ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/יא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אל תאכלו מזבחם. לכאורה הי' נראה לומר דכוונת רבינו הגאון ז"ל כאן כדעת הסמ"ג (לאוין קמ"ח) והרמב"ן ז"ל (בסה"מ לאוין קצ"ד) דתקרובות ע"ז יש בה לאו מיוחד בפ"ע מדכתיב (בפרשת תשא) פן תכרות ברית וגו' וקרא לך ואכלת מזבחו. דכל מקום שנאמר השמר פן אינו אלא ל"ת. ופן נמשך ג"כ על ואכלת מזבחו. והו"ל כאילו כתיב פן יקרא לך ואכלת מזבחו. וליכא בתקרובות ע"ז אלא לאו זה בלבד. ולא כדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דתקרובות הו"ל בכלל לאו דלא תביא תועבה אל ביתך. ובכלל לאו דלא ידבק בידך כמשכ"ל. אבל מלשון רבינו הגאון ז"ל לא משמע הכי. דמלשונו משמע דאזהרה זו על זביחתם בלבד קאי. אף דיש לדחוק ולומר דרק לישנא דקרא נקט דכתיב ואכלת מזבחו. ולכן נראה עיקר דדעתו ז"ל בזה כדעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות שחיטה הלכה י"א) וז"ל נכרי ששחט אע"פ ששחט בפני ישראל בסכין יפה ואפי' הי' קטן שחיטתו נבלה. ולוקה על אכילתו מן התורה שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו. מאחר שהזהיר שלא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דעיקר איסור אכילה משחיטת נכרי לא שמענו אלא ממקרא זה. ולא משום תקרובת ע"ז הוא. דאפי' הוא קטן שידענו בברור דלא פלח לע"ז ולא ידע ממנה כלום. אפי' הכי שחיטתו אסורה. וכן מבואר בדבריו (בריש פ"ק דחולין) בפיה"מ דאפי' נכרים שבחו"ל דלאו עובדי ע"ז נינהו שחיטתן אסורה מה"ת באכילה. ולא בהנאה משום דלאו תקרובות ע"ז היא עיי"ש בדבריו. וכן מבואר בדבריו (בפ"ב מהלכות אבות הטומאה ה"י) דאפי' גר תושב שחיטתו אסורה באכילה מדאורייתא. ומ"מ לא הוי נבלה מדאורייתא. ולא אמרו דשחיטת נכרי נבלה ומטמא במשא אלא מדבריהם עיי"ש בהשגות הראב"ד ובכ"מ שם. וכן מבואר בדבריו בהקדמתו לפיה"מ לסדר טהרות עיי"ש. מתבאר מזה דס"ל דמה"ת שחיטת נכרי שחיטה ראויה היא ומטהרת מידי נבלה. ואי לאו דאסרה הכתוב באכילה מדכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו אפי' באכילה הוה שריא. ואע"ג דתניא בתוספתא (ריש פ"ק דחולין) שחיטת העכו"ם הרי זו פסילה ושחיטת הקוף הרי זו פסולה שנאמר וזבחת ואכלת לא שזבח העכו"ם ולא שזבח הקוף ולא שנזבחה מאילי' עיי"ש. נראה דס"ל להרמב"ם דלענין זביחת העכו"ם אסמכתא בעלמא היא כמש"כ בכ"מ שם. דודאי הנכרי נמי בר זביחה הוא. ולא מיתסר אלא מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו. דע"כ מקרא דוזבחת לא שמעינן מיעוטא לשחיטת נכרי. דליכא למימר דמשמעותא דקרא היא מה שאתה זובח אתה אוכל. דהא לא בעינן דעת בעלים בשחיטה. ואם שחט אחר אפי' בע"כ של בעלים שחיטתו כשרה. וגם ליכא למימר דהכי קאמר קרא מי שהוא בר זביחה אכול משחיטתו. לאפוקי נכרי שלא נצטוה על הזביחה. דהרי בתרומה אי לאו דכתיב גם אתם. דגלי קרא דבעינן אתם דומיא דשלוחכם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. לא הוה ממעטינן נכרי מדכתיב והרימותם ממנו תרומת ה'. לומר דוהרימותם משמע דוקא מי שנצטוה על התרומה לאפוקי נכרי דלאו בר תרומה הוא. ובודאי דאין שום חילוק בין משמעותא דקרא דוהרימותם לקרא דוזבחת. כן נראה בדעת הרמב"ם ז"ל. ודלא כדעת התוס' והרא"ש (בפ"ק דחולין) דס"ל דדרשת התוספתא דרשא גמורה היא גם לענין שחיטת נכרי. ודעת הב"ח והט"ז (ביו"ד ריש ס"ב) דשחיטת גר תושב להרמב"ם מדאורייתא כשרה ולא מיתסרא אלא מדרבנן. וכן הבינו הכ"מ והלח"מ (בפ"ד מהלכות שחיטה) ממש"כ הרמב"ם שם וגדר גדול גדרו בדבר שאפי' נכרי שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבלה עיי"ש. אבל באמת דבריהם תמוהים אצלי דהדבר פשוט ומבואר בדברי הרמב"ם (בפ"ב מהלכות אבה"ט) דרק לענין טומאת נבלות כתב דהוא רק מדרבנן דגדר גדול גדרו בדבר. אבל איסור אכילה ודאי אפי' בגר תושב מדאורייתא הוא גם להרמב"ם ז"ל. והיינו מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו. גם תמוה לדבריהם מהתוספתא (פ"ו דחולין) דקתני דשחיטת נכרי מותר משים אותו ואת בנו. וכן קתני התם לענין כיסוי הדם דשחיטת נכרי פטור מלכסות עיי"ש. ואם איתא דמה"ת שחיטה כשרה הוא ומותרת באכילה ורק מדרבנן אסורה. היכי שרינן לשחוט אחריו. כיון דמדאורייתא שחיטה מעליא היא. וכן היכי פטרינן לי' מכיסוי והרי כל דמותר מדאורייתא אע"ג דאסור מדרבנן חייב בכיסוי. כמבואר בפרק כיסוי הדם (פ"ה ע"ב) עיי"ש. אלא ודאי מוכרח דאפי' להרמב"ם מדאורייתא אסורה באכילה. ולא כתב דמדרבנן אלא לענין דנבלה לא הויא מדאורייתא אלא מדבריהם. ואין להקשות דאכתי כיון דמדאורייתא לאו נבלה היא אמאי מותר לשחוט אחריו. דיי"ל דהך סתמא אזלא אליבא דר"ש דאמר שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה. ואפי' שוחט ונמצא טרפה מותר משום אוא"ב וכן לענין כיסוי הדם. אבל ודאי למ"ד שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה גם בשחיטת נכרי אסור משום אוא"ב. וגם חייב בכיסוי. ומ"מ מבואר בהדיא דשחיטת נכרי אסורה מיהת באכילה מדאורייתא. ובודאי סתמא כל שחיטת נכרי משמע ואפי' קטן וגר תושב בכלל. ובדברי האחרונים ז"ל בזה כמה דברים תמוהים אלא שאין להאריך בזה:

ועכ"פ מדברי הרמב"ם ז"ל בכל המקומות שהבאתי מתבאר דלדעתו שחיטת הנכרי אין בה איסור אחר אלא מלאו דוקרא לך ואכלת מזבחו. ובכלל זה אפי' נכרי דודאי לא פלח לע"ז. ומה שהשיב הרא"ש ז"ל (בפ"ק דחולין סי' ה') על דברי הרמב"ם וכתב שאינם דברים של טעם. שהתורה הזהירה כשיקרא לך שלא תאכל מזבחו ממה שזבח בתוך ביתו עיי"ש. כלומר דאין האיסור באכילת זבחו. אלא במה שאוכלו בתוך ביתו. אבל לעולם הזבח מצד עצמו אימא לך דשרי. והנה קושיא זו לא על הרמב"ם בלבד שייכא. אלא גם על הסמ"ג והרמב"ן והעומדים בשיטתם דהך קרא הוא אזהרה לתקרובות ע"ז יקשה כן כמבואר. ולפי מה שהשיב במע"מ על השגת הרא"ש ניחא לכולהו עיי"ש. אבל נראה דבלא"ה לפי המבואר בפ"ק דע"ז (ח' ע"א) נכרי שעשה משתה וכו' אע"פ שאוכלין משלהם ושותין משלהם ושמש שלהם עומד לפניהם מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים. שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו. ופרכינן ואימא עד דאכיל. אמר רבא א"כ נימא קרא ואכלת מזבחו. מאי וקרא לך משעת קריאה עיי"ש. וא"כ נראה דתרתי קאמר קרא. ובין קריאה בלא אכילה מזבחו. ובין אכילת זבחו בלא קריאה לביתו בכלל אזהרה זו. ושפיר יליף מינה הרמב"ם ז"ל. וכן לשאר ראשונים לק"מ. ומש"כ הרמב"ם דאפי' אינו עובד ע"ז בכלל. כתב הלבוש (עט"ז ריש סי' ב') דהיינו משום דסתם זביחה. זביחה כשרה משמע עיי"ש. אלא דמש"כ שם דלהכי הויא נבלה. משום דכיון דאסרה רחמנא ש"מ דאינה שחיטה. וא"כ היא נבלה ואסורה באכילה כאילו מתה מעצמה עיי"ש. סברת עצמו היא. אבל הרמב"ם כתב דאינה נבלה אלא מדבריהם. ואיסורה אינה אלא משום לאו דוקרא לך ואכלת מזבחו. דהו"ל לאו גמור כלאו דנבלה ולוקין עליו. וגם אין סברתו מוכרחת. דנהי דאסרה הכתוב. אבל לא אשכחן בקרא שום גילוי דלאו שחיטה היא שתהי' נבלה. וליכא למימר דהדרא לאיסורא קמא. דכאן לא שייכא הך סברא. כמש"כ התוס' (בפ"ק דביצה י"ב ע"א) עיי"ש היטב. ובלא"ה כל היכא דכתיב בה לאו מיוחד בפ"ע לא שייכא הך סברא. כמבואר בפ"ב דבכורות (ט"ו ע"א) בתד"ה ואהני ע"ש ובמזבח כפרה שם בשם תוס' חיצוניות והרא"ש ז"ל עיי"ש. וסברא זו מוכרחת מכמה דוכתי ואכמ"ל. וגם דברי הפר"ח (יו"ד ריש סי' ב') תמוהים בזה עיי"ש בדבריו. וע"כ דלא לקי על שחיטת נכרי אלא מלאו דוקרא לך ואכלת מזבחו לדעת הרמב"ם וסייעתו. וכ"כ בארחות חיים (הלכות שחיטה סי' ג') ובהלכות שחיטה להרשב"ץ ז"ל (חלק א' סי' ה') עיי"ש בדבריהם:

ונראה ראי' להרמב"ם וסייעתו ז"ל מדאמרינן בספרא (פרשת אחרי פ"ו) דבר אל בני ישראל בני ישראל חייבים משום השוחט והמעלה בחוץ ואין הנכרים חייבים משום השוחט והמעלה בחוץ וכו' עיי"ש. ומייתינן לה בפרק בתרא דזבחים (קט"ז ע"ב) דאמרינן התם ת"ר דבר אל ב"י ב"י מצווין על שחוטי חוץ ואין הנכרים מצווין על שחוטי חוץ לפיכך כל אחד בונה במה לעצמו וכו' אר"א אסור לסייען ולעשות שליחותן וכו' עיי"ש. והשתא אם איתא דאין שחיטתן שחיטה כשחיטת הקוף וכנשחטה מאילי'. למה לי קרא למעטינהו מאיסור שחיטה בחוץ. כיון דשחיטתן לאו שחיטה היא כלל. וכאילו קטלינהו דמי. וקרבנות בעו שחיטה. ואפי' כשלא היו ישראל מצווים על השחיטה והיו מותרים בנחירה. מ"מ קרבנות לא הוכשרו אלא בשחיטה דוקא. כמבואר בפ"ק דחולין (י"ז ע"א). ואין חילוק בזה בין מזבח לבמה. וגם בשחוטי חוץ דוקא כעין פנים בעינן. וגם ישראל אינו מוזהר אלא על השחיטה הראויה בפנים. וביותר תמוה על דברי התוס' שם שתמהו על הא דאמרינן התם אסור לסייען ואסור לעשות שליחותן דלר"י דמחייב על קדשי נכרים בחוץ לא הו"ל למיתני לשון אסור דכרת נמי חייב עיי"ש. ומאי קושיא והרי לגבי ישראל מיהת אין כאן איסור שחוטי חוץ דלית כאן שחיטה. וממילא על העלאה נמי ליכא חיובא. ואסור לעשות שליחותן נמי דקאמר היינו כשישלחנו לומר לנכרי אחר שישחוט ויעלה. דלית כאן שום איסור שחוטי חוץ לגבי ישראל. ומ"מ אסרו לסייען ולעשות שליחותן. ומיהו לזה אפשר לומר דהתוס' משמע להו דאסור לעשות שליחותן היינו לעשות הוא גופי' השחיטה והעלאה. דאל"כ בלא"ה אין מקום לקושייתם כמבואר. אלא דעכ"פ עיקר הברייתא ודאי קשה. אבל לדעת הרמב"ם ניחא שפיר. דבאמת שחיטת הנכרי שחיטה כשרה היא. אלא דאסר קרא לישראל לאכול משחיטתו מלאו דוקרא לך ואכלת מזבחו. אבל הנכרי שלא שייכא בי' אזהרה זו ממילא שחיטתו כשרה אצלו כשחיטת ישראל. ולזה שפיר איצטריך קרא לפטרו מחיוב שחוטי חוץ אע"ג דאיתי' בקרבנות כישראל. וגם שפיר כשרה שחיטתו בקרבנו שמקריב בבמה שלו. שוב ראיתי להר"ב מרכבת המשנה (ח"ג בפ"ב מהלכות שאה"ט) שהרגיש בעיקר ראי' זו. וכתב דזהו יסודו ומקורו של הרמב"ם בשיטתו זו. אלא דהוא נטה שם קצת לצד אחר. וכתב דלהכי שחיטת הנכרי בקרבנו כשרה משום דכיון דבר זביחה הוא ואין שחיטתו אסורה אלא משום לתא דע"ז. הילכך בקדשים דכי שחט לבו לשמים שחיטתו כשרה. ואין דבריו מכוונים. דהרי לדעת הרמב"ם אפי' ידענו בברור דלאו עובד ע"ז הוא כלל. כגון קטן ואפי' גר תושב שקבל עליו שבע מצות ב"נ בב"ד. ואפי' האומות שבחו"ל והישמעאלים שידענו דלא פלחי לע"ז. מ"מ לוקין על שחיטתן משום לאו דוקרא לך ואכלת מזבחו. ולא משום לתא דע"ז הוא. כמבואר ברמב"ם שם ובהלכות שחיטה להרשב"ץ והארחות חיים שם עיי"ש. וא"כ גם כששוחט קרבנו לעצמו נהי דלבו לשמים. מ"מ הול"ל דשחיטתו פסולה. אבל כך הו"ל לומר דכיון דליכא איסורא בשחיטתו אלא משום לאו דוקרא לך ואכלת מזבחו. כמש"כ הוא גופי' שם. א"כ הנכרי שלא נצטוה בלאו זה. ודאי שחיטתו בקרבנו שחיטה כשרה היא כשחיטת ישראל כדכתיבנא. וגם בעיקר הראי' אין דבריו כדברי עיי"ש בדבריו. ומ"מ עיקר הראי' ודאי ראי' נכונה היא לכאורה ע"פ מה שביארנו. וגם עיקר סברתו דנכרי בקדשים שחיטה כשרה היא כיון דלבו לשמים. ולא אמרה תורה וקרא לך ואכלת מזבחו אלא משום לתא דע"ז ובשחיטת קדשים לא שייכא לתא דע"ז. דבריו תמוהים חדא דאמאי פסיקא לן דליכא בקדשים נמי לתא דע"ז. ומאן לימא לן דאין מחשבתו לע"ז. ועוד דא"כ גם בקדשים דישראל תהא שחיטתו כשרה מהאי טעמא עכ"פ מן התורה. ומיהו קצת יש לחלק דדוקא בקרבנו של עצמו. כיון שבא להקריב קרבן לשמים ודאי לבו לשמים. אבל בקרבנו של ישראל איכא למיחש דמחשבתו לע"ז. ואית בה לתא דע"ז. ושפיר קרינן בי' וקרא לך ואכלת מזבחו אפי' בקדשים. אלא דמלבד דעיקר סברתו ליתא. דודאי להרמב"ם ז"ל אין טעמא דקרא משום חששא דמחשבתו לע"ז כדכתיבנא. בלא"ה אכתי לפ"ז ע"כ צ"ל דהנכרים בבמותיהן אין קרבנם כשר אלא דוקא בשחיטת בעל הקרבן עצמו. אבל שחיטת נכרי אחר פוסלת הקרבן. וזה לא שמענו. וגם לא משמע הכי בסוגיא דפרק בתרא דזבחים (קט"ז ע"ב) בההיא דאיפרא הורמיז עיי"ש היטב. אלא ודאי הא ליתא וכדכתיבנא:

ובאמת דבעיקר שיטת הרמב"ם וסייעתו ז"ל יש להתעורר דא"כ בשחיטת קדשים יהא הנכרי כשר לשחוט. משום דכיון דליכא פסול בשחיטת הנכרי אלא דאסור לאכול משחיטתו משום לאו דוקרא לך ואכלת מזבחו. א"כ בקדשים דלגבוה ודאי לא שייך לאו זה. תהא שחיטתו כשרה. והא תינח בקרבנות הנאכלין כחטאות ואשמות שלמים ותודה. דכיון דלאכילת אדם קיימי איכא למיפסלינהו משום הך לאו דוקרא לך ואכלת מזבחו. אבל עולות וכיו"ב דלית בהו אכילת אדם וכולהו לגבוה נינהו. אטו גבוה ישנו בכלל אזהרה דוקרא לך ואכלת מזבחו. הא פשיטא דליתא. וא"כ עכ"פ מדאורייתא אית לן למימר דשחיטתו כשרה גם בקרבנות של ישראל. ופשיטא דלא שייך הכא למיפסל משום דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל. דלא מיבעיא לפמש"כ התוס' והרשב"א והריטב"א והר"ן (בפרק בתרא דחולין ק"מ ע"א) דלא מיפסל לקרבן משום ממשקה ישראל אלא כשלא הי' לו שעת הכושר. אבל כל שהיתה לו שעת הכושר כגון צפורי עיר הנדחת וכיו"ב. אע"פ שאסור להדיוט מותר לגבוה עיי"ש. וא"כ הכא כ"ש דלא שייך האי טעמא דממשקה ישראל כיון דלא נאסרה אלא בשחיטה. אלא אפי' לדעת התוס' (בפ"ק דמנחות ו' ע"א) בד"ה כתב רחמנא וכו' דאפי' היתה לו שעת הכושר אימעיט ממשקה ישראל. מ"מ הכא כיון דהקרבן בא מן המותר לישראל וכשר גמור הוא. אלא דמשום השחיטה הי' אסור להדיוט אם לא הי' מוקדש לקרבן. פשיטא דלא שייך בי' מיעוטא דממשקה ישראל. דהרי בלא"ה השתא בשעת שחיטה כבר נאסר להדיוט. ואין שחיטתו אלא לצורך גבוה דלא שייך בי' כלל הך איסורא דנפק"ל מלאו דוקרא לך ואכלת מזבחו. וגם נראה דלא שייך מיעוטא דממשקה ישראל אלא במאי דאיסורו מצד עצמו. כגון ערלה וכלאי הכרם וטרפה וכיו"ב. אבל הכא דהבהמה מצד עצמה מותרת אלא דאסרה תורה לישראל לאכול ממה שזבח נכרי. והך איסורא לא רמיא אלא אקרקפתא דגברא אבל הבהמה מצד עצמה שריא. שפיר קרינן בה ממשקה ישראל. וא"כ הי' לנו להכשיר שחיטת נכרי בקדשים שאינן נאכלין מיהת. ונהי דמדרבנן איכא למימר דשחיטתו פסולה אפי' בקדשים וגם יש לה דין נבלה. מ"מ עכ"פ מדאורייתא אין טעם לפסול שחיטתו. וזה לא שמענו וליכא למימר דמ"מ שחיטתו בקדשים פסולה מדאורייתא משום דנכרי אדעתא דנפשי' קעביד. והו"ל כמתעסק בחתיכת סימנים ולא בזביחה. דפסול מדאורייתא בקדשים. כדאמרינן בפ"ק דחולין (י"ג ע"א) ובזבחים (סו"פ ב"ש) עיי"ש ובמש"כ התו' שם וברמב"ם (פ"א מהלכות פסולי המוקדשין ה"ג) ובלח"מ שם עייש"ה. דהרי כל היכא דסתמא כשר גם הנכרי כשר. כמו שהכריחו התוס' (בפ"ב דגיטין כ"ג ע"א) בד"ה נכרי. ובפ"ב דע"ז (כ"ז ע"א) ובריש פ"ק דזבחים עיי"ש. וא"כ קרבנות דסתמן כשירין כדאמרינן פ"ק דזבחים. דזבחים סתמא לשמן קיימי עיי"ש. אית לן להכשיר אף הנכרי. מיהו אפשר לומר דכי אמרינן דזבחים סתמא לשמן קיימי אלא במתכוון מיהת לשחיטה. אבל כל דלא ידענו דמתכוון לשחיטה. ואפשר שאינו מכוון אלא לחתיכת סימנים. אין להכשיר מסתמא. הילכך נכרי דאדעתא דנפשי' קעביד אין שחיטתו כשרה. דאפשר דלא מתכוון אלא לחתיכת סימנים דפסול בקדשים משום מתעסק. וכבר ביאר הרשב"א ז"ל (בפ"ק דחולין שם) דכוונה לחתיכת סימנים היינו שאינו מתכוון בשחיטתו לשם מצות שחיטה. משום שנצטוו ישראל על השחיטה. אלא ששוחט כדי להמית את הבהמה בחתיכת סימניה עייש"ה. וא"כ נכרי דאדעתא דנפשי' קעביד ולא מתכוון אפי' לשם מצות שחיטה. פסולה שחיטתו בקדשים משום מתעסק:

ועכ"פ מההיא ברייתא דספרא ופרק בתרא דזבחים שם מוכרח שפיר כשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. וליכא למימר דהא דנכרי שוחט קרבנו לעצמו בבמה שלו. היינו משום דכיון דלא נצטוה על השחיטה אפי' בקדשים. א"כ נחירתו זו היא שחיטתו. ולא גרעה שחיטתו מנחירה בעלמא. ואע"ג דבישראל אפי' במדבר שלא נצטוו על השחיטה ונחירתן היתה שחיטתן. מ"מ בקדשים לא הוכשרו אלא בשחיטה כהילכתה. היינו משום דכבר נצטוו אז על השחיטה מיהת בקדשים. אבל הנכרי דאפי' בקדשים לא נצטוה על השחיטה א"כ גם בקדשים אית לן למימר דנחירתו זו היא שחיטתו. אבל זה אינו דהרי עיקר מאי דהנכרים נודרים ומביאין נדרים ונדבות כישראל ילפינן לה מדכתיב (בפרשת אמור) איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו וגו' כמבואר בספרא (שם פ"ז) ובפ"ק דחולין ובשאר דוכתי. וא"כ אית לן למימר דלא איתרבי אלא דומיא דישראל והגר בישראל בשחיטה דוקא. ואין לומר דדוקא כשמביא קרבנו במקדש. אבל בבמה שלו ששוחט ומקריב לעצמו לעולם אימא לך דנחירתו היא שחיטתו. דזה ליתא דהרי מדכתיב בהך קרא אשר יקריבו לה' לעולה ילפינן התם (בספרא. ובפ"ז דמנחות ע"ג ע"ב) דאין בני נח מקריבין אלא עולות. ומבואר ברמב"ם (סוף הלכות מעה"ק) שכן הדין גם בבמה דידהו עיי"ש. הרי דמהך קרא ילפינן גם לבמה דידהו. וא"כ נשמע מזה דגם בבמה שלהם בעינן שחיטה כהילכתה כבקרבנות ישראל. כל כמה דלא אשכחן קרא למעטינהו. והכי נמי מוכח ברפ"ק דתמורה דאמרינן דכיון דנכרי אקדושי מקדיש דאמרינן איש איש לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל אית לן למימר דתמורה נמי עביד אלא משום דלאו בר עונשין הוא מיבעיא להו התם דילמא בתמורה נמי לא מתפיס. משום דמשמע מקרא דבעינן לענין תמורה בר עונשין. והכי מסיק התם עיי"ש. הרי דכל מאי דלא מיעטי' קרא אית לן למימר דכיון דרבינהו קרא לנדרים ונדבות כישראל לכל דיני ישראל בקרבנותיהם רבינהו. וא"כ בשחיט' דלא אשכחן מיעוטא בקרא אית לן למימר דקרבנותיהם טעונין שחיטה כקרבן דישראל. וביותר מוכרח כן מדמעטינהו מקרא שלא יתחייבו על שחוטי חוץ. והיינו אפי' בקרבנות דישראל. דבהכי איירי ההוא קרא. ועוד דלת"ק (בפ"ד דזבחים מ"ה ע"א) בקדשי נכרים אפי' ישראל לא מיחייב על שחיטתן בחוץ. ולדידי' ע"כ כי מיעט קרא נכרים היינו בקדשי ישראל ואם איתא דשחיטת עכו"ם לאו שחיטה היא כלל אפי' בחולין. ונבלה גמורה היא לכל דבר מדאורייתא. פשיטא דלא שייכא בה אזהרה ועונש דשחוטי חוץ דלאו שחיטה היא אלא כאילו קטלה דמיא. אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל ניחא שפיר. דודאי גם שחיטת הנכרי שחיטה גמורה אלא דישראל מוזהר על אכילתה מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו. והילכך לענין שחוטי חוץ שפיר הוה מיחייב עלה אי לאו דמיעטי' קרא. וכן שפיר קשחיט קרבנו לעצמו בבמה שלו דהו"ל שחיטה כשרה כשחיטת ישראל:

ואמנם יש לתמוה לכאורה לשיטת הרמב"ם ז"ל מדאמרינן (בפרק העור והרוטב קכ"א ע"א) אמר רבי אסי שונין ישראל בטמאה ונכרי בטהורה צריכין מחשבה והכשר מים ממקום אחר. ופרכינן הכשר למה לי. סופו לטמא טומאה חמורה. וכל שסופו לטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר. דתנא דבי רבי ישמעאל וכי יותן מים על זרע מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה אף כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר וכו' עיי"ש. והשתא לדעת הרמב"ם ז"ל הרי בנכרי בטהורה כיון דמדאורייתא שחיטה גמורה היא ומטהרת מידי נבלה. אלא דאסורה באכילה לישראל משום לאו דוקרא לך ואכלת מזבחו. ואינה מטמאה טומאת נבלה אלא מדרבנן. א"כ מדאורייתא אין סופה לטמא טומאה חמורה. ושפיר קאמר רבי אסי דצריכה הכשר מים. מיהו אין בזה קושיא כ"כ דאפשר לומר דבאמת לא קאי הך קושיא אלא על ישראל בטמאה. דההיא ודאי סופה לטמאה טומאה חמורה. דהרי טמאה ודאי לא מהניא לה שחיטה כלל להוציאה מידי נבלה. ולכשתמות הו"ל נבלה מדאורייתא לכל דבר. אבל בנכרי בטהורה ודאי איכא למימר דלא הוי סופו לטמא טומאה חמורה. כיון דמדאורייתא שחיטת נכרי מוציאה מידי נבלה. ולא מטמאה אלא מדרבנן. אלא דקשה לכאורה מדברי הרמב"ם ז"ל גופי' (בפ"ג מהלכות טומאת אוכלין ה"ד) דפסק שם להלכה דבין ישראל בטמאה ובין נכרי בטהורה אין צריכין הכשר עיי"ש. וטעמו שפסק דלא כרבי אסי כבר ביאר בכ"מ שם עיי"ש. וא"כ קשה דידי' אדידי' דהרי לפי שיטתו נכרי בטהורה אין סופו לטמא מדאורייתא טומאה חמורה. וכל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר. וכבר ראיתי להר"ב תבואות שור (בפ"ק דחולין שם) שהרגיש בזה. אלא דמה שנדחק בזה לתרץ לא יתכן כלל ואין להאריך עיי"ש. אבל נראה בפשיטות דלק"מ. דאין הכי נמי דודאי מדאורייתא אין סופו לטמא טומאה חמורה וצריך הכשר. אלא דמ"מ מדרבנן סופו לטמא טומאה חמורה. דהא מיהת מדרבנן מטמאה כנבלה. ולזה מדרבנן מטמאה נמי טומאת אוכלין בעודה מפרכסת גם בלא הכשר. ובזה מדוקדקים דברי הרמב"ם שם דבישראל בטמאה כתב הטעם דאינה צריכה הכשר משום דסופה לטמא טומאה חמורה. אבל בנכרי בטהורה כתב דאינה צריכה הכשר בלא שום טעם. והיינו משום דבאמת בנכרי בטהורה אין סופה לטמא טומאה חמורה מדאורייתא. אלא דכיון דמדרבנן מיהת מטמאה כנבלה הילכך מדרבנן מטמאה בלא הכשר. ולזה מיסתם לה סתומי ולא כתב בהדיא דסופה לטמא טומאה חמורה. וראיתי להר"ב מרכבת המשנה בהלכות טומאת אוכלין (שם בח"ג) שכתב אדרבה להכריח משם כשיטת הרמב"ם ז"ל עפ"מ שהקשה הראב"ד ז"ל בהשגות שם דמ"ש דשחיטת נכרי בטהורה ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין. אע"ג דשחיטתו כנחירה בעלמא היא. ובנחרה אמרינן התם דאין בה טומאה של כלום כל זמן שמפרכסת. ונדחק לומר דבנחירה כל זמן שמפרכסת אין מיתתה ניכרת שתעשה אותה אוכל מפני שאינה אלא כמתעלפת או שנבעתה ונפלה. אבל בשחיטה גמורה מיתתה ידועה וניכרת והילכך אע"פ שמפרכסת אוכל היא עיי"ש. ועל זה תמה במה"מ שם מדאמרינן התם בעי ר"א שהה בה דרס בה מהו. ופשיט לה מדאמר ר"י דצריכה הכשר שחיטה כבהמה טהורה אפי' לבדיקת סכין עיי"ש. הרי דאפי' שחט שחיטה גמורה בשני סימנים כל שנפסלה בשחיטה ששהה או דרס או שחט בסכין פגומה דינה כנחירה ואינה מטמאה טומאת אוכלין. אע"ג דבזה ודאי מיתתה ניכרת כבשחיטה כשרה. והדרא קושית הראב"ד ז"ל לדוכתה. ובאמת דזה תימא על הראב"ד ז"ל. ולזה הכריח שם מזה כשיטת הרמב"ם ז"ל. דלפ"ז בפשיטות ניחא. ואין ענין כלל נחורה לשחוטה. דנכרי ששחט שחיטה גמורה היא כשחיטת ישראל וטומאתה אינה אלא מדרבנן. אלא דאסורה באכילה לישראל מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו. ולהכי כל זמן שהיא מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין דשחיטה כזו חשיבא בטהורה לשוויי' אוכלא לענין טומאת אוכלין כשחיטת ישראל בטהורה. משא"כ בשנחרה או בשחיטה פסולה. דלאו כלום היא. והו"ל נבלה גמורה ומטמאה במיתתה מדאורייתא. הילכך לא משוויא לה אוכלא לענין טומאת אוכלין. ואף דישראל אפי' בטמאה משוויא לה אוכל ומטמאה טומאת אוכלין כשמפרכסת. היינו משום דשחיטה לישראל נאמרה ושחיטתו בטהורה מתרת באכילה מיד לאחר שחיטה. הילכך בטמאה נמי מהניא להחשיבה אוכל אבל בנכרי דוקא שחיטה גמורה בטהורה. דמיהת מהניא להוציאה מידי נבלה מדאורייתא. להכי חשיבא מיהת למשוויא אוכלא. כן נראה כוונתו שם. אף דדבריו מגומגמים הרבה. וגם נשתבשו בכמה ט"ס עיי"ש. ואין מקום לדבריו אם לא על דרך שכתבנו. ועכ"פ ודאי יש מזה סיוע לשיטת הרמב"ם ז"ל. אלא שיש מקום לדחות ואין להאריך:

והנה בפרק העור והרוטב (קכ"ג ע"א) תנן המפשיט בבהמה ובחיה בטהורה ובטמאה בדקה ובגסה לשטיח כדי אחיזה וכו'. ופירש"י כדי אחיזה הוי חיבור יד להוציא טומאה מן הנבלה אם נוגע בו. ולהכניס טומאה אם טהורה היא. וטפי מהכי לא הוי יד וכו' עכ"ל עיי"ש. ואמרינן עלה בגמרא שם הא יתר מכדי אחיזה טהור. אמאי ליגזר דילמא לא אתי למיעבד אלא כדי אחיזה וקא נגע בטמאה וקא מטהרינן לי' ומשני אי בטומאה דאורייתא הכי נמי. הכא במאי עסקינן בטומאה דרבנן. ופירש"י וז"ל שהי' המפשיט טמא טומאה דרבנן כגון הנך דגבי י"ח דבר. הבא ראשו ורובו במים שאובים. ובהמה זו קדשים היא ואם נגע בה טמאה מדרבנן. הילכך לא מחמירינן בה כולי האי עכ"ל. ועי' ברש"ל שם שביאר דלהכי צריך לאוקמה בבהמת קדשים. משום דהנך טומאות די"ח דבר אין להם אלא דין שני דמותר בחולין. כדאמרינן לעיל (ל"ג ע"ב) עיי"ש. ופרכינן תו התם תינח טמא בטהורה. טהור בטמאה טומאה דאורייתא. ומשני בטרפה. וכדאבוה דשמואל דאמר טרפה ששחטה מטמאה במוקדשין. ופירש"י וז"ל טהור בטמאה טומאה דאורייתא היא. דהא מתניתין בין בטמאה בין בטהורה קתני. תנא טהורה לענין הכנסת טומאה לקבלה מן המפשיט. ותנא טמאה לענין הוצאת טומאה שתטמא היא את המפשיט הראשון הנוגע בכדי אחיזה ולטהר את השני המפשיט מכדי אחיזה ואילך ולא נגע בבשר. והכא ליגזר דהא כל בהמה טמאה נבלה היא אפי' שחטה וטומאתה דאורייתא. ומשני בטרפה. האי טמאה דמתניתין לאו בהמה טמאה אלא בהמה טהורה טרפה ששחטה דמטמאה במוקדשין. כלומר אם של מוקדשין היא עכ"ל עיי"ש. ולכאורה מהך סוגיא תיובתא לשיטת הרמב"ם ז"ל. דאם איתא דשחיטת נכרי אינה מטמאה כנבלה אלא מדרבנן. א"כ מאי פריך טהור בטמאה טומאה דאורייתא היא. וגם למה הוצרך לאוקמה בטרפה ובמוקדשין. כיון דכל בהמה טהורה ששחטה נכרי אינה מטמאה אלא מדרבנן לדעת הרמב"ם ז"ל. והו"ל נבלה מדרבנן. וכבר ראיתי לאחד מהאחרונים ז"ל שעמד בזה והניחה בתמיהא לשיטת הרמב"ם ז"ל:

ואמנם לדידי אדרבה משם יש לדון להכריח כשיטה זו. ע"פ מאי דקשה טובא לכאורה בהך סוגיא. דכיון דבין טהורה ובין טמאה דמתניתין בבהמת קדשים הוא דמיירי. וכמבואר בפירש"י דטמא בטהורה ע"כ לא מיירי אלא בבהמת קדשים. דאל"כ אינה מקבלת טומאה מהטמא טומאה דרבנן. דכל הטעון ביאת מים מדברי סופרים טהור לחולין ולמעשר. כדתנן (בפי"א דפרה) ומייתי לה בפ"ב דחולין (ל"ג ע"ב) עיי"ש. וכן טהור בטמאה דמוקמינן בטרפה ששחטה דמטמאה מדרבנן במוקדשין. היינו כשהבהמה היא של מוקדשין כדפירש"י. והשתא א"כ הדבר תמוה הא תינח בהמה. אבל הרי במתני' קתני נמי חיה. דליתא לעולם במוקדשין. וא"כ לא משכחת לה בדידה לא טהור בטמאה ולא טמא בטהורה. לפום הך אוקימתא דמוקים לה בטומאה דרבנן. ולענין מאי קתני לה. אם לא דמיירי בטומאה דאורייתא דשייכא אף בחולין. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה. בחיה ליגזר דילמא לא אתי למיעבד אלא כדי אחיזה וקא נגע בטומאה וקא מטהרינן לי'. וזה תימא גדולה לכאורה. ולכן נראה דעכצ"ל דלא קתני חיה אלא משום טהור בטמאה דשפיר משכחת לה בטומאה דרבנן בשחיטת נכרי. וכשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. אלא דטומאה דבהמה לא מצי לאוקמי בהכי. משום דמשמע לי' טמאה דומיא דטהורה. דכיון דטמא בטהורה לא מיתוקמא לי' אלא בבהמת מוקדשין. הכי נמי בהמה טמאה דקתני נמי במוקדשין מיירי. וכיון דשחיטת קדשים אינה אלא בעזרה. לא מיתוקמא בשחיטת נכרי. דנכרי בעזרה מנין. דהא אפי' באשה פרכינן כיו"ב (בפ"ב דקידושין נ"ב ע"ב). וכי אשה בעזרה מנין עיי"ש בפירש"י ובתוס' ושאר ראשונים ז"ל שם. דלכולהו פירושי הכא נמי לא מיתוקמא בשחיטת נכרי בבהמת מוקדשין. דודאי דחיקא מילתא טובא לאוקמי בשעבר ושחטה חוץ לעזרה. ולהכי מוקי לה בבהמת מוקדשין שנמצאת טריפה שטמאה מדרבנן. והו"ל שפיר דומיא דטמא בבהמה טהורה דאיירי נמי ע"כ במוקדשין. אבל חיה דקתני ע"כ לא משכחת לה בטומאה דרבנן אלא בששחטה נכרי. ולא תני לה אלא משום טהור בטמאה. וא"כ שיטת הרמב"ם ז"ל מוכרחת מההיא סוגיא:

איברא דזה לא יתכן אלא לפירש"י שפירש ההיא דאבוה דשמואל דאמר טרפה ששחטה מטמאה במוקדשין. היינו אם הך טרפה היא של מוקדשין. אבל חזינא לי' להרמב"ם דלא ס"ל הכי. שכתב (בפ"ב מהלכות אבות הטומאה ה"ח) וז"ל טרפה שנשחטה אע"פ שהיא טהורה מן התורה. אם נגע בה הקדש נטמא מדברי סופרים. וזו מעלה יתירה שעשו בקודש עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דהך טרפה מיירי אפי' בבהמה של חולין ומאי דקאמר אבוה דשמואל שמטמאה במוקדשין היינו במוקדשין שנגעו בה. וכן כתב בפיה"מ להרמב"ם ז"ל (בפרק בהמה המקשה משנה ה') שכתב שם וז"ל מגע הטרפה שחוטה מטמא בשר קדשים ואע"פ שאינו מטמא חולין. וכן אמרו טריפה שנשחטה מטמא במוקדשין עכ"ל עיי"ש. וכן כתב הרמב"ם עוד שם (בפ"ב מהלכות אבה"ט ה"ט) וז"ל בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו וכו' שחט את אמו ואח"כ חתכה האבר כטרפה שנשחטה ושאר בשר העובר מגע טריפה שחוטה שהיא מטמאה את הקודש אבל לא את התרומה עכ"ל עיי"ש. הרי שדקדק בכל מקום לפרש דטרפה שחוטה שמטמאה במוקדשין היינו טרפה של חולין ומטמאה את הקודש. ולאפוקי תרומה שאינה מטמאה. וא"כ להרמב"ם ז"ל גופי' ע"כ ליתא למאי דשנינן אליבי'. דהא השתא נמי דמוקמינן מתניתין בטרפה שחוטה אין הכרח לאוקמה בבהמת מוקדשין. דהא אפי' בבהמת חולין איתי' להאי דינא. מיהו אי משום זה אכתי איכא למימר דנהי דודאי דין זה דאבוה דשמואל איתי' נמי בבהמת חולין. מ"מ בבהמת מוקדשין נמי איתי' דמאי שנא. וא"כ שפיר איכא למימר על דרך שביארנו דבעי לאוקמי טהור בטמאה בבהמת מוקדשין דומיא דטמא בטהורה. ולהכי לא מצי לאוקמה בשחיטת נכרי מטעם שנתבאר. אלא מוקים לה בטרפה שחוטה דשייך נמי במוקדשין שנמצאת טרפה. שמטמאה כדאבוה דשמואל. ושפיר מיתוקמא בבהמת מוקדשין דומיא דטמא בטהורה. ונמצאת טרפה לאחר שנשחטה בעזרה. אבל חיה ודאי לא מיתוקמא בטומאה דרבנן אלא בנשחטה ע"י נכרי. ולא קתני לה אלא משום טהור בטמאה כמו שביארנו. ושפיר מוכח מכאן כשיטת הרמב"ם וסייעתו ז"ל:

ואמנם עיקר פירושו של הרמב"ם ז"ל בההיא דאבוה דשמואל צ"ע טובא לכאורה דא"כ היאך תתפרש סוגיין דהתם. דהרי מתניתין לענין טומאת המפשיט נמי מיירי. כדקתני המפשיט בבהמה ובחיה וכו'. וכדפירש"י בסוגיא כאן בד"ה תינח טמא בטהורה וכו' עיי"ש. וא"כ הדבר תמוה מאי משני ומוקים לה בטריפה ששחטה וכדאבוה דשמואל. והא לאבוה דשמואל נמי לא מטמאה אלא מוקדשין. ואפי' תרומה לא מטמאה. כמש"כ הרמב"ם ז"ל שם. וא"כ היכי מטמאה את המפשיט בכדי אחיזה. הא המפשיט חולין הוא. איברא דפירושו של הרמב"ם ז"ל ע"כ לכאורה מוכח מסוגיא דפ"ק בהמה המקשה (ס"ט ע"א). דאמרינן התם בעי רב חנינא הוציא העובר את ידו בעזרה מהו. מגו דהוי מחיצה לקדשים הוי נמי לגבי דהאי. או"ד לגבי דהאי לאו מחיצה היא. דמחיצת עובר אמו היא. א"ל אביי ותיבעי לך קדשים קלים בירושלים. קדשים קלים בירושלים מ"ט לא איבעיא לך. דמחיצת עובר אמו היא. הכא נמי מחיצת עובר אמו היא עיי"ש. ואם איתא דהא דאמרינן דטרפה שחיטה מטמאה במוקדשין. היינו כשהיא של מוקדשין כפירש"י. א"כ אין מקום כלל לעיקר הך איבעיא. דהא לעיל מיני' בסמוך (ס"ח ע"א) מייתי ברייתא דקתני בהמה המקשה לילד הוציא עובר את ידו והחזירה ואח"כ שחט את אמו מותר באכילה. שחט את אמו ואח"כ החזירה אסור באכילה וכו'. שחט את אמו ואח"כ חתכו הבשר מגע נבלה דברי ר"מ. וחכ"א מגע טרפה שחוטה עיי"ש. והנה הא דאמרי חכמים מגע טרפה שחוטה. איתא נמי במתניתין לקמן (שם ע"ב ע"א). ואמרינן עלה בגמרא (שם ע"ג ע"א) טריפה שחיטה מי מטמיא. ומשני אין כדאבוה דשמואל דאמר טרפה ששחטה מטמאה במוקדשין עיי"ש. והשתא אם איתא דמטמאה במוקדשין דקאמר אבוה דשמואל היינו אם טרפה זו של מוקדשין היא כדפירש"י. וא"כ ע"כ ודאי מיירי בששחטה בעזרה. דהרי קתני רישא דההיא ברייתא הוציא את ידו והחזירה ואח"כ שחט את אמה מותר באכילה. ואילו בהמת קדשים ששחטה חוץ לעזרה אסורה באכילה ובהנאה. כדין שחוטי חוץ. וכיון דע"כ בעזרה נשחטה. א"כ אם איתא דאמרינן דעזרה מגו דהוי מחיצה לגבי קדשים הויא נמי לגבי דהאי. היכי מחלק בברייתא בין הוציא עובר את ידו והחזירה ואח"כ שחטאת אמו. ובין שחט את אמו ואח"כ החזירה דבזה אסור באכילה ובזה מותר באכילה. והא כיון דבעזרה הוציא את ידו הו"ל כלא הוציא כלל. ובכל ענין מותר באכילה. ואפי' לא החזירה כלל. וגם קשה היכי פליגי ר"מ וחכמים. דלמר הו"ל מגע נבלה ולמר מגע טרפה. והא כיון דמחיצה דידי' היא העזרה. א"כ לא יצא כלל חוץ למחיצתו. ואין כאן לא מגע נבלה ולא מגע טרפה כלל מיהו קושיא זו גם לפי' הרמב"ם ז"ל קשה דהרי מדקאמרי חכמים דכל הבשר של הבהמה והעובר טמא מגע טרפה שחוטה. א"כ ע"כ גם להרמב"ם מיירי כשהבהמה של מוקדשין היא. דהא אינה מטמאה אלא את הקודש. וכיון דשאר בשר העובר ובשר הבהמה מקבלין טומאה בנגיעת היד ע"כ מיירי שהם מוקדשין. וא"כ גם להרמב"ם ז"ל קשה כדאקשינן לרש"י ז"ל. דאין כאן מקום לאיבעיא דרב חנינא. דהרי ע"כ בששחטה בעזרה מיירי כדין מוקדשין. מדקתני רישא דאם החזירה את האבר קודם שחיטת אמו מותר באכילה. וא"כ ע"כ מוכרח מהך ברייתא דמחיצת עזרה לגבי דהאי לאו מחיצה היא. ועכצ"ל דאיכא למידחי ולומר דאע"ג דמתניתין ודאי לא מיירי בבהמה של מוקדשין. מ"מ שפיר קאמרי חכמים דהו"ל מגע טרפה שחוטה. כדי לאפוקי מר"מ דקאמר מגע נבלה. וא"כ אפי' את החולין מטמאה. ולזה קאמרי חכמים דזה ליתא. דאינה אלא כמגע טרפה שחוטה. ובבהמת חולין דמיירי בה בהך ברייתא אין הבשר טמא כלל. אלא דבבהמת מוקדשין כה"ג הבשר טמא מדרבנן כדין טרפה שחוטה שמטמאה את הקודש מדבריהם. והשתא א"כ גם לפירש"י לא תקשה. דאפשר לומר דודאי לעולם עיקר ברייתא ברישא ובסיפא בבהמת חולין הוא דמיירי. ולהכי ברישא מותר באכילה. וגם בסיפא לא אסרוהו באכילה אלא משום הוצאת ידו. אבל כל העובר ואמו מותרין באכילה. אע"ג דלא מיירי בשחיטה שבעזרה. ורבנן דאמרי מגע טרפה שחוטה לא קאמרי אלא דהכא אין הבשר טמא כלל. אלא דבעלמא בבהמת מוקדשין הבשר טמא מדבריהם כדין מגע טרפה שחוטה של מוקדשין שמטמאה אפי' בחולין:

הן אמת דבלא"ה דברי רש"י תמוהים אצלי שדבריו ז"ל סותרים זא"ז. שהרי בסוגיא דפרק בהמה המקשה (ס"ט ריש ע"ב) בד"ה מגע טריפה וכו' כתב וז"ל ולקמן מפרש בפירקין בטרפה שחוטה מאי מגע שייך למימר בה. ומפרש שטרפה שחוטה מטמאה את המוקדשין מדרבנן עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דשם מפרש כפי' הרמב"ם ז"ל שהכל תלוי במקבל את הטומאה. אם הוא של קדשים או של חולין. אבל המטמא אפי' הוא של חולין הרי הוא מטמא את הקודש. והדבר תמוה שהרי לא כן פירש בפרק העור והרוטב שם. וצ"ע כעת בזה. ועכ"פ מן הסוגיא ליכא קושיא לפירש"י בפרק העור והרוטב כמו שנתבאר. אבל לפי' הרמב"ם ז"ל וכן לפירש"י שבסוגיא דפרק בהמה המקשה שם. ודאי קשה טובא מסוגיא דגמרא (בפרק העור והרוטב) שם. דמשמע ודאי דלענין טומאת המפשיט עסקינן. ואפי' הכי מסקינן דטהור בטמאה היינו בטרפה שחוטה שטומאתה מדבריהם. וא"כ ע"כ מבואר דאפי' את החולין היא מטמאה. דהרי המפשיט חולין הוא. והא דקאמר אבוה דשמואל שמטמאה במוקדשין ע"כ צריך לפרש כדפירש"י (בפרק העור והרוטב) שאינה מטמאה אלא כשהטריפה היא של מוקדשין. וא"כ אין לנו אלא שהדבר תלוי בהמטמא אם הוא קודש. דאז אפי' את החולין מטמא. ואם הוא חולין אפי' קודש לא מטמא. ומיהו לפירש"י אפשר לומר קצת דס"ל דכיון דסתמא קאמר אבוה דשמואל שמטמאה במוקדשין אית לן למימר דכל שיש מיהת צד אחד דקודש יש כאן טומאה. שאם הטרפה היא של קודש מטמאה היא אפי' את החולין. ואם היא של חולין מטמאה היא את הקודש. וטעמא משום דמעלה עשו בקודש. ובכל ענין שיש צד קודש בין בהמטמא ובין במקבל את הטומאה גזרו שתטמא. ובהכי ניחא נמי שלא יסתרו דברי רש"י זא"ז. אלא דצ"ע אצלי מי הכריחו לרש"י לומר כן. דגם בההיא דפרק בהמה המקשה שם שפיר יש לפרש דהיינו טעמא שמטמאה הבשר משום דהיא של קודש. ואפי' בשר הבהמה אפי' כשהיא של חולין והעובר קודש. דקיי"ל דקדושה חלה על העוברין אפי' תמימה במעי בע"מ. כדמסקינן בפ"ק דתמורה (י"א ע"א). וכדפסק הרמב"ם (בפט"ו ממעה"ק) עיי"ש. מקבל טומאה בנגיעת האבר משום דהו"ל כטרפה שחוטה שמטמאה אם היא של מוקדשין אפי' את החולין. ואכמ"ל בזה. אבל מ"מ פירושו של הרמב"ם ז"ל דמבואר דס"ל דרק במקבל את הטומאה הדבר תלוי. שאם הוא של קודש מקבל טומאה אפי' כשהטריפה חולין. ואם המקבל טומאה אינו של קודש אין טרפה שחוטה מטמאתו במגעה אפי' אם היא קודש. ודאי קשה טובא מסוגיין דפרק העור והרוטב לפום פשטי' דסוגיא דמשמע ודאי דלענין טומאת וטהרת המפשיט מיירי. כדפירש"י וכן פי' הרמב"ם ז"ל גופי' בפיה"מ שם עיי"ש. ומיהו יש לדחוק ולפרש דאע"ג דקתני במתניתין המפשיט מ"מ לא לענין טומאת המפשיט עצמו מיירי אלא במידי דקודש שנגע בעור המופשט הוא דמיירי. ומה שפירש בפיה"מ שם דלענין טומאת האדם מיירי. היינו לפי האמת. דבמסקנא לא מיתוקמא מתניתין בטרפה שחוטה שאין טומאתה אלא מדרבנן אלא אפי' בטומאה דאורייתא מיירי מתניתין לדעת הרמב"ם ז"ל. כמו שביאר המל"מ (בפ"ג מהלכות כלים הלכה י"א) עיי"ש בדבריו. ואע"פ שדבריו דחוקים הרבה. מ"מ דבריו מוכרחים בדעת הרמב"ם. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם בפיה"מ שם עיי"ש היטב. אבל למאי דבעי לאוקמי מתניתין בטומאה דרבנן ובטרפה שחוטה ודאי לא מיתוקמא מתניתין בטומאת האדם אלא לענין קודש שנגע בעור המופשט:

איברא דלפ"ז קשה טובא לכאורה דלמה להו לדחוקי לאוקמי מתניתין דטהור בטמאה בטרפה שחוטה. הרי אפי' בכשרה מצינן לאוקמי. דהא קיי"ל דבשר תאוה מטמא את הקודש טומאה חמורה מדרבנן כנבלה אפי' לטומאת משא. כדתניא בתוספתא (סוף נדה) עיי"ש. וברמב"ם (פי"א מהלכות אבות הטומאה הלכה ה') ובכ"מ שם. וא"כ כל בשר בהמה כשרה של חולין. שהיא בשר תאוה. מטמאה את הקודש כטרפה שחוטה. ושפיר מיתוקמא מתניתין דטהור בטמאה בטומאה דרבנן שגזרו בבשר תאוה בכל בהמה של חולין. ובשלמא לפירש"י ניחא שפיר משום דבעי לאוקמי טהור בטמאה דומיא דטמא בטהורה. דמיירי דוקא בבהמה של מוקדשין. ולהכי לא מצי לאוקמה אלא בטרפה שחוטה. דמיירי נמי דוקא במוקדשין. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל דטרפה שחוטה בחולין מיירי ולענין שהיא מטמאה את הקודש. וא"כ היינו ממש כבשר תאוה. א"כ לא צריך לאוקמי בטרפה. דבכל בהמה שחוטה המותרת נמי איכא טומאה חמורה מדבריהם לקודש. ובשלמא לאבוה דשמואל גופי' לא תקשה מאי דנקט דין זה בטרפה שחוטה. כיון דגם בשאינה טרפה כל בשר תאוה מטמא את הקודש במגע ובמשא משום די"ל דנקט טרפה משום דבטרפה שחוטה אפי' כשהוא מוקדשין דלאו בשר תאוה היא מטמאה את הקודש. אבל לסוגיא דגמרא שם ודאי קשה דכיון דלא בעי אלא לאשכוחי גוונא דלא מטמאה אלא מדרבנן. למה לי' לאוקמה בטרפה. כיון דכל שחוטה דחולין מטמאה מדרבנן טומאה חמורה לגבי קודש. ולכאורה הי' נראה לומר ע"פ גירסת התוספתא כת"י (סוף נדה שם) דגרסינן התם בראשונה היו אומרים בשר התאוה טהור. חזרו וגזרו עליו שיהא מטמא את הידים. חזרו וגזרו עליו שיהא מטמא במגע חזרו וגזרו עליו שיהא כנבלה עצמה ומטמא במשא. חזרו ואמרו כל הגת שנעשית על גבי בשר תאוה טמאה לקודש וטהורה לתרומה חזרו ואמרו חיה ולא עוף עיי"ש. וכן הוא הגירסא בתוספתא שלפנינו. אלא דלעיל מיני' יש שם ט"ס שבמקום וטהורה לתרומה איתא שם וכן הורה לתרומה. וט"ס הוא וצ"ל וטהורה לתרומה כגירסת הכת"י. ומבואר עכ"פ מן התוספתא דלמשנה אחרונה אין דין בשר תאוה אלא לבשר חיה ולא לבשר עוף. ונראה פשוט דכ"ש לבשר בהמה דאין לו דין בשר תאוה לענין טומאה. דדוקא בבשר חיה שאין במינה כלל דבר הקרב ע"ג המזבח גזרו עליו טומאת בשר תאוה. אבל עוף אע"ג שאין לך בכל העופות הטהורים שקרב ע"ג המזבח אלא תורים ובני יונה בלבד. מ"מ כיון שיש מיהת במינם קרב על המזבח לא גזרו טומאה על בשרם משום בשר תאוה. וכ"ש בשר בהמה. דאין בבהמות הטהורות מה שאינו קרב ע"ג המזבח. דכולם קריבין ע"ג המזבח. אלא דנקט עוף לרבותא אע"פ שרובן אין קריבין ע"ג המזבח לא גזרו על כולם טומאת בשר תאוה. אפי' על אותן שאין קריבין. וכ"ש בהמה שכולן קריבין שלא גזרו עליהן. ומעתה א"כ ניחא שפיר דהכא דקתני במתניתין בהמה. ע"כ לא מצי לאוקמה בטמאה משום בשר תאוה. דהא למשנה אחרונה שהיא עיקר לא גזרו על בשר תאוה אלא בבשר חיה בלבד ולא בבהמה. ושפיר הוכרח לאוקמה בטרפה שחיטה:

ועפ"ז אתי שפיר מה שהקשינו לעיל דכיון דבין טמא בטהורה ובין טהור בטמאה בבהמת קדשים הוא דמיירי. א"כ חיה דליתא במוקדשין כלל לענין מאי קתני לה במתניתין. אבל לפ"ז ניחא שפיר. דודאי בחיה לא פריך מידי דמשכחת בה טומאה מדרבנן בכל בשר חיה שחוטה שמטמא מדרבנן טומאה חמורה משום בשר תאוה. ונקט חיה משום טהור בטמאה. ולא הוקשה לו אלא בבהמה דלית בה טומאה משום בשר תאוה. ולזה הוכרח לאוקמה בטרפה שחיטה. אבל בחיה מעיקרא לא קשה לו מידי. ועפ"ז ממילא נדחה הראי' שהבאתי לעיל לשיטת הרמב"ם ז"ל מסוגיא זו. מדנקט חיה במתניתין. דע"כ לא מיתוקמא אלא בשחיטת נכרי שמטמאה כנבלה מדרבנן דהרי לפי מה שנתבאר בלא"ה ניחא מאי דנקט חיה. משום שמטמאה מדרבנן כנבלה לקודש משום בשר תאוה:

איברא דמדברי הרמב"ם ז"ל שם (בפי"א מהלכות אבות הטומאה) מבואר דס"ל שאין חילוק בדין טומאת בשר תאוה בין בשר בהמה לבשר חיה. שסתם וכתב וז"ל בשר תאוה אע"פ שהוא טהור גזרו עליו שיהי' כשלישי לטומאה. מטמא את הקודש ואינו פוסל את התרומה עכ"ל עיי"ש. הרי שלא חילק כלל בין בהמה ועוף לחיה. והוא דבר מתמיה טובא לכאורה דזהו נגד התוספתא. ותמיהני על נושאי כליו שלא הרגישו בזה. וע"כ צ"ל שלא הי' בגירסת התוספתא שלפניו הך סיומא דמסיים בתוספתא שלפנינו חזרו ואמרו חיה ולא עוף. וכן נראה להדיא בהקדמת הרמב"ם ז"ל לפיה"מ סדר טהרות. שכתב שם וז"ל ומכלל מה ששמוהו ג"כ ולד הטומאה בשורש הגזרה בשר תאוה. שכבר התבאר בתוספתא דנדה שבשר תאוה שמוה שלישי לעולם לטומאה ואע"פ שלא נטמאה כלל. ושם נאמר גזרו עליו שיטמא את הידים. וחזרו וגזרו עליו שיטמא במגע. וחזרו וגזרו עליו שיהא כנבלה עצמה מטמא במשא. עוד אמרו שהוא סוף מאמרם שהוא טהור לתרומה. רצונם לומר שלא יטמא אלא הקודש וזהו דין שלישי לטומאה כמו שזכרנו עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דלפי גירסתו מה שאמרו טמאה לקודש וטהורה לתרומה זהו סוף מאמרם. ותו לא חזרו בהם מגזירתם יותר. וע"כ שלא הי' בגירסתו מאי דאיתא תו בגירסא שלפנינו חזרו ואמרו חיה ולא עוף. ולזה גם בחיבורו הגדול לא חילק בין חיה לבהמה ועוף. וראיתי בתוספתא לפי נוסחת הגר"א ז"ל דגריס שם חזרו ואמרו אף חיה ועוף טמאין לקודש וטהורין לתרומה עיי"ש. ולפי גירסא זו אתי שפיר דברי הרמב"ם. וצ"ל דעיקר הרבותא היא דאפי' חיה ועוף לא גזרו בהן בתרומה. ולא נימא דבחיה ועוף גזרו טומאה אפי' לתרומה. אלא שלא מצאתי גירסא זו בשום דוכתא וגירסא שלפנינו וגם גירסת התוספתא כת"י אינה כן. ועכ"פ מתבאר דלהרמב"ם ז"ל אין חילוק לענין זה בין בהמה לחיה. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה בסוגיין דפרק העור והרוטב למה לי' לדחוקי לאוקמי בטרפה שחוטה. תיפוק לי' דאפי' בשר כל בהמה שחוטה נמי מטמאה את הקודש משום בשר תאוה:

מיהו נראה דבלא"ה לק"מ לפמשכ"ל דבעי לאוקמי טהור בטמאה דומיא דטמא בטהורה דמיירי בבהמת קדשים כדפירש"י. דמה"ט לא מוקי לה בשחיטת נכרי משום דליתא במוקדשין כמו שנתבאר. וא"כ מה"ט נמי ניחא דלא מוקי לה בטומאת בשר תאוה. משום דזה לא שייכא אלא בחולין. ולא הוי דומיא דטמא בטהורה דמיירי בבהמת מיקדשין. ולזה מוקי לה בטרפה שחוטה דאיתא נמי במוקדשין כמשכ"ל. והו"ל שפיר דומיא דטמא בטהורה דמיירי בבהמת קדשים. כדפירש"י שם. ואף דלפום מאי דס"ד מעיקרא דבהמה טמאה דמתניתין היינו טמאה ממש ממינים הטמאים. וכדפירש"י שם. ע"כ לא הוי דומיא דטמא בטהורה. היינו משום דבהדיא פירש במתניתין בהמה טמאה. אבל במסקנא דמסיק דטמאה דמתני' לאו מין טמא קאמר אלא מין טהור. וקרי לה טמאה רק משום דמיירי בגוונא שמטמאה מיהת את הקודש. ניחא לי' לאוקמה דומיא דטמא בטהורה בבהמת קדשים. כיון שלא פירש תנא דמתניתין דלא מיירי השתא אלא בבהמת חולין. ולא בקדשים כדמיירי בטמא בטהורה:

וממוצא דבר למדנו דמה שפירש"י דטמא בטהורה לא מיירי אלא בבהמת קדשים. יש לפרש כוונתו בפשיטות. משום דבשר בהמת חולין בלא"ה מטמאה שגזרו עליו טומאה משום בשר תאוה. וא"כ ליכא שום תוספת טומאה במה שנוגע בו הטמא בטומאה דרבנן. ולכן פירש"י דמיירי בבהמת קדשים דלאו בשר תאוה היא. ואין בה שום טומאה. אלא בנגיעת הטמא בה הוא דמקבלת טומאה. ואין צורך לדברי הרש"ל ז"ל שם. אלא שיש לומר דלא רצה לפרש דברי רש"י ע"פ דעת הרמב"ם. משום דבתוספתא שלפנינו מבואר דבשר בהמה לא הוי בכלל טומאת בשר תאוה כמשכ"ל. ואכמ"ל בזה. וממילא מבואר דלפ"ז נדחית הוכחתנו לשיטת הרמב"ם ז"ל בשחיטת נכרי מההיא סוגיא דהכא. דהרי שפיר י"ל דאפי' לשיטת שאר ראשונים ז"ל דשחיטת נכרי נבלה גמורה היא מדאורייתא. מ"מ שפיר קתני במתניתין חיה משום טהור בטמאה. ומשום טומאת בשר תאוה אפי' כשאינה טרפה. וגם משום טומאה טרפה ששחטה שפיר מצי למיתני חיה דנפק"מ לענין קודש שנגע בה. אלא דאין צורך. דבלא"ה חיה ודאי מטמאה קדשים משום בשר תאוה. ואין הכרח לאוקמה בשחיטת נכרי אלא דמ"מ עכ"פ מיהת אין קושיא מהך סוגיא לשיטת הרמב"ם ז"ל כמו שנתבאר. ובלא"ה נראה בפשיטות דלא קשה מידי מהך סוגיא לדעת הרמב"ם. דהא בלא"ה יש להקשות למאי איצטריך לאוקמי בטרפה שחוטה שאינה מטמאה אלא את הקודש. והא מצי לאוקמה בבהמת ע"ז או תשמישי ע"ז או תקרובות שלה שמטמאין מדבריהם טומאה חמורה אפי' אדם וכלים כדין אב הטומאה כמבואר בשבת (פרק רבי עקיבא פ"ג ע"ב) ובשאר דוכתי וברמב"ם (פ"ו מהלכות אבות הטומאה) עיי"ש. וכן משכחת לה זולת זה כמה טומאות של דבריהם. אבל נראה דלהכי הוכרח לאוקמה בטרפה שחוטה. משום דמדקרי לה תנא דמתניתין בהמה טמאה. משמע ודאי דמיירי דמחיים נמי טמאה קרי לה. ולזה הוה ס"ד מעיקרא דמיירי בבהמה טמאה ממש דהיינו ממינא דטמא. ולהכי פריך בפשיטות טהור בטמאה טומאה דאורייתא היא. והוכרח לשנויי דבטרפה מיירי. דאיסור נמי קרי טמא בלישנא דקרא. וגם בלשון חכמים קרי חלב האסור חלב טמא כדאי' בפרק אלו טרפות (מ"ט ע"ב) ובשאר דוכתי. והכא נמי קרא לה בהמה טמאה משום איסור טריפות. אלא דפריך לי' עלה טריפה בת טמויי היא. כלומר דנהי דמשום איסורה נמי מיקריא טמאה. מ"מ מתניתין לענין דיני טומאה מיירי שתטמא אחרים במגע העור שלה. וטרפה גם אחר שחיטתה אינה מטמאה. ועל זה משני אין כדאבוה דשמואל דאמר טרפה ששחטה מטמאה במוקדשין. והשתא לפ"ז ע"כ לא מצי לאוקמי בשאר טומאות דדבריהם. דהרי כל הטומאות ליתנייהו בבהמה אלא לאחר שחיטה. דאפי' משום ע"ז משמשי' ותקרובתה אין בע"ת נאסרין ולא מטמאין מחיים. אלא מוקי לה בטרפה דמחיים חייל עלה. ומשום טריפתה דמחיים מטמאה לאחר שחיטתה. והשתא ממילא מבואר דלא מצי נמי מהאי טעמא לאוקמה בשחיטת נכרי. דכיון דמחיים בהמה טהורה ומותרת היא. ולא נאסרה ומטמאה אלא ע"י שחיטתה לא מיתוקמא מתניתין בהכי. דהרי קתני בהמה טמאה. וזו לאו בהמה טמאה מיקרי. וזה פשוט:

והנה בדברי רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שעל סדר עשרת הדברות (בדבור לא תחמוד) מנה במנין הלאוין שחיטת עכו"ם. אע"פ שכבר מנה שם לאו דנבלה עיי"ש. וממה שמנה לאו זה בדבור לא תחמוד. ולא מנה אותו בדבור לא יהי' לך. מבואר בהדיא דלא משום איסורי ע"ז מנה לאו זה. אלא ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דאיסור מצד עצמו הוא. אפי' כשהדבר ברור דלא פלח לע"ז. ונפקא לן אזהרתו מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו. כמש"כ הרמב"ם ז"ל. ולאו נבלה היא מדאורייתא ואין טומאתה אלא מדבריהם. ונמצא דדעת הרמב"ם בזה יש לה מקור מבואר בדברי הגאונים ז"ל. ולא הרמב"ם ז"ל הוא שחידש סברא זו מדעתו כמו שהבין הראב"ד ז"ל (בפ"ב מהלכות אבות הטומאה). וכתב עליו זו היא אחת מסברותיו וכו' עיי"ש. אבל מתורתן של הגאונים ז"ל היא. ובלתי ספק היה להם מקור מבואר לזה:

ומעתה עפ"ז נראה דגם דברי רבינו הגאון ז"ל כאן שמנה לאו דאל תאכלו מזבחם. והיינו לאו דוקרא לך ואכלת מזבחו. דבריו מכוונים עם דבריו שבאזהרותיו שם. ודבריו הם פשוטן כמשמען. דכוונתו בזה לאזהרה לשחיטת נכרי. אע"פ שברור לנו שאינו עובד ע"ז. ואפי' גר תושב שקבל עליו שבע מצות בני נח בב"ד מ"מ אסור לאכול משחיטתו ולוקה עלי' מלאו דוקרא לך ואכלת מזבחו. כמו שנתבאר. ואע"פ שממה שכתב כאן לאו זה בין הלאוין דע"ז. נראה יותר דכוונתו לאזהרת תקרובת ע"ז. וכדעת הסמ"ג והרמב"ן ז"ל כמש"כ לעיל. דאל"כ הו"ל לכתוב לאו זה לקמן בין הלאוין דאיסורי אכילה. כאבר מה"ח גיד הנשה נבלה וטרפה ואינך. מ"מ לא משמע הכי מלשונו. ובפרט שכן מבואר בהדיא באזהרותיו שם וילמוד סתום מן המפורש. ונראה שלא כתב לאו זה כאן אלא משום דס"ל דאע"ג דודאי אפי' שחיטת גר תושב אסרה תורה באזהרה זו. מ"מ ממה שכתבה תורה לאו זה בענינא דעובדי ע"ז. משמע דעיקר הך איסורא אינו אלא משום הרחקה יתירה מעע"ז. להתרחק מהם כדי שלא ללמוד ממעשיהם. דומיא דלאו דמצבה ואבן משכית דאסר הכתוב אפי' לשם שמים מהאי טעמא. וזהו שכתב לעיל בסמוך ומצבה ואבן משכית למעניהם וכמו שביארנו לעיל (לאוין י') עיי"ש. ולזה סמך רבינו הגאון ז"ל לאוין אלו כאן זה לזה. ועי' מש"כ שם לעיל בזה ואין להאריך יותר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.