ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/ה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ולא תביא תועבה. לאו דלא תביא תועבה אל ביתך. וענין אזהרה זו לפמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ז מהלכות ע"ז ה"ב) ובסה"מ (לאוין כ"ה) הוא איסור הנאה מע"ז ומשמשין ותקרובות שלה. וכל הנהנה מהן לוקה שתים. אחת משום לא תביא תועבה ואחת משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. וכתב בכ"מ שם מקורו מדאמרינן (בפ"ג דמכות כ"ב ע"א) דהמבשל בעצי אשרה לוקה משום ולא ידבק בידך מאומה וגו'. ומשום ולא תביא תועבה אל ביתך. הרי דנהנה מאשרה לוקה שתים. והוא הדין לנהנה מכל מילי דע"ז עיי"ש. וכן הביא הרמב"ם ז"ל גופי' (בסה"מ שם) מסוגיא דמכות שם עיי"ש. וכן כתב בחינוך (מצוה תכ"ט) ובסמ"ג (לאוין מ"ה) עיי"ש. ואמנם לפ"ז דברי רבינו הגאון ז"ל תמוהים. שמנה כאן לאו דלא תביא תועבה אל ביתך. ולקמן חזר ומנה ג"כ לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם. והרי לפי דרכו ז"ל כל כיו"ב שידענו עיקר האיסור מלאו אחד. שוב בשום אופן אין הלאו השני בא במנין. אם לא נוסף בו איסור חדש שאינו בכלל הלאו הראשון. וכמו שנתבאר אצלנו בכמה דוכתי. ובלא"ה תמוה לכאורה דכיון דלאו זה דלא תביא תועבה אל ביתך כולל בין הנאת ע"ז גופא. ובין משמשיה. ובין תקרובות שלה. שוב לא הי' לו לרבינו הגאון ז"ל למנות לקמן לאו דאל תאכלו מזבחם. דהיינו מדכתיב פן תכרות ברית וגו' וקרא לך ואכלת מזבחו. דהיינו אזהרת תקרובות ע"ז. כמו שיתבאר לפנינו. ומיהו לזה אפשר לומר דס"ל לרבינו הגאון ז"ל כדעת הסמ"ג דמבואר שם (לאוין מ"ה) ולקמן (לאו קמ"ח) דאין איסור תקרובות בכלל לאו דלא תביא תועבה. אלא יש בה לאו בפ"ע מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו עיי"ש. וכן דעת הרמב"ן ז"ל (בסה"מ לאוין קצ"ד) שאין איסור הנאה דתקרובות ע"ז בכלל לאוין אלו ?דלא? שדרכה בהשתחואה אפים ארצה. והוא כרע לפניה בכריעה בעלמא. ולפ"ז לא הדר בי' בגמרא שם ממאי דקאמר מעיקרא דחד לא תשתחוה אתי לכדרכה. אלא דמעיקרא הוה ס"ד דמיירי במשתחוה לה כדרכה. ולזה פריך שפיר דמאיכה יעבדו נפקא. ומסיק דלא איצטריך קרא אלא לכדרכה ושלא כדרכה. דהיינו שדרכה בהשתחואה אלא שהוא השתחוה לה שלא כדרך עבודתה כפי' הר"ח ז"ל. וזש"כ הסמ"ג דחד לא תשתחוה איצטריך לע"ז שדרכה בהשתחואה. וחד לע"ז שאין דרך עבודתה בכך. ורצה לומר דחד איצטריך לע"ז שדרך עבודתה בהשתחואה אלא שהוא השתחוה לה שלא כדרכה. וחד לע"ז שאין עובדין אותה בהשתחואה כלל והוא השתחוה לה בפשוט ידים ורגלים. וזה ברור בכוונת הסמ"ג. אלא שהביא לשון הגמרא בקיצור כדרכו. וגם לפי הגהת הרש"ל ודינא דחיי עכצ"ל כן כמבואר:

ובעיקר פי' הר"ח לכאורה צ"ע דלפ"ז מנ"ל לאוקמי אחת לחלק. ודילמא כולהו הנך תלתא השתחואה איצטריכו לגופי'. אחת לכדרכה ושלא כדרכה. ואחת לשלא כדרכה לחיובא בפשוט ידים ורגלים. ואחת לחיובא בשלא כדרכה אפי' בלא פשוט ידים ורגלים. דאי לא הוה כתיב אלא אחת לא הוה ידעינן אלא בכדרכה ושלא כדרכה. ואי כתיבי תרתי ה"א דעל השתחואה בשלא כדרכה לא מיחייב אלא בפשוט ידים ורגלים. והשתא דכתיבי תלתא מחייבינן בלא פשוט ידים ורגלים אפי' בשלא כדרכה כלל בהשתחואה. ואיצטריכו כולהו. ומנ"ל קרא לחלק. אבל לפירש"י ניחא שפיר כמבואר. מיהו נראה דלק"מ דכיון דכל השתחואה שבתורה אינה אלא בפשוט ידים ורגלים. לא מפקינן כולהו הנך השתחואה האמורות בע"ז מפשטן. כיון דאפשר לאוקמי חדא מינייהו מיהת לחלק. דהשתא מיהת לא מצרכינן לאפוקי מפשטי' אלא חדא השתחואה דמיתוקים לכדרכה ושלא כדרכה. אבל אינך תרתי לא מפקינן מפשוטן דמשמען בפשוט ידים ורגלים. דבשאין דרכה כלל בהשתחואה ודאי לא מיחייב עלה אלא בפשוט ידים ורגלים דוקא. וגם הך דאתיא לחלק נמי לא מפקינן מפשטה:

ועב"פ מתבאר מזה דבע"ז שאין דרכה בהשתחוא' לא מיחייב עלה אלא בפשוט ידים ורגלים לפי' הר"ח ז"ל וסייעתו ולפירש"י וסייעתו ז"ל אפי' בע"ז שדרכה בהשתחואה נמי אין לנו לחיובי עלה אלא דוקא בפשוט ידים ורגלים. ואפי' לשיטת הראב"ד ז"ל דאיפליגו תנאי ואמוראי בהכי אי איכא תולדות בע"ז. וקיי"ל כמאן דמחייב אתולדות בע"ז. מ"מ בהשתחואה אין לנו לחיובי אתולדות אלא בשכדרכה בהשתחואה. אבל בשלא כדרכה לית לן לחיובא אלא דוקא בפשוט ידים ורגלים כמו שנתבאר. וגם בלא"ה במאי דס"ל להראב"ד ז"ל דקיי"ל כר"י דמחייב בשחיטת חגב לע"ז. לא כן דעת שאר הפוסקים אלא כחכמים דפטרי. וא"כ לדינא אפי' לשיטת הראב"ד ליכא תולדות בע"ז. וליכא לחיובי בהשתחואה בלא פשוט ידים ורגלים אלא בשכדרכה בפשוט ידים ורגלים לפי' הר"ח וסייעתו ז"ל. אבל בשלא כדרכה בהשתחואה ודאי אין מקום לחייב אלא בפשוט ידים ורגלים:

וראיתי לרבינו הגאון ז"ל באזהרותיו (בדבור לא יהי' לך) שכתב באזהרת לא תשתחוה להם. לא תשתחוה בכל צד עיי"ש. ולשונו זה צריך ביאור. מאי בכל צד שכתב. ולכאורה הי' נראה לומר דכוונתו ז"ל למאי דאמרינן (בפ"ב דשבועות ט"ז ע"ב) עלה דתנן נטמא בעזרה והשתחוה או ששהא כדי השתחואה חייב. א"ר ל"ש אלא שהשתחוה כלפי פנים. אבל השתחוה כלפי חוץ שהא אין לא שהא לא. ופירש"י וז"ל ל"ש דבהשתחואה כל דהו אפי' לא שהא בה כדי השתחואה חייב.. אלא שהשתחוה כלפי פנים לצד מערב. אבל השתחוה כלפי חוץ לצד מזרח אין זה השתחואה. ואי שהא כדי השתחואה מיחייב משום שהייה ואי לא לא עכ"ל עיי"ש. ומבואר מזה דהשתחואה לצד מזרח. דהיינו לצד חוץ לא חשיבא השתחואה בפנים. ואמנם היינו דוקא בפנים. אבל לענין איסור ע"ז נראה לפי' הר"ח ז"ל דאיתרבי בע"ז שדרכה בהשתחואה להתחייב עלה אפי' על השתחואה שלא כדרכה. א"כ אפי' השתחואה שלא כנגד ע"ז אלא לצדדין או אחוריו כנגדה נמי מיחייב. וא"כ אפשר שלזו היתה כוונת רבינו הגאון ז"ל שם ודבריו כפשוטן. דאזהרת לא תשתחוה כוללת אזהרה להשתחואה בכל צד. אע"ג דבפנים לא חשיבא השתחואה אלא לצד מערב דוקא. משום דשכינה במערב. אבל לא משמע הכי בפ"ק דע"ז (י"ב ע"א) דתניא התם ישב לו קוץ בפני ע"ז לא ישחה ויטלנה מפני שנראה כמשתחוה לע"ז ואם אינו נראה מותר. ואמרינן עלה מאי אינו נראה. אילימא דלא מתחזי. והאר"י א"ר כ"מ שאסרו חכמים מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור. אלא אימא אם אינו נראה כמשתחוה לע"ז מותר. ופירש"י וז"ל ואם אינו נראה כמשתחוה שפונה אחריו או צדו לצד ע"ז עכ"ל עיי"ש. והשתא אם איתא דגם כשפונה אחריו. או מצדד לצדדים נמי מיחייב בע"ז. אכתי אמאי מותר. כיון דאפי' פונה אחריו או צדו לצד ע"ז חייב בע"ז. וא"כ עדיין נראה כמשתחוה לע"ז. וע"כ מוכרח מזה דכל כה"ג לא חשיבא השתחואה כלל אפי' לענין איסור ע"ז. ועי' ג"כ מש"כ הר"ן ז"ל (בחי' לסנהדרין ס' סוף ע"ב) לענין השתחואה דרך אחוריו בע"ז עיי"ש היטב:

הן אמת דהרמב"ם ז"ל השמיט הך דינא דאם אינו נראה מותר. וכבר הרגיש בזה בכ"מ (פ"ג מהלכות ע"ז ה"ז). ומה שתי' בזה דהיינו משום דלא חש הרמב"ם לכתבו משום דמילתא דפשיטא הוא עיי"ש. הוא תמוה דכיון דתנא דברייתא נחית לאשמעינן הך דינא. היכי יתכן לומר דהרמב"ם ז"ל השמיטו משום דפשיטא ולא איצטריך לאשמעינן. ולזה הי' נראה לומר דהרמב"ם השמיטו משום דלדעתו לא קיי"ל הכי. דלא אמרו כן בגמרא אלא דרך דיחוי בעלמא. לומר דאין הכרח דתיתי הך ברייתא דלא כרב דאמר כ"מ שא"ח מפני מ"ע אפי' בח"ח אסור. משום דאיכא למידחי דאם אינו נראה כמשתחוה קאמר. והיינו כדקס"ד מעיקרא (בסוגיא דפרק ארבע מיתות שם) לומר דכדרכה ושלא כדרכה פטור. והרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל כפיר"ח ז"ל כמו שביארנו. והוה ס"ל דלא מיחייב אלא בהשתחואה גמורה בפשוט ידים ורגלים. בין כדרכה ובין שלא כדרכה. אבל כל השתחואה שאינה כעין פנים לא מיחייב עלה כלל אפי' בשדרכה בהשתחואה. וא"כ ה"ה להשתחואה לצדדין. אבל למאי דמסקינן (בסוגיא דסנהדרין שם) דאיתרבי מקרא נמי כדרכה ושלא כדרכה. גם השתחואה לצדדין בכלל ואידחיא לה הך