בבלי מפוסק/ברכות/ז/א
בבלי מפוסק 
ברכות ז א
אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: מנין שהקדוש־ברוך־הוא מתפלל? שנאמר: "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי"; 'תפלתם' לא נאמר, אלא 'תפלתי' - מכאן שהקדוש־ברוך־הוא מתפלל.
מאי מצלי? אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: "יהי־רצון מלפני, שיכבשו רחמי את כעסי ויגולו רחמי על מדותי ואתנהג עם בני במדת רחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין".
תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת, נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות, שהוא יושב על כסא רם ונשא. ואמר לי: "ישמעאל בני, ברכני". אמרתי לו: יהי־רצון מלפניך, שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין". ונענע לי בראשו. וקא־משמע־לן שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך:
ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו? דכתיב: "פני ילכו והנחותי לך"; אמר לו הקדוש־ברוך־הוא למשה: "המתן לי עד שיעברו פנים של זעם - ואניח לך".
ומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא? אין, דתניא: "ואל זועם בכל יום".
וכמה זעמו? רגע. וכמה רגע? אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה. וזו היא רגע.
ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה, חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה: "ויודע דעת עליון"; השתא דעת בהמתו לא הוה ידע, דעת עליון הוה ידע? אלא מלמד שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקדוש־ברוך־הוא כועס בה. והיינו דאמר להו נביא לישראל: "עמי, זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב" וגו'.
מאי "למען דעת צדקות ה'"? אמר רבי אלעזר: אמר להם הקדוש־ברוך־הוא לישראל: דעו כמה צדקות עשיתי עמכם, שלא כעסתי בימי בלעם הרשע. שאלמלי כעסתי, לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. והיינו דקא־אמר־ליה בלעם לבלק: "מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'"; מלמד, שכל אותן הימים לא זעם.
וכמה זעמו? רגע. וכמה רגע? אמר רבי אבין - ואיתימא רבי אבינא - רגע כמימריה.
ומנא לן דרגע רתח? שנאמר: "כי רגע באפו חיים ברצונו". ואי־בעית־אימא, מהכא: "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם".
ואימת רתח? אמר אביי: בהנך תלת שעי קמייתא כי חיורא כרבלתא דתרנגולא וקאי אחד כרעא.
- כל שעתא ושעתא נמי קאי הכי!?
- כל שעתא, אית ביה שורייקי סומקי, בההיא שעתא לית ביה שורייקי סומקי.
ההוא צדוקי דהוה בשבבותיה דרבי יהושע בן לוי, הוה קא מצער ליה טובא בקראי. יומא חד, שקל תרנגולא ואוקמיה בין כרעיה דערסא ועיין ביה, סבר: כי מטא ההיא שעתא, אלטייה. כי מטא ההיא שעתא, ניים. אמר: שמע־מינה לאו אורח ארעא למעבד הכי, "ורחמיו על כל מעשיו" כתיב. וכתיב: "גם ענוש לצדיק לא טוב".
תנא משמיה דרבי מאיר: בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה, מיד כועס הקדוש־ברוך־הוא:
ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: טובה מרדות אחת בלבו של אדם, יותר מכמה מלקיות, שנאמר: "ורדפה את מאהביה וגו' ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה".
וריש לקיש אמר: יותר ממאה מלקיות, שנאמר: "תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה":
ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: שלשה דברים בקש משה מלפני הקדוש־ברוך־הוא ונתן לו:
בקש שתשרה שכינה על ישראל - ונתן לו, שנאמר: "הלוא בלכתך עמנו".
בקש שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים - ונתן לו, שנאמר: "ונפלינו אני ועמך".
בקש להודיעו דרכיו של הקדוש־ברוך־הוא - ונתן לו, שנאמר: "הודיעני נא את דרכיך". אמר לפניו: רבונו־של־עולם, מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו? אמר לו: משה, צדיק וטוב לו - צדיק בן צדיק; צדיק ורע לו - צדיק בן רשע; רשע וטוב לו - רשע בן צדיק; רשע ורע לו - רשע בן רשע:
אמר מר: צדיק וטוב לו - צדיק בן צדיק; צדיק ורע לו - צדיק בן רשע.
- איני, והא כתיב "פקד עון אבות על בנים" וכתיב "ובנים לא יומתו על אבות". ורמינן קראי אהדדי, ומשנינן: לא קשיא, הא כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, הא כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם.
- אלא הכי קא אמר ליה: צדיק וטוב לו - צדיק גמור; צדיק ורע לו - צדיק שאינו גמור. רשע וטוב לו - רשע שאינו גמור; רשע ורע לו - רשע גמור.
ופליגא דרבי מאיר, דאמר רבי מאיר: שתים נתנו לו ואחת לא נתנו לו, שנאמר: "וחנתי את אשר אחון", אף־על־פי שאינו הגון; "ורחמתי את אשר ארחם" אף־על־פי שאינו הגון.
"ויאמר לא תוכל לראות את פני", תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה: כך אמר לו הקדוש־ברוך־הוא למשה: כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה, איני רוצה.
ופליגא דרבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בשכר שלש, זכה לשלש -
בשכר "ויסתר משה פניו", זכה לקלסתר פנים.
בשכר "כי ירא", זכה ל"וייראו מגשת אליו".
בשכר "מהביט", זכה ל"ותמונת ה' יביט":
"והסירתי את כפי וראית את אחרי", אמר רב חנא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא: מלמד שהראה הקדוש־ברוך־הוא למשה קשר של תפילין:
ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש־ברוך־הוא לטובה, אפילו על תנאי, לא חזר בו. מנא לן? ממשה רבינו, שנאמר: "הרף ממני ואשמידם וגו' ואעשה אותך לגוי עצום"; אף־על־גב דבעא משה רחמי עלה דמלתא ובטלה, אפילו־הכי אוקמה בזרעיה, שנאמר: "בני משה גרשום ואליעזר ויהיו בני אליעזר רחביה הראש וגו' ובני רחביה רבו למעלה וגו'". ותני רב יוסף: למעלה מששים רבוא, אתיא 'רביה'-'רביה', כתיב הכא: "רבו למעלה" וכתיב התם "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו":