ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/קכח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה קכח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ותתנו מוראו. דברי רבינו הגאון ז"ל כאן סתומים מאוד לכאורה. ולא נתבאר לאיזה מן הלאוין נתכוון בזה. והנה לכאורה הי' נראה דכוונתו בזה ללאו דלא תירא מהם וגו' לא תערוץ מפניהם כי השם אלקיך בקרבך אל גדול ונורא. (בפרשת עקב). וכ"כ עוד (בפרשת שופטים) אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. ומנאו גם הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין נ"ח) וז"ל שהזהירנו מלירא מהכופרים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם. אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד ולחזק כנגד העם האחר. וכל מי שיסוג אחור ויברח כבר עבר על ל"ת. והוא אמרו יתעלה לא תערוץ מפניהם. ונכפלה זאת האזהרה ואמר לא תיראום וכו' עכ"ל. וגם רבינו יונה ז"ל בשערי תשובה (ח"ג סי' ל"א) מנה לאו דלא תירא מהם עיי"ש. ומש"כ האזהרה בלשון לא תתנו מוראו שאינו מובן לכאורה מאי מוראו. וגם בקרא לא כתיב הכי. נראה דס"ל לפרש כן בקרא דלא תערוץ מפניהם כי השם אלקיך בקרבך אל גדול ונורא כלומר לא תערוץ מפניהם. כי המורא רק לאלקים הוא ואסור ליתן מוראו לבשר ודם. וכמש"כ בתשו' מהרי"ל ז"ל (סי' א') באריכות עלה דאמרינן (בפ"ד דבב"ק מ"א ע"ב) ובשאר דוכתי. שמעון העמסוני הי' דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע לאת השם אלקיך תירא פירש. עד שבא ר"ע ולימד את השם אלקיך תירא לרבות ת"ח. ונשאל אמאי לא פירש כשהגיע לקרא דואהבת את השם אלקיך. והאריך לתרץ דהיינו משום דאהבה מותרת בכל ישראל. כדכתיב ואהבת לרעך כמוך. ושפיר איכא לרבות ת"ח לאהבה יתירה משאר כל אדם. אבל את השם אלקיך תירא נתקשה שמעון העמסוני. לפי שהוא רחוק מן הדעת לרבות יראת בשר ודם על חבירו. שגלוי מכמה וכמה מקראות המורים שאין ליראה מבשר ודם בלתי מהשם יתברך לבדו. ואם הי' מרבה ת"ח מיחזי כשתי רשויות. ופן יעשוהו ע"ז ח"ו כיון שציותה תורה ליראה אותו. ועל כן פירש עכת"ד עיי"ש שהאריך בזה. וכבר קדמוהו בזה בקיצור בתוס' הרא"ש (לקידושין נ"ז ע"א) וכ"כ בש"מ (בב"ק מ"א ע"ב) בשם הרא"ש ז"ל עיי"ש. והיינו דמסיים קרא כאן כי השם אלקיך בקרבך אל גדול ונורא. כי רק הוא לבדו יתברך צריך להיות בעיניך גדול ונורא ולא זולתו. וזהו שכתב רבינו הגאון ז"ל כאן בלשון האזהרה לא תתנו מוראו:

אמנם הבה"ג וסייעתו ז"ל לא מנו לאו זה. וגם רבינו הגאון ז"ל גופי' באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות לא מנה לאו זה. וגם כבר השיג הרמב"ן ז"ל בסה"מ שם על הרמב"ם בזה. וכתב דאין זו אלא הבטחה ולא אזהרה. והכריח כן דאל"כ לא היו השוטרים אומרים מי האיש הירא ורך הלבב וגו' שיהא עובר הלאו מפרסם חטאו ויחזור עיי"ש. וגם הראב"ד ז"ל בהשגותיו למנין המצות של הרמב"ם השיג עליו בזה וכתב דהבטחה היא ולא אזהרה עיי"ש. והכ"מ השיב דאין לנו להוציא קרא מפשוטו. דמשמע דאזהרה היא. ותמה על הראב"ד ז"ל דהוציא הקרא מפשוטו כדי להשיג עיי"ש. ולענ"ד אין בזה תימא דודאי פשטי' דקרא הבטחה משמע ולא אזהרה. וכיון דלא אשכחן בשום דוכתא שהוא אזהרת לאו. אין לנו לעשותו ל"ת בלא שום הכרח. וזו היא ג"כ דעת הרמב"ן ז"ל. אלא דהראי' שהביא צריכה ביאור. דהרי בספרי (שופטים פיסקא קצ"ב) אמרו בוא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות מפני הירא ורך הלבב. כשהוא חוזר יאמרו שמא בנה בית שמא ארס אשה. וכולן היו צריכין להביא עדותן חוץ מן הירא ורך הלבב שעדיו עמו שמע קול הגפת תריסים ונבעת וכו' עיי"ש. ומבואר לכאורה דאפי' לר"ע דאמר הירא ורך הלבב כמשמעו. ס"ל נמי דבונה בית וארס אשה ואינך אחריני להכי חוזרים משום דחס המקום על הירא ורך הלבב שכשיחזור יאמרו שמא בנה בית או ארס אשה. וא"כ ממילא אין מקום לקושית הרמב"ן ז"ל. שהרי אינו מפרסם חטאו במה שחוזר. איברא דמלישנא דמתניתין בסוטה (פרק משוח מלחמה מ"ג ע"א) דתנן ר"ע אומר הירא ורך הלבב כמשמעו שאינו יכול לעמוד בקשרי מלחמה ולראות חרב שלופה. ריה"ג אומר הירא ורך הלבב זהו המתיירא מן העבירות שבידו. לפיכך תלתה התורה לו את כל אלו שיחזור בגללן עיי"ש. משמע דלריה"ג דאמר זהו המתיירא מעבירות שבידו הוא דאמרינן הכי וכדפירש"י שם. וכן פי' הרע"ב. וכן מפורש בירושלמי שם (סוף הלכה ט'). דאמרינן התם לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו שיחזור בגללן שלא לפרסם את החטאים. ואתייא כיי דמר רבי לוי בשם רשב"ל במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני השם כדי שלא לפרסם את החטאים עיי"ש. הרי דרק מ"ד הירא ורך הלבב זה שהוא מתיירא מן העבירות שבידו. הוא דקאמר הכי. אבל לר"ע דאמר זה שאינו יכול לעמוד בקשרי מלחמה לא ס"ל הכי. משום דאין בזה משום כבוד הבריות משום שאינו מתבייש לחזור כשאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה. וא"כ נכונה ראייתו של הרמב"ן ז"ל לפי מאי דקיי"ל כר"ע דירא ורך הלבב כמשמעו כמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ז מהלכות מלכים הלכה ט"ו). וא"כ ודאי קשה לדעת הרמב"ם דהירא עובר בלאו. דא"כ ודאי לא היו מוסיפים השוטרים לאמר מי האיש הירא ורך הלבב. שיהא עובר הלאו מפרסם חטאו ויחזור:

איברא דמברייתא דספרי מתבאר דגם לר"ע אית לי' הכי. דהרי הך ברייתא ר"ע היא. כמבואר להדיא בסיפא דקתני וכולן היו צריכים להביא עדותן חוץ מן הירא ורך הלבב שעדיו עמו וכו'. והיינו כר"ע. ואפי' הכי קתני. ברישא בוא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות וכו'. וגם מהירושלמי נראה שאין הכרח כ"כ דאע"ג דמדקאמר שלא לפרסם את החטאים. בלשון רבים. משמע דקאי אליבא דריה"ג. מ"מ יש לדחות דמשום ריה"ג נקט הך לישנא. אבל אין ה"נ דגם אליבא דר"ע קתני הכי משום דהיראה גופא עבירה וחטא היא ויש בה משום כבוד הבריות. ואפי' את"ל דאליבא דריה"ג דוקא קתני הכי במתניתין. מ"מ נראה דאין מזה קושיא להרמב"ם ז"ל. משום דאיכא למימר דלא חששה תורה בזה לכבוד הבריות אלא לחטאים שבסתר שלא ידעו אחרים מהם. ויש בפירסומם משום כבוד הבריות. וכן מפורש בהדיא בספרי שם (פיסקא קצ"ז) דאמרו שם הירא ורך הלבב שיש עבירה בידו בסתר עיי"ש. אבל הירא ורך הלבב במלחמה דגם בלא"ה החטא מתפרסם. וכדקתני התם בספרי וכן הוא בירושלמי שם שכולן צריכים עדים חוץ מזה שעדיו עמו. וקאמר עלה בירושלמי שם ואתיא כמ"ד שאינו יכול לעמוד בקישרי המלחמות וחרב שלופה. ברם כמ"ד שהוא מתיירא מעבירות שבידו עוד הוא צריך להביא ראי' עיי"ש. והיינו משום דמעבירות שבסתר קאמר והילכך אינו נאמן בלא עדים וכיון דחטא זה של מורא ורכות לבב הוא חטא מפורסם וידוע לכל. להכי לא שייך אליבא דר"ע הך טעמא דקתני במתניתין לפיכך תלתה לו התורה וכו' וכדמשמע מלישנא דמתניתין דלא קאי אלא אליבא דריה"ג. ובספרי שם ראיתי (דפוס ווינא. בפיסקא קצ"ז) שהביא המגיה בשם רבינו הלל ז"ל שהיתה לפניו בזה גירסא אחרת בספרי שם עיי"ש. ולפי גירסא זו גם מהספרי אין הכרח עיי"ש. וגם לפי הגהת הגר"א ז"ל שם אדרבה גם מהספרי משמע כן דלא קאי הך טעמא אלא אליבא דריה"ג. ועי' ג"כ בהגהות וביאורים כת"י שבספרי דפוס ווילנא שם עייש"ה ואין להאריך. וממילא שוב אין מקום להשגת הרמב"ן ז"ל כלל. ואין צורך למה שנדחק בזה הר"ב מג"א ז"ל עיי"ש. דהרי לא שייך בזה משום כבוד הבריות ופרסום החטא כיון דבלא"ה החטא ממילא מתפרסם:

איברא דעיקר דברי הרמב"ן ז"ל שהבין דבירא ורך הלבב לר"ע שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה לדעת הרמב"ם ז"ל יש בה עבירת לאו דלא תיראום ולא תערוץ מפניהם לענ"ד הוא תמוה טובא. דהיכי שייך לומר במי שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ואינו יכול לראות חרב שלופה שעובר בל"ת. הרי כיון שאינו יכול אנוס הוא. ומאי אית לי' למיעבד ואונס רחמנא פטרי'. ודברי הרמב"ם ז"ל מדוקדקים בזה. שכתב (סופ"ז מהלכות מלכים) וז"ל מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה וכו'. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל את עצמו עובר בל"ת וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שדקדק בלשונו דבאיש הירא ורך הלבב דקרא כתב שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה. ולא כתב בזה שעובר בל"ת. דפשיטא דלא שייך בזה שום עבירה כלל. ורק במתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה בדברים שמבהיל את עצמו. שמביא מורא על עצמו במזיד הוא שכתב הרמב"ם ז"ל שעובר בל"ת. וזו היא ג"כ כוונתו בסה"מ שם עייש"ה. שוב ראיתי לקצת אחרונים שכבר הרגישו בעיקר סברא זו ואין להאריך. ודברי הרמב"ן ז"ל. תמוהים אצלי בלא"ה. דלפי מה שהבין בדעת הרמב"ם ז"ל הי' לו להביא ראי' מוכרחת נגד דעת הרמב"ם מסוגיא דסו"פ משוח מלחמה. דאמרינן התם מאן תנא להא דת"ר שמע קול קרנות והרתיע הגפת תריסין והרתיע צחצוח חרבות ומים שותתין לו על ברכיו חוזר. כמאן כר"ע ולא ריה"ג וכו' עיי"ש. ולדעת הרמב"ם הרי שפיר אתיא אפי' כריה"ג. דהא גופא מה שירא ומרתיע עבירה היא בידו שעובר בל"ת וחוזר אפי' לריה"ג. וכבר ראיתי לקצת אחרונים שעמדו בזה והניחוה בתימא לדעת הרמב"ם ז"ל. ובודאי לפי הבנת הרמב"ן ז"ל בכוונת הרמב"ם הדבר מתמיה. אבל לפמש"כ אין זה ענין כלל לדברי הרמב"ם ז"ל. דבירא ורך הלבב דקרא ודאי גם להרמב"ם ז"ל לית בי' שום עבירה כלל כמו שנתבאר. וא"כ שפיר בעי למימר דהך ברייתא ר"ע היא ולא ריה"ג. ודברי הרמב"ן ז"ל צ"ע אצלי. ומיהו אין להקשות דלפי הבנתו בכוונת הרמב"ם הו"ל להקשות על דעתו לפי המסקנא דהתם דמסיק דברייתא כריה"ג ובהא אפי' ריה"ג מודה משום דכתיב ולא ימס את לבב אחיו כלבבו עיי"ש. ואם איתא מאי איריא דנקט והרתיע ומים נופלים לו על ברכיו. ותיפוק לי' דלר"י הגלילי במורא בעלמא נמי חוזר משום דעבר בלאו לדעת הרמב"ם. דזה לק"מ. די"ל דאין ה"נ אלא דנקט והרתיע ומים נופלים לו על ברכיו. משום דבלא"ה הרי צריך עדים. ועל מורא בעלמא ליכא עדים. דהו"ל דברים שבלבו ויכול לומר שמתיירא אע"פ שאינו ירא. וא"כ אפי' לריה"ג אינו חוזר אם לא כשמרתיע או מים נופלים לו על ברכיו דאז הרי עדיו עמו. אלא דהא ודאי קשה למה לו אליבא דריה"ג לטעמא דולא ימם את לבב אחיו כלבבו. ותיפוק לי' משום הירא מעבירות שבידו. אבל לפמש"כ לק"מ:

ואמנם מ"מ אין נראה לומר כן בדעת רבינו הגאון ז"ל. דהרי אפי' להרמב"ם ז"ל וסייעתו ליכא לאו זה אלא בשעת מלחמה דוקא. אבל מדברי רבינו הגאון ז"ל כאן לא משמע הכי כלל. אלא משמע דהוא לאו הנוהג תדיר שלא ליתן מורא שמים לאחרים. כמתבאר מלשונו. וכמו שביארנו לעיל. וא"כ ע"כ אין כוונתו ללאו זה דלא תירא מהם שמנה הרמב"ם ז"ל. ולכן נראה בדעת רבינו הגאון ז"ל דכוונתו כאן לקרא (דפרשת ראה) דכתיב כי יקום בקרבך נביא וגו' לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים וגו' אחרי השם אלקיכם תלכו ואותו תיראו וגו'. ודרשו בספרי (שם פיסקא פ"ה) ואותו תיראו שתהא מוראו עליכם עיי"ש. ומשמע דאתי לדיוקא ללאו הבא מכלל עשה שלא לירא מפני אלהים אחרים. וכל שירא מפניהם אע"פ שלא עבדן עובר בלאו הבא מכלל עשה מהך קרא. ורבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל דלאו הבא מכלל עשה הוא לאו גמור אלא שאין לוקין עליו. ולענין זה לחוד הוא דאמרינן לאו הבא מכלל עשה עשה. כלומר דין עשה יש לו שלא ללקות עליו. אבל הוא חשיב לאו ונמנה במנין הלאוין. וכמו שיתבאר לפנינו. ויש ראי' מבוארת לזה שיש בתורה לאו בדבר. ממקרא מלא דכתיב במלכים (ב'. י"ז כ"ה) ויכרות השם אתם ברית ויצום לאמר לא תיראו אלהים אחרים וגו'. כי אם את השם אשר העלה אתכם מארץ מצרים בכח גדול ובזרוע נטויה אותו תיראו וגו' ולא תיראו אלהים אחרים כי אם את השם אלקיכם תיראו וגו'. מבואר במקראות הללו בפירוש שנצטוו ישראל שלא לירא אלהים אחרים. ויש בזה אזהרת לאו בתורה. ונראה ברור דהכוונה להך קרא דכתיבנא. וזו היא כוונת רבינו הגאון ז"ל כאן. והכי משמע נמי ממה שסמך לזה מיד לאו דלא תשמע אל דברי הנביא ההוא דכתיב נמי בההיא פרשה בסמוך לזה. ועי' בדברי הרמב"ן ז"ל (בסה"מ. שורש תשיעי) במין הראשון מלאוין שבכללות שכתב וז"ל מה שהזהיר יתברך לא תלכון אחרי אלהים אחרים (בפרשת ואתחנן) נכנסים תחתיו ענינים שאמר הכתוב את השם אלקיך תירא ואותו תעבוד וכו'. והזהיר שלא לילך אחר ע"ז באלו ולא בזולתם שלא לירא ממנה וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. והביאם ג"כ הר"ן ז"ל (בסנהדרין ס"ג ע"א) עיי"ש. והי' אפשר לומר דכוונת רבינו הגאון ז"ל ללאו זה. אלא דנקטי' בלשון זה דלא תתנו מוראו משום שכן לשון הכתוב במלכים שם. אלא שיש לפקפק בזה. ויותר נכון כמשכ"ל דכוונתו ללאו המכ"ע דאותו תיראו ואין להאריך. ועי' בספרי (ראה פיסקא פ"ה) ובילקוט שם עיי"ש היטב:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.