אוקימתא. וע"כ הך ברייתא דלא כרב. וברייתא פירושה כפשטה. דאם לא חזו לי' אינשי קאמר. והרמב"ם ז"ל גם בזה לטעמי' אזיל דפסק (בהלכות שבת פרק כ"ב ה"כ) כרב עיי"ש. ולכך השמיט הך דינא לגמרי. ומעתה א"כ אף אנן נימא הכי לדעת רבינו הגאון ז"ל ולכך שפיר כתב שם לא תשתחוה בכל צד. משום דגם בפינה לצדדין או לאחריו קיי"ל דהו"ל בכלל אזהרת לא תשתחוה. ולא קיי"ל להלכה כסוגיא דפ"ק דע"ז שם. אבל אין זה נכון. וגם כל הפוסקים פסקו להלכה כסוגיא דפ"ק דע"ז שם. ולכן נראה יותר דמש"כ רבינו הגאון ז"ל שם לא תשתחוה בכל צד. כוונתו לומר דאפי' בלא פשוט ידים ורגלים הו"ל בכלל אזהרה זו. דאע"ג דכל השתחואה האמורה בתורה אינה אלא בפשוט ידים ורגלים. הכא איתרבי מקרא אפי' כדרכה ושלא כדרכה. כפי' ר"ח ז"ל. וכלשון זה ממש כתב רבינו האי גאון ז"ל לענין אבן משכית. והובא בהגהות מיימוניות (פ"ו מהלכות ע"ז ה"ח). וז"ל וכ"כ רה"ג דאסור מדברי סופרים כל צד השתחואה וכו' עכ"ל עיי"ש. וכזה הוא גם לשון הסמ"ג (לאוין י"ז) עיי"ש. וגם יתכן לומר דכוונתו ז"ל לומר דמיחייב עלה בין כדרכה ובין שלא כדרכה. ומשום דהשתחואה אינה עבודה בפנים. וכל עבודה דליתא בפנים לא מיחייב עלה אלא דוקא בכדרכה זולת השתחואה דיצאה לידון בעצמה. לזה כתב לא תשתחוה בכל צד דהיינו בין כדרכה ובין שלא כדרכה:

עכ"פ נתבאר מכל זה דכל ע"ז שאין דרכה בהשתחואה כלל. לא מיחייב עלה אלא בפשוט ידים ורגלים בלבד. אבל כשנעבדת בהשתחואה. אע"פ שאין דרכה אלא בפשוט ידים ורגלים. מ"מ מיחייב עלה אפי' השתחוה לה בלא פשוט ידים ורגלים. דאיתרבי מלא תשתחוה יתירא כדרכה ושלא כדרכה. כפי' הר"ח ז"ל. ולפ"ז ודאי קשה אפי' לדרכו של רבינו הגאון ז"ל דהו"ל למנות בזה שני לאוין. חד לא תשתחוה לאזהרה לכדרכה ושלא כדרכה. שאם דרכה בהשתחואה עובר ומתחייב עלה אפי' בהשתחואה שלא כדרכה. ואידך לאזהרה לכל ע"ז. אע"פ שאין דרכן כלל בהשתחואה. לעבור ולהתחייב עלה מיהת בפשוט ידים ורגלים. ותרוייהו צריכי. שדיניהם חלוקין לא ראי זה כראי זה. דכל חד אתי לאזהרה לענין מיוחד בפ"ע שאינו נכלל באידך. ובכל כהאי גוונא גם לדרך רבינו הגאון ז"ל נמנין שניהם. אבל לפי מה שביארנו לעיל ניחא שפיר. דכיון דעכ"פ שני לאוין אלו משם אחד הן. וגם בלשון אחד נאמרו. אע"פ שבאו שניהם להזהיר על ענינים חלוקים ומיוחדים כל אחד בפ"ע ולא נכללו זה בזה. אין נמנין לדרך רבינו הגאון ז"ל אלא במצוה אחת. כמו שביארנו בכמה דוכתי:

אמנם בעיקר לאו דלא תשתחוה להם שמנה רבינו הגאון ז"ל יש מקום עיון דלכאורה לפי דרכו ז"ל לא הי' לו למנותו כלל. דהא השתחואה כיון שהיא עבודה לע"ז בדרך כבוד. לא גרעה מהמגפף והמנשק המכבד והמרבץ והמרחץ והסך והמלביש והמנעיל. דתנן במשנתנו שעובר בל"ת. ופירש"י והרמב"ם וסמ"ג והרמ"ה ז"ל דהיינו בלאו דלא תעבדם. והיינו בשלא כדרכה. דאילו בכדרכה חייב סקילה. וכבר ביארנו דמה"ט לא מנה רבינו הגאון ז"ל אזהרת מגפף ומנשק. משום דהו"ל בכלל לאו דלא תעבדם שכבר מנה. והשתא א"כ לא הו"ל למנות גם לאו דלא תשתחוה להם. דעיקר איסורא דהשתחואה כבר נפק"ל מלאו דלא תעבדם. שהרי פשיטא דלא גרעה מהנך דהמגפף ומנשק וכיו"ב ועיקר לאו זה לא אתי אלא לאזהרה לעונש סקילה שבהשתחואה. אבל לאיסורא ודאי נפק"ל מהיכא דנפק"ל אזהרה למגפף ומנשק ואינך כיו"ב. והתוס' כתבו (בפרק ארבע מיתות ס' ע"ב) עלה דקתני התם מנין לרבות השתחואה ת"ל וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם וסמיך לי' והוצאת את האיש ההוא וגו' עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל לא תשתחוה לאל אחר וכו'. וכתבו בתוס' וז"ל וא"ת ותיפוק לי' מהיכא דנפק"ל אזהרה למגפף ומנשק מלא תעבדם. וי"ל דאי אתי לאזהרה דהשתחואה לא הוה מוקמינן לי' למגפף ומנשק עכ"ל עיי"ש. הרי דעכ"כ פשיטא דהשתחואה בכלל אזהרת מגפף ומנשק היא. וא"כ כמו שלא מנה לאו דמגפף והמנשק לא הי' לו למנות ג"כ לאו דהשתחואה דהו"ל בכללן. אלא דחמירא יותר שהיא בסקילה. וכל