ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/קיח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה קיח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ומהעביר למולך זרע. הוא לאו דמזרעך לא תתן להעביר למולך. ויש כאן מקום עיון בדברי רבינו הגאון ז"ל. דלפי דרכו לא הי' לו למנות לאו זה אע"פ שכל מוני המצות מנאוהו. שהרי לא הוצרכה תורה לכתוב מולך בפ"ע אלא משום לחייב עליו סקילה בשלא כדרכה. למ"ד מולך ע"ז הוא. או משום דלאו ע"ז הוא. למ"ד מולך לאו ע"ז הוא. כמבואר בפרק ארבע מיתות (ס"ד ע"ב) עיי"ש. וא"כ ממנ"פ אינו בא במנין לדרכו של רבינו הגאון ז"ל. דאם קיי"ל כמ"ד מולך ע"ז הוא. א"כ מלבד האזהרה האמורה בו בפ"ע. הו"ל נמי בכלל אזהרה הכללית דכל שאר מיני ע"ז בקרא דלא תעבדם. דפשיטא דכיון דדרך כבוד הוא לא גרע מהמגפף והמנשק והמכבד והמרבץ והמרחץ והסך וכו'. דתנן התם (לעיל ס' ע"ב) שעובר בל"ת. והיינו ל"ת דלא תעבדם. כפירש"י והתוס' והרמ"ה והרמב"ם וסמ"ג. והיינו אפי' בשלא כדרכה. דאילו בכדרכה מיחייב סקילה. וכן מפורש בהדיא במכילתא דרשב"י (פרשת יתרו) דמעביר בנו למולך הוא בכלל אזהרה זו דלא תעבדם עיי"ש. וא"כ כמו שלא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו דמגפף ומנשק וכיו"ב מטעם שכבר נכללו בלאו דלא תעבדם שמנה כבר. וכמו שביארנו לעיל (בלאוין א?ד) עיי"ש. הכי נמי לא הי' לו למנות לאו דמולך מהאי טעמא גופא. שכן דרכו ז"ל בכל כיו"ב שלא למנות אלא הלאו הכללי בלבד. ואם ס"ל דקיי"ל כמ"ד דמולך לאו ע"ז היא. כדעת הרמב"ם וסמ"ג והרא"ם ז"ל. אכתי קשה דאם לאו ע"ז הוא הרי הוא אחד מחוקיהם. וכמו שפירש"י (בסנהדרין שם ס"ד ע"א) בד"ה שלא למולך. וז"ל ולא משום ע"ז הזהיר עליו דהא מאיכה יעבדו נפקא אלא חוק הוא להם והתורה הקפידה על חוק זה בסקילה. לפיכך הוצרך לכתוב עכ"ל עיי"ש. וביותר ביאור מבואר ביראים להרא"ם ז"ל (סי' ע"ט) וז"ל ויראת מאלהיך ולא תלך בחוקות הגוים. כי יש חוק שחייבה עליו תורה כרת שנאמר (בפרשת אחרי מות) ומזרעך לא תתן להעביר למולך וכו'. ומולך לאו ע"ז הוא אלא העברה זו למדו מחוקות הכנענים וחייבה עליו תורה סקילה וכרת וכו' עכ"ל עיי"ש. וא"כ הו"ל נמי בכלל לאו דבחוקותיהם לא תלכו. ולא נכתב בפ"ע אלא משום שיצא לידון עליו בסקילה. משא"כ שאר חוקותיהם שאינם אלא בל"ת גרידא. וא"כ אחר שמנה רבינו הגאון ז"ל כבר לאו דבחוקותיהם לא תלכו. שוב לפי דרכו ז"ל לא הי' לו למנות עוד לאו דמולך. דהא למ"ד מולך לאו ע"ז הוא לא מיחייב עליו אלא בכדרכה דוקא. דהיינו דוקא למולך. ולא במעביר בנו לשאר ע"ז. כמבואר שם (בפרק ארבע מיתות) עיי"ש. וא"כ תיפוק לי' משום לאו דבחוקותיהם לא תלכו שכבר נמנה. ובשלמא מה שמנה לעיל לאו דלא תעבדם ולא תשתחוה להם לא תקשה. משום דלא תעבדם כולל עבודות שבפנים אפי' שלא כדרכה. וכן השתחואה שחייב עלי' אפי' שלא כדרכה. דאין זה בכלל לאו דבחוקותיהם לא תלכו. שהרי הם אינם עושים כן. וכמשכ"ל שם. אבל מולך למ"ד לאו ע"ז הוא דליתי' אלא בכדרכה ודאי הו"ל בכלל לאו דבחוקותיהם לא תלכו. מיהו לזה הי' אפשר לומר לפמש"כ הב"ח (ביו"ד סי' קע"ח) דלאו דובחוקותיהם לא תלכו לא שייך אלא דוקא כשכוונתו להתדמות להם ולנהוג כמותם. דבזה נראה כמודה להם ולדתם וכלשון הספרא הואיל והם יוצאים בארגמן אף אני וכו'. אבל מי שאין דעתו לכך. אלא שצריך ללבוש כמלבושיהם כדי שלא יהי' לו גנאי אם לא ידמה להם. דבר זה לא אסרה תורה. ואין זה בכלל לאו דבחוקותיהם לא תלכו. ולהכי התירו לקרובים למלכות ללבוש כמלבושיהם ולספר קומי. כדאי' סוף סוטה ובסו"פ מרובה. וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל עיי"ש בדבריו. וא"כ אין ענין זה ללאו דמולך ושאר לאוי דע"ז דהרי לענין ע"ז אמרינן (בפרק ארבע מיתות ס"ד ע"א) דהזורק אבן למרקוליס אע"ג דמכוין למירגמה ופוער עצמו לפעור אע"ג דלא מכוין אלא לביזויי הרי זו עבודתן ונסקל עיי"ש. ואע"ג דהתוס' שם כתבו דמיירי דוקא בשנתכוון לעבודה בביזוי עיי"ש בדבריהם. כבר תמה הרבה על דבריהם הר"ב תורת חיים שם. וגם הכריח מן הסוגיא שם דהדברים כפשוטן. דאע"פ שלא נתכוון כלל לעובדן רק לבזות ולגנותן נסקל כשהותרו בו. ואע"פ שגם דעת רבינו יונה והר"ן והרמ"ה ז"ל שם כדעת התוס' עייש"ה. דעפמש"כ שם נתיישבו קצת קושיות הת"ח שם. מ"מ הרא"ם ז"ל (ביראים סי' ע"ח) והסמ"ג (לאוין י"ז) והרב המאירי ז"ל (הובא בחמרא וחיי סנהדרין ס"א ע"ב) דעתם כדעת הת"ח עיי"ש. ולפמש"כ המהרש"א על דברי התוס' שם גם דעתם כן עייש"ה ואכמ"ל בזה. ולפ"ז ודאי נראה דגם במולך. אפי' למ"ד דלאו ע"ז הוא. מ"מ כיון שבאה עליו בתורה אזהרה בפ"ע. והחמירה עליו תורה לחייב עלה סקילה כמו על ע"ז. פשיטא דהמעשה מצד עצמה תועבה היא. ולאו בכוונתו תליא מילתא אלא בכל ענין נסקל. וא"כ אינו נכלל בכלל לאו דבחוקותיהם לא תלכו. וא"כ אם הי' אפשר לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל דס"ל דקיי"ל כמ"ד מולך לאו ע"ז. כדעת הרמב"ם והרא"ם וסמ"ג וסמ"ק והרשב"ץ ז"ל. הוה ניחא שפיר מה שמנה לאו זה:

אלא שאינו נראה כן מדברי רבינו הגאון ז"ל לקמן במנין העונשין שלו במספר הנסקלין. שכתב שם וז"ל ועובד אל נכר. אף המעביר לו את בנו עכ"ל עיי"ש. הרי לכאורה מבואר דס"ל דמולך ע"ז הוא. שהרי כתיב המעביר לו את בנו. והיינו לאל נכר שהזכיר לעיל מיני' ועוד דהרי לא הזכיר שם מולך כלל. ומבואר להדי' מלשונו דס"ל דמולך חייבין עליו אפי' שלא כדרכה. דהיינו אפי' מעביר בנו לאחד מכל שאר מיני ע"ז. והיינו כמ"ד מולך ע"ז הוא. וכמבואר בסוגיא דפרק ארבע מיתות שם דלמ"ד מולך לאו ע"ז הוא לא מיחייב עלי' אלא בכדרכה דוקא. דהיינו למולך ולא לשאר ע"ז עיי"ש. וא"כ ודאי קשה טובא דכיון דמולך ע"ז הוא. ועבודתו בדרך כבוד. שאין לך כבוד יותר גדול ממעביר לו את זרעו. וא"כ כבר הו"ל בכלל לא תעבדם אפי' שלא כדרכה. דלא גרע ממגפף ומנשק וכיו"ב דתנן שעובר בל"ת זו אפי' בשלא כדרכה. וכשם שלא מנה אזהרת מגפף ומנשק בפ"ע משום דהו"ל בכלל לאו דלא תעבדם שכבר מנה. הכי נמי מה"ט לא הי' לו למנות לאו דמולך. איברא דעיקר דברי רבינו הגאון ז"ל שפסק כמ"ד מולך ע"ז הוא צ"ע טובא לכאורה. דהרי סתם לן תנא כמ"ד מולך לאו ע"ז הוא. וכדאמרינן בפרק ארבע מיתות (ס"ד ע"א) קתני ע"ז וקתני מולך. אמר רבי אבין תנן כמ"ד מולך לאו ע"ז הוא. ואף דבברייתא איפליגו תנאי בהכי. הרי קיי"ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם. ומזה הכריחו הרא"ם ז"ל (ביראים שם) ובסמ"ג (לאוין מ') דקיי"ל כמ"ד מולך לאו ע"ז הוא. והרא"ם שם הוסיף עוד להכריח כן משום דגם ר"ח בן אנטיגנוס קם לי' בשיטתי' דר"א בר"ש דאמר מולך לאו ע"ז הוא. כדאמרינן התם אמר אביי ר"א בר"ש ור"ח בן אנטיגנוס אמרו דבר אחד וכו' עיי"ש. מיהו אין מזה הכרע. דמש"כ להוכיח משום דהו"ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא. מלבד מש"כ הרשב"א ז"ל בב"ק (פרק הגוזל עצים ק"ב ע"א) דההיא כללא רבי אבהו בלחוד הוא דכייל לי'. אבל אמוראי אחריני לית להו הכי. דהא איכא טובא דפסקי לעתים כמחלוקת דברייתא עיי"ש בדבריו. וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל כמו שהכריח מהריט"א ז"ל (בהלכות בכורות פ"ד סי' מ"ט) עיי"ש. בלא"ה הרי אמרינן עלה דהך כללא בירושלמי (סוף פ"ב דתענית) וביבמות (פרק החולץ הי"א) ריב"ב בשם ר"א הדא דתימא ביחיד אצל יחיד אבל ביחיד אצל רבים לא בדא הלכה כסתם עיי"ש. וכן איתא נמי בירושלמי (פ"ק דמגילה ה"ו) עיי"ש. וכך העלה הראב"ד ז"ל בדעת הרי"ף ז"ל בהשגותיו על הרז"ה (ריש פרק אלו עוברין). וכ"כ הה"מ בדעת הרמב"ם ז"ל (ריש פ"ו מהלכות נזקי ממון) עיי"ש. וכן דעת רש"י בחולין (פרק אלו טרפות נ"ה ע"ב) בד"ה שבלשון יחיד וכו' ובפרק בהמה המקשה (ע"ז ע"א) בד"ה דא"ל וכו'. וכן דעת הרמ"ה ז"ל (בחי' פרק המוכר את הספינה ע"ט ע"ב סי' מ"ז). וע"פ דבריו ז"ל שם נתיישב על נכון מה שהקשו התוס' על פירש"י בחולין שם עיי"ש היטב. וכן העלה הכ"מ בדעת הרמב"ם (בפי"ד הלכה י"ג מהלכות מעה"ק. ובפי"א ה"ח מהלכות פסוהמ"ק. ובפ"א הי"א מהלכות פרה) עיי"ש. הן אמת דלפי הנראה מדברי הרא"ם ז"ל (ביראים שם) היתה גירסתו בברייתא דברי ר"א ר"ש אומר למולך חייב וכו' עיי"ש. ולפ"ז הו"ל הכא נמי מחלוקת דיחיד עם יחיד. וא"כ שפיר שייך הכא נמי הך כללא דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא אפי' לפי הירושלמי שם. ובזה נמי ניחא מה שהכריע הרא"ם ז"ל ג"כ מטעם דר"ח בן אנטיגנוס נמי קאי כוותי' דמ"ד מולך לאו ע"ז הוא. ולכאורה אינו מובן דמה בכך. הרי מ"מ אכתי ראב"ש עם ר"ח בן אנטיגנוס הו"ל יחידים לגבי ת"ק דס"ל דמולך ע"ז הוא. דהא ת"ק הו"ל כרבים. אבל נראה דהרא"ם ז"ל כתב כן ע"פ גירסתו. דאין כאן ת"ק סתם. אלא פלוגתא דר"א ור"ש היא. וא"כ כיון דר"ח ב"א קאו כר"ש הו"ל ר"א לגבייהו יחיד אצל רבים. ושפיר הכריע עפ"ז דקיי"ל כמ"ד מולך לאו ע"ז הוא. אבל גירסת כל הראשונים ז"ל היא כגירסא שלפנינו. וכן מבואר בתוספתא (פ"י דסנהדרין) ובירושלמי (פרק ארבע מיתות שם) עיי"ש. ובלא"ה דברי הרא"ם ז"ל שם תמוהים ומגומגמים הרבה עיי"ש בדבריו. וא"כ שתי הראיות של הרא"ם ז"ל אינם מכריעות:

ובלא"ה מה שהכריח הרא"ם ז"ל מדקאי ר"ח בן אנטיגנוס כראב"ש דאמר אביי ראב"ש ור"ח ב"א אמרו דבר אחד. מלבד שאין מזה הכרע כדכתיבנא. אדרבה משם יש להביא ראי' איפכא. דהרי כל כה"ג הו"ל שיטה. וכבר ידוע קבלת הגאונים ז"ל דאין הלכה כשיטה. ואף דהרא"ם ז"ל נראה דדעתו כדעת יש מי שאומר שהביא הר"ן ז"ל (בפ"ק דסוכה) דדוקא היכא דאמרינן כולהו ס"ל קבלו הגאונים דהו"ל שיטה ואין הלכה כן. אבל היכא דאמרינן אמרו דבר אחד אין זו שיטה. ואפשר דהילכתא הכי עיי"ש. אבל דעת שאר הראשונים ז"ל אינה כן. כמבואר בתשובת רבינו יצחק בר ברוך ז"ל (שהובאה בתמים דעים סי' רכ"ד) שכתב בפשיטות וז"ל ובידוע הוא כי כל מה שאמרו פלוני ופלוני אמרו דבר אחד אין הלכה כמותם אפי' הם מאה. כי הם שיטה עכ"ל עיי"ש. והובא גם בחי' הרמב"ן והרשב"א ז"ל (בפ"ב דשבת כ"ז ע"ב) עיי"ש. ובבעל העיטור (הלכות ציצית שער שני ח"א) עיי"ש. ואדרבה בדברי הרמב"ן ז"ל (במלחמות פ"ק דסוכה) מבואר דס"ל דיותר חשיבא שיטה היכא דאמרינן אמרו דבר אחד מהיכא דאמרינן כולהו ס"ל עיי"ש בדבריו. וכן מבואר בדברי הרשב"א ז"ל (בקידושין ס"ב ע"ב) עיי"ש. וכן מבואר בדברי הרשב"ם ז"ל (בב"ב פרק המוכר את הספינה ע"ח ע"ב) בד"ה כולהו ס"ל וכו'. דאין חילוק בזה בין הנך תרי לישני עייש"ה. וכן מבואר בדברי רבינו ירוחם (נתיב כ"א ח"ב) ובתשו' הרשב"א (ח"א סי' שי"ד. ובח"ג סי' רל"ז) דכל היכא דאמרינן אמרו דבר אחד הו"ל שיטה ולית הילכתא הכי עיי"ש. ואדרבה בתשו' הרשב"א (ח"א סי' תל"א. ובסי' תרפ"ח) כתב דדוקא היכא דאמרינן אמרו דבר אחד הוא דהו"ל שיטה ולית הילכתא הכי. אבל היכא דנקטו לישנא דכולהו ס"ל לא חשיבא שיטה ואפשר דהילכתא כוותייהו עי"ש בדבריו. ולכאורה מותיבנא תיובתא לכל הנך ראשונים ז"ל מסוגיא דפ"ה דמנחות (נ"ז ע"ב) דאמרינן התם אמר רבי יוחנן ריה"ג ואחד מתלמידי רבי ישמעאל אמרו דבר אחד ומנו רבי יאשי' דתניא וכו'. ופרכינן התם עלה ולימא נמי ר"ע ואחד מתלמידי רבי ישמעאל אמרו דבר אחד ומנו רבי יונתן וכו' עיי"ש. והשתא מאי פריך ודילמא משום הכי לא קאמר הכי משום דאתי לאשמעינן דלית הילכתא כריה"ג ורבי יאשי'. ומשום הכי אוקמינהו בשיטה. אבל בדר"ע ורבי יונתן לא מצי לומר הכי משום דס"ל דהילכתא כוותייהו. ולא בעי לאוקמינהו בשיטה. אלא ודאי מוכרח לכאורה מזה דהך לישנא דאמרו דבר אחד לא חשיבא שיטה. ואפי' לפי דעת הר"ב העיטור (בהלכות ציצית) שם. וזהו דעת יש מי שאומר שהביאו הרמב"ן והרשב"א ז"ל בשבת שם. דכל היכא דלא ברירא מילתא דאמרו דבר אחד. ואיצטריך לאשמעינן לאפוקי דלא נימא דלא אמרו דבר אחד. ליתא להך כללא דאין הלכה כשיטה. משום דלא אתי אלא לאשמעינן הא גופא דאמרו דבר אחד. ולא לקבוע הלכה עיי"ש. ולפ"ז התם דהא גופא איצטריך רבי יוחנן לאשמעינן. דריה"ג ורבי יאשי' אמרו דבר אחד. לאפוקי מברייתא דהתם דאיפכא תניא עיי"ש. וא"כ לא שייך התם הך כללא דאין הלכה כשיטה. ולפ"ז אפשר לכאורה לומר דשפיר פריך דלימא נמי ר"ע ורבי יונתן אמרו דבר אחד. אבל זה אינו דאכתי מנ"ל דרבי יוחנן אגב אורחי' לא אתי נמי לאשמעינן בהכי דלית הילכתא כריה"ג ורבי יאשי' אלא כר"ע ורבי יונתן. ולהכי לא אוקים בשיטה אלא ריה"ג ורבי יאשי'. ומהא גופא דלא קאמר הכי בדר"ע ורבי יונתן. מוכח דאתי נמי למיקבע הילכתא כר"ע ורבי יונתן. ומאי פריך. ובלא"ה הר"י בר ברוך ז"ל בתשובתו שם לא ס"ל בזה כדעת בעל העיטור כמבואר שם. וכן דעת הרשב"א ז"ל (בתורת הבית הארוך בית שני שער שלישי) גבי נטלה הנוצה. שכתב שם דנטלה הנוצה כשרה. ולית הילכתא כר"י דאמר (בפרק אלו טרפות) נטלה הנוצה פסולה. משום דאוקימני' בשיטה. דאמרינן התם (נ"ח ע"ב) אר"י ר"י ורבי ישמעאל אמרו דבר אחד עיי"ש. אע"ג דהתם טובא איצטריך לאשמעינן במאי דקאמר דאמרו דבר אחד. דהא באמת דחי לה התם דלא אמרו דבר אחד עיי"ש. ולפ"ז לכאורה ודאי מוכח משם דכל כה"ג לא חשיבא שיטה. מיהו יש לדחות ע"פ דברי ר"ת שהביאו התוס' (בב"מ פרק איזהו נשך ס"ט ע"א) בד"ה אלא שיטה וכו'. ודברי בעל העיטור (סוף הלכות ביעור חמץ) עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה:

ועכ"פ מבואר דלפי דעת רוב הראשונים ז"ל אדרבה מההיא דאמר אביי ראב"ש ורחב"א אמרו דבר אחד. איכא להכריע דאין הלכה כראב"ש. אלא דלדעת הר"ב העיטור ז"ל שהבאתי לעיל אפשר לומר דאין מזה הכרע. משום דגם כאן איכא למימר דהא גופא איצטריך אביי לאשמעינן דאמרו דבר אחד. לאפוקי מדרבא דקאמר לקמן מולך עראי איכא בינייהו ולא אמרו דבר אחד. וא"כ לא שייך בזה כללא דאין הלכה כשיטה לדעת בעל העיטור. אבל כבר ביארנו שאין דבריו מוסכמים משאר הראשונים ז"ל. וא"כ מבואר עכ"פ דמצד זה ליכא קושיא בדברי רבינו הגאון ז"ל. אלא דמ"מ כיון דס"ל לרבינו הגאון ז"ל דקיי"ל דמולך ע"ז הוא. הדבר קשה דלא הו"ל למנות לאו דמולך לפי דרכו בכל כיו"ב. דהרי הו"ל בכלל לאו דלא תעבדם שכבר מנה לעיל. דלא גרע ממגפף ומנשק דעובר בל"ת אפי' בשלא כדרכה ונכללו בלאו זה כמו שנתבאר. ובפרט לפי מאי דאמרינן (בסוגיא דסנהדרין שם ס"ד ע"ב) אריב"ח שלש כריתות בע"ז למה אחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה ואחת למולך ולמ"ד מולך ע"ז כרת במולך למה לי. למעביר בנו שלא כדרכה. וכתבו בתוס' שם וז"ל למעביר בנו ובתו שלא כדרכה. תימא כיון דמולך ע"ז הוא תיפוק לי' מההוא כרת דמוקמינן לע"ז שלא כדרכה. וי"ל וכו' עיי"ש. ובמהר"ם לובלין ז"ל שם תמה על דבריהם. דהרי לא מחייבינן בע"ז שלא כדרכה אלא בארבע עבודות שבפנים. אבל לא על שאר עבודות דליתנייהו בפנים אפי' על הנך שהן בדרך כבוד כגון מגפף ומנשק ומרחץ ומנעיל וכיו"ב. וכדילפינן בברייתא לעיל מזביחה. וכן פירש"י כאן. ולזה תירץ דהתוס' לא ס"ל כפירש"י אלא ס"ל דמאי דתניא לעיל מה זביחה שהיא מיוחדת עבודת פנים ולאפוקי מגפף ומנשק היינו דוקא לענין חיוב מיתה. דבהכי מיירי קרא דזביחה דכתיב זובח לאלהים יחרם. אבל לענין כרת כי מוקמינן ההוא קרא דכתיב גבי מולך לע"ז שלא כדרכה בכל עבודות שלא כדרכה דינא הכי. דמהיכא תיתי לחלק ולומר דלא קאי אלא על עבודות פנים. וא"כ גם מעביר בנו ובתו בכלל ולזה הקשו התוס' שפיר למה לי למיכתב כרת במולך. תיפוק לי' מההוא כרת דמוקמינן לע"ז שלא כדרכה. כיון דקיימינן אליבא דמ"ד מולך ע"ז הוא עיי"ש. מבואר מדבריו דלשיטת התוס' אפי' כרת נמי מחייב מיהת במגפף ומנשק שלא כדרכה. וגם מולך בכלל למ"ד מולך ע"ז הוא דלא גרע ממגפף ומנשק. ולפ"ז כ"ש שתמוה ביותר דלא הו"ל לרבינו הגאון ז"ל למנות לאו דמולך כמו שלא מנה לאו דמגפף ומנשק. דהרי אפי' כרת שמעינן למולך שלא כדרכה ממגפף ומנשק. הן אמת דדברי מהרמ"ל אלו מתמיהים בעיני. דהיכי יתכן לומר דמגפף ומנשק וכיו"ב שלא כדרכה בכרת. הרי בהדיא קתני במתניתין אבל המגפף והמנשק והמכבד וכו' עובר בל"ת עיי"ש. ומבואר דאין בהן אלא ל"ת גרידא דאם איתא דכרת נמי אית בהו. פשיטא דהו"ל לאשמעינן הכי בהדיא. דהא איכא נפק"מ נמי אם בשוגג חייב בקרבן. אבל מדלא קתני אלא עובר בל"ת. מבואר דלית בהו יותר מל"ת גרידא. ולא מיחייב עלייהו לא קרבן בשוגג ולא כרת במזיד. ועוד דבהדיא מבואר שם (לקמן ס"ב ע"א) ובכולה סוגיא שם דליכא קרבן אלא בארבע עבודות שבפנים. זיבוח וקיטור ניסוך והשתחואה עיי"ש. וכן מבואר בברייתא שם (לקמן ס"ג ע"א) דקתני אין חייבין אלא על דבר שיש בו מעשה. כגון זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה. וכן שם (לקמן ס"ה ע"א) ובריש פ"ק דכריתות (ג' ע"ב) עיי"ש. ולענין חיוב קרבן מיירי התם עיי"ש. ובהדיא מבואר כן בעיקר ההיא ברייתא בתוספתא (פ"י דסנהדרין) דמסיים התם עלה וקתני. אבל המגפף והמנשק המכביד והמרביץ והמלביש והמנעיל והמעטף הרי אלו באזהרה עיי"ש. ומבואר דליכא בהו קרבן. והיינו משום דלית בהו חיוב כרת. וכן מבואר להדיא במכילתא דרשב"י (פרשת יתרו) דלא מרבינן כרת בשלא כדרכה אלא בארבע עבודות דוקא עיי"ש ודברי מהרמ"ל ז"ל נפלאים. וגם אין דבריו מוכרחים בכוונת התוס' וקושייתו כבר עמד עלי' הרש"א ז"ל שם. ואף דבתירוצו הראשון גם דבריו תמוהים עיי"ש היטב. מ"מ תירץ שם עוד תי' אחר והוא העיקר. וכן תירץ הר"ב כנה"ג (בדינא דחיי לאוין מ') עיי"ש בדבריו ואין להאריך. ועכ"פ לענין האזהרה ודאי גם מעביר את בנו ובתו בכלל לאו דמגפף ומנשק. וא"כ לא הי' לו לרבינו הגאון ז"ל לפי דרכו למנותו בפ"ע במנין הלאוין:

אמנם נראה בזה דיש לרבינו הגאון ז"ל שיטה אחרת בסוגיא דגמרא שם. ועפ"ז לא נצטרך לומר לדעתו שדחה סתם משנה דסתם לן תנא כמ"ד מולך לאו ע"ז הוא. אלא גם לדעתו קיי"ל כמ"ד מולך לאו ע"ז הוא כסתם מתניתין. כדעת שאר ראשונים ז"ל. דהנה מה שפירש"י וסייעתו ז"ל דלמ"ד מולך לאו ע"ז הוא. היינו לומר שאינו נעבד כע"ז. מלבד דלא משמע הכי מדאמרינן בגמרא שם אריב"ח שלש כריתות בעכו"ם למה וכו' עיי"ש. ושם קאי אליבא דמ"ד מולך לאו ע"ז היא. ואפי' הכי קרי לי' ע"ז. וכבר הרגיש בזה בפירש"י שם. וכתב דאע"ג דס"ל דלאו עכו"ם הוא. מ"מ קרי לי' עכו"ם עיי"ש. ואין זה מובן דאם לאו ע"ז הוא היכי קרי לי' ע"ז. ויש בזה נפק"מ לדינא כמבואר שם ובפירש"י בריש הסוגיא שם עיי"ש. וגם מה שמבואר שם לפירש"י דלראב"ש דאמר למולך חייב שלא למולך פטור ס"ל דמולך לאו ע"ז הוא. איפכא מבואר בירושלמי (בפרק ארבע מיתות שם) עיי"ש. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהלכות ע"ז ה"ג) דאע"פ שפסק שם דמולך לאו ע"ז הוא. ולמולך חייב שלא למולך פטור. מ"מ כתב בהדיא דהמולך הוא נעבד כשאר ע"ז. וז"ל שם ואבי הבן מעביר בנו על האש ברשות הכהנים מצד זה לצד אחר בתוך השלהבת לא ששורפו בתוך השלהבת למולך כדרך ששורפין בניהם ובנותיהם לע"ז אחרת. אלא בהעברה בלבד היתה עבודה זו ששמה מולך. לפיכך העושה עבודה זו לע"ז אחרת חוץ ממולך פטור עכ"ל עיי"ש. הרי שקראה עבודה ולמולך קרא ע"ז. וכן מבואר בכ"מ שם שאחר שביאר שם טעמו של הרמב"ם ז"ל שפסק כמ"ד מולך לאו ע"ז הוא משום דסתם לן תנא כוותי'. סיים וכתב וז"ל ונראה מדברי רבינו שכתב לע"ז אחרת דמולך ע"ז הוא והעושה אחת מארבע עבודות לפניו חייב. ודלא כרש"י שכתב דפטור עכ"ל עיי"ש. הן אמת שיש לתמוה על הכ"מ שלא ביאר שיטת הרמב"ם בזה. דכיון שפסק כמ"ד דמולך לאו ע"ז הוא היאך ס"ל שוב דע"ז הוא. והעושה לפניו אחת מארבע עבודות שבפנים חייב כשאר ע"ז. והוא כאוחז החבל בתרין ראשין. וכבר תמהו קצת אחרונים ז"ל על דבריו בזה. ורצו לומר דלשון הרמב"ם לאו דוקא. אבל אינו נכון כלל. ובודאי דברי הכ"מ מוכרחים. וכן מבואר בהדיא בדברי הרמב"ם (בסה"מ לאוין מצוה שביעית). שכתב וז"ל שהזהירנו מתת קצת מבנינו אל הנעבד המפורסם בזמן נתינת התורה שהי' שמו מולך וכו'. והיתה עבודתו כמו שהתבאר בפ"ז דסנהדרין וכו' ויתנהו לגזבר מתעסק לאותו הנעבד וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שקראו נעבד מפורסם. ושנה ושילש לקראו עבודה ונעבד. ויותר מבואר כן בהדיא בפיה"מ להרמב"ם (בפרק ארבע מיתות) על מתניתין דהנותן מזרעו למולך אינו חייב עד שימסור וכו'. שכתב שם וז"ל עיקרו הוא כשהיו מבערין אש והיו מלהטין אותו לשם פסל הידוע שהיו עובדין אותו בכך. והוא הנקרא מולך. והי' אוחז אחד מבניו ונותן אותו ביד המשמש בעסק אותו הנעבד. והי' מעבירו באש וכו'. ואם עשה כגון זה לשם עבודת גילולים אחרת משאר הנעבדים אינו חייב מיתה. לפי שזו היא עבודת המולך. וזהו המתברר מלשון הש"ס עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא שכתב דמולך הוא פסל הידוע שהיו עובדין אותו בכך. ואעפ"כ פסק דשלא למולך פטור. וזה מבואר להדיא כדברי הכ"מ. ואין בזה מקום לתמוה אלא על הרמב"ם ז"ל גופי' שדבריו מתנגדים וסותרים זא"ז. אבל דברי הכ"מ ברורים ומוכרחים. ולחנם תמה על דבריו הרב כנה"ג (בדינא דחיי לאוין מ') עיי"ש. וגם החינוך (מצוה ר"ח) הבין בדעת הרמב"ם דמולך ע"ז הוא. אלא שדבריו תמוהים הרבה מצד אחר עיי"ש. וכבר עמד על דבריו בדינא דחיי שם עיי"ש בדבריו. ואין לתמוה על הכ"מ אלא במה שלא עמד לבאר שיטת הרמב"ם ז"ל בזה. דודאי שיטתו צריכה ביאור:

וגם מש"כ הכ"מ שם על מש"כ הרמב"ם לפיכך העושה עבודה זו וכו'. וז"ל אבל קשה לי מאי לפיכך וכו'. ונ"ל שהוא מקושר עם מש"כ לא שהוא שורפו וכו' וקאמר השתא כיון שאינו שורפו יכולין אנו לומר דהעושה עבודה זו לע"ז אחרת פטור. אבל אילו היינו אומרים דשורפים את בניהם אפי' לע"ז אחרת הי' חייב. דתיפוק לי' משום מקטר עכ"ל עיי"ש. וכוונתו דמקטיר היא אחת מארבע עבודות שבפנים דחייבין עליהן לכל ע"ז בין כדרכה בין שלא כדרכה אבל דבריו ז"ל תמוהים מאוד אצלי. דהרי כבר פסק הרמב"ם ז"ל (לעיל בפ"ג ה"ד) דשחט לה חגב או בהמה מחוסרת אבר פטור אא"כ היתה דרכה בכך עיי"ש. ובכ"מ שם. הרי דאע"ג דזביחה היא מארבע עבודות שבפנים מ"מ בעינן דוקא זביחה כעין זביחה שבפנים. ובהמה בע"מ דחייב על זביחתה היינו רק משום דחזיא מיהת נמי לגבוה בבמה. כמבואר בסוגיא דפ"ד דע"ז (נ"א ע"א) עיי"ש. וא"כ בהקטרה נמי. נהי דחייב עלי' בע"ז אפי' שלא כדרכה. מ"מ פשיטא דהיינו דוקא בהקטרה כעין פנים. אבל בהקטרת בשר אדם. פשיטא דלא עדיף מזובח בהמה מחוסרת אבר דפטור בשלא כדרכה. ועי' מש"כ בכ"מ (שם בפ"ג) לחלק בין ספת לה צואה וניסך לה מי רגלים. לשחיטת חגב ובהמה מחוסרת אבר עייש"ה ואכמ"ל בזה. ובלתי ספק דהעיקר בכוונת הרמב"ם במש"כ כאן לפיכך וכו'. הוא כמש"כ בלח"מ עיי"ש בדבריו. אלא שאין דבריו מספיקים. דמלבד שלא הראה לנו מקור דברי הרמב"ם בזה. אלא דגם עיקר שיטת הרמב"ם בזה לא נתבארה כלל:

אבל ברור אצלי דהרמב"ם ז"ל יש לו בזה שיטה אחרת בסוגיא דגמרא שם. דפשיטא לי' דודאי ליכא למ"ד דמולך לאו ע"ז הוא. וכמו שכתב בפיה"מ ובסה"מ שהוא נעבד ידוע ומפורסם. וכדמבואר ג"כ בגמרא ובירושלמי כמשכ"ל ולזה מפרש דמאי דאמרינן מולך לאו ע"ז הוא. היינו רק לומר שאינו ע"ז כשאר ע"ז כיו"ב. כגון אדרמלך וענמלך אלהי ספרוים. שהיו שורפין להם את בניהם. אבל המולך לא היו שורפין לו את הבנים אלא מעבירין לפניו על האש מצד אחד לצד אחר. ומ"ד מולך ע"ז הוא היינו לומר דהו"ל עבודת המולך בשריפה ממש. ככל שאר ע"ז כיו"ב. אע"פ שהיתה בדרך אחר משריפת הבנים לשאר ע"ז כיו"ב. והיינו דפליגי ת"ק וראב"ש. דלת"ק אחד למולך ואחד לשאר ע"ז חייב. כלומר דבין ששרף את בנו למולך ובין לשאר ע"ז כיו"ב חייב. משום דס"ל דגם למולך היו עובדין בשריפת הבנים ממש. והילכך אף לשאר ע"ז כיו"ב חייב. משום דכיון דבעיקר שריפת הבנים הם שוים כולם. אף דבפרטי אופן השריפה אין המולך שוה לאלהי ספרוים אדרמלך וענמלך וכיו"ב. מ"מ חייב עליהם גם בעבודת המולך. וראב"ש דס"ל דעבודת המולך אינה בשריפה כלאלהי ספרוים. אלא בהעברה בעלמא. לזה ס"ל דלמולך דוקא חייב ושלא למולך פטור בהעברה זו. אפי' לאלהי ספרוים דהו"ל שלא כדרכן ומאי דאמרינן קתני ע"ז וקתני מולך. אר"א תנן כמ"ד מולך לאו ע"ז הוא. היינו משום דלמ"ד מולך עבודתו בשריפה ממש כשאר ע"ז כיו"ב. א"כ כי היכי דלא קתני במתניתין בפ"ע אדרמלך וענמלך אלהי ספרוים. משום דהו"ל בכלל ע"ז. הכי נמי לא הו"ל למיתני מולך מהאי טעמא. אבל למ"ד מולך אין עבודתו כשאר ע"ז כיו"ב. אלא בהעברה בעלמא שאין בשום ע"ז עבודה כזו שאינה אלא טלטול בעלמא. שפיר קתני מולך בפ"ע דלא הוי בכלל ע"ז. וע"פ שיטה זו ניחא שפיר מאי דאמרינן בגמרא שם אריב"ח שלש כריתות בע"ז למה וכו' ואחת למולך. ולמ"ד מולך ע"ז היא כרת במולך למה לי. למעביר בנו שלא כדרכה עיי"ש. דלכאורה קשה טובא מאי פריך למ"ד מולך ע"ז היא כרת במולך למה לי. הרי לא אשכחן מאן דקאמר הכי אלא ת"ק דראב"ש. דאמר אחד למולך ואחד לשאר ע"ז חייב. וא"כ אדפריך לדידי' כרת במולך למה לי. טפי הו"ל למיפרך מנ"ל הך מילתא לחייב אפי' לשאר ע"ז. לפי מאי דס"ד השתא דלא ידע אכתי דלהכי איצטריך לדידי' כרת במולך. הרי אין לנו חיובא בשלא כדרכה אלא בארבע עבודות שבפנים. כמבואר לעיל בברייתא דלהכי יצאתה זביחה לדון על הכלל כולו. אבל מולך מהיכא תיתי. אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל ניחא שפיר. דת"ק דראב"ש ודאי לא מיירי אלא לשאר ע"ז כיו"ב דמולך. שעובדין אותן בתקרובת הבנים. ועל זה לא קשה מנ"ל הא. משום דאיכא למימר דמסברא ס"ל הכי. דכיון דבעיקר שריפת הבנים שוין כולן. אע"ג דבפרטי אופן שריפתן לא הושוו ממש. ס"ל דהו"ל כדרכה. וכיו"ב כתב הרמ"ה ז"ל לענין מרקוליס (במתניתין דלעיל ס' ע"ב) עיי"ש בדבריו. אבל בשלא כדרכה ממש הוה ס"ד השתא דלכ"ע פטור במולך. משום דלא מרבינן שלא כדרכה אלא דומיא דזביחה דהו"ל עבודת פנים משא"כ במולך. ולזה פריך שפיר לדידי' כרת במולך למה לי. בשלמא למ"ד מולך לאו ע"ז היא. כלומר שאין עבודתה כשאר כל תקרובות ע"ז. אלא בהעברה דהו"ל טלטול בעלמא. איצטריך לחייב עלה כרת וסקילה כשאר ע"ז. דלא תימא דלא חשיבא עבודה כלל להתחייב עלי'. אבל למ"ד מולך נמי עובדה בשריפת הבנים כאלהי ספרוים וכיו"ב דאין עבודה חמורה יותר מזו. למה לי דכתב קרא בה כרת בפ"ע יותר מאלהי ספרוים דהו"ל בכלל כרת דכתיב בשאר ע"ז. ועל זה משני שפיר דאיצטריך למעביר בנו שלא כדרכה. דהיינו לשאר ע"ז שאין דרכן בכך כלל. ולפ"ז הא דקאמר ת"ק דראב"ש אחד למולך ואחד לשאר עכו"ם חייב. היינו אפי' לכל שאר ע"ז שאין דרכן בשריפת הבנים כלל. והיינו למסקנא. אבל למאי דס"ד הוה ס"ל דלא מחייב ת"ק אלא בשאר ע"ז דומיא דמולך כמו שביארנו. כן נראה מוכרח בשיטת הרמב"ם ז"ל. והשתא לפ"ז אין שום סתירה בשיטת הרמב"ם. והן הן דברי הרמב"ם ז"ל במש"כ וז"ל לא שהוא שורפו למולך כדרך ששורפין בניהם ובנותיהם לע"ז אחרת. אלא בהעברה בלבד היתה עבודה זו ששמה מולך (והיינו כמ"ד מולך לאו ע"ז היא כמו שביארנו.) לפיכך העושה עבודה זו לע"ז אחרת חוץ ממולך פטור עכ"ל. והדברים מבוארים כמו שביארנו. וכמש"כ הר"ב לח"מ ז"ל שם עיי"ש. ויפה כוון בזה. ודלא כהכ"מ וזה ברור:

ועכ"פ מבואר דלשיטת הרמב"ם ז"ל כ"ע לא פליגי דמולך ע"ז הוא. וכן נראה דעת רבינו חננאל ז"ל. הובא ברבינו בחיי (פ' אחרי). והיא דעת רבינו בחיי ז"ל (שם ובפ' וישב) עיי"ש. ונראה דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. אלא דבפי' הסוגיא שם יש לו שיטה אחרת. דמאן דאמר מולך לאו ע"ז היא. היינו לומר דעבודה זו שמעביר את בנו למולך לאו עבודה היא. שאין עובדין את המולך בכך. אלא מראים בזה לע"ז של מולך אותות אהבה וכבוד בלבד. ואע"ג דלאו עבודה היא. חייב עלי' הכתוב כרת וסקילה כמו על עבודה לע"ז. אבל מולך ודאי לכ"ע ע"ז הוא. ועובדין אותו בעבודות אחרות. אבל העברת הבנים אינה בתורת עבודה. אלא אות אהבה וחיבה וכבוד ויקר. וכיו"ב כתב הרמב"ם ז"ל (במורה ח"ג פל"ז) הביאו רבינו בחיי ז"ל (בפ' קדושים) דהעברת הבנים למולך היתה רק לאהבת וחמלת הבנים ופחדתם עליהם. כי עובדי האש היו מעבירים קול כי כל מי שלא יעביר בנו ובתו באש ימותו בניו. והיתה זאת תחבולה מאתם כדי לחזק אמונתם ודתם עיי"ש בדבריו. וכיון דאין זה אלא לכבוד וחיבה בלבד ודאי אין חילוק בין מולך לשאר ע"ז. שהרי אין זו עבודה דנימא דהו"ל שלא כדרכה. דגם למולך אין עובדין בכך. אלא מראה לו בזה חיבתו וכבודו. כאומר שהוא מוכן להקריב לו גם את בניו. ולזה מעביר לפניו מקצת מבניו באש. והכי משמע ממדרש איכה רבתי שהביאו הר"ן (בסנהדרין ס"ד ע"ב) ע"ז פלונית שלחני אליך מכל הבנים שלך לא תקריב לי אחד עיי"ש. ובהכי ניחא מאי דאמרינן התם העביר כל זרעו פטור שנ' מזרעך ולא כל זרעך. והסמ"ג (לאוין מ') נדחק בזה לומר שהוא משום דמעביר כל זרעו לא סגי לי' בסקילה ואין לו כפרה כלל וכ"כ רבינו בחיי (בפ' קדושים) עיי"ש. אבל טעם זה אע"פ שנראה שיסודו מסוגיא דתמורה (ג' ע"ב) דאמרינן אימא מוציא ש"ש לבטלה תיסגי לי' במלקות אבל מקלל חבירו בשם כיון דקעביד תרתי דקא מפיק ש"ש לבטלה וקמצער לי' לחברי' לא תיסגי לי' במלקות וכו' עיי"ש. וזה ממש כעין סברת הסמ"ג ורבינו בחיי ז"ל. מ"מ הוא תמוה מאוד כאן. דכיון דמבואר בסוגיא דהתם דאפי' אזהרת לאו בעלמא ליכא בכל זרעו. דהרי מהך קרא הוא דדריש דמעביר כל זרעו פטור. מדכתיב מזרעך לא תתן להעביר למולך מזרעך ולא כל זרעך. ומבואר דאף אזהרת לאו ליכא דהא אין לנו אזהרה אלא מהך קרא גופי' דממעטינן מיני' מעביר כל זרעו. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (סה"מ לאוין ז') שכ' וז"ל שהזהירנו מתת קצת מבנינו אל הנעבד שהיה שמו מולך וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דגם עיקר האזהרה לא כתב אלא בקצת זרעו דוקא. ומבואר ע"כ דס"ל דבכל זרעו אזהרת לאו נמי לית בי'. והרי בזה אין מקום כלל לטעמן של סמ"ג ורבינו בחיי ז"ל. וכבר הרגישו בזה הרש"ל ז"ל בביאורו לסמ"ג שם והר"ב באר שבע (ריש כריתות) עיי"ש. ולפמש"כ הטעם מבואר משום דמעביר כל זרעו אין בזה אותות כבוד וחיבה. שהדבר ידוע שאין שום אדם מקריב כל זרעו. והכל יודעים שאינו אלא משקר ולבו בל עמו. ואדרבה מיחזי כמלעיג. ובהכי מתיישבת קושית התוס' (שם ס"ד ע"ב) ד"ה העביר וכו' עיי"ש היטב. אבל למ"ד מולך ע"ז היא. והיינו לומר דבתורת עבודה למולך עושין כן. דזו היא עבודתו. ס"ל דמולך חייב שלא למולך פטור. דהו"ל עבודה שלא כדרכה דלא מיחייב אלא בארבע עבודות דומיא דזביחה שיצאה מן הכלל ללמד על הכלל כולו. דלא מיחייב סקילה בשלא כדרכה על שום עבודה חוץ מהנך עבודות שהם עבודה בפנים כזביחה. ולזה אמרינן קתני ע"ז וקתני מולך. אר"א תנן כמ"ד מולך לאו ע"ז היא. דכיון דלדידי' אין זו עבודה אלא לאות כבוד וחיבה או לחמלת ולפחד הבנים. אין זה בכלל ע"ז. ואיצטריך למתניי' בפ"ע. ולפ"ז ת"ק דרשב"א דאמר אחד למולך ואחד לשאר ע"ז חייב. ס"ל דעבודת המולך לאו ע"ז היא. דגם המולך אין זו עבודתו אלא לכבודה וכיו"ב בעלמא היא. וא"כ אין לחלק בין מולך לשאר ע"ז. אבל ראב"ש הוא דס"ל דמולך עבודתו בכך. וכיון דמתורת עבודה היא כבר אימעיטא בשלא כדרכה ממיתה מדיצאה זביחה ללמד על הכלל כולו. ולהכי קאמר למולך חייב שלא למולך פטור:

ונראה דזו היא ג"כ דעת הפסיקתא זוטרתא (בפ' קדושים) שכתב שם וז"ל אשר יתן מזרעו למולך כל שהמליכוהו עליו נקראת ע"ז וכו' עיי"ש. והנה הך דרשא דכל שהמליכוהו עליו היא דרשא דר"ח בן אנטיגנוס (בסוגיין דפרק ארבע מיתות). ושם אמרינן ראב"ש ור"ח בן אנטיגנוס אמרו דבר אחד. ואם איתא דלראב"ש מולך לאו ע"ז היא. וא"כ לר"ח ב"א נמי הכי ס"ל. והיכא כתב בפסיקתא זוטרתא אליבא דר"ח דמולך ע"ז היא. וכן כתב בפסיקתא זוטרתא לעיל (בפ' אחרי). ומזרעך לא תתן להעביר למולך כל שהמליכו עליו ואפי' צרור ואפי' קיסם וכו' ולמה נסמך העברת מולך לא"א ללמדך שכל הבא על אשת חבירו ומוליד בן סופו שהבן הולך ועובד ע"ז לכך נאמר לא תתן עיי"ש. הרי דנקט דרשא דר"ח בן אנטיגנוס. ומ"מ כתב דמולך ע"ז הוא. וכן משמע ממכילתא (פרשת יתרו) ובספרי (פרשת עקב פיסקא מ"ג) דלר"ח בן אנטיגנוס ס"ל דמולך ע"ז היא. עייש"ה. ולפ"ז הא דאמרינן לקמן ולמ"ד מולך ע"ז היא כרת במולך למה לי. למעביר בנו שלא כדרכה. היינו לומר דבשלמא למ"ד מולך לאו ע"ז היא שפיר איצטריך. דאע"ג דלאו עבודה היא אלא לכבוד בעלמא. אפי' הכי ענש עלי' הכתוב. אבל למ"ד מולך ע"ז היא. דהו"ל עבודה גמורה כשאר עבודות לע"ז. למה לי דכתיב בה כרת באנפי נפשה. ועל זה משני דאיצטריך לרבויי כרת למעביר בנו שלא כדרכה. דהיינו לשאר ע"ז. דאע"ג דסקילה לא מיחייב עלה. דאימעיטא מדיצאה זביחה לדון על הכלל כולו דלא מיחייב אלא דומיא דזביחה דעבודת פנים. מ"מ איתרבי לכרת. וראיתי במכילתא דרשב"י (פרשת יתרו) דאמרינן התם. לא תשתחוה להם. השתחואה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה וכו'. כך כל עבודות המיוחדות לשם וכו'. ומה הן עבודות המיוחדת לשם. זביחה וקטור השתחואה ונסוך. אם עבד בהן לע"ז אע"פ שאין דרך עבודתה בכך חייב. ולא תעבדם שלא יעבוד ע"ז כדרך עבודתה כגון שזורק אבן למרקוליס או יפעור עצמו לפעור או יקריב שערו לכמוש או יעביר בנו למולך וכיוצא בהן. וכן הוא אומר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני. הא אינו חייב עד שיעבוד כדרך עבודתה וכו' עיי"ש. ומבואר דהך ברייתא אתיא כראב"ש דלמולך חייב שלא למולך פטור ואפי' הכי מבואר בהדיא דס"ל דמולך עבודה זרה גמורה היא כזורק אבן למרקוליס ופוער לפעור וכיו"ב. והיינו כמו שביארנו. ואף דמתבאר מדברי המכילתא שם לקמן דס"ל דשלא למולך אפי' כרת ליכא. דקתני התם עלה נמצאו שלש כריתות בע"ז. העובד אותה כדרך עבודתה. והעובד אותה באחת מארבע עבודות המיוחדות לשם אע"פ שאינו כדרך עבודתה והמקבל עליו באלוה אע"פ שלא עבד עיי"ש. הרי דמוקי כרת שלשי למקבלה עליו באלוה ולא עבדה. ומולך הכניסה בכלל העובד כדרך עבודתה. ומבואר דס"ל דשלא כדרך עבודתה לית בה כרת. לק"מ דע"כ בלא"ה פליגא אתלמודא דידן. דהא עכ"פ אפי' לשיטת רש"י ושאר ראשונים ז"ל מבואר בסוגיא שם דלכ"ע כרת שלשי לא איצטריך אלא למולך. ודלא כהך ברייתא דמוקי לה למקבלה עליו באלוה. ועכ"פ מבואר שם בהדיא דמ"ד למולך חייב שלא למולך פטור. ס"ל דמולך ע"ז היא כמו שביארנו. אלא דלתלמודין ס"ל דעכ"פ אפי' לדידי' אית בה מיהת כרת אפי' שלא למולך. ולא מיפטר אלא מסקילה:

ומעתה לפי שיטה זו מבואר דלמאי דסתם לן תנא כמ"ד מולך לאו ע"ז היא חייב עלי' אחד למולך ואחד לשאר ע"ז. משום דכיון דלדידי' לאו עבודה היא וחייב עלי' הכתוב. הילכך ל"ש למולך ל"ש לשאר ע"ז. דעל נתינת כבוד כזו לע"ז חייב הכתוב סקילה. ומיעוטא דזביחה דמיעט שאר עבודות שלא כדרכה. לא קאי אלא על עבודות. משא"כ מעביר בנו לאו עבודה היא ולא משום עבודה מיחייב. ונראה דלדידי' אין המולך שם מיוחד לע"ז ידועה. אלא הוא שם כולל לכל מיני ע"ז. כמש"כ הרמב"ן ז"ל (בפרשת קדושים) כל שהמליכהו וקבלו עליו באלוה. אלא דאין שיטת הרמב"ן ז"ל שם כשיטתנו עיי"ש בדבריו ז"ל אבל כן שיטת רבינו הגאון ז"ל. וא"כ גם לדעת רבינו הגאון קיי"ל כמ"ד מולך לאו ע"ז היא. ומ"מ פסק דבין למולך ובין שלא למולך חייב. וכן נראה להדיא מלשון רבינו הגאון לקמן (במספר הנסקלין) שלא הזכיר שם מולך כלל. אלא כתב דמעביר בנו לע"ז נסקל עיי"ש. והיינו כמש"כ דס"ל דמולך אינו שם ע"ז ידועה. אלא כולל כל ע"ז בכלל כדברי הרמב"ן ז"ל. ופסק כסתם מתניתין וכת"ק דראב"ש. ודלא כראב"ש ור"ח בן אנטיגנוס דאוקמינהו אביי בשיטה. וגם הו"ל לגבי ת"ק כיחיד לגבי רבים וכמש"ל. ובפרט לפמש"כ הריטב"א ז"ל (בפ"ק דקידושין כ"ט ע"א) דבכל דוכתא דאמרינן תנינא להא דתנו רבנן פירושו דמייתי סייעתא ממתניתין להך ברייתא. לומר דהכי עיקר עיי"ש. וכ"כ בגופי הלכות (כלל תקל"ג) בשם בעלי הכללים. ושכן פירש"י. דהיינו לומר דהלכה כההיא ברייתא עיי"ש. ולפ"ז גם כאן דקאמרינן תנן כמ"ד מולך לאו ע"ז היא. משמע שבא לומר דמתניתין מסייע לו והכי הילכתא. ולפי מה שנתבאר ניחא שפיר. דבאמת הכי פסק רבינו הגאון ז"ל לפום שיטתי':

והשתא לפ"ז נראה דמעביר בנו למולך. כיון דלפי מאי דקיי"ל כמ"ד דמולך לאו ע"ז הוא לא משום עבודה חייב עלי' הכתוב. דאפי' גבי מולך לאו עבודה היא. אלא נתינת כבוד בעלמא. ודאי לא קרינן בה לא תעבדם. ולא אשכחן בה אזהרה אחרת זולת האזהרה המפורשת בה בלבד. ואין זה ענין למגפף ומנשק ומכבד ומרחץ ואינך. דהו"ל בכלל אזהרת לא תעבדם. דהנך נמי ע"כ בשעושה אותן בתורת עבודה. ולא משום נתינת כבוד וחיבה בעלמא. דא"כ ודאי לא הוה קרינן בהו לא תעבדם. וכן מתבאר מלישנא דברייתא דלעיל (ס' ע"ב). דקתני ריקן העבודות כולן לשם המיוחד לפי שיצאה זביחה לידון בעבודות פנים. מנין לרבות השתחואה וכו'. יכול שאני מרבה המגפף והמנשק והמנעיל וכו' עיי"ש. הרי דבמגפף לשם עבודה דומיא דזביחה מיירי. אלא שאינה עבודת פנים. ולהכי מעטינהו ממיתה. אבל איתנייהו מיהת באזהרה. אבל כשאינן לשם עבודה אלא לשם חיבה וכבוד בעלמא אפי' אזהרה לא אשכחן בהו. דלא קרינן בה לא תעבדם. הן אמת דמלשון הרמב"ם (בסה"מ לאוין י"ד) משמע דס"ל דמגפף ומנשק עובר בל"ת אפי' לא עשאן אלא כפעולת כבוד ואהבה בלבד עיי"ש. וכן משמע מלשון החינוך (פרשת יתרו מצוה כ"ו) עיי"ש. אבל לא נראה כן מלשון הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהלכות ע"ז ה"ו) שכתב וז"ל המגפף ע"ז והמנשק לה וכו' וכל כיוצא בדברי כבוד כאלו עובר בל"ת שנאמר ולא תעבדם. ודברים אלו בכלל עבודה הם. ואעפ"כ אינו לוקה על אחת מהן לפי שאינן בפירוש. ואם הי' דרך עבודתה באחד מכל הדברים האלו ועשהו לעבדה חייב עכ"ל עיי"ש. הרי שכתב הטעם משום דגם דברים אלו בכלל עבודה הן. והיינו ע"כ כשעשאן לשם עבודה. אבל כשלא עשאן לשם עבודה ודאי לא שייך לומר שהם בכלל עבודה. כיון דמ"מ הוא לא לשם עבודה עשאן. ועוד דהרי אפי' כשהיתה דרך עבודתה בכך כתב הרמב"ם שאינו חייב אלא בשעשה כן כדי לעבדה בכך. כ"ש כשאין דרך עבודתה בכך דלא הוי בכלל עבודה אלא כשעשאן משום עבודה. ומה"ט לא התנה הרמב"ם תנאי זה שיעשה כדי לעבדה בכך אלא בהנך דמגפף ומנשק. משום דהנך מסתמא לא לשם עבודה אלא לכבוד בעלמא נעשין. אם לא כשעושה אותן לשם עבודה. וכן מתבאר מדברי הסמ"ק (סי' ס"ב) דאזהרה דמגפף ומנשק וכיו"ב אינה אלא אם עובדן בכך. דהיינו כשעושה כן לשם עבודה עיי"ש. וכן מתבאר מדברי הסמ"ג (לאוין י"ח) עיי"ש. וכן נראה מדאמרינן בירושלמי (פרק ארבע מיתות ה"ט) רבי בון בר כהנא בעא קומי רבי הילא לא תעשון כלל. זובח לאלהים יחרם פרט. בלתי לשם לבדו חזר וכלל. כלל ופרט וכלל והכל בכלל. וריבה את המגפף והמנשק וכו' עיי"ש. והשתא הרי כלל ופרט וכלל לא מרבינן בי' אלא כעין הפרט. ואם איתא דהמגפף והמנשק דבאזהרה היינו רק לשם אהבה וחיבוב בלבד ולא לשם עבודה. היכי הוי כעין הפרט דזביחה שהיא עבודה. וע"כ אין לנו לרבות כעין הפרט אלא שאר עבודות דלא הוו בפנים. וכגון פוער למרקוליס וזורק אבן לפעור או זובח בהמה מחוסרת חבר או שוחט חגב אף דלא הוי כעין פנים. ועכ"פ עבודה היא כעין זביחה וכל כיו"ב. דליחייב עלייהו אפי' שלא כדרכה כזביחה. אבל מגפף ומנשק דלאו עבודה נינהו כלל. ודאי לא חשיבי כעין הפרט. אלא ודאי גם מגפף ומנשק ואינך דתנן שהן בל"ת בשלא כדרכה. היינו דוקא בשעשאן לשם עבודה. אלא שאין דרכה של ע"ז זו בעבודה זו. ולזה שפיר חשיב להו כעין הפרט. אבל שלא לשם עבודה אלא לשם אהבה וחבוב וכבוד אפי' לאזהרה דלא תעבדם לא איתרבו. דאין זה שייך ללאו דלא תעבדם כלל. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל דגם בשדרכה בכך לא מיחייב אלא בשעשה כן כדי לעבדה. והיינו משום דאל"כ אין זה בכלל איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם וגו'. והכא נמי לענין אזהרה בשלא כדרכה אין זה בכלל לאו דלא תעבדם אם לא כשעושה כן לשם עבודה.

ואפי' לדעת הסוברים דהא דאמרינן בזורק אבן למרקוליס אע"ג דמכוין לבזויי. היינו אפי' בשלא נתכוון כלל לעובדה בכך אלא לבזותה ולגנותה. מ"מ היינו דוקא בההיא דהתם דדרכה לעובדה בכך. וכיון דהעכו"ם עובדים אותה בכך ודאי בכלל עבודה היא. אע"פ שהוא לא לשם עבודה נתכוון. וקרינן בה שפיר איכה יעבדו וגו'. אבל בשלא כדרכה ודאי לא קרינן בה לא תעבדם אלא בשעשה כן לשם עבודה. ועוד נראה דבמגפף ומנשק אפי' כשדרכה בכך לא מיחייב אלא בשעושה כן לעובדה. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל. והיינו משום דדוקא במרקוליס כיון דעובדיה אין זורקין בה אבנים אלא דוקא כדי לעובדה בכך. הילכך אע"פ שהוא לא עשה כן אלא לבזותה. חשיבא עבודה להתחייב עלי' סקילה במזיד וקרבן בשוגג. אבל מגפף ומנשק דגם בשדרכה בכך עושין כן העובדים אותה בין לעובדה ובין שלא לעובדה בכך. אלא לכבוד ואהבה וחיבה בלבד. הילכך לא מתחייב עלה אלא דוקא בנתכוון לעבדה בכך. אבל שלא לעבודה לא הויא בכלל לאו דלא תעבדם. שאין עלי' שם עבודה אלא בשכוונתו לכך. ובהכי ניחא מה שהקשה בלח"מ שם על הרמב"ם ז"ל מפעור ומרקוליס דאע"ג דמכוין לבזיון חייב. ותי' דהרמב"ם ס"ל כדעת התוס' דמיירי שנתכוון לעובדה בביזוי זה עיי"ש. אבל לא נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל גופי' שם (לעיל בהלכה ה') עיי"ש היטב ובמש"כ בכ"מ שם. וגם לקמן (בהלכה ו') בשם הריב"ש. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. וראיתי להר"ב מרכבת המשנה דגם הוא דחה דברי הלח"מ מטעמא דכתיבנא. אלא שכתב שם (בח"ב) לפרש כוונת הרמב"ם דאתי לאפוקי עובד מאהבה ומיראה עיי"ש. ואין דבריו נכונים. דמאהבה ומיראה ג"כ מיירי בעושה כן בתורת עבודה. אלא שעבודתו היא רק מאהבה או מיראה. ולא קיבלה עליו באלוה. וכמבואר בגמרא ולעיל ברמב"ם (ה"ו) עיי"ש. וא"כ מה זה שכתב הרמב"ם כאן ועשהו לעבדה. דמשמע דאתי לאפוקי כשלא עשה כן לעבדה כלל אלא משום טעם אחר. וע"כ מוכרח כמש"כ. וכן משמע מדברי הראב"ד ז"ל בהשגה שם לקמן (בה"ט) דמגפף ומנשק דתנן שעובר בל"ת היינו כשעושה כן משום עבודה עיי"ש:

וא"כ ודאי אין המולך בכלל אזהרת מגפף ומנשק לדידן דקיי"ל מולך לאו ע"ז היא. ובמכילתא דרשב"י שהבאתי לעיל דמבואר דמולך בכלל לאו דלא תעבדם. היינו משום דלטעמי' אזיל. דס"ל דמולך ע"ז הוא כמשכ"ל. אבל לדידן אין בה אלא הלאו המפורש בה בהדיא בלבד. ואין לומר ג"כ דעכ"פ הו"ל בכלל לאו דאל תפנו אל האלילים. דאפי' להסתכל בה אסור מה"ט. כדאמרינן בשבת (פרק שואל קמ"ט ע"א) עיי"ש. דהא לרבנן ס"ל דאל תפנו לעובדם. כמבואר בירושלמי (ריש פ"ג דע"ז) ובספרא (פרשת קדושים). והיינו לומר שלא תפנה מחשבתך לעובדם. וכמו שפירש הרא"ם ז"ל (בפרשת קדושים) עיי"ש בדבריו. וברייתא דמייתי בתלמודין בשבת שם היא ברייתא אחרת. ומיתניא בתוספתא (פי"ח דשבת) עיי"ש. ואתיא כרבי יהודה דאמר אל תפנו לראותם ממש. אבל רבנן פליגי עלי' וס"ל אל תפנה לעובדם. ויותר נראה דההיא ברייתא אתיא כרבנן. דגם רבנן מודו דמיהת מדרבנן אפי' להסתכל בה אסור. ולהכי לא קתני בההיא ברייתא שנאמר אל תפנו. אלא משום שנאמר. וכבר ידוע מש"כ הריטב"א ז"ל (בפרק בתרא דמכות כ' ע"ב) דלישנא דמשום שנאמר משמע דלאו איסור תורה קאמר אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. וכתב כן שם על מאי דקתני בברייתא שם ודבר זה אפי' בחול אסור משום שנאמר לא ילבש גבר וגו' עיי"ש. והוא ממש כלישנא דברייתא דתוספתא ובשבת שם. וכ"כ מהר"י חאגיז (בהקדמתו לפיה"מ זרעים) בשם תלמידי הרשב"א ז"ל עלה דההיא דתנן (ריש פ"ב דסנהדרין) אינו יוצא משם לעולם משום שנאמר ומן המקדש לא יצא עיי"ש. והכי משמע בפ"ג דגיטין (כ"ו ע"א). דעלה דתנן חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה. אמרינן בגמרא. והא כי כתיב לה אתורף הוא דכתיב. ומשני אלא אימא משום שנאמר וכתב לה. ופירש"י לא תימא שנאמר דמשמע מיני' יליף אלא משום כלימר משים שנאמר בתורף וכתב לה לשמה גזרינן טופס אטו תורף עיי"ש. וא"כ נראה דגם הך ברייתא דתוספתא אזלא אליבא דרבנן דר"י. ומודו דמדרבנן אסור אף להסתכל בדיוקנא של ע"ז. אבל מן התורה לא מיתסר אלא לפנות מחשבתו אחר האלילים לעובדם. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין י'. ובפ"ב מהלכות ע"ז ה"ב) עיי"ש היטב. ומש"כ שם אפי' להסתכל בדמות הצורה אסור. היינו מדרבנן. ובזה כל דבריו שם נכונים היטב. ופסק כרבנן לגבי ר"י. דאל"כ נראה שמרכיב דברי רבנן עם דברי ר"י. מיהו י"ל בזה דדעתו כדעת הרא"ם ז"ל (ביראים סי' ס"ה) עיי"ש היטב. וא"כ הדבר פשוט דאין המולך בכלל אזהרה זו למאי דקיי"ל מולך לאו ע"ז הוא. והשתא א"כ ניחא שפיר גם לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל מה שמנה לאו זה דמולך מצוה מיוחדת בפ"ע במנין הלאוין:

ואמנם עדיין יש כאן מקום עיון בדברי רבינו הגאון ז"ל. וגם קשה על כל שאר מוני המצות. מדגרסינן בירושלמי (פרק ארבע מיתות) שם. מסר ולא העביר תפלוגתא דחזקי' ודרבי יוחנן. דאיתפלגון גנב ולא מכר (כצ"ל כמו שכבר הגיהו קצת מפרשים. ודברי הפ"מ וקה"ע שם לא יתכנו כלל עיי"ש) חזקיה אמר חייב ר"י אמר פטור. והכוונה מבוארת דקאי עלה דתנן התם הנוחן מזרעו למולך אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש. מסר למולך ולא העביר באש העביר באש ולא מסר למולך אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש. ועלה קאמר בירושלמי דאם מסר למולך ולא העביר באש. נהי דתנו דלא מיחייב מיתה. מ"מ לענין מלקות תליא בפלוגתא דחזקיה ור"י דאפליגו (בפרק הנחנקין פ"ו) לענין גונב נפש. דג"כ לא מיחייב מיתה עד שיגנבנו וימכרנו. ובלא מכירה לא מיחייב מיתה אגניבה. ופליגי התם בגנב ולא מכר אם חייב מיהת מלקות על הגניבה. דלחזקיה גנבה לחודה קיימא. ולקי משום לאו דלא תגנוב. ולר"י גנבה אתחלתא דמכירה היא והו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו. ואע"ג דבתלמודין לא נקטינן התם פלוגתא דחזקי' ור"י אלא לענין העדים. מ"מ בגנב גופי' נמי פליגי. כמש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות שם ובחי' הר"ן שם עיי"ש. ולזה קאמר בירושלמי. דהכא נמי לענין מעביר בנו למולך. כשמסר ולא העביר תליא בפלוגתייהו דחזקי' ור"י דהתם. דלחזקי' חייב מלקות מיהת משום לאו דמזרעך לא תתן להעביר למולך. משום דמסירה לחודה קיימא. אבל לרבי יוחנן פטור. משום דמסירה אתחלתא דהעברה היא. והו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו. והשתא מבואר לפ"ז דס"ל להירושלמי דיש כאן שני לאוין מיוחדים בפ"ע. דלאו דמזרעך לא תתן להעביר למולך הוא אזהרה על המסירה למולך לחוד. ואע"פ שלא העביר באש הרי זה עובר מיהת בלאו זה. ולאו דלא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש הו"ל אזהרה על העברה באש. כמו לא תגנוב בגנבת נפש שהוא אזהרה לגנבה לחודה. אע"פ שלא מכרו. וקרא דלא ימכרו ממכרת עבד הוא אזהרה על המכירה. ואע"ג דהכא דרשינן מדכתיב לא תתן להעביר שאינו מתחייב אא"כ מסר והעביר. וכדתניא בספרא ומייתי לה בסוגיין (ס"ד ע"ב) ובירושלמי שם. יכול העביר ולא מסר יהא חייב ת"ל לא תתן. מסר ולא העביר יכול יהא חייב ת"ל להעביר. ופירש"י וז"ל לא תתן להעביר משמע לי' לתנא נתינה הבאה לכלל העברה. ולא משמע לי' נתינה ע"מ להעביר לחיובי' על נתינה לחודה עכ"ל עיי"ש. ונמצא לפ"ז דלית לן אזהרה על מסירה לחודה בלא העברה. כמו בגנבת נפש דאית לן אזהרה לגנבה בלא מכירה. דכתיב לא תגנוב. ולא נזכרה שם מכירה כלל. משא"כ כאן דקרא דלא תתן להעביר משמע לי' לתנא דקאי על הנתינה עם העברה. וא"כ לית לן לאו מיוחד בפ"ע למסירה בלא העברה. וא"כ ראוי לומר דהכא אפי' לחזקי' לא מיחייב כשמסר למולך ולא העביר באש. מ"מ נראה דס"ל לירושלמי דודאי פשטי' דקרא דלא תתן להעביר למולך משמע דאתי קרא להזהיר על נתינה ע"מ להעביר אע"פ שלא העביר. אלא דמדהו"ל למיכתב מזרעך לא תתן למולך להעביר. דהרי הנתינה היא למולך קודם שמעביר באש. וכלישנא דמתניתין דתנן אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש. מסר למולך ולא העביר באש וכו'. וכן אמרינן בירושלמי שם אינו חייב עד שימסור לכומרים ויטלנו ויעבירנו עיי"ש. דרשו מזה דאתי קרא למעט לענין חיוב מיתה שלא יתחייב בנתינה לכומרים לחודה עד שיעבירנו באש אחר הנתינה. אבל ודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו דאתי לאזהרה לנתינה בלא העברה. והו"ל ממש דומיא דגנבת נפש. ותליא בפלוגתא דחזקי' ור"י:

ועכ"פ מתבאר מדברי הירושלמי שיש בזה שני לאוין חלוקין. דלאו דמזרעך לא תתן וגו' מזהיר על המסירה בלא העברה. ולאו דלא ימצא בך מעביר בנו וגו' מזהיר על העברה בלא המסירה. וא"כ יש לתמוה על רבינו הגאון ז"ל ועל שאר מוני המצות. דהו"ל למנות כאן שני הלאוין במנין הלאוין. כמו שמנו בגנבת נפש לאו דגנבה וגם לאו דמכירה. הן אמת דלכאורה אפשר לומר דרבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל דגם שם בגנבת נפש לא מנה אלא לאו דמכירה בלבד ולא לאו דגנבה. אבל אין לזה טעם. דמדוע לא ימנה כל לאו בפ"ע. כיון דכל אחד בא להזהיר על ענין מיוחד בפ"ע. ואינם נכללים זה בזה. וע"כ אין טעמו של רבינו הגאון ז"ל שם אלא משום שהוא מונה גנבת ממון וגנבת נפש מצוה אחת. משום שעניינם אחד ומשם אחד הן. כמו שביארנו במקומו. וכן דרכו ז"ל בכמה מצות כיו"ב. כמו שנתבאר אצלנו בכמה דוכתי. וא"כ כאן ודאי קשה דהו"ל למנות לאו דנתינה ולאו דהעברה כל אחד בפ"ע. וכ"ש שיקשה כן לשאר מוני המצות דגם שם מנו שני הלאוין במנין הלאוין. ואמאי כאן מנו שניהם במצוה אחת. וזה ודאי קשה טובא. אמנם לדעת רבינו הגאון ז"ל נראה דכיון דגם על המסירה לא הזהיר הכתוב אלא כשמוסר על מנת להעבירו אח"כ באש. וכדכתיב בקרא מזרעך לא תתן להעביר למולך. ואע"ג דמהך קרא דרשו דלא מיחייב סקילה וחטאת עד שימסרנו ויעבירנו. מ"מ תרתי ש"מ. כמו שביארנו לעיל. והוא מוכרח ע"כ להירושלמי כמבואר. וא"כ נשמע מזה דהזהיר הכתוב על המסירה ע"מ להעביר משום דאחשבי' רחמנא למחשבתו כמעשה מיהת לענין שיעבור בלאו אע"ג דאינו נסקל אלא עם העברה ממש במעשה. ולזה הו"ל כשאר שני לאוין שהם משם אחד ממש דלפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל אינם נמנין אלא במצוה אחת. וכמו שנתבאר אצלנו בכמה דוכתי כיו"ב. אבל לשאר מוני המצות שאין זו דרכם הדבר צ"ע כעת:

אלא שראיתי באזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל שמנה באמת שני הלאוין. שמתחלה מנה לאו דמזרעך לא תתן וגו'. וזהו שכתב ובנך לא תתן למולך אכזרים עיי"ש שכוונתו בזה ללאו זה דלא תתן להעביר למולך. ואח"כ מנה לאו דלא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. וזש"כ שם לקמן ולא תעביר בנך עיי"ש. ודבריו נכונים מאוד לפי שיטתו ע"פ הירושלמי כמש"כ. ודברי הרשב"ץ ז"ל שם (בזה"ר סי' פ') תמוהים. שהשיג עליו שם. וכתב שאין כאן תוספת אזהרה במנין עיי"ש. ובאמת דברי הר"ש בן גבירול ז"ל נכונים ומיוסדים ע"פ הירושלמי שם. שיש כאן לאו נוסף הבא במנין. מלבד לאו דלא תתן שכבר מנה לעיל. ונראה דזו היא ג"כ כוונת הבה"ג. שמנה במנין העונשין הנותן מזרעו למולך ומנה במנין הלאוין ג"כ לאו דלא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. והדבר קשה לפי מה שהעלה הרמב"ן ז"ל (בשורש י"ד) דכוונת הבה"ג במנין העונשין שלו אינה אלא למנות עיקר הלאוין שעל עבירתן באים עונשין הללו עיי"ש. וא"כ אחר שמנה לאו דמולך במנין העונשין למה חזר ומנה עוד שנית הלאו במנין הלאוין. וכבר עמד בזה בעל נתיב מצותיך (בדף ק"ב ע"א) עיי"ש מש"כ בזה. ואין דבריו מספיקים כלל. אבל לפמש"כ דברי הבה"ג מדוקדקים. דבמנין העונשין כתב הנותן מזרעו למולך. וכוונתו למנות בזה לאו דמזרעך לא תתן וגו'. אבל במנין הלאוין לא מנה אלא לאו דלא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. והיינו לאו דהעברה באש שעדיין לא מנה. ויש יסוד לדבריו בירושלמי כדכתיבנא. ואחריו נמשך הרשב"ג ז"ל כדרכו. אלא שהוא ז"ל הוסיף עוד למנות הנותן מזרעו למולך גם במנין העונשין שלו שבסוף הלאוין עיי"ש. וזה ודאי קשה לפי דעת הרמב"ן בכוונת הבה"ג. וכבר הרגיש בזה הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר לאוין סי' ק"ל) עיי"ש. ובודאי שכן הי' כתוב בנוסחת הבה"ג שלפני הרשב"ג ז"ל. ובודאי דלפי נוסחא זו מוכח מזה דלא כמו שהבין הרמב"ן ז"ל בכוונת הבה"ג וסייעתו ז"ל אלא מוכרח כמו שהבין הרמב"ם ז"ל בדעתם. אבל לפי נוסחת הבה"ג שלפנינו. וכן הוא בה"ג כת"י רומי. ודאי מוכח כדעת הרמב"ן ז"ל שם. ומיהו בלא"ה יש מבוכה בענין זה בדברי הבה"ג וסייעתו ז"ל בכמה לאוין כיו"ב. ועי' מש"כ בזה לעיל (לאוין כ"ה) ובשאר דוכתי. ודברי הר"א הזקן ז"ל באזהרותיו הם כנוסחת הבה"ג שלפנינו שמנה מעביר מזרעו למולך במנין העונשין. וגם מנה במנין הלאוין לאו דלא ימצא בך וגו'. וזה מתבאר שפיר ע"פ הירושלמי. כמש"כ בכוונת הבה"ג. אלא דלפ"ז אין לשונו מדוקדק דנקט בשניהם לשון העברה. ואין כאן רמז ללאו דלא תתן. אבל דברי הבה"ג מדוקדקים היטב. אלא שאפשר לומר משום דגם בלאו דנתינה כתיב לא תתן להעביר. והיינו משום דנתינה ע"מ להעביר הוא שאסר הכתוב. לזה נקט הר"א הזקן ז"ל בשניהם לשון העברה. שהרי אינו עובר על לאו דנתינה בנתינה גרידא אלא כשמחשבתו רק להעבירו ע"ג האש:

ועדיין יש מקום עיון בזה ע"פ מאי דתניא בספרי (פרשת שופטים פיסקא קע"א). לא ימצא בך להזהיר ב"ד על כך עיי"ש. דנמצא לפי הספרי דלאו זה הוא אזהרה לב"ד. ולאו דמזרעך לא תתן וגו' הוא אזהרה למעביר עצמו. וא"כ שתי אזהרות מיוחדות ומחולקות בפ"ע הן. והו"ל לרבינו הגאון ז"ל למנות שתיהן. ואמנם לא על רבינו הגאון ז"ל בלבד אלא גם על כל שאר מוני המצות יקשה כן. ומיהו הבה"ג וסייעתו ז"ל אפשר לומר דמהאי טעמא הוא שמנו לאו דלא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש אחר שכבר מנו במנין העונשין מעביר זרעו למולך וכמשכ"ל. אבל להרמב"ם ז"ל וכל מוני המצות הבאים אחריו ודאי קשה טובא לכאורה. וגם יש לתמוה על הרמב"ם והסמ"ג שהשמיטו עיקר הדין להלכה דהב"ד עוברים בזה בלאו ומיהו לרבינו הגאון ז"ל נראה דאין בזה מקום קושיא. לפי דרכו ז"ל שהוא מונה העונשין בפ"ע במספר הלאוין משום המצוה שעל הב"ד לדון בעונשין אלו. וגם הלאוין שעל עבירתן באו העונשים הללו. הוא מונה במנין הלאוין בפ"ע. משום המצוה של כל ישראל להזהר ולמנוע מהמעשים האלו. וא"כ אפי' את"ל דלאו דלא ימצא בך וגו' הוא אזהרה לב"ד. הרי מנה כבר אזהרה לב"ד במנין העונשין. שמנה שם גם מעביר זרעו למולך. דחובת העונש מצד עצמו נמנה במנין הלאוין לשיטת רבינו הגאון ז"ל. ואם יש בה עוד לאו בקרא אין זה אלא כשני לאוין שבמצוה אחת דאין נמנין אלא מצוה אחת. וכבר ביארנו כיו"ב לעיל (לאוין כ"ה) עיי"ש. אבל להרמב"ם ז"ל ושאר מוני המצות הנמשכים אחריו ודאי קשה טובא לכאורה:

אמנם דברי הספרי עצמן תמוהים טובא. דהרי לפי הספרי ודאי כולהו הנך דכייל קרא בלאו זה דלא ימצא בך וגו' כקוסם קסמים ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. שאין בהן אזהרה אחרת אלא מהך קרא דלא ימצא בך. אין בהן אזהרה לכל ישראל אלא להב"ד. ולפ"ז מלבד דדברי הספרי סתרי אהדדי. דהרי בספרי גופי' לקמן בסמוך קתני עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש עיי"ש. הרי מבואר בהדיא דס"ל להספרי דהך קרא הוא אזהרה לכל ישראל למנוע ממעשה זו כשאר כל לאוין שבתורה. סותר ג"כ משנה ערוכה (פרק ארבע מיתות) דתנן התם (ס"ה ע"א) אוב וידעוני בסקילה והנשאל בהם באזהרה עיי"ש. ופירשו כל הראשונים ז"ל דהיינו מקרא דלא ימצא בך וגו' ושואל אוב וידעוני. ואף דרש"י שם לא פירש כן. מ"מ גם רש"י גופי' חזר בו ופי' כשאר ראשונים כמו שהאריך הר"ב באר שבע (בריש כריתות) עיי"ש. הרי מבואר במתניתין דאזהרה דלא ימצא בך על הנשאל גופי' קאי ולא על ב"ד. וכן הוא בתוספתא (פ"י דסנהדרין) ובספרא (פרשת קדושים פ"ט) עיי"ש. וכן מבואר בירושלמי (פרק ארבע מיתות) שם עיי"ש. וכן מוכרח בסוגיא דגמרא (בפרק ארבע מיתות ס"ד ע"ב) דתניא העביר עצמו פטור וראב"ש מחייב. ואמרינן עלה אמר עולא מ"ט דראב"ש אמר קרא לא ימצא בך בעצמך. ופרכינן ורבנן לא דרשי הכי והתנן וכו' אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם. ומשני התם מאפס עיי"ש. והשתא היכי שייך למידרש בך בעצמך כיון דקרא לב"ד הוא דקא מזהיר. ובך לב"ד הוא דקאמר להו קרא. אם תמצא דראב"ש פליג אברייתא דספרי אכתי מאי פריך אדרבנן. והא לרבנן דס"ל דקרא לב"ד הוא דקמזהיר ודאי לא שייך הכא למידרש כן. ואין זה ענין לההיא דאפס כי לא יהי' בך. דודאי היכא דאיכא למידרש דרשינן. אבל הכא ליכא למידרש הכי. אלא ודאי פשיטא לי' לתלמודא דלכ"ע קרא למעביר גופי' קמזהיר ולא לב"ד. ועוד דמכשף שחייבו הכתוב מיתת ב"ד עונש שמענו אזהרה מנין. וע"כ מהך קרא הוא דנפק"ל. דלא אשכחן גבי' אזהרה אחריתא. וא"כ מבואר ע"כ דקרא למכשף גופי' הוא דקמזהיר. ועוד דקוסם קסמים וחובר חבר ודורש אל המתים דלא שמענו איסורן כלל במקום אחר אלא בהך קרא דלא ימצא בך וגו'. היכי יתכן לומר דקרא מזהיר לב"ד שלא ימצאו ועדיין לא הזהיר הכתוב ולא אסר כלל מעשים אלו שלא לעשותן. ועכצ"ל דהך דרשא דספרי לאו דרשא גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא. וכיו"ב אשכחן בספרי בדוכתי טובא. וכמש"כ הר"א אליגרי ז"ל בלב שמח (שורש חמשי) עיי"ש בדבריו ובמש"כ בזה לעיל (סוף לאו קי"ד) עיי"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.