אמרי בינה (בן איש חי)/חידוד בדברי תורה/תשובות

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

אמרי בינה (בן איש חי) TriangleArrow-Left.png חידוד בדברי תורה TriangleArrow-Left.png תשובות

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

חדוד בדברי תורה - תשובות.

א[עריכה]

משכחת לה בשנה מעוברת שהקדישה אחר חג המצות וכאשר הגיע סוף אדר ב' נעשה שנה שיש כאן י"ב חודש ויש שס"ה יום כמנין ימות החמה ועדיין לא יש שלש רגלים:

ב[עריכה]

ודאי שיעור דרבנן נפיש, דאי שיעור רבי יהודה נפיש אמאי לא חשו רבנן לגמל טעון פשתן או חבלי זמורות דהא דבר זה שכיח וצריכין לתפוס שיעור זה הגדול שאם יקוץ שיעור אדם ורוכבו מה יעשה זה בעל הגמל והטעון פשתן שצריך לו שיעור יותר, אבל רבי יהודה נקיט שיעיר זה דזוטר ולא חייש לשיעור גמל ורוכבו דס"ל זה הרוכב אפשר לו להיות גחין ואזיל תחות האילן ועל כן אין צריך לקוץ האילן בשביל הרוכב כיון דאפשר בזה:

ג[עריכה]

כגון שהשליך ידיו לאחוריו ונכנס בראש ועדיין קצת מידיו בחוץ:

ד[עריכה]

כגון שנכנס דרך אחוריו ועמד בפתח ועדיין חוטמו בחוץ:

ה[עריכה]

האחד אכל כזית איסור של חלב או של נבלה ושיעורו בכזית, והשני אכל מאה נמלים וכל נמלה חייב עליה חמש מלקיות:

ו[עריכה]

אחד אכל נמלים מרוסקים שבטל מדין בריה ואין בכולם שיעור כזית ורק בריה אחת היה בהם ונתחייב בעבורה בלבד, והשני אכל מאה כמו שהן בהיותם בריה דלא בעי שיעור דחייב על כל אחת חמשה מלקיות:

ז[עריכה]

כונתו לומר שכתב הסופר על הלוח או על הנייר ארבעה תיבות אלו בכתב ידו:

ח[עריכה]

התירוץ הוא בתבן סרוח דלא חזי לבהמה:

ט[עריכה]

הקושיא שיש על תירוץ זה הוא והא חזי לטינא:

י[עריכה]

התירוץ כגון דאית ביה קוצי והטיט שגובלין בו התבן רומסין אותו ברגלים, ולכן לא חזי לטינא:

יא[עריכה]

הקושיא היא והא חזי להסקה:

יב[עריכה]

התירוץ הוא דאיירי בסרוח הרבה דלא חזי להסקה:

יג[עריכה]

התירוץ דאיירי במלח מר דלא חזי לאכילה:

יד[עריכה]

הקושיא היא והא חזי לעבד בו עורות:

טו[עריכה]

התירוץ דאית ביה קיצין ואינו יכול ליטלו בידו ולמלוח בו העורות:

טז[עריכה]

תקנתם לכתוב שטר הרשאה זה לזה:

יז[עריכה]

התירוץ הוא לא יעשו דלת לבית שער כי הם אינם צריכים לו אלא בשביל להיות צל לשומר היושב שם, וכיון דאין לו דלת העניים נכנסים לבית שער ודופקים על דלת החצר ונשמע קולם:

יח[עריכה]

מעיקרא סבר ניחא להו לבני רה"ר דיתבי בטוליה וכיון דחזא דקא מעכבי קייצי:

יט[עריכה]

התירוץ הוא דחיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו, ולכן ניחש בזה:

כ[עריכה]

הקושיא א"כ לא נשביעו על זה ויקח לו מאחר דבדין תפס לגבות מלוה שלו:

כא[עריכה]

התירוץ דחיישינן שמא ספק מלוה יש לו עליו:

כב[עריכה]

הקושיא היא כיון דתפס ממון על הספק, נמצא דלא חייש לספק גזל, א"כ גם שבועה ישבע על הספק ולא חייש לספק שבועה:

כג[עריכה]

התירוץ הוא פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא משום דממון איתיה בחזרה שיאמר בדעתו אם אח"כ יתברר לי שאינו חייב אחזיר לו, אבל שבועה ליתא בחזרה:

כד[עריכה]

איכא בינייהו כהן דא"ל לישראל צא וקדש לי אשה גרושה, אי נמי איש שאמר לאשה אקיפי לי קטן, לרב סמא לא מחייב שולחו, ולרבינא מחייב שולחו:

כה[עריכה]

הקושיא היא למה אמר כגון שאמר לאשה שתקיף לקטן ולא אמר כגון שא"ל שתקיף לגדול:

כו[עריכה]

התירוץ הוא כי הגדול לא יקבל להקיף:

כז[עריכה]

איכא בינייהו פרוטה שהוזלה אחר אבידה, מ"ד אשר תאבד איכא ומ"ד ומצאתה ליכא. או נפקותא אחרת פרוטה שהוקרה שבשעת אבידה לא היתה שוה פרוטה ובעת מציאה הוקרה ושוה פרוטה למ"ד ומצאתה איכא, למ"ד אשר תאבד ליכא:

כח[עריכה]

משמע ליה הכי משום שלא הצריכו לו יום אחר עוד עד שיבדוק כל חפציו, ויראה אם נאבד מהם כלום, משא"כ אם מזכיר בפירוש גלימא מצאתי אז כשיבא לביתו תכף ידע ואין צריך לבדוק ולשהות:

כט[עריכה]

בירר ששה מכל שבט, והביא ע"ב פתקין על שבעים כתב זקן ושנים הניח חלק בללן ונתנן בקלפי, אמר להם בואו וטולו פתקיכם מי שעלה בידו זקן אמר לו קדשוך משמים, מי שעלה בידו חלק אמר לו המקום לא בחר בך מה אעשה לך:

ל[עריכה]

הך דכרם אמר להו ברישא, דאי הך דחורש אמר להו ברישא, בהא דכרם נמי יאמרו לו אניסטון אני בתוכו:

לא[עריכה]

הא דקטן אמר להו ברישא, ואמרו לו אין מביאים ראיה מן הקטן וחזר ואמר להם מעשה אחרת שראה בגודלו:

לב[עריכה]

אין זה קל וחומר, דיש לומר מידי דהוה קוץ בעלמא שהוא ממית והיא טהור:

לג[עריכה]

אמר לו ר"א הבא על הקטנות יוכיח שאין בה אלא אזהרה אחת וחייב על כל אחת ואחת:

לד[עריכה]

אמר לו רבי עקיבה אם אמרת בקטנות אע"פ שאין בהם עכשיו יש בהם לאח"ז, תאמר בשבת שאין בה עכשיו ולא לאח"ז:

לה[עריכה]

אמר לו ר"א הבא על הבהמה יוכיח:

לו[עריכה]

איכא בינייהו דאפיק חמור בהדה.

לז[עריכה]

הקושיא ואימא גדי:

לח[עריכה]

התירוץ שהגדי מחוסר שחיטה ואינו אוכל עדיין כאשר נולד מאמו:

לט[עריכה]

הקושיא ואימא בן פקועה:

מ[עריכה]

התירוץ הוא דצריך קריעה:

מא[עריכה]

הקושיא ואימא ביצת בת יוכני שהוא עוף גדול:

מב[עריכה]

התירוץ תפסת מרובה לא תפסת:

מג[עריכה]

הקושיא ואימא ביצת צפור:

מד[עריכה]

התירוץ הא בחולה הא בבריא:

מה[עריכה]

יוציא בו מים מן הבור לצורך רחיצה וממילא נטבל:

מו[עריכה]

הקל וחומר כך ומה טעינה דליכא צער בע"ח חייב, פריקה דאית בה צער בע"ח לא כ"ש:

מז[עריכה]

קל וחומר האחר כך הוא ומה טעינה דליכא חסרון כיס דבהמה חייב, פריקה דאיכא חסרון כיס דבהמה לא כ"ש:

מח[עריכה]

הדחיה של קל וחומר הוא כך, דגם בטעינה יש חסרון כיס דאדהכי והכי בטל משותיה, אי נמי אתו גנבי וגנבי ליה, ולכן נשאר קל וחומר הראשון עיקר:

מט[עריכה]

מתרץ רשב"ן תרי תמנתה הוו חדא בעליה וחדא בירידה, ורב פפא תירץ חדא תמנתה הואי דאתי מהאי גיסא ירידה, ודאתי מהאי גיסא עליה:

נ[עריכה]

אמרה לו שהיא יתומה מאביה שנפטר קודם שנולדה:

נא[עריכה]

חשש החכם הוא שמא הסופר כשכתב תיבת אל לא היתה כונתו לכתוב תיבת אל שדי, אלא היה רוצה לכתוב אל יוסף ואחר שכתב תיבת אל שכח וכתב שדי, ונמצא תיבת אל הכתובה עתה בס"ת לא נתקדשה וא"כ מאי אהני התיקון הזה שיכתוב תיבות אל יוסף מחדש מאחר שתיבה הסמוכה לשדי צריכה קדוש ולא קידש הרי פיסול אחר איכא:

נב[עריכה]

הקל וחומר הוא כך ומה אשתי שאני מותר בה אני אסור בבתה, אשת איש שאני אסור בה אינו דין שאהיה אסור בבתה:

נג[עריכה]

כך היא הפרכה, מה לאשתי שכן אסור באמה ואפילו שהיא פריה, ולכן דין הוא שאסור בביתה, תאמר בא"א שאני מותר באמה, אם היא פנויה, לכן מותר אני בבתה:

נד[עריכה]

האשה הזאת היא בת אחותו של אדם, וכך הוא הקל וחומר ומה אשתי שאר מותר בה אסור בבתה אחותי שאר אסור בה אינו דין שאהיה אסור בבתה, וזו הפירכה הנז"ל לא שייכה כאן כי אחותו גם אמה אסורה לו:

נה[עריכה]

מצינו מפורש בתורה שהכהן גדול ישא אשה דכתיב והוא אשה בבתוליה יקח ואסרה עליו התורה את אלמנה וגרושה, והשתא אם זה הקל וחומר שיש לעשות מן אשתו של אדם הוא אמת, א"כ הכהן גדול צריך שיאסר בכל מין אשה שיש בעולם, דגבי כה"ג לא שייכה אותה הפירכה שעשינו בסי' נ"ג, יען ממה נפשך אם אמה של זו הבתולה היא אשת איש הרי היא אסירה לו, ואם היא אלמנה או גרושה ג"כ אסורה לו, לכן מוכרח אתה לומר דקל וחומר הנז' הוא בטל ומבוטל, ואין לעשותו בשום מקום:

נו[עריכה]

שמואל תשיב למזוזה תדירה יותר כי נוהגת בשבתות וימים טובים ג"כ, משא"כ תפילין, ורב הונא חשיב לתפילין תדיר יותר שנוהג במפרשי ימים והולכי מדברות:

נז[עריכה]

התיקון הזה הוא מפורש בירושלמי שאפשר שימלא פיו מים משני צדדיו קודם שיכנס, ואח"כ ישפכנו לפניהם כאשר יצא, ובזה ינצל מן החשד שא"א לפתוח פיו בלשכה ולהטמין מעות, שא"כ היו נשפכים המים מפיו בלשכה, ועל זה מתרץ בירושלמי שא"א לעשות כן מפני הברכה, שצריך לברך בפנים, וא"כ מוכרח שיפתח פיו וישפוך המים בפנים כדי שיברך:

נח[עריכה]

העצה היא שיגרש רב הונא את אשתו ותתבע כתובתה מן משה אביו שהוא ערב, ואז יהיו מצויים בידה מעות ויחזור רב הונא וישאנה ותכניס לו אותם המעות ויתפרנס בהם. והגידו לו שהוא כהן ואם יגרשנה אסור עוד לישאנה:

נט[עריכה]

מפורש הטעם שם דהאבן אם נפלה לא אתי אביו לאתויי, אבל דינר אם נפל מידו, אתי אביו לאתויי:

ס[עריכה]

כגון שמשקין אלו הם אחד שמן ואחד משאר משקין, כגון יין או מים וכיוצא, והשמן דרכו להיות צף למעלה ונבדל בפני עצמו:

סא[עריכה]

אחד מהם היתה קופתו מלאה קשואין שהם ארוכים כשיעור כל הקופה כולה, ולכן כשהוציא חצי הקופה דוקא גם הקשואין לא יצאו כולם אלא חציים, ולכן פטור בין אי אזלינן בתר קופה, בין אי אזלינן בתר מה שבתוכה, אבל חבירו היתה קופתו מלאה עדשים וכיוצא, וכיון שהוא הוציא מעט מן הקופה הוציא כמה עדשים שלמים שהיו בתוך אותו המעט לרה"ר:

סב[עריכה]