כיו"ב אינו בא במנין המצות בפ"ע לדרכו של רבינו הגאון ז"ל. כיון דמיהת עיקר האיסור כבר ישנו בכלל לאו אחר שכבר נמנה במנין הלאוין. מיהו נראה עפמש"כ הר"ן ז"ל בחי' שם. וז"ל ואיכא למידק דכיון דמזביחה אנו דנין בנין אב ללמד לכל עבודות פנים. ומהשתחואה אין אנו דנין בנין אב ללמד על מה שהוא דרך כבוד. אלא שיצאת ללמד על עצמה שתאסר אע"פ שאינה עבודה של פנים. א"כ בלתי להשם לבדו למה לי. דמזביחה סגי לאתויי כל עבודות של פנים וכו'. ואפשר לי לומר דאי לא כתב רחמנא בלתי להשם לבדו הוה עבידנא בנין אב מזביחה למימר מה זביחה דרך כבוד אף כל דרך כבוד אפי' שלא כדרכה וכו'. וכ"ת אי הכי השתחואה למה לי. הא איתכללא בבנין אב דזביחה. איכא למימר דנוקים לה להשתחואה של דרך ביזיון. כמו דרך אחוריו או בענין אחר של בזיון. אבל השתא דכתב רחמנא בלתי לשם לבדו. גלי לן דא"א למיעבד בנין אב אלא מעבודות של פנים. והשתחואה ללמד על עצמה יצאתה עכ"ל עיי"ש. מבואר מדברי הר"ן ז"ל אלו דאיכא נמי השתחואה של בזיון. וכן כתב עוד שם לקמן בההיא סוגיא עיי"ש. ולפי דבריו צ"ל הא דאמרינן התם (לקמן ס"א ע"א) א"ל ר"א מדיפתי לרבינא למאי דקא"ל רבר"ח לאביי אימא יצאתה השתחואה ללמד על הכלל כולו איכה יעבדו למעוטי מאי. וכ"ת למעוטי הפוער עצמו לזובחים. מהשתחואה נפקא מה השתחואה דרך כיבוד אף כל דרך כיבוד וכו' עיי"ש. דמבואר לכאורה מזה דליכא השתחואה אלא בדרך כבוד. דאל"כ היכי ממעט מינה הפוער עצמו לזובחים כיון דגם השתחואה איתא בדרך בזיון. ואף דמאי דקאמר מה השתחואה דרך כבוד וכו'. הי' אפשר לפרש דסתם השתחואה דרך כבוד היא. מ"מ לא מצי למעוטי מינה פוער עצמו לזובחים. אם איתא דמשכחת לה נמי השתחוואה בדרך בזיון. דודאי קרא כולל כל מיני השתחואות צ"ל דכוונת הר"ן ז"ל דודאי לכל ע"ז הנעבדת בדרך כבוד אין משתחוים אלא דוקא בדרך כבוד בלבד. בין כשדרכה בהשתחואה או לא. אבל למבוזים דהיינו שאין עבודתן אלא בדרך בזיון גם השתחואה שלהם אינה אלא בדרך בזיון. והכי משמע מדאמרינן התם אלא למעוטי הפוער עצמו למרקולים. סד"א הואיל ועבודתו בזיון הוא אף כל בזיון עיי"ש. ולכאורה אכתי אמאי לא נימא דמהשתחואה נפקא. מה השתחואה לא משכחת בה אלא דוקא בדרך כבוד. אף כל עבודה אחרת לא מיחייב בשלא כדרכה אלא דוקא בדרך כבוד. ועי' מש"כ התוס' שם בד"ה איכה יעבדו וכו' עייש"ה. אבל לפמש"כ אתי דלא תביא תועבה ולא ידבק בידך. אלא מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו הוא דנפק"ל עיי"ש. אבל בלאו דלא ידבק בידך קשה דלפי המבואר בדברי הרמב"ם והסמ"ג והרמב"ן ז"ל שם ודאי לא הי' לו למנותו לפי דרכו ז"ל. אלא שראיתי להרמב"ן ז"ל (בשורש תשיעי) שהשיג על הרמב"ם ז"ל שכתב שם דלאוין הרבה שבאו באיסור אחד אינו לוקה אלא אחת. מסוגיא דמכות שם דאמרינן בבישל בעצי אשרה שלוקה שתים מלאוי דלא תביא תועבה ולא ידבק בידך. הרי שלוקה שתים בשני לאוין שהם משם אחד עיי"ש. והשיב הר"ב מג"א שם דלדעת הרמב"ם אין שני לאוין אלו משם אחד. דלאו דלא תביא תועבה הוא אף בלא הנאה. אלא בהבאתו אותה אליו בלבד הרי זה עובר בלאו זה. כדתני (בפ"ק דע"ז כ"א ע"א) אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שהוא מכניס לתוכו ע"ז. שנאמר ולא תביא תועבה על ביתך. משא"כ לאו דלא ידבק בידך לא בא להזהיר אלא על הנאה עיי"ש בדבריו. ולפי דבריו יש מקום ג"כ ללאו דלא ידבק בלא לאו דלא תביא תועבה. היכא שנהנה ממנה בלא שיביאנה לרשותו. איברא דדבריו תמוהים אצלי דמדברי הרמב"ם (בהלכות ע"ז שם) וכן מלשון מנין המצות הקצר שלו שבריש חבורו הגדול (לאוין כ"ה). וכן ברמזי הלאוין שבריש הלכות ע"ז (לאו ל"א) מבואר בהדיא דלאו דלא תביא תועבה לדעת הרמב"ם ז"ל אינו אלא אזהרה לאיסור הנאה עיי"ש. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם בסה"מ שם. ומה שנדחק בלב שמח לפרש דברי הרמב"ם בסה"מ שם. אין דבריו נכונים כלל. ואינו אלא דרך דרש. ולא יתכן כלל. וגם אשתמיטתי' לשון הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול שם ובמנין המצות הקצר. ולשון מתניתין דפ"ק דע"ז שם. אע"פ שהביאה הרמב"ם כלשונה (בפ"י ה"ד מהלכות ע"ז) עיי"ש. נראה דס"ל דלא הכנסה הוא האיסור מצד עצמו אלא מתוך שמכניס לתוכו ע"ז חיישינן שמא יבא ליהנות ממנה ויעבור בלאו דלא תביא תועבה. או דס"ל דרק בדרך אסמכתא בעלמא הוא שאמרו כן. וכן מתבאר מלשון הרמב"ם (בפי"ט מהלכות סנהדרין) עייש"ה. וכן מתבאר מדברי הסמ"ג שם ומדברי הרמב"ן ז"ל (בשורש תשיעי ובלאוין קצ"ד) עיי"ש. וכ"כ הרשב"ץ (בזה"ר לאוין סי' ט'):

אלא דבחינוך שם ביאר כן בהדיא דלאו דלא תביא תועבה ולאו דלא ידבק בידך שני ענינים הם. דבמכניסה לביתו כדי ליהנות כבר עובר בלאו דלא תביא תועבה אל ביתך. אלא שאינו לוקה עד שיהנה ממנה. וכשנהנה לוקה שתים. אחת משום לא תביא תועבה והשנית משום לא ידבק בידך עיי"ש בדבריו. ודבריו ז"ל תמוהים אצלי. דמאחר דס"ל דלאו זה דלא תביא תועבה אל ביתך. פירושו כפשוטו דאתי להזהיר על ההכנסה לביתו או רשותו. א"כ מנ"ל לומר שאינו לוקה עד שיהנה. ולא על הכנסה לחוד. וגם מנ"ל דאינו עובר על הלאו אלא כשמכניסו ע"מ ליהנות ממנה. ודילמא בכל הכנסה אפי' שלא ע"מ ליהנות עובר בלאו זה. וגם אפשר לומר דמשום הנאה בלא הכנסה לרשותו אינו עובר בלאו זה. וסוגיא דמכות שם אינו אלא משום הכנסה. דמסתמא מכניס העצים לביתו לבשל בהן. או משנטלן בידו עובר בלאו זה ולוקה. והא דילפינן מקרא דוהיית חרם כמוהו דחליפי ע"ז אסורים בהנאה. (בפ"ב דקידושין נ"ח ע"א) ובשאר דוכתי. והך קרא הוא סיפא דקרא דלא תביא תועבה. אין מזה ראי' דקרא בהנאה מיירי. די"ל דאף דודאי לענין הכנסה מיירי קרא. מ"מ מדכתיב כמוהו משמע להו דגם לכל דבר חלופיו כמוהו. ובשלמא לשאר ראשונים דס"ל דקרא לא אתי אלא להזהיר על הנאה לחוד איכא למימר דהכי משמע להו מענינא דקרא דבהנאה הוא דמיירי קרא. דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך וגו' ולא תביא תועבה אל ביתך וגו'. דהו"ל דבר הלמד מענינו דעל הנאה הוא דקאי. ואל ביתך. לצורך ביתך קאמר קרא. וכן כתב הרמב"ן ז"ל (בע"ז כ"ב ע"א) דקרא בהבאת ישראל עצמו כתיב דאסורה בהנאה עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הריטב"א ז"ל שם וז"ל ואסמכוה אהאי קרא דאילו קרא גופי' לא מיירי אלא באיסור ע"ז והנאתה ושלא נכניסנה לבתינו ליהנות ממנה וכו' עכ"ל עיי"ש. וא"כ כל שלא נהנה ממנה לא עבר בלא כלום. וכ"כ הרמב"ן ז"ל (בפרשת עקב) וז"ל לא תחמוד כסף וזהב אשר עליהם והוא נויי ע"ז. צוה תחילה לשרוף ע"ז עצמה שהיא פסילי אלהיהם. ואסר ג"כ הנויין שעליהן. והזהיר עוד ולא תביא תועבה אל ביתך וגו' לאסור בהנאה כל עניני ע"ז. היא ומשמשיה ותקרובות שלה והנויין עכ"ל עיי"ש. והיינו כמש"כ דהו"ל דבר הלמד מענינו דהנאה הוא דאסר קרא. אבל להחינוך דס"ל דאל ביתך ממש קאמר קרא. ואם לא הכניסו בביתו לא עבר בלאו זה. תמוה מנ"ל לעשות פשרה זו. דלענין איסורא עובר בלאו בהכנסה גרידא. אבל מלקות ליכא עד שיהנה. ולא מצאתי שום מקור לזה בשום דוכתא. וגם לא מצאתי לו חבר בזה בכל הראשונים ז"ל:

אמנם ראיתי להרא"ם ז"ל (ביראים סי' ע"ג) דמבואר דס"ל דקרא דלא תביא תועבה אל ביתך פשוטו כמשמעו. שבא להזהיר על ההכנסה גרידא בלא שום הנאה. וכן דעת התוס' (בפ"ק דע"ז כ"א ע"א) בד"ה אף במקום וכו' עיי"ש. וכן מבואר ברא"ש שם (סי' כ"ב) ובאור זרוע (הלכות ע"ז סי' קל"ז) בשם כמה גדולי הראשונים ז"ל. ובספר התרומה (סי' קמ"ד) עיי"ש. ובראב"ן (סי' רצ"א). ודברי הסמ"ג תמוהים אצלי. דבלאו מ"ה כתב לדעת הרמב"ם דלאו זה דלא תביא תועבה הוא אזהרה להנאה כמו לאו דלא ידבק בידך. אבל בלאו מ"ח דבריו הם כדברי היראים וסייעתו ז"ל עיי"ש. והם דברים סותרים זא"ז. וראיתי להר"ן ז"ל (סופ"ק דע"ז) על מתניתין דתנן אף במקום שאמרו להשכיר וכו' שכתב וז"ל דעיקר קרא דלא תביא תועבה אל ביתך בישראל המכניס ע"ז לביתו הוא והכי מוכח בסוף מכות וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הר"ן בחידושיו שם עיי"ש. ודבריו ז"ל סתומים לכאורה היכי מוכח הכי התם. והרי אדרבה הרמב"ם והרשב"ץ ז"ל שם הביאו ראי' מההיא סוגיא דהתם דאזהרה זו אינה אלא על ההנאה. ובודאי דאם עיקר האזהרה אינה אלא על ההנאה מע"ז פשיטא דלא שייכא אזהרה זו אלא על הישראל עצמו. אבל להסוברים דאזהרה זו היא על ההבאה לביתו. אפשר דכל שנמצאת בביתו ואינו מוציאה. אע"פ שאחרים הכניסוה עובר בלאו זה. והתם בסוגיא דמכות דפריך ולילקי נמי משום לא תביא תועבה אל ביתך. היינו משום דכיון דלאפושי מלקות נחית. הו"ל נמי למינקטי' בגוונא שהוא עצמו הכניס עצי האשרה. דאיכא נמי מלקות משום לאו זה. אבל אין ה"נ דגם כשאחרים מכניסין עובר בלאו כשאינו מוציאה לחוץ. אלא שאינו לוקה משום שאין בו מעשה. ואולי אפשר לומר דס"ל כדעת החינוך. (בפרשת משפטים. ובפרשת תשא. ובכמה דוכתי) דכל לאו שאפשר לעבור עליו בלא מעשה אפי' כשעשה מעשה נמי אינו לוקה. דחשיב לאו שאין בו מעשה עיי"ש. וא"כ גם כאן אם איתא דבכלל לאו זה הוא אפי' כשהכניסו אחרים ע"ז בביתו. א"כ גם כשהוא עצמו הכניסה ג"כ לית בה מלקות. והיכי פריך דלילקי משום לאו זה. אלא ודאי אין בכלל לאו זה אלא כשהוא עצמו מכניסה לביתו והילכך פריך שפיר. אבל זה אינו. שכבר הכריחו האחרונים ז"ל דגם להחינוך היינו דוקא כשבידו לעולם לעבור על הלאו בלא מעשה. אבל כגון ההיא דהכא שאם אין בביתו ע"ז אין בידו לעבור על הלאו אלא כשיעשה מעשה ויכניסנה הוא בעצמו. בזה אפי' להחינוך לוקה כשעשה מעשה. וא"כ אין הוכחתו של הר"ן ז"ל מובנת. אבל נראה דדברי הר"ן אלו מקורם מדברי הרמב"ן ז"ל בחי' שם שהבאתי לעיל. שכתב וז"ל דקרא בהבאת ישראל עצמו כתיב דאסורה בהנאה. והכי איתא בפרק בתרא דמכות וכו' עכ"ל עיי"ש. והן הן דברי הר"ן ז"ל. וכוונתו לומר דעיקר קרא בישראל המכניס ע"ז לביתו לצורך ביתו. ועל הנאה הוא דמזהיר קרא. והכי מוכח בסוף מכות. מדפריך התם ולילקי נמי משום לא תביא תועבה אל ביתך. כשבישל בעצי אשירה. ולא שייך ללקות על הנאה אלא לנהנה עצמו ולא כשנהנו אחרים. וכ"ש דלא שייך לאסור מה שמכניסין אחרים בלא הנאה כלל. אלא מה שאסרו לבית דירה אסמכתא בעלמא הוא. כן נראה ברור בכוונת הר"ן ז"ל. וא"כ הר"ן קאי בשיטת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל וסייעתם דלא תביא תועבה אל ביתך הוא אזהרה שלא ליהנות. ולא שלא להכניס:

איברא דראייתם מסוגיא דפרק בתרא דמכות צריכה ביאור. דהרי י"ל דלא פריך דלילקי אלא משום הכנסה לבית וכמשכ"ל. ואדרבה לכאורה איפכא מוכח התם. מדפרכינן בתר הכי אמתניתין דיש חורש תלם אחד וחייבין עליו משום שמונה לאוין. ופריך וליחשוב נמי החורש בעצי אשרה ואזהרתו מהכא ולא ידבק בידך מאומה וגו' עיי"ש. ואמאי לא פריך נמי הכא ולילקי נמי משום לא תביא תועבה אל ביתך. כדפריך לעיל אברייתא דהמבשל גיד וכו'. אלא ודאי אין אזהרת לא תביא תועבה אלא כפשוטה. על הכנסה לביתו. וכיון דכתיב ביתו בקרא אין לנו אלא ביתו. כמבואר בפ"ק דיומא (י"א ע"א) וכן בריש פ"ק דפסחים (ה' ע"ב) דמשום דכתיב לא ימצא בבתיכם איצטריך קרא לרבות בבורות שיחין ומערות. הא לא"ה ה"א בבתיכם דוקא עיי"ש. והילכך אברייתא דמבשל גיד בחלב. דסתם מבשל בביתו הוא. שפיר פריך דלילקי נמי משום לא תביא תועבה אל ביתך. אבל אמתניתין דחורש דסתם חורש בשדה הוא. לא מצי פריך אלא משום לא ידבק לחוד. משא"כ לאו דלא תביא תועבה דביתך כתיב בי'. ומצאתי לאחד מהאחרונים שהרגיש בזה. מיהו נראה דאפשר לומר דס"ל דע"כ צ"ל דמשום הנאה הוא דפריך דלילקי משום לא תביא תועבה. דאם איתא דמשום מכניס לבית פריך. קשה דא"כ אמאי הדר בי' משום הך קושיא ממאי דמוקים לה בעצי אשירה והוצרך לאוקמי בעצי הקדש. הו"ל לאוקמי לעולם בעצי אשירה. אלא דמיירי במבשל בשדה דלית בה משום ולא תביא תועבה אל ביתך ולא לקי אלא משום לא ידבק אלא ודאי גם בכלל לאו דלא תביא תועבה ליכא אלא איסור הנאה. ל"ש בביתו