ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/קיד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה קיד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ואל תחלל בתך לנאצה. (בפרשת קדושים) כתיב אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ וגו' הבה"ג וסייעתו ז"ל מנו ג"כ לאו זה. מלבד מה שמנו לאו דלא תהי' קדשה. וכן הסמ"ג מנה לאו דלא תהי' קדשה (לאוין פ') ומנה ג"כ לאו דלא תחלל בתך להזנותה עיי"ש. וכדעת רבינו הגאון ז"ל שמנה לעיל (לאוין קי"א) לאו דלא תהי' קדשה וכאן מנה לאו דאל תחלל את בתך להזנותה. אבל הרמב"ם והרמב"ן ז"ל וסייעתם אע"פ שבביאור ענין אזהרות אלו הם חלוקים. כמבואר בסה"מ (שורש חמשי. ובלאוין שנ"ה) עיי"ש. מ"מ לדעת שניהם לאו דאל תחלל את בתך להזנותה אינו בא במנין הלאוין בפ"ע. אלא נכלל כאחד עם לאו דלא תהי' קדשה. ואין שניהם אלא לאו אחד שנכפל עיי"ש בדבריהם. ובזה"ר להרשב"ץ ז"ל (לאוין סי' צ"א ובסי' צ"ד) עייש"ה. ורבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל שגם באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות מנה לאו דלא תהי' קדשה וגם לאו דאל תחלל את בתך להזנותה (בדבור לא תנאף) עיי"ש. ובענין אזהרת לאו זה כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהלכות נערה בתולה הי"ז) וז"ל אני אומר שזה שנאמר בתורה אל תחלל את בתך להזנותה. שלא יאמר האב הואיל ולא חייבה תורה מפתה ואונס אלא שיתן ממון לאב. הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבוא עלי' וכו'. לכך נאמר אל תחלל וגו'. והמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקה הבועל והנבעלת משום לא תהי' קדשה וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן כתב בסה"מ (לאוין שנ"ה) עיי"ש בדבריו. וכדבריו נראה ג"כ מדברי רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות שם. שכתב וז"ל פותתה עלמה או נתפשה למוהר ולקנס צו צורך. אל תחלל צאצאיך בנוער עכ"ל עיי"ש. שנראה כוונתו לומר דאע"פ שבמפתה ואונס לא חייב הכתוב אלא למוהר ולקנס לאביה. וא"כ הוא זכות שמסרה תורה להאב בבתו. אפי' הכי הזהיר הכתוב אל תחלל את בתך להזנותה. וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל שם. ומ"מ אפי' לפי דעת הרמב"ם ז"ל בביאור ענין אזהרה דלא תהי' קדשה. אינו מובן מה שלא מנה לאו דאל תחלל את בתך וגו' במנין בפ"ע. כיון דלאו זה אינו אלא אזהרה להאב. ולאו דלא תהי' קדשה הוא אזהרה להבועל והנבעלת עצמן. וכבר כתב הרשב"ץ ז"ל (שם סי' צ"ד) דאפי' לפמש"כ הרמב"ם ז"ל יש למנותן כל אחד בפ"ע במנין הלאוין עיי"ש. ועי' מש"כ בזה לעיל (לאוין ק"י קי"א) ואין להאריך בזה:

והנה הבה"ג וסייעתו ז"ל מנו ג"כ לאו דולא תזנה הארץ דכתיב אצל לאו זה דאל תחלל את בחך להזנותה. וכן מנו ג"כ לאו דולא תחטיא את הארץ וגו'. דכתיב אצל לאו דמחזיר גרושתו. והרמב"ם ז"ל (בשורש חמישי) השיג עליהם. וכתב וז"ל אמרו ולא תחטיא את הארץ טעם לאיסור מה שקדם. כאילו יאמר כי אתה אם תעשה זה תרבה הפסד בארץ. וכאמרו אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ. שאמרו לא תזנה הארץ הוא טעם כאילו יאמר שטעם איסור זה כדי שלא תזנה הארץ וכו' עכ"ל עיי"ש. והרמב"ן ז"ל שם השיב עליו לקיים דברי בה"ג דכל הנאמר בלשון לאו כולם למניעה הם ולא לטעם. והביא ראיות מכריחות כן לדעתו ז"ל. וכבר האריכו האחרונים ז"ל בזה שם עיי"ש. ולא ראיתי כאן להאריך בזה. משום דלשיטת רבינו הגאון ז"ל נראה דאפי' לפי דעת הרמב"ן ז"ל בזה. מ"מ אפשר לומר שלא מנה לאוין אלו משום דס"ל כמש"כ הרמב"ן ז"ל שם (בסוף שורש חמשי) לדעת הבה"ג וז"ל ואולי בה"ג סובר כי כל אלה הלאוין הנאמרין בלשון אזהרה כולם מניעות לא תטמא את הארץ ולא תחטיא את הארץ ולא תזנה את הארץ וכו' אסר הכתוב המעשים האלו בכל מקום והוסיף בהם מניעה בארץ. וזה כענין הלאו הבא בהסגת גבול. שאמר לא תסיג גבול רעך וגו' שבכל מקום עובר בלא תגזול ובארץ מוסיף עליו זה הלאו ועובר בשני לאוין. ושניהם נמנין במצות וכו' עכ"ל עיי"ש. והשתא לפ"ז הדבר מבואר דרבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל דבכל לאוין כאלו. דליכא נפק"מ בהן אלא כדי לעבור באחד מן הענינים בשני לאוין. אין הלאו הנוסף בא במנין הלאוין. כיון דבלא"ה כבר באה אזהרה על ענין זה מלאו הכללי. ולא בא הלאו הנוסף אלא כדי להחמיר בעונש העובר. ואין זה ענין למנין המצות. שהרי כבר נמנית מצוה זו מן הלאו הכללי. ומה שמנה לקמן לאו דלא תסיג יתבאר במקומו בס"ד. ולזה כאן אחר שמנה לאו דמחזיר גרושתו ולאו דאל תחלל את בתך להזנותה. יפה עשה שלא מנה עוד לאו דלא תחטיא את הארץ ולאו דלא תזנה את הארץ. כשיטתו בכל כיו"ב. כמו שנתבאר אצלנו בכמה דוכתי.

ואמנם יש לעיין בזה שהרי בספרי (פרשת תצא) איתא בהדיא ולא תחטיא את הארץ להזהיר ב"ד על כך עיי"ש. הרי מבואר לכאורה בהדיא דהך קרא אזהרה מיוחדת בפ"ע הוא על הב"ד. וא"כ ודאי ראוי למנותו לאו בפ"ע כיון דלא קאי אלא על הב"ד. וכבר הביא הרמב"ן ז"ל ברייתא זו שם לעיל וכתב דלפ"ז ראוי למנותו בפ"ע לאזהרה על הב"ד לכוף אותו לגרשה. וכ"ש למנוע אותו שלא ישאנה עיי"ש. ועל הרמב"ן ז"ל גופי' יש לתמוה. מאחר דהוא גופי' הביא דברי הספרי הללו המפורשים דהך קרא הוא אזהרה לב"ד. היאך נטה מזה בסוף דבריו והעלה בדעת הבה"ג ענין אחר באזהרה זו. נגד המפורש בברייתא דספרי. ולא עוד אלא דמסיק כאן שכן עיקר. וכתב וז"ל והנכון שתהיינה מניעות כפולות בארץ וכו' עכ"ל עיי"ש. וזה תימא איך יחלוק על הספרי. וביותר תמוה שהרי גם כאן הביא דברי הספרי על קרא דלא תטמא את אדמתך דכתיב אצל לאו דלא תלין נבלתו. שאמרו להזהיר ב"ד על כך. ומ"מ כתב שם דגם לאו זה אינו אלא מניעה כפולה בארץ לעבור בשני לאוין בארץ עיי"ש. אבל נראה ברור דגם להרמב"ן ז"ל לא ברירא לי' דלהספרי קרא דולא תחטיא את הארץ הו"ל אזהרה גמורה בפ"ע מיוחדת לב"ד ולא הביא דברי הספרי אלא כדי להוכיח משם דע"כ אין לומר דלא בא הכתוב רק לנתינת טעם ללאו דמחזיר גרושתו כדעת הרמב"ם ז"ל. דאם איתא דלא בא הכתוב הזה אלא לנתינת טעם למקרא שלמעלה. ואינו אזהרת לאו כלל. לא הוה שייך לומר להזהיר ב"ד על כך. כיון דלפי האמת אין בכתוב זה ענין אזהרה כלל. אלא ודאי עיקר הך קרא לאזהרה הוא דאתי. ולא לנתינת טעם בלבד. אלא דמעיקרא הוה ס"ד דהרמב"ן ז"ל לומר דפירושא דברייתא דספרי כפשטה. דעיקר הך קרא לאזהרת ב"ד הוא דאתי. אבל במסקנתו ס"ל דנהי ודאי דעיקר הך קרא ע"כ אינו בא לנתינת טעם בלבד אלא לאזהרת לאו בפ"ע. מ"מ לא לאזהרת ב"ד הוא דאתי אלא להוסיף לאו נוסף בעיקר איסור מחזיר גרושתו בארץ. לעבור עליו שם בשני לאוין. ומאי דקתני בספרי להזהיר ב"ד על כך. אינו אלא רמז בעלמא וזרוז לב"ד. ולא עיקר דרשא הוא. וכמש"כ לנכון הר"א אליגרי ז"ל בלב שמח שם. וכן דרך הספרי בהרבה מקומות כמש"כ הרמב"ן ז"ל שם עיי"ש. כן נראה מוכרח בכוונת הרמב"ן ז"ל. ומעתה א"כ ודאי דברי רבינו הגאון ז"ל נכונים מה שלא מנה שני לאוין אלו בפ"ע במנין הלאוין לפי שיטתו. וכן שאר כל הלאוין שכיוצא בהן שהביאו הרמב"ם והרמב"ן ז"ל (בשורש חמשי) שם עיי"ש. אפי' לפי דעת הרמב"ן ז"ל שם כמו שנתבאר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.