ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/קעא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה קעא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מהותיר. והוציא. וזבח על חמץ צויתיך. כתיב (בפרשת בא) ולא תותירו ממנו עד בוקר וגו'. וכתיב לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה. וכתיב (בפרשת משפטים) לא תזבח על חמץ דם זבחי. ונשנה לאו זה (בפרשת תשא) דכתיב לא תשחט על חמן דם זבחי. והנה הרמב"ם וסייעתו ז"ל מנו בנותר ארבעה לאוין. האחד בפסח ראשון. והשני לא ישאירו ממנו עד בוקר האמור בפסח שני (בפרשת בהעלותך). והשלישי לאו דלא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר (בפרשת ראה). והוא אזהרה שלא להותיר מבשר חגיגת ארבעה עשר. והרביעי לאו דלא תותירו ממנו עד בוקר. האמור אצל תודה (בפרשת אמור). אבל רבינו הגאון ז"ל לא מנה מהן אלא שנים. האחד בפסח שמנה כאן. והשני לא תותירו ממנו עד בוקר דתודה. שמנה לקמן (לאו ר"ד) ואמנם מה שלא מנה לאו דלא ישאירו וגו' דפסח שני. נראה פשוט דטעמו משום דלשיטתו אזיל. כמו שלא מנה לאו דשבירת עצם דפסח שני מטעם שביארנו לעיל (לאו ק"ע). וכן הבה"ג לא מנה לאו דולא ישאירו וגו' דפסח שני כמו שלא מנה לאו דשבירת עצם דפסח שני. ולטעמייהו אזלי. אבל צ"ע לכאורה מדוע לא מנה לאו דלא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב וגו'. והבה"ג מנה לאו זה בריש הלאוין שלו. ותחת זה לא מנה לאו דלא תותירו שבתודה. וגם זה צריך ביאור. והנראה דס"ל דאזהרת מותיר שבשלמי תודה ושבשלמי חגיגה אין למנותן אלא באחת. דאידי ואידי שלמים הן. והרי זה כלאו דשבירת עצם שבפסח ראשון ופסח שני שלא מנאום אלא בלאו אחד. וכן מותיר דפסח ראשון ודשני שלא מנו אלא בלאו אחד כמשכ"ל. ולשיטתייהו אזלי. אלא דרבינו הגאון ז"ל נקט לאו דשלמי תודה וכולל בו שאר כל השלמים. וטעמו משום דתודה גופא לפעמים חוזרת להיות כשאר שלמים ונאכלת כדין שלמים. כמבואר בפרק התכלת (מ"ו ע"א) עייש"ה וברשב"א שם. והבה"ג נקט לאו דלא ילין מן הבשר וגו' האמור בשלמי חגיגת י"ד וכולל בו גם שלמי תודה ושאר השלמים. משום דשלמי תודה חמירי טפי ואין נאכלין אלא ליום ולילה כקדשי קדשים. והילכך לא משמע כ"כ שיהיו גם שלמי חגיגת ארבעה עשר ושאר השלמים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד בכלל אזהרת מותיר דתודה. ולכן נקט לאו דלא ילין מן הבשר וגו' שבכללו גם כל שאר השלמים. וכ"ש שלמי תודה. וכן בספרא (פ' צו פי"ב) ובפסחים (פרק אלו דברים ע"א ע"ב) דרשו חגיגת י"ד בכלל שאר כל השלמים עייש"ה.

וגם אפשר לומר דדברי הבה"ג בזה הם ע"פ סוגיא דפ"ג דזבחים (ל"ו ע"א) דאמרינן התם אר"א תרי קראי כתיבי בנותר. כתוב אחד אומר לא תותירו ממנו עד בוקר. וכתוב אחד אומר לא יניח ממנו עד בוקר. אם אינו ענין להניח תניהו לענין מחשבת הינוח עיי"ש. ופירש"י והתוס' שם דמאי דקאמר תרי קראי כתיבי בנותר. היינו חד בפסח וחד בתודה עיי"ש. ומבואר מזה דקרא דלא תותירו האמור בפסח כולל נמי אזהרה לתודה. וכ"כ הרא"ם ז"ל (ביראים סי' תט"ז) וז"ל צוה הקב"ה על הקדשים הנאכלים המוטל עליהם לאכלן שלא ישאירום יותר מזמן אכילתן דכתיב (בפרשת בא) ואכלו את הבשר וגו' ולא תותירו ממנו עד בוקר. וכתיב (בפרשת צו) ובשר זבח תודת שלמיו וגו' ולא יניח ממנו עד בוקר וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שכולל שניהם כאחת דשניהם מזהירים על ענין אחד. ואינם אלא כלאו אחד כפול בתורה ומשמע דאע"ג דכתב סתם קדשים הנאכלים מ"מ כוונתו רק על הנאכלים ליום ולילה אחד. דומיא דפסח ותודה. דפסח נמי חשיב נאכל ליום ולילה. כמבואר בפסחים (פ"ט ע"א). ועי' בתוס' שם ד"ה דאילו וכו'. וכן הוא שם לעיל (ע' ע"א) עיי"ש. ועי' מש"כ ביראים לעיל מיני' (סי' תי"ג) עיי"ש היטב. ולכן לא מנה הבה"ג לאו דמותיר דתודה. משום שכבר מנה לאו דלא תותירו האמור בפסח. ולא מנה אלא לאו דלא ילין מן הבשר וגו' דקאי על חגיגת י"ד הנאכלת לשני ימים ולילה אחד ובכללו כל שאר הנאכלים לשני ימים ולילה אחד. ולכך אינם בכלל מותיר דפסח ותודה. אבל רבינו הגאון ז"ל לא ס"ל הכי. וסוגיא דזבחים שם נראה דלא ס"ל כפירש"י ותוס' שם דמאי דאמרינן תרי קראי כתיבי וכו' היינו דפסח ותודה. אלא בתודה גופא כתיבי תרי קראי במותיר. דכתיב (בפרשת צו) לא יניח ממנו עד בוקר. וכתיב (בפרשת אמור) לא תותירו ממנו עד בוקר. ושניהם בתודה כתיבי. וקצת נראה ראי' לזה משום דבקרא דגבי פסח כתיב ולא תותירו בואו. ובסוגיא דהתם לא מייתי אלא קרא דלא תותירו בלא ואו. ואין זה אלא קרא דכתיב התם גבי תודה. וכבר הרגישו קצת אחרונים ז"ל שם שיש לפרש דקאי על תרתי קראי דתודה. והשתא לפ"ז אפשר לומר דתודה אינה בכלל פסח אלא בכלל שלמים. כמו שביארנו לעיל ע"פ סוגיא דמנחות שם. ולכן כולל כל הקדשים קלים בכלל אזהרת תודה. ובכללן גם חגיגת ארבעה עשר. ולכן לא מנה לאו דלא ילין מן הבשר וגו':

ובלא"ה אפשר דלכך לא מנה לאו דלא ילין מן הבשר וגו' משום דס"ל כדעת התוס' בפסחים (פרק אלו דברים שם) דלמ"ד חגיגת י"ד לאו חובה מדאורייתא היא לא דריש הך קרא לחגיגת י"ד עיי"ש בדבריהם. וא"כ ע"כ למ"ד הכי לא מיתוקים הך קרא אלא לפסח גופי'. כדמשמע פשטי' דקרא. והכי נמי דריש לי' בספרי (ראה. פיסקא קל"א) וכ"כ בפסיקתא זוטרתא שם עיי"ש. וא"כ לא איצטריך אלא כדי לעבור עליו בתרי לאוי. וכ"כ ביראים (סי' תי"ג) עיי"ש. וכן נראה מלשון רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור זכור) שהביא שם אזהרת מותיר דפסח בלשון לינה שלא להלינו עיי"ש. ובלתי ספק כוונתו ללאו זה דלא ילין מן הבשר וגו'. דס"ל דבפסח הכתוב מדבר. והיינו משום דס"ל דקיי"ל דחגיגת ארבעה עשר לאו חובה מדאורייתא. ומשום דהכי סתם לן תנא בפסחים (פרק אלו דברים ס"ט ע"ב) ובפ"ק דחגיגה (ז' ע"ב) עיי"ש בסוגיא דגמרא שם. וזה דלא כדעת הרמב"ם ז"ל (פ"י מהלכות ק"פ הלכה י"ג) שפסק דחגיגת י"ד רשות. ואפי' הכי כתב שם דקרא דלא ילין מן הבשר וגו' קאי על חגיגת י"ד