ולא שנא בחוץ לביתו. ועוד נראה דאי משום הכנסה לבית קפיד קרא. א"כ מיד משהכניסן לבית קעבר בלאו דלא תביא תועבה אל ביתך. ואילו בברייתא לא קחשיב אלא הנך לאוין שהוא עובר בשעת בישול ואכילה וכדקתני המבשל גיד בחלב ביו"ט ואכלו וכו'. וכן אמר רבי חייא לוקה שלש על בישולו ושתים על אכילתו עיי"ש. ועי' בתשו' בשמים ראש (סי' ק"פ) עיי"ש היטב. וא"כ התינח משום לאו דלא ידבק בידך. דמשום הנאתו הוא דלקי. שפיר חשיב לי' בין המלקיות. אבל לאו דלא תביא תועבה לא לקי עלי' לא בשעת בישול ולא בשעת אכילה. ולהכי לא חשיב לי'. ומאי פריך. אלא ודאי דגם משום לאו דלא תביא תועבה על הנאתו הוא דלקי. ופריך שפיר. והא דלקמן אמתניתין דיש חורש תלם אחד וכו' לא פריך אלא משום לאו דלא ידבק. נראה דאין ה"נ דפריך גם מלאו דלא תביא תועבה. אלא דאדלעיל סמיך. דכבר אסיק לעיל דבעצי אשירה מלבד לאו דלא ידבק איכא נמי לאו דלא תביא תועבה. כן נראה בכוונת הראשונים ז"ל בהוכחתם מסוגיא דפרק בתרא דמכות שם:

אמנם בלא"ה תמיהא לי טובא ההיא סוגיא דהתם. ואיתא נמי בפסחים (פרק אלו עוברין מ"ח ע"א). דקאמר אפיק הבערה ועייל עצי אשירה ואזהרתו מהכא ולא ידבק בידך וגו'. ואמרינן א"ל ר"א ברי' דרבא לר"א ולילקי נמי משום ולא תביא תועבה אל ביתך. ומשום הך קושיא הדר בי'. ומסיק אלא הכא במאי עסקינן כגון שבישלו בעצי הקדש וכו' עיי"ש. והדבר תמוה מאוד אצלי. דהרי עיקר לאו דלא ידבק בידך וגו' בעיר הנדחת הוא דכתיב. וכולל אזהרה שלא ליהנות מכל שללה. ואפי' מנכסי צדיקים שבתוכה. אלא דמדכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. נפק"ל מזה דגם איסורי ע"ז שנקראו חרם בכלל לאו זה. והשתא א"כ אמאי הדר בי' ממאי דהוה בעי למימר מעיקרא דהמלקות היא משום לאו דלא ידבק מחמת קושיא דר"א ברי' דרבא דלילקי נמי משום לא תביא תועבה. הו"ל לאוקמי במבשל בעצי עיר הנדחת ואזהרתו מהכא ולא ידבק בידך וגו'. וליכא בהו אלא לאו דלא ידבק בידך בלבד. אבל לאו דלא תביא תועבה לא שייך בהו כלל. דלאו תועבה נינהו אלא דאיסורא בעלמא הוא דרכיב עלייהו. ואפי' ממון צדיקים שבתוכה בכלל אזהרה זו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות ע"ז ה"ז) וז"ל וכל הנהנה ממנה בכל שהוא לוקה אחת שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם עכ"ל עיי"ש. דקדק לומר לוקה אחת. משום דבע"ז ומשמשי' ותקרובות שלה כתב שם לקמן (בפ"ז ה"ב) דלוקה שתים. אחת משום לא ידבק בידך ואחת משום לא תביא תועבה עיי"ש. ולכן דקדק וכתב כאן בממון של עיר הנדחת דאינו לוקה אלא אחת. משום דלא שייך בי' לאו דלא תביא תועבה. וזה פשוט. וכ"כ בסמ"ג (לאוין כ"ג) והחינוך (מצוה תס"ו) והרשב"ג והרשב"ץ ז"ל (לאוין סי' פ"ה) עיי"ש. וא"כ שפיר מיתוקמא ברייתא דמבשל גיד בחלב ביו"ט בעצי עיר הנדחת. דמשום לא ידבק בידך איכא. ומשום לא תביא תועבה ליכא. ולא צריך לאוקמה בעצי הקדש ומשום לאו דלא תעשון. וצ"ע אצלי כעת ואכמ"ל בזה. ועי' מש"כ בזה לקמן (לאו קל"ט):

ועכ"פ מבואר דלדעת הרבה ראשונים ז"ל לאו דלא תביא תועבה ולאו דלא ידבק שני ענינים חלוקים הם. דלאו דלא ידבק בידך הוא אזהרה לאיסור הנאה. משא"כ לאו דלא תביא תועבה שאין בכללו איסור הנאה. אלא הוא אזהרה שלא להכניס ע"ז לביתו. וא"כ לא מיבעי לאו דלא ידבק בידך שאינו בכלל אזהרה דלא תביא תועבה. שהרי מלבד דלפי שיטה זו אין בכלל אזהרה דלא תביא תועבה איסור הנאה. בלא"ה הרי עיקר לאו דלא ידבק בידך בשלל עיר הנדחת הוא דכתיב דלא שייך בי' לאו דלא תביא תועבה כלל וכמשכ"ל. אלא גם לאו דלא תביא תועבה לא הוי בכלל לאו דלא ידבק בידך. דאע"ג דבכלל לאו דלא ידבק בידך גם איסור הנאה של ע"ז. מ"מ אין לנו אזהרתו אלא לאיסור הנאה. ולא לאיסור הכנסה לביתו. וא"כ אפשר לומר דגם רבינו הגאון ז"ל קאי בשיטה זו. ולכן שפיר מנה שניהם גם לפי דרכו ז"ל. ועי' להר"ב פרי חדש בביאורו על הרמב"ם (ריש פ"ז מהלכות ע"ז) דגם הוא ז"ל תמה על הרמב"ם מנ"ל דלאו דלא תביא תועבה אתי להזהיר על הנאת ע"ז ותשמישי' ותקרובות שלה. ולהוציא קרא מפשטי' דמשמע דלא אתי אלא להזהיר שלא להכניסה לביתו והניח בצ"ע עיי"ש. וכבר ביארנו כוונת הראשונים ז"ל בזה. ומ"מ אינו מוכרח כ"כ. וקצת נראה לי ראי' לדעת הסוברים דהך לאו לא אתי אלא להזהיר על ההכנסה לביתו כפשוטו. מדאמרינן בירושלמי (רפ"ט דשבת ופ"ג דע"ז ה"ו) דאיפליגו התם ר"ע ורבנן. דלר"ע איתקישא ע"ז לנדה לטומאת משא שנאמר תזרם כמו דוה צא תאמר לו. ולרבנן איתקישא לשרץ שנאמר שקץ תשקצנו וגו'. ואינה מטמאה במשא. ואמרינן התם דלר"ע קרא דשקץ תשקצנו איצטריך לכנות לה שם גנאי. שאם נקראת בשם פני אלוה מכנים אותה בשם פני כלב וכו'. ורבנן נפק"ל הך דרשא מדכתיב צא תאמר לו צאהו נבלהו. ולר"ע קרא דצא תאמר לו איצטריך למידרש מכאן שאין אומרים לאדם צא עד שיכנס ראשו ורובו עיי"ש. ואין לזה שום ביאור כלל. והפ"מ פי' שם פי' זר מאוד. וגם פי' הקה"ע לא יתכן כלל להמעיין שם. ולכן נראה דהכוונה כלפי מאי דגמרינן התם לעיל דע"ז מטמאה בביאה בגזרה שוה נתיצה נתיצה מבית המנוגע. מה בית המנוגע משיכניס ראשו ורובו טמא אף ע"ז משנכנס ראשו ורובו עיי"ש. ולזה קאמר כאן דמדכתיב תזרם כמו דוה צא תאמר לו גמרינן נמי מהיקישא דע"ז לענין לאו דלא תביא תועבה אל ביתך. דודאי אע"פ שהוא לא הביאה אלא אדם שהוא נעבד כהמן. כההיא דסנהדרין (ס"א ע"ב). שנכנס מעצמו לביתו. הרי זה עובר עליו אם לא הוציאו מביתו. וכההיא דאמרינן (בפרק בתרא דמכות כ"א ע"ב) לענין שעטנז דכתיב לא תלבש. מ"מ אם שהה כדי לפשוט וללבוש נמי חייב. ועי' בסופ"ב דשבועות (י"ז ע"א) ובמל"מ (פ"ו מהלכות נזירות ובפ"ג מהלכות ביאת מקדש) עיי"ש. וקאמר בירושלמי דגמרינן מהיקישא דטומאת ע"ז דגם לענין חיובא לומר לע"ז צא דנפק"ל מקרא דלא תביא תועבה אל ביתך אינו חייב לומר לו צא עד שיכנס ראשו ורובו. דתזרם כמו דוה דכתיב ברישא דקרא בטומאת ע"ז מיירי. ועל זה מסיים בסיפא דההוא קרא דחיובא דצא תאמר לו היינו כמו בטומאת ע"ז. וכמו שטומאתה היא בכניסת ראשו ורובו הכי נמי להוציאה לא מיחייב אלא בכניסת ראשו ורובו. ומקמי הכי אינו חייב ליטפל בו. ונקטי' באדם. חדא משום דצא תאמר לו שייך רק לאדם. ועוד דראשו ורובו באדם הוא דשייך. אבל כלים טמאים בכניסת רובן. וגם לאו מילתא פסיקתא היא. דכלי חרס טמאין בכניסת אוירן לחוד ובגד בכניסת שלש על שלש. כמבואר בפי"ג דנגעים. וברמב"ם (פט"ז מהלכות טומאת צרעת) עיי"ש. כן נראה בבאור דברי הירושלמי אלו. וא"כ מזה ראי' דלאו דלא תביא תועבה אל ביתך הוא אזהרה לכניסת ע"ז לביתו כפשטי' דקרא. וכפשטא דמתניתין (דסוף פ"ב דע"ז כ"א ע"א). וכמו שפי' הר"ב תורת חיים שם דהאי קרא אזהרה הוא שלא ישכיר ביתו לעכו"ם ויכניס בו ע"ז. דאי לישראל גופי' תיפוק לי' מדכתיב ברישא דקרא פסילי אלהיהם תשרפון באש עיי"ש בדבריו. וע"פ מה שנתבאר יש מקום ליישב קצת דברי החינוך שהבאתי לעיל. דאפשר לומר דמשמע. לי' דמתניתין כפשטה. דדרשא גמורה היא. וגם ס"ל כמו שהוכיחו הראשונים ז"ל מסוגיא דפרק בתרא דמכות שם דלאו זה יש בכללו איסור הנאה. ולכן העלה מזה דודאי משהכניסו לביתו ע"מ ליהנות עובר בלאו. אבל אינו לוקה עד שנהנה. אלא שכבר כתבתי שלא מצאתי לו חבר בכל הראשונים ז"ל. ואף דע"פ דעתו אפשר ליישב קצת דברי הסמ"ג שלא יהיו סותרין זה את זה כמבואר. מ"מ לא משמע כן מדברי הסמ"ג כלל. ואין להאריך בזה. ועי' בשבת (פרק ר"ע פ"ב.) דאמרינן אמר רבה תזרם דאמר קרא נכרינהו מינך כזר צא תאמר לו הכנס אל תאמר לו עיי"ש. ולכאורה מאי קמ"ל הא מקרא דאורייתא שמעינן לה מדכתיב ולא תביא תועבה אל ביתך. דשמעינן דצריך להרחיקה ולהוציאה מתוך ביתו אלא ודאי לכאורה מוכח מזה דלא תביא תועבה וגו' לא אתי אלא לאיסור הנאה. ולהכי מייתי לה מקרא דדברי קבלה. אבל אין מזה ראי' כלל. ועי' בתוס' שם בד"ה אמר רבה וכו'. ובד"ה ורבנן עיי"ש היטב ואין להאריך:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.