ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/עא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה עא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יוצא חוץ. אזהרה לכל בשר שיצא חוץ למחיצתו. וכבר ביארנו לעיל דמש"כ רבינו הגאון ז"ל כאן יוצא חוץ. כוונתו ללאו דבשר בשדה טרפה לא תאכלו. דהו"ל כאילו כתיב בשר בשדה. וטרפה לא תאכלו. והו"ל כשתי אזהרות שנאמרו בלאו אחד שנמנין שתיהן לשיטתו. ולאו דטרפה כבר מנה לעיל (לאו ס"ה). וכאן מנה לאו דבשר בשדה. דנפקא לן מיני' אזהרה לבשר מן החי וכל בשר שיצא חוץ למחיצתו. כמו שכבר נתבאר לעיל שם. ואמנם באזהרות אשר ע"פ עשרת הדברות לא מנה רבינו הגאון ז"ל אלא לאו דטריפה בלבד. (בדבור לא תחמוד). אבל לאו דבשר בשדה שהוא אזהרה לכל בשר שיצא חוץ למחיצתו. לא מנה כלל. לא אזהרת בשר מן החי. ולא עובר שהוציא ידו בשעת שחיטה. ולא אכילת קדשי קדשים חוץ לעזרה. או קק"ל חוץ לירושלים או פסח שיצא חוץ לחבורה. דכל זה הוא בכלל בשר בשדה. כמבואר ר"פ בהמה המקשה. ובפ"ג דמכות (י"ח ע"א). ובסופ"ח דזבחים (פ"ב ע"ב) עיי"ש וברמב"ם (פ"ה מהלכות מאכלות אסורות) (ובפי"א מהלכות מעה"ק) (ובפ"ד מהלכות ק"פ) עיי"ש. ומיהו נראה דמה שמנה שם בל יאכל קדשים כנוסות. כוונתו שלא יאכל קדשים שכבר היו כנוסות בפנים למחיצתן. והיו ראויות לאכילה ויצאו חוץ למחיצתן. וכמבואר בפ"ג דמכות שם דלא מיחייב משום לאו דבשר בשדה על קדשים חוץ למחיצתן. אלא היכא דבפנים חזי לאכילה עיי"ש. וא"כ ע"כ בעינן שכבר היו בפנים והותרו לאכילה. וזהו שכתב קדשים כנוסות. ובכלל זה כל קדשים שאכלן חוץ למחיצתן. אבל אכתי צ"ע מה שדקדק למינקט אזהרה זו רק לענין קדשים לחוד. ולא לענין עובר שהוציא ידו או רגלו קודם שחיטה. ולענין בשר מן החי. והו"ל למינקט בשר יוצא חוץ סתם. שכולל כל בשר שיצא חוץ למחיצתו כמש"כ כאן. ואין לומר דס"ל התם דבבשר מה"ח איכא עשה דשאינה זבוחה מדכתיב וזבחת ואכלת. ולזה אחר שכבר מנה עשה דשחיטה (שם בדבור לא תחמוד). שוב לא הוצרך למנות לאו דבשר מה"ח. דלשיטתו אזיל דבכל כיו"ב לא תבוא במנין אלא העשה בלבד או הלאו בלבד. דא"כ אמאי מנה שם לאו דאבר מן החי ולאו דנבלה. שהרי הך עשה איתא נמי באמה"ח ובנבלה. ומיהו מלאו דנבלה הי' מקום לומר דס"ל כדעת הר"א מיימון ז"ל במעשה נסים דליכא עשה דשאינה זבוחה אלא בשנפסלה בשחיטתה או שמתה בנחירה. אבל מתה מאילי' לית בה אלא לאו דנבלה בלבד עיי"ש בדבריו. אבל מן לאו דאבר מה"ח ודאי קשה אם איתא דס"ל דאיכא בבשר מה"ח עשה דשאינה זבוחה. איברא שהי' עדיין מקום לדון בזה ולומר דלא מיבעיא אם אזהרת אבר מה"ח איתא נמי באבר שאין בו בשר כלל אלא גידין ועצמות בלבד. דבזה ודאי לא שייכא איסור עשה דשאינה זבוחה. אלא אפי' אין אזהרת אבר מה"ח אלא בכזית שיש בו בשר גידין ועצמות. ובלא בשר גם אזהרת אמה"ח ליכא. כמשכ"ל (לאוין ס"ב) עיי"ש. מ"מ איכא נפק"מ לענין היכא שאין בו אלא בשר משהו. דלענין איסור עשה דשאינה זבוחה לית בה אלא חצי שיעור. ולית בי' אלא איסורא דרבנן. דאפי' את"ל