עיי"ש. וכבר הרגישו קצת אחרונים עליו בזה ואכמ"ל בזה. וכיון דלא איצטריך אלא לעבור עליו בתרי לאוי אין שניהם נמנין אלא בלאו אחד. ולכן כאן לא נקט אלא לאו דלא תותירו בלבד. ושם נקט לאו דלא ילין בלבד והוא הוא. ואפשר דשם הוה ס"ל כדעת הרא"ם ז"ל ביראים (סי' תי"ג) בשם רבותיו דלאו דלא תותירו קאי על פסח מצרים. ולאו דלא ילין קאי על פסח דורות עיי"ש. ולכן נקט שם הלאו מקרא דלא ילין. אבל כאן חזר בו מזה. וס"ל דגם לאו דלא תותירו כולל נמי פסח דורות. כמו כמה מצות אחרות שנאמרו בפרשה זו שנוהגות לדורות. ולא איצטריך לאו דלא ילין מן הבשר וגו' אלא כדי לעבור עליו בשני לאוין. ולכן נקט הלאו מקרא קמא. דהיינו מקרא דלא תותירו:

ועפמש"כ ניחא ג"כ מה שבאזהרותיו שע"פ עשה"ד לא מנה במותיר אלא לאו דלא ילין בלבד. ולאו דמותיר שבתודה לא הזכיר שם כלל. וכן באזהרות הר"א הזקן ז"ל לא הזכיר שום לאו במותיר אלא בפסח בלבד עיי"ש. וזה צ"ע לכאורה. אבל לפי מה שביארנו ניחא שפיר. דאפשר לומר שדבריהם הם ע"פ סוגיא דזבחים שם. דס"ל כפירש"י ותוס' שם. דלפ"ז מתבאר דגם תודה בכלל אזהרת מותיר דפסח. ולאו שבתודה איצטריך לדרשא אחריתא כדאמרינן התם. ולכן לא מנו אלא לאו דמותיר שבפסח בלבד. דכיון דמותיר תודה בכלל הכי נמי שאר קדשים בכלל. אבל כאן חזר בו רבינו הגאון ז"ל. וס"ל דלא כפירש"י ותוס' בסוגיא דזבחים שם אלא כמשכ"ל דלא מיירי התם בקרא דפסח כלל. אלא בתרתי קראי דתודה הוא דמיירי התם. וס"ל דפסח ותודה שני ענינים חלוקים הם ואין זה בכלל זה. ולכן מנה כאן לאו דמותיר שבתודה בפ"ע:

ולענין לאו דלא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה. שמנה רבינו הגאון ז"ל כאן. מדכתב סתם והוציא. משמע דס"ל דבכל ענין הוצאה מזהיר הכתוב בין הוצאה שמן הבית ובין הוצאה שבתוך הבית וכגון מחבורה לחבורה. והכי אמרינן בפסחים (פרק כיצד צולין פ"ה ע"א) דתניא לא תוציא מן הבית וגו' אין לי אלא מבית לבית מחבורה לחבורה מנין ת"ל חוצה חוץ לאכילתו. וכן הוא לשון רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור זכור). שגם שם כתב סתם ומהוציא חוצה עיי"ש. אבל ראיתי באזהרות הר"א הזקן ז"ל שכתב וז"ל ופסח לא תוציא ממחיצת אוהליך עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דאין האזהרה אלא על הוצאה מן הבית לחוץ כפשטי' דקרא. וזה ודאי תמוה מאוד לכאורה. דזהו איפוך המבואר בברייתא ובכולה סוגיא דפרק כיצד צולין שם. מיהו אפשר לומר בכוונתו ע"פ המתבאר מלישנא דברייתא שם דודאי לא תוציא מן הבית משמע מן הבית ממש. אלא דמקרא יתירא דכתיב חוצה. מרבינן נמי אזהרה למוציא מחבורה לחבורה שבתוך הבית. וכדקתני התם אין לי אלא מבית לבית מחבורה לחבורה מנין תלמוד לומר חוצה חוץ לאכילתו. וכן מפורש להדיא בירושלמי (פרק כיצד צולין הי"ג) דהו"ל כאילו כתיב לא תוציא מן הבית ולא תוציא חוצה עיי"ש. ונפק"מ לענין היכא דליכא אלא חבורה אחת. דמשום מוציא מחבורה לחבורה ליכא. ולא מיחייב אלא על הוצאה מן הבית לחוץ. וגם לפירש"י שם (פ"ה ריש ע"ב) דלא מיחייב מחבורה לחבורה אלא בשני פסחים עיי"ש. וא"כ בפסח אחד אפי' בשני חבורות לא מיחייב אלא על הוצאה שמן הבית לחוץ עיי"ש. ודברי הרמב"ם ז"ל (ריש פ"ט מהלכות קרבן פסח) מגומגמים אצלי טובא. שלא הזכיר שם הוצאה מן הבית כלל אלא מוציא מחבורה לחבורה בלבד. ומ"מ הביא שם דינא דמתניתין (שם פ"ה ע"ב) דמן האגף ולפנים ומן האגף ולחוץ. וס"ל דלענין אגף דבית מיירי ולענין מוציא מן הבית לחוץ. ולא כפירש"י והרע"ב ז"ל שם שפירשוה לענין מוציא מחומת ירושלים ובשאר הקדשים. ובפסח במוציא ביום י"ד קודם זמן אכילתו דלא מיפסל אלא במוציאו חוץ לחומת ירושלים. וכמתבאר בגמרא שם עיי"ש ובפיה"מ להרמב"ם ז"ל שם עייש"ה. ומלבד דהדבר תמוה מה שלא הביא שם כלל דין הוצאה מן הבית. קשה מש"כ דין דמן האגף ולפנים ומן האגף ולחוץ ודין הגגין והעליות. כיון שלא הביא שם אלא דין הוצאה שחוץ לחבורה דמיפסל אפי' בתוך הבית ועובר בלאו כשמוציאו מחבורה לחבורה ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מבואר דאיכא ג"כ אזהרת לאו בהוצאה שמוציא חוץ לבית. וכן מפורש בתוספתא (פ"ו דפסחים) דקתני התם המוציא כזית בשר מביא לבית ומחבורה לחבורה בשעת אכילה הרי זה חייב וכו' עיי"ש. הרי להדיא דאיכא נמי חיובא בהוצאה דמבית לבית כמו מחבורה לחבורה. וא"כ הר"א הזקן ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל כשיטת הבה"ג דכל הנפרטים שבלאו אחד אין נמנין אלא במצוה אחת. ובפרט דכאן אפי' לשיטת רבינו הגאון ז"ל וסייעתו דבעלמא כיו"ב נמנה כל פרט ופרט בפ"ע. מ"מ כאן כיון דלפום פשטי' דקרא לא מיירי אלא במוציא מן הבית לחוץ. אלא דמייתורא דקרא איתרבי נמי מוציא מחבורה לחבורה אין נמנין אלא במצוה אחת. וכמו שביארנו בכמה דוכתי כיוצא בזה. ולהכי לא נקט הר"א הזקן ז"ל אלא מוציא חוץ לבית דמיירי בי' פשטי' דקרא. אבל דברי רבינו הגאון ז"ל מדוקדקים יותר דנקט הוצאה סתם. כדי לכלול בין הוצאה מן הבית ובין הוצאה מחבורה לחבורה:

ולענין לאו דלא תזבח על חמץ דם זבחי צ"ע לכאורה. שהרי מבואר במכילתא (פ' משפטים) דמדכתיב דם זבחי איתרבי נמי אזהרה לזורק. והרמב"ן ז"ל (פרשת משפטים) פירש דהו"ל כאילו כתיב לא תשחט על חמץ ולא דם זבחי. כלומר ולא דם זבחי יהיה על חמץ. והוא מקרא קצר עיי"ש בדבריו. ומשמע דס"ל דהכי הוא פשטי' דקרא. וא"כ תמוה מה שלא מנאום רבינו הגאון ז"ל וגם הרמב"ן ז"ל גופי' בשני לאוין. ועכצ"ל דס"ל דגם זה אינו אלא ריבויא מייתורא דקרא דדם זבחי. אבל פשטי' דקרא לא משמע אלא השוחט בלבד. ובכל כיו"ב גם לשיטתם אינם נמנין אלא מצוה אחת. ורבינו הגאון ז"ל לישנא דקרא נקט זבח. כדכתיב דם זבחי. וכתב זבח ויותר היה ראוי לכתוב זובח. אבל נראה דבדקדוק נקט הכי כדי לכלול כל מעשה הזבח. דהיינו שחיטה זריקה והקטרה. דבפרק תמיד נשחט (ס"ג ע"ב) מבואר דגם הקטרה איתרבאי לחיובא. אבל באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור זכור) כתב משחוט על חמץ עיי"ש. וצ"ל דלא חשש שם למינקט אלא כפשטי' דקרא דכתיב שחיטה. ואין להקשות בעיקר לאו זה דתיפוק לי' דבלא"ה עובר בעשה דתשביתו על חמץ שיש לו בשעת שחיטת הפסח. וא"כ לשיטתו שוב אין למנות הלאו. דהא ליתא. דשפיר איתי' ללאו זה גם היכא דאינו עובר בעשה. וכגון שלא הי' חמץ לשוחט אלא לאחד משאר בני החבורה. דליכא בשוחט אלא לאו דלא תשחט בלבד. וכן בזורק ובמקטיר. ואפי' כשהחמץ הוא של השוחט או הזורק או המקטיר. מ"מ איכא שפיר נפק"מ בלאו זה עפמש"כ התוס' (בפרק כל שעה כ"ט ע"ב) בד"ה רב אשי וכו' דבמשהה חמץ בפסח ע"מ לבערו אינו עובר באותה שהייה לא בלאו דבל יראה ולא בעשה דתשביתו עייש"ה. ומ"מ בלאו דלא תשחט על חמץ ודאי עובר.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.