ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/כט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה כט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משרט. וכתובת הנזרו. כתיב (בפרשת קדושים) ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם. וכתובת קעקע לא תתנו בכם וגו'. והנה כבר כתבתי לעיל דהבה"ג מנה ג"כ לאו דשרט האמור (בפרשת אמור) בכהנים דכתיב. ובבשרם לא ישרטו שרטת. אבל שאר ראשונים ז"ל לא מנאוהו. אלא שחלוקים בטעמם. דלרבינו הגאון ז"ל הטעם פשוט דאזיל לטעמו. דבכל כיו"ב אין דרכו למנות אלא הלאו הכללי בלבד. והלאו השני שבא רק להזהיר על פרט אחד מן הכלל בפ"ע. אינו אלא כתוספת אזהרה וכלאו הכפול שאינו בא במנין. אבל להרמב"ם וסייעתו ז"ל לא יתכן טעם זה. וכן להנמשכים אחר הבה"ג דדרכם בכל כיו"ב למנות שניהם. אלא שטעמם משום דכאן באו שני הלאוין רק להשלים דיני המצוה. דמה שחסר זה גילה זה ומה שחסר זה גילה זה. ובכל כיו"ב אינם חשובים שניהם אלא כלאו אחד. ולזה אינם נמנין אלא במצוה אחת. וכמש"כ הרמב"ם (בשורש תשיעי) ובכמה דוכתי. ואמנם לפ"ז יש כאן מקום עיון בלאו דשריטה. דהרי לאו דשריטה האמור בישראל (בפרשת קדושים) אינו צריך ללמוד שום דבר מן הלאו דשריטה האמור בכהנים (בפרשת אמור). דשני הדינים דילפינן בשריטה מדיוקא דקרא. האחד דלא הזהיר הכתוב אלא על שריטה שעל המת. ולא על המשרט על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים. והשני למשרט חמש שריטות על מת אחד שהוא חייב על כל אחת ואחת. ילפינן להו מהך קרא גופי' דכתיב בישראל. דמדכתיב בי' לנפש גמרינן שאינו חייב אלא בשרט על המת. ומדכתיב ושרט לנפש לא תתנו. ולא כתיב לנפש לא תשרטו. או מריבויא דויו דושרט גמרינן לחייב על כל שרט ושרט. וכמבואר בברייתא (בפ"ג דמכות כ' ע"ב) וכפירש"י שם עיי"ש. וכן כתבו הראב"ד והר"ש משאנץ ז"ל בפירושם לספרא (קדושים פ"ו סוף ברייתא ד') דנפק"ל מדכתיב ושרט. דויו מוסיף על ענין ראשון עיי"ש. כלומר דכתיב לא תקיפו ולא תשחית ושרט וגו'. כלומר גם שרט לא תעשו. דויו מוסיף על לא דכתיב ברישא דקרא. והו"ל כאילו כתיב ולא שרט לנפש. ולזה לא איצטריך דהא בהדיא הדר וכתב קרא לא תתנו בבשרכם. אלא אתי לריבויי לחייב על כל שריטה ושריטה. והיינו כלשון שני שבפירש"י דנפק"ל מריבויא דויו. ומבואר דלאו דשריטה האמור גבי ישראל לאו גמור ושלם הוא בפ"ע. ולא צריך כלום לקרא דשריטה האמור גבי כהנים להשלימו. אלא דלאידך גיסא לאו דשריטה האמור גבי כהנים צריך ללמוד מלאו דשריטה דישראל. למעט דאפי' כהנים לא יתחייבו אלא בשריטה על המת. וא"כ הו"ל כשאר שני לאוין שהאחד כולל הכל והשני מזהיר רק על פרט אחד. דלדעת הבה"ג וסייעתו וכן הרמב"ם וסייעתו ז"ל. נמנין שניהם במנין הלאוין. דכאן לא שייך לומר שבאו להשלים הדינים שבמצוה. שהרי לא מיבעיא הלאו האמור בישראל דלא צריך ללמוד כלום מקרא דכהנים. אלא אפי' קרא דכהנים לא צריך לגופי' כלל. דהא גם בלאו ההוא קרא נמי הוה שמעינן הך איסורא מקרא דישראל. שהרי כהנים נמי ישראלים נינהו ולא גרעי משאר ישראל. דבשלמא אי לאו דגלי קרא דכהנים נמי לא מיחייבי אלא על שריטה שעל המת. הוה אמינא דקרא אתי להזהיר על הכהנים אפי' בשריטה על ספינתו שטבעה בים ועל ביתו שנפל. ולא כישראל שאינו מוזהר אלא שלא לשרוט על מת. אבל השתא דגלי קרא דגם כהנים לא הוזהרו אלא על מת דוקא. א"כ כולי' קרא לא איצטריך ולא אתי אלא ליחודי לאו לכהנים בפ"ע. וא"כ הו"ל כשאר שני לאוין כיו"ב שהאחד כולל הכל. והשני מזהיר על אחד מהפרטים שבכלל הלאו הראשון בפ"ע. דלפי דרך הבה"ג וסייעתו והרמב"ם וסייעתו נמנין שניהם במנין הלאוין. וא"כ דברי הר"י אלברגלוני והר"א הזקן והרשב"ג והרמב"ם וסייעתו ז"ל שמנו שני הלאוין דשריטה במצוה אחת תמוהים טובא. דלא דמי ללאוי דלבישה והעלאה דכל אחד מהלאוין מוסיף בדיני המצוה מה שלא ידענו מלאו השני. כמבואר בריש פ"ק דיבמות (ד' ע"ב) עיי"ש. וכן בשני הלאוין דקרחה. כמבואר בפ"ק דקידושין (ל"ו ע"א) ובפ"ג דמכות (כ' ע"א) עיי"ש. וכן בלאוין דהשחתת זקן. כמבואר בפ"ק דקידושין (ל"ה ע"ב) ובפ"ג דמכות (כ"א ע"א) ובשאר דוכתי עיי"ש. וא"כ לא באו שני הלאוין אלא להשלים דיני המציה. וכלאו אחד חשיבי ולזה מנאום לפי דרכם במצוה אחת. משא"כ בלאו דשריטה ודאילא שייך הך טעמא וכמו שביארנו:

איברא דבספרא (פרשת אמור פ"א) תניא ובבשרם לא ישרטו שרטת יכול על חמש שריטות לא יהיה חייב אלא אחת. ת"ל שרטת לחייב על כל שריטה ושריטה. יכול הכהנים שריבה בהם הכתוב מצוות יתירות חייבים על כל שריטה ושריטה. אבל ישראל שלא ריבה בהם הכתוב מצוות יתירות לא יהיו חייבים אלא אחת. ת"ל שרטת שרטת לגז"ש. מה שריטה האמורה בכהנים חייבים על כל שריטה ושריטה. אף שריטה האמורה בישראל חייבים על כל שריטה ושריטה. ומה שריטה האמורה בישראל אינן חייבים אלא על מת. אף שריטה האמורה בכהנים לא יהיו חייבים אלא על מת עיי"ש. הרי דלפום הך ברייתא הו"ל שני הלאוין דשריטה נמי ממש דומיא דלאוי דקרחה והשחתת זקן ושעטנז שכל אחד בא ללמד על חבירו ולהשלים דיני המצוה. אלא דברייתא זו סותרת לברייתא דתלמודין בסוגיא דמכות שם דמבואר דלאו דשריטה האמור בישראל לא צריך ללמוד כלום מלאו דכהנים. ובספרא גופי' לעיל (בפרשת קדושים פ"ו) איתא ההיא ברייתא גופא דמייתי בסוגיא דמכות שם עיי"ש. וא"כ דברי הספרא גופי' סתרי אהדדי. ואמנם כבר עמד בזה הרא"ם ז"ל (ביראים סי' צ"א) והניחה בקושיא. דאחרי דילפינן גז"ש. תרי קראי לחייב על כל שריטה ושריטה למה לי עיי"ש. וראיתי בדינא דחיי (לאוין ס"ב) שרצה לפרש דגם מאי דתניא בברייתא קמייתא דמייתי בתלמודין דיליף לה מקרא דושרט דכתיב בישראל. היינו משום גז"ש מקרא דכהנים. כדיליף באידך ברייתא. ולא כדפירש"י. ולפ"ז ודאי הוה אתי שפיר דברי הרמב"ם וסייעתו ושאר ראשונים ז"ל. אבל לא משמע הכי מלישנא דברייתא כלל. דודאי משמע דמקרא דושרט גופי' הוא דיליף לחייב על כל שריטה ושריטה וכמו שפירש"י. וכבר כתבתי דגם הראב"ד והר"ש משאנץ ז"ל פירשו כפירש"י בלשון אחרון. ולעיקר קושית הרא"ם ז"ל נראה דודאי מגופי' דקרא דכתיב בישראל שמעינן לה מדכתיב ושרט. דויו מוסיף על ענין ראשון ולא צריכא גז"ש להכי. אלא דבברייתא אחריתא כאן דבלא"ה הוצרך לגז"ש לאגמורי קולא גבי כהנים שלא יתחייבו אלא בשריטה על המת כמו ישראל. מסמיך נמי הך מילתא לחייב בישראל על כל שריטה ושריטה על הך גז"ש. אע"ג דלא צריך. דכבר גלי לן קרא בישראל גופי' הך מילתא מדכתיב ושרט. ומילתא דאתיא בגז"ש טרח וכתב לה קרא. וכיו"ב אשכחן בכמה דוכתי בברייתות דספרא וספרי. ובפרשת אמור גופא (לקמן פי"א). וכדאמרינן עלה דההיא ברייתא (סו"פ בתרא דר"ה ל"ד ע"א) עייש"ה. ועי' מש"כ התוס' (ר"פ לולב הגזול ל' ע"א) בד"ה כי יקריב מכם. ובפ"ק דמו"ק (ח' ע"א בד"ה נפק"ל עיי"ש. ובכמה דוכתי כיו"ב. ונראה דגם הרא"ם ז"ל לא משום שנשאר הדבר אצלו בקושיא לא תירצה אלא משום שלא חשש לתרצה. דודאי בפשיטות ניחא כמש"כ וכן משמע קצת מלשונו עייש"ה. וכזה רגיל בראשונים. והשתא א"כ ודאי דברי הראשונים ז"ל ההולכים בעקבות הבה"ג והרמב"ם וסייעתו ז"ל צ"ע טובא. אבל דברי רבינו הגאון ז"ל נכונים היטב לפום שיטתו כמו שנתבאר:

והנה מלבד הנך לאוין יש בזה עוד לאו דלא תתגודדו. ורבינו הגאון ז"ל לא מנה לאו זה. משום דס"ל דקיי"ל כרבי יוסי דאמר (בפ"ג דמכות) שם דשריטה וגדידה אחת היא. והו"ל כאחד מן הלאוין הכפולים בתורה במצוה אחת שאין באים במנין בפ"ע. ובאזהרותיו ביאר רבינו הגאון ז"ל כן בהדיא שכתב שם (בדבור לא יהי' לך) בלשון אזהרה זו שרט מהתגודד עיי"ש. הרי שכלל שם לשון שריטה וגדידה כאחת וכתב שרט מהתגודד. כלומר שלא להתגודד לעשות בזה שרט בגופו. וגילה דעתו בזה דזו היא שריטה זו היא גדידה. ומצוה זו עצמה היא שנכפלה בלשון שריטה ובלשון גדידה. וזו היא ג"כ דעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. כמו שביאר הרמב"ם בהדיא (בסה"מ לאוין מ"ה ובפי"ב מהלכות ע"ז הי"ג) עיי"ש. אבל הבה"ג וסייעתו ז"ל מנו גם לאו דלא תתגודדו. ובודאי דלפמש"כ הכ"מ שם דלהרמב"ם לאו דלא תתגודדו לא קאי להזהיר על גדידה שעל המת אלא למתגודד לע"ז בלבד. והא דאמרינן גדידה ושריטה אחת היא. היינו רק לענין שאם נתגודד על המת. אע"ג דלא כתיב בי' אלא שריטה. דהיינו ביד. מ"מ חייב משום דגדידה בכלל שריטה היא עיי"ש. ולפי סברא זו ודאי ראוי למנות לאו דלא תתגודדו בפ"ע במנין הלאוין. שהרי הוא מזהיר על ענין אחר לגמרי שאינו בכלל לאו דשריטה על המת. ובאמת דהכי משמע ממה שאמרו בספרי (פרשת ראה פיסקא צ"ו). לא תתגודדו כדרך שאחרים מתגודדים שנאמר ויתגודדו כמשפטם בתרבות עיי"ש. משמע בהדיא דלהספרי הך קרא לא אתי אלא להזהיר שלא להתגודד לע"ז. ולא קאי על אזהרת גדידה למת. ואפשר לכאורה לומר דזו היא דעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. דלהכי מנאוהו ללאו בפ"ע במנין הלאוין. אלא שהדבר תמוה. דאם זו היא דעת הרמב"ם אמאי לא מנה ג"כ לאו זה שהוא מזהיר על ענין אחר. ואין לו ענין ללאו דשריטה על מת. וגם עיקר הדבר תמוה טובא. דהרי בהדיא אמרינן בסוגיא דמכות שם (כ"א ע"א) קסבר ר"י שריטה וגדידה אחת היא וכתיב התם למת. עיי"ש בפירש"י ובריטב"א. הרי מבואר בהדיא דגם אזהרת לא תתגודדו על גדידה למת קאי. ולמת דכתיב בסיפא דקרא על לא תתגודדו נמי קאי. וכן מבואר בפ"ק דיבמות (י"ג ע"ב) דאמרינן האי לא תתגודדו מיבעי לי' לגופי' דאמר רחמנא לא תעשו חבורה על מת עיי"ש. וכבר הביא הרמב"ם ז"ל גופי' סוגיא זו בסה"מ שם. והוכיח מינה דגדידה ושריטה על ענין אחד באו להזהיר עיי"ש. וע"כ מוכרח מיהת דאזהרת לא תתגודדו קאי בין על מת ובין לע"ז:

איברא דגם לפ"ז עדיין התמיהא במקומה עומדת להרמב"ם וסייעתו ז"ל. דכיון דקרא דלא תתגודדו כולל אזהרה בין למת ובין לע"ז. וקרא דשריטה אינה אזהרה אלא למת דוקא. והרי בכל כיו"ב דרכם למנות שני הלאוין. וא"כ הו"ל למנות גם לאו דלא תתגודדו מלבד לאו דשריטה. ונראה דבאמת זה הוא טעם הבה"ג וסייעתו ז"ל שמנו לאו דלא תתגודדו. דאף על גב דודאי לאו דלא תתגודדו על מת נמי מזהיר. כדמוכרח בסוגיא דפ"ק דיבמות ופ"ג דמכות שם. מ"מ הו"ל לאו אחד כללי ולאו שני פרטי. ואזלו לטעמייהו דבכל כיו"ב נמנין שניהם לדעתם. וכן מתבאר להדיא מדברי הר"א הזקן ז"ל באזהרותיו. שכתב וז"ל דרך גדידות מעשות בהאנק אנוחים. כמשפטם בחרבות ורמחים עכ"ל עיי"ש. וכוונתו ללאו דלא תתגודדו. ורצה לומר לא תתגודדו בין בהאנק אנוחים. דהיינו כשימות עליך מת. דאז אסור בין ביד ובין בכלי. ובין כמשפטם. דהיינו להתגודד לע"ז. והיינו בכלי כדאמרינן (בפ"ג דמכות שם). וגמרינן לה מדכתיב ויתגודדו כמשפטם בחרבות ורמחים עיי"ש. הרי להדיא דס"ל להר"א הזקן ז"ל דהך קרא הוא אזהרה בין למת ובין לע"ז. אבל על הרמב"ם וסייעתו ז"ל הדבר תמוה טובא אצלי מה שלא מנו לאו דלא תתגודדו בפ"ע לפי שיטתם. דאזלי ג"כ בזה בדרך הבה"ג וסייעתו. הן אמת דהי' מקום לומר בזה עפמש"כ התוס' בסוגיא דמכות שם בד"ה על ע"ז וכו'. דהא דאמרינן דעל ע"ז בכלי חייב. היינו משום לאו דלא תעבדם עיי"ש. וכ"כ בתוס' שאנץ שם בשם הרשב"ם ז"ל. וכן נראה מדברי הריטב"א שם עיי"ש. ובתוס' שאנץ דחה דברי הרשב"ם. וכתב דחייב משום חוקות העכו"ם עיי"ש והיינו מלאו דבחוקותיהם לא תלכו. ולפ"ז קרא דלא תתגודדו לא מיירי בע"ז כלל אלא בגדידה על מת דוקא. ולפ"ז צ"ל דההיא דרשא דספרי שם אינה אלא אסמכתא בעלמא. ולפ"ז הוה אתי שפיר מה שלא מנו לאו זה דלא תתגודדו. משום דאינו אלא תוספת אזהרה ללאו דשריטה על מת שכבר נמנה. ואינו בא במנין וכשאר לאוין הכפולים. ואף דאכתי יש בכלל לאו זה אזהרה שלא לעשות אגודות אגודות. כדדרשינן בפ"ק דיבמות שם מ"מ משום זה אין למנותו במנין הלאוין כמש"כ הרמב"ם בסה"מ שם. והרא"ם (בפרשת ראה) והפר"ח (במים חיים סוף הלכות ע"ז) כתבו לדעת הרמב"ם דאסמכתא בעלמא הוא עיי"ש. אלא דזה לא יתכן. שהרי בהדיא כתבו הרמב"ם בסה"מ והסמ"ג (לאוין מ"ה) והחנוך (מצוה תס"ז) דגם מתגודד לע"ז אינו אלא בכלל לאו דלא תתגודדו. וביותר מבואר ברמב"ם (פי"ב מהלכות ע"ז י"ג) דמתגודד לע"ז בכלי לקי משום לא תתגודדו עיי"ש ובמש"כ בכ"מ שם. וא"כ ודאי תמוה דלפ"ז הו"ל למנות לא תתגודדו בפ"ע במנין הלאוין:

ובאמת דלפ"ז לרבינו הגאון ז"ל ג"כ קשה לכאורה. דנהי דלשיטתו גם שני לאוין שהאחד הוא לאו כללי והשני פרטי אין נמנין שניהם. אלא אותו הלאו שכולל ביותר. מ"מ קשה מה שמנה לאו דשריטה שהוא הלאו הפרטי שאינו אלא אזהרה לשורט על המת. והשמיט לאו דלא תתגודדו שהוא כולל בין למת ובין לע"ז. ולפי דרכו לא הי' לו למנות אלא לאו דלא תתגודדו. מיהו נראה דכיון דקיי"ל שריטה וגדידה אחת היא. א"כ גם בלשון שריטה נכללה אזהרת גדידה. ולכן נקט לשון שריטה שהוא מבורר טפי. משום דלשון מתגודד יש מקום להתפרש מלשון אגודה כדדרשינן בפ"ק דיבמות שם. ומהאי טעמא באזהרותיו שם דנקט באמת אזהרת לא תתגודדו. כתב בלשונו שרט מהתגודד. הרי דאף שכתב שם לשון התגודד. מ"מ הוצרך להוסיף בה לשון שרט. וכאן דדרכו לקצר ביותר לא כתב אלא לשון שרט. והיא היא דשריטה וגדידה אחת היא. ויותר נראה לומר דס"ל כדעת הסוברין דמתגודד לע"ז לא מיחייב אלא משום אזהרת לא תעבדם. או מלאו דבחוקותיהם לא תלכו כמשכ"ל. וא"כ אין לאו דלא תתגודדו כולל יותר מלאו דושרט לא תתנו בבשרכם. ולכן שפיר נקט לאו דשרט שמוקדם בקרא וגם מבורר טפי. ובאזהרותיו נקט לאו דלא תתגודדו משום דהוה ס"ל דמתגודד לע"ז נמי בכלל קרא דלא תתגודדו. וכדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. וא"כ לאו זה כולל יותר ויש למנותו. אבל כאן חזר בו מזה. וס"ל דאין זה בכלל לאו דלא תתגודדו. ולכן לא מנה אלא לאו דשרט מטעם שביארנו. וא"כ דברי רבינו הגאון נכונים. אבל דברי הרמב"ם וסייעתו ז"ל צ"ע אצלי. ועי' בסמ"ק (סי' ע"ד ע"ה) שמנה ג"כ לאו דבבשרם לא ישרטו שרטת וגם לאו דלא תתגודדו. ומבואר שם טעמו משום דס"ל דלא קיי"ל כר"י דאמר שריטה וגדידה אחת היא. אלא כת"ק דס"ל דשריטה ביד וגדידה בכלי. ולכך מנאן בשני לאוין חלוקים. ועי' מש"כ עליו הר"ב דינא דחיי (לאוין ס"ב) עייש"ה ואין להאריך בזה כאן. אלא דבלא"ה לא ידענא אמאי נקט הסמ"ק בלאו דשריטה קרא דבבשרם לא ישרטו שרטת האמור בכהנים. וגם הוא מאוחר בקרא. טפי הו"ל למינקט הקרא המוקדם האמור בישראל. דכתיב (בפרשת קדושים) ושרט לא תתנו בבשרכם. ואין להאריך בזה:

ואמנם צריך ביאור מש"כ רבינו הגאון ז"ל בלאו דכתובת קעקע רק לשון כתובת בלבד. והא כתובת קעקע כתיב בקרא. ולא עבר בלאו זה עד שיכתוב ויקעקע. וכדתנן (בפ"ג דמכות שם כ"א ע"א) הכותב כתובת קעקע כתב ולא קעקע קעקע ול"כ אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם עיי"ש. וא"כ היכי כתב בלשון לאו זה כתובת לחוד כיון דכתב לחוד בלא קעקע לא אסר הכתוב. ועוד דאפי' כתב וקעקע נחלקו הראשונים ז"ל דלדעת רש"י שם בעינן שיכתוב ואח"כ יקעקע. אבל דעת הרמב"ם (בפי"ב מהלכות ע"ז הי"א) איפכא. דבעינן שיקעקע ואח"כ יכתוב. וכן דעת הסמ"ג (לאוין ס"א) והרשב"ץ (בזה"ר לאוין סי' ס"ד). והרב הנמוק"י בפירושו למתניתין דהתם וכן כתבו הראב"ד והר"ש משאנץ ז"ל בפירושם לספרא (פרשת קדושים) פ"ו) עיי"ש וכ"כ הטור (ביו"ד סי' ק"פ). והסמ"ק (סי' ע"ב) ובפי' הרע"ב למתניתין. וביאר שם משום דכתיבת קעקע משמע שכותב בתוך הקעקע עיי"ש. אבל הריטב"א ז"ל שם מבואר דס"ל כפירש"י דבעינן כתב והדר קעקע. ומשום הכי נדחק שם לפרש היכי משכחת לה כתיבה ואח"כ קעקע עיי"ש. וכבר תמהו קצת אחרונים ז"ל על הש"ך (ריש סי' ק"פ) שכתב על דברי הרמב"ם ולשון הש"ע דלאו דוקא משרט תחילה ואח"כ מקעקע. אלא ה"ה איפכא כדפירש"י. דבאמת מבואר בדברי הראשונים ז"ל דדוקא הוא. וכ"כ הרש"ל והר"ב דינא דחיי בביאורם לסמ"ג שם עיי"ש. וא"כ הדבר תמוה ביותר על רבינו הגאון ז"ל שכתב כאן בלשון האזהרה כתובת בלבד. ואין זה ענין האזהרה כלל. וכזה יש לתמוה ג"כ בלשון רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו (בדבור לא יהי' לך). דשם לא הזכיר בלשון אזהרה זו רק קעקע לחוד. ולא הזכיר כתב כלל עיי"ש. וכנראה דלטעמי' אזיל דס"ל דאזהרה זו שייכא אפי' בחדא מינייהו. וזה תימא ונגד משנה ערוכה וברייתא דספרא (פרשת קדושים) שם והתוספתא (פ"ג דמכות) עיי"ש. וגם צריך ביאור מה דשם הזכיר קעקוע וכאן הזכיר כתב. שכפי הנראה ודאי דוקא הוא. וחזר בו כאן ממש"כ שם כדרכו בכמה דוכתי כיו"ב. ואינו מובן לכאורה מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר:

והנראה דהנה אע"ג דתנן כתב ולא קעקע וכו' אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע. מ"מ לא נתבאר אם כתב ולא קעקע או איפכא. לכתחילה נמי שרי. או נהי דאינו חייב אבל איסורא איכא. והתוס' כתבו (בפ"ב דגיטין כ' ע"ב) בד"ה בכתובת קעקע. דמדאורייתא אפי' איסורא בעלמא ליכא לכתחילה. מיהו אסור מדרבנן עיי"ש. וצ"ע לכאורה מהיכן פסיקא להו הך מילתא בפשיטות כ"כ. והא כיון דקיי"ל חצי שיעור אסור מדאורייתא. א"כ ראוי לומר דאע"ג דלענין מלקות בעינן כתב וקעקע. מ"מ כתיבה בלא קעקוע וקעקוע בלא כתיבה אסור מדאורייתא מתורת חצי שיעור. אלא דלא לקי כדין חצי שיעור. איברא דאפשר לומר דודאי גם לתוס' שם יש כאן איסור דאורייחא מדין חצי שיעור אלא דכיון דאמרינן (ריש פרק בתרא דיומא) בטעמי' דר"י דאמר ח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאיצטרופי דכיון דחזי לאיצטרופי איסורא קאכיל עיי"ש ובמש"כ התוס' שם בד"ה כיון עיי"ש. א"כ הכא נמי לא שייך לדון עלה משום חצי שיעור אלא בגוונא דשייך בי' טעמא דחזי לאיצטרופי. וכמש"כ הרב המאירי ז"ל ביומא שם דכל היכא דלא שייך הך טעמא אפי' לר"י אין חצי שיעור אסור מה"ת עיי"ש. וא"כ אפשר לומר דהתוס' בגיטין שם ס"ל כדעת רש"י והריטב"א ז"ל שהבאתי לעיל. דלא מיחייב אלא בשכתב ואח"כ קעקע. ולפ"ז ודאי כתב ולא קעקע איכא למימר דגם להתוס' עביד איסורא דאורייתא. משום חצי שיעור שהרי חזי לאיצטרופי. דכשיקעקע אחר שכתב לוקה. אבל בסוגיא דגיטין שם דמיירי בשכבר קעקע אלא דעדיין לא כתב בדיו או בסם או סיקרא וכיו"ב כמבואר שם עיי"ש. ובזה אפי' יכתוב השתא לא לקי. שהרי בעינן כתיבה קודם לקעקוע וא"כ לא חזי תו לאיצטרופי. ואפי' לר"י בכה"ג אין חצי שיעור אסור מדאורייתא. ולזה שפיר כתבו התוס' שם בפשיטות דבקעקוע בלא כתיבה ליכא איסור דאורייתא. ומיהו איסורא דרבנן איכא אפי' בכה"ג. כמו שהוכיחו התוס' שם מההיא דאסרו ליתן אפר מקלה ע"ג מכתו. משום שנראה ככתובת קעקע. אע"ג דהתם הקעקוע הוא קודם כתיבה עיי"ש:

והנה הא דקיי"ל חצי שיעור אסור מה"ת משמע מפשטא דברייתא דמייתי ריש פרק בתרא דיומא (ע"ד ע"א) דלא איסורא בעלמא קאמר אלא עובר בלאו כשיעור שלם. דהרי בהדיא קתני התם אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה ח"ש הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה ת"ל כל חלב עיי"ש. וכך היא שנויה בספרא (פרשת צו) עיי"ש. ופירש"י שם וז"ל אין לי אלא שישנו בעונש ישנו באזהרה גבי חלב קאי דענשו ואזהרתו סמוכים זה לזה וכו' אין לי שיהא מוזהר אלא על כשיעור שהוא ענוש עליו כרת וכו' ת"ל כל חלב לא תאכל הכא כתיב כל אחלב. כלומר אפי' כל שהוא עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דאזהרת כל חלב לא תאכלו איתא נמי בח"ש. וכן כתב בחזון נחום (ריש פ"ה דמנחות) בשם מהר"י קורקוס לדעת רש"י עיי"ש וכן