אמרי בינה (בן איש חי)/חקרי לב/ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה (בן איש חי) חקרי לב ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. יש כמה עניינים שאסרו אותם חז"ל משום גזרה שגזרו שמא יעשה כך ושמא יהיה, ועתה נשתנו הזמנים כך, וחששות אלו שחשו החכמים ז"ל בעבורם ואסרו את המותר ליתנהו בזה"ז. והשכל מחייב כיון דבטל הטעם בדין הוא שתתבטל הגזרה, ולמה נשאר האיסור במקומו. ועוד אני שואל אם דבר זה שאסרו אותו חכמים ראוי הוא קמי שמייא להיות אסור, איך נכשלו בו כל אותם הדורות שהיו אחר מתן תורה, עד זמן שבאו החכמים וגזרו על אותו דבר ואסרו אותו, דהא ודאי קודם שאסרו אותו החכמים היו דורות שקדמו להם נוהגים בו היתר, ולמה דורות הראשונים לא זכו לפרוש מן האיסור הזה. יורינו ושכמ"ה.

תשובה. דורות הראשנים עד סוף התנאים שהיה להם כח זה לאסור איסר חדש ולגזור גזרות משום גדר וסייג, שכל אלו האיסורון נקראים אסורי דרבנן, חייבין כל ישראל לקיים אותם מכח מצות התורה שנצטווינו בה בפרשת שופטים דכתיב לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואתמר בגמרא דברכות דף י"ט כל מילי דרבנן אסמכו חכמים על לאו דלא תסור, ובגמרא דשבת דף כ"ג אתמר מברכין על נר חנוכה אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר חנוכה, והיכן צונו אמר רב אויא לא תסור וכו', ואיתא בספרו על פסוק ימין ושמאל אפילו נראין בעיניך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל שמע להם, והיינו נראין בעיניך בהשערת שכלך וסברתך לדון הפך דעתם ותקנתם, ולפי דעתך לא צדקו באיסור זה שאסרו משום גזרה, דלפי דעתך הוא אין לחוש לגזרה זו אין אתה רשאי לחלוק עליהם ולהרהר על דבריהם, ורק אם נזדמן ח"ו שאמרו דבר הפך דבר המפורש בתורה שאין בו גדר וסייג אלא התירו ח"ו את החלב או את הערוה לא נשמע להם בזה, כי על זה אתמר בירושלמי בהוריות פרק א' יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין תשמע להם תלמוד לומר ימין ושמאל כשיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל, והכונה אם אמרו על ימין שהוא שמאל דהיינו דבר שהוא מותר להדיא בתורה ואסרו אותו בלתי טעם של גדר וסייג, דאין הדבר הזה כשניות בעריות שהם מותרים מן התורה ואסרום משום גדר וסייג אלא הם אסרו המותר בתורה בלתי טעם של גדר וסייג או זולתו, אל תשמע להם, ושן אם אמרו על שמאל שהוא ימין, דהיינו דבר אשר איסורו מפורש בתורה כמו חלב ועריות ושיוצא והם התירו אותו אל תשמע להם ובזה השוו דברי הירושלמי אלו עם דברי הספרי הנז"ל שאמרו אפילו נראין בעיניך וכו':

נמצא על פי המצוה הנז"ל של לא תסור חייבין כל ישראל לקיים דברי חכמים הן במצות של לאוין שאסרו את המותר משום גדר וסייג, הן במצות עשה כגון נר חנוכה והלל ומקרא מגילה וכיוצא, דמחמת כן אנחנו מברכין עליהם אשר קדשנו במצותיו וצונו וכנז' בגמרא דשבת הנז"ל:

והנה איתא בגמרא דע"ז דף כ"ט במשנה ששאל רבי ישמעאל את רבי יהושע מפני מה אסרו גבינות נכרים, והשיאו לדבר אחר ולא אמר לו הטעם העקרי, ובגמרא שם בדף ל"ה שאלו מפני מה לא הגיד לו הטעם ומשני משום דאמר עולא כי גזרי גזירתא במערבא לא מגלו טעמא עד תריסר ירחי שתא, דילמא איכא אינש דלא ס"ל ואתו לזלזולי בה, ופירש רש"י לא מגלו טעמא למה גזרו עליו, דלמא איכא דלית ליה ההוא טעמא ולא בדיל מיטה ומזלזל בה, אבל השתא דלא מגלו טעמא דמלתא בדלי מיטה כ"ע, דסברי קמו רבנן במילתיה דאתא מיטה חורבא, ואנן הוא דלא בקיאינן בטעמא ע"כ:

נמצא לפ"ז כל מקום שאסרו חכמים משום גזרה בהלכות שבת ובשאר הלכות איסור והתר, כשהיו אוסרין הדבר לא היו מגלין הטעם אלא אוסרין בסתם, וכיון דאסרו חל האיסור על ישראל לדורות עולם מכח מצות לא תסור בלי שום תפונה, ועל כן אע"פ שאח"כ נודע הטעם ואחר זמן רב נתבטל הטעם אשר בעבורו גזרו אין מתבטל האיסור שאסרו חכם אחר שנתחייבו בו כל ישראל מדין לא תסור הכתוב בתורה, וכמו שמצות התורה אינם בטלות כן מצות דרבנן אינן בטילות ואפילו אם החכמים כשאסרו הדבר גילו הטעם אכף בעת שאסרו, עכ"ז כיון דלא התנו בפירוש כשנמנו לאסור שיהיה האיסור תלוי בזה הטעם אין האיסור בטל בזמן שיתבטל הטעם, כיון דלא התנו כן בפירוש אלא אסרו בסתם חל האיסור על ישראל לדורות עולם מדין מצות לא תסור המפורש בתורה. ועור בין תבין בענין זה כי קבלה בידינו בדברי חז"ל דאפילו בדבר שגזרו בו ואמרו הטעם בפירוש בשעת הגזרה, עכ"ז תדע נאמנה שאין זה עיקר הטעם שלהם אלא עיקר הטעם מעלימים אותו, יען דקי"ל כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, וכן הוא בענין זה, והיינו כי אנחנו רואין דאיכא כמה מצות דאורייתא אשר טעמם מפורש בתורה ובע"כ צריך אתה לומר שאין זה עיקר הטעם של המצוה, שאם אתה אומר כן יקשה עליך כמה דברים האמורים באותה מצוה שאין מתיישבים כלל לפי אותו הטעם המפורש בתורה והיינו, מפורש בתורה בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, כי בסכת הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים. הרי פרשה התורה הטעם להדיא, ועל זה יקשה לב האדם מאחר שמצות סוכה היא זכר לענני כבוד למה מצותה שבעה ימים לא חסר ולא יתר, ולמה פסולה בדברים המקבלים טומאה, ואם הוא זכר לענני כבוד שאין מקבלים טומאה למה צריך לעשות לה דשנות והלא ענני כבוד היו סכך בלבד, ואם הכונה בסוכות הושבתי כפשוטו ולא קאי על ענני כבוד אלא סוכות ממש, למה פסולה בדברים מקבלים בטומאה, והלא מסתמא בסוכות שלהם לא היו מקפידין בכך, ועוד למה עושין המצוה בט"ו לחודש השביעי דוקא ולא יעשו באייר בזמן שהתחילו לישב בסוכות, ועוד יש כמה שאלות כיוצא כאלה שאין להם טעם על פי אותו הטעם המפורש בתורה, ובע"כ צריך אתה לומר כי יש עוד טעם אחר אשר בו יתיישבו כל הקושיות האלה ולא אמרה אותו תורה דהעלימה אותו מעיני בני אדם הרואין בספר, ולכן גם חכמים הלכו בדרך זה להעלים טעם העקרי ולא גילו אותו. וכן כתב הרב א"ח ז"ל על מצות שמפורש טעמם בתורה וז"ל בפרק כ"ט, הקדמה השלישית שאפילו אותם המצות שטעמם מפורש בתורה עכ"ז יש להם עוד טעם אחר פנימי ונעלם, ולכן לפעמים אין הטעם ההוא מספיק לכל פרטי המצוה ההיא, כמו שבתרומה דטעם המצוה הוא לפי שאין להם לכהנים חלק בארץ ועל כן מוטל על ישראל לזונם וניתנו להם כ"ד מתנות כהונה ובכללם התרומה, ואמרו עין רעה אחד מששים, ובינונית מחמשים וטובה מארבעים, אמנם קשה מאד מה שאמרו דמן הקורה חטה אחת פוטרת כל הכרי, שזה מחזי חוכא ואטלולא ומה תועיל חטה אחת לכהנים, מוטב היה לפטור את ישראל מן המיתה בלא כלום, ועיין מ"ש הרמב"ן בפרשת בראשית נגד מה שמכחישים שכפרו להתל בדברי רז"ל וסוף דבריהם כתבו שאין למדרש סוף ברוך אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים:

ועל כן כתב הרשב"א סי' צ"ד וז"ל, אך המצות שיראה מפשוטי הטעמים שנתנה בהם תורה שהטעמים ההם הם תכלית הכונה, ואינם תכלית אלא הטעם ההוא אמת, אך הוא בנקודה מתועלותיה ותכונותיה והדברים הנעלמים והרמיזים בתוכה לאשר חננם השי"ת אין להם תכלה וכו' ע"ש:

ובאמת יש כמה וכמה מצות אשר מפורש טעם שלהם בתורה ואין אתה יכול לומר שזה הוא הטעם האמתי שלה אלא בע"כ צריך להודות שיש בהם טעם סוד שלא גלתה אותו תורה, ומלבד מה שנזכר לעיל בדברים שיש בהם הכרח גדול תקיף ואמתני על זה שאמרנו, אזכיר עוד מצוה אחת אשר פרטיה נראין לשכל האנושי הם זרים שאין להם ישוב וטעם ע"פ השכל, והוא בענין מצות החליצה דכתיב בה וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, הנה לזה צותה תורה לעשות לו בזיון הזה לחלוץ מנעלו שתעשהו יחף ולרוק לפניו ומפורש שכל זה נעשה לו בשביל שלא בנה בית אחיו, ויש כאן פ"פ לשאול אם הוא עשה איסור בדבר זה שלא בנה בית אחיו ילקוהו ב"ד, או יכו אותו מכת מרדות, ואם באמת עשה זה איסור שלא בנה בית אחיו בזיון זה שנעשה לו ע"י אשת אחיו הוא קל מאד, ועוד למה יתבזה על ידה ולא ע"י ב"ד. גם עוד יש כמה פרטים במצוה זו הן אותם שפוסלים החליצה בדיעבד כגון חלצה רגל שמאל וכיוצא, הן דברים שהם צריכים לכתחילה שאין לה שום שייכות בטעם זה שלא בנה בית אחיו, על כן מוכרח לומר שאע"פ שהתורה אמרה ככה יעשה לאיש אשר לא בנה בית אחיו, אין זה עיקר הטעם אלא טעם העקרי הוא סתום, ולכן ה"ה במצות חכמים, אפילו אם תמצא טעם מפורש בדבריהם על מצוה ותקנה וגזרה שגזרו לאסור בכך וכך אין זה טעם. העיקרי אלא יש להם טעם אחר נכון ויציב שלא רצו לגלותו. והשי"ת יראנו נפלאות מתורתו אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.