ביאור המבי"ט לפרק שירה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור המבי"ט לפרק שירה

מפני שהפליגו חז"ל לדבר בשבח פרק זה כמ"ש בתחלתו, ראוי לפרשו, גם כי לפי הנראה אינו צריך פירוש. וראיתי בו כמה מיני שאלות:

המין הראשון למה זכו כל אלו לומר שירה ולא שאר דברים שנבראו בעולם כללים ופרטים, כי לא הוזכרו כאן שואמרים שירה כי אם מינים פרטים מבהמות חיות ועופות ושרצים וצמחים, ודברים כוללים כשמים וארץ ומדבר, ודברים אחרים פרטיים, שמש ירח וכוכבים וגן עדן וגיהנם וגשמים עננים טל ברקים עבים, ויש כמה דברים כוללים ופרטיים שלא הוזכרו בשירה זו ואינם נכללים באותם שאומרים שירה, וצריך לתת טעם לדבר זה. ולא הוזכרו דברים כוללים מינים הרבה כי אם שרצים וחית השדה, ושאר השבלים ושאר האילנות וירקות שבשדה,ו לא נחשבו דברים האחרים, וצריך לתת טעם לדבר זה:

המין השני מן השאלות הוא סדר אלו המשוררים למה הוזכרו בסדר זה, ולא הוזכרו בהמות ואחר כך חיות ואחר כך עופות כסדר התורה, אלא שלא כסדר ומעורבים אלו עם אלו:

המין השלישי הוא ענין שירה של כל אחד מאלו המינים, למה היתה השירה אותו הפסוק ולא פסוק אחר. בפרט, כשלא נזכר המשורר באותו פסוק שנאמר עליו שהוא משורר בו לה'. ומה התיחסות יש לאותו המין להיותו משורר לה' באותו פסוק ולא בפסוק אחר, ואף בשירה שנזכר המשורר באותו פסוק, יש פסוקים אחרים שנזכר גם כן ואינם אומרים אותו, ויש מהם שאומרים שני פסוקים:

המין הרביעי אם אומרים שירה זו בכל יום או בכל שבוע או חדש או שנה או פעם אחת בכל ימי חייהם, ובכלל זה מאיזה זמן זכו לומר שירה, כי אותם ששירתם מפסוקי התורה אפשר שמאז התחילה לומר שירה, אבל אותם ששירתם היא מספר תהלים על הרוב ומנביאים וכתובים מאימתי התחילו:

ובביאור מיני שאלות אלו נאמר, כי ראינו פרק שירה זה נחלק לשבעים שירות, רובם ממינים פרטים ומהמינים הבלתי טהורים ובלתי מצויים ומפורסמים, וממיני הבהמות הטהורות לא הוזכרו כי אם השור וכלל בהמה גסה טהורה, ומבהמה דקה טהורה לא הוזכר שום פרטי ממנה לא כשבים ולא עזים, ויש יתרון לסוס ולגמל עליהם שהוזכר שירה בהם ובכלל מיניהם. וכלל השירות שנזכרו בבהמות הן שבע, מסוס עד גמל. ומן החיות שמונה שירות, פיל חיות שבשדה חתול צבי אריה זאב שועל כלב. ויש חיות אחרות כיוצא בהן טהורות איל ויחמור וגו' וטמאות כדוב ונמר ולא הוזכר בפרט שירתם, ואין בפרטים אלא אחד טהור. וכלל שירות העופות הם חמש עשרה, תרנגול יונה עגור עורב אווז נשר סנונית רחמה ציה אווז הבר אונכי חסידה זרזיר צפורת פרוגית, רובם טמאים. וכלל שירות שרץ העוף ושרץ הארץ והמים, צפרדע לויתן דגם שרצים אילים שבשרצים נחש תנינים עקרב חולדה עכבר נמלה שממית זבוב חסיל, הם ארבע עשרה אשר רובם טמאים. צמחים שבולת חטים שבולת שעורים שאר השבלים גפן תמר תפוח תאנה שאר אילנות ירקות שבשדה הם תשע. וסבת צמיחתם, ימים ונהרות מעינות עבים ענני כבוד גשים ברקים טל שדות הם תשע. עוד שמים ארץ מדבר שמש ירח כוכבים גן עדן גיהנם הם שמונה, הם שבעים:

והנך רואה כי בבהמות לא הוזכר טהור כי אם שור ובהמה גסה טהורה ודקה טהורה, והוא ידוע כי אין בעולם מן בהמות טהורות כי אם שור כשבים ועזים, כמו שאמרו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורה לפיכך מנה הכתוב בטהורה, ואם כן לא נכלל בכלל בהמה גסה טהורה שיאמרו שירה רנינו לאלהים עוזנו כו' כי אם שור הבר והמריא שהן ממין השור, ובבהמה דקה שהם שה ועז לא נזכרו הם אלא נכלל בכלל בהמה דקה טהורה הם ומיניהם, ובהמות טמאות גסות הוזכרו בפרט ולא בכלל, והדקות הוזכרו בכלל בהמה דקה טמאה ולא בפרט, ובחיות הוזכר כלל אחד כולל טהורות וטמאות והוא חיות שבשדה, ובפרטן אי אתה מוצא אלא צבי טהור:

וכן בחמש עשרה שירות שבעופות לא הוזכרו טהורות כי אם חמש, תרנגול יונה אווז אווז הבר פרוגית, וקול התור לא נשמע בשירות אלו, וכן שאר עופות טהורות, כי גלוי וידוע לפניו יתברך שעופות טהורות יתרות על הטמאות ולפיכך מנה הכ"ד מיני עופות טמאות כי אין זולתן, ולא הוזכרו גם כן בכלל שאר עופות טמאות או טהורות כמו שהוזכר בבהמות וחיות:

וכן בי"ד שירות שבשרצי העוף והמים והארץ לא הוזכרו טהורות כי אם שנים לויתן דגים, ובכלל דגים יש טהורים וטמאים, ואם כן לא הוזכר בהם שום פרטי טהור כי אם לויתן המוכן לסעודת הצדיקים, ובטמאים פרטיים הוזכרו י"ב שירות, והחלזון אשר ממנו נצבע תכלת לציצית ובו מצות וזכרתם:

וכן בצמחים הוזכרו בהם חמשה מן המינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל, חטה שעורה גפן תאנה תמר, וכחש מעשה זית ואמלל הרמון שלא הוזכר בהם שירה, וכן כמה מיני פירות חשובים כתפוח לא הוזכר בהם שירה אלא שנכלל בכלל שאר האילנות שאומרים שירה:

וכן בדברים שהם סבת הצמחים הוזכרו ענני כבוד בתוך עבים וגשמים, ואם הם שבעה ענני כבוד שהיו חופפים את ישראל במדבר כבר פסקו ופסקה שירתן, וכמו שהוזכרו ברקים למה לא הוזכרו רעמים שהם שותפים להם, ורעשים וזיקים וכיוצא בהם מה שאנו מברכין עליהם למה לא שוררו הם גם כן, והקשת למה לא יהיה רובה בקשתו שירה, ורוחות המנשבות ומגדלות את הזרעים למה לא יאמרו שירה:

וכן בשירות של שמים וארך, כמו שהוזכרו שמש וירח וכוכבים למה לא הוזכרו שום אחד מן המזלות טלה שור תאומים כו', ולא שום אחד מן הכוכבים המפורסמים נבוכים או קיימים, והמדבר שהוזכר אם הוא מדבר העמים או מדבר אחר ומה יאמרו שאר המדברות, ובדברים הפרטיים הדוממים לא הוזכר בהם שירה כמו שהוזכר בארץ ומדברות והם דוממים:

וכן מיני מתכות זהב כסף ונחשת ששמשו במשכן ואבני שהם ואבני מלואים לאפוד ולחושן, ופנינים ומרגליות אשר כל אלו עושר וכבוד אתם ולמה לא אמרו שירה:

וחפשתי להגיה פרק שירה שבידי, ומצאתי פרק שירה מחולק לפרקים:

פרק א' שמים ארץ מדבר ציה תנינים לויתן דגים ימים נהרות מעינות שרצים אילים שבשרצים רשע שבשרצים הם שלשה עשר:

פרק ב' שמש ירח כוכבים עבים רוח אויר ענני כבוד ברקים טל גשמים גן עדן גיהנם, הם י"ב:

פרק ג' נחש עקרב חולדה עכבר חתול נמלה תרנגול יונה עגור אווז אווז הבר אונכי הם י"ב:

פרק ד' צפור איזון רציפי חסידה זרזיר וצפורת טסית צבי חיות השדה פרוגית חסיל סרוד הם י"ב:

פרק ה' עורב נשר סנונית שממית זבוב רחם שדות גפן תאנה רמון תמר תפוח כל עצי השדה שבולת חטים שבולת שעורים שאר השבלים ירקות שבלול הם י"ח:

פרק ו' בהמה דקה טהורה, בהמה גסה טהורה, בהמה דקה טמאה, גמל סוס פרד חמור שור פיל ארי זאב שועל כלבים הם י"ג. הם שמנים. עשרה היתרים הם, רשע שבשרצים אויר צפור איזון רציפי טסית סרוד רמון שבלול פרד. ושירת רשע שבשרצים אשתך כגפן פוריה וגו', אויר אומר לצפון תני וגו', צפור גם צפור מצאה בית וגו', איזון שירו לו זמרו לו וגו', רציפי נחמו נחמו וגו', טסית שיר למעלות אשא עיני וגו', סרוד הטוב והמטיב למטיב, רמון כפלח הרמון רקתך, שבלול כמו שבלול וגו', פרד יודוך ה' כל מלכי ארץ וגו', וכן בפרוגית כתיב יודוך ה' כל מלכי ארץ וגו':

ובמין השאלה השנית השאלה השנית יש לפרט פרטי השאלות, והוא מה שייכות יש לשרצים ולאילים שבהם בין מעינות ונהרות לשמש וירח, ובפרק שירה הנחלק לפרקים נתרץ שאלה זו כי הם סוף פרק הראשון שמזכיר דגים וימים ונהרות ומעינות ובהם יש שרצים, ואחר כך מתחיל פרק השני בשמש וירח וכוכבים כו'. גם כן יש לשאול למה הוזכרו גן עדן וגיהנם אחר העבים והטל וגשמים ואחריהם השדות והחיות כו'. וגם זה נתרץ בפרק הנחלק לפרקים כי הוא סוף פרק שני אחר השמש וירח ודברים העליונים או הבאים מלמעלה הזכיר גן עדן וגיהנם. גם כן יש לשאול שמתחיל אחר כך בשדות וחיות שבו והלך לנחש ועקרב כו' וערב עמהם חתול שהוא חיה דקה ואחר כך נמלה ואחריה תרנגול ויונה ושאר העופות ואחר כך חזר לשרצים שממית זבוב, ובפרקים המחולקים גם כן יש עירוב זה. עוד אחר השבלים ופרטי פירות האילנות חזר לעופות ציה אווז הבר אונכי זרזיר כו', ואחר שהזכיר למעלה חיות שבשדה הזכיר עתה אחר אלו העופות הצבי שהוא חיה וחזר לעופות ופרוגית כו', ואחר שהזכיר הבהמות חזר לחיות אריה זאב כו':

ובמין הג' מן השאלות והוא למה הוקבע אותו פסוק לשירה לאותו מין ולא למין אחר ולא היה פסוק אחר שירתו, יש לפרט גם פרטי השאלות, וכן שלא הוזכר המין ההוא בשירה ההיא למה היה הפסוק ההוא שירתו, כמו בלויתן שלא הוזכר בשירתו שהוא הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, ולמה לא היתה שירתו שם אוניות יהלכון לויתן זה יצרת לשחק בו, ולמה לא היתה שירת הדגים זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר וגו' שהיה מתיחס להם יותר מקול ה' על המים שנאמר בשירת הדגים, וכן בשרצים ואילים שבהם שנאמר בשירתם יהי כבוד ה' לעולם וגו', ישמח ישראל בעושיו וגו', היה יותר מתיחס פסוק שיזכיר (כאן לא חסר?) בצפרדע שאמרה לו לדוד לא תזוח דעתך ושבחה עצמה יותר ממנו, ואיך נתנבאה שאמרה השירות אשר אמר אחר כמה שנים שלמה המלך ע"ה, וחיות שבשדה שאומרים ברוך הטוב והמטיב מה התיחסות יש להם יותר בטוב והמטיב משאר כל הבריות, ולמה יגרע חקם מלומר פסוק אחד כשאר הבריות, וכן שאלה זו בצבי שכתוב בו אור לטובים אור למטיב, גם כי נתלוה אל שירתו זו פסוק אחר גם כן ואני אשיר עזך וגו', גם כן החולדה שאומרת כל הנשמה תהלל יה וגו', למה נתיחד שירתה בשבח זה שהוא כולל לכל הבעלי חיים, וכן העגור והאווז והנשר והסנונית והשממית נתיחד שירתם בפסוקים כוללים בשבח האל יתברך וכל הבעלי חיים היו יכולים לשורר באותם הפסוקים שלא הוזכר שם פועלם ומשוררם, ועל הזבוב יש לתמוה מה ראה לקנאות בביטול התורה יותר משאר בעלי חיים גדולים וקטנים ממנה, וגם לא הוזכר שמה ולא עניינה בפסוקים אלו אשר היא משוררת בהם, וכן אווז הבר ואונכי מה התיחסות יש לשירתם בטחו בה' עדי עד וגו' נחמו נחמו וגו' עמהם יותר משאר עופות, וחסידה וזרזיר וצפורת שירתם גם כן כוללת בלתי מתיחסת אליהם בפרט, וכן שירת חסיל ופרוגית וסוס שירתו הנה כעיני עבדים וגו' אינה מתיחסת אליו כי הוא המתנשא לכל לראש שאר הבהמות והחיות הבייתות, וכן בבהמות דקה וגסה ושור וחמור והחיות הנמשכות אחריהן מה התיחסות יש לשירתן עמהן, ולפעמים השירה הוא חצי פסוק ושירה שאינו פסוק:

ובמין הרביעי מן השאלות לפרט גם כן אם אומר שירה זו בכל יום או פעם אחד בזמן קצוב או בזמן אחד בכל ימי חייהם, כי הגשמים והעבים והברקים אינם מצויים ואיך יאמרו שירה בכל יום, וכן העכבר נראה שאינו אומר בכל יום ולא שמחת אויבי לי אלא בעת שניצול מן החתול, וגם החתול אינו אומר אם תגביה כנשר אלא כשרודף אחר העכבר, והזבוב אינו קבע לשירתו אלא כשרואה שאין ישראל עוסקים בתורה, והשבלים בזמן שנתמלאים השבלים והאילנות צריך לראות אם הם משוררים כשהעץ נושא פריו או בכל יום, וכן הירקות והשדות, ועל הכלבים אשר התענה רבי ישעיה והשיב לו מלאך משום שזכו על מה שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב וגו', נראה שמקודם הזמן ההוא שני אלים ותמ"ח שנה נמחית שירתם ונכרתה מפיהם:

ובמין החמישי מן השאלות איך תצוייר שירה לבעלי חיים ולצמחים ולדומם נפרש יותר, ונמעיט מן שאלה זו מן הדומם גם שנזכר במשוררים האלו ארץ ומדבר ושדות וימים ודומיהם ועבים ודומיהם, אין אלו חשובים דומם, כי הארץ והמדבר והשדות הם כוללים כל מה שבהם מן הצמחים ובעלי חיים למיניהם, אבל שאר פרטי הדוממים אפילו החשובים ככסף וזהב ואבנים טובות אשר הארץ האירה מכבודם קצר מצע טבעם מהשתרע לשום ציור ודמיון שיתיחד להם אמירת שירה, כי הם נכללים בכללי שירת הארץ, כי מקרבה נחצבו כל מיני המתכות והאבנים הטובות, ובזה נתרבה מין שאלה זו בצמחים שאין בטבעם שום דמיון איך יאמרו שירה, וגם בבעלי חיים יש קושי ביחס להם שירה ובכח בחירתם הכתובים שנתיחדו בשירת כל אחד מהם:

ונחזור להשיב בעזר האל המלמד לאדם דעת מן המאוחר אל הקודם, והוא בתת קודם במין השאלה חמישית טעם בציור השירות לבעלי חיים ולצמחים ואחר נבוא אל שאר מיני השאלות. ונקדים כי בשעת בריאת העולם נתן האל יתברך כח בכל ברואיו שידעו שהוא בראם, על דרך מה שאמרו חז"ל כל מעשה בראשית בקומתם נבראו בדעתם נבראו ובצביונם נבראו, ופירש רש"י ז"ל בדעתם שהודיעם שנבראו והם נאותו בצביונם כדמות שבחרו להם, וכמו שלמדו מן הכתוב במסכת חולין (ס') וכל צבאם אל תקרי צבאם אלא צביונם, וזה נראה שהוא כלל לכל הדברים הפרטיים שנבראו לא לבד לדברים הכוללים כמו שמים וארץ אלא בכל מה שנברא בהם כמו בעלי חיים וצמחים, וכמו שנראה מן הכתוב שלמדו ממנו ענין זה, שהזכיר קודם שמים וארץ ואחר כך כל צבאם והם כוכבים ומזלות שהם צבא השמים ובעלי חיים וצמחים שהם צבא הארץ, וכמו שאמרו שם גם כן על מה שכתוב למינהו באילנות שנשאו דשאים קל וחומר בעצמם אם רצונו של הקב"ה בערבוביא למה אמר למינהו באילנות, ועוד קל וחומר ומה אילנות שאין דרכם לצאת בערבוביא אמר הקב"ה בהם למינהו אנו על אחת כמה וכמה מיד פתח שר העולם ואמר יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, נראה שכל פרטי הנבראים נבראו לדעתם ולצביונם וידעו כי היו נבראים במאמר האל יתברך. וכמו שנראה מן הכתובים שנאמרו בבריאה ויאמר אלהים יהי רקיע וגו' ויהי כן, יקוו המים וגו' ויהי כן, תדשא הארץ דשא וגו' ויהי כן, יהי מאורות וגו' ויהי כן, ישרצו המים שרץ נפש חיה וגו' ועוף יעופף וגו', תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וגו' ויהי כן, שנראה שהוא צוה לכל הדברים הנזכרים שיבראו ונבראו כמו שצוה מדעתם ומצביונם, ומה שהוטבע בטבעם בתחלת הבריאה שידעו את רבונם ונתכוונו לקיים מאמרו, כן בכל הנמשכים מכל מין ומין נשאר בו הטבע הנזכר שהוא יודע שנברא במאמרו יתברך, כי זה היא כבודו יתברך שידעו ברואיו כי הוא בראם, דרך משל כמו הצורף אשר הוא עושה כלי למעשהו וחותם בו סימן לשיהיה נודע שהוא עשאו ולא צורף אחר, וז"ש הכתוב (ישעיה מ"ג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, כי כל הדברים שבעולם נקראים על שם האל יתברך ועליהם אמר ולכבודי בראתיו, והכבוד הוא שהם מכירים כי הם ברואיו משעת יצירתם בתחילת בריאתם וגם בעשיה שאחר כך והוא מה שנמשכים זה מזה בטבע כל אחד למינו מכירים בוראם והרי הוא כאלו הוא עשם כבתחלה, וז"ש עשיתיו, וענין ידיעה והכרה זו היא על דרך מה שאמרו חכמינו ז"ל (במדרש) אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה אותו ואומר לו גדל, כי האל יתברך הפקיד בשאר הנבראים בעלי חיים וצמחים שיש לכל מין ומין שר ומזל שמשפיע בגידולם וצמיחתם והתמדתם כפי הכי שמשפיע בהם האל יתברך ועליהם נראה שאומרת שירה לאל יתברך מתיחסת להשפעתם, וכן נאמר כי מה שאמרו בצביונם ודעתם נבראו ועל מה שאמר שנשאו דשאים קל וחומר בעצמם כו', שהוא על המזל שלהם כמו שכתבו המפרשים על משא ומתן של משה עם הים שהיה עם שרו של ים:

עוד אני אומר כי אין רחוק גם כן לפי הדעת שיהיה ענין השירות לבעלי חיים כפשוטו, שאומרים בפועל שירה כל מין ומין מה שכתוב בו, שהרי נחש הקדמוני היה לו כח הדבור בשכל וערמה אף על פי שנשתתק כשנתקלל נשאר בו הכח ההוא, ומצינו על דרך נס דבור האתון הכתוב בתורה כפשט הכתובים. וכן מצינו פרות המוליכות הארון לבית שמש שכתוב בהן וישרנה הפרות ואמרו חז"ל (ע"ז כ"ד) שאמרו שירה וחלקו במהות השירה מה היתה, וכן באליהו שאמר לנביאי הבעל בחרו לכם הפר האחד וכתיב אחר כך ויקחו את הפר אשר נתן להם שלא יכלו לזוז אותו ממקומו עד שספר עמו אליהו והוא השיב לו ומסרו לו בידם כמו שאמרו במדרש. ואם כן אפשר גם כן שנתן האל יתברך ציור בבעלי חיים בדבר זה לבד שמכירים כי הוא יתברך בראם והוא נותן מזון לכולם, ואומר השירה המיוחדת לכל אחד מהם כמו שיש להם הכרה למה שיאות להם מן המאכל ומאין יבוא לו המאכל, כדרך מה שאמר הכתוב ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו וגו', והרי החמור מכיר מה שאכל ממנו השור ואינו אוכלו כמ"ש במסכת שבת (ק"מ) מקמי תורא לקמי חמרא לא שקלינן מקמי חמרא לקמי תורא שקלינן, ולכן אמר ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, כי החמור מכיר האבוס של בעליו שהוא מיוחד לו ולא יאכל בו השור, והשור לא ידע אלא קונהו שאוכל מה שנותן לו אפילו יהיה מותר החמור וכיוצא בו:

וכבר כתבו חכמי הטבע בהבדל הבעלי חיים ויתרונם זה על זה, כי בעלי חיים שאין להם דם כדבורים ונמלים ודומיהם הם משכילים יותר ובעלי תחבולה כי ליחותם זכה ודקה, כי סבת שכל האדם מפני כי הדם בשלב הוא זך ונקי, וקצת מיני בעלי חיים יש להם קצת חכמה בטבע לבקש הדברים המועילים להצלתם מיד הצייד ולרפואתם, כמו שאומרים על הכלבים שאוכלים שורש עשה אחד להקיא, ומין הטורטוג"א לאחר שאוכלת הנחש אוכלת אוריגאנ"ו מדבריי וקודם אכילתה מזמנת השורש המועיל לה, והתרנגול כשנלחם עם הנחש יאכל רוד"א כי ריחא יועיל לארס הנחש, ועופות כשנלחמים מניחים על חבורתם ואריגנו"ס מדברי, ונקבות האילים כשנמחצות בחץ תלכנה לבקש פוליירא"ל ואוכלות אותו רך ולח ויצא החץ מתוכם, והפרא כשיראה הצייד בורח למקום המים ושוחה עד בלי די וישליך קלוחי מים על פני הצייד עד שינצל, וזה מפעולות הטבע המחכים לכל בעלי חיים כמ"ש בספר שער השמים שמצא כן בספר קיצור החוש והמוחש, ושהעידו בעוף ימים אחד שנתקשה לצאת והביא בפיו ממי הים והכניסם בנקב התחתון עד שנשתלשל וממנו הבינו לעשות קרישטי"ל, והעידו על הנחשים שנתחבאו בחורף תחת הארץ וחשכו עיניהם ובצאתם משם בתקופת ניסן בקשו עשב השומ"ר וקנחו בו עיניהם ונתרפאו, גם עוף הנקרא אשטו"ר היה לו כאב גדול בבטן ובקש כבד הכלב ואכל ממנו ונתרפא, גם במיני העופות נראה בהם קצת שכל והוא טבע להם בעשיית הקטנים שיערבו תבן וקש בחמר שיהיה נאות וחזק ויעשו לו יסוד חזק, ומין הדבורים יעשו יערת הדבש בנין אריח על גבי לבנה נאה ובתכונה שתכיל הכוורת כמות רב מן הדבש, ומין העכביש שמזונה מן הזבובים אורגת כמין רשת וצדה אותם ואוכלתם, ומינים אחרים שיש להם תחבולות למזונותיהם ולרפואתם כמו שהאריך בעל שער השמים בכל זה במאמר ב' בהויית בעלי חיים, כמו שהביא ראיה מספרים אחרים, והרי כל זה נכלל בכתוב (איוב ל"ה) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, כמו שדחז"ל בפרק המוצא תפילין, שנתן להם חכמה להורות לנו דרך ארץ מהם, א"ר יוחנן אלמלא לא ניתנה התורה למדנו צניעות מחתול גזל מנמלה עריות מיונה דרך ארץ מתרנגול, ויש להן ציור ומחשבה לזה:

וכמו כן נוכל לומר כי לענין השירות גם כן הוטבע בטבעם בתחלת בריאתם שיכירו את מי שבראם ויודו לו בדמיונם, כמו שנראה מכתובי השירות ומן המדרש הנזכר למעלה כפי פשטן, וכן המינים הנמשכים מהם הוטבע טבע זה ביצירתם דומה למולידם שיכירו את בוראם ויודו לו בדמיון מחשבתם כעין מהותו, כמו שיש להם כח הדמיון והשכלה לדברים שצריך להם בקיומם בטבע כמו שנזכר למעלה, ובזה יצוייר תוכן אופן אמירת שירה למיני הבעלי חיים:

ויתפשט ענין זה גם כן לשירות הצמחים כשהן מחוברות לקרקע, כי לא יחסו שירה לתאנים ולענבים אלא לתאנה ולגפן ושאר האילנות שיש בהן כח נפש הצומחת, וכמו שיורו פשטי הכתובים אז ירננו עצי היער מלפני ה' וגו', יתרועעו אף ישירו, כי כמו שיש לנפש הצומחת כח בטבע להתנועע בשש הקצוות בצמיחתה, כן אפשר שיהיה לו כח בזמן פעולות צמיחתה בטבע, להכיר כי פעולתה היא ברצון בוראה, כי בזמן שאין מצטרף לה רצון הבורא תשיג בה קיצור וליאות לפעולת טבעה, וכמ"ש ועצר את השמים וגו' והאדמה לא תתן את יבולה, וכמו שאמרו ר"י כד איקלע לגבלא וחזנהו להנהו קטופי דהוו קיימי כי עגלי אמר עגלים בין הגפנים כו' אמר ארץ ארץ הכניסי פירותיך כו' לשנה איקלע ר' חייא חזנהו כעיזי כו' וכמו שהביאו בסוף כתובות (קי"ב), שנראה כי פעולתה היא בטבע ברצון הבורא יתברך ושיש בה כח בפעולתה לשתי בחינות הללו לפעול בטבע ושטבע זה הוא ברצון הבורא, וזהו ענין שירת כל האילנות כי כלל כונת כל השירות הוא שיש השגה בטבע בריאת נפש הצומחת שפעולתה היא בכח בוראה ואין כחה כל כך רחוק מכח נפש החיונית כי שתיהן נוצרות מן הארץ, וכמו שיש אפיסה בנפש הצומחת כשתעקר ממקום צמיחתה כן תאפס נפש החיונית כשתסתלק מחמר הבע"ח, וכמו שאמר הכתוב (קהלת ג') ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, וכיון שהן שוות לענין זה אינו רחוק שיצוייר שהאל יתברך הקביע בה הכרה זו כמו שיצוייר בנפש בעלי חיים כפי מה שציירנו למעלה.

כל זה הוא להאמין פרק שירה זו כפשטה שאומרים שירה כל אחד על האופן הנזכר שהוא כמו אמירה:

אבל לקרב ענין פרק שירה זו יותר אל השכל נאמר על דרך אחר, כי הוא ידוע כי כל מה שנברא בעולם נברא לצורך האדם וכמ"ש הכתוב אחר בריאת הכל נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש וגו', וענין הרדיה הוא לצורך והנאת האדם במאכלו ומשתיו ומלבושו וכל שאר צרכיו ורפואתו, כי בכל נבראי העולם יש הנאה כל? אחד בדבר ידוע וכולן הן צורך האדם, ולא לבד בדברי צורך הצריכין לגוף אלא גם כן בדברים המועילים לאדם בחכמה ובמדות, וכמו שדרשו על פסוק מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, שנתן להם חכמה להורות לנו דרך ארץ כמו שפירש"י ז"ל שם, וכמו שכתבנו למעלה למדנו צניעות מחתול, וגם מן הצמחים יש ללמוד וכמו שאמרו במסכת יום טוב חצובא מקטע רגלי דרשיעיא, שגוזלים וחומסים ומסיגים גבול ואין לומדים מחצובא, נטיעה מקטע רגליהון דקצבייא ודבועלי נדות, תורמוסא מקטע רגליהון דרשעים של ישראל כדאיתא התם. סוף דבר כי כל מה שנברא בעולם יש בו צורך והנאה לאדם לגופו או לנפשו, כי בכל אחד מהנבראים יש בו אי זה דבר בטבע או בסגולה שנהנה בו האדם, כי אפילו בעשבים הגדלים מעצמם על פני האדמה יש בהם תועלת עצומה בטבע או בסגולה לרפואת האדם ולצרכיו למכירים אותם, וכל שכן דמה שטורח האדם בזריעתו ודברים הצריכים לגידוליו מפני שתועלתם גלויה, וכן בבע"ח שיש לכל אחד תועלת שיהנה בו האדם הנלבב ויודע הנאתו ויהיה מהנה לאחרים גם כן, וכן בדומם באבנים טובות וכיוצא בהם וכל חלקי העולם בכולם יש תועלת והנאה לאדם כי הכל נברא לצרכיו ומכולם ילמוד עבודת ה' ותהיה יראתו על פניו לבלתי יחטא, שאם בכל מה שנברא בעולם יש לו בו תועלת ולכן נבראו כולם לתועלתו יחשוב וישכיל בזה כי לא היתה בריאתו לבטלה אלא לעבודת ה', וזו היא תועלתו המכוונת בבריאתו כי לא יעשה האלהים דבר בבריאת דברים הרבה לאין קץ להועיל למי שאין בו תכלית תועלת בבריאתו, וזו ראיה עצומה לאדם המשכיל לחזק ידיו בעבודת האלהים ובאמונת השארות הנפש, ובזה ישיג תכלית המקווה לצדיקים והוא חיי העולם הבא:

וצריך שיסתכל האדם ויחשוב כאילו כל אחד מהנבראים בפרט מהנזכרים בפרק שירה אומר לו הנה אנכי נבראתי בדבור בורא את הכל להנאתך ולטובתך ולא לתכלית אחר ולכן תקיים אתם תכלית בריאתך, וזהו הנרצה לחז"ל שסדרו פרק שירה זו לגמור שיחשוב האדם כי כל אחד מאלו המינים נבראו בדבר שיש בו תועלת לאדם בטבע או בסגולה ומהם ילמוד האדם לעבוד בוראו וכמו שנזכר, והשירה שייחסו לכל אחד מהם יש בהם הלול ושבח לאל יתברך והרי הוא כאילו אומר לאדם ראוי לך שתהלל ותשבח אותו על מה שברא אותי לתועלתך, והחכמים שידעו והשיגו אמתת טבע כל מין ומין מהם ייחסו לכל אחד השירה הראויה לו כפי טבעו ותועלתו לצורך האדם:

ואחר שנצטייר תוכן התיחסות שירה לבעלי חיים ולצמחים נחזור להשיב על מיני השאלות מתחלתן והוא מה שהוזכר שירה באלו השבעים הנזכרים בפרק שירה ולא המינים אחרים ובסדרם ויחוד השירה לכל אחד ובזמן שירתם, ולא נשמור סדר בתשובות אלא כפי מה שיזדמן וכפי מה שיוברק על השכל מן השמים בעת הכתיבה. וראינו כי קדמה ותעל הצפרדע על כל המשוררים בשירתה ובקדימתה ובגאותה לשחקים ולשאר המינים בהלולוה לאל, והיותה ממשלת ג' אלפים משל והיותה עוסקת במצוה גדולה, ולסבתה הוזכרו השחקים ושאר מיני המשוררים, והתחיל התנא בשמים ובארץ הכוללים הכל, ואחר כך בפרטי צבאות הארץ, מדבר לויתן דגים ימים מעינות שרצים ואילים שבהם, כי גם שהארץ אומרת שירה גם חלקיה ראוים לומר שירה, כמו האדם שנאמר בו כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך וכתיב ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, להורות כי בכל חלקי הארץ יש בהם תועלת למה שנבראו, מה שאין בחלק זה יש בחלק אחר, כי רוב הארץ היא מכוסה במים גם אחר שאמר האל יתברך יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן, שנתגלה אז כדור הארץ וחציה נשארת מכוסה בים אוקינוס והוא הים הגדול ובחציה המגולה אז חזרו המים אחר כך בימי דור אנוש בקצתה וכמו שדרשו על פסוק עד פה תבא ולא תוסיף ופא אשית וגו', ואם כן רוב העולם הוא ימים ונהרות ומעינות ולויתן ודגים ושרצים עומדים בתוכם, וכן המדברות שביבשה הם רוב היבשה כי אין ישוב בעולם כי אם ס"ו מעלות לצד צפון העולם, ושאר חלק הצפון וכל חלק דרום שהוא חצי העולם הוא שמם בלי ישוב מצד הקור, ומצד החום, וכמו שבאר כל זה בארוכה בעל ספר יסוד עולם בפרק שני מהמאמר השני, ולכן צריך שיתיחס להם גם כן שירה שבח והודאה להורות על מה נבראו, וכן פרט אחר כך צבאות השמים והם שמש וירח וכוכבים כיון שהם נשתנו לטובה מגשם השמים ראוי שיאמרו שירה בפני עצמם ולא יהיו נכללים בכלל שירת השמים והארץ, וכן העננים ועבים וברקים ורעמים וטל הם נחשבים צבאות השמים כמ"ש המכסה שמים בעבים, וראוי שיהיו מיוחדים בשירה, וגן עדן וגיהנם מפני שאין מקומם ידוע בארץ וגדולת השפעת זוהר השמים בגן עדן והשפעת האש מן השמים בגיהנם נצטרפו אל צבאות השמים ולצבאות הארץ. שדות וחיות שבו נחש תנינים עקרב חולדה עכבר חתול נמלה, כי הנחש נראה כי מתחלה היה נחשב בחיות השדה שהיה הולך על רגליו וכמ"ש והנחש היה ערום מכל חית הארץ וגו' ואחר שנתקלל נאמר בו על גחונך תלך וגו' ונכלל בכל השרצים הרוחשים על פני השדה, וצרך לו התנינים הדומים לו והעקרב וחולדה והעכבר, ומפני התיחסות החתול לעכבר הביא חתול סמוך לעכבר, גם כי היא חיה כי שירתם היא מעין מה שהוא הווה ביניהם, והנמלה נסמכה להם להיותה היפך מטבעם כי היא אינה ניזונית מן הגזל, ואחר כך התחיל בעופות והתרנגול היה הראשון שבהם כי ניתן לשכוי בינה יותר משאר העופות, ונמשכו אחריו יונה עגור עורב אווז נשר סנונית ונסמכו אליהם שממית זבוב רחמה גם כי אינם ממינם, ואחר כך השבלים והאילנות וירקות, וסמך להם ציה אווז הבר אונכי חסידה זרזיר צפורת הניזונים מן הירקות, ואחר כך חיות ובהמות דקות וגסות:

ונחזור אל הצפרדע אשר פצתה את פיה לומר לדוד אל תזוח דעתך עליך שאני אומרת שירות ותשבחות יותר ממך, מי הוא זה חומרה ומי הוא זה מהותה אשר מלאה לבה לדבר כן ולא לה בצפ"ר דע"ה ולא תבונה בה לומר שירה וכל שכן שירה חדשה, לא נביאה ולא בת נביאות מהצפרדעים שקיימו מאמר האל יתברך שנכנסו לתנורים המוסקים היתה לנביאה ולומר שירות העתידות ליאמר אחר כמה שנים ברוח הקדש על יד שלמה בן דוד מלך ישראל, וסוף תכליתה היא מאכל מין אחד שלא מן השמים אלא משפת הים מבני בלי שם כי לא הוזכר שמה:

ונאמר כי מה שזחה דעתו של דוד עליו כשסיים ספר תהלים שאמר יש בריה שבראת בעולמך שאומר שירות ותשבחות יותר ממני היה מפני שסיים בכל הנשמה תהלל יה הללויה שנזרקה מפיו ברוח הקדש, ועל זה אמר יש בריה שבראת בעולמך שאומרת שירות והוא גם כי כל הנשמות מהללים אותך כמו שסיימתי בספר תהלים, ורמז במה שאמר יש בריה שבראת בעולמך ולא אמר יש בריה בעולם, להורות על המינים הראשונים שנבראו בעולם קודם בריאת אדם כי העולם היה מיוחס לו יתברך, כי אחר שנברא אדם נאמר בו וירדו בדגת הים ובעוף השמים וגו' ובכל הארץ וגו' וכתיב והארץ נתן לבני אדם, ואלו המינים הראשונים שנבראו אז היה להם יתר שאת ומעלה על המשתלשלים מהם להיותם יציר מאמרו יתברך שאמר שיהיו, והיו בגדר וערך מה שהיה לו לאדם הראשון יתר שאת ומעלה בחכמה ובמדות מכל זרעו הבאים אחריו להיותו יציר כפיו של הקב"ה, וכפי גדר וערך זה היה חומרו גם כן נקי וזך משאר האנשים הנמשכים אחריו, וכבר נודע מה שאמרו חז"ל על אדם הראשון כי האציל משנותיו שבעים שנה לדוד המלך כשהראהו האל יתברך דור דור ופרנסיו כו' וראה כי לא היו לו לדוד כי אם ימים מועטים, ונמצאו שנותיו של דוד הם שנותיו של אדם הראשון והרי הוא כאילו היה הוא כיציר כפיו של הקב"ה כיון ששנותיו היו מיציר כפיו, והיה לו יתר שאת ומעלה מכל בני דורו מצד זה, ובזה השיג שנצנצה בו רוח הקודש להודות לאל יתברך בשירות ותשבחות אשר לא קדמו אדם בהם לצרפם עם מזמור המיוחס לאדם הראשון ומזמורי תשלום עשרת הזקנים בכתב ספר הקדש ואחריו לא יקום כמוהו בשירות ותשבחות לאל יתברך, ומפני זה זחה דעתו עליו כי ידע כי שום אדם ילוד אשה לא אמר שירות ותשבחות לאל כמוהו, וכל שכן בעלי חיים הנולדים מהנבראים הראשונים, אלא שאמר על הנבראים הראשונים בעולמו קודם אדם הראשון יש בריה מהם שאומר שירות ותשבחות לפי ערך היותה בע"ח יותר ממני כפי ערכי שיש בי נפש המשכלת ושנותי וימי הם נאצלים מאדם הראשון שהוא יציר כפיו של הקב"ה. ועל זה נזדמנה לו צפרדע, כלומר עלה בדעתו ומחשבתו כי הצפרדע הראשונה יכולה לענות לו ולומר אל תזוח דעתך עליך שאתה כיציר כפיו של הקב"ה שאני יציר מאמרו יתברך ואני אומרת שירות ותשבחות לאל יתברך כפי ערכי בהיותי בע"ח שורץ על הארץ יותר ממך ולא עוד אלא על כל שירה שאני אומרת ממשלת עליה כו':

עוד נרמז במה שסיים כל הנשמה תהלל יה הללויה, כי בעוד הנשמה בגוף האדם העכור אין האדם יכול להלל לאל יתברך בכל נשמתו בצד היותו מצטרפת עם החומר אבל כשהיא מסתלקת מן הגוף בהשיגה תכלית המבוקש בעולם הזה אז הנשמה כולה תהלל לאל יתברך, כי אין לה דבר מונע מלהשיג מעלתו יתברך להללו כראוי, ועל זה זחה דעתו עליו ואמר יש בריה שבראת בעולמך כו' לא אמר יש אדם שבראת בעולמך כי כל האנשים הם מהללים לאל יתברך כמוהו בפחות או יותר, אלא אמר בריה, והוא שלמיני הבעלי חיים והצמחים ושאר הדברים הנזכרים בפרק שירה שאין לנפש הצומחת או החיונית שום השארות שיהללו נפשותם לאל יתברך אחר הפרדם מן הגוף כמו נשמת האדם שהיא מהללת אותו בכל מאודה, כמ"ש כל הנשמה תהלל יה וגו', ולכך אמר יש בריה שבראת בעולמך והם בריות בעלי נפש הצומחת וחיונית אשר הם נבראים כולם יחד בגוף ונפש מן העולם הזה, וכמו שאמר הכתוב תוצא הארץ נפש חיה וגו', לא כמין האנושי כי נשמתו אצולה מאתו יתברך כמו שכתוב ויפח באפיו נשמת חיים, ועל זה נזדמנה לו בדעתו צפרדע אחת שתוכל לומר אל תזוח דעתך עליו בהיות לך השארות נפש להלל לא יתברך בעולם הזה ובעולם הבא, שגם כי אין לי השארות נפש אני אומרת שירות ותשבחות יותר ממך בעולם הזה, והיתה היא ראשונה להשיב בדבר של קדושה ושבח ה' מפני שהיא גדלה בשפת הנהרות והיאורים והרי היא כאלו גדלה במים ובארץ ויש לה חיות בשני המקומות לא כדגים שאין להם חיות חוץ למים, ויש בה מתועלות הנבראים מן הארץ והנבראים מן המים והיא שלוחה להשיב על כולם, ועל זה אמרה יותר ממך כי יש לי חלק בשני מינים הנזכרים ואני אומרת שיר ושבח לאל יתברך משני פנים והם שלשה מצד שהוא מורכב משניהם, וזהו שאמרה ולא עוד אלא שאני ממשלת על האל יתברך ג' אלפים משל כדכתיב וידבר שלשת אלפים משל כו' כל אחד מן השלשה ירדוף אלף, והוא רמז להפלגת השיר והשבח אשר היא אומרת כפי ערכה:

ואפשר לומר גם כן כי מה שנזדמנה לו צפרדע ולא בע"ח אחר, והוא כי היא היתה אם כל חי הראשונה שקיימה מאמר האל יתברך לקדש שמו לעיני כל מצרים במכות אשר באו עליהם, שהיו מכללם ארבעה מיני בעלי חיים צפרדע כינים ערוב ארבה, והיתה לה קדימה זמנית על השאר, וגם נתפרסמה וניכרת קיום שליחותה מאת האל יותר מן השאר במה שאמר הכתוב ועלו הצפרדעים וכתוב אחר הכאת המטה ותעל הצפרדע, שעלתה במאמר האל יתברך ליבשה חוץ מטבעה שהיא נבראת במים, וגם במה שכתוב ובתנוריך ובמשארותיך כפי מה שדרשו חז"ל שנתנו עצמן לשרפה במאמר האל, דומה למה שהשיבה היא בשירתה ולא עוד אלא שמין אחד יש כו' ונוטלני ואוכלני כי לכך נוצרתי מתחלת הבריאה:

וקרוב הדבר להאמין כי דוד המלך ע"ה חבר וסדר פרק שירה זה ברוח הקדש שנתוסף בו כשסיים ספר תהלים, וזחה דעתו עליו על שהפליג בתשבחות האל יתברך יותר מן הקודמים וכפי שכתבנו למעלה, ונזדמנה בדעתו הצפרדע ונתגלה לו ברוח הקדש השירה שהיא אומרת והמצוה שהיא עוסקת בה לקיים מה שנאמר אם רעב שונאך וגו', ונתגלה לו ברוח הקדש אז גם כן שירת השמים והארץ וכל צבאם, ומפני שנתגלה לו לדוד ברוח הקדש פרק שירה זה אחר כלותו מעשות כל אלה השירים ותשבחות שעשה בספר תהלים שנתוסף בו רוח הקדש, אמרו חז"ל כי כל האומרו זוכה ללמוד ותלמודו מתקיים כו', כי יש בו יתר שאת ומעלה בענין זה מספר תהלים, שכל מזמור יש בו סגולה להנצל מרעה או להביא טובה פרטית כפי מה שידוע משמוש תהלים, ופרק שירה הוא מיוחד ומסוגל לדברים כוללים כל מיני הצלה וצורך חיות האדם לשבח לאל יתברך בעולם הזה ובעולם הבא, וכמו שהעיד עליו רבי אליעזר הגדול שכל העוסק בפרק שירה זו בכל יום שהוא בן העולם הבא ונצול מפגע רע כו' מה שלא הועד על מי שעוסק בספר תהלים בכל יום כי גם שרוב השירות הן מספק תהלים אפילו הכי הן נלקטות אחד לאחד למצוא חשבון לשירת כל מין ומין, וכשהאדם עוסק בהן בידיעתו כשהן שירות שאומרות אותם המינים הנזכרים יש בהם תועלת יותר מכל דבר רע, דוגמת התועלת המושג לכל א' מהמינים הנזכרים בשירה ההיא והוא קיומה במינה ופרנסתה המזומן לה מתחלת בריאתה, כי זהו תכלית בריאתה, וכמו כן האדם האומר ועוסק בפרק שירה ההיא משיג תכלית בריאתו והוא בן עולם הבא וניצול מן הפגעים הנזכרים כדי שיהיה לו הכנה להשיג התכלית ההוא המבוקש, ולכן שנה בברייתא כל העוסק ולא כל האומר, כי ענין העוסק הוא לדעת עניני הדברים וכונתם לתועלת ואושר האדם, כי מה לנו עם שירת הבעלי חיים והצמחים והדוממים הרי יש לנו שירות המיוחדות לאדם כשירת הים וכל התורה כולה, ונביאים וכתובים יש בהם שבח והודאות לאל יתברך כי אלו השירות משם נחצבו, ומהו יתרונם לשבח למי שעוסק בהם, אלא הענין הוא כי אלו השירות אין מכוונות לעצמן אלא לזולתן, והוא לשמוע עצה ולקבל מוסר מן השירות האלו אשר הן מיוחסות לאותם שהם למטה כמה מדרגות ממדרגת האדם, למען נחכים באחריתנו ונחדול מעושק ידינו לעשות חקי רצונו בלבב שלם בהיותנו משוררים, כי הבעלי חיים ושלמטה מהם יודעים רבונם ומתכוונים לשבחו ולפארו וכל שכן אנחנו הנוצרים לכך:

ובספר הזוהר פרשת פנחס אמרו אף הוא פתח ואמר לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני, האי קרא אמר דוד בשעתא דהוה אזיל על כיף נהרא והוה אמר רבונו של עולם כלום הוה בר נש בעלמא דאודי ומשבח לקיבלך כוותי איזדמנא ליה צפרדע אחת אמרה ליה דוד לא תתגאי דאנא עבדית יתיר ממך דמסרית גופאי על מימרא דמרי דכתיב ושרץ היאור צפרדעים והא אוקמוה, ותו דאנא מזמר ומשבח ליליא ויממא דלא שכיבו, בההוא שעתא אמר דוד ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני וגו'. הנה זה המאמר נוטה ממאמר פרק שירה על ענין ועל זמן מציאותו. אם הענין, הוא בפרק שירה נשתבחה הצפרדע יותר מדאי במצות ושירות ממה שנזכר בזוהר, ואם על זמן מציאותו מה שנאמר שם אמרו חז"ל על דוד מלך ישראל שבשעה שסיים ספר תהלים זחה דעתו עליו ואמר יש בריה כו' באותה שעה נזדמנה צפרדע אחת כו' ויש בין מזמורים ה' לא גבה לבי לסוף הספר כמו עשרים מזמורים, ואפשר לומר כי בזוהר לא האריכו לומר את כל דברי השירה הזאת ששרה הצפרדע כמו שנזכר בפרק שירה ולא הביאו הענין אלא על פסוק אחד לא גבה לבי וגו', וזמן מציאות זה היה גם כן בשסיים ספר תהלים כמו שהוזכר בפרק שירה, כי פה נאמר הכל בביאור, ומה שאמר בזוהר בההוא שעתא אמר דוד ה' לא גבה לבי וגו' הוא שהזכיר הפסוק שכבר אמר במזמור ההוא, כי מזמורי דוד המלך ע"ה היה אומר אותם ברוח הקדש כשהיה צולח עליו רוח ה' המדבר בו ומלתו על לשונו בלי שתקדם לו ידיעה על הדבר הנדבר בו:

ונחזור אל פרטי השאלה הראשונה ואומר, כי כל אלו השבעים שנזכרו בפרק שירה נזכרו שמותם בתורה נביאים וכתובים וראוי שיתיחס להם אמירת שירה, רובם נזכרים כמה פעמים, וגיהנם נזכר גיא בן הינום ושמות אחרים שיש לו, חתול תרגום איים חתולייא, תרנגולא הוא שכוי, אווז, סנונית תרגם עגור סינוניתא ואף על פי שנזכר עגור למעלה בשירה שאפשר כי סינוניתא היא מין עגור, רחמה הוא רחם הכתוב בעופות, ציה היא ציים איים מרטליינ"א, אונכי זרזיר מין עורב, פרוגית תרנגול קטן, פיל הוא שנהבים הכתוב במלכים ובדברי הימים:

אלא יש מינים הרבה נזכרים במקרא ולא הוזכרו באמירת שירה גם לא נכלל בכלל שום אחד מפרטי מינים אלו השבעים. ואומר כי נראה שהנביאים ז"ל היו מקובלים כי כיון שכל מעשה בראשית בדעתם נבראו בצביונם נבראו כו' אם כן הם חייבים לתת הודאה לאל יתברך על חלקם, כל אחד כפי כחו או כפי סגולתו, כי בהיותם ברואי ה' יש בכולם הכנה לשלא יהיו כפויי טובה להודות למי שבראם והמציאם, בפרט אחר שנודע מציאותו יתברך והשגחתו בנתינת התורה, כמו שישראל וקת האומות מודים לאל יתברך ומהללים שמו כמו כן כל בריותיו אשר נבראו במאמרו, וכמ"ש המשורר הללויה הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים הללוהו וגו' והמים אשר מעל השמים יהללו את שם ה' כי הוא צוה ונבראו וגו' הללו את ה' מן הארץ תנינים וגו' אש וברד וגו' ההרים וכל גבעות עץ פרי וגו' רמז וצפור וגו', ועל כן סדרו בפרק שירה קצת הנבראים שמצאו להם פסוקים בתורה או נביאים או כתובים אשר היו נזכרים בהם או מתיחסים לשבח או שירה לכל אחד מהם ואמרו שמין כך ראוי שישורר לאל יתברך בפסוק ההוא שנזכר בו המין ההוא, או שראו שהפסוק היה מתיחס למין ההוא שישורר בו, כמו שיחסו לשירת השמים שאומר השמים מספרים כבוד אל וגו', והארץ לה' הארץ ומלואה וגו' מכנף הארץ זמירות שמענו וגו', מדבר ישושום מדבר וציה וגו' ירונו יושבי וגו', שיש בפסוקים אלו זכרון המשורר וענין שירה או הלול לאל יתברך, ולויתן שהוא משורר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו אף על פי שלא נזכר לויתן בפ' ההוא ויש פסוק שנזכר בו, כן נראה כי היו מקובלים כי זה הפסוק הוא שירתו, כי לויתן הוא סעודה לצדיקים לעתיד לבא, והוא כמו שאומרים לצדיקים שיודו לה' על כי בסוף העולם יהיה חסדו מצוי עמהם לסעודה ההיא. דגים ימים נהרות מעינות פסוקי שירתם הוא מתיחס אליהם והם נזכרים בהם ודגים הם בכלל מים רבים, שרצים המשוררים יהי כבוד ה' לעולם וגו' ואילים שבשרצים ישמח ישראל בעושיו בני וגו', שמש ירח כוכבים עבים ענני כבוד גשמים ברקים טל כולם נזכרו בפסוק שירתם, גן עדן וגיהנם שירתם מוכיח ומתיחסת אליהם, שדות וחיות שבשדות גם כן, ונחש ותנינים סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים על שהיה הולך בקומה זקופה ונכפף, ועקרב וחולדה שירתם מתיחסת אליהם, עכבר וחתול גם כן שירתם מוכחת עליהם. וכן נמלה ותרנגול ענין הפסוק מוכיח עליהם, וכן השאר שמותם או שפתם בשירתם או השירה מוכחת עליהם:

והנה בשבעים מיני משוררים אלו נמצא בהם כ"ב מיני מאכל, מיני צמחים תשעה, ומיני בעלי חיים טהורים י"ג, סימנים אותיות התורה ב"ך יברך ישראל ברכת הנהנין, ול"א בעלי חיים טמאים סימן ל"א תאכל כל תועבה, וט' בשמים כנגד ט' גלגלים עם גלגל יומי, וח' בארץ סימן ומה הארץ השמ"נה היא, וט' מיני צמחים החמשה הם פירות אילן וד' מיני צמחים וג' מיני שבלים וירקות, ויש כמה מיני פירות נזכרים במקרא ולא הוזכר בהם שירה בפני עצמם אלא בכלל שאר האילנות שאומרים אז ירננו כל עצי לפני ה' כי בא לשפוט את הארץ, ושום ירק פרטי לא נזכר בשירות אלא שנכללו כולן בשירת ירקות שבשדה שאומרות תלמיה רוה נחת גדודיה וגו', וגם בכלל ירקות הם פרי האדמה. והנה כלל העולם התחתון הוא דומם צומח בע"ח ומדבר, ויש במשוררים האלו מן הדומם והם ארץ מדבר שדה, ובהם נכללים כל מיני הדומם כי הם נוצרים מהם כסף וזהב ופנינים ומרגליות, ארץ כולל כל העולם ויש בה ב' חלקים מדבר ושדות, מדבר מקום שאינו ראוי לצמיחה ויש בו מוצא כל מיני המתכות ולא יתיחס שירה לשום דומם פרטי אף על פי שיהיה חשוב ככסף וזהב ומרגליות כי אם לשלשה, ארץ שנכללו בה כל בריות העולם ושירתה היא לה' לה' הארץ ומלואה שעם היותה דומם היא היתה אם כל חי, כי גם שכל הבריות הם מד' יסודות עיקרם הוא העפר, והיא משוררת כי כל מה שיוצא ממנה הוא מאתו יתברך כי לו הארץ ומלואה מלא כל הארץ כבודו, כלומר הארץ ומלואה היא מכבודו ולכבודו כמ"ש כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו', ומפני שאין חומרה שוה כי קצתה מצמחת וקצתה שממה, נתיחדה שירה לכל אחד משני חלקיה, חלק אחד אשר ממנה ניזונים בני אדם אומר ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, כי בחכמה נוסדה הארץ וכל אשר בה צמחים ובעלי חיים מה שראוי לכל אחד מהם הוא צומח במקומו כי מה שראוי לזה למאכל אינו ראוי לזה, ובחכמה השם יתברך מכין לעורב צידו ונותן לבהמה לחמה, ומדבר השמם שאינו מצמיח גם הוא משורר על מה שיוצא ממנו מתכות ושאר דברים אשר הם לכבוד ולתפארת לב"א:

וימים נרות מעינות ענני כבוד גשמים ברקים, גם כי הם נחשבים למין דומם הם מתנועעים ונובעים דומים לצומח, ולכן נתיחס להם שירה וכולם צורך מחית האדם:

ונתננו איזה טעם לאותם שלא הוזכר בהם שירה, אבל לאותם שהוזכר בהם שירה מצמחים ובעלי חיים אשר יש אחרים הגונים ומעולים מהם כמו זית ורמון ואתרוג שהוא פרי עץ הדר למצוה המשובחים יותר מן התאנה, וכן שאר פירות טובים ויפים לא הוזכר בהם שירה פרטית אלא בכלל שאר אילנות, וכן בבעלי חיים בעופות הוזכרו תרנגול יונה פרוגית אווז הבר צפורת סינונית, וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורים מרובים מן הטמאים ולכך לא מנה אלא הטמאים שהם מועטים כ"ד מינים, ולא חסידה אשר עושה חסידות עם חברותיה, ולא שום אחד מן המפורשים בתורה בכ"ד עופות, והזכיר סינונית שהיא אחת מהמינים בלתי מפורשים ולא הוזכר שמו בכל המקרא, ובעופות הטהורים הזכיר אווז הבר והניח הבייתי, ובחיות לא הזכיר אלא צבי ודלג האיל הקודם לו בפסוק, וגם לא הזכיר דרך כלל שאר חיות כמו שהזכיר בבהמה דקה וגסה אלא חיות שבשדה, והזכיר שור בפרט מן הגסה ולא הזכיר שה ועז מן הדקה כמו שכתבנו למעלה, וגם בבהמה גסה טמאה הזכיר פרטים טמאים והשאיר אחרים, ולא חזר לכלול אותם ולומר בהמה גסה טמאה, ואת החזיר שעתיד להחזירו לישראל ולא זכר שסועי פרסות רגליו. והוא ידוע כי מי ששנה פרק שירה זה ידע טעם כל אלו הענינים והם נרמזים בפסוקי השירות ולא השגנום עד שיערה עלינו רוח ממרום:

ועל שאלת אם אומרים שירה זו בכל יום או בכל שבוע או חדש נראה לומר שאומרים אותה בכל יום בבקר, שאז נהנים מיצירת העולם, וכמו שהאנשים לאור הבקר יקומו להודות לאל יתברך על שהחזיר נשמתם לגופם שהוא כעין יצירה חדשה, כן כל הברואים נהנים בעלות השחר מיצירתם ואומרים שירה, בפרט הבעלי חיים המדבריים בבקר מבקשים אוכל לנפשם כאמרו הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם, כי אין מי שיזמין להם אלא הוא יתברך תזרח השמש יאספון וגו', והבעלי חיים הביתיים קווים לה' יחליפם כח בכל בקר לצאת לפעלם, כי בעליהם נותנים טרף לפיהם, וכלל כולם נותנים הודאה לאל בכל יום בבקר ומשוררים שירתם, גם הצמחים בטל בקר ויזרח שמש עליהם אז הוא זמן גידולם ואומרים שירה, כי בעודם גדלים בארץ שהם צומחים בכח נפש הצומחת הוא שאומרים שירה לא אחר שנחלשו כי פסקה מהן כח הצמיחה, וכמו ששנינו בפרק שירה גפן או תמר תפוח תאנה שאר אילנות כו', שנראה כי על עץ הגפן והאילנות הוא שאומר שירה לא על פירות התלושים שפסקה מהן גידולן ובישולן, גם הדומם כארץ ומדבר אשר הם אם כל חי שהבעלי חיים ניזונים מהם וכל הצמחים גדלים בהם ראוי ששירתם תהא בזמן כל היוצא מהם, וכן שמש וירח וכוכבים כמו שהשמש בבקר יוצא להשתחוות למלכו של עולם, כמו כן ירח וכוכבים שנאצל אורם ממנו משוררים בבקר, וכן כל בשאר הבריות לויתן דגים ונהרות כו' כולם נבראו לצורך העולם ושירתם קבוע בזמן הכולל כל העולם:

וכל אלו בעלי השירות מתקבלת ורצויה שירתם לפני הקב"ה על כי אינה על מנת פרס, כי אינם צריכים לשום דבר, כי מעת יצירתם טובם וכל צרכם עמם בטבעם יודעים במה שיהיו ניזונים ונמשכים אחריו, וכשיחסר להם אינם מתפללים לשאול צרכם כי אינם יודעים שיחסר להם כי אם בשעת החסרון וגם אז אינם יודעים למי שיפנו לעזרה, אלא האל יתברך ברחמיו על כל מעשיו פונה אליהם ונותן לבהמה לחמה ולבני עורב אשר יקראו לעורב ולא יענם העורב, אלא הוא יתברך בטובו, וכתיב הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם שהם מבקשים אכלם ואין מי שיתן אלא הוא יתברך, ועכ"ז שירתם משובחת להם שאינה אלא תשבחות לאל יתברך שהוא חלק אחד מן התפלה, ולא שאלת צרכם והודאה על חלקם שהם שאר חלקי התפלה. ולכן נקראת שירה ולא תפלה שכל אחד אומר פסוק שלו כענין שירה לאל יתברך על שיצרם בטבעם שיהיה מוכן להם מאכלם ולא יצטרכו לטרוח אחריו, ואפילו הכלב שמזונותיו מועטין כי אינם אוכלים עשב שאין לו מזון מוכן אמרה תורה לכלב תשליכון אותו, ועל זה נצטער רבי ישעיה והתענה כמה תעניות ממה זכו הכלבים לומר שירה, כי כל שאר הבעלי חיים יש להם סבה על שהאל יתברך הכין מזון ומאכל לכל אחד ונותן הודאה. אבל כלב שאין לו מאכל מוכן והוצרך האל יתברך להשהות מזונותיו במעיו ג' ימים, ועכ"ז אומר שירה מאין זכו לומר שירה לבורא עולם יתברך שלא הזמין לו מאכלו כשאר הבעלי חיים, כי יש לו בזה יתר שאת ומעלה מן שאר בעלי חיים שאומרים שירה על שהאל יתברך הכין מזונו, ובכלבים כתיב עזי נפש לא ידעו שבעה כי אינם שבעים לעולם, והשיבו לו מן השמים על מ"ש ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו וגו' ועל זה זכו מדה כנגד מדה לשורר לאל בלשונם, ולא עוד אלא שזכו לעבד מצואתם ספרי תורות, גם כי מזונותיהם מועטים היה תועלת בהם לדבר מצוה מה שאין כל בשאר בעלי חיים שמזונותיהם מוכנים:

ובני אדם שצריכים לחם לאכול ובגד ללבוש בכל יום וקשים מזונותיו של אדם, צריכים להתפלל בכל יום לאל יתברך על מזונותיהם ושאר צרכיהם, ושינצלו מפגעי עולם כדי שיוכלו לעבדו ולקיים תורתו ומצותיו, ותפלתם כוללת שבח לאל יתברך כעין שירת הבעלי חיים, ושאלת צרכם בברכות אמצעיות, ונתינת הודאה בג' אחרונות, ועל זה שבחו חכמים לכל העוסק בפרק שירה זו שיזכה לכמה דברים טובים, על כי אין בה אלא שבח לאל יתברך, ועל כי בני אדם צריכים בכל יום לאל יתברך לכמה דברים מזון וריוח לעסוק בתורה ובמצות והצלה ממקרי הזמן הם צריכים להתפלל בכל יום "שחרית "מנחה "ערבית, שמ"ע ישראל, כי הם מצווים עליהם ולתועלתם בשלשה זמני שנויי העולם, בזריחת השמש בעליתו, ובירידתו אחר חצות, ובהעברתו שהוא תפלת הלילה:

ועל שינוי זמנים אלו תקנו האבות התפלות, כי בשינוי הזמן קרה לכל אחד מהם שניצול דרך נס, אברהם אבינו ניצול מאור כשדים מכבשן האש ותקן תפלת שחרית שהוא שינוי הראשון ההווה בכל יום. ויצחק אבינו ניצול בעקידה ותקן תפלת מנחה אחר חצות שהוא שינוי השני ההוה בכל יום. ויעקב אבינו קרה לו נס שניצול מאליפז בן עשו שהניחו ערום מכל ובמקלו לבד עבר את הירדן, ותקן תפלת ערבית בכניסת הלילה שהוא שינוי ג' ההווה בכל יום, וכן יהיה רמז לעתיד כמו שנתקבלה תפלתם בזמנים אלו כן תקובל לבניהם בעת צרתם, וגם כי אברהם אבינו קיים כל התורה כולה ואפילו עירובי תבשילין והיה לו לתקן גם תפלת מנחה וערבית, אלא שהניח מקום להתגדר בו שיהיו ג' התפלות שבזמן שלשה השינויין מתוקנות על יד שלשתם לזרעם, ועכ"ז היה אברהם אבינו ע"ה מתפלל בכל יום תפלת מנחה וערבית אלא שלא תקן ולא צוה לבניו אחריו עליהן אלא על תפלת שחרית שתקנה הוא לבניו ולכל ביתו אחריו, והם יתקנו תקון קבוע מנחה וערבית כמו שנזכר:

גם החתול מזדמן לו העכבר שהוא מאכלו בבקר ואומר שירה, גם הזבוב המצוייה עם בני אדם יותר משאר שרצי העוף וכשרואה שאין ישראל עוסקים בתורה בזמן נתינת התורה בהיות הבקר שהיתה גם היא שם, אז אומרת קול אומר קרא התורה שניתנה בקולות וברקים אומר קרא וגו', גם התרנגול נתן בקולו עד אור הבקר בקול שביעי עת לעשות לה' וגו':

ועל השאלה למה נתיחדה השירה לכל אחד באותו פסוק ולא בפסוק אחר בפרט כשלא הוזכר שם המשורר בפסוק שנתיחד לשירתו, גם הפסוקים שהוזכר בו המשורר יש פסוקים אחרים שנזכר בו למה היתה שירתו בזה ולא בפסוק אחר שהוזכר בו גם כן, ונתחיל מן האחר שבמשוררים והם:

שמים שאומרים השמים מספרים וגו' היא השירה היותר משובחת מכל הפסוקים שנזכו בו השמים, והוא כי בבריאת השמים חומרם וגובהם וגודלם יודע כבודו וגדלו החזקה. ומעשה ידיו שהם בעולם התחתון מגיד הרקיע, שעל יד המאורות והכוכבים שברקיע יגידו האיצטגנינים מאשר יבא עליהם:

ארץ מה היא אומרת לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה, גם כי מהרקיע יש הוראות על מה שיקרה בארץ הכל מה' כי הוא סדרם על תכונתם, וכשירצה הוא משדד המערכות, בין בדברים ההווים בארץ ובמלואה שהם הדברים היוצאים מן הארץ דומם וצומח ובעלי חיים וכל הנעשה מהם, בין באנשים שהם יושבי תבל ושוכני ארץ, הכל הוא מאתו יתברך מכנף הארץ זמירות שמענו וגו', לא אמר מכנפות הארץ זמירות אלא אפילו מכנף אחד של ארץ הרבה זמירות שמענו, ומכנף אחד נשמעו הזמירות בכל כנפות הארץ, הזמירות של כל כנף וכנף מן הארץ נשמעו בכל הארץ, וזהו צבי והדר לצדיק, כי אם זמירות כנף הארץ נשמעו כל שכן תפלת הצדיק כי תפלת צדיקים רצונו:

או יאמר כי בכלל הזמירות של כנף הארץ הוא שמהללים את הצדיק ואומרים שהוא מעמיד הארץ וצדיק יסוד עולם, והצדיקים אומרים כל אחד רזי לי רזי לי, הרז והסוד של הישועה לי כלומר לאומה ישראלית ולא לאומה אחרת, ורזי לי לדור שבו יתקיים זמן הישועה, אוי לי כי דורי זה סבלו חבלי משיח בוגדים בגדו בכל הדורות ואני סבלתי הצרות:

מדבר אומר ישושום מדבר וגו'. בהיות המדבר מקום שמם וכמו עקרה שלא ידלה לא תזרע ולא תצמיח ולא תעלה בה כל עשב, לא היה לו מקום לומר שירה, אלא מפני הבטחה זו שכתוב ישושם מדבר וציה וגו' כי לעתיד תשיש ותגל ערבה כי יבקעו במדבר מים נהרות בישימון, ואמר לשון ששון במדבר וציה וגילה בערבה, כי הערבה יותר מוכנת להיותה נזרעת מן המדבר וציה, ולכן תגיל הערבה שהוא יותר מן הששון כדכתיב אף גילת ורנן, ולהיותה מוכנת יותר תפרח הערבה כחבצלת יותר מהמדבר וציה שיהיה בהם מים וזרועיה לבד יצמיח, ישאו מדבר ועריו כשיהיו במדבר ערים ישאו קול ברנה ומאין ערבה במדבר כי חצרים תשב קדר, וירונו יושבי סלע שלא היה בו ישוב ומראש הרים יצווחו לאנשים שיבואו לראות ישועת ה':

לויתן אומר הודו לה' כי טוב וגו'. לא היתה שירתו על שמו, כי במקום שהוזכר שם לויתן לא הוזכר לשבח, כמו לויתן זה יצרת לשחק בו, תמשוך לויתן בחכה, רצצת ראשי לויתן, על לויתן נחש בריח, ולכן הוא משורר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, כי כשם שמברכין על הטובה כן מברכין ונותנין הודאה על הרעה וסוף הטובה לבוא, ולכן אומר הודו לה' כי טוב על העבר, כי לעולם חסדו לסוף העולם ימשך חסדו בסעודת לויתן:

דגים אומרים קול ה' על המים וגו'. נתיחד פסוק זה בשירת דגים על שהם וכל הגדילים במים כמותם הוא דרך נס בערך בריות הגדילות ביבשה כי אין להם חיות תוך המים, וכן יש בריות גדילות תוך הארץ ותוך האש המו הסלמנדר"א, וכמו שכולן אין להן חיות אלא במקום גדילתן במים או באש או בעפר, כן הגדילות ביבשה אין להן חיות בתוך המים או האש או העפר, וגם כי כולם נבראו מד' יסודות, עירוב הד' יסודות בכל הבריות מורה כי לא היה אפשר מציאותם ובריאתם מאחד מן היסודות לבדו, כמו שאין הבריות שביבשה חיות תוך אחד מאלו היסודות, ובעירוב כולם ומזיגתן כפי מה שבראן הבורא יתברך יש להם מציאות וחיות, זולת יסוד האויר שהוא יותר דק ושוה למציאות וקיום הבריאות משאר היסודות שהם עבים, אפילו האש שלהבת שלו נראית בעין מה שאין כן ביסוד האויר שהבריות יש להן מציאות וחיות בתוכו מפני שהוא מתדמה לנפש הרוחנית והחיונית, ואם יהיה איזה הפסק בין הנפש והרוח המצוי יקרה הפסק בחיות האדם, וכאמרנו בררכת אשר יצר כו' שאם יסתם אחד מהם כו' ובהיות חיות הדגים וכל הגדילים במים הפך טבע לערך הבריות הגדולות ביבשה אומרים שירה זו קול ה' על המים וגו', כי גם שהן היפך טבע הבריות של יבשה יש לבריות מהלך דרך אניה בלב ים שלא יעלו המים עליהם וישטפום, ועל זה אמר הכתוב קול ה' על המים, כי מקול ה' יחתו המים לבלתי שטוף העם ההולכים בה, זולת בהצטרף אל הים הרוחות החזקות הנושבות בה, כי אז לפעמים יטבעו ההולכים עליה, וגם אלו הדגים והבריות הגדילות בימים ובנהרות הרעים אל הכבוד עליהם, שיוצרו ושיתקיימו הבריות הגדילות, כי זהו כבודו כי כל אשר ביבשה יגוע במים ובהם יהיו נוצרים וחיים כמה בריות כמו שכתוב (תהלים ק"ד) זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות שם אינו יהלכון לויתן זה וגו', רמז אל שני הדברים הנאמרים, ואמר ה' על מים רבים על אשר שם חול גבול לים חק עולם, ולא ניכר נסו כמו שקרה בימי קדמונים שצפה הים עד יפו ועד עכו, וכמו שדרשו על פסוק עד פה תבא ולא תוסיף ופא אשית בגאון גליך, כי גם שהם מים רבים ה' הוא עליהם שלא יעברו, ולרמוז שלשת הנסים האלו ההווים במים ומפני שהם כבר כמו הרגל אינו נראה נס, לזה נתיחד פסוק זה לשירת הדגים אשר הם משוררים על נס הנעשה עמהם ועם זולתם והם ג' חלקי הפסוק:

ימים אומרים מקולות מים רבים כו'. שירת הים רומזת על שירת הדגים שאומר קול ה' על המים, קול תחלת הפסוק מושך עצמו ואחרים עמו, קול ה' על המים וקול אל הכבוד הרעים, ובאמרו ירעם בקולו נפלאות וקול ה' על מים רבים כי בקולו יתברך היו נסים אלו הג' הנרמזים בכתוב, ועל זה אמר הכתוב בשירת ים זו מקולות מים רבים כי קול לו קול אליו וקול גם כן על מים רבים שהם שלשה חלקי הכתוב מאותם הקולות שנאמרו באותו הכתוב על מים רבים, משם יובן כי אדירים משברי ים, שהוצרך לקרות עליהם ג' קולות ועכ"ז אדיר במרום ה', כי ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו להעמידם ולהשקיטם שלא יציפות את העולם:

נהרות אומרים נהרות ימחאו כף וגו' נשאו נהרות ה' וגו'. כבר הקדמנו בתת טעם וציור לשירות הבעלי חיים, כי כיון שכולם בצביונם נבראו לצורך האדם שנבראת עולם בגללו, ומהן ללמוד מהן מדות כמו שכתוב (איוב ל"ה) מלפנו מבהמות ארץ וגו', ולכן כל אחד מהנבראים הנזכרים בפרק שירה זו הוא משורר ונותן הודאה על חלקו, כי יש לעולם בפרט לאדם שהוא עולם קטן הנאה ממנו, ועושה כל אחד רצון יוצרו כשיוצא לפועל ההנאה המיוחדת לו, כי לא נברא בעולם שום דבר לבטלה ואז כל אחד מהם הוא בתכלית שלימות בריאתו ושש ושמח בעשותו רצון קונהו, וכמו שסדרו בברכת הלבנה ששים ושמחים, ויתכן כי קביעות זמן שירת כל אחד מהם הוא בזמן יציאת לפועל ההנאה שנהנין עמנו כי אז עושה רצון קונו בכונת יצירתו, וכמו שאמרה הצפרדע ולא עוד שאני עוסקת במצוה גדולה כו' שיש מין אחד שאין פרנסתו כי אם מן המים וכשהוא רעב נוטלני ואוכלני כו' לקיים מה שנאמר (משלי כה) אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו' כי גחלים אתה חותה על ראשו וגו', וזו היא השירה המיוחדת לה מלבד מה שממשלת ומשוררת במשלי ושירי שלמה לפי דעתה. ועד"ז הנהרות בנביעתם והתנועעם אומרות שירה זו נהרות ימחאו כף יחד הרים ירננו:

מעינות אומרים ושרים כחוללים כל מעיני בך. בהיות מימי המעינות זכים ונקיים ממימי הנהרות להיותם מכוסים ובאים דרך צינורות נתיחד להם שירה זו, כי יש בהם הנאה ותועלת לכל העולם בכל מימי המעינות לשתיה ולצורכי תבשיל אכילת האדם, מה שאין כן במימי הנהרות שאף על פי ששותין ומשתמשים בהם עדין הנהרות נראים נגלים וקיימים נקוים במקומם, מה שאין כן במימי המעינות של עולם ששואבים מהם ובכולם נהנים מהם בני אדם, וזהו הנרצה באומר כל מעיני בך כלומר כל המימות שבמעינות הן הנאות וטובות מין האדם, בפרט השרים וחוללים הם אם משתדלים לשתות וליהנות ממימי המעינות להיותם זכות ונקיות ביותר כמ"ש:

שמש אומר שמש ירח עמד זבולה וגו' קומי אורי וגו'. השמש משורר ונותן הודאה לאל יתברך על הרעה כעין על הטובה, בזמן שהשמש לוקה מצד היות הירח מכסה אותו ועומדת נגדו בראש החלי או בזנבו, ולכן אמר הכתוב שמש ירח עמד זבולה, כלומר השמש כשהירח נגדו ומכסה אותו אינו נעלם ואינו זז ממקומו כי הוא עומד בזבולו ואורו עמו אלא שהירח נעשית מחיצה בינינו לבינו, מה שאין כן בלקות הירח כי היא נשארה חשוכה כשהארץ חוצצת בינה לשמש אשר כל אורה הוא ממנו, וזהו הנרצה באמרו עמד זבולה שאפילו בזמן הלוקח עומד בזבולה ואורו, מה שאין כן בלקות הירח, ואפילו בזמן לקות השמש אין אורו נעדרת מן הארץ מכל וכל אף על פי שהירח חוצצת כי אורו עמו ונוצץ מקצתו בארץ, וכמ"ש במקומות אשר לקות השמש אינו נראה בחילוף ההבטה כמו שידוע לבעלי חכמת התכונה כי אז באותם המקומות מאיר השמש, וז"ש לאור חציך יהלכו, כי חיצי וניצוצי אור השמש אפילו בזמן ומקום הלקוח יוצאים מכל צדדיו ומאירים קצת שמהלכים בני אדם לאו זה, מה שאין כן בלקות הירח שאורה מעט ולקוחה מכל המקומות, ולנוגה ברק חניתך, במקומות שאין הלקות נראה הוא נוגה ואור גדול כניצוצי החנית ואינו מעכב האורה הלקות שבמקום זה למקום שאין בו לקות, וכשנדחית הירח מלפני השמש ועבר זמן הלקות לא נשאר רושם עכירות מצד שלקה. ולכך אומר קומי אורי כי בא אורך שיאיר גם במקום הלקות כי כבר בא כל אורך כמו שהיה מקודם, ומפני כי בזמן לקותו תשש כח גבורת אורו כנקבה במקום הלקות, אמר קומי אורי גו' בלשון נקבה, וכבוד ה' עליך זרח בשאר המקומות שלא נראה בהם שום לקות:

ירח אומר עשה ירח וגו'. מפני שאמר הכתוב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים ואחר כך אמר את המאור הקטן, שמיעט הירח בשביל שקטרגה על השמש ואמרה אי אפשר לב' מלכים להשתמש בכתר אחד, אמר כאן עשה ירח למועדים כיון שנקראת מקודם הירח גדול אף על פי שמיעטה, לא ישוב דבריו ריקם שנקראת גדול, והגדולה שלה היא שנעשית למועדי ה' כי על שמה ימנו ויקראו מועדי ה' בזמנם כל אחד מהם בכך ימים לחדש ניסן סיון תשרי, השמש היתה גדולתו באורתו והירח במועדיו, ולכן אמר עשה ירח ולא יצר ירח או ברא ירח, להורות על זמן עשיתה שנקראת בלשון גדולה כמ"ש ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, כי נשארת לה שם גדולה משעת עשיית למנות ולקדש המועדים על חידוש הלבנה, ולסב כי אינו נשלם ענין קדושת זמני המועדים במנין החדשים לבד וצריך גם כן שיהיו על זמני השמש גם כן, פסח בזמן האביב כמ"ש שמור את חדש האביב, והחג בזמן האסיף כמ"ש וחג האסיף תקופת השנה, ועל זה אנחנו עושים ז' שנים מעוברים בי"ט שני מחזור הלבנה, לכן אמר הכתוב שמש ידע מבואו, ואמרו חז"ל שמש ידע מבואו ואילו ירח לא ידע מבואו, והכונה בחכמת התכונה כי מהלכי השמש הם ידועים ופשוטים יותר ממהלכי הלבנה, כי היא נבוכה במהלכה וצריך לתקן לה גלגלים יותר מגלגלי השמש, כדי שיתישב ענין מהלכה בארכה וברחבה כמו שכתבו בעלי חכמת התכונה, ובפרט בעל יסוד עולם כי הוא האריך בתכונת שני המאורות, אבל בכוונת ענין שאנו עוסקים בו ירצה שמש ידע מבואו כי עם השמש נודע מבוא ותחלת מועדי ה', כי בירח לא נשלם ענין קביעות המועדים כמ"ש, ועל זה נתיחדה שירת הירח בפסוק זה שנזכר בה גדולתה שנקבעים המועדים בה והיא יודעת ומכרת כי היא צריכה גם כן לשמש כמו שנתבאר:

כוכבים אומרים והמשכילים יזהירו וגו' אתה הוא ה' לבדך וגו' וצבא השמים לך משתחוים. הכוכבים נותנים מעלה ויתרון לרקיע יותר מהם שהמשכילים שיש להם יתר שאת על מצדיקי הרבים הם יזהירו כזוהר הרקיע, כי זהרה היא יותר מזוהר הכוכבים, אלא שמפני התפשטות הזוהר בכל הפלגת אורך ורוחב הרקיע אינו נראה זהרה רב, מה שאין כן בכוכב הקטן בתכלית לאורך הרקיע כי שליש מזוהר הרקיע יאיר בה יותר, כאבוקה בפלטין גדול ונר בבית קטן שמאיר הנר יותר, ודמה הכתוב המשכילים לזוהר הרקיע, כי להשכלה ולהבנת דבר מתוך דבר אין תכלית ורוחב לב נבון אין חקר כמו זוהר הרקיע בהפלגתו, ומצדיקי הרבים ככוכבים שיש להן הוראה לטובה על מצדיקי הרבים שמשפיעים מצדקתם לרבים כמו הם, כאין המזל מורה רע לישראל קיים, כי על ידי תשובה ומעשים טובים נקרע גזרת המזל, והרי שהכוכבים יש להם הוראה לטובה ולא לרעה למצדיקי הרבים, ולכן אמר והמשיכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים, ולא אמר כזוהר הכוכבים שאינו נחשב זוהרם לאין בערך זוהר הרקיע, ואמר לעולם ועד, לעולם למשכילים, ועד למצדיקי הרבים, כי ועד הוא לשון עולמים. ואפשר לומר כי לעולם יורה על חמשים שנה כו עולמו של יובל, ועד הוא יותר עד אין סוף, ולכן אמר הכתוב ה' ימלוך לעולם ועד, ומה שאמר הכתוב ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון וגו', ירצה לומר ימלוך ה' לעולם עולמו של יובל שהוא כמו דור אחד, וכן ימלוך אלהיך ציון בכל דור ודור, כי לכל דור הוא כמו מלכות בפני עצמו, כי בתחלה כל דור ודור מכירים מלכותו יתברך, ולכך אמר ימלוך כלומר בכל דור ודור הרי כאלו מולך מחדש לדור ההוא, ועכ"ז הוא מלך לעולם כמ"ש ה' מלך עולם ועד בלא הפסק אלא שמתחדש מלכותו אחר שעבר דור אחד לדור אחר, ולערך חדוש מלכות זה מדור לדור אחר גם כן ה' ימלוך לעולם ועד, כלומר ה' ימלוך לעולם שהוא בכל דור, וכן ועד עד אין סוף ימלוך בכל דור ודור שהוא עיולם אחר, וכשאומר הכתוב ה' מלך תגל הארץ, ה' מלך ירגזו עמים, מלך שהוא לשון עבר חוזר לדור שעבר כשעבר דור טוב וישר אמר עליו ה' מלך תגל הארץ, כי בזמן שמלך באותו דור תגל הארץ וישמחו איים רבים במה שמלך הוא שיעשה להם טובה, וכשהדור אינו הגון כשמתחיל למלוך עליהם הוא לשירגזו ממנו ויחזרו בתשובה:

וסדרו אנשי כנסת הגדולה ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד, כסדר הזה שלא כסדר הכתוב במקרא, וגם שלא יהיה כל אחד מאלו הכתובים סותר את חבירו, שאם הוא מלך ידוע שכבר מָלך, ואם הוא מלך שכבר מָלך איך אמר בתחלה ה' ימלוך לעולם ועד, שנראה כי עדיין אינו מלך ולא מָלך. ועל כן אני אומר כי היתה כוונתם לסדר שלשה כתובים אלו ביחד בתפלות, להורות לנו קדמותו יתברך שהיה מלך מקודם שנברא העולם על כל מה שהיה למעלה, וכשברא את העולם מלך על כל העולמות שברא, ומפני שברוב הזמנים מתחלת בריאת עולם עד עתה אין כל העולם מכירים ומאמתים מלכותו, כי עדיין יש שמץ עבירות זרוע ביניהם, לכן סדרו בסוף ה' ימלוך לעולם ועד, כי בסוף הימים בזמן הגאולה יתגלה לעולם כולו שהוא מלך לכל העולם, וכמ"ש (עובדיה א') והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, אם הוא כבר מלך איך והיה ה' למלך, אלא זה הכתוב הוא פירוש לפסוק של ה' ימלוך לעולם ועד, ובתורה כתב משה רבינו ע"ה מה שיהיה בסוף הימים, והנביאים והכתובים כתבו ההוא ה' מלך ה' מלך, כי בחפוש בכתובים נמצא בכל כ"ד ספרי תורה נביאים וכתובים אשר ברובם כתוב לשון מלוכה לשי"ת הם ע"ב פעמים לשון מלוכה כנגד שמו שלו יתברך של ע"ב, ומהם יש ה' מלך ג' פעמים, כה אמר ה' מלך ישראל בישעיה, ובתהלים ה' מלך עולם ועד, וישב ה' מלך לעולם, וה' מלך בלשון עבר נמצא שלשה בתהלים, ה' מלך גאות לבש, ה' מלך תגל הארץ, ה' מלך ירגזו עמים, ובדברי הימים פעם אחת ויאמרו בגוים ה' מלך וגו', ימלוך לא נמצא אלא בשירה, ה' ימלוך לעולם ועד, כי בתהלים כתוב ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון וגו', ואנשי כנסת הגדולה רצו לסדר ה' קודם המלכות ולכך סדרו ה' מלך וה' מלך וה' ימלוך וגו', תחלת שלשת הפסוקים וה' מלך שסדרו קודם הוא תחלת פסוק הראשון של תהלים שהוא ה' מלך עולם ועד ולא של ישעיהו שאינו כתוב בו לעולם, אלא ה' מלך ישראל, ולא הכתוב השני של תהלים שכתוב וישב ה' מלך לעולם, שאף על פי שכתוב בו לעולם, כיון שבראשון כתוב גם כן לעולם לא נצטרך ללכת לשני, וטעם שני שבזה כתוב עולם ועד שהוא יותר מן האחר שכתוב בו לעולם לבד, כמו ה' ימלוך לעולם ועד, ובמלך לשון עבר אינו נופל לשון לעולם, ולכן בכל הד' פעמים שכתוב ה' מלך אין כתוב בו לעולם, וזהו ה' מלך שסדרו אחר ה' מלך הוא הראשון שבתהלים, ה' מלך גאות לבש, ומפני שה' מלך שכתוב בו עולם הם ב' פסוקים נהגו לכפול ב' פעמים ה' מלך וגו':

נחזור לתשלום שירת הכתובים שהוא פסוק אתה הוא ה' לבדך וגו', הכוכבים משבחים את השמים אשר הן בתוכם ואומרים אתה היית לבדך כשעשית את השמים כי לא נברא שום דבר קודם הרקיע שנברא ביום ב', כי האור שנהיה ביום א' גנזו לצדיקים, והשמש והירח והכוכבים עמדו תחתיו למאורות ברקיע השמים, ויש מעלה לרקיע שנברא תחלה לכל בהיות ה' לבדו וקודם בריאת המלאכים שלא יאמרו שהם סייעו בעשיית הרקיע ומתיחתו ממזרח למערב. שמי השמים הם כי כל אחד מז' הכוכבים יש להם כמה רקיעים, נוטה ושוה וגלגל הקפה, וכל צבאם הם כלל הכוכבים הקיימים, הארץ וכל אשר עליה הם ב' יסודות אויר ואש שעל הארץ, הימים וכל אשר בהם דגים וכל מיני בעלי חיים שבים ואתה מחיה את כולם אותם שביבשה אין להם חיות במים ושבמים אין להם חיות ביבשה ואתה מחיה את כולם כל אחד במקומו, וצבא השמים לך משתחוים והיא חיותם וקיומם בהשגת מציאותו והשתחוות אליו, ונתיחדה שירת הפסוק הא' לחמשת הכוכבים והפסוק הב' לצבא הכוכבים הקיימים שבגלגל הח':

עבים אומרים ישת חשך סתרו וגו'. מפני שהעבים חשוכות מצד המים כמו שכתוב המכסה שמים בעבים הם מברכים ומהללים לאל יתברך ונותנים שבח והודאה על חלקם, כי חשכת העבים הוא דומה למה ששת הוא יתברך חשך סתרו, שר"ל כי סתר מהותו יתברך הוא כמו החשך שאינו נראה מה שבתוכו, וסביבותיו סכתו כי מה שבתוך סכתו שהוא סביביו אינו כל כך חשוך כמו חשך סתרו ויש בו השגה מה שאין כן בסתרו, ונקראים עבי שחקים כמו שהשחקים שוחקים מן לצדיקים לעתיד לבא כן העבים ממציאים מזון לעולם:

ענני כבוד אומרים לקול תתו וגו'. לא מצאנו זכרון שבעה ענני כבוד במקרא אלא במדרשות על סמך שבעה עננים הכתובים בתורה על ענין זה כמו שבא במכילתא, מהן על ד' רוחות העולם ולמעלה ולמטה ולפניהם, ונקראו ענני כבוד, על כי ברוב כתובי ענן כתיב ה' וה' מלא כל הארץ כבודו, וגם כתוב כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא, וכתיב כי על כל כבוד חופה, שהוא כמו ענן שהוא חופה על ישראל, וכתיב ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן, ואמרו חכמים זה אחד מענני כבוד ששמשו את ישראל במדבר ארבעים שנה, ובהיות עננים אלו של כבוד ה' לא של מטר, משוררות כי גם שהעבים והאדים המשקים פני האדמה נקראים עננים גם כן, וכמו שאמרו בבראשית רבה חמש שמות נקראו לו איד ענן נשיאי עב חזיז, עם כל זה ענני כבוד שבעה לא נקראו אלא ענן:

ברקים אומרים ברקים למטר עשה וגו'. מפני כי הברק הוא מאש וטבע האש לעלות למעלה, והברק יורד למטה לסבת האיש העב העפרורי המעורב בו, ועל זה שירת הברק היא כי גם שיראה הברק פועל בטבע הוא מודה שהאל יתברך בראו ועשאו בטבע ההוא בזמן המטר באיד הנכנס אז בברק:

טל אומר עורי צפון וגו' אהיה כטל וגו'. בהיות שאמרו חז"ל טל לא מיעצר הוזכרו בשירת הטל כל ד' רוחות העולם, כמו שכתוב עורי צפון, כי כל הישוב הוא בצד צפון והוא עד תימן, ובתחלת תימן נפסק הישוב מצד החום הגובר שם לקורבת השמש על ראשיהם, הפיחי גני הוא רוח מזרחי מתחלת הישוב באורך מצד מזרח לצד מערב הכל מיושב, ועל זה אמר הפיחי גני ממזרח יפרח להזיל בשמי מערב, לשיבוא דודי שהם ישראל דודים לה' ויאכלו פרי מגדיו, ואמר אהיה כטל לישראל שאשגיח עליהם בד' רוחות העולם שהם נפוצים בהם, וגם כי הם תוך הרשעים כשושנה בין החוחים יפרחו כשושנה ויך שרשיו ויך הטל את שרשיו להפריחם כעצי הלבנון:

גן עדן אומר עורי צפון ובואי תימן וגו'. מפני שפאת צפון היא צד שמאל מורה על יצר הרע, משורר גן עדן ומיעץ לכל אדם שיתעורר בלבו להכניע יצרו הרע ולבא להסתופף ביצר הטוב שהוא צד דרום כדי שיזכה להכנס בגן עדן:

גיהנם אומר כי השביע וגו'. הגיהנם נותן טעם לבאים אליו יען כי מלאו ידם ושבעה נפשם מעידוני העולם בעבירה ומשתוקקים אל העבירות כאמרם בא לטמא פותחין ליכנס מהן לגיהנם, והגיהנם עצמו משורר על הצדיקים שמרעיבים עצמם מהמותרות שיתמלא נפשם מטובת גן עדן כמו שאמרו בא לטהר מסייעין אותו:

שדות אומרים ה' בחכמה וגו'. יש שדות טובים ומיוחדים לחמשת מיני תבואה ויש מיוחדים וטובים לזרעונים או לאילנות או לעשבים ולשאר מיני צמחים, ואין כל אדם יודע ובקי למקומות שבישוב אנה יזרע או יטע מיני זרעים וירקות או מיני אילנות כמו שהיו בקיאים הקדמונים בריח העפר, ולכן משוררים השדות כי בחכמה יסד ה' את הארץ, ואם השדה שזרעו או נטעוהו אילנות לא תצמיח זרועיה כראוי, הוא מצד כי לא ידעו ולא הכירו מה שהיה ראוי לזרוע בה ואם היו מכוונים למה שהוא מיוחד השדה לזרוע בו היתה נותנת יבולה ועץ השדה יתן פריו בשופע, כי לכך אמר הכתוב יבולה ופריו ולא אמר יבול ופרי, להורות על כי בהיות ישראל הולכים בחקי האל יתברך ושומרים מצותיו כמו שכתוב אם בחקתי תלכו וגו', כי אז יכוונו לזרוע ולנטוע מיני זרעים ואילנות במקומות המיוחדים וראויים לכל מין ומין, ואז תתן הארץ יבולה כלומר המיוחד למין ההוא, ועץ השדה המיוחד לאותו הפרי יתן פריו המיוחד למין הפרי שהשדה ההוא מיוחד לו, כי ה' בחכמה יסד הארץ שיהיה מוכן שדה או גבול אחד למין זרע או פרי אחד ושדה אחר לפרי או לזרע אחר, וחכמת ידיעת מקומות הארץ לזריעה תלוי בהשגחת האל יתברך שהוא כונן שמים בתבונה, על ידי השפעת הכוכבים והמזלות צומחים השדות כשזרעו או נטעו בהם המין הראוי להם, כי אין לך כל עשב שאינו נזרע על יד אדם, וכל שכן זרעים ואילנות שעל יד בני אדם, שאין לכל אחד מזל למעלה שאומר לו גדל, וכל מזל על משמרת מין העשב או הזרע או הפרי שהוא מיוחד למקומו, ואם זורעים במקום זה זרע אחר אשר אינו מיוחד למקום ההוא אין המזל משגיח ושופע עליו שיצא לפועל הגידול:

עבים אומרים ישת חשך סתרו וגו'. מפני שהעבים חשוכות מצד המים כמו שכתוב המכסה שמים בעבים הם מברכים ומהללים לאל יתברך ונותנים שבח והודאה על חלקם, כי חשכת העבים הוא דומה למה ששת הוא יתברך חשך סתרו, שר"ל כי סתר מהותו יתברך הוא כמו החשך שאינו נראה מה שבתוכו, וסביבותיו סכתו כי מה שבתוך סכתו שהוא סביביו אינו כל כך חשוך כמו חשך סתרו ויש בו השגה מה שאין כן בסתרו, ונקראים עבי שחקים כמו שהשחקים שוחקים מן לצדיקים לעתיד לבא כן העבים ממציאים מזון לעולם:

ענני כבוד אומרים לקול תתו וגו'. לא מצאנו זכרון שבעה ענני כבוד במקרא אלא במדרשות על סמך שבעה עננים הכתובים בתורה על ענין זה כמו שבא במכילתא, מהן על ד' רוחות העולם ולמעלה ולמטה ולפניהם, ונקראו ענני כבוד, על כי ברוב כתובי ענן כתיב ה' וה' מלא כל הארץ כבודו, וגם כתוב כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא, וכתיב כי על כל כבוד חופה, שהוא כמו ענן שהוא חופה על ישראל, וכתיב ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן, ואמרו חכמים זה אחד מענני כבוד ששמשו את ישראל במדבר ארבעים שנה, ובהיות עננים אלו של כבוד ה' לא של מטר, משוררות כי גם שהעבים והאדים המשקים פני האדמה נקראים עננים גם כן, וכמו שאמרו בבראשית רבה חמש שמות נקראו לו איד ענן נשיאי עב חזיז, עם כל זה ענני כבוד שבעה לא נקראו אלא ענן:

ברקים אומרים ברקים למטר עשה וגו'. מפני כי הברק הוא מאש וטבע האש לעלות למעלה, והברק יורד למטה לסבת האיש העב העפרורי המעורב בו, ועל זה שירת הברק היא כי גם שיראה הברק פועל בטבע הוא מודה שהאל יתברך בראו ועשאו בטבע ההוא בזמן המטר באיד הנכנס אז בברק:

טל אומר עורי צפון וגו' אהיה כטל וגו'. בהיות שאמרו חז"ל טל לא מיעצר הוזכרו בשירת הטל כל ד' רוחות העולם, כמו שכתוב עורי צפון, כי כל הישוב הוא בצד צפון והוא עד תימן, ובתחלת תימן נפסק הישוב מצד החום הגובר שם לקורבת השמש על ראשיהם, הפיחי גני הוא רוח מזרחי מתחלת הישוב באורך מצד מזרח לצד מערב הכל מיושב, ועל זה אמר הפיחי גני ממזרח יפרח להזיל בשמי מערב, לשיבוא דודי שהם ישראל דודים לה' ויאכלו פרי מגדיו, ואמר אהיה כטל לישראל שאשגיח עליהם בד' רוחות העולם שהם נפוצים בהם, וגם כי הם תוך הרשעים כשושנה בין החוחים יפרחו כשושנה ויך שרשיו ויך הטל את שרשיו להפריחם כעצי הלבנון:

גן עדן אומר עורי צפון ובואי תימן וגו'. מפני שפאת צפון היא צד שמאל מורה על יצר הרע, משורר גן עדן ומיעץ לכל אדם שיתעורר בלבו להכניע יצרו הרע ולבא להסתופף ביצר הטוב שהוא צד דרום כדי שיזכה להכנס בגן עדן:

גיהנם אומר כי השביע וגו'. הגיהנם נותן טעם לבאים אליו יען כי מלאו ידם ושבעה נפשם מעידוני העולם בעבירה ומשתוקקים אל העבירות כאמרם בא לטמא פותחין ליכנס מהן לגיהנם, והגיהנם עצמו משורר על הצדיקים שמרעיבים עצמם מהמותרות שיתמלא נפשם מטובת גן עדן כמו שאמרו בא לטהר מסייעין אותו:

שדות אומרים ה' בחכמה וגו'. יש שדות טובים ומיוחדים לחמשת מיני תבואה ויש מיוחדים וטובים לזרעונים או לאילנות או לעשבים ולשאר מיני צמחים, ואין כל אדם יודע ובקי למקומות שבישוב אנה יזרע או יטע מיני זרעים וירקות או מיני אילנות כמו שהיו בקיאים הקדמונים בריח העפר, ולכן משוררים השדות כי בחכמה יסד ה' את הארץ, ואם השדה שזרעו או נטעוהו אילנות לא תצמיח זרועיה כראוי, הוא מצד כי לא ידעו ולא הכירו מה שהיה ראוי לזרוע בה ואם היו מכוונים למה שהוא מיוחד השדה לזרוע בו היתה נותנת יבולה ועץ השדה יתן פריו בשופע, כי לכך אמר הכתוב יבולה ופריו ולא אמר יבול ופרי, להורות על כי בהיות ישראל הולכים בחקי האל יתברך ושומרים מצותיו כמו שכתוב אם בחקתי תלכו וגו', כי אז יכוונו לזרוע ולנטוע מיני זרעים ואילנות במקומות המיוחדים וראויים לכל מין ומין, ואז תתן הארץ יבולה כלומר המיוחד למין ההוא, ועץ השדה המיוחד לאותו הפרי יתן פריו המיוחד למין הפרי שהשדה ההוא מיוחד לו, כי ה' בחכמה יסד הארץ שיהיה מוכן שדה או גבול אחד למין זרע או פרי אחד ושדה אחר לפרי או לזרע אחר, וחכמת ידיעת מקומות הארץ לזריעה תלוי בהשגחת האל יתברך שהוא כונן שמים בתבונה, על ידי השפעת הכוכבים והמזלות צומחים השדות כשזרעו או נטעו בהם המין הראוי להם, כי אין לך כל עשב שאינו נזרע על יד אדם, וכל שכן זרעים ואילנות שעל יד בני אדם, שאין לכל אחד מזל למעלה שאומר לו גדל, וכל מזל על משמרת מין העשב או הזרע או הפרי שהוא מיוחד למקומו, ואם זורעים במקום זה זרע אחר אשר אינו מיוחד למקום ההוא אין המזל משגיח ושופע עליו שיצא לפועל הגידול:

חיות שבשדה אומרים ברוך הטוב והמטיב. הטוב שנבראו והמטיב שנבראו במקום חיותם בשדות שצומחים בהם עשבים הנאותים למאכלם, כי לכל מין חיה עשב מיוחד למאכלה משדה מיוחד לאותו עשב:

נחש אומר סומך ה' לכל הנופלים וגו'. מפני שהנחש נתקלל על שהסית את חוה ונאמר לו על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך, הוא מצדיק עליו את הדין כי מאת ה' היתה לו שנפל ונכפף לארץ על חטאו, ואפילו מדת רחמים על שם ההוי"ה לא הספיקה להקל עליו הנפילה והכפיפה לעוצם פשעו, והספיקה מדת רחמים לסומכו בעת נפילתו שלא יתנגע, וגם אחר שנכפפה קומתו שיוכל ליזקף בהליכתו וברחו מבני אדם הבאים לרצץ את מוחו כמו שכתוב הוא ישופך ראש:

תנינים אומרים הללו את ה' וגו'. תנינים אלו הם התנינים אשר בים, כאמרו (ישעיה כז) והרג את התנין אשר בים, וכתיב (יחזקאל יט) התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, אלו הם משוררים ואמרים לנבראים בארץ שיהללו את שם ה' ושגם הם שהם בכל התהומות יהללו יחד את שם ה':

עקרב אומר טוב ה' לכל וגו'. מצאנו במעשה ששת ימי בראשית שכתוב וירא אלהים כי טוב בכל הימים, וביום שני שאינו כתוב בו טוב כתיב שתי פעמים ביום שלישי, וביום ששי שנברא בו אדם ונגמר כל מעשה בראשית כתיב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, לכך אמר הכתוב טוב ה' לכל, כי בכל יום ראה השי"ת כי היה טוב מה שעשה וכיון שהיה טוב ייטיב הוא לכל, ואחר שנגמר הכל ביום ששי כתב והנה טוב מאד, כי אחר שנברא אדם שהוא תכלית וכוונת כל הבריאות היה הטוב יותר ממה שהיה קודם כי לכך כתב מאד, ומה שהוא יותר מן הטוב הם רחמים שהוא לפנים משורת הדין דרך חסד, ולכך אמר ורחמיו על כל מעשיו על יום ששי שנגמר הכל, ואף על פי שהעקרב יש לו עקיצה שהיא רעה לבריות אינה אלא לרשעים הראויים לכך לא לטובים, ולכן הוא משורר ואומר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו המכירים שהם מעשה ידיו ומחזיקים בבריתו:

'חולדה אומרת כל הנשמה וגו'. לא אמר החולד שהוא מוזכר בתורה אלא חולדה נקבה אומרת על הנשמה שהיא לשון נקבה שהיא תהלל לפני השם שתשש כחה להלל את שם השם שלם:

עכבר אומר ארוממך ה' וגו'. פסוק זה לפי פשוטו הוא מיוחד לעכבר, כי אף על פי שבטבע החתול הוא לאכול העכבר ולא היה לפי הטבע שום מחיה לעכבר בפני החתול, עם כל זה האל יתברך נתן לעכבר שינצל מן החתול בהיותו נוצר במקומות של מחבוא בחורים עליונים בבית ותחתונים בבית ואינו נראה בגלוי בבתים מפני יראת החתול, ובזה הוא ניצול, ואומר שירה ארוממך ה' כי דליתני כי אף על פי שדליתני שסכנת וענית אותי למסרני ביד החתול, עם כל זה נתת לי כח לעשות חיל שאוכל להנצל ממנו שלא ישמח בי, ושירה זו אומר כשהוא ניצול מן החתול. ואם נפרש דליתני לשון רוממות יהיה על זריזות העכברים בדילוגם ובהתנשאם מעל הארץ לברוח מן החתולים, גם בהיות רובם נוצרים במחבואות חורים גבוהים, ומשורר העכבר ואומר ארוממך ה' מדה כנגד מדה שרוממת אותי בטבע לתת בי כח להנצל מן החתולים ואל ישמח בי:

והחתול כשרודף אחריו אומר אם תגביה כנשר וגו'. מפני שאומר העכבר ארוממך ה' כי דליתני, אומר הוא אם תגביה כנשר על מה שהוא בורח במקומות הגבוהים בבתים, ועל מה שהוא מתחבא בחורים ובסדקים מקומות שאין החתול יכול ליכנס בהן, אומר החתול ואם בין כוכבים שים קנך משום אורידך, כי גם החתול טבעו לדלג ולקפץ במקומות הגבוהים על ידי צפרניו, וגם כשהוא בחורים ובסדקים הוא מריח בו ואורב עליו לכשיצא להשיגו, ולכן אמר נאם ה' ששם בטבעו בזמן היצירה שיוכל להשיגו כמו האנשים הרודפים אחר אויביהם המתנצלים מהם בהיותם בורחים למקומות רחוקים או בבצורות גבוהות להנצל, ועל זה האויב אומר אם תגביה כנשר, ולפעמים אינם בורחים מאויביהם כשיש להם משען ומשענת מאנשים גבורים והוא מתחבר עמהם שלא יוכלו אויביהם לשלוט בהם, ולזה אומרים האויבים ואם בין כוכבים שים קנך כלומר בין הגדולים והגבורים משום אורידך וגם אארוב אותך, כי לא לעולם חוסן שתהיה בין הגבורים והגדולים, וכן הוא ענין החתול עם העכבר כמו שכתבתי, ולכן כשמשיג אותו אמר ארדוף אויבי ואשיגם, על אופן הבריחה, ולא אשוב עד כלותם על אופן העמידה בין הגבורים שהם החורים הגבוהים, והעכבר אומר צדיק אתה ה' על הבריחה, וישר משפטיך על האופן האחר, כי מה שנמסרתי ביד אויבי היה למיעוט ידיעתי ולהתרשלות בהצלתי בטבע שנתת בי להנצל, מידי היתה זאת לי לימסר ביד אויבי ולא מידך כי צדיק אתה ה' וגו':

נמלה אומרת נותן לחם וגו'. הנמלה נאמר עליה תכין בקיץ לחמה מה שצריכה לימי החורף מכינה בקיץ, ובין כך וכך בימי הקציר היא אוגרת מאכלה מה שאוכלת בכל יום מלבד מה שהכינה לימי החורף, ולכן אומרת נותן לחם לכל בשר כמו שנאמר עליה תכין בקיץ לחמה, כי אינו נקרא לחם כי אם מה' המינים אשר מהם בפרט ממין החטה הוא מה שתכין בקיץ, וכמו שאומרים כי גרעין חטה וחצי מספיק לכל נמלה בכל שנתה, ומפני שהיא חושבת שאולי תחיה יותר משנה ולא תמצא בשנה האחרת אם יארע איזה מקרה לכך אוספת יותר ממאכלה, ולפי האמת אינה חיה שנה תמימה כי היא בריה שאין לה עצם, ועל זה אמר הכתוב לכל בשר כלומר לבריה שהיא בשר בלי עצם נותן לה לחם שהוא מאכל אדם:

תרנגול אומר בשעה שבא הקב"ה אצל הצדיקים בגן עדן כו' שאו שערים ראשיכם וגו' ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה. בהיות תרנגול מבחין בין יום ללילה ושעותיהם, כמו שאנו מברכים בכל יום הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה. יחסו לו שעות הקימה לרנן בלילה לראש אשמורות ולעסוק בתורה, כי אין רנה של תורה כי אם בלילה, וכדי לתת הכנה לצדיקים העוסקים בתורה בלילה שישיגו סודות התורה הוא כאומר לגן עדן בשעה שבא הקב"ה אצל הצדיקים וגו' שאו שערים ראשיכם, השער הוא הדלת תתנשא והפתחים ינשאו לעומתם לבוא בהם מלך הכבוד, כי כל שער ופתח עשוי למדה וצורך הנכנסים בו והאל יתברך מלא כל הארץ כבודו לא תכיל לו ליכנס בשום שער ופתח, ולכן צריך שישנאו ראשי השערים והפתחים לשיבוא מלך הכבוד, ולא יצטרך לצמצם שכינתו בשיעור אפילו שתהיה גבוה כפתחו של עולם, כי בין שני בדי הארון לבד היה מצמצם שכינתו, ולכן אמר בפסוק הראשון ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה, כי בגבורת המלחמה אין שיעור והמלך פורץ לעשות לו דרך, ובפסוק שני ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה, כי המלך בצבאותיו אינו נכנס דרך פתח, ועל זה אומר בפסוק זה והנשאו פתחי עולם שצריך התנשאות יותר לפתחים בהיות המלך עם צבאותיו, ובהיות שכינתו תוך גן עדן ימצאו הצדיקים העוסקים בתורה חן ושכל טוב להבין סודות התורה לזכות ליכנס בגן עדן וע"כ אומר:

בקול ג' עמדו כו'. הקרן בשכר לימוד התורה והכפל על אשר יעורו משנתם ויעמדו בחצות לילה ללמוד תורה:

בקול ד' אומר לישועתך וגו'. כי בזכות העוסקים בתורה בלילה נהיה גאולים ונושעים מגלות הזה הנדמה ללילה:

בקול ה' אומר עד מתי עצל וגו'. לשאינם צדיקים כראשונים ואינם קמים בקול ג' ובקול ד' אומר עד מתי עצל תשכב כבר קראתי בקול ג' ולא עמדת ומתי תקום משנתך שקראתי בקול ד' ולא עמדת, העצל שמע קול ג' וד' ואף על פי שהיה נעור לא קם מצד עצלותו ועל מי שהוא ישן עדיין אומר מתי תקום משנתך:

בקול ו' אומר אל תאהב וגו'. למי שלא קם בלילה כבר שבע בשינה וראוי שיקום, ולכן אמר אל תאהב שינה כי אהבת השינה היא אחר שכבר ישן כל צרכו ואוהב לישן יותר וכבר עבר כל הלילה וקצת מן היום, וצריך ללכת לעשות מלאכה פן יורש ולא יהיה לו אלא לחם צר ומים לחץ, ואם יפקח עיניו קודם יוכל לעשות מלאכה יותר וישבע לחם:

בקול ז' אומר עת לעשות וגו'. על אלו שהיה להם עת לקום לעשות ולעסוק בתורה בזמן רינתה שהוא בלילה ולא קמו נאמר הפרו תורתך:

יונה אומרת כסוס עגור וגו'. פסוק זה במכתב חזקיהו בחלותו ויחי מחליו, אמר כסוס עגור שהם עופות המצפצפים כן אצפצף ברבוי התחנונים וברבוי התשבחות וההודאות לש"י על חיותו מחליו, ומפני שפצפוף העופות הם בלי ידיעה והשכל אמר עוד אהגה כיונה כי ההגיה היא בלב כמו שכתוב והגיון לבי לפניך, דלו עיני למרום כי הוא הרופא חולים ולא מריחת התאנים החייני, ה' ממרום עשה לי הוסף וערוב לעתיד, וכן היונה תהגה ודלו עיניה למרום שיהיו מזונותיה ממרום אפילו יהיו מרורים ולא מיד בשר ודם, ולכן אומרת ה' עשקה לי אפילו שיהיה לי עושק להיות מזונותי מרורים אני רוצה שתערב לי בהם ולא אהיה ביד בשר ודם:

עגור אומר הודו לה' בכנור וגו'. מפני שהעגור יש לו כח הצפצוף ובפה אומר שירה הוא אומר לשאר העופות שאין להם צפצוף שיודו לה' בכל שיר, ההודאה תהיה בכנור כי הד' כתות המחוייבות להודות הם רבוי עם ונאה להודות בכנור שאינו צריך כל כך אומנות לשורר בו, והמזמורים לה' אשר הם בני עליה מוכנים כולם לדברי קדושה שאינה בפחות מעשרה יזמרו בנבל עשור:

עורב אומר מי יכין לעורב וגו' נותן לבהמה וגו' קול קורא במדבר וגו', ואתה ה' אלהי ישראל. העורב שהוא שונא את בניו ואינו מספיק להם מאכל שחושב שאינם בניו מי הכין לו צדה, כי לא היה ראוי שיוכן להם צידה כיון ששונאים בניהם, אלא האל יתברך כיון שבראם לאיזה צורך מכין להם צידה, כי הוא זן ומפרנס לכל וילדיו רואים כי אביהם אינו מרחם עליהם ומשועים לאל שיפרנסם שאין כח בהם עדיין לעוף לצוד ציד, אלא שהקב"ה מזמן להם יתושים הנוצרים מצואת אביהם ונכנסים לתוך פיהם וניזונים מהם, שהם תועים לבלי אוכל שאין יכולים עדיין להגיע אכלם לפיהם אלא שהיתושין עצמם נכנסים לפיהם, ומה שאמר הכתוב לבני עורב אשר יקראו הם הבנים שגדלו יותר מן הילדים שהם משועים, ואלו בני עורב הם קוראים ואומרים קול קורא במדבר על עסק מה שחטאו ישראל במדבר, פנו דרך ה' כי המדבר היה דרך ה' כמו שכתוב וה' הולך לפניהם יומם, ישרו מה שקלקלתם בערבה בערבות מואב בית פעור כדי שיהיה המדבר מסלה לאלהינו לעתיד, כמ"ש ישושום מדבר וציה ותגל ערבה וגו' ואתה ה' אלהי ישראל:

אווז אומר שירו לו וגו'. תחלת מזמור זה הודו לה' קראו בשמו, כי גם כי בהודאת פעולות מלך בשר ודם אין ראוי להזכיר בשמו עם כל זה יודו לה' ויקראו בשמו ממש שם ההוי"ה ואין גרעון בחקו יתברך שיזכרוהו בשמו, כי על ידי שמו ברא כל העולם כמאמרם ז"ל, וזהו אומרו הודיעו בעמים עלילותיו, ויהיה כנוי עלילותיו חוזר לשמו כי בשמו פעל ועשה כל העולם, וזהו אומרו שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו, ומה שתודיעו לו לא בדרך כלל אלא בפרט על מה שגואל אתכם שראוי לשורר שירו לו, ועל מה שראוי לזמן תזמרו לו, ומלבד השירה וזמרה השיחה שלכם תהיה בספור כל נפלאותיו, ומפני שהוא גרעון לטבע שתכנע בשעת הפלא ותשנה טבעה אמר לשון שיחה ולא בפרסום, כמו שכתוב לעושה נפלאות גדולות לבדו, כי גם שדרשו בו שאפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו נשמע גם כן שאינו כבוד לשם בבריאת הדברים בטבעם בקומת בצביונם וכו' שיתפרסם שישנו את תפקידם בשעת הפלא, התהללו בשם קדשו ולא תחשבו שהוא גמול חסדכם על שאתם משוררים ומזמרים לו אדרבה אתם צריכים שתתהללו בשם קדשו, כי הלול ותפאר הוא לכם שתהללוהו ובזה יגיע לכם קדושה מקדושת שמו וישמח לב מבקשי ה', שמחה וטובה הוא לכם בהללכם אותו, וגם יהיה בטוח מי שמבקש ה' שימצאוהו וישמחו בו, דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד, מחוייב שתדרשו את ה' על שברא אתכם בריאה שלימה בדרך טבע, וגם כשתצטרכו לנס ופלא שהוא בעוז וכח לשדד מערכות השמים כמו שכתוב ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה, גם כן יעשה עמכם נפלאות ובקשו פניו תמיד לא לבד בשעת הצרה או עשיית הפלא אלא בכל זמן צריך להקדים תפלה לצרה:

ואם פניו יתפרש על פנים של זעם יאמר בקשו להפך פנים של זעם לפנים של רצון כמו הצדיקים שמהפכים מדת הדין למדת רחמים, ואם פניו יתפרש על פנים של רצון, יאמר בקשו פניו של רצון, זכרו נפלאותיו אשר עשה מופתיו ומשפטי פיהו, לפעמים האל יתברך עושה נס לצדיקים שמציל אותם על ידי נס שנראה לו, ולפעמים הצדיק מושל ביראת אלהים שהוא גוזר שיעשה נס כמו יהושע שאמר שמש בגבעון דום וגו', ונעשה הנס ששאל, וזהו זכרו נפלאותיו אשר עשה מעצמו בלי ידיעת הצדיק, מופתיו ומשפטי פיהו הם המופתים שנעשים על פי הצדיק והוא גוזר והאל יתברך מקיים, זרע ישראל עבדו בני יעקב בחיריו, כשישראל הם בשררה כמו שמורה שם ישראל והם טובים וישראל נראין שהם זרע ישראל אז עושה האל יתברך להם נסים ונפלאות הכתובות למעלה וכשהם בני יעקב אף על פי שאינם נוהגים כראוי עושה עמהם בגלות נסים נסתרים כיון שבחר בהם מקודם:

נשר אומר ואתה ה' אלהי צבאות וגו'. מפני כי שלטנות האומות על ישראל הוא בזמן שהאל יתברך נותן להם כח למעלה לעשות חיל למטה, אמר ואתה ה' אלהי הצבאות כי אתה הוא לשון עצמות ונאמר לעולם על השי"ת כי הוא חי וקיים ולו יאות לומר אתה, כמו שכתוב אתה הוא ה' אלהים, אתה ה' לבדך, כלומר לך לבדך יאות לומר אתה שמורה עצמות תמידי ובלי שינוי, ועל זה אמר ואתה שאתה נצחי תמידי אלהי צבאות שאתה שולט על הצבאות שאין להם ממשלת תמידי כמוך אלא כשזה קם זה נופל וכו' פוקד על צבא המרום במרום ועל מלכי וגו' הקיצה לפקוד כל הגוים בעוד שאנחנו בגלות שכינה בגלות וכו':

סינונית אומרת למען יזמרך וגו'. הסינונית היא מין עגור תרגום עגור הוא סינונית ויש לה צפצוף כמו העגור, ואומר למען יזמרך חוזר לפסוק של מעלה הפכת מספדי למחול לי וגו', כי כמו שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה כן הזמרה והשירה לאל יתברך אינה שורה מתוך מספד, ולכן אמר למען יזמרך שהיא הנפש שהיא כבוד הגוף כי כשיוצא הנפש הגוף נשאר כנבלה וירם תולעים ויבאש, ולא ידום הנפש מלזמר, ולא אשכח ממה שהפכת מספדי למחול כי לעולם אתן תודות לך על שגמלת לי טובה:

שממית אומרת הללוהו וגו'. על הנסים המפורסמים שעושה האל יתברך לישראל אומרת הללוהו בצלצלי שמע, שתשמיע בקול רם את נפלאותיו. ועל הנסים הנסתרים אמר כצלצלי תרועה שהוא דבר שאינו ברור:

זבוב אומר בשעה שרואה כו'. בהיות הזבוב מצוי בבתים רואה כשאין ישראל עוסקים בתורה ואומר קול אומר קרא, שיקרא הנביא ויצעק בקול גדול, ואמר הנביא אחרי שאקרא ואצעק מה אומר או מה אקרא כשישאלו לי על מה אתה צועק וקורא, השיב מה שתקרא הוא שכל בשר הוא חציר, כל מי שהיה באותו הדור הולך אחר תאות נפשו ובשרו הוא חציר, כמו שהחציר הוא יבש כך על כל מעשיהם יכלו ויבושו ביסורין קשים. וכל חסדו כציץ השדה אותם שבדור ההוא שעושים אי זה חסד חסדם הוא כציץ השדה שאין חסדם לשם שמים, ובמעט שכר בעולם הזה ישלם להם ונשארים רקים לעולם הבא כי כבר אכלו את חק חסדם כמו הציץ הנובל במהרה, אבל מי שעושה המצות ועושה חסד לשם שמים יקום חסדו לעולם הפרי בעולם הזה והקרן לעולם הבא, בורא ניב שפתים שלום לרוב ולקרוב לא אמר ברא אלא בורא כי בכל עת הוא ינובב לפי צדיק חכמה, וה' שפתיו יפתח לשיגיד תהלתו, והדבור הראשון שידבר איש אל רעהו הוא שלום והוא ישיב לו שלום לרחוק על ידי כתב ומקדימים שלום בכתב ולקרוב על פה, ושהאל יתברך אמר השלום אז באה רפואה וטובה לעולם ואין למו מכשול:

רחמה אומרת אשרקה וגו'. בזמן הגאולה בשריקה לבד שהוא כמו רמז א' לבד יתקבצו לא"י, כי כיון שהגיע הזמן הרי הם כפדויים כבר ורבו כמו מה רבו מעשיך ה' לקרוא כל העולם ולעבדו שכם אחד:

שבלת חטים אומר שיר המעלות וגו'. הזורע חטה הלך ילך ובכה נשא משך הזרע בא יבא ברנה נושא אלמותיו. וזהו הרנה והשיר המעלות אחר שעלה במעלת הקבלה משוררת ואומרת כי מזמן הזריעה שהיתה החטה במעמקים קרא את ה' שיצא לפועל ולמעלת שבלת:

שבולת שעורים אומר תפלה לעני וגו'. על כי העני האוכל השעורים משורר שבולת השעורים כי כשיעטוף עצמו העני שאין לו לאכול אז מתאוה אפילו השעורים, ולפני ה' ישפוך שיחו שפיכת השיח הוא מרוב העוני:

ושאר השבלים אומרים לבשו כרים וגו'. הצאן מתלבשים וניזונים מן החציר של הכרים הנרחבים ואחר כך העמקים יעטפו הבר הראוי למזון האנשים וירועעו על החציר וישירו על הבר:

גפן אומרת כה אמר ה' כאשר ימצא וגו'. ישראל נמשלו לגפן כמו שאמר הכתוב גפן ממצרים תסיע, כי ישראל היו במצרים כבוסר הגפן, וכשנסעו משם הסיע האל יתברך הגפן לעשות ענבים שמהם יצא התירוש שיהיו ראויים לקבל יינה של תורה ויזכו ליין המשומר בענביו, ובזמן שהוא בוסר אל תשחיתהו כי אם תניחהו עד שיהיה אשכול ענבים יהיה ברכה מיוחדת בו, כי מלבד מה שמברכין על האשכול בורא פרי העץ, מברכין ומיחדין ברכה אחרת על התירוש בורא פרי הגפן, להורות כי עיקר הגפן לא נברא אלא על היין כמו שנאמר ויטע כרם וישת מן היין, לא אמר ויאכל מן הענבים, וגם כן יתפרש כי ברכה בא על הברכות הנאמרות עליו ברכת המזון וקידוש והבדלה ושבע ברכות של חתן וכיוצא בהן, וכן יעשה האל יתברך לעתיד אף על פי שיהיו ישראל פושעים דומים לבוסר לא ישחיתם כי מהם יצא התירוש שישובו בתשובה, או זרעם יהיה לפניהם נכון שיהיו צדיקים:

תמר אומר צדיק כתמר וגו'. הצדיק מתחלתו ניכר מתוך מעשיו מקטנותו שיהיה צדיק, כמו התמר שמזמן שהוא פורח ידוע שיעשה פרי, ומתוך מעשיו הטובים כשהוא כבר צדיק הוא מתעלה ומתרומם בפני בני אדם, כארז בלבנון ישגה שאין לו פרי אלא גידול קומתו ורוממותו יותר מן התמר:

תפוח אומר כתפוח בעצי היער וגו'. התפוח יש לו ריח טוב משאר אילנות כל שכן מאילני סרק שהם עצי היער שאין בהם לא טעם ולא ריח אפילו בעלים שלהם, כן דודי בין הבנים שיש חילוקים הרבה בינו לשאר בנים. בצלו, התפוח אפילו שאין בו כל כך צל כמו שאר האילנות חמדתי לישב תחתיו ליהנות מריחו בישיבה תחתיו עד שיתבשל הפרי כל צרכו שיהיה מתוק לחיך, וכן אנחנו חומדים לישב בצל הקב"ה אף על פי שאנחנו בגלות שאין הצל שלם, בזמן הישועה יהיה צל שלם, ועוד פריו מתוק שהוא זמן הישועה. וגם כן יכוון כי אנחנו בזה העולם בצל הקב"ה שהמצות שאנחנו עושים שכרם בעולם הבא והוא הקרן גנוז והפרי המתוק ופרי שכר המצות הוא בעולם הזה שהוא כמו בצל:

תאנה אומרת נוצר וגו'. התאנים אינם מתבשלים כלם כאחד אלא בכל יום לוקטים מהם המבושלים, ולכן צריך מי שירצה לאכול התאנים שינצור אותם יום יום: שאר אילנות אומרים אז ירננו וגו'. כמו שהאילנות שעושים פרי יהיה פרים בהפלגה לעתיד, כן עצי היער שהם אילני סרק יהיה בהם פרי לעתיד וירננו על זה לפני ה' כי בא לשפוט את הארץ, שתהיה שהוה כולה מגדלת פירות:

ירקות שבשדות אומרים תלמיה וגו'. עובדי האדמה חורשים הקרקע ועושים תלמים תלמים כדי שיכנסו המים תחת הקרקע הרפוי, ועל זה אמר תלמיה רוה ממי הגשמים לנחת גדודיה, ואחר כך לא יצטרך כל כך גשמים אלא ברביבים תמוגג העפר וכשתצא צמחה תתברך באויר ובשמש ממגד תבואות שמש וגו':

ציה אומרת גם צפור וגו'. הצפור שאין לה בעלים שישכינו אותה היא משתדלת ומוצאה בית לשכון ועושה בציורה דרור קן לה שיודעת שיהיו לה ביצים ואפרוחים, וכל שכן האיש הנלבב שאף על פי שיש לו בית לדור בו צריך להשתדל להיות לו בית מיוחד להתפלל בו, והיא תהיה ידידות לו כמו שאמר למעלה מה ידידות משכנותיך וגו' לבי ובשרי ירננו אל אל חי, ועל זה אמר היכן ירננו אל מזבחותיך ה' צבאות:

אווז הבר אומר בטחו בה' וגו'. הבטחון על האנשים אינו בטחון משתי סבות, הא' הוא כי אדם הוא להנחם, והב' כי אפשר שלא יעלה בידו לקיים מה שהבטיח, ועל זה אמר הנביא (ירמיה י"ז) ארור הגבר אשר יבטח באדם, אף על פי שהוא אדם שיכולת בידו לעשות אולי ינחם, ושם בשר זרועו שאפילו ירצה לקיים הבטחתו הוא בשר שאין לו יכולת לקיים, ואחר שבטח באדם ולא נתקיים, מה ' יסור לבו אחר שמתחלה בטח באדם, ולכן אמר עליו ארור הגבר, ואמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' כי הוא היכול על כל ואפילו שיאחר יקיים כמו שאמר, והיה ה' מבטחו לעתיד על הבטחתו לעתיד יתברך, וכן אמר כאן בטחו בה' כי הוא היכול עדי עד אם יתמהמה תחכה לו, כי הוא ברא העולם הזה והעולם הבא בשתי אותיות י"ה, ואחר כך צירף מדת הרחמים ה' לקיום ציור בריאת הב' עולמים:

אונכי אומר נחמו נחמו וגו'. הנחמה על דבר רע שאירע לאדם הוא דברי ריצוי ופיוס לשכך צער המנוחם, אבל הרעה במקומה עומדת כמו ניחום האבל אחר שנקבר המת ואינו מוטל לפניו, אבל נחמת האל יתברך לישראל היא שהוא מנחם אותם בהיותם בגלות בהיות שכינתו בתוכם הם מתנחמים אף על פי שהם בגלות, וזו היא הנחמה הראשונה, ולעתיד ינחמם שישיב להם כל מה שאבדו שיגאלם ויחזירם לארץ ישראל ויבנה להם בית הבחירה, וזו היא הנחמה האמתית להשיב מה שאבדו, ולכך אמר נחמו פעם שנית על השבתם לארץ ישראל ובנות להם בית הבחירה, ולכך אמר יאמר אלהיכם לעתיד לבא ולא אמר אומר אלהיכם:

חסידה אומרת דברו על לב ירושלים וגו'. כל הנביאים פה אחד אמרו דברו על לב ירושלים וקראו אליה, דברו לה דברים המתישבים על הלב לנחמה, ואחר כך קראו אליה בפרסום כי מלאה צבאה לפי העונות והחטאים האל יתברך מאריך והוא גובה להעניש את החוטא מעט מעט ולא הכל בבת אחת, וכמו שאמר הכתוב (עמוס ב') על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם, מעט מעט, משל להנושה בחבירו וגובה ממנו מעט מעט, וכן עון העגל וביום פקדי ופקדתי, ועל זה אמר כי מלאה צבאה, פקידת גבוי העונות, ואחר תשלום העונות צריך ריצוי שיהיה מרוצה לפני האל, לזה אמר כי נרצה עונה, ואמר כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה, שהאל יתברך הוא מלא רחמים בי"ג מדות ה' ה', ה' קודם שיחטא אף על פי שחושב לחטוא אינו מצרף המחשבה למעשה, ה' לאחר שיחטא בפועל וישוב, ואם כן לקחה מיד ה' שהיא מדת רחמים כפלים ברחמנות בכל חטאתיה, אחד קודם החטא ואחד אחר שיחטא וישוב:

זרזיר אומר ונודע בגוים זרעם וגו'. גם כי ישראל הם בני אדם הראשון ובני נח כשאר האומות ואין הפרש ביניהם ביצירתם ברמ"ח איברים שוים בכולם, אפילו הכי כשעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן ואין להם שער לא בבית השחי כו', כמו שדרשו (סנהדרין כ"א) על פסוק ויצא לך שם בגוים ביפיך וגו', וגם אמר רבי ישמעאל ישראל הריני כפרתן לא לבנים ולא שחורים אלא כאשכרוע הזה וגו', וכשגלו בעונותם אינן ניכרים אלא במה שהם נמולים, ועל זה יעד הנביא לעתיד ונודע בגוים זרעם שהם מובדלים במה שהם נמולים, וצאצאיהם בתוך העמים משעת קטנותם אף על פי שלא הגיעו לזמן גידול שער מצד שהם בתוך עמי על ברכי אביהם מתגדלים, ועוד יוסיפו בזמן ההוא תאר והדר מובדל מכל העמים כפשט הפסוק ואבדיל אתכם מן העמים עד שכל רואיהם בראיה בעלמא בלי שינוי מלבוש יהיו ניכרים כי הם זרע ברך ה', משעה שנזרעו במעי אמם ברכם ה' שיהיו מובדלים לטובה:

צפורת אומרת אשא עיני וגו'. כשהאדם בצער והוא רוצה לברוח ולהנצל נושא עיניו אל ההרים לראות באי זה מהם ינצל, או אם הוא ישער שהצלתו תהיה על ידי בני אדם, נושא עיניו אל הגדולים אל מי מה יפנה לעזרתו, ואף על פי שניצול על ידי אחד מהם יודע ומכיר כי הצלתו ועזרתו היא מעם ה', לא אמר עזרי מה' אלא מעם ה', על ידי אמצעי היתה עזרתו מה' כי אותם שעזרוהו כולם תחת יד ה' שוהא ועשה שמים וארץ, ממנו היתה סבת עזרתו והצלתו:

צבי אומר אור לטובים אודה למטיב על יושר, ואני אשיר וגו'. כשיש אור וטובה לטובים ביחוד ולא לרשעים כמו לכל בני ישראל היה אור במושבותם ולא למצרים אז אודה לשם יתברך שהוא מטיב על יושר לטובים ולא לרעים, כי לפעמים מאיר האל יתברך ומטיב בזכות הטובים אפילו לרעים כמו שיש שובע בעולם בזכות הצדיקים שגם הרשעים שבעים בו ואז נראה שאינו על היושר, ועל זה כתוב ואני אשיר עזך כשאתה עושה לי טובה מיוחדת אשיר עזך וארנן לבקר חסדך לא לבד ביום שעשית עמי טובה אלא גם אחר כך מיד אשכים בבקר לרנן על חסדך כי היית מבטח לי בטובה שעשית לי ביחוד והצלתני גם כן מן הפורעניות שהיית מנוס לי ביום צר לי:

פרוגית אומרת יודוך ה' וגו'. היו קצת מלכים בעולם שכנו עצמם אלוה, על זה אמר כי המלכים אשר הם מחשיבים עצמם מלכי ארץ ולא אלוה מלך שמים, הם אשר יודו לאלהותו כי שמעו מקודם אמרי פיך ממה שהיה עתיד להיות במבול, וכל מה שהיה מיעד לעולם והיה מתקיים, ועל זה הודו לה':

חסיל אומר ה' אלהי אתה ארוממך וגו'. אתה בטובך וחסדך משתבח על כי אתה אלהי ואני ארוממך למעלה כי אתה אלהי האלהים וכביכול השפלת עצמך להקרא אלהי, ולכך אודה שמך כי עשית פלא בהיותך משגיח עלי שפל וגשמי, ואתה אלוה מרומם על כל ברכה ותהלה, ולתת סבה ועצה להשגחתך עלי הוא רחוק מן השכל האנושי המחובר בחומר אלא שיש לנו אמונה שלימה על זה מקובלת ומאומן מהראשונים:

סוס אומר הנה כעיני וגו'. העבדים אין להם לב לתבוע מאדוניהם שום דבר אפילו מזונותיהם אלא שתולין עיניהם אל יד אדוניהם כשרואים שיש בידם מזונות או הדבר הצריך להם, ולא אמר כעיני עבד אל יד אדוניו אלא עבדים ואדונים שכולם עומדים במעמד אחד ומתביישים זה מזה, ואפילו הכי צריכים לתלות עיניהם אל יד אדוניהם, וכעיני שפחה אל יד גבירתה, כי כל גברת בת מלך פנימה כל אחת בביתה והשפחה משרתת אותה בביתה כן עינינו אל ה' אלהינו עד שיחננו, שידענו שיחונן אותנו אחר שאנו תולים עינינו לו מה שהעבדים תולים עיניהם, ולא אמר עד שיתנו להם אדוניהם או יחוננום כי אולי לא יעשו כן:

בהמה דקה טהורה אומרת מי כמוכה וגו'. לא אמר אין כמוכה באלים אלא מי כמוכה באלים, כי האלים עצמם המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם, אינם מחליטים לומר אין כמוך, אלא להבחין גדולת ה' אומרים מי כמוך באלים מי הוא שעשה או שיעשה לעתיד כמעשה ה' ונפלאותיו אשר עשה. מי כמוך נאדר בקדש, כי האלים והגבורים אשר מכניעים הרשעים בגבורתם אינם מתפארים בקדושה יתירה, והאל יתברך הוא אל קבור והוא אדיר גם כן בקדושה ואין ערך בינו ובינם, כי הוא נורא תהלות יראוי מלהללו שהמרבה בהלוליו הוא ממעיט, כי אין הפה יכול לדבר ולספר הלוליו כי אין להם קץ כי הוא עושה פלא לעולם:

בהמה דקה טמאה אומרת יגיע וגו'. אחר ששקד וקבע עתים בכל יום לתורה והוא במעט יגע הולך לעשות מלאכה לאכול, ועל זה שאוכלת מיגיעת כפיו אחר שעסק בתורה אשריו על שעסק בתורה, וטוב לו על כי אחר כך ביגיעת כפיו אכל לחם:

בהמה גסה טהורה אומרת הרנינו וגו'. הרנינו רנה אחר רנה לאלהים למדה"ר שהיה לו עלינו ולמה"ד שנפכה ממדת רחמים לאלהים לרשעים והם להיות עוזנו, הריעו בתפלה ובתרועה לאלהי יעקב כשאין ישראל כל כך זכאים נקראים בשם יעקב:

שור אומר אז ישיר משה וגו'. יש אז לשעבר אז נבהלו אלופי אדום, ולעתיד אז יאמרו בגוים, ואז זה הוא לשעבר ושיר לעתיד כי מאז שצעקו בני ישראל אל ה' ואמר להם משה התיצבו וגו' וראו את ישועת ה' וגו', ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, החרישו ולא ענו עוד, ועלה בלב משה ובני ישראל מאז לומר שירה זו אחר כך כיון שהחרישו מן הצעקה והתפלה, והאל יתברך ענם שהושיעם כמו שכתוב ויושע ה' ביום ההוא אמרו שירה זו לה' שנלחם להם, ומאז אמרו שיאמרו אשירה לה' כי גאה גאה שהיה הולך לפניהם יומם ונתגאו הרבה לשמים ומשם הפיץ את המצריים ורמה אותם ממעלה רמה למטה בים:

חמור אומר לך ה' הגדולה וגו'. יש גדולה מלך גדול על הממלכות ואין למלך עצמו גבורה, ויש גבור מלך גבור וממלכה שפלה, ויש גדול וגבור ולא לתפארת היא לו וגם אין גדולתו וגבורתו ותפארתו נצחית ואין לו הוד, ואין נאה כל זה אלא לך ה' הגדולה וגו', כי כל זה הוא בשמים ובארץ לא כגדולה וכגבורה של מלכי בשר ודם שאינם אלא בקצה פאות הארץ:

גמל אומר ה' ממרום ישאג וגו'. הידד כדורכים יענה וגו', השם שהוא בעל הרחמים כשאינו יכול לרחם שאין זכות לישראל ישאג ויצטער כביכול וממעון קדשו יתן קולו לומר שובו אלי ואשובה אליכם ושובו בנים שובבים, ועל נוהו שהוא בית המקדש שנחרב בלא חטא אלא בחטא ישראל, שאג ישאג שאגה על שאגה על שהוא חרב מבלי חטא, הידד כדורכים יענה אל כל יושבי הארץ המצערים את ישראל אף על פי שאין בהם זכות ליגאל כשאינם שבים:

פיל אומר מה גדלו מעשיך וגו'. מעשה ה' נורא הוא אם יתקבצו כל חכמי תבל אינם יכולים לברוא אפילו יתוש אחד, ומאד ויותר ממעשיך עמקו מחשבותיך, כוונת בריאת כל מין ומין בעולם לאיזו דבר נברא:

אריה אומר ה' כגבור וגו'. הגבור מתפאר בגבורתו כשהוא יוצא למלחמה ולפעמים הוא ליאה ויגע בתוך המלחמה, ואפילו שלא ילאה אולי שלא יכול להתגבר על אויביו, אבל ה' הוא כגבור ובתוך המלחמה אין לפניו פחד ואימה אלא אדרבה הוא מעורר קנאה בתוך המלחמה, ואינו צריך לאחרים שיריעו ויצריחו במלחמה להבהיל את האויבים כי הוא בעצמו המריע ומצריח ויתגבר בזה על אויביו:

זאב אומר על כל דבר פשע וגו'. על כל מה שיפשע ויפסיד אדם לחבירו בין בעיקר מאכלו שבא מכח שור רב תבואות, בין במה שעושה מלאכה בו כמו החמור, בין במה שמלביש עצמו בו מגז כבשים, בין ממה שהוא מוכן כבר ללבושו שהוא שלמה, וכל אבדה שיהיה שיאמר התובע כי הוא זה שנלקח או שנאבד ממנו והנתבע יכחיש, עד האלהים יבא דבר שניהם כי הוא היודע ועד משגיח על פרטי הדברים ההווים בעולם למי שירשיע או לתובע או לנתבע ישלם שנים, כיון שכחש יענש בהשגחת ה' כפלים בכל חטאתיו:

שועל אומר הוי בונה ביתו וגו'. וסוף הפסוק ברעהו יעבוד חנם ופועלו לא יתן לו, הבנין נגמר בקרקע ובאבנים או עצים או עפר ובפועלים, ועל זה אמר הוי בונה ביתו בלא צדק שהסיג גבול רעהו או גזל הקרקע, והעליות שבונה למעלה מן הבית אף על פי שהן באויר הן בלא משפט, ברעהו שיביא לו האבנים מן המחצב או עצים מן היער יעבוד חנם שאומר לו שהוא רעה, ולפועל הבונים אומר שיתן ואינו נותן:

כלבים אומרים בואו נשתחוה וגו'. בואו קורא לבני אדם שיתלוו אליו כיו הוא לבדו אינו ראוי, ולכן אמר נשתחוה שהיא בפישוט ידים ורגלים, ואחר כך יזכה לקום מהשתחויה ולהיות בכריעה לפני ה', ואחר כך יזכה יותר לקום על רגליו אלא שיעמוד בכריעה לפני ה' שיזכה לשחר פניו כי בצלם אלהים עשה את האדם, וזהו עושנו בצלמו ודמותו.

רבי ישעיה תלמידו של רבי חנינא בן דוסא כו'. נראה כי מתחלה נתכוון להתענות עד פ"ח תעניות כדי שיענה, כ"ב תעניות כנגד כל א' מאותיות התורה, אם בתענית ראשון שכנגד האל"ף של אנכי לא יענה, יענה בתענית שני כנגד בי"ת של בראשית, ואם בזה לא יענה יענה בגימ"ל של גמילות חסדים, וכן בכל האותיות זו אחר זו שיש בזו מה שאין בזו, כנגד אות הראשונה של שם בן ד'. ואם בכולו לא יענה יחזור שנית להתענות כ"ב תעניות, כנגד כל האותיות כנגד אות שנית של שם, וכן כנגד האות הג' והד' של שם שהם פ"ח תעניות, ולכן מאר מצטער ומתענה פ"ח, ולא שנצטער והתענה עד פ"ח תעניות ואז נענה, שנראה שאם לא היה נענה היה מתענה יותר שקבל עליו תעניות עד שיענה, אלא שהיה מצטער ומתענה עד פ"ח תעניות שידע שאז יענה כמו שכתבתי, ואם לא היה נענה לא היה מתענה יותר, ואז בזכות אותיות ה' ענה לו הקב"ה על ידי מלאך מן השמים בן ד' אותיות, ולא שנתן בו בינה להשכיל מעצמו מה שאמר לו המלאך אלא הוצרך למלאך, שנראה שיש סוד שאינו מושג לשכל בני אדם, ולא רצה לגלותו בפעם הראשונה של כ"ב תעניות מפני שגלה סודו לחבקוק ומשם והלאה לא היה רוצה לגלות שם סוד לבני אדם, אלא בשביל שאדם גדול הוא נזדקק ונתן רשות למלאך להגיד לו במה זכו הכלבים לומר שירה, כי אף על פי שכתוב בהם והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה, כי הם משונים משאר בעלי חיים שיש להם קבע לאכילתם פעמים ביום, כמו שכתוב ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת, כמו שיש קבע לאדם כן יש להם שהם שבעים, והכלבים הם עזי נפש כי המאכל הוא חיי הנפש ובעז נפשה אינם שבעים, והמה רועים בשדות ולא ידעו הבין שום עשב שיהיה שוה למזונותיהם, שאינם אוכלים אלא לחם ובשר וכיוצא בהם, כלם לדרכם פנו למה שהוא דרכם לחם ובשר פנו לבעליהן שיתנו להם, וכשאין נותנים אז הולכים לחטוף הלחם והבשר במקום שימצאו מקצה ועד קצה העיר הם מחפשים, ואפילו הכי זכו לומר שירה על שכתוב בהם ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, מפני שכתוב קודם והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים אשר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף לא אמר לא חרץ, שהיה אפשר לומר שהיה דרך מקרה, אבל לא יחרץ הוא מאמר האל יתברך שגזר שלא יחרץ כלב לשונו, וכן עשו, ומכלל לאו אתה שומע הן שלכל בני ישראל לא יחרץ אבל יחרץ למצרים, כמו שמאר והיתה צעקה גדולה כי היו הכלבים צועקים בכל בית המצריים כי אין בית אשר אין שם מת, ולכך אמר למאיש ועד בהמה למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל, שהיה לכלבים הכרה מאיש ישראל ומבהמתו לאיש מצרי ולבהמתו, וכמו שהיה בענין המכות שכתוב בהם והפלה בין מקנה מצרים ובין ישראל, ולכך זכו הכלבים לומר שירה, ולא עוד אלא שזכו לעבד מצואתן עורות לכתוב בהן תפילין ותורה נביאים וכתובים ומזוזות מה שלא זכו שאר חיות או בהמות, מפני שלא חרצו לשונם לאנשים זכו לומר שירה, ומפני שלא חרצו לבהמות של ישראל זכו שיעבדו מצואתן עורות לכתוב וכו'. אשר מהם יאמרו שירה בואו נשתחוה וגו':

---

---

שולי הגליון

---

---

· מעבר לתחילת הדף