דאם מקורו של הרמב"ם ז"ל הוא מהתם. מנ"ל דלחכמים יש בזה לאו ולוקה עליו. הרי טעמא דחכמים מפרשינן התם דנפק"ל מדכתיב איש הישר בעיניו. ישרות תקריבו חובות לא תקריבו. כדאמרינן התם (קי"ז ע"ב) עיי"ש. ואין זה אלא לאו הבא מכלל עשה. וכמש"כ התוס' שם (לקמן קי"ט ע"ב) בד"ה הקדישן עיי"ש. ואפי' את"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דלאו גמור הוא כיון דרישא דהך קרא כתיב בלשון לאו לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו. וכדאמרינן שם (לעיל קי"ד ע"א) אליבא דר"ש עיי"ש. אכתי קשה דא"כ לא הו"ל להרמב"ם להביא דין זה בפסח בלבד אלא בכל הקרבנות שבחובה. וכדקאמרי חכמים התם. וגם לא הו"ל לכתוב שלוקין על זה. כיון דלא נזכר בדברי חכמים כלל בזה שעוברין בל"ת. ועוד דבהדיא כתב הרמב"ם שם הלאו מקרא דלא תוכל לזבוח את הפסח וגו'. והרי חכמים לא ילפי אלא מקרא דאיש הישר בעיניו. וגם אחרי אשר עמד בההיא דפרק פרת חטאת. איך לא ראה שדברי הרמב"ם מבוארין בגמרא בהדיא בסוגיא דלעיל מיני'. ולכן דברי הרשב"ץ ז"ל נפלאים בעיני:

ועכ"פ מתבאר דטעם הסוברין שאין למנות לאו זה אינו אלא משום דס"ל דהו"ל לאו שאינו נוהג לדורות. משום שלא יהי' עוד היתר במות לעולם. ואע"פ שנהג גם אחר מ"ת מיהת עד זמן בנין הבית בימי שלמה. מ"מ ס"ל דחשיבא מצוה שאינה נוהגת לדורות. ולא דמי לעשה דבכתף ישאו ולאו דלא יסורו דבדי הארון שמנו. כמו שביאר הר"א מיימון ז"ל שם והרמב"ן ז"ל (בשורש שלשי) והרשב"ץ בזה"ר (לאוין סי' קט"ו) עיי"ש. ואע"ג די"ל דגם עכשיו בשעת איסור הבמות איכא נפק"מ בלאו זה לעבור עליו בשני לאוין. מ"מ ס"ל דבשעת איסור הבמות דכרת נמי אית בי'. לא יתכן לומר דכתב בי' קרא אזהרה נוספת מלבד האזהרה הכללית דשחוטי חוץ דאיתא בכל הקדשים. וע"כ לאו דלא תוכל לזבוח את הפסח וגו' היינו אזהרה דשחוטי חוץ גופא. אלא דגלי קרא דגבי פסח נוהגת אזהרת שחיטת חוץ אפי' בשעת היתר הבמות לגבי שאר קרבנות. וכמו שהוכיח הר"ד הבבלי ז"ל מהירושלמי והבבלי. וזו היא ג"כ סברת הרשב"ץ ז"ל ואחריהם הר"ב פר"ד שם. אבל כבר ביארנו דאע"ג דמפשטות לישנא דתלמודא בבבלי ובירושלמי משמע הכי לכאורה. מ"מ כיון דלפ"ז נצטרך לחדש כלל חדש דבחייבי כריתות לא אמרינן לעבור עליו בשני לאוין. והרי הדבר מבואר (ברפ"ק דיבמות ובפרק נושאין) דגם בחייבי כריתות אמרינן הכי וגם אין שום טעם וסברא לחלק בהכי. ע"כ אין לפרש הסוגיא אלא ע"פ מאי דאמרינן בעלמא כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. וא"כ שוב ליכא שום ראי' כלל מהתם וכמו שנתבאר. ואפי' לפי סברתם. מ"מ נראה דהיינו דוקא אם לא הי' נפק"מ בלאו זה לדינא בשום ענין כלל אלא לעבור עליו בשני לאוין בלבד. והיינו רק לס"ד דהוה ס"ל דלא אתי הך קרא אלא לשעת איסור הבמות לחוד וא"כ ליכא שום נפק"מ בלאו זה אלא להוסיף עוד לאו באיסור שחוטי חוץ שכבר יש בו כרת ואזהרה כללית בכל הקדשים. אבל למאי דמסקינן דקרא אתי לחדושי בפסח אזהרה אפי' לשעת היתר במות. ואיכא נפק"מ טובא בלאו זה לדינא. שוב אית לן שפיר למימר דגם בשעת איסור הבמות איכא נפק"מ בלאו זה לעבור עליו בשני לאוין. דמהיכא תיתי לן למימר דהיינו האזהרה גופא דשחוטי חוץ. כיון דכתיב לאו פרטי לפסח מיוחד בפ"ע. ואית בי' נפק"מ לדינא אפי' בגוונא דליכא אזהרת שחוטי חוץ הכללית לכל הקרבנות. ולכן דבריהם צ"ע אצלי:

והי' נראה לומר קצת בכוונתם לכאורה דודאי לא שנא בין איסור לאו גרידא ללאו שיש בו כרת לענין דשייך לומר בהם לעבור עליו בשני לאוין. אלא דהכא כיון דכתיב הלאו בלשון לא תוכל לזבוח משמע שבא הכתוב לחדש איסור בדבר שלא הי' אסור כלל אי לאו דגלי הך קרא דאסור וכמשכ"ל. ומאי דפריך כרת נמי מחייב אינו אלא כדי לאלומי קושייתו. לומר דגם בלא הך קרא אית בי' איסור חמור. דכרת נמי מחייב. אבל ודאי דגם משום איסורא גרידא בלא כרת נמי הוה קשה מלישנא דקרא כמש"כ. ולהכי הוכרח לאוקמי' בשעת היתר הבמות דבלא קרא ודאי הוה לן למימר דמותר לגמרי ולית בי' שום איסורא כלל. ואשמעינן קרא דאע"ג דבשאר קרבנות אין איסור שחוטי חוץ נוהג. מ"מ בפסח איסורא דמעיקרא לא פקע. ועדיין הרי הוא אסור כדמעיקרא. ואין כאן איסור חדש. אלא דאכתי קאי באיסורא קמא כדמעיקרא. וא"כ בזמן איסור הבמות אין לנו אלא האזהרה הכוללת כל הקדשים בלבד:

אמנם לפ"ז קשה לכאורה דאכתי גם בשעת היתר הבמות. מלבד לאו דלא תוכל לזבוח אית בי' נמי לאו דלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים איש כל הישר בעיניו. דדרשינן מיני' ישרות תקריבו חובות בל תקריבו. כמבואר שם (לעיל קי"ד ע"א וקי"ז ע"ב). ואע"ג דבתוס' שם (קי"ט ע"ב) בד"ה הקדישן וכו'. כתבו דחובות היחיד וקרבנות צבור בשעת היתר הבמות בבמת יחיד אין בהן אלא לאו הבמכ"ע. מ"מ דבריהם תמוהים. דהרי ודאי ל"ת גמור הוא. דהרי בקרא לא תעשון כתיב בהדיא. והרי התם בעינן למילף מהך קרא אליבא דר"ש דמחוסר זמן הוא בל"ת. וכבר עמדו האחרונים ז"ל שם בזה. ומה שרצו קצתם לחלק ולומר דלא כתבו התוס' כן אלא לענין קרבנות צבור בבמה קטנה. אבל בחובות יחיד ודאי גם להתוס' לאו גמור יש בהן. דבריהם תמוהים דהרי גם קרבנות צבור מהך קרא גופי' הוא דנפק"ל התם. וא"כ אין מקום כלל לחלק בזה. וכן נראה לענ"ד מוכרח ממשנה ערוכה דלעיל (קי"ב ע"ב) דתנן ואלו קדשים קרבין במשכן. קדשים שהוקדשו למשכן קרבנות צבור קרבין במשכן. וקרבנות היחיד בבמה. קרבנות היחיד שהוקדשו למשכן יקריבו במשכן ואם הקריבן בבמה פטור עיי"ש. משמע להדיא דדוקא קדשי היחיד דאע"ג שהוקדשו למשכן. מ"מ כיון דאי לאו שהקדישן להקריבן במשכן אפי' לכתחילה קרבין בבמה. השתא מיהת נהי דלכתחילה איכא איסורא משום דכתיב כאשר נדרת תשמור. בפירש"י. מ"מ בדיעבד אם עבר והקריבן בבמה פטור. אבל קרבנות צבור אם עבר והקריבן בבמה קטנה לא מיפטר מיהת ממלקות מלאו דלא תעשון. ולא כדעת התוס'. וקצת אפשר לומר עפ"מ דדריש בספרא (פ' אחרי פ"ט) מדכתיב וזבחו זבחי שלמים לשם אותם. איני יודע איזה קדשים קרבין בבמה. ת"ל שלמים וכו' מה שלמים מיוחדים נדר ונדבה אף איני מרבה אלא כל שהוא בא בנדר ובנדבה. עיי"ש בק"א ובפי' הר"ש משאנץ ז"ל שהקשה מסוגיא דזבחים שם דילפינן לה מקרא דאיש כל הישר בעיניו עיי"ש. עכ"פ מבואר לפי הך ברייתא דספרא דגם בחובות דיחיד כחטאות ואשמות ליכא אלא לאו הבמכ"ע. וא"כ גם קרבנות צבור אימעיטו מהך מיעוטא דאותם דדוקא הבאים בנדר ונדבה כשלמים. לאפוקי קרבנות צבור שאינם באין בנדר ונדבה ואין בהן אלא לאו הבא מכלל עשה להך תנא דספרא ולפ"ז אפשר לומר דזו היא כוונת התוס' להקשות אברייתא דקחני הקדישן בשעת היתר הבמות ושחטן והעלן בשעת היתר הבמות פטור מכלום. דאם נימא דקאי על חובות היחיד או קרבנות צבור. הרי עכ"פ אפי' את"ל דהך ברייתא נמי ס"ל כהאי תנא דספרא. אית בהו מיהת לאו המכ"ע ממיעוטא דוזבחו זבחי שלמים לשם אותם והיכא קתני דפטור מכלום דמשמע דאפי' עשה לית בה. וכ"ש דקשה לפום תנא דמתניתין. וכדמפרשינן בגמרא דאיכא בהו לאו גמור. אלא דהתוס' נקטו קושייתם אפי' לכשתמצא לומר דהך ברייתא כתנא דספרא ס"ל. לזה כתבו דעכ"פ גם לדידי' אית בהו מיהת לאו המכ"ע ולא הו"ל למיתני דפטור מכלום. ואין להאריך בזה:

ומ"מ מתבאר דחובות היחיד וקרבנות צבור אם הקריבן בבמה קטנה אפי' בשעת היתר הבמות עובר בלאו. ואפי' לתנא דספרא עובר מיהת בלאו הבמכ"ע. והשתא א"כ אם איתא דלאו דלא תוכל לזבוח לא מיתוקים אלא בגוונא דליכא שום איסור אחר אלא מלאו זה לחוד. הדבר קשה אכתי מאי תיקן במאי דמוקי לה בשעת היתר במות. הרי אכתי גם בלא קרא דלא תוכל לזבוח אית בי' לאו דלא תעשון. או עכ"פ מיהת לאו הבמכ"ע דוזבחו זבחי שלמים לשם אותם לתנא דספרא. ויותר קשה לכאורה דנראה דאפי' לתנא דספרא. אע"ג דלדידי' לית בה אלא לאו הבמכ"ע. מ"מ אית לן למימר דבתר דגילה הכתוב דחובות יחיד וקרבנות צבור אינם בכלל היתר במות. שוב ממילא הדרי לאיסורא קמא וקיימי באיסור שחוטי חוץ כדמעיקרא בשעת איסור הבמות. ואית בהו לאו וכרת כשחוטי חוץ בשעת איסור במות. וכבר ראיתי להר"ב ח"ד על התוספתא (פרק בתרא דזבחים) שהעיר בזה. אלא דמאי דמסיק שם דכיון דחובות יחיד וקרבנות צבור לא נפק"ל דאין קרבין בבמה אלא מקרא דאיש כל הישר בעיניו. כי היכי דקרבנות צבור לית בהו כרת. כמתבאר מסוגיא דזבחים שם דמוקמינן קרא דלא תוכל לזבוח בשעת היתר במות. וע"כ דליכא כרת. דאל"כ הדק"ל כרת נמי מיחייב. הכי נמי בחובות יחיד ליכא כרת עיי"ש בדבריו. אבל לא הטריח עצמו לתרץ מאי דהא גופא קשיא אמאי באמת לא נימא הכי. ומהיכא פשיטא לי' לתלמודא דלא אמרינן דאהדרינהו קרא לאיסורא קמא ללאו וכרת דשחוטי חוץ כבשעת איסור הבמות. וראיתי להר"ב טה"ק (בזבחים קי"ט ע"ב) דגם הוא נתעורר בחקירה זו. והקשה שם על התוס' שכתבו דאין בזה אלא לאו הבמכ"ע אמאי לא נימא דאהדרינהו קרא לאיסורא קמא. ולאו וכרת נמי אית בהו. וצדד שם לומר דאין ה"נ דהכי הוא בקרבנות צבור. ומש"כ התוס' דליכא אלא לאו הבמכ"ע היינו דוקא בחובת יחיד. ושוב מסיק דלפמש"כ הרמב"ם בפיה"מ דהא דהותרו הבמות בגלגל נפק"ל מדתלה הכתוב איסור הבמות במתנה וכו'. מיום שפסקו המחנות נסתלקה מצות ל"ת זו וכו' עיי"ש. ולפ"ז ממילא שוב ליכא כרת אם הקריב בשעת היתר הבמות אפי' אותן קרבנות שלא הותרו בבמה עיי"ש בדבריו:

והנה גם הרע"ב נמשך אחר הרמב"ם דהיתר הבמות בגלגל נפק"ל משום דבמחנה תלה הכתוב פרט לגלגל שלא היו שם מחנות. שכבר בטלו המחנות והתחילו להיות נפוצים עיי"ש. אבל רש"י לא פי' כן אלא כתב וז"ל באו לגלגל הותרו הבמות כדילפינן לקמן מאיש כל הישר בעיניו עכ"ל עיי"ש. רק לקמן אהא דתנן קק"ל נאכלין בכל מקום. פירש"י וז"ל דכיון שבטלו הדגלים והם היו הולכים בכל הארץ לכבשה. ולא היתה חנייתן סביבות המשכן. בטלה קדושת מחנה ישראל עכ"ל עיי"ש. והר"ב טה"ק שם כתב דלפירש"י באמת אם הקריב יחיד קרבן חובה בבמה בשעת היתר הבמות חייב כרת עיי"ש. אבל פי' הרמב"ם והרע"ב ז"ל תמוה בעיני טובא חדא דאין שום רמז כלל לטעמם בגמרא שם. אלא בהדיא מבואר שם כפירש"י עיי"ש. ועוד דעיקר דבריהם ז"ל תמוהים אצלי. דהרי בכתוב (בספר יהושע) מפורש כמה פעמים מחנות אחר שבאו לגלגל. ומבואר מזה דגם בגלגל לא בטלו המחנות. אלא ע"כ כמו שדקדק רש"י ז"ל בלשונו במש"כ דהיינו טעמא דבגלגל קדשים קלים נאכלין בכל מקום משום דכיון שבטלו הדגלים ולא היתה חנייתן סביבות המשכן. בטלה קדושת מחנה ישראל. הרי שדקדק לומר דרק קדושת המחנה היא שבטלה. משום שלא חנו עוד סביבות המשכן. וכך לי תוך המחנה כחוץ למחנה. ולהכי היו אז קק"ל נאכלים בכל מקום. אבל ודאי גם אז לא בטלו המחנות. ושפיר קרינן בהו אשר ישחט במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אה"מ לא הביאו ונכרת וגו'. ועוד תמוה מדאמרינן שם (קט"ז ע"ב) עלה דתנן התם משהוקם המשכן נאסרו הבמות וכו' קדשים קלים נאכלין בכל מחנה ישראל. אמר ר"ה בכל מקומות ישראל אבל מחנה לא הוי. איתבי' ר"נ לר"ה ומחנות במדבר לא הואי והא תניא כשם שמחנה במדבר כך מחנה בירושלים. מירושלים להר הבית מחנה ישראל וכו'. אלא אימא בכל מקום מחנה ישראל עיי"ש. והשתא לפמש"כ הרמב"ם והרע"ב דהא בהא תליא. דכל שאין מחנה לאכילת קדשים קלים אין איסור שחוטי חוץ נוהג והותרו הבמות. א"כ הדבר תמוה למאי דס"ד דר"ה בכל מקום ישראל אבל מחנות במדבר לא הואי. א"כ אדפריך לי' מהך ברייתא טפי הו"ל למיפרך ממתניתין גופא דהכא דקאי עלה. דקתני משהוקם המשכן נאסרו הבמות. והשתא לר"ה דבמדבר לא הואי מחנות אמאי נאסרו הבמות. גם ראיתי להרמב"ם בפיה"מ שם שכתב וז"ל וראה גם ראה מה שאמר וקדשים קלים נאכלים בכל מקום לפי שלא הי' שם מחנה ידוע ופשטו בני אדם בארץ עכ"ל. וכן כתב גם הרע"ב שם עיי"ש. והוא תמוה מאי ראי' היא. והרי בנוב ובגבעון שכבר היו שם מחנות. ומ"מ תנן לקמן במתניתין דקק"ל נאכלין שם בכל מקום. והרמב"ם גופי' פי' שם הטעם. וז"ל ולפי שהי' מותר להם להקריב בכל מקום באותו הזמן הותר להם ג"כ לאכול קק"ל בכל מקום. והוא מה שאמר קק"ל בכל ערי ישראל עכ"ל עיי"ש. וא"כ גם בגלגל כיון דהבמות הותרו להם. גם לאכול בכל מקום הותר להם מהאי טעמא בכל מקום שהיו מקריבין. ולעולם אפשר דמתנות היו שם. ואיך הכריח הרמב"ם מזה שלא היו שם מחנות:

איברא דגם לפירש"י קשה לכאורה. דלמה לו לפרש טעמא דהותרו בגלגל לאכול קדשים קלים בכל מקום משום שלא היתה חנייתן סביבות המשכן ובטלה קדושת מחנה ישראל. והרי לקמן גבי נוב וגבעון פירש"י גופי' הטעם משום דבכל מקום שהוא שם עושה במה ומקריבו עיי"ש. והוכרח לפרש כן משום דבנוב וגבעון כבר חזרה קדושת המחנה למחנה ישראל כמבואר בגמרא שם (לקמן קי"ז ע"א) עיי"ש דאפי' בשילה שקדם הרבה לנוב וגבעון כבר. היו להם כל השלש מחנות בקדושתן. וכ"ש בנוב וגבעון שאח"כ זמן רב. וא"כ לא שייך התם טעמא דבטול קדושת המחנה. ועי' בתוס' יו"ט (מנחות פ"ג מ"ג) שדבריו תמוהים עיי"ש. ומעתה א"כ גם כאן בגלגל שפיר הוה מצי לפרש כן. ואין נראה לומר שהוצרכו כאן בגלגל לטעם זה משום דמשמע להו מלישנא דמתניתין דאפי' קק"ל שהקריבו במשכן בבמה גדולה הותר לאכלם בכל מקום. דודאי לא חמירא אכילת קדשים הקרבין בבמה גדולה מהקרבה שהותרה בבמה קטנה. וכיון שהותר להקריב שם כ"ש שמותר לאכול אותן שקרבו אפי' בבמה גדולה. ועוד דא"כ גם בנוב וגבעון דקתני לקמן דקק"ל נאכלין בכל ערי ישראל היינו אפי' קרבו בבמה גדולה. ומ"מ פירשו הטעם דשרי באכילה משום שהותרו להקריב שם. וגם לא שייך התם טעמא דביטול קדושת המחנה כמשכ"ל. ומיהו לפירש"י הי' נראה קצת לומר עפמש"כ הרמב"ם בפיה"מ שם דהיינו טעמא דבנוב וגבעון קתני במתניתין דקק"ל נאכלין בכל ערי ישראל. ובגלגל קתני דנאכלין בכל מקום. משום דבגלגל לא היו לישראל עדיין ערים ברשותן אבל היו עסוקין בכיבושן עיי"ש. ועדיין קשה דמ"מ אמאי לא קתני גם בנוב וגבעון דנאכלין בכל מקום כדקתני בגלגל. דהרי ודאי לשון זה כולל יותר. וגם אמאי נקט בכל ערי ישראל ולא קתני סתמא בכל הערים. ולכן נראה דמה"ט ס"ל לרש"י דודאי בנוב וגבעון שכבר חזרה קדושת המחנה לא הותרו לאכול קדשים קלים בכל מקום כבגלגל. אלא דוקא בערים המוקפות חומה דומיא דשלה וירושלים דקתני. והיינו ע"פ מאי דילפינן (סו"פ איזהו מקומן) ובספרא (פרשת שמיני פ"א) דקק"ל נאכלין בכל העיר מדכתיב ואת חזה התנופה ושוק התרומה תאכלו במקום טהור. וכי ראשונים במקום טומאה אכלום. אלא טהור מכלל שהוא טמא. טהור מטומאת מצורע וטמא מטומאת זב. ואיזה זה מחנה ישראל. ופירש"י וז"ל טהור מכלל שהוא טמא. מדלא כתיב קדוש ש"מ טהור במקצת קאמר ולא מן הכל. הא כיצד במחנה הטהור מטומאת מצורע שאין המצורע נכנס לו. וטמא מטומאת זב שהזבין נכנסין לו. ואיזה זה מחנה ישראל במדבר. כל דגל בתוך אסיפת דגלו. ובית עולמים תוך ירושלים. דאמרינן בפסחים מצורע משתלח חוץ לשלש מתנות. זב נכנס למחנה ישראל וכו' עכ"ל עיי"ש. והרי מבואר במתניתין (דפ"ק דכלים מ"ז) דעיירות המוקפות חומה משלחין מתוכן את המצורעין. ומבואר שם בר"ש וברא"ש דיהושע קידש את העיירות המוקפות חומה שבא"י בקדושת מחנה ישראל לכל דבר עיי"ש. וא"כ הי' ראוי לומר שיהא מותר לאכול שם קדשים קלים מאחר שהן בקדושת מחנה ישראל. וקרינן בהו תאכלו במקום טהור. שהרי מצורעין משתלחין מהן. אלא דזה אי אפשר משבאו לירושלים ונאסרו הבמות ואי אפשר להקריב אלא בירושלים. ושוב אי אפשר להוציאן משם. שהרי נפסלין ביוצא מיד חוץ לחומת ירושלים. וע"כ אין מקום אכילתן אלא בירושלים. וממילא ה"ה למע"ש דאיתקיש לקדשים אינו נאכל אלא בירושלים. אע"ג דלא שייך בו פסול יוצא. ובכל מקום דקק"ל נאכלין גם מע"ש נאכל. וכמ"ש הרמב"ם שם בפיה"מ. ועי' בפרק בתרא דזבחים (קי"ט ע"א) עיי"ש. ולפ"ז היינו דוקא משבאו לירושלים. וכן כשהיו בשלה. אבל בנוב וגבעון שהיו הבמות מותרות. אע"פ שחזרה אז קדושת מחנה ישראל ולא הותר לאכול קק"ל אלא במחנה ישראל כבמדבר. כדגמרינן מקרא דבמקום טהור. מ"מ הרי כל העיירות המוקפות חומה נמי בקדושת מחנה ישראל נינהו. וכיון שהותרו הבמות. ובכל מקום שהוא שם עושה במה ומקריב. הרי יכול לעשות במה בכל עיר המוקפת חומה ולהקריב קרבנותיו ולאכול שם. ומדוקדק שפיר עפ"ז לישנא דמתניתין דדייק ונקט ערי ישראל. עפמש"כ התוס' (בפ"ד דכתובות מ"ה ע"ב) בד"ה על פתח וכו'. דאע"ג דבכל הנסקלין ילפינן מקרא דצריך לסקלן חוץ לשלש מחנות. מ"מ היינו דוקא כשרובה ישראל אבל רובה נכרים בטלה קדושת היקף חומתה. ואין צריך להוציאן חוץ לחומה. משום דחומה כמאן דליתא. דהא עיירות המוקפות חומה משתלחין מצורעין מתוכן וכשרובה נכרים אין משתלחין משום שבטלה קדושת היקף חומתה עיי"ש. והיינו דקתני הכא ערי ישראל לאפוקי ערי נכרים. משום דאין להיקף חומתן קדושת מחנה ישראל לאכול בתוכן קדשים קלים. דאנן בעינן מקום טהור דמצורעין משתלתין מתוכן וליכא:

ומעתה לפ"ז מדוקדק היטב פירש"י. דלעיל גבי גלגל דקתני דקק"ל נאכלין בכל מקום. ע"כ הוכרח לפרש דהיינו משום דבטלה קדושת מחנה ישראל. אבל כאן בנוב וגבעון לא הוה מצי לפרושי הכי. משום דהרי ודאי היתה שם קדושת מחנה ישראל וגם לא הותר שם לאכול חוץ למחנה. אלא דלפ"ז קשה קצת במאי דתניא (סוף זבחים) דיוצא כשר בבמה. וכן קתני בתוספתא (סוף זבחים) חוץ למקומו בבמה גדולה ואין חוץ למקומו בבמה קטנה עיי"ש. ולפי מה שביארנו היינו דוקא בגלגל שבטלה שם קדושת מחנה ישראל. אבל בנוב וגבעון הי' נוהג פסול יוצא אפי' בבמה קטנה. וזה דוחק לאוקמי ברייתא דוקא בגלגל. מיהו לפמש"כ הר"ש משאנץ בפירושו לת"כ (פרשת צו ריש פרשתא ה') דהא דאין יוצא בבמה נפק"ל מקרא מדכתיב בחטאת בחצר אהל מועד יאכלוה. דמשמע מיעוטא דוקא באהל מועד ולא בבמה עיי"ש. והראב"ד ז"ל בפירושו שם כתב דנפק"ל מקרא אחרינא עיי"ש. וא"כ כיון דעכ"פ מקרא הוא דילפינן לה. אין בזה מקום קושיא. משום דאע"ג דבנוב וגבעון היתה קדושת מחנה ישראל. ולא הותרו הבמות אלא בעיירות המוקפות חומה. ושייך התם פסול יוצא כשיצא חוץ לחומה. מ"מ כבר גלי קרא דאין פסול יוצא אלא בחצר אהל מועד ולא בבמה. ואדרבה משם ראי' לדברינו. דאל"כ למה לן קרא למעוטי פסול יוצא בבמה. תיפוק לי' דלא שייכא בה מחיצה כלל. כיון דבכל מקום רשאי לעשות במה ולהקריב. אבל לפמש"כ ניחא שפיר דאיצטריך מיעוטא לנוב וגבעון דהו"ל מחיצה ושייך שם פסול יוצא. אי לאו דמיעטי' קרא. ולפ"ז נראה דמש"כ הר"ש משאנץ ז"ל שם וז"ל מה היוצא אינו נוהג בבמה שהכל נקרא חוץ. ויש מפרשים מדכתיב בחטאת וכו' עיי"ש. ולפמש"כ אין כאן מחלוקת בין מפרשים אלו. אלא דמר מפרש טעם לגלגל דודאי לא איצטריך קרא למעוטי. כיון שלא היתה שם קדושת מחנה כלל. והכל נקרא חוץ ולא שייך שום פסול יוצא כלל. ומר מפרש טעם לבמות שבנוב וגבעון שהיתה בהן קדושת מחנה ישראל ושייכא בהו מחיצה. ואיצטריך קרא למעוטי פסול יוצא. ולפ"ז נראה דמה שפירש"י (בפ"ב דזבחים כ"ח ע"ב) בד"ה ה"ג וכו' וכ"כ בסוף זבחים הטעם דיוצא כשר בבמה משום דכשרה בלא מחיצות עיי"ש. היינו משום דהתם בברייתא קתני מה יוצא כשר בבמה אף לן כשר בבמה. דמשמע דיוצא דבר פשוט הוא דכשר בבמה. ולא צריך קרא להכי. וזה ליתא אלא בבמות שבגלגל וכמו שנתבאר. ולהכי שפיר מפרש רש"י טעמא משום דכשרה בלא מחיצות. אבל ודאי בבמות שבנוב וגבעון איכא מחיצה. ובלא קרא לא הוה מכשרינן בהו יוצא. אלא דהך ברייתא לא מיירי בהכי. ונקט הכשר יוצא בבמה כדבר פשוט. משום דהכי הוא מיהת בבמות שבגלגל כדכתיבנא:

אמנם זה לא שייך אלא לפירש"י. אבל דברי הרמב"ם אינם מתיישבים בזה וכמבואר. גם יש לתמוה עוד על הרמב"ם ז"ל שם. דהרי נהי דבכרת דשחוטי חוץ כתיב מחנה. מ"מ הרי אזהרת שחוטי חוץ לא נפק"ל אלא מקרא דהשמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. וכמבואר ריש פרק השוחט והמעלה (ק"ו ע"א) ושחיטה ילפינן התם בהיקישא או בג"ש מהעלאה. ושם לא כתיבא מחנה. אלא בהדיא כתיב בה בכל מקום אשר תראה וא"כ אין האזהרה תלויה במחנה כלל. והיכי כתב הרמב"ם דמשפסקו המחנות ובאו לגלגל פסקה מצות ל"ת זו ונשאר מותר. מיהו לזה הי' אפשר לומר דכוונתו ע"פ מאי דאמרינן שם (לקמן קי"ח ע"א) דהא דתנן משבאו לשילה נאסרו הבמות וכו' קק"ל ומע"ש נאכלין בכל הרואה. נפק"ל מדכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. בכל מקום אשר תראה אי אתה מעלה אבל אתה אוכל בכל מקום אשר תראה. ופירש"י משתבואו אל המנוחה קאי קרא עיי"ש. הרי דמפרשינן מאי דכתיב בהך קרא בכל מקום אשר תראה. כל מקום אשר משם תוכל לראות העיר שילה. וע"כ הא דנאכלין בכל הרואה. היינו משום דכל הרואה הו"ל שיעור מחנה ישראל בזמן שילה. דהרי אז היו להם כל שלשה מחנות כמשכ"ל. וא"כ קק"ל נאכלין במחנה ישראל. ומעתה א"כ ודאי גם האזהרה דשחוטי חוץ תלה הכתוב במחנה. וא"כ שפיר כתב הרמב"ם כפי שיטתו דמשפסקו המחנות משנכנסו לגלגל נסתלקה מהם מצות ל"ת זו ונשאר מותר. מיהו אין זה מספיק. דא"כ אנו צריכין לומר דאין עיקר אזהרה זו אלא לזמן שהיו בשילה. וא"כ קשה מנ"ל אזהרה לשחוטי חוץ בזמן שהיו במדבר משהוקם המשכן. ואין לומר דבאמת אז לא היתה אזהרה לשחוטי חוץ. דהרי כרת לא בעי אזהרה. והא דבר"פ השוחט והמעלה טרח בגמרא לאשכוחי אזהרה לשוחט ומעלה בחוץ. היינו כמש"כ התוס' שם משום דבר"פ בתרא דמכות קחשיב תנא דמתניתין השוחט והמעלה בחוץ בין הלוקין עיי"ש. וא"כ אפשר דבזמן שהיו במדבר באמת לא היו לוקין על שחיטה והעלאה בחוץ. ומתניתין דפרק בתרא דמכות מיירי מזמן שילה וירושלים ואילך. דזה ליתא. חדא דכבר דחו התוס' שם הך תירוצא והכריחו דלכרת הוא דטרח לאשכוחי אזהרה עיי"ש. ובפרט דאליבא דהרמב"ם קיימינן ואיהו ז"ל גופי' ס"ל דכרת בעי אזהרה כמבואר בדבריו (בפ"א מהלכות שגגות) ובסה"מ (עשין ס"ט) ובפיה"מ (פ"א דכריתות) ובשאר דוכתי ועוד דאכתי מירושלים ואילך מנ"ל אזהרה. ובודאי מתניתין דמכות שם מיירי מיהת מזמן שמשבאו לירושלים ואילך. ועוד דבהדיא כתב הרמב"ם גופי' (בפי"ח מהלכות מעה"ק) דאזהרת שוחט ומעלה בחוץ גם בזה"ז נפק"ל מקרא דהשמר לך פן תעלה וגו' עיי"ש. ועכצ"ל דעיקר קרא ודאי לא אתי אלא לאזהרה כללית לשוחט ומעלה בחוץ בכל הזמנים שנאסרו הבמות. וכל מקום אשר תראה דכתיב בהך קרא. אינו יוצא מידי פשוטו. אלא דמייתורא דקרא דאשר תראה דרשינן לשילה דלא יאכלו קק"ל ומע"ש אלא בכל הרואה. ובפרט לפמש"כ הרמב"ם (בפיה"מ שם) דהך קרא אינו אלא אסמכתא בעלמא. ועיקר דינא אינו אלא מקבלה שהיתה בידם עיי"ש. וגם לכל שאר אמוראי דהתם דנפק"ל הך מילתא מקראי אחריני. ע"כ לא אתי קרא אלא כפשטי'. וא"כ הקושיא במקומה עומדת. ועוד יש לתמוה על הרמב"ם מסוגיא דפרק השוחט והמעלה (ק"ז ע"ב) דפרכינן מחוץ למחנה ובמחנה למה לי. ומסיק דאיצטריך לדרשא. לכל מר כדאית לי' עיי"ש. והשתא להרמב"ם הרי איצטריך הך קרא כדי לאשמעינן דבמחנה תלה הכתוב איסור שחוטי חוץ למעוטי זמן גלגל. ולכן דברי הרמב"ם והרע"ב ז"ל צ"ע אצלי כעת ואכמ"ל בזה:

ומיהו נראה דאפי' להרמב"ם והרע"ב נהי דבזמן גלגל ליכא כרת אפי' בהנך קרבנות שלא הותרו להקריב בבמה. מ"מ היינו דוקא בגלגל. אבל בנוב וגבעון גם לפי' הרמב"ם והרע"ב איכא כרת בהנך קרבנות שלא הותרו להקריבן בבמה. משום דבגלגל כיון דמעולם לא היו בכלל האיסור. דהרי במחנה תלה הכתוב איסור שחוטי חוץ. וכיון דאז לא היו להם עוד מחנות לדעת הרמב"ם והרע"ב דמשבאו לארץ פסקו המחנות. ומעולם לא הוזהרו על שחיטה והעלאה בחוץ אלא בזמן שהיו המחנות. הילכך אע"ג דנאסרו קצת מן הקרבנות להקריבן גם אז בבמה. מ"מ לא אמרינן דאהדרינהו לאיסורא קמא להתחייב על הקרבתן בבמה כרת. דמידי דהוי אנדרים ונדבות דכתבו התוס' (בפ"ק דביצה י"ב ע"א) ד"ה השוחט וכו' דלהכי לא לקי אם הקריבן ביו"ט. ולא אמרינן דכיון דמיעטינהו קרא שאסור להקריבן ביו"ט אהדרינהו לאיסורא קמא להתחייב עליהן מלקות מלאו דלא תעשה מלאכה. משום דכבר היו בכלל היתר מלאכת אוכל נפש. דמתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך. וכיון דאי לאו דמעטינהו קרא היו בכלל היתר המפורש בקרא. השתא נמי דאימעיטו מקרא דלכם ולא לגבוה לא קיימי אלא בלאו הבמכ"ע לחוד. ולא אמרינן דאהדרינהו קרא לאיסורא קמא ללאו דמלאכה ללקות עיי"ש. משא"כ בנוב וגבעון כיון שכבר היו להם אז כל השלש מחנות. נמצא דהו"ל בכלל אזהרה וכרת דשחוטי חוץ. אלא דגלי קרא להתיר מקצת קרבנות באותו הזמן בבמה. הילכך אין לנו אלא אותן שהותרו. דהרי בהדיא כתיב קרא איש כל הישר בעיניו דהיינו ישרות שהם נדרים ונדבות. אבל חובות דיחיד וקרבנות צבור שאינם בכלל היתר זה. ודאי אית לן למימר דקיימי באיסורא קמא בלאו ובכרת כדמעיקרא. והו"ל ממש כגיזה ועבודה דפסהמ"ק דלוקה. משום דאמרינן דכיון דמיעטי' קרא אהדרינהו לאיסורא קמא כדמעיקרא קודם שנפסלו. וכ"ש הכא. דהרי התם עכ"פ נפסלו ונפדו ויש קצת סברא לומר דלגמרי יצאו לחולין. משא"כ הכא דקדשים גמורין הן ולא התירן הכתוב להקריבן בבמה. ודאי אית לן למימר דבאיסורן דמעיקרא קיימי. ואיכא בהו כרת וזה ברור:

והשתא א"כ קשה טובא למאי דמוקי קרא דלא תוכל לזבוח את הפסח בשעת היתר הבמות. הרי בנוב וגבעון כרת נמי מיחייב על שחיטת הפסח בבמה והדק"ל. וליכא למימר דבשעת היתר הבמות דגלגל מיירי קרא דליכא כרת. דהרי באחד שעריך כתיב בהך קרא. ובגלגל עדיין לא היו להם ערים ברשותן. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שם. דמה"ט לא קתני גבי גלגל דקק"ל ומע"ש נאכלין בכל ערי ישראל כדקתני גבי נוב וגבעון כמשכ"ל. והכי הו"ל למיכתב לא תוכל לזבח את הפסח בכל מקום. אם איתא דרק בגלגל הוא דמיירי קרא. וכ"ש דקשה לפירש"י דס"ל דגם בגלגל לא שמעינן דהותרו הבמות אלא מקרא דאיש כל הישר בעיניו. וא"כ ע"כ אין מקום לחלק בין נוב וגבעון לגלגל. ובכולהו איכא חיוב כרת על אותן הקרבנות שלא הותרה הקרבתן בבמה קטנה. ולכאורה הי' קצת מקום לומר בזה עפמש"כ בתוס' חיצוניות ובתוס' הרא"ש הובא בש"מ בבכורות (ט"ו ע"א) לחלק בין חלב פסוהמ"ק לגיזה ועבודה. דבגיזה ועבודה דלא כתב קרא האיסור בפירוש. אלא מדכתב תזבח אימעיט גיזה. אית לן למימר דאהדרי' לאיסורא קמא למלקות. משא"כ חלב דכתב בי' קרא לאו גמור בפ"ע. אין לנו אלא האיסור האמור בו בלבד. ולא אמרינן דאהדרי' לאיסורא קמא לכרת עיי"ש. וא"כ הכא נמי כיון דבחובות כתב קרא לאו גמור בפ"ע בשעת היתר הבמות. מדכתיב לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים וגו'. לית לן למימר דאהדרינהו קרא לאיסורא קמא להתחייב כרת. אבל זה אינו ולא דמי כלל להתם. דהתם מיהת איכא טעמא להתיר משום שנפסלו כמשכ"ל. ועוד דאיכא היקישא להתיר מדהוקשו לצבי ואיל דחלבן מותר. ולהכי אית לן למימר דלא אתי קרא אלא למיקם עלי' בלאו האמור בו. וכדאמרי' בהדיא התם אהני היקישא ואהני קרא. אהני היקישא למעוטי מכרת ואהני קרא למיקם עלי' בלאו בעלמא. וכ"כ בתוס' חיצוניות והרא"ש שם דמשום היקישא לא אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא לכרת עיי"ש. אבל הכא לית לן שום מיעוטא למעטינהו מכרת והיתירא דקרא לא עלייהו קאי. דבנדרים ונדבות הוא דכתיב. מהיכא תיתי לן למעטינהו מכרת אע"ג דהוסיף בהן הכתוב עוד לאו מיוחד לאזהרה יתירה. וכ"ש לפמש"כ התוס' (סוף זבחים) שם דגם הכא ליכא בהו לאו אלא לאו הבמכ"ע ישרות תקריבו ולא חובות יחיד וקרבנות צבור. וא"כ עכ"פ לא גריעי מגיזה ועבודה דפסולי המוקדשין דאמרינן בהו דאהדרי' לאיסורא קמא. וא"כ ודאי קשה טובא מאי אהני במאי דמוקים קרא דלא תוכל לזבוח בשעת היתר הבמות הרי בפסח גם בשעת היתר הבמות אית בי' כרת דשחוטי חוץ כבשעת איסור הבמות. וא"כ הקושיא במקומה עומדת. כרת נמי מיחייב:

וראיתי בס' ברכת אברהם לרבנו אברהם מיימון ז"ל בנו של הרמב"ם ז"ל (בסי' ו') שכבר הרגיש בקושיא זו ה"ר דניאל הבבלי ז"ל בשאלתו להר"א מיימון. וז"ל ועוד קשיא לי מה שאמר (הרמב"ם) ז"ל (בפ"א מהלכות ק"פ) שהמקריב את הפסח בבמת יחיד אף בשעת היתר הבמות לוקה וכו'. ובפרק פרת חטאת אמר רבא טעמא דר"ש וכו' מהא מתניתא דתניא רש"א מנין לשוחט את הפסח בבמת יחיד וכו'. אימת אי נימא אחר חצות כרת נמי מיחייב וכו'. ודחינן לעולם אחר חצות ובשעת היתר הבמות. ומאי איסור במות איסור במה לו והיתר במה לחבירו. ועל הא דחיתא דרבא ודאי סמך ז"ל. והא כבר מוקמי לה בירושלמי כגון ששחטו משש שעות ולמעלה שלא לשמו בשעת היתר הבמות. ולמה שלא לשמו. שלא תאמר שלמים הן והן כשרים. ולא סגי לן בלא תירוץ דתירצו בני מערבא. דהא קיי"ל אין בין במת יחיד לבמת צבור אלא פסחים. ותרצינן כעין פסחים חובות הקבוע להן זמן. וא"כ הא פסח אסור בבמת יחיד אפי' בשעת היתר הבמות כשאר קרבנות צבור ומאי שנא פסח משאר קרבנות צבור דלא מיחייב עלי' כרת. הילכך לא מיתוקם אלא בששחטו שלא לשמו דראוי לשלמים. דרבנן פטרי לגמרי. ור"ש מחייב בל"ת. אבל אם שחטו בבמת יחיד לשמו לאחר חצות אפי' בשעת היתר הבמות תייב כרת עכ"ל עיי"ש. הרי דפשיטא לי' דהמקריב קרבנות צבור בבמת יחיד אפי' בשעת היתר הבמות חייב כרת. ומאי דמוקמינן ההיא ברייתא דקתני בשוחט את הפסח בבמת יחיד שעובר בל"ת דמיירי בשעת היתר הבמות. היינו רק בששחטו שלא לשמו. וכדמוקי לה בירושלמי (פ"ק דמגילה הי"א). אבל בששחטו לשם פסח אפי' כרת נמי מחייב אפי' בשעת היתר במות. והר"א מיימון ז"ל בחשובתו שם השיב עליו. וז"ל למה אבירנו תרבה הקושיות עלינו וכו'. ר"ש לא אמר אלא בשעת היתר הבמות כדתרצינן בזבחים. ולא איכפת לן בירושלמי. דאגמרא דילן סמכינן. ואותן הדברים שאמרת להעמיד דברי הירושלמי שנראה מכללן ומפרטן שאתה סובר שקרבנות צבור שהקריבן בבמת יחיד בשעת היתר הבמות חייב כרת. ולפיכך מאי שנא פסח מהן שלא יהיה בו כרת כדאמרת. טעות גדולה עד למאד בדברים אלו. דבשעת היתר במות אפי' שחט קרבנות צבור בשוק אין בו חיוב כרת כלל. ולא גרעה במת יחיד משוק וכו'. וליכא מאן דסליק אדעתי' דבשעת היתר במות יש חיוב כרת על הקרבה בחוץ כ"ש בבמת יחיד כלל. חוץ מכבודך. דמשנה ערוכה היא דקדשים בשעת היתר הבמות אין בהקרבתן בחוץ כרת כלל. ואפי' הקדישן בשעת איסור הבמות. דתנן כל הקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת היתר הבמות הרי אלו בעשה ואין בהם ל"ת. ובהדיא איפריש בגמרא דאם הקדישן בשעת היתר במות והקריבן בשעת היתר במות פטור מכלום. וכל הקדשים אמרינן. ל"ש קרבנות צבור או קרבנות יחיד. ולולא שכתוב לא תוכל לזבוח וגו' לא הי' בפסח אפי' לאו בשעת היתר הבמות. והיינו דאתי ר"ש בברייתא לאשמעינן דפסח בלחוד חייב עלי'. ולא פליגי רבנן עלי' בפסח כלל עכ"ל הר"א מיימון ז"ל בתשובתו. וכבר הביא בכ"מ (פ"א מהלכות ק"פ) סוף דבריו אלו עיי"ש:

הרי דלהר"א מיימון ז"ל פשיטא לי' איפכא. דבשעת היתר הבמות ליכא אפי' בקרבנות צבור לא מיבעיא כרת אלא אפי' לאו נמי ליכא בהקרבתן בבמת יחיד ואפי' בשוק. ואפי' עשה לית בהו אלא בשהקדישן בשעת איסור הבמות ומקריבן בשעת היתר הבמות. אבל הקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בשעת היתר הבמות אפי' בקרבנות צבור פטור מכלום ואפי' עשה ליכא. אבל לענ"ד דבריו ז"ל תמוהים ונפלאים מאוד אצלי. דהרי ודאי עכ"פ יש ל"ת גמור בהנך קרבנות שלא הותרו להקריבן בבמת יחיד בשעת היתר במות. דהא ילפינן להו מדכתיב לא תעשון ככל אשר אנתנו עושים וגו'. כמבואר בגמרא שם. ובודאי הדברים נראין דאפי' כרת מחייב עלייהו כמו שביארנו לעיל. ומה שהביא ראי' ממשנה ערוכה דאפי' הקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת היתר במות תנן דאין בהן אפי' ל"ת אלא עשה. הדבר פשוט דלא מיירי מתניתין אלא בהנך קרבנות שהותרו להקריבן בבמת יחיד. ואפי' לכתחילה בשעת היתר במות. אלא משום שהקדישן בשעת איסור הבמות קתני מתניתין דעובר על הקרבתן בבמת יחיד בשעת היתר במות בעשה. וכדפירש"י שם עיי"ש. אבל אותן קרבנות שלא הותרו כלל להקריבן בבמה אפי' בשעת היתר במות. ודאי אית לן למימר דאית בהקרבתן בבמת יחיד אפי' בשעת היתר במות לאו וכרת כדמעיקרא. ואפי' לפמש"כ התוס' דלא שמעינן מקרא דאיש הישר בעיניו אלא לאו הבמכ"ע. כבר נתבאר דאית לן למימר דאהדרינהו קרא לאיסורא קמא ללאו ולכרת. והכי נמי מאי דקתני בברייתא דאם הוקדשו בשעת היתר במות והקריבן בשעת היתר במות פטור מכלום. ע"כ מוכרח דלא מיירי אלא בהנך קרבנות שהותרו להקריבן בבמת יחיד. וכמש"כ התוס' שם (קי"ט ע"ב) עיי"ש. דבחובות יחיד וקרבנות צבור. הרי כיון דאימעיטו מקרא דאיש כל הישר בעיניו. א"כ עכ"פ אית בהו איסור לאו הבמכ"ע. והיכי קתני דפטור מכלום והיינו דאפי' עשה ליכא. כמבואר בברייתא שם עיי"ש. ומש"כ עוד הר"א מיימון ז"ל דר"ש לא קאמר אלא בפסח לחוד ולא בשאר הקרבנות צבור. אף שכן נראה גם מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות ק"פ) שם. אבל בפירש"י בזבחים שם מבואר דס"ל דבכל קרבנות שבחובה דיחיד ודצבור נמי איכא לאו זה. כמבואר בדבריו שם בד"ה בשעת היתר כו' עיי"ש. וממילא מבואר דגם לפירש"י ע"כ מתניתין וברייתא דקתני הקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת היתר במות אין בהן אלא עשה. ע"כ היינו רק בנדרים ונדבות שמותרים להקריבן בבמת יחיד בשעת היתר במות. דאילו בחובות היחיד והצבור עכ"פ אית בהו לאו דלא תוכל לזבוח וגו' אפי' בשעת היתר במות. ומלבד זה תמיהני על הר"א מיימון ז"ל שכנראה מדבריו מודה הוא דלהירושלמי דמוקי לה בששחטו שלא לשמו ע"כ ס"ל דבשחטו לשמו כרת נמי מתייב. דלהכי כתב דלא איכפת לן בירושלמי. דאגמרא דילן סמכינן. וא"כ אני תמה עד שהוא מקשה על הר"ד הבבלי ז"ל ועשהו כטועה בדבר משנה. יקשה על הירושלמי ממשנה ערוכה זו שסותר בה דברי הר"ד הבבלי ז"ל. ואיך יהי' הירושלמי נגד משנה ערוכה. לכן אני רואה דברי הר"ד הבבלי ז"ל נכונים מאוד ודברי הר"א מיימון ז"ל נפלאים:

איברא דגם דברי הר"ד הבבלי צ"ע לכאורה דמדברי הירושלמי גופי' לכאורה לא משמע הכי. דאם איתא דלהכי מוקי לה בירושלמי בששחטו שלא לשמו. משום דבשחטו לשמו אפי' בשעת היתר במות מחייב כרת על שחיטת קרבנות צבור בבמת יחיד. א"כ מאי פריך בירושלמי שם ולמה שלא לשמו. והרי זהו עיקר תירוצו. דבשחטו לשמו אכתי קיימא הקושיא דפריך מעיקרא ענוש כרת ואת אמר הכין. וגם קשה לכאורה מאי דקמשני שלא תאמר שלמים הן והן כשרין. ולפירושו של הר"ד הבבלי דלא מיתוקם קרא אלא בשלא לשמו דוקא. וא"כ ע"כ לפום הך שינויא לא אתי הך קרא דלא תוכל לזבוח את הפסח אלא לאשמעינן הך דינא דשוחט את הפסח בזמנו שלא לשמו פסול. והדבר תמוה אטו עד השתא לא ידעינן דפסח שנשחט בזמנו שלא לשמו פסול. והרי בלא"ה כבר נפק"ל הך מילתא מקראי אחריני (בפ"ק דזבחים ז' ע"ב) ובירושלמי (פסחים פרק תמיד נשחט ה"ב) ובספרי (פרשת ראה פיסקא קכ"ט) עיי"ש. ועוד קשה דאם איתא דהך קרא דלא תוכל לזבוח לא אתי אלא לאשמעינן דשוחט פסח בזמנו שלא לשמו פסול. א"כ מנ"ל דעובר בל"ת. והרי לפי הך אוקימתא אין בקרא אזהרת לאו כלל. ואין זה אלא מלאוי השלילה שבא לומר לא תוכל לזבוח את הפסח בזמנו שלא לשמו משום שנפסל בכך ולא יהא יוצא בו ידי חובתו. אבל אזהרת לאו לחייבו מלקות אין לנו. והרי בברייתא יליף ר"ש מהך קרא גופי' שעובר בל"ת. ולכן הי' נראה לומר דמוכרח לפרש הירושלמי כפשטי'. דפריך למה לי' לאוקמי בשלא לשמו כיון דגם בשחטו לשמו לית בי' כרת בשעת היתר הבמות. ולזה משני דאין ה"נ אלא דלרבותא בעלמא נקט אוקימתא בשלא לשמו. לומר דאפי' בשלא לשמו בזמנו הוא בל"ת. דסד"א דפסח שלא לשמו הו"ל שלמים שקרבין בבמת יחיד. קמ"ל דשלא לשמו בזמנו פסול כדדרשינן מקראי. וממילא עובר בל"ת כמו בשחטו לשמו. אבל ודאי עיקר קרא איצטריך אפי' בלשמו משום דקאי על שעת היתר במות. וכן פירשו המפרשים שם עיי"ש. וא"כ מבואר לכאורה שלא כדברי הר"ד הבבלי ז"ל:

איברא דגם פי' המפרשים קשה טובא לכאורה. דאטו רשב"ל מתני' אתי לאשמעינן. דהרי כבר שנינו בכמה משניות (בפ"ק דזבחים ובפרק תמיד נשחט) דהפסח בזמנו שלא לשמו פסול. וגם בלא"ה דברי הירושלמי מוקשים הרבה לפי פי' המפרשים. דהנה הכי גרסי' התם בירושלמי. אין כתיב בל"ת אלא מבפנים מנין מבחוץ. נשמעינה מן הדא. מנין לשוחט פסח בבמת יחיד בשעת איסור במות שהוא עובר בל"ת. ת"ל לא תוכל לזבוח את הפסח וגו'. ענוש כרת ואת אמר הכין. ר"ש בן לקיש אמר בשוחט משש שעות ולמעלן שלא לשמו בשעת היתר במה וכו'. ולמה לי שלא לשמו. שלא תאמר שלמים הן והן כשרין. ועוד מן הדא יכול אם שחטו משש שעות ולמעלן יהא כשר מה אית לך משש שעות ולמטן יהא פסול. לא שלא לשמו. אמר ר"י הדא אמרה שלמים הבאין מחמת פסח כשרים בבמה עכ"ד הירושלמי. ופי' שם הר"ב פ"מ דמאי דקאמר אין כתיב בל"ת אלא בפנים. ה"ק אין לנו ל"ת בשחוטי חוץ אלא בקדשים שהוקדשו להביאן בפנים מקרא דהשמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. מנין שהוא בל"ת על קדשים שהוקדשו להביאן בחוץ על הבמה בשעת איסור הבמות. ועל זה קאמר נשמעינה מן הדא וכו'. ופריך ענוש כרת ואת אמר הכין וכו'. כלומר למה לי אזהרה לזה. פשיטא דגם בהנך שהוקדשו להקריבן בבמה בשעת איסור הבמות ענוש כרת כשאר שחוטי חוץ ואזהרתו מקרא דהשמר לך פן תעלה וגו'. ולזה מוקי לה רשב"ל בשעת היתר במות. שאינו בכלל אזהרת שחוטי חוץ עיי"ש בדבריו. והם תמוהים אצלי דאטו מי לית לן אזהרה גם לזה מקרא דלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים וגו'. כדדריש גם בירושלמי גופי' שם לעיל בריש הסוגיא עיי"ש. גם לשון הירושלמי לא משמע כפירושו כלל. ובקה"ע פי' דלר"ש פריך. דר"ש קאמר התם לעיל דאפי' צבור בבמה גדולה לא הקריבו אלא פסחים ושאר חובות שקבוע להם זמן. ומוקי קרא דלא תעשון בצבור. ועל זה קאמר הכא מנין שאם הקריב היחיד חובות שקבוע להן זמן. כגון פסח בשעת היתר הבמות שהוא חייב עכ"ד עיי"ש. ורצה לומר דלרבי יהודה דס"ל התם דאחד היחיד ואחד צבור רשאין להקריב אפי' חובות שאין קבוע להן זמן בבמה גדולה וקרא דלא תעשון לא מיתוקם אלא בבמה קטנה. הרי יש לנו אזהרה לחובות בבמה קטנה מהך קרא. וכן לחכמים דס"ל התם דיחיד אסור להקריב חובות אפי' בבמת צבור. עכ"פ גם לדידהו קרא דלא תעשון הוא אזהרה ליחיד. אלא שכולל בין במת צבור ובין במת יחיד שלא יקריב חובות כלל. ואע"ג דבין לחכמים ובין לר"י כולל הך קרא נמי צבור בבמת יחיד. דלכ"ע בבמה קטנה אסור להקריב חובות ל"ש צבור ול"ש יחיד. היינו משום דבבמה קטנה גם הצבור חשיבי כיחידים. אבל לר"ש דס"ל דאפי' צבור בבמה גדולה לא הקריבו אלא חובות שקבוע להן זמן כעין פסחים. דילמא לא אתי קרא דלא תעשון אלא להזהיר על הצבור שלא להקריב בבמה גדולה חובות שאין קבוע להן זמן. וממילא נשמע מזה ג"כ אזהרה ליחיד בבמתו שלא להקריב חובות שאין קבוע להן זמן. דודאי לא עדיף יחיד בבמתו מצבור בבמה גדולה. אבל אכתי מנ"ל אזהרה לחובות שקבוע להן זמן שלא להקריבן בבמה קטנה. ולזה מייתי לה מקרא דלא תוכל לזבוח את הפסח כדמסיק דלא מיירי אלא בשעת היתר במות:

ולפ"ז הא דפרכינן בתלמודא דידן בסוגיא דפסחים (צ"א ע"א) לרבי יהודה הא דר"ש מנ"ל. והוצרך לשנויי תרתי ש"מ עיי"ש. אם לא נימא דפליגא אדירושלמי וס"ל דגם ר"ש גופי' לא דריש לי' אלא כדי לעבור עליו בשני לאוין. משום דבלא"ה כבר שמעינן אזהרה בין בפנים ובין בחוץ מקרא דלא תעשון. ע"כ נצטרך לומר דהעיקר כספרים דלא גרסי התם כן. כמש"כ בד"ס שם בשם ש"ס כת"י עיי"ש. וכן מבואר בדברי הר"ד והר"א מיימון ז"ל שלא הי' כך בגירסתם עיי"ש. ומאי דמסיק בירושלמי ועוד מן הדא. פירשו בפ"מ ובקה"ע דמייתי מהך ברייתא ראי' דפסח בזמנו שלא לשמו פסול מדקתני יכול אם שחטו משש שעות ולמעלה יהא כשר. והיינו ע"כ שלא לשמו. דאילו לשמו הרי זמנו הוא עיי"ש. והוא תמוה טובא דאטו מי לא אשכחן הלכה זו מפורש בהדיא בשום דוכתא עד שהוכרח בירושלמי להוכיח כן מדיוקא דברייתא זו. והרי בהדיא מבואר הך דינא במתניתין בכמה דוכתי (בפ"ק דזבחים ובפסחים פרק תמיד נשחט) ובתוספתא ובספרי כמשכ"ל. וביותר תמוה דבתר דדחי לי' הוכחה זו מהך ברייתא לפי' הפ"מ. אמאי לא מייתי לה מהנך מתניתין דהך דינא מפורש שם בהדיא. וגם מאי דאמרינן תו בירושלמי מה אית לך משש שעות ולמעלה יהא פסול וכו'. שפירש בפ"מ שבא לדחות הראי' מן ההיא ברייתא. לומר דא"כ נידוק נמי מינה דשלא לשמו קודם שש שעות יהא פסול. וזה ודאי ליתא. אלא ודאי מהך ברייתא ליכא למשמע מינה מידי עיי"ש בדבריו. והוא תמוה טובא דאטו מי לא אשכחן פלוגתא דתנאי בהך מילתא במתניתין (דפ"ק דזבחים י"א ע"ב) עיי"ש. וא"כ כבר אפשר לאוקמי הך ברייתא כבן בתירא דפוסל התם פסח ששחטו שחרית בע"פ שלא לשמו. גם בעיקר הדבר לא ידענא מהיכא משמע לי' למידק נמי מינה דקודם שש שעות פסול. והרי ודאי קודם שש קיל יותר לענין זה מאחר שש. וא"כ אדרבה דוק מינה לאידך גיסא דקודם שש כשר. דאם איתא דקודם שש פסיקא לי' לתנא דפסול. אית לן למימר דכ"ש אחר שש דפסול. והיכי קאמר יכול אם שחטו משש שעות ולמעלה יהא כשר. ובלא"ה אין פירושו נכון כלל בלשון הירושלמי. וגם פירושו של הקה"ע לא יתכן כלל. שמפרש שם דמאי דקאמר מה אית לך וכו'. מילתא אחריתא היא וקאי אדלקמן. ובא לדייק מינה דשלמים הבאים מחמת פסח כשרים בבמה. ומחק הגירסא שלפנינו וגריס במקום פסול כשר. וה"פ דכיון דלא מיבעיא לי' לתנא אלא משש שעות ולמעלה ש"מ דקודם שש כשר. והיינו דקמסיים ר"י וקאמר הדא אמרה וכו' עיי"ש. ומלבד שמשבש הספרים להגיה כשר במקום פסול. גם לשון יהא כשר אינו נכון כלל. דהרי קושטא דמילתא הכי הוא דכשר. ועוד מאי הוצרך לדייק ולומר מה אית לך וכו' לא שלא לשמו. כיון דעד השתא נמי פסיקא לי' דבשלמא לשמו עסקינן. דהרי מדייק מינה דבזמנו שלא לשמו פסול. ולא הו"ל למימר אלא הא משש שעות ולמטן כשר.

ולכן נראה לי דה"פ. דודאי רשב"ל דמוקי לברייתא בשוחט שלא לשמו בשעת היתר הבמות משמע דדוקא קאמר. משום דבלשמו אפי' בשעת היתר במות ענוש כרת על הפסח בבמת יחיד. דאמרינן דאהדרינהו קרא לחובות לאיסורא קמא דשחוטי חוץ שבכרת ולאזהרה דהשמר לך פן תעלה וגו'. ולא צריך ללמוד אזהרתו מקרא דלא תוכל לזבוח וגו'. ולהכי מוקי לה דוקא בשלא לשמו. ועל זה פריך ולמה לי שלא לשמו. כלומר מה בכך דשלא לשמו שחטו הא כיון דקיי"ל דפסח ששחטו בחוץ שלא לשמו חייב משום דכל המתקבל בפנים חייבין עליו בחוץ. כדתניא בספרא. ומייתי לה בתלמודין (בזבחים ק"ט ע"א) עיי"ש. אכתי קשה כדפרכינן ענוש כרת ואת אמרת הכין. ועל זה משני לי' שלא תאמר שלמים הן והן כשרין. פי' דאע"ג דודאי כששחטו בזמנו בחוץ שלא לשמו חייב. מ"מ בבמה בשעת היתר במות אפשר לדון ולומר דפטור. משום דאע"ג דנפק"ל מקראי דהפסח בזמנו שלא לשמו פסול. מ"מ כיון דפסח שלא לשמו בשאר ימות השנה דין שלמים יש לו. כדגמרינן (בפ"ק דזבחים ובשאר דוכתי) מקראי. אפשר לומר דגם בזמנו נהי דגלי קרא דפסול. מ"מ אין עליו תורת פסח פסול. אלא תורת שלמים פסולין עליו. וא"כ בבמה בשעת היתר במות לא מיחייב מידי. שהרי שלמים קרבין אז בבמה. ולזה איצטריך קרא דלא תוכל לזבוח את הפסח וגו' לומר שעובר בל"ת. והיינו דקאמר שלמים הן והן כשרים. כלומר דבשאר ימות השנה פסח שלא לשמו שלמים כשרים הוא. והילכך בע"פ נמי אע"ג דפסול. תורת שלמים עליו ופטור. ואשמעינן הך קרא שעובר בל"ת. ועל זה קאמר תו. ועוד מן הדא וכו' דמלבד דהדבר מבואר מצד עצמו. אביא לך ראי' לאוקימתא זו מברייתא אחריתא. דתניא יכול אם שחטו משש שעות ולמעלה יהא כשר ת"ל לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך. כך שנויה ההיא ברייתא. אלא דמייתי לה בקיצור ולא נקט מינה אלא רישא להוכיח מינה דע"כ בשעת היתר במות מיירי. דאילו בשעת איסור במות איזה חילוק יש בין ע"פ משש שעות ולמעלה לשאר ימות השנה. אבל בשעת היתר במות שפיר יש לחלק. דבשאר כל ימות השנה דפסח שלא לשמו הוא שלמים נמצא שמותר להקריבו בבמת יחיד. אבל בע"פ משש שעות ולמעלה פסול משום דהו"ל פסח בזמנו דשלא לשמו פסול. וממילא מבואר נמי דע"כ מיירי בשלא לשמו. דאילו לשמו היכי תיסק אדעתין דמשש שעות ולמעלה יהא כשר כשהקריבו בבמה. הרי אפי' תמצא לומר דאינו ענוש כרת בשעת היתר הבמות. וגם נימא דאפי' מלקות נמי ליכא. מ"מ פשיטא דכשר מיהת לא הוי. כיון דלכ"ע חובות לא הוכשרו ליקרב בבמה. אלא ודאי ע"כ לא מיירי אלא בשלא לשמו. והכי קאמר. יכול אם שחטו משש שעות ולמעלה יהא כשר. כלומר שיהא כשר הדבר ואין בו שום איסור. דאע"ג דבזמנו שלא לשמו אפי' בפנים נמי פסול. מ"מ אפשר לדון ולומר דדין שלמים יש לו. אלא דגזה"כ הוא לפסלו בזמנו אע"ג דבמחשבת שלא לשמו נתעקר ממנו שם פסח. ומצד שחיטת חיץ אין בו שום איסור. תלמוד לומר לא תוכל לזבוח את הפסח. והייינו דמסיים וקאמר מה אית לך משש שעות ולמעלן יהא פסול לא שלא לשמו (כצ"ל לדעתי. והוא טעות הרגיל בירושלמי) וה"ק מה יש לרבות שיהא פסול משש שעות ולמעלן. ע"כ אין זה אלא בשלא לשמו. דאילו לשמו פשיטא דלא הוכשר ליקרב בבמה ולא תיסק אדעתין לומר דכשר. וגם ע"פ דרכו של הקה"ע אפשר לפרש דקאי אדלקמי'. וה"ק מה יש לך לרבות שיהא פסול משש שעות ולמעלן בבמת יחיד. לא שלא לשמו. דבלשמו אפי' כרת נמי מיחייב אפי' בשעת היתר במות וכדקאמר רשב"ל ומינה דדוקא משש שעות ולמעלן אבל בשאר ימות השנה אפי' לאו נמי ליכא ומותר לגמרי. וא"כ הדא אמרה שלמים הבאים מחמת פסח כשרים בבמה. אלא שאין צורך לזה דבלא"ה מתפרשים דברי הירושלמי שפיר כמו שנתבאר. ומה שהפסיק הברייתא באמצע. ולא הביאה כולה. היינו משום שסמך בזה על הברייתא קמייתא. משום דהיינו הך. אלא ששנויה בשינוי קצת ברישא. ולכן לא הביא ממנה אלא תחילתה כפי הצריך לענינו. וכיו"ב אשכחן טובא בירושלמי. וזו היא ג"כ שיטת הר"ד הבבלי והר"א מיימון ז"ל בביאור דברי הירושלמי אלו. אלא דלהר"א מיימון ס"ל דתלמודא דידן פליגא עלי'. דמדלא חש לאוקמה להך ברייתא אלא בשעת היתר במות משמע דס"ל דאפי' שחטו לשמו בשעת היתר במות אינו עובר אלא בל"ת ואינו ענוש כרת. ומה"ט גם הרמב"ם לא הביא (בפ"א מהלכות ק"פ) אלא אוקימתא דתלמודא דידן. אבל הר"ד הבבלי ז"ל ס"ל דאין הכרע מתלמודא דידן דפליגא אירושלמי. דאפשר דלעולם גם לתלמודין לא מיתוקמא אלא בשלא לשמו דוקא. אלא משום דבשעת איסור במות אפי' בשלא לשמו איכא כרת. לכן מוקים לה בשעת היתר במות. דבזה שפיר י"ל דלשלא לשמו איצטריך קרא. ולא הוצרך לפרש לפי שהוא פשוט כדקאמר בירושלמי. ובפרט לפמש"כ בפירש"י ובתוס' בסוגיא דזבחים שם דלפי מאי דמוקמינן ברייתא בשעת היתר במות. ואיסור במה דקתני היינו איסור במה לפסח וכיו"ב בלבד. אבל הוא שעת היתר לנדרים ונדבות. הא דמסיק בברייתא וקתני יכול אף בשעת היתר הבמות כן וכו'. היינו קודם חצות דכשר בבמה שלא לשמו עיי"ש. וא"כ סיפא בשלא לשמו הוא דמיירי. ממילא אית לן למימר דרישא נמי דומיא דהכי בשלא לשמו מיירי. ולזה לא הוצרך בתלמודין לפרושי הכי בהדיא. כן נראה לומר בדעת הר"ד הבבלי ז"ל בזה.

ועפ"ז יש מקום אתי לפרש גם סוף דברי הירושלמי שם יותר בפשיטות אם נגיה במקום למעלן למטן ובמקום כשר פסול בלישנא דברייתא. והכי קאמר ועוד מן הדא (מוכח דבשלא לשמו מיתוקמא ברייתא) יכול אם שחטו משש שעות ולמטן פסול. וכוונת הירושלמי בזה לסיפא דההיא ברייתא גופא דמייתי לעיל מיני'. דקתני בה יכול אף בשעת היתר במות כן ת"ל וכו'. וכדמייתי לה נמי בתלמודין. ולפי מאי דמוקמינן לה בשעת היתר הבמות. ע"כ אין פירושו אלא כמו שפירש"י ותוס'. דהיתר במות קרי האי תנא בסיפא לפסח קודם חצות דכשר בבמה שלא לשמו. והיינו ג"כ ההיא ברייתא דמייתי מינה בירושלמי ראי' אלא שאינו מביאה בלשונה ממש משום דלישנא דברייתא סתום וצריך ביאור לפום מאי דמוקמינן רישא בשעת היתר במות. ולכן הביאה לפום פירושה ותוכן כוונתה. וכדפירש"י ותוס' שם דלקודם חצות בפסח קרי תנא בסיפא היתר במה. והיינו דקאמר ועוד מן הדא יכול אם שחטו משש שעות ולמטן יהא פסול. (פי' דקודם חצות נמי יהא פסול מהך קרא דלא תוכל לזבוח כדפסלינן אחר חצות) מה אית לך משש שעות ולמטן יהא פסול לא שלא לשמו. כלומר מה בא תנא דברייתא לומר שיהא פסול קודם חצות ומסקנתו דכשר. ע"כ אינו אלא בשלא לשמו דכשר בבמה בשאר ימות השנה. דאילו בלשמו ודאי פסול שלא בזמנו. וגם לא הוה קרי לי' תנא שעת היתר במה. וא"כ מינה נשמע גם לרישא דבשלא לשמו מיירי וכמו שנתבאר. ואפשר שחסר לפנינו לעיל סיפא דברייתא כדאיתא בתלמודא דידן בפסחים ובזבחים שם. ובירושלמי הוא דבר הרגיל בכמה דוכתי כידוע. ולכן לא סיים כאן לשון הברייתא משום דסמיך אדלעיל שכבר הביאה. וזה נראה נכון וקרוב לאמת. ואין להאריך יותר:

ועכ"פ מבואר דכבר הרגיש הר"ד הבבלי ז"ל בקושייתנו בסוגיא דזבחים שם. דגם לפי מאי דמוקי לברייתא בשעת היתר במות אכתי תקשה איסור כרת הוא. דודאי אהדרי' קרא לאיסורא קמא. וגם תירצה יפה ע"פ הירושלמי דנפק"מ לענין שלא לשמו. דאי לאו דגלי קרא הוה סד"א דלא עבד שום איסורא בהכי וכמו שביארנו. ומעתה שפיר אפשר לומר לכאורה עפ"ז בטעמן של הראשונים ז"ל מוני המצות שלא מנו לאו זה דלא תוכל לזבוח וגו'. דהיינו משום דס"ל דהא דפריך מעיקרא בתלמודין ובירושלמי אי לאחר חצות כרת נמי מיחייב. היינו רק משום דלישנא דקרא דכתיב לא תוכל לזבוח. משמע דלא בא הכתוב אלא לחדש איסור בדבר שהי' ראוי לומר שמותר לגמרי אי לאו דגלי לן האי קרא לאסרו. ולא נקט בקושייתו כרת אלא לאלומי קושייתו. כיון שכן הוא לפי האמת דגם בלא האי קרא אית בי' איסור חמור דבכרת. ואין ה"נ דגם מאיסור לאו או עשה נמי הוה פריך הכי מהאי טעמא. ולהכי מוקי לקרא בשעת היתר במות. ונפק"מ לענין שלא לשמו. דאי לאו דגלי קרא. שפיר הוה סד"א דלא עביד שום איסורא בהכי כלל. וא"כ לפ"ז אית לן למימר דאין בזה שום אזהרה נוספת לזמן איסור הבמות. אלא דגלי לן קרא דגם הפסח שלא לשמו משש שעות ולמעלה אפי' בשעת היתר במות ישנו בכלל איסור שחוטי חוץ. משום דבזמנו אין לו דין שלמים שהוכשרו ליקרב בבמה. אלא בכלל פסח הוא כמו לשמו. אלא שנפסל במחשבת פסול. והרי זה כחטאת ששחטה בחוץ שלא לשמה דאיתרבאי בספרא ובפרק השוחט והמעלה מדכתיב ואל פתח אהל מועד לא יביאנו וגו' כל המתקבל בפנים חייבין עליו בחוץ. וא"כ אין לנו בזה אזהרה בפ"ע שתבוא במנין הלאוין אלא היינו גופא אזהרה הכוללת כל שחוטי חוץ. ולכן לא מנאוה הרמב"ם וכל סייעתו ז"ל:

איברא דלדעת הרמב"ם ז"ל לא יתכן לומר כן. שהרי להדיא מבואר בדבריו (בפ"א מהלכות ק"פ) דהך קרא דלא תוכל לזבוח הוא אזהרה לשוחט את הפסח בבמת יחיד לשמו. ועכצ"ל בטעמו כמו שביאר בנו הר"א מיימון ז"ל שם. דס"ל דתלמודא דידן פליגא על הירושלמי בזה. ואתלמודא דידן סמכינן נגד הירושלמי. וא"כ לדעתו אין מקום לדברינו. ואע"ג דעכצ"ל דס"ל דלא אמרינן בזה אהדרי' לאיסורא קמא. ולית בי' איסור כרת ולא אזהרה דשחוטי חוץ בשעת היתר במות. הרי מ"מ עכ"פ אית בי' לאו דלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים וגו'. וא"כ ע"כ קרא דלא תוכל לזבוח לא איצטריך אלא כדי לעבור עליו בשני לאוין. וא"כ עכצ"ל דמלישנא דקרא דלא תוכל לזבוח ליכא למשמע מיני' מידי:

הן אמה דעיקר סוגיא דזבחים שם קשה טובא לפ"ז. דכיון דעכ"פ גם בלא קרא דלא תוכל לזבוח אית בי' מיהת לאו דלא תעשון. וליכא נפק"מ בלאו זה אלא כדי לעבור עליו בשני לאוין. א"כ למה טרח לאוקמי' בשעת היתר במות. כיון דגם בשעת איסור במות שפיר מיתוקמא לעבור בשני לאוין. שכבר הוכחנו דגם בחייבי כריתות שפיר אמרינן דאתי קרא לעבור עליו בשני לאוין. ועוד דכיון דאפשר לאוקמי קרא לקודם חצות ואתי לאשמעינן דמחוסר זמן בחוץ בל"ת. הו"ל לומר כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי ולאחר חצות. ומכל זה ע"כ מוכרח כדעת הר"ד הבבלי ז"ל דמוקמינן לה בשלא לשמו וכמו שנתבאר. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל קשה טובא. וכן יקשה לפירש"י שם (בד"ה בשעת היתר במות וכו'). שכתב דאשמעינן קרא דלגבי חובות איכא ל"ת עיי"ש. והדבר קשה דהרי בלא"ה כבר שמענו ל"ת לגבי חובות מקרא דלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים. אם לא דנימא דס"ל כנראה מדברי התוס' דבקרבנות צבור בבמת יחיד ליכא אלא לאו הבמכ"ע. ואשמעינן הך קרא דלאו נמי אית בה. אבל כבר נתבאר דדברי התוס' עצמן מוקשים בזה לפי פשוטן. מיהו נראה דפירש"י יש מקום ליישב ע"פ פי' הקה"ע על דברי הירושלמי (פ"ק דמגילה שם) דלר"ש דאמר דאפי' צבור בבמה גדולה לא הקריבו אלא חובות שקבוע להן זמן. אין לנו אזהרה אחרת לחובות שקבוע להן זמן בבמה קטנה אלא מקרא דלא תוכל לזבוח. משום דקרא דלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים לא מיתוקים אלא להזהיר את הצבור שלא להקריב חובות שאין קבוע להן זמן בבמה גדולה שלהם. וכמשכ"ל לפי פי' זה. ואם כן הוא גם דעת רש"י ניחא שפיר. דבסוגיא דזבחים שם דאליבא דר"ש קיימינן שפיר פירש כן. ומ"מ דברי התוס' (סוף זבחים) שכתבו דליכא בקרבנות חובה בבמה קטנה אלא לאו הבמכ"ע. אע"ג דשם ג"כ אליבא דר"ש קיימינן. ליכא לתרץ עפ"ז. ולומר דלא כתבו כן אלא אליבא דר"ש לטעמי' דמוקי רישא דקרא דלא תעשון לצבור בבמה גדולה לחובות שאין קבוע להם זמן. והילכך לחובות בבמה קטנה ליכא לדידי' אלא לאו הבמכ"ע מסיפא דקרא דכתיב איש כל הישר בעיניו. דאכתי תקשה דהא איכא נמי ל"ת בבמה קטנה מקרא דלא תוכל לזבוח. כדדריש ר"ש גופי' בהך ברייתא. ועכצ"ל דס"ל לתוס' כדעת הרמב"ם ובנו הר"א ז"ל דלאו זה לא קאי אלא לפסח דוקא ולא לשאר חובות. וא"כ ע"כ אין כוונתם להירושלמי שם. דהא בירושלמי שם מבואר דר"ש בהך ברייתא קאי אכולהו חובות שקבוע להן זמן וכפירש"י כמו שנתבאר לעיל. וא"כ עכ"פ מתבאר מדברי הירושלמי שם דלר"ש איכא ל"ת בכל החובות בבמה קטנה ולא כדברי התוס' שאין בהן אלא לאו הבא מכ"ע. גם קשה דלר"ש ע"כ ליכא לאו הבמכ"ע לחובות בבמה קטנה כיון דרישא דקרא דכתיב לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים לא קאי לדידי' אלא לאזהרה לחובות שאין קבוע להן זמן בבמה גדולה. וא"כ אי אפשר לומר דסיפא דהך קרא גופי' קאי על חובות בבמה קטנה ללאו הבא מכ"ע. דפסקת לי' לקרא בסכינא חריפא. ואין להאריך בזה. אבל דברי רש"י נכונים ע"פ הירושלמי לפי' הקה"ע:

ומ"מ דברי הרמב"ם ז"ל לא יתכן ליישב עפ"ז. דאע"ג דסוגיא דזבחים שם הי' אפשר לתרץ עפ"ז. ולומר דאליבא דר"ש לשיטתו גם לתלמודא דידן ס"ל דליכא שום איסור בבמה קטנה לחובות שקבוע להן זמן אם לא מהך קרא דלא תוכל לזבוח וכדס"ל לירושלמי. ואפי' לשיטת הר"ד הבבלי והר"א מיימון דלמסקנת הירושלמי שם אפי' לר"ש אית בהו לאו וכרת דשחוטי חוץ. מ"מ הרי כבר כתב הר"א מיימון לדעת הרמב"ם דתלמודא דידן פליגא עלה בהכי. וא"כ שפיר משני דמיירי בשעת היתר במות. דלר"ש ליכא למשמע שום איסור אלא מהך קרא דלא תוכל לזבוח. ולא צריכינן תו למימר דלא איצטריך קרא אלא לעבור עליו בשני לאוין. מ"מ דברי הרמב"ם עצמן לא מיתרצי בהכי. דהרי אנן ודאי לא קיי"ל כר"ש בהא. דהרי כולהו תנאי פליגי עלי' בהכי (בפרק בתרא דזבחים) עיי"ש. ואע"ג דסתם לן תנא כוותי' (בפ"ק דמגילה ט' ע"ב) עיי"ש. הרי הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת דקיי"ל אין הלכה כסתם. וא"כ לפ"ז היכי פסק כהך ברייתא דר"ש לשיטתי' הוא דס"ל הכי. ועכצ"ל דס"ל דהך ברייתא אתיא שפיר אליבא דכ"ע. וגם קשה דלפ"ז עכצ"ל דפסח דנקט ר"ש בהך ברייתא לאו דוקא הוא. אלא כפירש"י דה"ה לכל שאר חובות שקבוע להן זמן. דהרי ליכא למ"ד דחובות שקבוע להן זמן קרבין בבמה קטנה ולפי שיטה זו ע"כ לא נפק"ל אלא מהך קרא דלא תוכל לזבוח. והשתא הרי מדברי הרמב"ם שם נראה דליכא לאו זה אלא בפסח בלבד. וכמש"כ גם לדעתו הר"א מיימון ז"ל שם. ומיהו קצת אפשר לומר דאע"ג דסוגיא דזבחים שם לא אזלא אלא אליבא דר"ש לטעמי' ואנן לא קיי"ל כוותי'. מ"מ הביאה הרמב"ם להלכה משום דנפק"מ גם לדידן לענין לעבור על הפסח בשני לאוין. בלאו דלא תעשון ולא תוכל לזבוח. ובסוגיא דזבחים לא בעי לאוקמה בשעת איסור הבמות ולעבור עליו בשני לאוין משום דרבא הוה בעי למימר דר"ש יליף מיני' ל"ת למחוסר זמן בחוץ. ולזה קאמר שפיר דאית לן למימר דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. ולהכי ניחא טפי לאוקמי בקודם חצות ומשום מחוסר זמן. ולא אח"כ דליכא נפק"מ אלא לעבור עליו בשני לאוין. ועל זה קדחי לי' דלעולם אחר חצות ובשעת היתר הבמות. ור"ש לטעמי' אזיל דלדידי' גם השתא ליכא אלא לאו זה דלא תוכל לזבוח לחוד. אבל לחכמים דס"ל דמחוסר זמן שאינו מתקבל בפנים לא יתכן לומר שיהא בו אפי' לאו גרידא. בלא"ה שפיר אפשר לאוקמי קרא בשעת היתר הבמות אע"ג דלדידהו כבר יש בו לאו דלא תעשון וגו' וליכא נפק"מ אלא לעבור עליו בשני לאוין. משום דלדידהו ליכא למידרשי' לקרא למילתא אחריתא שלא יהי' בו לאו גם בלא"ה מצד אחר. ומה שלא כתב הרמב"ם שם דעובר בשני לאוין. היינו משום שלא מצא מבואר כן בהדיא בשום דוכתא. וכדרכו בכל כיו"ב כידוע. ומה"ט נמי איכא למימר שלא כתב כן אלא לענין פסח. אע"ג דלפ"ז ישנו ללאו זה גם בשאר חובות כיו"ב משום דלישנא דברייתא נקט כדרכו. אלא דלפ"ז קשה דא"כ לדידן שפיר מיתוקם הך קרא דלא תוכל לזבוח אפי' בשעת איסור הבמות ולעבור בשני לאוין. דהרי גם בשעת היתר הבמות ליכא נפק"מ בלאו זה לדידן אלא לעבור עליו בשני לאוין כמש"כ. וא"כ הו"ל להרמב"ם למנות לאו זה במנין הלאוין שלו כיון דנפק"מ גם לזה"ז ואינה מצוה שאינה נוהגת לדורות:

המתבאר לנו מכל זה שאין לנו שום הכרח לומר שאין לאו זה דלא תוכל לזבוח את הפסח נוהג עכשיו בשעת איסור הבמות לענין לעבור עליו בשני לאוין. וא"כ ודאי יפה עשו הבה"ג וכל סייעתו ז"ל שמנאוהו במנין הלאוין. ונמשך אחריהם החינוך אלא דהיינו רק לפי דרכם ז"ל שהם מונים לאוין כאלו. ואין זה אצלם כלאו כפול במצוה אחת. משום דלאו דשחוטי חוץ הוא לאו כללי לכל הקדשים כולם. ולאו זה אינו אלא לאו פרטי לפסח בלבד או גם לחובות שקבוע להם זמן כמוהו. והם משני שמות. אבל לרבינו הגאון ז"ל דלשיטתו כל כיו"ב הו"ל כלאו שנכפל שאינו בא במנין אלא הלאו הכללי בלבד. א"כ משום הך טעמא שנוהג גם בזמן איסור הבמות לעבור עליו בשני לאוין לא הי' ראוי לבוא במנין אם לא משום שבא להזהיר גם לשעת היתר הבמות שאין לאו דשחוטי חוץ נוהג אז. ולפ"ז צריך לומר דאע"ג דאמרינן דאהדרי' קרא לאיסורא קמא ללאו ולכרת דשחוטי חוץ כדמעיקרא בשעת איסור הבמות כמו שנתבאר. מ"מ כיון דהיינו רק לבתר דגלי קרא דהני לא הותרו להקריבן בבמת יחיד. אבל אי לאו דגלי הך קרא הו"ל למימר דגם פסח וכיו"ב הותרו בכלל שאר הקרבנות ליקרב בבמת יחיד. להכי שפיר בא לאו זה במנין. משום דבלא לאו זה לא הוה נפק"ל אזהרתו מכלל אזהרת לאו דשחוטי חוץ בזמן היתר הבמות. ואע"ג דבלא"ה כבר שמעינן אזהרתו מן הלאו דלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים וגו'. מ"מ הרי רבינו הגאון ז"ל לא מנה לאו זה. כמו שיתבאר לפנינו. לכן שפיר מנה לאו זה דלא תוכל לזבוח וגו'. אלא דלפ"ז קשה טובא כמו שהקשה הר"ד הבבלי ז"ל ואחריו הר"ב פר"ד. דהו"ל מצוה שאינה נוהגת לדורות. שהרי משבאו לירושלים נאסרו הבמות ולא יהי' להן עוד היתר לעולם ואין מקום עוד לאזהרה זו בלא אזהרת שחוטי חוץ. וא"כ לא הו"ל למנותו. וביותר תמוה שבאזהרותיו שע"פ עשרת הדברות לא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו זה. ובודאי היינו מטעם שאינו נוהג לדורות. ונטה בזה שם מדרך הבה"ג שמנה לאו זה. וא"כ מה ראה שחזר בו כאן ומנה לאו זה:

איברא דלכאורה אפשר לומר דס"ל לרבינו הגאון ז"ל כנראה מפשטא דסוגיא דפ"ק דמגילה (ד"י ע"א) דהיתר במות תלי בפלוגתא דתנאי ואמוראי דאיפליגו בקדושה ראשונה קידשה או לא קידשה לעתיד לבוא. וכדאמרינן התם בהדיא אמר ר"י שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזה"ז. קסבר בית חוניו לאו בית ע"ז הוא. וקסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא. דכתיב כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. מקיש נחלה דירושלים למנוחה דשילה. מה מנוחה יש אחריה היתר אף נחלה יש אחריה היתר. ומותבינן עלי' התם ממתניתין. ומסקינן תנאי היא. ור"י דאמר כמ"ד לא קידשה לעתיד לבוא עיי"ש. ואע"ג דהתוס' שם (בד"ה ומ"ט וכו'). ובזבחים (ס"א ע"א) בד"ה מאי קסבר וכו' הכריחו בשם רבינו חיים דלמסקנא היתר במות בזה"ז לא תליא בפלוגתא דקידשה ולא קידשה לעתיד לבוא. דכ"ע מודו דלא יהי' עוד היתר במות לעולם עיי"ש. מ"מ כבר דחה הריטב"א ז"ל במגילה שם שיטה זו. והעלה שם דאין לזוז מפשטות סוגיא דגמרא שם בזה. והביא שם שכן כתבו ג"כ בתוס' אחרונות בשם הר"י ז"ל עיי"ש. וכ"כ עוד בפ"ב דשבועות (ט"ז ע"א). וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחי' שם והרשב"א ז"ל (בפ"ק דמגילה) שם עיי"ש. וכ"כ בפשיטות התוס' (בפ"ג דמכות י"ט ע"א) בד"ה ואי סבר וכו'. ובפ"ק דחולין (י"ז ע"א) בד"ה וכ"ש עיי"ש. וכן מבואר בפירש"י (סוף זבחים קי"ט ע"א) בד"ה זו וזו שילה עיי"ש. וראיתי להר"ב ט"א במגילה שם שגם הוא דחה ראיותיו של רבינו חיים ז"ל. אלא שהביא ראיות אחרות להכריח שיטת הר"ח ז"ל עיי"ש. אבל לדידי אין דבריו מוכרחים כלל. דמה שהביא ראי' מפ"ק דחולין (ט"ו ע"ב) דאמרינן לעולם שוחטין מאן תנא. ומוקי לה רבה כרבי ישמעאל דאמר שמתחילה נאסר להם בשר תאוה משנכנסו לארץ הותר להם. ועכשיו שגלו יכול יחזרו לאיסורם הראשון. לכך שנינו לעולם שוחטין. ופריך רב יוסף מעיקרא מ"ט איתסר משום דהוו מקרבי למשכן ולבסוף מ"ט אישתרו דהוו מרחקי ממשכן. וכ"ש השתא דאירחקו להו טפי. וכתבו בתוס' לספרים דגרסי (בפ"ג דמכות) לעולם לא קידשה לעתיד לבוא. א"כ לרבי ישמעאל הותרו הבמות. וקשה דא"כ מאי קאמר הכא לרבי ישמעאל דארחיקו להו טפי. אדרבה אקריבו להו טפי כיון דהותרו הבמות עיי"ש. אבל להר"ח ניחא. דאע"ג דלר"י הותרו הבמות. מ"מ קדושת ירושלים לא הי' לה עוד היתר במות אחריה עיי"ש. ואין בזה שום הכרח כלל. דהא כבר הכריחו התוס' (בפ"ג דמכות שם ובסוף פ"ג דתמורה) דהעיקר כספרים דגרסי התם לעולם קידשה לעתיד לבוא עיי"ש. ואין כאן מקום קושיא אלא לפירש"י דבפ"ג דמכות ובתמורה שם גרים לעולם לא קידשה לעתיד לבוא עיי"ש. וגם סוף זבחים שם מוכיח רש"י דס"ל לרבי ישמעאל לא קידשה לעתיד לבוא והותרו הבמות בזה"ז עיי"ש. ולפ"ז ודאי קשה קושית התוס' בפ"ק דחולין שם. אבל מ"מ לעיקר דינא אין כאן סרך ראי' כלל:

ונראה דגם לפירש"י ל"ק מידי. משום דרש"י ז"ל לטעמי' אזיל דמפרש שם (בפ"ק דחולין) דטעמא דרבי ישמעאל דאמר שבתחילה נאסר להם בשר תאוה. היינו מקרא דואל פתח אהל מועד לא הביאו. ואף דהתוס' שם דחו דבריו שם. מ"מ כבר הביא הרמב"ן ז"ל שכדברי רש"י מפורש בהדיא במדרש רבה בשני מקומות (בפרשת אחרי ובפרשת ראה) עיי"ש. וכיון דבאהל מועד שבמשכן תלה הכתוב. אין לנו אלא לומר דרק קדושת המשכן גורמת איסור בשר תאוה. ומשנכנסו לארץ ישראל שנתרחקו מן המשכן. אפי' בשבע שכבשו ושבע שחלקו שהותרו הבמות. לא נאסרו בבשר תאוה. משום דרק על קדושת המשכן הוא שהקפיד הכתוב שלא יאכלו בשר תאוה אלא יקדישוהו ויביאוהו למשכן לזרוק דמו ולהקטיר חלבו על המזבח לשם שלמים. אבל על הבמות אין לנו לומר שהקפיד הכתוב בכך. וכ"כ הרג"א ז"ל (בפרשת ראה) דלהכי הוצרכו תרי קראי דכי ירחיב וכי ירחק. לאשמעינן דאפי' בגלגל ונוב וגבעון שהותרו הבמות הותר להם בשר תאוה. ולהכי כתיב קרא דכי ירחיק. וקרא דכי ירחיב איצטריך לומר דאפי' בשילה דהו"ל כעין משכן ונאסרו הבמות לא נאסר להם בשר תאוה עיי"ש בדבריו. והיינו כדכתיבנא. דכיון דבקדושת המשכן תלה הכתוב. כשנתרחקו ממשכן הותרו אע"פ שהיו הבמות מותרות להם. ולק"מ קושית התוס' לפירש"י. אלא דהתוס' הקשו כן לשיטתם שדחו פירש"י שם. אבל לרש"י לשיטתו לק"מ. ומ"מ אין מזה שום ראי' כלל לשיטת הר"ח ז"ל:

ומה שהביא שם עוד ראי' מפ"ק דע"ז (י"ג ע"ב) דפרכינן ולישוויי' גיסטרא. אמר אביי אמר קרא וכו'. רבא אמר מפני שנראה כמטיל מום בקדשים. ופריך נראה מום מעליא הוא. ומשני ה"מ בזמן שבהמ"ק קיים דחזי להקרבה. השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה ופריך וליהוי כמטיל מום בבעל מום וכו' עיי"ש. והשתא אליבא דמאן אמרה רבא. אי אליבא דמ"ד קידשה לעתיד לבוא. הא לדידי' מקריבין אע"פ שאין בית. וא"כ חזי להקרבה וכדאר"י (בפרק השוחט והמעלה) דהמעלה בחוץ בזה"ז חייב משום דקידשה לעתיד לבוא והו"ל ראוי לפתח אהל מועד. וא"כ הכא נמי ליחייב משום מטיל מום. ואי אליבא דמ"ד לא קידשה לעתיד לבוא. כ"ש דחייב משום מטיל מום. אם איתא דלמ"ד לא קידשה לעתיד לבוא הבמות מותרות בזה"ז לגמרי. דהא חזי להקרבה בתמותו וכשנעשה בע"מ מיפסל בבמה. כדאמרינן שלהי זבחים קדשי במה קטנה המום פוסל בהם. וכיון שכן המטיל מום בבמה קטנה עובר משום כל מום לא יהי' בו. כיון דקרינן. בי' תמים יהי' לרצון. ומיהו לפמש"כ התוס' שם ובפ"ו דזבחים (ס"א ע"א) לחד תירוצא דר"י דאמר המעלה בחוץ בזה"ז חייב. היינו דוקא בהקטרה דלא בעי מזבח. אבל בשחיטה דצריך לזרוק הדם. אפי' ר"י מודה דפטור. דזריקה בעי מזבח ובזה"ז ליכא מזבח במקומו. א"כ שפיר י"ל דרבא אליבא דמ"ד קידשה קאמר דנראה כמטיל מום בקדשים ולאו מום מעליא. משום דאע"ג דקידשה לע"ל מ"מ הא ליכא מזבח. אבל למ"ד לא קידשה איכא למימר דכיון דלדידי' הותרו הבמות בזה"ז הו"ל ראוי להקרבה ומום מעליא הוא ולא כדברי הר"ח. אלא דמ"מ מדפריך וליהוי כמטיל מום בבע"מ. והיינו ע"כ אליבא דר"מ דס"ל מטיל מום בבע"מ חייב. ואנן לא קיי"ל כוותי' אלא כרבנן דפליגי עלי' כפירש"י שם. אלמא דדחיק לאוקמי מילתא דרבא ככ"ע אפי' כמאן דלית הלכתא כוותי'. והשתא תקשה דאכתי מ"מ לא אתיא מילתא דרבא ככ"ע. דהא למ"ד לא קידש לע"ל מאי מפני שנראה כמטיל מום דקאמר רבא. הא מום מעליא הוא כיון דראוי להקרבה. אם איתא דלמ"ד לא קידשה הבמות מותרות. אע"כ כדברי הר"ח דלכ"ע הבמות אסורות עכת"ד שם עיי"ש. ולדידי גם מהא לא איריא מידי. דשפיר י"ל דמילתא דרבא אתיא אפי' למ"ד לא קידשה והבמות מותרות. ומ"מ אין זה מום מעליא. דמאי דפשיטא לי' דבקדשי במה קטנה מוזהר בהן בלאו דכל מום לא יהי' בו להתחייב עליהן משום מטיל מום. לדידי מיבעיא לי טובא. דהא בפ"ב דבכורות מבואר דאי לאו דאית לן קרא יתירה לרבויי. הוה לן למימר דבע"מ ראוי להקריב לכתחילה בבמה קטנה. אלא דגלי לן יתורא דקרא לרבות זובח בהמה בע"מ בבמת יחיד בשעת היתר הבמות שעובר בל"ת. כדאמרינן התם (י"ד ע"ב) עיי"ש. וא"כ אכתי אין לנו אלא לאו למקריב בע"מ דגלי קרא. אבל ללאו דמטיל מום בקדשי במה קטנה דלא גלי קרא מהיכא תיתי לן. וכל כמה דלא גלי קרא ודאי אית לן למימר דאין קדשי במה קטנה בכלל לאו זה. ועי' בבכורות (ל"ה ע"א) ובפירש"י שם (בד"ה דאי אשמעינן וכו'). ובמש"כ התוס' יו"ט והרמ"ז שם עייש"ה. ואפי' להרמ"ז אין זה ענין לכאן. די"ל דהתם לא קאי אלא על קדשי ישראל דהו"ל קדשי המקדש. אבל בקדשי נכרים שהקדישו להקריב בבמה שלהם. לעולם אימא לך דלית בהו איסור להטיל בהן מום. ואפי' בקדשי במה דישראל בשעת היתר במות. ובלא"ה דברי הרמ"ז ז"ל שם תמוהים ואכמ"ל בזה:

ולדידי יש מקום לומר דס"ל לרש"י דבן נח מוזהר על הטלת מום דקדשי ישראל משום דהו"ל בכלל גזל. שיש בזה גזל למזבח. וב"נ מוזהר על כל מין גזל אפי' בכה"ג. דומיא דמאי דאמרינן (בפרק ארבע מיתות) דב"נ שלמד תורה הו"ל בכלל גזל לדידי' עיי"ש. וגם אפשר דהו"ל בכלל ברכת השם. שבכך מבזה ומחלל קדשי שמים. דהרי לא נפק"ל ברכת השם בב"נ אלא מדכתיב ויצו השם אלקים וגו'. וא"כ כל שיש בו שמץ חלול השם בכלל אזהרתו זו ואכמ"ל בזה. ועכ"פ אפי' לפירש"י שם אינו ענין לכאן. ושפיר י"ל דבקדשי במה ליכא לאו דכל מום לא יהי' בו. וא"כ אין מקום לקושית הט"א. וגם אפי' את"ל דלא אתיא מילתא דרבא אלא אליבא דמ"ד דקידשה לע"ל דוקא. מ"מ לא תקשה מידי. דמה שהכריח בט"א מדפריך וליהוי כמטיל מום בבע"מ. דדחיק לאוקמי מילתא דרבא אליבא דכ"ע ואפי' אליבא דמאן דלית הילכתא כוותי'. אין מזה הכרח כלל. דמלבד שאין הדבר ברור כ"כ לומר דאין הלכה כר"מ. וכבר פסק הבה"ג (בהלכות בכורות) כר"מ עיי"ש. וכן מבואר בפיה"מ להרמב"ם (בפ"ה דבכורות) במתניתין דבכור שאחזו דם עיי"ש. וכן העלה הר"ב מח"א בהגהותיו על הרמב"ם (פ"ב מהלכות בכורות הי"ג) בדעת הרמב"ם דפסק כר"מ מטעמא דסתמא דגמרא (פ"ק דע"ז שם) פריך אליבי'. דמשמע דהכי הילכתא עיי"ש. בלא"ה נראה דאפי' תמצא לומר דאזלא אליבא דכ"ע. וגם נימא כאידך תירוץ התוס' דאפי' בשוחט בחוץ בזה"ז מחייב ר"י מטעמא דקידשה לע"ל. מ"מ אין בזה מקום קושיא כלל לפי מאי דפירש"י שם בע"ז דמיירי בקדשי בדה"ב. וכמו שביאר הריטב"א ז"ל שם דמיירי במתפיס תמימין לבדה"ב דמדרבנן אינו יוצא מידי מזבח. והו"ל כקדשי מזבח לענין דאסורין מיהת מדרבנן להטיל בהן מום עיי"ש. וא"כ שפיר משני הני מילי בזמן שבהמ"ק קיים דחזי להקרבה בפנים. אבל בזה"ז דלא חזי להקרבה בפנים משום דלא קידשה לע"ל. אלא בבמה. לא חששו למעלה זו מדבריהם שלא יצאו מידי במה. ואפי' למ"ד קידשה לע"ל אפשר לומר דאע"ג דמקריבין אע"פ שאין בית. מ"מ בזה"ז לית לן בה. ולא חששו להכי כיון דאינו אלא מעלה מדבריהם בעלמא. אלא דנקט הך שינויא אליבא דמ"ד לא קידשה לע"ל משום דזה פשוט טפי. וגם אפשר לומר עפמש"כ מהריט"א ז"ל (בפ"ה מהלכות בכורות סי' מ"ג) להוכיח דע"כ מילתא דרבא לא מיתוקמא אלא אליבא דר"מ. ולהכי פריך לי' שפיר וליהוי כמטיל מום בבע"מ עיי"ש בדבריו. ויש להאריך בזה אלא שאכמ"ל בזה. ומ"מ מתבאר דאין ראיות אלו מכריעות כלל:

ומעתה א"כ שפיר אפשר לומר כן בדעת רבינו הגאון ז"ל דהיתר במות בזה"ז תלי בפלוגתא דקידשה ולא קידשה לע"ל. וס"ל דקיי"ל כמ"ד לא קידשה אפי' בקדושת ירושלים והמקדש. וכדעת הראב"ד ז"ל (בפ"ו מהלכות בית הבחירה). וא"כ בזה"ז הבמות חזרו והותרו. אלא דמ"מ אסור בזה"ז להקריב בבמה לכ"ע. משום דכולנו טמאי מתים שאין לנו אפר פרה. דאיסור טומאה נוהג גם בבמה. כמבואר (רפ"ב דזבחים ובסו"פ בתרא שם) עיי"ש. ומהאי טעמא גם לדעת האומרים דקיי"ל כמ"ד קידשה לע"ל מיהת לענין קדושת ירושלים והמקדש. מ"מ אין מקריבין בזה"ז. ועי' בכפתור ופרח (פ"ו) מש"כ בזה. וא"כ הו"ל לאו דלא תוכל לזבוח את הפסח לאו הנוהג גם בזה"ז שהוא זמן היתר במות:

אלא דקשה לכאורה לפי המבואר בפרק בתרא דזבחים (קט"ז ע"ב) דלכמה אמוראי בתראי ס"ל דבזה"ז הבמות אסורות. והורו כן הלכה למעשה עיי"ש. וא"כ ע"כ נקטינן חדא מתרתי. או דעכצ"ל דקדושת המקדש קידשה לע"ל. או כשיטת הר"ח ז"ל דלכ"ע הבמות אסורות בזה"ז. וא"כ הדק"ל. אלא דמ"מ עדיין אפשר קצת לומר דכיון שהי' לאו זה דלא תוכל לזבוח נוהג בכל הדורות שאחר מ"ת עד שנבנה הבית בימי שלמה חוץ מזמן שילה שהיו אז הבמות אסורות. למ"ד מנוחה זו שילה. ולמ"ד זו וזו ירושלים הי' הלאו נוהג גם בזמן משכן שילה. דלא נאסרו אז הבמות משנכנסו לארץ עד אחר שנבנה הבית לדידי' לכן ס"ל לרבינו הגאון ז"ל דאין זו חשיבא מצוה שאינה נוהגת לדורות לענין שלא תבוא במנין המצות:

אלא דגם לפ"ז אכתי קשה טובא דא"כ אמאי לא מנה רבינו הגאון ז"ל מכל הלאוין שנוהגין בבמה אלא לאו זה בלבד. שהרי לא מנה לאו דלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים האמור בבמה. לאזהרה שלא להקריב בבמה קטנה וגם בבמה גדולה כל הקרבנות הקרבים במזבח שבאהל מועד אלא מקצתן. לכל מר כדאית לי'. כדאיפליגו בהכי (בפרק בתרא דזבחים). והבה"ג והר"א הזקן ז"ל מנו לאו זה במנין הלאוין. וכן לא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו דלא תזבח לשם אלקיך שור ושה וגו' שדרשוהו (בפ"ב דבכורות י"ד ע"ב) לאזהרה שלא לזבוח בהמה בע"מ בבמת יחיד בשעת היתר הבמות. ומנאוהו הבה"ג והר"י אלברגלוני ז"ל. וכמו שפי' המפרש מהר"ם מועטי ז"ל לנכון עיי"ש. אלא שנדחק בחנם במש"כ הר"י אלברגלוני עוד מיד אח"כ מומי מקריבים ונקרבים וכו' עיי"ש ואין דברי המפרש שם נכונים כלל. ולא ראה דגם כל שאר מוני המצות מלבד מה שמנו הלאוין האמורים בהקרבת בע"מ למזבח מנו ג"כ בפ"ע לאו זה דלא תזבח לשם אלקיך שור ושה וגו'. כל אחד לפי דרכו. דגם הרמב"ם ז"ל (לאוין צ"ה) והחינוך (מצוה תצ"ד) מנאוהו לאזהרה שלא להקריב בע"מ עובר למזבח עיי"ש. וגם הרמב"ן ז"ל אע"פ שהשיג שם על הרמב"ם שאין למנות אזהרת בע"מ עובר מצוה בפ"ע עיי"ש. מ"מ מנה לאו זה בלאוין הנוספין לדעתו (לאו ד') לענין אחר עיי"ש בדבריו. וכן הר"ש בן גבירול ז"ל באזהרותיו מנה לאו זה. וזו היא כוונתו במש"כ ולא יזבח משחת עיי"ש. והרשב"ץ ז"ל (בזה"ר שם סי' קי"ב) הבין דלחנם נכפל לאו זה שם. אבל דבריו תמוהים דהדבר ברור דכוונת הרשב"ג בזה ללאו זה דלא תזבח לשם אלקיך שור ושה וגו' וכדרכו לימשך אחר הבה"ג שמנה ג"כ לאו זה. וגם הר"א הזקן ז"ל מנה באזהרותיו לאו זה. אלא שדבריו צריכין ביאור ואכמ"ל בזה. רק הסמ"ג הוא שלא מנה לאו זה. משום דס"ל שאינו אלא לאו כפול וכמש"כ (בלאוין ש"י) עיי"ש בדבריו. אבל רבינו הגאון ז"ל אם איתא שהוא מונה הלאוין האמורין בבמה בשעת היתר הבמות הי' לו למנות גם לאו זה. כיון דמבואר (בסוגיא דפ"ב דבכורות שם) דעיקר לאו זה הוא בא להזהיר על שחיטת בע"מ בבמה בשעת היתר הבמות. ולית מאן דפליג עלה עיי"ש והרמב"ם והרמב"ן ז"ל לא מנו אזהרה זו משום דלדעתם הו"ל מצוה שאינה נוהגת לדורות. שאינה נמנה במנין המצות. ולא מנו לאו זה אלא משום דאיתרבי מיני' בספרי גם אזהרה לבע"מ עובר לדעת הרמב"ם והחינוך. ולהרמב"ן משום דאיתרבי התם מסיפא דהך קרא אזהרה למפגל בקדשים או שוחט שלא במקומו עיי"ש בדבריו:

וא"כ רבינו הגאון ז"ל נהי די"ל דלא מנה לאו זה מטעמן של הרמב"ם והרמב"ן ז"ל. משום דס"ל כדעת הסמ"ג דס"ל דמשום זה אין למנותו מצוה בפ"ע. מ"מ הו"ל למנותו לאזהרה לזובח בע"מ בבמה קטנה בשעת היתר הבמות. כמבואר בפ"ב דבכורות שם דעיקר לאו זה להכי הוא דאתי. אם איתא דס"ל דלאוין האמורין בבמה באין במנין המצות. וכן קשה מה שלא מנה לאו דלא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. דהו"ל אזהרה לזבחים שהקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בבמה בשעת איסור הבמות כמבואר ריש פרק השוחט והמעלה. ונמנה לאו זה באזהרות אתה הנחלת וכן באזהרות הר"ש בן גבירול. וזו היא כוונתו במש"כ שם וזבחי השעירים עיי"ש. אף דהרשב"ץ ז"ל (בזה"ר לאוין סי' כ"ט) רצה להסב כוונתו ללאו דלא ידבק ולא תביא תועבה עיי"ש בדבריו. אבל זהו אי אפשר. דהרי לאו דלא תביא תועבה כבר מנה הרשב"ג לעיל בריש מנין הלאוין. וגם לאו דלא ידבק מנה לקמן עיי"ש ובזה"ר (סי' ט' ובסי' פ"ה). וע"כ כאן דבריו כפשוטן דכוונתו ללאו דלא יזבחו עוד זבחיהם לשעירים וכמשמעות לשונו. וכנראה כן הי' לפניהם גם במנין הלאוין להבה"ג. שהרי הם הולכים בעקבות הבה"ג תמיד. אף דבמנין המצות להבה"ג שלפנינו. וכן באזהרות הר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל לא נמנה לאו זה:

והנה בדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל לא ברירא לי אם כוונתם למנות לאוין האמורים בבמה בשעת היתר הבמות. דמה שמנה הבה"ג לאו דלא תוכל לזבוח את הפסח וגו' כבר נתבאר דאפשר לומר דכוונתו משום דנוהג גם בזה"ז. ומה שמנה לאו דלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים וגו'. אפשר דס"ל כמש"כ בפסיקתא זוטרתא וכן כתב הרמב"ן ז"ל (בפרשת ראה) דעיקר לאו זה לפי פשוטו בא להזהיר שלא ימנעו מלעלות לרגל ומלהביא נדריהם ונדבותיהם וליתן כל מתנותיהם מעשרותיהם ותרומותיהם ובכורות. ומעשר בהמה וכיו"ב. ולא תעשון דהך קרא הוא כמו לא תעזבו. דעזיבה תקרא עשייה כמו לעשות את השבת עיי"ש. ולדבריהם מה שדרשוהו לענין קרבנות שבבמה בשעת היתר הבמות. היינו רק מייתורא דקרא דכתיב ככל וגם מדכתיב איש כל הישר בעיניו דאייתר לדרשא. הן אמת דיש בזה מקום עיון לפי דבריהם ז"ל. דא"כ בכל הני איכא נמי לאו מלבד העשה שיש בכל אחד. ובכמה דוכתי לא משמע הכי ואכמ"ל בזה. ועכ"פ אפשר לומר דזו היא ג"כ דעת הבה"ג וסייעתו שמנו לאו זה. אע"ג דהרא"ם ז"ל (ביראים סי' ש"ס) ביאר לאו זה לשעת היתר במות כמו שדרשו בפרק בתרא דזבחים עיי"ש. והוא סובב הולך לבאר מנין המצות של הבה"ג. ומבואר שהבין כן בכוונת הבה"ג. אבל מדברי הבה"ג גופי' אין הכרח לזה. ושפיר אפשר לומר כדכתיבנא. וגם מה שמנה הבה"ג לאו דלא תזבח לשם אלקיך שור ושה וגו'. אפשר לומר דכוונתו למנותו ע"פ דרך הרמב"ם או הרמב"ן ז"ל. וגם ראיתי מי שכתב דאע"ג דדרשינן הך קרא (בפ"ב דבכורות) לשוחט בע"מ בבמת יחיד בשעת היתר הבמות. מ"מ נפק"מ גם לזה"ז לענין שוחט בהמת הקדש בע"מ בחוץ. דאע"ג דמשום שחוטי חוץ ליכא כיון שאינו מתקבל בפנים. מ"מ מתחייב משום לאו זה. אבל לדידי הא ליתא כלל. דא"כ למאי נקט (בפ"ב דבכורות שם) שוחט בבמה בשעת היתר הבמות. כיון דגם בזמן איסור הבמות וגם בזמן הבית שייך לאו זה לאזהרת שוחט קרבן בע"מ בחוץ. דמשום אזהרת שחוטי חוץ ליכא. ועובר רק בלאו זה. אלא ודאי הא ליתא. אלא דוקא בבמה קטנה בשעת היתר הבמות הוא דמוקמינן להך קרא. משום דכיון דהותרו הבמות להקריב עליהן לגבוה. יש גם לבמה קטנה קדושת מזבח לענין זה לעבור על הקרבת בע"מ בלאו דלא תזבח וגו'. אבל בשעת איסור הבמות אין לבמה שום קדושה כלל. ואין זה כזביחת קרבן אלא כאילו מיקטל קטלה ולא קרינן בי' לא תזבח להשם אלקיך וגו'. דאין עליו תורת קרבן כלל. ואי לאו דגלי קרא אפי' בבמה בשעת היתר הבמות לא הוה מיחייבינן לי'. והילכך השתא נמי דגלי קרא. אין לנו לרבות אלא מקום המיוחד להקרבה לגבוה. דהיינו על הבמה בשעת היתר במות. דאז יש לבמה תורת מזבח. משא"כ בשעת איסור במות. וכן מוכרח מדברי הרמב"ם והרמב"ן ז"ל והסמ"ג והחנוך שהבאתי. מדלא הזכירו כלל בכלל אזהרה זו ההיא דפ"ב דבכורות שם. וע"כ היינו משום דאין זה נוהג לדורות כלל:

ועכ"פ ממה שמנה הבה"ג לאו זה אין ראי' לומר שהוא מונה הלאוין האמורים בבמה בשעת היתר הבמות. ומה שמנה לאו דולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. ג"כ אפשר לומר דלא משום אזהרתו לקרבנות שהוקדשו בשעת היתר במות ומקריבן בשעת איסור במות מנה לאו זה. אלא משום שכולל ג"כ אזהרה לזובח בהמה למרקוליס. כדאמרינן בפרק ארבע מיתות (ס"א ע"א) ובזבחים (ריש פרק השוחט והמעלה) עיי"ש. והרמב"ם וסייעתו ז"ל שלא מנו אזהרה זו. כבר ביאר הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין ה') משום דהו"ל לאו כפול דכבר נפק"ל אזהרה לעבודת פנים בשלא כדרכה מקרא דלא תשתחוה להם עיי"ש בדבריו. ואף דדבריו ז"ל תמוהים אצלי מסוגיא דזבחים (ר"פ השוחט והמעלה). דמעיקרא הוה בעי לאוקמי הך קרא לאזהרה לשחוטי חוץ. ועל זה פריך האי מיבעיא לי' לכדר"א דאר"א מנין לזובח בהמה למרקוליס וכו' עיי"ש. והשתא להרמב"ם ז"ל מאי קושיא. הרי להכי לא איצטריך קרא. דכבר נפק"ל הך מילתא מקרא דלא תשתחוה להם וגו'. והיכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. וכזה יש להקשות ג"כ מסוגיא דפ"ד דע"ז (נ"א ע"א) עיי"ש. וגם ר"א גופי' ע"כ לפי דברי הרמב"ם ז"ל לאו דוקא נקט הך מילתא מהך קרא דולא יזבחו וגו'. דהרי כבר נפק"ל מלאו דלא תשתחוה להם וגו'. אלא ע"כ אילו לא נאמר קאמר. דאילו לא הי' לנו ילפותא אחריתא להך מילתא הוה שמעינן לה מהך קרא דולא יזבחו עוד. וגו'. אבל לקושטא דמילתא לא צריך למילפי' מהכא. וכדאשכחן כיו"ב בכמה דוכתי. ור"א כל עיקרו לא אתי לאשמעינן אלא עיקר הך דינא. אבל לא דרשא דקרא. והשתא א"כ מאי פריך האי מיבעי לי' לכדר"א. וגם למסקנא דהתם הכי קאי דהך קרא לא אייתר ואיצטריך לכדר"א עיי"ש. ותמיהני על האחרונים ז"ל שלא הרגישו בזה. וע"כ מוכרח מזה כפירש"י בסנהדרין ובזבחים שם. דהך קרא איצטריך לעבודת פנים שלא כדרכה למבוזים דלא שמעינן מקרא דלא תשתחוה להם וכדקאמר ר"א מנין לזובת בהמה למרקוליס עיי"ש. והתוס' שם כתבו דבין למכובדים ובין למבוזים שלא כדרכה לא נפקא לן אלא מהך קרא דולא יזבחו עוד וגו'. ור"א לא נקט מרקוליס אלא לרבותא עיי"ש בדבריהם. וזו היא ג"כ שיטת הרמ"ה ז"ל בסנהדרין שם. והביאו ג"כ הריטב"א ז"ל (בע"ז נ"א ע"ב) וביאר דבריו עיי"ש. והר"ן בחי' בסנהדרין שם כתב בשם הרמב"ן ז"ל דשלא כדרכה למכובדים נפקא לן מלא תעבדם. ושלא כדרכה למבוזין נפק"ל מקרא דולא יזבחו עוד וגו'. וכ"כ בחי' רבינו יונה ז"ל שם עיי"ש. ולזה ודאי כוון ר"ת ז"ל שהביאו התוס' בזבחים שם. ובזה מתורץ מה שהוקשו עליו בתוס' שם עייש"ה. והרשב"א ז"ל הביאו הריטב"א בע"ז שם יש לו בזה שיטה אחרת עיי"ש. ולדעתם ודאי ראוי למנות לאו זה דולא יזבחו עוד וגו' במנין הלאוין לאזהרת זובח בהמה למרקוליס כדר"א. ועי' מש"כ בזה בדינא דחיי על הסמ"ג (לאוין י"ז י"ח) על דברי הרמב"ם והסמ"ג בזה:

וא"כ ודאי יש מקום לומר דהבה"ג לפי קצת נוסחאות שמנה לאו דולא יזבחו עוד וגו'. היינו רק משום אזהרת זובח בהמה למרקוליס וכדר"א. ולא משום דין דשעת היתר במות. אבל עכ"פ לרבינו הגאון ז"ל שלא מנה כל לאוין אלו כלל. נראה ודאי מוכרח לומר דהיינו משום דס"ל דקיימי לאזהרה לשעת היתר במות. והילכך הו"ל מצות שאינן נוהגות לדורות ואין באות במנין. דאל"כ ודאי דהו"ל למנותן משום שכוללין מיהת אזהרה לשעת היתר במות כל חד כדיני'. דאף דבלאו דלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים אפשר לומר דלא ס"ל כדעת הפסיקתא זוטרתא והרמב"ן ז"ל. אלא כפשט הסוגיא דפרק בתרא דזבחים וברייתא דספרי ושאר ראשונים ז"ל. דלא בא אלא להזהיר לשעת היתר במות. וכן בלאו דלא תזבח להשם אלקיך שור ושה וגו'. לא ס"ל לא כדעת הרמב"ם ולא כדעת הרמב"ן ז"ל וסייעתם. אלא כדעת הסמ"ג דמשום הנך דרשות דדריש מיני' בברייתא דספרי לבע"מ עובר או למחשב חוץ לזמנו וחוץ למקומו וכיו"ב אין ראוי למנותו בפ"ע. וכן בלאו דולא יזבחו עוד וגו' ס"ל דמשום אזהרתו לזובח בהמה למרקוליס אין למנותו בפ"ע אם מטעמו של הרמב"ם ז"ל. או מטעם אחר שביארנו במק"א. מ"מ ודאי הו"ל למנותן ללאוין אלו משום אזהרתן לשעת היתר במות. אם לא משום דס"ל דהו"ל מצות שאין נוהגות לדורות שלא יהי' עוד אחר ביאתן לירושלים היתר במות לעולם. וא"כ ע"כ מה שמנה לאו דלא תוכל לזבוח את הפסח וגו'. אין זה משום אזהרתו לשעת היתר במות. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דלפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל לא הי' לו למנותו במנין הלאוין:

לכן נראה דרבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל שלא מנה במנין הלאוין אזהרת לאו דשחוטי חוץ. ונטה בזה מדרך כל מוני המצות שמנאוה. ונראה דטעמו משום שלא מצינו בזה אזהרה מפורשת בקרא ולא למדנו אזהרתו אלא בהיקש או בגזרה שוה מהעלאה דכתיב שם תעלה ושם תעשה. דאיתקישו שאר עשיות להעלאה. ובהעלאה כתיב השמר לך פן תעלה וגו'. כמבואר ריש פרק השוחט והמעלה (ק"ז ע"א) עיי"ש. ולכן לא מנה במנין הלאוין אלא האזהרה דהעלאה המפורשת בקרא בהדיא. וא"כ שפיר אפשר לומר דס"ל כמו שביארנו לעיל לדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. דגם בזמן איסור הבמות נוהג לאו זה דלא תוכל לזבוח את הפסח וגו'. ונפק"מ כדי לעבור עליו בשני לאוין. ואע"ג דלשיטתו לאו כזה הו"ל בכלל לאוין הכפולין שאין באין במנין בפ"ע. מ"מ היינו דוקא היכא שכבר נמנה הלאו הכללי במנין הלאוין. ולכן הלאו הפרטי שכבר נכלל בכלל הלאו הכללי אינו אלא כלאו שנכפל ואינו בא עוד במנין בפ"ע. והכא נמי אם אזהרת לאו דשחוטי חוץ הי' נמנה במנין הלאוין שוב לא הי' לאו דלא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך. שלא נאמר אלא בשחיטת חוץ דפסח בלבד. ראוי לבוא במנין בפ"ע. אבל כיון דרבינו הגאון ז"ל לא מנה הלאו הכללי שהוא אזהרה לכל שחוטי חוץ דכל הקרבנות כולן. יהי' מאיזה טעם שיהי'. עכ"פ צריך הי' למנות הלאו המפורש בשחיטת חוץ דקרבן פסח:

גם אפשר לומר דלכך לא מנה אזהרה הכללית דשחוטי חוץ. משום שכבר מנה במנין העשין (עשה ק"ה) עשה דובאת שמה והבאתם שמה. וכל שהפריש קרבן ושחטו בחוץ ולא הביאו להקריבו במקדש. נראה ודאי דעובר בעשה זו. דאף דלא הטריחתו תורה להביאו עד הרגל. מ"מ ודאי המצוה רמיא עלי' מיד משעת הפרשתו וכששחטו בחוץ באופן שלא יוכל עוד להביאו להקריבו במקדש. הרי הוא מבטל העשה בידים. ועובר על העשה מיד. וכמו שביארנו לעיל במקומו שם במנין העשין. וא"כ מלבד הלאו דשחוטי חוץ עובר נמי בעשה. וא"כ רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל דבכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה אינו מונה אלא אחד מהן. וא"כ אחר שמנה לעיל במנין העשין העשה דובאת שמה והבאתם שמה. לכך לא מנה שוב הלאו דשחוטי חוץ. ולא מנה אלא לאו דהעלאה בחוץ. משום דלאו דהעלאה איתא נמי בענין דלא שייכא העשה. וכגון בכל הנך שפסולן בקודש דקיי"ל שאם עלו לא ירדו. דלא שייכא בהו העשה להביאן בפנים. שהרי לכתחילה אסור מדאורייתא להקריבן בפנים. ואפי' הכי חייב עליהן משום מעלה בחוץ. וכדתנן בפרק השוחט והמעלה (ק"ט ע"א) עיי"ש. אבל לאו דשחיטת חוץ לא משכחת לה בלא העשה. דכל שנפסל קודם שחיטה שוב אין פסולו בקודש. ואפי' לאו דשחוטי חוץ ליכא. שהרי אינו מתקבל בפנים ואפי' אם עלה ירד. וכמבואר התם. וכיון שמנה העשה שוב לא הי' צריך למנות הלאו לפי שיטתו. ואע"ג דלאו דשחוטי חוץ איתי' גם בקדשים של אחרים דלא רמיא עלי' העשה דובאת שמה והבאתם שמה. ועוד דהרי אפי' קדשי נכרים בכלל אזהרה דשחוטי חוץ. למאי דקיי"ל כר"י דאמר במתניתין (דפ"ד דזבחים) דקדשי נכרים חייבין עליהן משום שחוטי חוץ. ובהנך פשיטא דלא שייכא בהו עשה דובאת שמה והבאתם שמה. מ"מ אפשר לומר דעשה זו מלבד מאי דשמעינן מינה חיובא שלא למנוע מלהביא קרבנותיו עד הרגל. כוללת נמי המצוה שלא להביאן אלא לבית הבחירה מדהו"ל למיכתב ובאת שמה והבאתם עולותיכם וגו'. ומדהדר וכתב והבאתם שמה אתי למעוטי שלא להביאן אלא דוקא שמה. והיינו דתנן במתניתין (דר"פ פרת חטאת) דהשוחט בחוץ עובר בל"ת ועשה עיי"ש ובראשונים שם. ולפ"ז נראה דאע"ג דהמצוה להביא הקרבנות ברגל ראשון. ודאי לא שייכא אלא בבעלים. מ"מ האיסור שלא להקריבן אלא בפנים דאיתי' נמי בכלל עשה זו שייך שפיר אפי' בקרבנות שאינם שלו. ואפי' בקרבנות של נכרים. כי היכי דאיתרבו ללאו דשחוטי חוץ לר"י דקיי"ל כוותי'. והילכך אחר שמנה עשה זו במנין העשין שוב לא מנה לאו דשחוטי חוץ במנין הלאוין וכשיטתו בכל כיו"ב. וכבר העלתי כן לעיל (עש ן קפ"א) עייש"ה:

אבל לאו דלא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך האמור בשחיטת חוץ דפסח שפיר מנה. משום דנראה דעשה דובאת שמה והבאתם שמה ליתא בפסח כי היכי דלאו דבל תאחר ליתא בפסח. מטעמא דאמרינן (בפ"ק דר"ה ה' ע"א) אי אקרבי' אקרבי' ואי לא אקרבי' אידחי לי' עיי"ש. ובמש"כ הר"ב ט"א שם. ובירושלמי (פ"ק דר"ה ה"א) אמרינן רבי חגיי בעא קומי רבי יוסה כתיב ביום השמיני ימול עבר ולא מל (מהו שיעבור בבל תאחר). א"ל כי תדור נדר לשם אלקיך לא תאחר לשלמו. דבר שהוא ניתן לתשלומין יצא. זה שאינו ניתן לתשלומין. ופי' בפ"מ דכיון דבקרא דלא תאחר כתיב לשלמו. משמע דבר שניתן לתשלומין שהוא משלים למחר או ליום אתר. יצאה מילה בשמיני שלא ניתנה לתשלומין. דמצות יום השמיני בטלה לעולם עיי"ש. וזה ממש כסברת הר"ב ט"א שם. דכיון דפסח זימנא קביעא לי' ואם לא אקרבי' אידחי לי' וליתי' בתשלומין לא הוי בכלל לאו דבל תאחר. וא"כ נראה דמה"ט נמי ליתא בכלל עשה דובאת שמה והבאתם שמה. דכיון דכתיב בההוא קרא עולותיכם וזבחיכם ומעשרותיכם וגו'. נראה דדוקא דומיא דהני דאיתנייהו נמי באזהרת בל תאחר. אבל פסח דליתי' בכלל לאו דבל תאחר. ליתי' נמי בכלל עשה דובאת שמה והבאתם שמה. ובפרט לפמש"כ בט"א שם דאיכא עוד טעמא בפסח דליתא בכלל לאו דבל תאחר. משום דבל תאחר תלוי ברגלים ובפסח אפי' רגל אחד לא שייך בי'. כיון דמיד בע"פ אי לא אקרבי' אידחי לי' עיי"ש. וא"כ גם עשה דובאת שמה והבאתם. כיון דאמרינן התם (ו' ע"א) כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה. והיינו הך עשה דובאת שמה והבאתם שמה עיי"ש. הרי דגם עשה זו תליא ברגל. וכן מבואר בכולה סוגיא דהתם. ולעיל (ד' ע"ב) עיי"ש. א"כ פסח דלא שייך בי' רגל גם בכלל העשה ליתא:

איברא דראיתי בירושלמי שם לעיל מיני' דמיבעיא לי' פסחים בזמנן מהו שיעבור בבל תאחר עיי"ש. דלפי' הפ"מ איפשיטא התם האיבעיא לחומרא דעובר בבל תאחר. ולפי' הקה"ע שם לא איפשיטא עיי"ש. וא"כ ע"כ מאי דאמר לקמן בירושלמי בפשיטות דדבר שאינו ניתן לתשלומין אינו עובר עליו בבל תאחר. ע"כ אין פירושו כמו שפי' הפ"מ שם. דא"כ כ"ש פסח דחשיב לא ניתן לתשלומין. והו"ל לומר דאינו עובר. ודברי הפ"מ תמוהים בזה. ועי' להקה"ע שם שפי' לקמן דברי הירושלמי בדרך אחר עיי"ש ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מתבאר דאין הדבר מוכרע מהתם לומר דפסח ליתא בכלל בל תאחר. אדרבה יותר נראה משם דגם פסח בכלל אזהרת בל תאחר. וכדעת רש"י ותוס' (בפ"ק דר"ה שם). אלא דלפמש"כ בט"א שם אפשר לומר דתלמודא דידן פליגא בהכי אדירושלמי. וס"ל דפסח ליתא בכלל אזהרת בל תאחר. וממילא נמי ליתא בכלל העשה דובאת שמה והבאתם שמה כמשכ"ל. ובלא"ה נראה דאפי' להירושלמי דפסח איתי' בכלל אזהרת בל תאחר. מ"מ עשה דובאת שמה והבאתם שמה. ליתא בפסח משום דמשמע מהך קרא דתליא ההבאה בביאה. דכשיבא יביא. וכשנפטר מביאה נפטר נמי מהבאה. וכדאמרינן נמי (ריש פ"ק דחגיגה ד' ע"ב) כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וכל שאינו בביאה אינו בהבאה מדכתיב ובאת שמה והבאתם שמה עיי"ש. וכן הוא בתוספתא (ריש פ"ק דחגיגה) עיי"ש. וא"כ פסח דמצוה בפ"ע הוא ולא תלי מידי בביאה ברגל. דזימנא קביעא לי' קודם הרגל. ואי אקרבי' בי"ד בניסן אקרבי'. ואם לא אקרבי' מקמי הרגל אידחי' לי' ולא שייך לביאה דברגל כלל. ליתי' בכלל העשה. ואע"פ שכבר ביארנו דאפי' קדשים של אחר ואפי' קדשי נכרים בכלל העשה דוהבאתם שמה. מ"מ שאני הנך דהו"ל מין קרבן דשייך בי' ביאה ברגל. דהקרבתו שייך ברגל כמו קודם הרגל. וקרינן בי' שפיר ובאת שמה והבאתם שמה. משא"כ פסח דאין הקרבתו אלא דוקא קודם הרגל. לא קרינן בי' ובאת שמה והבאתם שמה. והילכך אינו בכלל עשה זו. וכיון שכן שפיר מנה רבינו הגאון ז"ל לאו דלא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך שהוא אזהרה לשחיטת פסח בחוץ דליתי' בכלל עשה דובאת שמה והבאתם שמה שמנה במנין העשין. מיהו יש לפקפק בזה ואין זה ברור אצלי ואין להאריך. והעיקר נראה כמשכ"ל דמה שלא מנה במנין הלאוין אזהרת לאו דשחוטי חוץ היינו משום דלא כתיב בקרא אזהרה לשחיטי חוץ בהדיא כמו בהעלאה. אלא נפקא בהיקישא או בגז"ש מהעלאה. ולכן לא מנה אלא לאו דהעלאה בלבד. וכיון שכן שפיר מנה לאו דלא תוכל לזבוח וגו'. דהו"ל אזהרה מפורשת בקרא מיהת לשחיטת הפסח בחוץ כמו שנתבאר. ועי' במבוא (סי' ז' שורש שני):

ואמנם עדיין יש מקום עיון בזה מצד אחר ע"פ מאי דאמרינן (בפ"ב דחולין ל' ע"א) מתיב רב אידי בר אבין ובמועד לשמו פטור שלא לשמו חייב. וכו'. אי אמרת בשלמא ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף איפסל לי' מתחילת שחיטה. אלא אי אמרת אינה לשחיטה אלא בסוף כיון דשחט בי' פורתא אידחי לי' מפסח אידך כי קשחיט שלמים קשחיט. א"ל אביי נהי דאידחי מפסח. מדמי פסח מי אידחי. וכ"ת בעי העמדה והערכה וכו'. ופירש"י וז"ל מדמי פסח. ראוי הוא לימכר קודם גמר שחיטה ולצאת לחולין. שאין לך מום קבוע גדול מזה ודמיו לפסח וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דתחילת שחיטה שאינה ראויה חשיבא מום קבוע. וכ"ש כולה שחיטה. וכן מבואר בתוס' בב"ק (פרק מרובה ע"ו ע"א) בד"ה שחיטה שאינה ראויה וכו' דאין לך מום יותר גדול משחיטה. ואף דלענין לצאת לחולין ע"י פדיון העלו שם דדוקא מום דמחיים חשיב מום לפדות על ידו. אבל לא מום דלאחר מיתה עיי"ש. היינו דוקא לענין פדיון. דהשתא בשעת פדיון כבר מתה. אבל תחילת שחיטה. מעיקרא כשבא לשוחטה. ודאי לכאורה חשיבא מום גמור לענין שיהא השוחט כמטיל מום בקדשים. דהרי אין לך מום גדול מזה. ואפי' לענין פדיון תחילת שחיטה מיהת חשיבא מום קבוע כמבואר בסוגיא דגמרא שם בהדיא וע"כ היינו משום דחשיב מום דמחיים. ואפי' לענין פדיון אחר גמר שחיטה. דעת רש"י דלא כסברת התוס'. דהתוס' שם הביאו ראי' לסברתם מדתניא (סוף תמורה) מתו תמימים יקברו בע"מ יפדו דלא בעו העמדה והערכה. ואפי' הכי תמימים יקברו עכ"ל עיי"ש. ואמנם בפירש"י (שם ל"ב ע"א) כתב על זה וז"ל מתו תמימים יקברו אפי' הנך דליתנהו בכלל העמדה והערכה היכא דמתו תמימים עבוד רבנן מעלה דיקברו הואיל והוו חזו להקרבה עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל דבאמת המיתה גופא חשיבא מעיקר דינא מום קבוע להפדות על ידה. והא דקתני יקברו אינו אלא מעלה מדבריהם בעלמא. ובתוס' שם בד"ה תמימים וכו' מבואר דלא ס"ל הכי. ולטעמייהו אזלי עיי"ש. אבל לא כן דעת רש"י ז"ל. וכן מבואר בפירש"י (ריש מעילה) בד"ה כמאן דחנקינון עיי"ש. ועכ"פ אפי' לדעת התוס' ודאי הו"ל כמטיל מום בקדשים מיהת לענין לעבור עליו בלאו דכל מום לא יהי' בו. שהוא אזהרה למטיל מום בקדשים. וכדתניא בספרא (פ' אמור פ"ז) ובפ"ה דמנחות (נ"ו ע"ב) ובפ"ה דבכורות (ל"ג ע"ב) ובפ"ג דביצה (כ"ז ע"ב) עיי"ש. וכן ראיתי לקצת אחרונים שכתבו דשחוטי חוץ עובר עליהן גם משום לאו דכל מום לא יהי' בו. דהו"ל בשחיטתו מטיל מום בקדשים. ובכל הנך גווני דקתני דפטור משום שחוטי חוץ. אינו אלא מצד חיוב כרת ואזהרת לאו דשחוטי חוץ הוא דפטור. אבל מ"מ חייב משום לאו דכל מום לא יהי' אם הותרו בו משום לאו זה:

והשתא א"כ לפי שיטתו של רבינו הגאון ז"ל אחר שנמנה לאו דכל מום לא יהי' בו שוב לא הו"ל למנות לאו דלא תוכל לזבוח את הפסח. דתיפוק לי' דכבר הוא בכלל לאו דכל מום לא יהי' בו. הן אמת דרבינו הגאון ז"ל לא מנה במנין הלאוין לאו דכל מום לא יהי' בו. ואף עשה דתמים יהי' לרצון האמורה במטיל מום בקדשים לא מנה. אלא שכבר ביארנו (לעיל עשין ק"ה) דטעמו בזה משום שנכלל כבר איסור זה בכלל עשה דובאת שמה והבאתם שמה או שמה תביאו. וכשיטתו בכל כיו"ב. וכמו שנתבאר שם עיי"ש. ואע"ג שכבר ביארנו שיש מקום לדון דקרבן פסח אינו בכלל עשה דובאת שמה והבאתם שמה. מ"מ גם לפ"ז הדבר קשה. דהרי עכ"פ הדבר פשוט ומבואר דגם קרבן פסח הוא בכלל אזהרת כל מום לא יהי' בו ועשה דתמים יהי' לרצון. כשאר הקרבנות כולם. וא"כ לפ"ז הדרא קושיא לדוכתה אמאי לא מנה לא לאו דכל מום לא יהי' בו ולא עשה דתמים יהי' לרצון. דהרי איכא נפק"מ בל"ת ועשה אלו לענין ק"פ דליתי' בכלל עשה דובאת שמה והבאתם שמה. אבל מוזהרין עליו בלאו דכל מום לא יהי' ובעשה דתמים יהי' לרצון. וא"כ יש מקום ללאו ועשה אלו אף במקום דליתא לעשה דובאת שמה והבאתם שמה. וראוי למנותן בפ"ע אפי' לשיטת רבינו הגאון ז"ל. וע"כ מוכרח לומר דגם פסח הוא בכלל עשה דוהבאתם שמה. ונכלל בה ג"כ איסור הטלת מום בפסח כשאר כל הקרבנות לדעת רבינו הגאון ז"ל. וא"כ הדבר קשה דתו לא הו"ל למנות לאו דלא תוכל לזבוח יגו' לאזהרת שחיטת חוץ דפסח. דתיפוק לי' משום דהו"ל כמטיל מום בקדשים דכבר נפק"ל איסורו מכלל עשה דוהבאתם שמה. מיהו לפי מה שביארנו לעיל (עשין ק"ה) אתי שפיר עיי"ש היטב:

אמנם נראה דלענין זה בלא"ה אתי שפיר עפמש"כ הרא"ם ז"ל (ביראים סי' ש"צ) וז"ל. יש לשאול לריש לקיש דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף כיון דשחט חצי סימן הו"ל מום קבוע ואינו ראוי לפתח אהל מועד. כי מטי לסוף דמיקריא שחיטה דמחייב עלה היכי מיחייב. א"כ למה אשכחן שחוטי חוץ דמיחייב. ויש לתרץ כיון דדרך הכשר קעביד אינו נקרא מום. דכל מום קדשים מפסח ועור גמרינן שאין דרך הכשר. הילכך כל כמה דמיקרב סוף שחיטה לא מיקרי מום להדחות מפתח אהל מועד עכ"ל עיי"ש. ולכאורה דבריו נפלאים. והם נגד הסוגיא דחולין שהבאתי דמבואר שם להדיא דתחילת שחיטה חשיבא מום קבוע אפי' לפדות קדשים על ידו. וכן יש לתמוה עוד יותר על דברי התוס' (בפ"ב דחולין) בההיא סוגיא גופא (לעיל כ"ט ע"ב) בד"ה כגון ששחט וכו'. שכתבו וז"ל וא"ת ובסוף פירקין גבי הא דתניא השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב שלש חטאות. ומוקי לה בחטאת העוף ובחצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא דאתו כולהו בהדי הדדי. ולהכי נקט חטאת העוף ולא נקט זבח. שבשאר זבח מכי שחט סימן אחד לע"ז אסרה ותו לא מיחייב משום שחוטי חוץ. והשתא אכתי כיון דבבהמה נמי מיחייב בסימן אחד משום שחוטי חוץ לאשמעינן זבח ובחצי קנה פגום וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר לפי דבריהם ז"ל דעדיפא מינה דאפי' הי' חצי קנה פגום מקמי שחיטה שלא בדרך הכשר שחיטה לא חשיב מום. ומחייב עלה משום שחוטי חוץ כששחטה אח"כ בחוץ. והדבר תמוה טובא לכאורה דהרי בההיא סוגיא גופא לקמן בסמוך מבואר בהדיא דאפי' תחילת שחיטה. אע"פ שהוא בדרך הכשר שחיטה. חשיבא מום קבוע אפי' לענין פדיון. וכדפרכינן בפשיטות מדמי פסח מי אידחי. וכדפירש"י שאין לך מום קבוע גדול מזה וראוי הוא לימכר ולצאת לחולין קודם גמר שחיטה. ועל סוגיא דסופ"ב דחולין גופא ליכא קושיא. דאפשר לומר דכיון דבעוף מיירי התם. הילכך לא מיפסל משום מום בפגימת. חצי קנה דמקמי שחיטה. דהרי קיי"ל תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף. אבל לפמש"כ התוס' דגם בבהמה שייכא אוקימתא דהתם ודאי קשה טובא לכאורה. וכבר ראיתי בתשו' בית אפרים (חא"ח סי' כ"ג) שעמד בזה על דברי היראים. ומשום זה רצה לשבש ולהגיה דבריו עיי"ש. ואין דבריו נראין ואין להאריך:

אבל נראה דדברי הרא"ם ז"ל נכונים וברורים וכוונתו פשוטה. דשחיטה כיון דסוף בהמה לשחיטה. וזו דרך הכשר שלה אין זו חשיבא מום דלא דמיא למום דעור ופסח דמגינה ובזיא מילתא לאקרובי לגבוה. כדאמרינן (בפ"ק דתמורה ז' ע"א) דמהאי טעמא הוא דאסרה תורה בע"מ לגבוה עיי"ש. משא"כ שחיטה דכל בהמה להכי קיימא וזו היא דרך תיקונה והכשרה. והילכך ליכא עלה תורת מום כלל. ואמנם היינו דוקא כשגמר השחיטה כהילכתה. אבל כשלא שחט אלא מקצת סימנים והניחה ולא גמר השחיטה. ודאי אין תורת שחיטה עלה ולא חשיבא אלא כמטיל בה מום בעלמא. אלא דכשגמר השחיטה איגלאי מילתא למפרע דלא הי' עלי' תורת מום מעולם אפי' על תתילת השחיטה דתחילתה לצורך סופה היא. וכל כמה דמקרב סוף שחיטה וגמרה דרך הכשר ותקון הוא. ולא נדחית מעולם מפתח אהל מועד. ועפ"ז ממילא מבואר דלא קשה מידי מסוגיא דחולין שם. משום דודאי כל כמה דלא נגמרה שחיטה כולה לא מידחיא הבהמה מדמי פסח מיהת. שהרי בידו שלא לגמור השחיטה. ובזה ודאי התחלת השחיטה אין תורת שחיטה עלה. ואין לך מום קבוע גדול מזה. ושפיר אמרינן התם נהי דאידחי מפסח מדמי פסח מי אידחי. וכפירש"י שם. ועפ"ז ממילא ניחא נמי דברי התוס' ולק"מ. משום דחצי קנה פגום כיון דנגמרה שחיטה אע"ג דמעיקרא שלא בדרך הכשר שחיטה נפגמה. מ"מ כיון דמצטרף לשיעור הכשר שחיטה דרך הכשר בכך ואין כאן תורת מום כלל. ולא הוי דומיא דפסח ועור. וזה מדוקדק בלשון הרא"ם ז"ל ביראים שם:

הן אמת דעיקר דברי הרא"ש ז"ל צ"ע אצלי לכאורה מצד אחר. דהרי אכתי תקשה למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מכיון דשחט בה פורתא אסרה ולא חזיא לפתח אהל מועד. וכי קגמר שחיטה בתר הכי כמחתך בשר בעלמא הוא ולא מיחייב עלה משום שחיטת חוץ כיון דלא מתקבל בפנים. ועל זה אין מקום למה שתירץ הרא"ם ז"ל קושייתו. וכבר עמדו בזה התוס' (בפרק מרובה ע"ב ע"א). בההיא דפרכינן התם אהא דתנן השוחט חולין בעזרה משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ואמרינן בגמרא עלה ש"מ אינה לשחיטה אלא לבסוף. דאי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כיון דשחט בה פורתא אסרה ואידך לאו דמרי' קטבח וכו'. וכתבו עלה בתוס' וז"ל דאי ישנה לשחיטה מתחילה וכו'. ממאי דחייב רחמנא אחולין בעזרה ואשחוטי חוץ לא מצי למיפרך אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מכי שחטה פורתא אסרה ואידך מחתך בעפר בעלמא הוא וכו'. דכיון דאין שם פסול אחר אלא דשחוטי חוץ לבדו איכא למימר דבהכי חייב רחמנא. אבל כשיש פסול אחר עמו אז יש לפטור כו'. כיון דבסוף השחיטה הוי כמחתך עפר בעלמא עכ"ל עיי"ש. וכ"כ ביותר ביאור בתוס' רבינו פרץ ז"ל והובא בש"מ שם וז"ל וי"ל דודאי משחוטי חוץ ליכא להוכיח כיון שאין שם פסול אחר אלא שחוטי חוץ. אין לומר שלא יתחייב אשחוטי חוץ משום דסוף שחיטה חשובה כמחתך בשר בעלמא מחמת פסול דשוחט. דהא בהכי חייבי' רחמנא לשוחטי חץ דבענין אחר לא משכחת חיוב דשוחטי חוץ וכו' עכ"ל עיי"ש. ומעתה א"כ כיון דבלא"ה אנו מוכרחין לתי' התוס' אליבא דמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. דלזה לא שייך תירוצו של הרא"ם ז"ל. הרי עפ"ז שוב אין מקום גם לקושית הרא"ם ז"ל אליבא דמ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף מהאי טעמא גופא. דכיון שאין מום זה אלא מצד השוחט. בהכי חייבי' רחמנא לשוחט בחוץ. דבענין אחר לא משכחת חיובא דשוחטי חוץ. והילכך אפי' אם תמצא לומר דשחיטה אין לך מום גדול מזה. מ"מ בהכי חייבי' רחמנא אם לא שהי' בה מום מצד אחר כעור ופסח וכיו"ב. ודברי הרא"ם ז"ל תמוהים לכאורה:

אמנם לאחר העיון נראה דדברי הרא"ם ז"ל נכונים ומוכרחים. ואדרבה דברי התוס' צ"ע בזה. דהא ודאי לפי מאי דס"ד התם מעיקרא דלא משכחת גוונא שלא תיאסר בשחוטי חוץ ובחולין בעזרה מיד בתחילת השחיטה. שפיר כתבו התוס' דלא קשיא בשחוטי חוץ ובחולין בעזרה אמאי חייב ולא אמרינן דמכי שחט בה פורתא אסרה ואידך מחתך בעפר בעלמא. משום דבהכי חייבי' רחמנא. דבענין אחר לא משכחת חיובא בהכי. אבל למאי דמסיק התם דבחולין בעזרה משכחת לה כגון ששחט מקצת סימנים בחוץ וגמרן בפנים דלא מיתסרא עד גמר טביחה עיי"ש. וא"כ גם בשחוטי חוץ משכחת לה חיובא כגון ששחט מקצת סימנים בפנים וגמרן בחוץ דנמצא דלא מיתסרא עד גמר שחיטה. מעתה שוב אין לנו שום הכרח לומר דחייבי' רחמנא בגוונא דנאסרה בתחילת שחיטה. דודאי אפשר לומר דלא חייבה רחמנא אלא בגוונא דשחט מקצת סימנים בפנים וגמרן בחוץ דלא נאסרה עד גמר שחיטה. ומשום יוצא נמי לא מיפסלא אלא לאחר שחיטה. ויש כאן תורת שחיטה בחוץ. אבל היכא דמיד בתחילת שחיטה היתה בחוץ דמכי שחט בה פורתא אסרה. וכי גמרה לשחיטה אפי' בפנים מחתך בעפר בעלמא הוא וכ"ש בחוץ. ואין כאן תורת שחיטה בחוץ אית לן למימר דפטור. וכבר הכריחו התוס' שם דאפורתא קמא לחודה. ליכא למימר דחייב. דכל שנתקלקלה בסוף שחיטה איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לאו שחיטה היא כלל אפי' למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. כדאמרינן בסוגיא דחולין שם עיי"ש בדבריהם. ונמצא לפ"ז נצטרך לומר דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף לא משכחת כרת דשחוטי חוץ אלא דוקא בששחט מקצת סימנים בפנים וגמרן בחוץ. וזה דבר מתמיה הרבה. וע"כ אי אפשר לומר כן. וגם מדברי התוס' עצמן מתבאר איפכא. ממש"כ בזבחים (בפרק השוחט והמעלה ק"ז ע"ב) בד"ה המעלה וכו'. שהוקשו שם בההיא דאיפליגו ר"י ור"ל המעלה בזה"ז דר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור. אמאי נקט המעלה ולא נקט השוחט עיי"ש. והשתא מאי קושיא הרי ע"כ לא הוה מצי למינקט השוחט משום דר"י גופי' ס"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף (בפ"ב דחולין כ"ט ע"ב). וא"כ לדידי' כיון דבזה"ז מיירי דכולה שחיטה מתחילה היא בחוץ ודאי פטור בכה"ג אפי' בזמן הבית לפי דברי התוס' והר"פ ז"ל כמש"כ. ולא שייכא בהכי פלוגתא דר"י ור"ל. וע"כ לא מצי למינקט בפלוגתייהו אלא המעלה דוקא. ואין מקום לקושייתם כלל:

ועוד דבהדיא מבואר איפכא בגמרא בסוגיא דחולין (שם כ"ט ע"ב) דאמרינן התם. היכא דשחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מיחייב וכו' עיי"ש. והשתא הרי מכי שחט בה פורתא אסרה. אידך אע"ג דבפנים קשחיט מ"מ מחתך בעפר בעלמא הוא. כיון שכבר נאסרה בתחילת שחיטה שבחוץ. אלא ודאי אין חילוק בזה ואפי' כולה שחיטה בחוץ מיחייב אפי' למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. וכן מוכח נמי ממתניתין (דסו"פ השוחט והמעלה קי"א ע"א) דתנן השוחט את העוף בפנים והעלה בחוץ פטור. שחטו בחוץ והעלה בחוץ חייב עיי"ש. והשתא קשה והא מכי שחט בה פורתא בחוץ אסרה. אידך לאו שחיטה היא דכמחתך בעפר בעלמא היא למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. וליכא לדחוקי ולאוקמי דמיירי בששחט מיעוט הסימן בפנים וגמר בחוץ. דהרי בפנים נמי אין הכשרו של עוף בשחיטה. כדקתני ברישא דהך מתניתין. וא"כ גם בזה מיתסרא מתחילת שחיטה. וגם אין לומר דמיירי בשהיה חצי קנה פגום מעיקרא דמלבד דאין נראה לאוקמה בהכי. דאם איתא הו"ל לתלמודא למיפרך ולשנויי הכי. כמו בסוגיא דסופ"ב דחולין (מ' ע"ב) עיי"ש. בלא"ה קשה דא"כ הו"ל למתניתין לפלוגי ולמיתני הכי בשחט בחוץ והעלה בחוץ גופי'. דלא מיחייב אלא כשהי' חצי קנה פגום. אבל בשלא הי' חצי קנה פגום אפי' שחט בחוץ והעלה בחוץ פטור. משום דמכי שחט פורתא אסרה ואידך כי גמר מחתך בעפר הוא ואין כאן שחיטה. ומיפטר בין על השחיטה ובין על העלאה. וכן מוכרח מדאמרינן (בפרק המזבח מקדש פ"ד ע"ב) אר"י השוחט בהמה בלילה בפנים והעלה בחוץ חייב לא תהא פחותה משוחט בחוץ ומעלה בחוץ עיי"ש. והשתא הרי ר"י גופי' ס"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. וא"כ לדידי' לא משכחת חיובא דשחוטי חוץ אלא בשוחט מקצת סימנים בפנים וגמרן בחוץ לדעת התוס'. וא"כ בשוחט בהמה בלילה אפי' בפנים הו"ל תחילת שחיטה בפסול. וא"כ היכי מתחייב על העלאה שאח"כ בחוץ מטעמא דלא תהא פחותה משוחט בחוץ ומעלה בחוץ. והרי התם גופא בכי האי גוונא שנפסלה בתחילת שחיטה תו לא מיתייב לא על השחיטה ולא על העלאה. משום דמפורתא קמא מיפסלא ואידך מחתך בעפר בעלמא הוא ואין כאן שחיטה. ושוב ליכא למיחייבי' נמי על העלאה. ואין לומר דהכא נמי מיירי בששחט מקצת סימנים ביום בפנים אלא שגמרן בלילה. דאפי' אם נסבול דוחק זה. מ"מ הרי נפסלה בשחיטה משום שהייה. שהרי הפסיק באמצע שיעור שחיטה כשלשה רבעי מיל שהוא שיעור בין השמשות ונתקלקלה בשחיטה. דאיגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לאו שחיטה היא כלל. והו"ל כאילו מיקטל קטלה וכדאמרינן התם. ופשיטא דליכא למיחייבי'. ובשהתחיל השחיטה ביה"ש וגמרה בלילה. וכן בשהתחילה ביום וגמרה ביה"ש ע"כ ליכא לאוקמה. דהרי חייב ודאי משמע דחייב לגמרי כעיקר דין שחוטי חוץ. דהיינו כרת. או מלקות במזיד. וחטאת בשוגג. ואילו בהתחיל בין השמשות עכ"פ ליכא למיחייבי' יותר מאשם תלוי בשוגג. ואם מזיד הוא פטור מכלום. וגם השוחט בלילה קאמר. ואילו התחיל ביום וגמר בין השמשות אין זה שוחט בלילה. וע"כ לא מיתוקמא אלא דעכ"פ גמר שחיטה הי' בודאי לילה. וא"כ נתקלקלה בשחיטה והו"ל נבלה. דליכא למיחייבי' כלום. אלא ודאי ע"כ מוכרח דהא ליתא. אלא בכל ענין מיחייב בשחוטי חוץ אפי' כשכל השחיטה כולה היתה בחוץ. וכן יש להכריח עוד מכמה דוכתי אלא שאין להאריך יותר. וא"כ הקושיא במקומה עומדת:

ולכן הי' נראה להכריח מזה דהעיקר כפירש"י (בפ"ב דחולין) שם שפירש דהא דאמרינן התם נתקלקלה בשחיטה קאמרת שאני התם דאיגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה היא כלל. היינו כגון שנתנבלה עיי"ש. ומבואר מזה דס"ל דבפסול אחר שאינו בשחיטה עצמה שמתנבלת בו לא אמרינן דמעיקרא לאו שחיטה היא כלל. וכן מתבאר בהדיא בסוגיא דבב"ק שם דאי לאו דגלי קרא וטבחו דכולה בעינן הו"ל למימר למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דכי קא מיחייב אההוא פורתא קמא קא מיחייב. אע"ג דבסוף שחיטה כבר נאסרה ולאו דמרי' קטבח עיי"ש. והתוס' והר"פ ז"ל (בב"ק שם) נדחקו טובא בזה לפי שיטתם עיי"ש. וכל עיקר מה שהכריחם לדחות פירש"י בזה מההיא דפרכינן בסוגיא דחולין שם למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מדתנן כל העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים ופוסלין אותה במלאכה אחרת. אירע בה פסול בשחיטתה בין קודם פסולה בין לאחר פסולה אינה מטמאה בגדים. בהזאה קודם פסולה מטמאה בגדים לאחר פסולה אינה מטמאה בגדים. ואי אמרת ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ליפלוג נמי בשחיטתה. אירע בה פסול בשחיטה קודם פסולה מטמאה בגדים. לאחר פסולה אינה מטמאה בגדים. ועל זה משני רבא נתקלקלה שחיטה קאמרת וכו'. ומזה הוכיחו בתוס' בשם ר"ת ז"ל דאם איתא דנתקלקלה שחיטה דקאמר היינו דוקא קלקול בשחיטה עצמה שנתנבלה. א"כ אכתי קשה דליפלוג בשחיטה עצמה. וכגון שנתקלקלה ע"י פסול מלאכה אחרת שעשה בשעת שחיטתה. דומיא דבהזאה. ואמאי נקט הזאה. ולכן מפרש ר"ת ז"ל דאירע בה פסול בשחיטה דקתני במתניתין היינו פסול של מלאכה אחרת דומיא דהזאה. ומ"מ שפיר קאמר נתקלקלה בשחיטה שאני דאיגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה היא כלל. משום דכיון דנתקלקלה שחיטה א"כ לא נעשה עדיין כלום לשם פרה בכשרות. משא"כ בהזאה דכבר נעשית השחיטה בכשרות עיי"ש. ולענ"ד נראה דס"ל לרש"י דודאי לישנא דרבא דקאמר נתקלקלה שחיטה משמע דמיירי דהקלקול הוא בשחיטה עצמה. ומה שהקשו בתוס' דא"כ ליפלוג בשחיטה עצמה ואמאי נקט הזאה. אינו מוכרח דאפשר לומר דתנא דמתניתין כל עיקרו לא אתי לאשמעינן אלא דאע"ג דכל העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים. מ"מ כשאירע בה פסול אינה מטמאה עוד את העוסקין בה לטמא בגדים. אלא שיש חילוק בזה. דאם אירע הפסול בשחיטה משכחת לה דבין קודם פסולה ובין אחר פסולה אינה מטמאה את העוסקים בה לטמא בגדים. והיינו כשנתנבלה בשחיטה. אבל אם אירע פסול בהזאה לא משכחת לה שלא תטמא בגדים אלא דוקא לאחר פסולה. אבל קודם פסולה מטמאה בגדים. והיינו דקמסיים עלה בסיפא וקתני נמצא חומרה קולה עיי"ש. פי' דחומר שלה שנתנבלה בשחיטה ונוסף לה טומאת נבלה. וכן בנפסלה מחמת מלאכה אחרת. חומרות אלו גורמות לה קולא דשוב לא תטמא את העוסקים בה מעתה לטמא בגדים:

ולפ"ז ממילא מבואר דלק"מ קושית התוס' לפירש"י. משום דהא דפרכינן דאם איתא דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ליפלוג נמי בשחיטתה. אירע בה פסול בשחיטה קודם פסולה וכו'. היינו דוקא לפי מאי דס"ד מעיקרא דגם בנתנבלה בשחיטה יש תורת שחיטה מיהת על תחילת השחיטה למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. ולפ"ז ודאי קשה לדידי' דהרי גם בשחיטה לא משכחת לה שתהא חומרה קולה שלא תטמא בגדים. אלא לאחר פסולה בלבד. אבל קודם פסולה ודאי מטמאה בגדים. וא"כ היכי פסיק ותני דבפסול בשחיטה חומרה גורם לה קולא. דמשמע דהכי נמי קודם פסולה הכי הוא. אבל לבתר דמסיק רבא דבנתקלקלה בשחיטה גם למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לאו שחיטה היא כלל. והילכך גם קודם פסולה אינה מטמאה בגדים לכ"ע. שוב ליכא מקום קושיא כלל דליפלוג נמי בשחיטה לענין פסול מחמת מלאכה אחרת. משום דכל עיקרו לא אתי תנא דמתניתין לאשמעינן אלא דחומרה קולה כדכתיבנא. וא"כ עדיפא מינה קמ"ל דבפסול בשחיטה משכחת דאפי' קודם שאירע בה פסול לא תטמא בגדים. ורק קולא שבאה ע"י החומרא הוא דאתי לאשמעינן ולא חומרא. והא דאמרינן התם לקמן אמר רבא אי קשיא לי הא קשיא לי למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף ליפלוג בהכשרה דפרה. כגון דשחטוה בתרי גברי. דגברא קמא לא מטמאה וגברא בתרא מטמאה עיי"ש. היינו משום דלמ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ע"כ ליכא למימר דתנא דמתניתין כל עיקרו לא אתי אלא לאשמעינן דחומרה קולה. ולאשכוחי גוונא בשחיטה דחומרה גורם לה קולא אפי' קודם שאירע בה פסול בשחיטה. כדכתיבנא אליבא דמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. דהרי למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף אפי' בפרה כשרה לגמרי אינה מטמאה את העוסקין בה בתחילת שחיטה לטמא בגדים. ולא שייך כאן לדידי' לומר דחומרה קולה. ועכצ"ל דדינא באנפי נפשי' הוא. אלא דממילא שמעינן מינה נמי דחומרה קולה. דאל"כ אין טעם למאי דאינה מטמאה בגדים מיהת לאחר פסולה. בסוף שחיטה. והיינו דקמסיים תנא וקתני נמצא חומרה קולה. ולהכי פריך שפיר דאדמחלק בפרה שנפסלה. דאיכא מקום למיטעי דבנפסלה בשחיטה היינו טעמא דקודם פסולה אינה מטמאה בגדים משום דחומרה קולה. טפי הו"ל למיפלג ולמיתני הכי בהכשרה דפרה. וכגון דשחטוה תרי גברי. דגברא קמא לא מטמאה והוה שמעינן שפיר דאינה לשחיטה אלא בסוף. ומדלא אשמעינן הכי משמע דקושטא הוא דאין הטעם אלא משום דחומרה קולה דומיא דאחר פסולה. וא"כ מוכח מינה דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. ובהכי מדוקדקים היטב דברי רש"י (לקמן ל' ע"א) בד"ה אלא עיי"ש היטב ואין להאריך. אבל אליבא דמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף שפיר י"ל דלא נחית תנא דמתניתין כל עיקרו לאשמעינן אלא דחומרה קולה כדכתיבנא. ולק"מ קושית התוס'. וכבר כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל בחי' שם דלפי הגירסא שלפנינו דגרסינן נתקלקלה שחיטה קאמרת וכו' משמע ודאי כפירש"י ז"ל. אם כי הם הסכימו שם לפי' ר"ת ודלא כפירש"י עיי"ש:

גם אפשר לומר לדעת רש"י בפשיטות דלהכי אשמעינן תנא הך חילוק שבין קודם פסולה לאחר פסולה לענין נפסלה מחמת מלאכה אחרת רק לגבי הזאה. משום דמהזאה שמעינן נמי שפיר לשחיטה במכ"ש. שאין לה לטמא בגדים אחר פסולה מחמת מלאכה אחרת. אבל משחיטה לא הוה שמעינן להזאה. שהי' אפשר לחלק ולומר דדוקא בשחיטה שהוא עוסק בעבודת גוף הפרה עצמה הוא דאמרינן דפסול מחמת מלאכה אחרת מפקיעתה מלטמא בגדים. אבל בהזאה שאינו עוסק אלא בדמה אין פסול מחמת מלאכה אחרת מפקיעתה מלטמא בגדים. והילכך אשמעינן בשחיטה דקלקול דשחיטה עצמה מהני להפקיע טומאתה אפי' קודם שנתקלקלה. משום דאיגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לאו שחיטה היא כלל. ואשמעינן גבי הזאתה לענין פסול מחמת מלאכה אחרת דאפי' בהזאה אע"פ שאינו עוסק בעבודת גוף הפרה עצמה אלא בעבודת הדם. מ"מ מהני מיהת פסולה לענין להפקיע טומאתה מכאן ואילך. ומזה שמעינן נמי דכ"ש לשחיטה. וממילא נשמע דקודם פסולה מחמת מלאכה אחרת ודאי גם בשחיטה ליכא טעמא למימר שלא תטמא בגדים. דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אין שום מקום לחלק בזה בין שחיטה להזאה. דפשיטא דכל כמה דלא נפסלה אין מקום לומר שלא תטמא בגדים דכיון דהשחיטה עצמה היא כהילכתה אלא שנפסלה הפרה מצד אחר לא שייך לפסלה למפרע קודם שנפסלה. כן נראה לענ"ד לקיים פירש"י ז"ל. ובזה אתיא שפיר סוגיא דבב"ק שם כפשוטה דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף שפיר י"ל דכי קא מיחייב אההוא פורתא קמא הוא דמיחייב כיון דשחיטה עצמה לא נתקלקלה רק מצד אחר הוא שנפסלה. אי לאו דגלי קרא דוטבחו דכולה טביחה בעינן:

ומעתה נכונים היטב דברי הרא"ם ז"ל ביראים שם. דאפשר לומר דס"ל ג"כ כפירש"י. ומהאי טעמא לא הוקשה לו קושית התוס' למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. משום די"ל דכי חייבי' רחמנא על שחוטי חוץ משום פורתא קמא הוא דחייבי'. דאכתי לא איתסר. ומהאי טעמא אפי' כשהתחיל השחיטה בחוץ חייב. ולכך לא הקשה הרא"ם ז"ל אלא למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ומשום מום. דקמי סוף שחיטה כבר הו"ל בעל מום קבוע בחצי סימן הראשון. דלזה ליכא למימר דבהכי חייבי' רחמנא וכמו שתירצו התוס' והר"פ ז"ל לקושייתם. משום דאפשר דלא חייבה תורה על שחוטי חוץ כרת וחטאת אלא כשהתחיל השחיטה בפנים וגמרה בחוץ. ומנ"ל לומר דמתחייב גם כשהתחיל השחיטה בחוץ. ובודאי לא יתכן כלל לומר דאין הכי נמי לקושטא דמילתא הכי הוא. דלא מחייב על שחוטי חוץ אלא דוקא בשתחילת השחיטה היתה בפנים וגמרה בחוץ. כמו שכבר ביארנו לעיל. ואמאי לא נימא דתחילת השחיטה שבחוץ חשיבא מום קבוע ואינו מתקבל בפנים ושוב לא מתחייב משום שחוטי חוץ. ושפיר הקשה הרא"ם ז"ל. והוכרח לתרץ כתירוצו. ודברים ברורים הם. אבל דברי התוס' והר"פ ז"ל תמוהים טובא לכאורה. אלא שאני רואה דכל הראשונים ז"ל הסכימו לדברי ר"ת ז"ל שדחה פירש"י בסוגיא דפ"ב דחולין שם גבי נתקלקלה שחיטה. כמבואר ברמב"ן ורשב"א ור"ן שם עיי"ש. וא"כ על כולם תסתער הקושיא היכי מחייבינן על שחוטי חוץ כשתחילת השחיטה היתה בחוץ למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף:

ולכן נראה לקיים דברי הראשונים ז"ל ע"פ מאי דלכאורה יפלא עוד יותר לשיטתם ממקרא מלא בתורה. דכתיב גבי שחוטי חוץ איש איש וגו' אשר ישחט שור וגו' מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב וגו' ונכרת האיש ההוא וגו'. והשתא לדעת התוס' דלא משכחת חיובא דשחוטי חוץ אלא בשהיתה תחילת השחיטה בפנים וגמרה בחוץ למ"ד ישנה מתחילה ועד סוף. היכי כתב קרא ואל פתח אהל מועד לא הביאו. הרי כבר הביאו לפנים. וגם כבר התחיל לשחטו. אלא שקודם גמר השחיטה חזר והוציאו לחוץ ושם גמר שחיטתו. דהא בענין אחר לא מיחייב כרת. ואע"ג דגם גבי העלאה בחוץ כתיב כהך לישנא בקרא. דכתיב בה ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו להשם וגו'. אע"ג שכבר הביאו לפני השם ושחטו בעזרה. דהרי ודאי פשיטא דגם כשכבר נשחט בפנים אלא שהוציאו והעלהו בחוץ מיירי קרא. דהעלאה עבירה באנפי נפשה היא. והזהיר וענש עלי' הכתוב בפ"ע. מ"מ התם כיון דעכ"פ גם כשהיתה השחיטה בחוץ בכלל חיובא דהך קרא. דהרי קיי"ל כרבנן דאמרי (בר"פ השוחט והמעלה) דהשוחט ומעלה בחוץ חייב על השחיטה וחייב על העלאה עיי"ש. להכי שפיר נקט קרא הך לישנא משום שלא דבר הכתוב אלא בהווה. דודאי אורחא דמילתא כשמעלהו בחוץ שוחטו ג"כ בחוץ דכשמביאו אל פתח אהל מועד ושוחטו בפנים. ודאי לא שכיח כלל שיוציאנו ויעלהו בחוץ. וגם איצטריך קרא למינקט הכי כדי לאשמעינן דאינו חייב על העלאה בחוץ אלא כשמתקבל בפנים כדדרשינן מהך קרא (שם ק"ט ע"א) עיי"ש. ומהאי טעמא נמי לא תקשה למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף. דאע"ג דגם לדידי' מתחייב נמי כשהתחיל השחיטה בפנים וגמרה בחוץ. מ"מ כיון דגם כשכל השחיטה כולה בחוץ הו"ל בכלל הך קרא לחיובא. שפיר כתב קרא ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' מטעם שביארנו. אבל למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. אם איתא דלדידי' לא משכחת חיובא דקרא אלא דוקא בשהתחיל השחיטה בפנים וגמרה בחוץ. ודאי תמוה טובא לכאורה דהרי בהך קרא מפורש בהדיא דאפי' לא הביאה בפנים כלל וגם בתחילת שחיטה בחוץ הוה נמי חייב כרת. ואע"ג דלריה"ג (במתניתין דר"פ השוחט והמעלה) נמי לא מיירי קרא אלא בששחט בפנים והעלה בחוץ. דבשחט בחוץ ס"ל לריה"ג התם דפטור על העלאה עיי"ש. מ"מ לדידי' אפשר לומר דמאי דכתב קרא ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לשם. היינו שלא יביאנו לעשות כל עשיותיו לשם אלא לשחטו בלבד הביאו. והעלהו בחוץ. אבל כאן גבי שחיטה למ"ד ישנה לשחיטה מחחילה ועד סוף. דכיון דקרא בחיובא דשחיטה לחוד הוא דמיירי אע"פ שלא הקריבו בחוץ. ע"כ מאי דכתיב בקרא ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב וגו' הך הקרבה היינו שחיטה. ומשום דשחיטה תחילת הקרבה היא קרי לה הקרבה. וא"כ ודאי תמוה טובא הרי כבר הביאו לפנים וגם התחיל כבר בשחיטתו שם אלא דאח"כ חזר והוציאו לחוץ וגמר השחיטה. והיכי כתב קרא ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב וגו'. אלא ודאי מוכרח מזה דאפי' לא הביאו בפנים כלל. וכולה שחיטה בחוץ הוא דשחט חייב משום שחוטת חוץ:

אמנם נראה דחדא באידך מיתרצא. דכיון דמקרא גופי' מבואר בהדיא דבכל ענין חייבה תורה כרת על שחוטי חוץ בין שהיתה תחילת השחיטה בפנים וגמרה בחוץ ובין כשתחילתה וסופה בחוץ. א"כ חזינן דבהכי חייבי' רחמנא כרת. אע"ג דבסוף השחיטה כמחתך בעפר בעלמא הוא למ"ד ישנה לשחיטה מתחילתה עד סופה. דלענין זה אחשבי' רחמנא שחיטה גמורה. ודוקא כשנתערב עמו פסול אחר מלבד איסור שחוטי חוץ הוא שיש לפטרו מהאי טעמא דהו"ל כמחתך בעפר בעלמא. אבל מצד איסור שחוטי חוץ אין לפטרו. דהרי בהדיא מבואר בקרא דחייבתו תורה כרת על מעשה זו בכל ענין. ומעתה לא מיבעיא דמקרא גופי' לק"מ לדעת התוס' וסייעתם. אלא אף מה שהקשינו מכל הני דוכתי דמוכרח ע"כ משם דלכ"ע חייבין על שחוטי חוץ אפי' כשהתחיל השחיטה בחוץ ג"כ לק"מ. וזה בכלל תירוץ התוס' גופי'. דהרי חזינן דבהכי חייבי' רחמנא. ומש"כ בתוס' הר"פ ז"ל דבענין אחר לא משכחת לה חיובא דשחוטי חוץ. אע"ג דשפיר משכחת לה בשהתחיל השחיטה בפנים וגמרה בחוץ. דלא נאסרה מקמי שחיטה ולא הו"ל כמחתך עפר בעלמא. אפשר לומר שלא כתב כן אלא למאי דס"ד התם בסוגיא מעיקרא. דאכתי לא אסיק אדעתי' דמשכחת שחיטה בשני מקומות. ולכן כתב לקושטא דמילתא. כפי האי ס"ד דקאי השתא. דלא משכחת חיובא דשחוטי חוץ כלל בענין אחר. אע"ג דלענין עיקר תירוצו לא הי' צריך לזה. דבלא"ה ניחא כמו שנתבאר אלא לרווחא דמילתא כתב כן. אבל למאי דמסקינן התם גבי חולין בעזרה דמשכחת לה בששחט מקצת סימנים בחוץ וגמרן בפנים. א"כ ממילא מבואר דגם לענין שחוטי חוץ משכחת לה שפיר חיוב כרת כששחט מקצת סימנים בפנים וגמרן בחוץ. באופן דלא נאסרה קודם גמר שחיטה. דלא הוי כמחתך בעפר בגמר שחיטה. אלא דמ"מ הרי חזינן דבכל ענין חייבי' רחמנא כרת על שחוטי חוץ אפי' כשהתחיל השחיטה בחוץ כמו שביארנו. כן נראה בכוונת הר"פ ז"ל. אבל מ"מ דברי התוס' שלנו מדוקדקים בזה יותר:

אלא דמ"מ גם דברי התוס' שלנו עדיין תמוהים אצלי שהוקשו שם כן גם על מה שחייב הכתוב על חולין בעזרה ונזקקו ג"כ לתרץ בתירוצם דבהכי חייבי' רחמנא עיי"ש. וזה תמוה דבחולין בעזרה לא אשכחן שום חיובא בקרא כלל. דליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה. כמבואר בפ"ב דקידושין. ומשנה ערוכה היא (ריש פרק אותו וא"ב) דלכ"ע על שחיטת חולין בעזרה אין לוקין עיי"ש. ובאמת התוס' לטעמייהו אזלי (בפ"ב דפסחים כ"ד ע"ב) בד"ה הכל מודים וכו' דגם שם כתבו בפשיטות דאיכא מלקות על חולין שנשחטו בעזרה עיי"ש. ושם כבר נתעוררו הר"ב פ"י שם והמל"מ (בפ"ה מהלכות יסוה"ת ה"ח) ושאר אחרונים עיי"ש. ומה שצדדו בדבריהם שם לא שייך הכא. ואשתמיטתייהו דברי התוס' אלו. אבל דברי הר"פ ז"ל בתוספותיו שם מדוקדקים היטב שלא הזכיר בקושייתו חולין בעזרה כלל אלא שחוטי חוץ עיי"ש. ועי' בפ"ק דתמורה (י"א ע"ב) בפרש"י ד"ה הן קדושין וכו'. דמבואר דס"ל ג"כ דאיכא חיובא על שחיטת חולין בעזרה עיי"ש. אבל התוס' שם בד"ה הוא שלמים וכו' כפי הנראה הרגישו בזה. ומשום זה נטו מפירש"י בזה ופירשו בענין אחר עיי"ש בדבריהם וכבר ביארנו בזה במק"א ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מתבאר דמה שהקשינו לשיטת התוס' וסייעתם בפ"ב דחולין ובסוגיא דב"ק שם לק"מ:

איברא דלפ"ז חוזר וניעור מה שעמדנו לעיל על ד' הרא"ם ז"ל ביראים שם. דמאחר דמבואר בקרא דבכל ענין חייבה תורה כרת על שחוטי חוץ בין שהתחיל השחיטה בפנים ובין בחוץ. א"כ עיקר קושייתו מעיקרא ליתא כלל. דהרי חזינן דבהכי חייבי' רחמנא. ואע"ג דאינה לשחיטה אלא לבסוף. מ"מ חייבה תורה על מעשה זו כרת כיון דבלא שחיטתו הבהמה תמימה היא בלא שום מום ומתקבלת בפנים. ובפרט דגם מטיל מום בעלמא בקדשים הוא במלקות אפי' שלא בדרך שחיטה משום לאו דכל מום לא יהי' בו. וא"כ כל שהמום נעשה בדרך שחיטה אפשר לומר שחייבה תורה עליו כרת. ועכ"פ על הקרא גופי' ודאי לא שייך להקשות כלום. דאע"ג דבמום שנעשה בקרבן מצד אחר נפטר מכרת דשחוטי חוץ. מ"מ מום דמחמת שחיטה עצמה גזה"כ הוא לחייבו עליו כרת. ואפשר לומר דס"ל להרא"ם דמגופי' דקרא אין הכרע לומר דחייבה תורה כרת על שחוטי חוץ גם בהתחיל השחיטה בחוץ. משום דגם קרא דואל פתח אהל מועד לא הביאו האמור בשחיטה בחוץ. אפשר להתפרש על דרך שמתפרש קרא דהעלאה אליבא דריה"ג כמשכ"ל. וקרא הכי קאמר ואל פתח אהל מועד לא הביאו לשחטו שחיטה הוגנת וראויה כשאר שחיטת הקרבנות שמכשירן בכך להקריבן בפנים קרבן לשם. אלא הביאו רק להתחלת שחיטה בפנים באופן שאינה מכשרת הקרבן להקרבה. ואח"כ חזר והוציאו לחוץ. ושם גמר השחיטה וחייבו הכתוב על זה כרת. אבל כשהתחיל השחיטה מעיקרא בחוץ לעולם אימא לך דכיון דאינה לשחיטה אלא לבסוף הו"ל תחילת השחיטה כמום קבוע מקמי דמתחיל חיובו משום שחוטי חוץ דאינו אלא בגמר שחיטה. וכי קגמר שחיטה המחייבתו כרת. כבר אינו מתקבל בפנים. והו"ל כבע"מ בעלמא דאין חייבין עליו משום שחוטי חוץ מהאי טעמא דאינו ראוי להתקבל בפנים. והרי מבואר בכמה דוכתי דחייבין משום שחוטי אפי' כולה שחיטה בחוץ שחט. ועל זה תירץ דשחיטה כיון דדרך הכשר הוא לגבי בהמה אינה בכלל מום אפי' בענין שאינה מכשרתה בכך. דלא הויא דומיא דעור ופסח שאינם דרך הכשר של הבהמה. ואע"ג דודאי כששחט מקצת סימנים והניחה ולא גמר השחיטה. חשיב מום קבוע. כמבואר בסוגיא דחולין שם. היינו משום דכל שלא גמר השחיטה כולה אין זו דרך הכשר אלא נקיבת הושט ופסוקת הגרגרת בעלמא. והו"ל שפיר דומיא דפסח ועור. אבל כל שגמר השחיטה. כל כמה דמקרב שחיטה וגמרה אין עליה תורת מום כלל. ולכן מתחייב עלה משום שחוטי חוץ אע"פ שגם תחילת השחיטה היתה בחוץ. דכל שגמר השחיטה גם תחילת השחיטה אין עלי' תורת מום. כן נראה בבאור כוונת הרא"ם ז"ל. אע"ג דודאי קשה לפרש כך קרא דואל פתח אהל מועד לא הביאו. דלפ"ז סכינא חריפא מפסקא לי' לקרא. ומה"ט באמת לא ניחא לשאר ראשונים ז"ל לפרושי הכי. ומ"מ להרא"ם ז"ל ע"כ צריך לומר כן. ועכ"פ סברת הרא"ם ז"ל בתירוצו ודאי סברא ברורה היא:

ונראה ראי' מוכרחת לסברתו מסוגיא דפ"ק דע"ז (י"ג ע"א) דתניא אין מקדישין ואין מחרימין בזה"ז. ואם הקדיש וכו' בהמה תיעקר כו'. ואיזהו עיקור נועל בפניה והיא מתה מאיליה. ופרכינן עלה ונשחטי' מישחט. ומשני אתי בהו לידי תקלה. ופריך תו ולשוויי' גיסטרא. ומשני אמר אביי אמר קרא ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לשם אלקיכם. רבא אמר מפני שנראה כמטיל מום בקדשים. ופריך נראה מום מעליא הוא. ומשני הני מילי בזמן שבהמ"ק קיים וכו' עיי"ש. והשתא אם איתא דשחיטה נמי כל שאינה מכשרת הבהמה להקרבה יש עלי' תורת מום קבוע. וא"כ ע"כ הא דחייבה תורה כרת על שחוטי חוץ. היינו מלבד מאי דמתחייב משום מטיל מום בקדשים דעבר על לאו דכל מום לא יהי' בו. ובענין שאינו מתחייב משום שחוטי חוץ מתחייב עכ"פ משום מטיל מום בקדשים. וכדכתיבנא לעיל. וא"כ הדבר תמוה לרבא דמשני למאי דפרכינן ולישוויי' גיסטרא משום דנראה כמטיל מום בקדשים אמאי לא משני הכי גם קושיא קמייתא דפריך ונשחטי' מישחט. לומר דהיינו טעמא דלא שרינן למישחטי' משום שנראה כמטיל מום בקדשים. אם איתא דגם בשחיטה כזו שאינה מכשרתו ליקרב יש עלי' תורת מום כמו בדשוויי' גיסטרא. ובודאי משמע דרבא לא קאי אלא לפרוקי קושיא דגיסטרא לחוד. דהא רבא עלי' דאביי קאי. ושינויא דאביי לא שייך אלא על קושיא דלישוויי' גיסטרא. דעל מאי דפרכינן ונישחטי' מישחט לא שייך טעמא דלא תעשון כן לשם אלקיכם. הן אמת דלכאורה יש מקום לומר דגם אביי קאי נמי לפרוקי קושיא קמייתא דנשחטי' מישחט. ע"פ מה שראיתי להרמ"ה ז"ל בסנהדרין (פרק ארבע מיתות ס' ע"ב) במאי דתניא התם לפי שיצאת זביחה לדון בעבודת פנים וכו' עיי"ש. וכתב הרמ"ה ז"ל וז"ל לפי שיצתה זביחה מכלל שאר עבודות שנאסרו בחוץ שנאמר לא תעשון כן לשם אלקיכם כי אם אל המקום. ויצתה זביחה להחמיר עליה ולידון בשחוטי חוץ בכרת. דכתיב אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה וגו' עיי"ש בדבריו. ומבואר דס"ל דמקרא דלא תעשון כן לשם אלקיכם שמעינן נמי אזהרה לשחוטי חוץ. ועפ"ז מתפרשת לדעתו ז"ל ברייתא דהתם. ולכאורה דבריו תמוהים מאוד. דהא בסוגיא (דר"פ השוחט והמעלה) שקלינן וטרינן טובא לאשכוחי אזהרה לשחוטי חוץ. עד דמסקינן דלא אשכחן בי' אזהרה אלא בהיקישא או בגז"ש דשחיטה מהעלאה עיי"ש. והרי להרמ"ה ז"ל יש בה אזהרה מפורשת מקרא דלא תעשון כן וגו':

ואע"פ שראיתי גם לרש"י והרשב"ם ז"ל (בפרשת ראה) שפירשו קרא דלא תעשון כן לאזהרה על שחיטת חוץ עיי"ש. וכן פירשו הראב"ע והחזקוני ורבינו בחיי ור"י אברבנאל ז"ל עיי"ש בדבריהם. מ"מ על דבריהם לא תקשה כ"כ משום דאפשר לומר שלא כתבו כן אלא ע"פ דרכם ז"ל לפרש המקראות ע"פ פשוטם הנראה בעיניהם. אפי' בענין שהוא נגד דרשות רז"ל בגמרא ובספרא וספרי ומכילתא וכיו"ב כידוע. אבל על דברי הרמ"ה ז"ל שמפרש ע"פ זה ברייתא דמייתי בסוגיא דגמרא שם וא"כ מבואר דס"ל דהכי הוא לפי האמת. הוא ודאי תמוה טובא דזהו נגד הסוגיא דזבחים שם. וגם על פירש"י יש לתמוה ע"פ מאי דפירש"י גופי' (בפ"ק דסוטה ו' ע"א) במאי דדריש התם רב ששת דסוטה שיש עלי' עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה מקרא דונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה. דליכא דידע בה לאפוקי הא. דהא איכא עדים דידעי בה. ופירש"י (בד"ה ועד אין בה) וז"ל. אע"ג דדרשינן לעיל הך קרא לעד אחד נאמן בסוטה ולסוטה ודאית שלא תשתה עוד. אין מקרא יוצא מידי פשוטו ודרשינן לי' נמי הכי וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דאע"ג דמוקמינן קרא למילתא אחריתא לגמרי מ"מ גם פשטי' דקרא כדקאי קאי וגמרינן מיני' מאי דנפקא לן מיני' לדינא. ועי' בש"מ לסוטה בשם הרא"ש ז"ל שהשיג בזה על פירש"י וגריס שם גירסא אחרת בגמרא כדי לתרץ מה שהוקשה לרש"י עיי"ש. אבל הרי עכ"פ רש"י ז"ל גופי' ס"ל הכי. וכיו"ב ראיתי ג"כ להרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין קס"ה) שכתב כן. ועי' מש"כ עליו הרמב"ן ז"ל (בשורש חמישי) עייש"ה. וכיו"ב ג"כ כתב הסמ"ג (עשין קס"ט) שהביא שם מאי דדרשינן (בפ"ב דערכין י"א ע"א) מדכתיב ושרת בשם השם אלקיו ככל אחיו הלוים לעיקר שירה מה"ת ע"י הלוים במקדש. וכתב בסמ"ג על זה שם וז"ל ואע"ג שבפרק החליל דורש פסוק זה בכהנים. כאן דורש מפשוטו של מקרא עכ"ל עיי"ש. ועי' בסנהדרין פרק זה בורר (כ"ז ע"ב) ובמש"כ שם הר"ן ורבינו יונה ז"ל בחי' ובמש"כ הרמב"ן ז"ל (במשפט החרם ובפרשת בחוקותי) ובסה"מ (שורש שני) עיי"ש היטב. ובפ"ק דיבמות (י"א ע"ב) עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה. עכ"פ לרש"י ז"ל גופי' קשה טובא. דאם איתא דפשוטו של מקרא דלא תעשון כן קאי להזהיר על שחיטה והקרבה דקדשים בחוץ. א"כ אע"ג דמידריש קרא נמי למוחק את השם ולשורף עצי הקדש ונותץ אבני מזבח וכיו"ב. מ"מ הו"ל נמי לתלמודא למילף מיני' אזהרה לשוחט קדשים בחוץ:

ומיהו אפשר ליישב קצת דבריהם ז"ל ע"פ מה שהוקשו התוס' שם (בר"פ השוחט והמעלה) בעיקר הסוגיא דהתם דאמרינן בשלמא העלאה כתיב עונש וכתיב אזהרה. עונש דכתיב וכו' אזהרה דכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך וכו'. אלא שחיטה בשלמא עונש דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו'. אלא אזהרה מנ"ל וכו'. והקשו התוס' דהא (בריש פרק אלו הן הלוקין) אמרינן דקרבן וכרת לא בעו אזהרה. וכתבו לתרץ וז"ל ונראה לפרש דהא דבעי הכא אזהרה מנ"ל היינו משום דחשיב לי' בין הלוקין במתניתין דפרק אלו הן הלוקין השוחט והמעלה בחוץ. ולא אמתניתין דהכא קאי עיי"ש בדבריהם. ולפ"ז אפשר לומר דודאי בכלל קרא דלא תעשון כן לשם אלקיכם גם שחיטה והעלאה בחוץ. וכמו שפירשו רש"י והרמ"ה ז"ל וסייעתם. אלא דכיון דגם מוחק את השם ונותץ אבני מזבח וכיו"ב בכלל אזהרה זו. אי לא הוה נפק"ל לשוחט ומעלה בחוץ אזהרה מיוחדת בפ"ע ממקום אחר. הו"ל למימר דהו"ל לאו שבכללות ואין לוקין עליו. ואע"ג דלענין העלאה כבר יש לנו אזהרה מיוחדת מקרא דהשמר לך פן תעלה וגו' ובודאי לוקין עליו. מ"מ על שחיטה ומוחק את השם ואינך אחריני לא היו לוקין. והו"ל דומיא דלאו דלא יאכל כי קודש הוא דדרשינן מיני' כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו. שכולל הרבה פסולים שבאו בהם ג"כ בכתוב מלבד זה אזהרות פרטיות. כמו פגול נותר וטמא שלוקין עליהם כמבואר במתניתין דר"פ אלו הן הלוקין. ומ"מ לענין שאר האיסורין שנכללו בכלל לאו זה חשבינן לי' לאו שבכללות ואין לוקין עליהם. כמבואר בפ"ב דפסחים (כ"ד ע"א) עיי"ש. והכא נמי אע"ג דלאו דלא תעשון כן כולל נמי העלאה שלוקין עליו משום הלאו המיוחד בה. מ"מ שאר איסורין הנכללין בו הי' לנו לומר דאין לוקין עליהן משום דהו"ל לאו שבכללות. ואנן מהדרינן לאשכוחי אזהרה פרטית שיתחייב עלי' מלקות כדתנן בפ"ג דמכות. ולזה מסיק דאזהרה למלקות לא נפק"ל לשוחט בחוץ אלא בהיקישא או בג"ש מהעלאה. אבל לעולם שפיר י"ל כמש"כ בפירש"י והרמ"ה ושאר ראשונים דגם שחוטי חוץ בכלל קרא דלא תעשון כן לשם וגו'. ומאי דאמרינן (בפרק בתרא דמכות) דמוחק את השם ושורף עצי הקדש לוקה משום לאו דלא תעשון כן וגו'. וכן מתבאר מתוספתא (פ"ג דמכות) עיי"ש. היינו לבתר דשמענו אזהרה לשחוטי חוץ ממקום אחר. וא"כ אייתר לי' לאו דלא תעשון לאזהרה למוחק את השם ושורף עצי הקדש וכיו"ב ללקות. דתו לא חשיב לאו שבכללות. אע"ג דפשטי' דהך קרא כולל נמי שוחט ומעלה בחוץ. כמש"כ רש"י ושאר ראשונים ז"ל שהבאתי:

ומעתה לפ"ז נראה לפי מה שפירש"י וכן התוס' שם בסוגיא דע"ז לתי' בתרא דבקדשי בה"ב מיירי התם עיי"ש. והנה אע"ג דקדשי בה"ב נתמעטו מלהתחייב עליהן משום שחוטי חוץ וילפינן לה ביומא (פרק שני שעירים ס"ג ע"ב) מדכתיב (בפרשת שחוטי חוץ) ואל פתח אהל מועד לא הביאו כל העומד ליקרב באהל מועד חייבין עליו בחוץ וכל שאינו עומד ליקרב באהל מועד אין חייבין עליו בחוץ. דאימעיטו מכרת ומאזהרת לאו דהעלאה ושחיטה דכתיבא בההיא ענינא. מ"מ מלאו דלא תעשון כן ודאי לא אימעיטו. דלאו זה לא כתיב התם בההיא פרשה. ולא קאי עלי' הך מיעוטא. ובהדיא מבואר בפרק בתרא דמכות (כ"ב.) דהשורף עצי הקדש לוקה משום לאו דלא תעשון כן. וסתמא קאמר עצי הקדש. דמשמע של הקדש בדה"ב נמי. וא"כ השוחט בהמת קדשי בה"ב אע"ג שאינו בכלל אזהרת שחוטי חוץ מ"מ ישנו בכלל אזהרת לא תעשון כן דכולל נמי קדשי בה"ב. והשתא א"כ אפשר לומר שפיר דאביי נמי אתי לתרוצי קושיא קמייתא דנשחטי' מישחט. ולומר דזה אי אפשר משום דעובר על כך בלאו דלא תעשון כן. ולא מדרבנן בעלמא משום גזירה דאתו לידי תקלה לחוד. כדבעינן למימר מעיקרא. והשתא לפ"ז ממילא מבואר דגם רבא אפשר דקאי נמי לפרוקי קושיא קמייתא דנשחטי' מישחט. משום דנראה כמטיל מום בקדשים. משום דשחיטה שאינה מכשרת להקרבה או לאכילה חשיבא מום. ודלא כדעת הרא"ם ז"ל:

מיהו נראה דהא ליתא. דמלבד דלא אשכחן בשום דוכתא הך חידושא שיהיו מוזהרין על שחיטת בהמת קדשי בה"ב בחוץ משום לאו דלא תעשון כן. בלא"ה לפ"ז קשה אמאי לקי נותץ אבן מאבני מזבח ומוחק את השם ושורף עצי הקדש. כמבואר בפרק בתרא דמכות (כ"ב ע"א) והא הו"ל לאו שבכללות כיון שכולל נמי אזהרה לשחיטת קדשי בדה"ב בחוץ. ואין לומר דזה לא חשיב לאו שבכללות משום דהו"ל משם אחד. כלאו דלא תעשו מלאכה ביו"ט שכולל כל מיני מלאכה וכל כיו"ב. והכא נמי השחיטה הו"ל כנותץ אבן ומשם אחד הן. דמלבד דלא דמי כלל. דשחיטה לגבי בהמה אורחה היא. ואין זה ענין למאבד ומנתץ. ודוקא לשוויי' גיסטרא אמרינן בסוגיא דפ"ק דע"ז שם דהו"ל בכלל לא תעשון כן כנותץ אבן מאבני מזבח וכיו"ב. וא"כ שחיטה אם איתא דהו"ל נמי בכלל לאו זה ודאי לא משם אחד נינהו והו"ל לאו שבכללות. ועוד דא"כ הדרא קושיא לדוכתה מסוגיא דר"פ השוחט והמעלה אמאי לא מייתי התם אזהרה לשוחט בחוץ מקרא דלא תעשון כן. כיון דזה לא חשיב לאו שבכללות ולוקין עליו גם על השחיטה ודברי רש"י והרמ"ה ז"ל וסייעתם צ"ע אצלי כעת. וגם בלא"ה מלישנא דאביי דקאמר א"ק ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לשם אלקיכם עיי"ש משמע ודאי דלא קאי אלא לתרץ קושיא דלישוויי' גיסטרא. דעל זה שייך שפיר קרא דונתצתם לא תעשון כן. דגיסטרא כנתיצה היא. אבל שחיטה אין לה ענין לנתיצה וכמשכ"ל. הן אמת דלרש"י וסייעתו ובפרט להרמ"ה ז"ל ע"כ אנו מוכרחין לומר דאביי אתי לתרוצי נמי קושיא קמייתא דנשחטי' מישחט. דאל"כ הדבר קשה טובא. דהכא מבואר בפשיטות דבשחיטת קדשי בדה"ב ליכא אלא חששא דרבנן בעלמא משום דאתו לידי תקלה. והשתא הרי לשיטתם אית בה אזהרת לאו דאורייתא מקרא דלא תעשון כן. ועכצ"ל דאין הכי נמי דאביי משני לה מהאי טעמא. וקאמר דלא משום תקלה לחוד אתינן עלה. אלא לאו דאורייתא יש בזה מדכתיב לא תעשון כן. אבל הא גופא קשה דהרי ודאי מלישנא דאביי משמע דלא קאי אלא לפרוקי קושיא דגיסטרא כמש"כ. והכי נמי משמע מדקאמר אמר אביי. דאי לפלוגי נמי אתי אשינויא דמשני מעיקרא על פירכא קמייתא דנישחטי' משחט. ולומר דלא משום תקלה בעלמא הוא אלא מדאורייתא. והוא בכלל לאו דלא תעשון כן. הו"ל לומר אביי אמר בלישנא דפלוגתא. אלא ודאי בשחיטה גם לאביי ליכא שום איסורא אלא משום גזירה דתקלה בעלמא. וזה תמוה. ובפרט להרמ"ה ז"ל שם מפורש בברייתא דיש בה לאו דלא תעשון כן. וגם בלא"ה קשה לסתמא דתלמודא היכי קאמר דלית בה אלא גזירה דרבנן משום חשש תקלה. והרי בברייתא דמייתי בפרק ארבע מיתות שם לשיטת הרמ"ה ז"ל מפורש בהדיא דאית בה לאו דאורייתא. ומש"כ התוס' שם (בד"ה ונשחטי' מישחט וכו') לתירוצם הראשון. אין לו ענין לכאן כלל עיי"ש ואין להאריך. ועכ"פ כיון דע"כ מוכרח דאביי לא קאי לתרוצי אלא קושיא בתרייתא דלישוויי' גיסטרא. ממילא מבואר דרבא נמי דקאי עלי' דאביי. לא אתי לשנויי אלא קושיא דגיסטרא לחוד. וא"כ הדבר קשה כדאקשינן לעיל. אם איתא דבשחיטה נמי כל שאינה מכשרת הבהמה אלא אדרבה מביאתה לידי פסול אית בה תורת מום קבוע. הו"ל לרבא לשנויי הכי נמי לעיל אקושיא קמייתא דנשחטי' מישחט. אלא ע"כ מוכרח מזה כסברת הרא"ם ז"ל דאין בשחיטה משום מום כלל כשגמר כל השחיטה:

ומעתה לפ"ז נכונים דברי רבינו הגאון ז"ל שמנה לאו דלא תוכל לזבוח את הפסח. אע"פ שכבר מנה אזהרת הטלת מום בקדשים כמו שנתבאר. משום דשחיטה בכל ענין אין עלי' תורת מום כלל. ואפי' שחוטי חוץ אינם בכלל אזהרה דכל מום לא יהי' בו. מיהו באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות לא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו זה דלא תוכל לזבוח את הפסח. וע"פ מה שנתבאר לעיל נקל להבין טעמו בזה ומ"מ כאן חזר בו מדעתו זו ומנה אותו. ותחת לאו זה מנה שם לאו דלא תזבח לשם אלקיך שור ושה אשר יהי' בו מום כל דבר רע. וזו היא כוונתו במש"כ שם (בסוף דבור כבד) ולהרחק כל מום רע מלפניך עיי"ש. וכאן חזר בו מזה ולא מנה לאו זה. וכמו שנתבאר לעיל. והנה ממה שסיים שם וכתב וז"ל ונאמתה הקריבהו נא לפחתיך הירצך או הישא פניך עכ"ל עיי"ש. משמע בהדיא דס"ל דאזהרה זו על מומין ממש באה להזהיר. שלא לשחוט בע"מ לגבוה. ולפ"ז צ"ע בכוונתו שם באזהרה זו. שהרי כבר מנה שם לעיל (בדבור לא יהי' לך) אזהרה דהקרבת מומין. וז"ל חיתך נקה מכל מומם והזכותה אך להבר עכ"ל. והיינו אזהרת בע"מ. ואין לומר דשם מנה לאו דהקרבה וכאן מנה לאו דזביחה. וכדעת הרמב"ם ז"ל שמנה השחיטה בלאו בפ"ע והקרבה בלאו בפ"ע. כמבואר בסה"מ (לאוין צ"ב צ"ד) עיי"ש. או לאו דמקדיש ולאו דזביחה. כמו שמנה רבינו הגאון ז"ל גופי' כאן לקמן. דלא משמע הכי מלשונו שם. שלא הזכיר לא הקדש ולא זביחה לא בדבור לא יהי' לך. ולא בדבור כבד. ועוד דא"כ הו"ל למנות כל הלאוין שבהקרבת בע"מ דבין להרמב"ם ובין לרבינו הגאון ז"ל נמנין יותר משני לאוין בהקרבת בע"מ כמו שיתבאר לפנינו במקומו. ולהרמב"ן ז"ל אינם נמנין כולם אלא בלאו אחד. ועוד דהרי בסוף דבור כבד ודאי אין כוונתו אלא ללאו דלא תזבח לשם אלקיך וגו'. כמתבאר מלשונו שכתב ולהרחק כל מום רע. והוא מלשון הך קרא שכתוב בו מום כל דבר רע. וגם כתיב בסיפא דהך קרא כי תועבת השם אלקיך הוא. וזהו שכתב בלשונו ולהרחק. כי תועבת תרגם אונקלס מרחק. והרי קרא זה איננו מן הלאוין שדרשום (בריש פ"ק דתמורה ו' ע"ב) ובספרא (פרשת אמור) בבע"מ למזבח עיי"ש. וגם לא משמע מלשונו שתהי' כוונתו למה שדרשו בפ"ב דבכורות (י"ד ע"ב) הך קרא לאזהרה על שוחט בהמה בעלת מום בבמת יחיד. גם לא יתכן לומר דכוונתו כדעת הרמב"ם (לאוין צ"ה) דהך קרא הוא אזהרה שלא להקריב בע"מ עובר עיי"ש. דלא משמע הכי מלשונו. ואכמ"ל בזה. ואולי נדבר בזה עוד במק"א בס"ד:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.