דס"ל דח"ש אסור מדאורייתא אפי' באיסור לאו גרידא. מ"מ איכא למימר דהוה ס"ל התם דעכ"פ היינו דוקא באיסור לאו אבל לא באיסור עשה. דלא רבי קרא חצי שיעור אלא באיסור חלב ונבלה דהו"ל איסור לאו. משא"כ כאן דליכא אלא איסור עשה. ולאו הוא חמור מעשה. ולא גמרינן לענין זה איסור עשה מאיסור לאו. וכבר האריכו האחרונים ז"ל בזה אי גם בעשה אמרינן דחצי שיעור הוא מדאורייתא. ואין בזה ראי' מכרעת לאחד מן הצדדים. והר"ב מל"מ (בפ"א מהלכות חמץ) פשיטא לי' דבעשה לא אמרינן ח"ש דאורייתא עיי"ש ואכמ"ל בזה. עכ"פ כן הי' אפשר לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל שם. איברא דקצת אחרונים ס"ל דעשה שאינה זבוחה איתא אפי' בפחות מכזית. משום דלא כתיבא בה אכילה. ומאי דכתיב וזבחת ואכלת האי אכילה רשות היא. ולא אמרינן סתם אכילה בכזית אלא במניעה או במצוה ולא באכילת רשות. ולפ"ז אם איתא דאין אזהרת אבר מה"ח אלא כשיש בו בשר. ודאי אית בי' נמי איסור עשה דאינה זבוחה. אלא דלענ"ד לא יתכן לומר כן. דודאי דכל מאכלות אסורות שיעורן בכזית אע"ג דלא כתיב בי' לשון אכילה. וכן מבואר ברמב"ם (ריש פי"ד מהלכות מאכלות אסורות) שכתב דכל איסורי מאכלות שבתורה שיעורן בכזית בינוני למלקות עיי"ש. ולקמן (בהלכה י') כתב דכל האוכלין האסורין אינו חייב עליהן אלא כדרך הנאתן חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם. לפי שלא נאמרה בהן אכילה אלא הוציא איסור אכילתן בלשון אחרת בלשון בישול ובלשון הקדש עיי"ש. הרי דלענין שיעור אכילתן בכזית אין שום חילוק בין נאמר בהן לשון אכילה או לא. אלא אפי' בשר בחלב וכלאי הכרם שלא נאמר בהן לשון אכילה לא לקי עליהן אלא בכזית. וכן מבואר פרק כל הבשר (ק"ח ע"ב) לענין בשר בחלב ובסוף פ"ד דמעילה לענין כלאי הכרם עיי"ש. והיינו משום דשיעורין הלכה לממ"ס וכמש"כ הרמב"ם ז"ל שם. ואין חילוק בין נאמר לשון אכילה או לא. ובפ"ט מהלכות ק"פ ה"א כתב הרמב"ם המוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בליל ט"ו לוקה עיי"ש. ומקורו מתוספתא (סוף פ"ו דפסחים) עיי"ש. הרי דאע"ג דבקרא דלא תוציא מן הבית לא כתיב אכילה. וגם לאו איסור אכילה הוא כלל. מ"מ לא מתחייב אלא בכזית. וכן מבואר בשבת (ר"פ המצניע צ"א ע"א) לפי שיטת התוס' וסייעתם שם דתרומה טמאה לכהן טהור דאסורה בעשה מ"מ פחות מכזית ליכא איסורא דאורייתא אלא למ"ד חצי שיעור אסור מדאורייתא. כמש"כ התוס' שם בד"ה כגון דאיכא וכו'. וכן כתב הרשב"א ז"ל שם עיי"ש. הרי דאע"ג דעשה דתרומה טמאה לא נפק"ל אלא מדכתיב בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר ולאו הבא מכ"ע עשה. כמבואר ביבמות (בפרק הערל ע"ג ע"ב) עיי"ש. והיינו ממש דומיא דעשה דאינה זבוחה. דגם התם לא כתיבא בה אכילה. ומאי דכתיב תאכלנו. האי אכילה רשות היא. ואפי' הכי ס"ל להתוס' והרשב"א ז"ל דשיעורה בכזית. ולא מיתסר בה חצי שיעור אלא למאי דקיי"ל חצי שיעור אסור מה"ת. וכן מתבאר מדברי הרב המאירי ז"ל (בשבת שם) דמפרש סוגיא דהתם לענין להתחייב משום מטמא התרומה. ולהכי בעינן כזית עיי"ש בדבריו ז"ל. הרי דאע"ג דמאן דמחייב על מגע תרומה בטומאה לא נפק"ל (בפ"ג דמכות י"ד ע"ב) ושאר דוכתי אלא מדכתיב בכל קודש לא תגע עיי"ש. ולא נאמר שם לשון אכילה. וגם אינו ענין אכילה כלל. ואפי' הכי בעינן כזית. וגם עיקר החילוק בין אכילה דכתיבא במצוה או מניעה. לאכילה דרשות אלא דדייקינן מינה מצוה. אין לו שורש כלל. ואין להאריך בזה. ומיהו מסוגיא דפ"ג דשבועות (כ"ג ע"ב) בהא דפריך אמתניתין אמרת שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראויין לאכילה וכו' פטור. והדר תני שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וכו' חייב. מ"ש רישא דפטור ומ"ש סיפא דחייב. ומשני ר"ל אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן. אי בסתם ואליבא דר"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהו עיי"ש. והקשו האחרונים ז"ל דאם איתא דעשה שאינה זבוחה איתא נמי בפחות מכזית. א"כ מאי משני בחצי שיעור הא נהי דלאו ליכא. הרי אכתי אסור מדאורייתא משום עשה דשאינה זבוחה לא תאכל. דאיתא אפי' בחצי שיעור. לק"מ לפמשכ"ל בשם הר"א מיימון ז"ל דבנבלה המתה מאילי' ליכא עשה דשאינה זבוחה. והעלה כן בדעת הרמב"ם ז"ל עיי"ש. וא"כ במתניתין שם דמיירי בסתם נבלה שהיא המתה מאילי' שפיר קאמר ר"ל דבמפרש ח"ש חיילא שבועה. דלית בה לא לאו ?ולאו עשה:

ועכ"פ כבר ביארנו דלענ"ד עיקר הדבר ליתא. וא"כ שפיר י"ל דאע"פ שמנה עשה דשחיטה. מ"מ שפיר מנה ג"כ לאו דאבר מה"ח. כיון דאיתי' אפי' במשהו בשר. וגידין ועצמות משלימין לכזית. דלית בי' עשה דאינה זבוחה. כמשכ"ל דס"ל דבעשה ח"ש מותר מה"ת אפי' לדידן דקיי"ל כר"י. ואע"ג דמדברי התוס' והרשב"א ז"ל (בפרק המצניע שם) מבואר דס"ל דגם באיסור עשה ס"ל לר"י ח"ש אסור מה"ת עיי"ש. מ"מ אפשר לומר דלרבינו הגאון ז"ל באזהרותיו לא הוה ס"ל הכי. אבל לאו דבשר מה"ח שהוא בכזית בשר דאית בי' נמי עשה דאינה זבוחה שכבר מנה במנין העשין. שפיר עשה שלא מנה. איברא דהתינח לענין בשר מה"ח. אבל אכתי קשה דמיהת הו"ל למנות לאו דיוצא חוץ משום איסור עובר שהוציא ידו או רגלו קודם שחיטה. דאיתי' בלאו דבשר בשדה. כדאמרינן ריש פרק בהמה המקשה. ואמאי דקדק למינקטי' רק לענין קדשים שיצאו חוץ למחיצתן. ועוד דגם לענין אזהרת בשר מה"ח לא יתכן לומר דלא הוצרך למנותה משום שכבר מנה עשה דאינה זבוחה. דכבר ביארנו לעיל (עשין צ"ג) דרבינו הגאון ז"ל לא ס"ל כלל שיהא בבשר עשה דאינה זבוחה. וכן דעתו באזהרותיו שם כמש"כ שם עיי"ש. ולכן דברי רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שם צ"ע אצלי. ונראה דלזה הוא ז"ל גופי' חזר ותיקן כאן כראוי. וכתב באזהרה זו יוצא חוץ סתם. שכולל כל בשר שיצא חוץ למחיצתו בכלל אזהרה זו. ויותר נראה דכוונתו שם ללאו דלא תוכל לאכול בשעריך וגו' ועי' מש"כ לקמן (לאוין רי"ז רי"ח):