נראה מדברי התוס' בפסחים (פרק אלו עוברין מ"ד ע"א) בד"ה לענין וכו' שכתבו וז"ל וא"ת והא בפרק בתרא דיומא דריש ר"י מכל חלב דח"ש אסור מה"ת. ואור"י דלא דריש אלא לאיסורא אבל להתחייב מלקות כמו בכשיעור לא עכ"ל עיי"ש. מבואר דרק מלקות לית בי'. אבל מיהת לענין עבירת לאו אין חילוק בין כשיעור לפחות מכשיעור. וכן מתבאר מתשובת הרשב"א ז"ל (ח"א סי' תל"ט) שכתב וז"ל שאלת מאיזה טעם ח"ש אסור מה"ת ואין בו מלקות. שכיון שאסור כבר הוזהרנו על אכילתו. תשובה אין לוקין עליו משום דעיקר קרא אכילה כתיבא בי' לא תאכלו וכו' ואין אכילה פחותה מכזית. ומ"מ מכיון דכתב כל וכו' אשמעינן קרא דאפי' ליכא שיעור אכילה לא תאכלו. ואחר שריבה ומיעט. מאי רבי לאיסור. ומאי מיעט מלקות וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דלא ממעטינן לי' אלא ממלקות אבל לענין עבירת לאו. ודאי מרבינן לח"ש מריבויא דכל. דלית לן לאוקמי מיעוטא אלא לכל מאי דאפשר בפחות. דקיי"ל בכל דוכתא דלחומרא דרשינן ותפסת מרובה לא תפסת. הן אמת דהתוס' (בפ"ג דשבועות כ"ג ע"ב) בד"ה דמוקי וכו' העלו דלר"י ליכא בחצי שיעור אלא איסורא בעלמא. ולא מיבעיא דלית בי' לאו אלא אפי' איסור עשה לית בי'. ולהכי כתבו לתירוצם הראשון דלא חשוב מושבע ועומד עליו מהר סיני לענין שלא תחול עלי' שבועה עיי"ש בדבריהם. אלא דבאמת הדבר תמוה לומר שהוא אסור מדאורייתא ואינו מושבע עליו מה"ס. ולא הוכרחו התוס' לזה אלא לפי תירוצם הראשון. אבל לפי תירוצם השני שתירצו שם דס"ל דח"ש לר"י חשיב מושבע ועומד מה"ס עיי"ש. י"ל דודאי גם להתוס' ס"ל דאף דאפי' לר"י ליכא מלקות בח"ש. מ"מ אית בי' לאו כבשיעור שלם וכן דעת הבה"ג (בריש הלכות יוה"כ) דח"ש חשיב מושבע ועומד מה"ס ולא חיילא עלי' שבועה. וזו היא ג"כ דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל בשבועות שם ובתשובות הרשב"א (ח"א סי' תרט"ז) עיי"ש שתירצו שם היטב קושית התוס' לפי דרכם. וזו היא ג"כ דעת הר"ב ההשלמה ז"ל. הביאו בתשו' הרשב"ש (סי' תר"י) והחזיק על ידו להשיג על הרמב"ם ז"ל דלא ס"ל הכי. וכתב שלא ירד לסוף דעתו עיי"ש. ועי' בתשו' הרמב"ם (סי' ב') עייש"ה ואכמ"ל בזה. וכן ביאר הרש"ל ז"ל בביאורו לסמ"ג (לאוין ע"ו) לדעת הסמ"ג דבכל חצי שיעור למאי דקיי"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת יש בו ג"כ לאו. ולא נאמר שיעור אלא לעונשין בלבד דשיעורן של עונשין הלממ"ס. אבל הלאו קאי נמי על חצי שיעור עיי"ש בדבריו. וכן מפורש בהדיא בפרדס לרש"י (סי' קפ"ו) שכתב וז"ל וחיוב אכילה דיוה"כ בככותבת ובגרעינתה וחיוב שתי' ברביעית. פחות מכאן בלאו עכ"ל עיי"ש. והוא מספר האורה לרש"י. וכן הוא בספר האורה השלם (ח"א סי' צ"ה) עיי"ש. וכן פסיקא לי' לרבינו מנוח ז"ל בביאורו על הרמב"ם (פ"ב מהלכות שביתת עשור ה"ג). ומשום זה הוקשה לו שם אמאי לא אמרינן דמילקא נמי לקי. וז"ל שם וצ"ע אמאי אינו לוקה בחצי שיעור. דהא רבי יוחנן יליף איסור חצי שיעור מכל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. כלומר מדקאמר קרא כל חלב משמע אפי' כל שהוא. וכיון שכן אמאי אינו לוקה הא כתיב בי' לא תאכלו וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דפשיטא לי' דלר"י קאי הלאו גם על חצי שיעור. ולזה הוקשה לו דא"כ אית לן למימר בי' דמילקא נמי לקי. ובאמת דעיקר קושיתו כבר תיקן הרש"ל ז"ל בביאורו על הסמ"ג שם כלאחר יד. דלענין עונשין כיון דשיעורן של עונשין הלכה לממ"ס. כדאמרינן בפרק בתרא דיומא. א"כ אע"ג דאית בי' לאו מ"מ לא לקי שכך נאמרה הלכה דלא לקי בפחות מכשיעור. אלא דמ"מ חזינן דפסיקא לי' לרבינו מנוח דחצי שיעור לר"י אע"ג דאינו לוקה מ"מ עובר בלאו. וכן מתבאר מדברי הר"ש משאנץ ז"ל (בפ"ב דטבול יום מ"ג) שהקשה שם בסוגיא דפסחים (פרק אלו עוברין מ"ד ע"ב) דס"ל לרבי יוחנן גופי' דאי לאו דנזיר וחטאת הם שני כתובים הבאים כאחד. הוה ילפינן מיני' כל איסורין שבתורה דהיתר מצטרף לאיסור. ולענין מאי הוה יליף אי לענין מלקות הא אין מזהירין מן הדין. ואי לענין איסור בלא צירוף דהיתר נמי הא אמר ר"י דחצי שיעור אסור מן התורה עיי"ש שנדחק הרבה בזה. והשתא מאי קושיא והא שפיר איכא נפקותא לענין לעבור עליו בלאו. דמשום חצי שיעור ליכא אלא איסורא קלילא בעלמא. כמש"כ התוס' בשבועות שם דאפי' איסור עשה לית בי' ואינו מושבע עליו מה"ס. אבל אי מנזיר ילפינן לה. נהי דלא לקי משום דאין עונשין מה"ד. מ"מ אית בה עבירת לאו כמו בנזיר. אלא ודאי ע"כ ס"ל להר"ש דח"ש לר"י נמי עובר בלאו אלא דלא לקי. ושפיר הקשה והוצרך לתירוצו. וכבר ראיתי לקצת אחרונים שהוכיחו כן מדברי הר"ש אלו:

ועדיפא מינה ראיתי בפסיקתא זוטרתא (פרשת צו) על קרא דכל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו שכתב וז"ל כל חלב להביא את הכוי ופחות מכזית שאינו בכרת והוא במלקות עכ"ל עיי"ש. ומבואר דס"ל דמאי דקתני בספרא בהך ברייתא שאינו בעונש אלא באזהרה. היינו רק לומר שאינו בעונש הכתוב בו בהדיא בההיא פרשה. דהיינו כרת. אבל ודאי מלקות אית בי' כשאר חייבי לאוין. כיון דאיתרבי מקרא לאזהרה. וכן כתב בפסיקתא זוטרתא (בפרשת בא) וז"ל כי כל אוכל חמץ אפי' כל דהוא חייב מלקות לא אמרו כזית אלא לענין כרת עכ"ל עיי"ש ולטעמי' אזיל. וכן ראיתי בשכל טוב לרבינו מנחם בר"ש ז"ל שכתב (בפרשת בא) כדברי הפסיקתא זוטרתא עיי"ש. אבל דבריהם תמוהים מאוד לכאורה. דלפ"ז אתי ר"י דאמר ת"ש אסור מה"ת כר"ש דאמר כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן. וברייתא דכל חלב לרבות ח"ש אתיא כר"ש. וריש לקיש דאמר ח"ש מותר מה"ת כרבנן דר"ש ס"ל. וא"כ הדבר תמוה דבסוגיא דריש פרק בתרא דיומא (ע"ד ע"א) מאי אותבי' ר"י לר"ל מהך ברייתא דכל חלב כיון דהך ברייתא כר"ש אתיא ור"ל כרבנן ס"ל. ועוד היכי יתכן לומר דר"י ור"ל איפליגו בפלוגתא דתנאי. וכבר הכריחו התוס' (בפ"ג דשבועות כ"א ע"ב) בד"ה כר"ש וכו'. ובתוס' ישנים ביומא שם מכמה ראיות דאי אפשר לומר דר"י ור"ל איפליגו בפלוגתא דר"ש ורבנן ולר"י איכא מלקות בח"ש עיי"ש. ומיהו סוגיא דיומא שם הי' אפשר לתרץ דע"כ לא אתיא ההיא ברייתא כר"ש לפמש"כ הריטב"א (בפרק בתרא דמכות י"ז ע"א) בשם הרמ"ה ז"ל דלר"ש אפי' כרת נמי איכא בכ"ש. ודוקא קרבן דבא על השוגג מודה בו ר"ש דצריך כזית עייש"ה. וא"כ ברייתא דכל חלב דקתני דח"ש אינו בעונש. ועכ"פ ע"כ בעונש כרת מיירי כמשכ"ל. ע"כ לא מיתוקמא כר"ש. דלדידי' כרת נמי אית בי'. וא"כ שפיר אותבי' מינה ר"י לר"ל. אלא דלפ"ז נמצא דר"י ור"ל אליבא דרבנן דר"ש פליגי. וכ"ע לא ס"ל כר"ש. וא"כ היכי יתכן לומר דלר"י לקי על ח"ש. והא להדיא מבואר במתניתין דריש פ"ג דמכות דלרבנן דר"ש ליכא מלקות בפחות מכזית עיי"ש. וע"כ אין לנו אלא לומר לדעת הפסיקתא זוטרתא ושכל טוב דס"ל כדעת התוס' (בפ"ג דשבועות כ"א ע"ב) בד"ה ולא אמרו וכו' דגם כרת ליכא לר"ש אלא בכזית. וכן מתבאר מפירש"י שם עיי"ש. ולפ"ז מצי אתיא ההיא ברייתא כר"ש. וממילא גם ר"י כר"ש ס"ל. כיון דס"ל נמי כהך ברייתא. והשתא א"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי תיובתא מותיב ר"י לר"ל מהך ברייתא דאתיא כר"ש. והרי ר"ל ע"כ כרבנן דר"ש הוא דס"ל. וגם תמוה מאי דקפריך התם בריש הסוגיא לר"ל ממתניתין. ודילמא מתניתין ר"ש היא. ור"ל כרבנן ס"ל. וגם כבר הכריחו התוס' דאפי' לר"י ליכא מלקות בחצי שיעור. וכן מתבאר ע"כ מסוגיא דפ"ד דמעילה (ט"ז ע"ב) עייש"ה. וגם יש לתמוה דדברי הפסיקתא זוטרתא סותרים זא"ז. דבפרשת שמיני על קרא דוהאוכל מנבלתם כתב וז"ל והאוכל מנבלתה אפי' אכילה פחותה ופחות מכזית אינה אכילה. וכן לענין חמץ בפסח. וכן לענין כל חלב וכל דם לא תאכלו בכזית עכ"ל עיי"ש. ובפרשת אמור על קרא דוכל זר לא יאכל קודש כתב. לא יאכל קודש. אין אכילה פחותה מכזית עיי"ש. וכבר ביארתי שיטת הפסיקתא זוטרתא בזה במק"א. אבל כעת נראה לי עפמש"כ הרב המאירי ז"ל (ריש פרק בתרא דיומא) וז"ל חצי שיעור אסור מן התורה אלא שאין בו מלקות. ואחר שהוא אסור מה"ת אם נשבע שלא יאכל חצי זית חלב יראה מסוגיא זו שאין שבועה חלה עליו שהרי מושבע ועומד הוא אע"פ שאין בה מלקות. ומ"מ אנו פסקנו בשבועות שהשבועה חלה עליו. ופירשנו הטעם שאף רבי יוחנן לא אמרה שהוא מה"ת אלא כיון דחזי לאיצטרופי. והרי זה התחלת אכילת איסור. אבל כשנשבע על חצי שיעור הרי הוא מגלה דעתו שאינו מכוין לצירוף. ואף ר"י מודה שהוא מדברי סופרי' וכו' עכ"ל עיי"ש. ומתבאר מדבריו אלו דס"ל דהא דאמר ר"י ח"ש אסור מה"ת היינו דוקא היכא דדעתו להשלים אכילתו עד כשיעור. וחצי שיעור זה שהוא אוכל אינו אצלו אלא כהתחלת אכילה ודעתו לגומרה. ולזה אסור מדאורייתא כיון דחזי לאיצטרופי ודעתו לכך. אבל כל שאין דעתו אלא לאכול חצי שיעור זה בלבד כ"ע מודו דאינו אסור מדאורייתא. ודבר גדול חידש לנו רבינו המאירי ז"ל בזה. ויש סתירה לשיטה זו בירושלמי (פ"ו דתרומות ה"א) דאמרינן התם מודה ריש לקיש בעתיד להשלים עיי"ש. וא"כ ר"י דאמר ח"ש אסור מה"ת ע"כ אפי' בשאין דעתו להשלים קאמר. דאילו בשדעתו להשלים אפי' ריש לקיש מודה דאסור מה"ת. אלא דמסוגיא דתלמודא דידן (ריש פרק בתרא דיומא) ע"כ מוכח דפליגא בהכי על הירושלמי. דאל"כ לא הוה פריך מידי עלי' דר"ל ממתניתין דהתם ומברייתא דכל חלב. דדילמא מיתוקמא בעתיד להשלים. אלא ודאי בעתיד להשלים הוא דפליגי אבל בשלא עתיד להשלים אפי' ר"י מודה. וגם מסוגיא דפ"ג דשבועות (כ"ג ע"ב) דמשם עיקר מקור דברי המאירי אלו. כדי לתרץ קושית התוס' ושאר ראשונים ז"ל שם. מוכיח הרב המאירי ז"ל דלא ס"ל לתלמודין כהירושלמי שם. אלא אדרבה ס"ל דבעתיד להשלים הוא דפליגי. אבל בשאינו עתיד להשלים אפי' ר"י מודה דאין ח"ש אסור מה"ת. ולהכי התם דמיירי במפרש ח"ש דגלי דעתו דלא מכוין לצירוף ואין דעתו להשלים. אפי' לר"י אינו אסור אלא מדבריהם. וחיילא שבועה עלי'. ולהכי הוצרך לפרש טעמו דר"י דלא מוקי למתניתין כר"ל במפרש ח"ש משום דבעי לאוקמה למתניתין כדברי הכל. ולא קאמר דהיינו משום דר"י לטעמי' אזיל דס"ל דח"ש אסור מה"ת ולא חיילא עלי' שבועה:

והשתא עפ"ז נראה דזו היא ג"כ שיטת הפסיקתא זוטרתא ורבינו מנחם בר"ש ז"ל בשכל טוב. ולזה נקטו ברייתא כפשטה דחצי שיעור ישנו באזהרה למלקות וס"ל דלר"י חצי שיעור אסור מה"ת ועובר עליו בלאו ולקי. וכ"ע כרבנן ס"ל. אלא דלר"ל חצי שיעור לרבנן מותר לגמרי אפי' עתיד להשלים. אבל לר"י דוקא בשאין דעתו להשלים. אבל בשדעתו להשלים אפי' לרבנן דר"ש לוקה בכל שהוא. ולר"ש ודאי בכל ענין כ"ש למכות. דלדידי' אין שום שיעור לענין מלקות אלא לכרת וקרבן בלבד הוא דתלי בכזית. ועפ"ז אין מקום לכל הראיות שהביאו התוס' בשבועות שם והתוס' ישנים ביומא שם לומר דאפי' לרבי יוחנן ליכא מלקות בפחות מכזית. וכן מסוגיא דמעילה שם אין שום הכרע. וכן שאר הקושיות שהוקשו בזה לא תקשה מידי. דמה שהקשו היכי יתכן לומר דפלוגתא דר"י ור"ל היא פלוגתא דתנאי. לק"מ כמוש"כ דודאי לא איפליגו אלא אליבא דרבנן דר"ש. דלר"ש ודאי בכל ענין ס"ל דלא נאמרו שיעורין לענין מלקות. אלא דאליבא דרבנן ס"ל לר"י דדוקא בשאין דעתו להשלים פליגי עלי' דר"ש. אבל בשדעתו להשלים מודו דלוקה על חצי שיעור דאיתרבי מקרא דכל חלב. ור"ל פליג וס"ל דבכל ענין פליגי. ואפי' בדעתו להשלים ליכא מלקות משום דמותר מה"ת. וכן מה שהקשו מסוגיא דפרק אלו עוברין ופרק שלשה מינים דקאמר ר"י כל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר. ואי כל שהוא למכות למה לי צירוף. לק"מ דודאי צריך צירוף לענין היכא שאין דעתו להשלים. דמודה ר"י דמותר מה"ת. וכן מה שהקשו מסו"פ גיד הנשה. וכוונתם למאי דאמרינן התם בעי מיני' ר"ל מר"י חלקו מבחוץ מהו א"ל פטור וכו'. מבפנים ר"י אמר חייב הרי נהנה גרונו בכזית עיי"ש. הרי דלר"י שיעור שלם בעינן. ג"כ לק"מ דהרי מאבר מה"ח בלא"ה ודאי לק"מ. דהא התם טעמא משום דאמה"ח חידוש הוא ואפי' שיעור צירוף בכדי אכילת פרס לא מהני וכשחלקו מבחוץ אפי' אכלו כולו בבת אחת פטור לפי' התוס' שם מהאי טעמא עיי"ש. אלא דכוונת התוס' בקושייתם משם אינו אלא ע"פ פירש"י שם דכיון דסתם אכילה בבת אחת משמע אין לך בו אלא חידושו. אבל לחצאין לא וזה לא שייך אלא למאן דבעי שיעור שלם. אבל למ"ד דכל שהוא למלקות ודאי לא שייך לומר דסתם אכילה בב"א משמע. כיון דלא בעי שיעורא כלל למלקות. ובכל מה שאכל מיחייב. ולא שייך בה לא בת אחת ולא בזה אחר זה. ושוב לא שייך לומר בזה אין לך בו אלא חידושו. אלא ודאי לר"י נמי בח"ש ליכא מלקות אלא בשיעור שלם. אבל לפמש"כ לק"מ. דודאי לר"י נמי שיעור שלם בעינן. אלא דהיכא דדעתו להשלים ס"ל דלקי מיד על חצי שיעור כאילו אכל כל השיעור. דגלי קרא דבתר דעתו אזלינן בזה. ובעלמא אפי' כשלא הי' דעתו להשלים מצטרף בכדי אכילת פרס להתחייב. אבל אמה"ח חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דמשמע בבת אחת. וגם מדפליגי התם דלר"ל כזית שאמרו חוץ משל בין השינים. ור"י אמר עם בין השינים. וכן בבין החניכים. וכן מדאמר ר"י התם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל חצי זית אחר או אותו חצי זית עצמו דחייב עיי"ש. מכל זה לא קשה מידי. דנפ"מ להיכא שלא הי' דעתו להשלימו דבזה גם לר"י ח"ש מותר מה"ת. וזה מדוקדק בלישנא דר"י דקאמר חצי שיעור אסור מה"ת ולא קאמר כל שהוא אסור מה"ת. כלישנא דר"ש דאמר כל שהוא למכות וכו'. והיינו משום דר"י מיירי דוקא בשדעתו להשלימו. להכי נקט בלישני' חצי שיעור. כלומר שאינו אוכלו אלא בתורת חצי שיעור ודעתו להשלימו. משא"כ ר"ש דמיירי אפי' בשאין דעתו להשלימו להכי נקט בלישני' כל שהוא דמשמע כל מה שהוא אוכל. דבכל ענין לוקה. ולא אמרו כזית אלא לקרבן בלבד. ובהכי ניחא מה שהקשו בתוס' ישנים ביומא שם. דאם איתא דלר"י מילקא נמי לקי. וא"כ ר"י כר"ש ס"ל. מאי פריך ר"י לר"ל מברייתא. לימא לי' ההיא כר"ש ואנא דאמרי כרבנן עיי"ש בדבריהם. ובאמת לא ידעתי מי תלה זה בזה. דאפי' לכשתמצא לומר דכולהו כרבנן ס"ל. ור"י לא קאמר אלא לענין איסורא. מ"מ אכתי קשה מאי פריך ודילמא ברייתא כר"ש ולמלקות נמי מיירי. ואנא דאמרי כרבנן ולדידהו אפי' איסורא בעלמא לית בה מדאורייתא. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. דמדנקט בבריייתא לישנא דחצי שיעור. משמע לי' דמיירי דוקא בשדעתו להשלימו. וא"כ ע"כ לא מיתוקמא כר"ש. אלא כרבנן אתיא ובדעתו להשלימו מודו דלקי על ח"ש ושפיר קמותיב מינה. ואע"ג דבסוגיא דשבועות שם ומייתי לה נמי ביומא שם נקט בלישני' במפרש חצי שיעור עיי"ש. אע"ג דבזה גלי דעתו שאינו מכוין לצירוף. כמש"כ הרב המאירי ז"ל. וא"כ לא הו"ל למינקט לישנא דחצי שיעור. אלא הכי הו"ל לומר במפרש כל שהוא. מ"מ י"ל דכיון דר"ל הוא דקאמר לה התם ולדידי' אפי' דעתו להשלימו מותר מה"ת וחיילא שבועה עלי' להכי נקט הך לישנא לומר דאפי' הי' דעתו להשלימו חיילא שבועה. וכ"ש הכא דגלי דעתי' שאינו מכוין להשלים. וגם קושיא האחרונה שהקשו בתוס' ישנים שם ניחא שפיר לפי שיטה זו כמבואר עיי"ש ואין להאריך. והשתא לפ"ז ניחא שפיר דברי הפסיקתא זוטרתא והשכל טוב. וכוונתם לומר דלענין מלקות משכחת לה אפי' בפחות מכזית. וכגון בשדעתו להשלים. ולא אמרו כזית דוקא אלא לענין קרבן וכרת. דאפי' דעתו להשלים לכזית ליכא כרת עד שישלים. דלא רבי קרא אלא לענין מלקות לחוד. ועפ"ז ממילא ניחא דליכא סתירה בדברי הפסיקתא זוטרתא. דודאי בעינן כזית אפי' למלקות. או עכ"פ שיהי' דעתו מיהת להשלים השיעור לכזית:

והשתא לפ"ז מבואר עכ"פ דלהפסיקתא זוטרתא והשכל טוב עכ"פ בדעתו להשלים למאי דקיי"ל כר"י. לא לבד שעובר בלאו אלא מילקא נמי לקי מדאורייתא. וא"כ מינה נמי לענין כתובת קעקע שאפי' כתב ולא קעקע. להסוברים דבעינן שיכתוב ואח"כ יקעקע. כל שהי' דעתו מתחילה להשלים האיסור ולקעקע עובר בלאו ולוקה. אע"פ שעדיין לא קעקע. ואפי' לדעת שאר ראשונים ז"ל דס"ל דליכא למ"ד דלקי על ח"ש אלא ר"ש ולא קיי"ל כוותי' בשום ענין כלל. מ"מ נהי דלא לקי. עבירת לאו מיהא אית בי' לדעת כמה ראשונים כמשכ"ל. וכן הוכיח מהריט"א (בקה"י סי' קל"ז) מדברי הה"מ (פ"א מהלכות גניבה) עיי"ש בדבריו. אלא דמש"כ שם ראי' מדברי הרא"ם ז"ל. אמת שכן היה ראוי לומר ע"פ סברת הרא"ם. אבל מדברי הרא"ם גופי' שם נראה דלא ס"ל הכי. מדכתב שם לפרש דחזי לאיצטרופי לעבור עליו בלאו או בכרת עיי"ש. מבואר דס"ל דכל זמן שלא נצטרף אינו עובר בלאו. אבל בדברי הרש"ל שם ודאי כן מבואר בהדיא כמשכ"ל. וכן מתבאר בסמ"ג (לאוין קמ"ז) שכתב וז"ל והלכה לממ"ס שיעור כל האכילות בכזית למלקות לכרת ולמיתה עכ"ל עיי"ש. מתבאר מדבריו דס"ל דמפשטי' דקרא ראוי לומר דאפי' על פחות מכזית לקי אלא דאתאי הילכתא למיגמר דלא לקי עד דאיכא כזית. וא"כ לאיסור פחות מכזית הלאו כדקאי קאי. וכן מתבאר מדברי הר"ן (שבועות כ"ג ע"ב). אלא שכתב דמ"מ חיילא עלי' שבועה משום שאין הלאו מפורש בהדיא בקרא. אלא נפק"ל מריבויא דכל חלב עיי"ש. וכן מתבאר מדבריו בפי' על הרי"ף (פרק בתרא דיומא) שכתב דלכך מאכילין לחולה פחות פחות מכשיעור כדי להקל מאיסור כרת ומלקות לאיסור בלבד עיי"ש. והשתא טפי הו"ל לומר להקל אפי' מאיסור לאו לאיסור קל בעלמא. אם איתא דאפי' איסור לאו ליכא בח"ש. אלא ודאי ס"ל דמלקות הוא דליכא. אבל איסור לאו איכא בח"ש. וכן משמע נמי מדברי הרמב"ן בתה"א (שער הסכנה) עיי"ש. ולכאורה צ"ע בזה מדתנן בכריתות (כ"ב ע"א) הלב קורעו וכו' ואם לא קרעו אינו עובר עליו. ואמרינן עלה אמר רב ל"ש אלא בלב עוף הואיל ואין בו כזית עיי"ש. ומשמע ודאי דאפי' בלאו אינו עובר על פחות מכזית. אלא דמלבד מה שיש לדחות דלרב ס"ל כר"ל דח"ש מותר מה"ת. וכן משמע התם עייש"ה. ועי' בחולין (ק"ט ע"א) בתוס' ד"ה הלב עייש"ה. בלא"ה אפשר לומר עפמש"כ במרדכי (פרק גיד הנשה) בשם רבינו קלונימוס ז"ל דבדם לב העוף כיון דמעולם לא היה בו כזית לכ"ע מותר מה"ת. כמו שביאר דבריו בתשו' מהר"י מינץ ז"ל (סי' ט"ו) עיי"ש היטב:

ומעתה עפ"ז דברי רבינו הגאון ז"ל כאן ובאזהרותיו שע"פ עשה"ד שם נכונים היטב. דכיון דאפי' בח"ש איכא לאו אלא שאינו לוקה. א"כ לענין מנין הלאוין אין להזכיר אלא הכתיבה. דבלא קעקוע נמי איכא לאו. ולא בעי קעקוע אלא למלקות. ואין זה ענין למנין המצות. ודוקא בכתיבה אבל בקעקוע לחוד ליכא לאו ולא איסור דאורייתא. משום דכל שקעקע תחילה שוב לא חזי לאיצטרופי בהדי כתיבה. וכדעת רש"י וסייעתו ז"ל. ובזה לכ"ע ח"ש מותר מה"ת כמשכ"ל בשם המאירי. וכן מבואר בר"ן (פ"ג דשבועות) ובריב"ש (סי' רפ"ח) עיי"ש. אלא דבאזהרותיו שם הוה ס"ל דבעינן קעקוע ואת"כ כתיבה. ולהכי לא הזכיר שם אלא קעקוע. דבכך עובר בלאו בלא כתיבה. אבל בכתיבה לחוד לא עבר כלום דלא חזי לאיצטרופי. אבל כאן חזר בו וס"ל כדעת רש"י וסייעתו. ואף דקצת אחרונים כתבו דטעמא דחזי לאיצטרופי לא אמרינן אלא בשהחסרון אינו אלא בשיעור כמות האיסור. אבל כשהחסרון הוא בעיקר האיסור עצמו. כההיא דהכא שכתב ולא קעקע או איפכא. לא מהני סברא דחזי לאיצטרופי ליאסר מה"ת כחצי שיעור. אבל אין זה מוכרת כלל ועדיפא מינה כתב הר"ן ז"ל (פ"ג דשבועות) דאפי' בנשבע שלא יאכל אע"פ שאין בכלל שבועתו אלא כזית. וא"כ פחות מכזית לא אסר אנפשי' אפי' הכי אסור מתורת חצי שיעור מטעמא דחזי לאיצטרופי. וכתב שם דזו היא דעת הרמב"ם עיי"ש. וא"כ כ"ש כאן. כן נראה בכוונת רבינו הגאון ז"ל בזה. ועפ"ז באו דבריו ז"ל שם וכאן מדוקדקים היטב:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.