והנה הבה"ג מנה לאו דטרפה לא תאכלו. ושוב מנה לאו דנבלה וטרפה לא יאכלו. אבל לאו דבשר שיצא חוץ למחיצתו לא מנה. ונראה דמה שמנה תחילה לאו דטרפה לא תאכלו. אין כוונתו לאזהרה דבשר טרפה. אלא כוונתו ללאו דבשר בשדה טרפה לא תאכלו. שהוא אזהרה לכל בשר שיצא חוץ למחיצתו. וכן הוא בה"ג כת"י רומי בהדיא עיי"ש. ובלתי ספק שכן צ"ל בה"ג שלפנינו. וכן הוא באזהרות הר"א הזקן דמתחילה מנה לאו דבשר בשדה טרפה לא תאכלו. ואח"כ מנה לאו דטרפה. ושוב מנה לאו דנבלה עיי"ש. וכוונתו ג"כ כדכתיבנא דתחילה מנה אזהרת יוצא חוץ. ושוב מנה לאו דטרפה. ושוב מנה לאו דנבלה. אלא דהבה"ג נקט לאו דנבלה וטרפה כאחד ע"פ קרא דנבלה וטרפה לא יאכלו. דס"ל שהוא ג"כ אזהרה לאכילת נבלה וטרפה כמשכ"ל. ואף דלשיטתו כל שני פרטים שנאמרו בלאו אחד אין נמנין אלא במצוה אחת. מ"מ כאן דבנבלה כתיב (בפרשת ראה) לאו בפ"ע. וא"כ לאו דנבלה וטרפה לא יאכלו לא איצטריך אלא לטרפה. ולא כתיבא נבלה אלא כדי לאשמעינן דין טומאתה בבית הבליעה. והו"ל כאילו כתיב בטרפה לאו מיוחד בפ"ע. ולזה מנה לאו דיוצא חוץ בפ"ע. דעיקר קרא להכי הוא דאתי לדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. ואזהרת נבלה מנה בהדי טרפה מקרא דנבלה וטרפה לא יאכלו. משום שסמך על קרא דמשנה תורה שבא בנבלה לאו מיוחד בפ"ע. ודברי הר"א הזקן ז"ל יותר מדוקדקים. שכתב לאו דיוצא חוץ בפ"ע. ולאו דטרפה בפ"ע. ולאו דנבלה מנה מקרא דמשנה תורה בפ"ע. ולזה דקדק וכתב נבלת בהמה עיי"ש. והיינו קרא דפרשת ראה דמיירי בנבלת בהמה. משא"כ קרא דפרשת אמור דכתיב נבלה וטרפה לא יאכלו. דלא מיירי אלא בנבלת עוף טהור. אבל הר"י אלברגלוני ז"ל באזהרותיו מבואר שהבין מש"כ הבה"ג תחילה לאו דטרפה לא תאכלו היינו טרפה ממש. משום שהי' לפניו כנוסחת הבה"ג שלפנינו. והבין הדברים כפשטן. ולזה מנה גם הוא ז"ל לאו דטרפה. וביאר בהדיא דהיינו טרפה ממש באחד משמונה עשרה טרפות. ושוב כתב לקמן נבלה וטרפה אל תתאו למטעמים עיי"ש. וכוונתו לקרא דנבלה וטרפה לא יאכל. וזה תמוה חדא דלא הזכיר כלל בשר שיצא חוץ למחיצתו. ועוד דאחר שכבר מנה אזהרת טרפה. לא הי' לו למנות אלא לאו האמור בנבלה בפ"ע במשנה תורה. ולמה הביא קרא דנבלה וטרפה לא יאכל. ואף שנמשך אחר הבה"ג כדרכו ז"ל. מ"מ דברי הבה"ג גופי' תמוהים לפי מה שהבינם הר"י אלברגלוני ז"ל. ואין להם ביאור כלל. ואין ספק דכוונת הבה"ג ז"ל כמו שביארנו. ודברי הר"י אלברגלוני ז"ל נפלאים בעיני. וצ"ע אצלי כעת. אבל באזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל שגם הוא מהנמשכים אחר הבה"ג. ראיתי שעזב כאן דרך הבה"ג. ומנה לאו דנבלה לחוד. ושוב מנה לקמן לאו דטרפה לחוד. והפסיק ביניהם בלאו אחר עיי"ש. וכנראה גם הוא ז"ל הבין כוונת הבה"ג כהר"י אלברגלוני ז"ל. ולכן הוקשה לו כדאקשינן. ולזה לא הלך בדרך הבה"ג. ואפשר דבמה שכתב טרפה סתם כוונתו לכלול בה גם בשר שיצא חוץ למחיצתו. כדרך הרמב"ם והסמ"ג וסייעתם ז"ל. וכ"כ הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר לאוין סי' ל') עיי"ש. ועכ"פ כבר ביארנו דעת הבה"ג ז"ל דאזיל בשיטת רבינו הגאון ז"ל כאן ולא מטעמו. ואין להאריך יותר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.