זה שבקורה אפשר שיפול מאיליו, אבל מה שבבור א"א שיעלה מאיליו, וכמ"ש בפסחים י"ב:

סג[עריכה]

יאמר אשתקד היה זרע החטים יפה או יאמר על מין אחד אורז או עדשים, וכיוצא שהוא טוב, ואז יבינו ממילא שהחטים שאלו אותו עליהם אינו טוב, ועל שאלת אביו יאמר אמי קיימת, או יאמר על אדם אחר פב"פ הוא חי ואז יבינו הם על אביו, איך הוא וכנז' בפסחים דף ד':

סד[עריכה]

יפה הכשיר החכם מפני כי ראה שזה בעל מדידה היתרה טפח מדד מצד העליון של עובי הסכך, שגם עובי הסכך מדדו ביחד, לכן יצא לו טפח מתר מעשרים אמה, אבל האחד מדד מצד התחתון של הסכך, ולא מדד עובי הסכך, ולכן יצא לו עשרים פחות טפח, ולכך הכשיר הסוכה וכנז' בפ"ק דערובין:

סה[עריכה]

כיס שאסר החכם היו תפירותיו מבחוץ לכך לא הועילו החתימות כלום:

סו[עריכה]

התירוץ הוא כגון שאין להם מעות לפרוע ורק יש להם קרקעית, ולזה יש קרקע עדית, ולזה יש זבורית, להכי פסק זה גובה וזה גובה, ואין כאן הפוכי מטרתא דיש הפרש בגבוה זו על גבוה שזה לוקח עדית וזה לוקח זבורית:

סז[עריכה]

העדים הגידו לדיין דהכי הוה עובדא דהשלחן היה באמצע החדר, והם היו יושבים על כסאות אחר מקום השלחן קרובים לכותל האמצעי, של החדר, שהוא כנגד הפתח ופניהם כלפי הכותל האמצעי, אך היה בכותל האמצעי הזה מראה לטושה גדולה שקורין עיי"נא ובה נראה לפניהם צורת השלחן שעומד לאחוריהם וצורת הפתח, וכל מי שיכנס לחדר ויבא עד השלחן, והם ראו במראה הלטושה ההיא שנכנם אותו אדם ולקח הרם ויצא במהרה, אך זה לא הבין ולא שם על לבו שהם רואין אותו בכניסתו ובלקחו את הכיס כי לא הרגיש במראה הלטושה שהיא לפני העדים וחשב כיון שהשלחן עומד אחוריהם אין רואין אותו ואת מעשיו, ולכך גנב הכיס ויצא, ובזה נחה דעתו של הדיין וכפה אותו והודה:

סח[עריכה]

שאלו על זה בגמרא דנזיר והוכיחו מדיקנא דסבי דצבעין דקנהון וחיורין עקרי דילהון ושמע מינא דמעקריהון רבין השערות, ולכן גם לזה אמר לו שיצבע השערות וימתין עד שיגדלו ויתברר אצלו דמעיקריהון רבין:

סט[עריכה]

אמרו בגמרא דכתובות דף ע' יתן האדון במתנה מאכל למשרת השני וזה המשרת יתן לאותו המשרת מאכל ויאכל, כי נמצא אין זה אוכל משל האדון, ואם לא יש עמו משרת שני יניח האדון את המאכל על הסלע ויפקירנו ויבא המשרת ויזכה במאכל מן ההפקר:

ע[עריכה]

מפורש הדבר בגמרא דמציעא בשנה ראשנה היה עסק שלהם בדנרי זהב שכולם שוין ולמה צריך לחלוק בפניו, אבל בשניה היתה השותפות בחביות של יין ויש הפרש בין חבית לחבית בענין חשיבות ולכך צריך לחלוק בפניו כי שמא סידר לעצמו הטובים:

עא[עריכה]

עובדא דרבי טרפון היה מהלך בדרך ובאמצע הדרך ישב והטה כדי לקרות ק"ש, ובזה ניכר להדיא שעושה הפך בית הלל, ולכן נסתפק, אבל ראב"ע ור"י וח"י היו מסובין במקום אחד והן אמת שהיה ראב"ע זקוף עכ"ז כשהטה לא ניכר שבא לעשות כדברי ב"ש דיש לומר שכך נזדמן עתה שהטה למנוחת גופו, כי במסיבה יש מומים ויש נזקפים, והראיה דגם רבי ישמעאל היה באותה שעה מוטה דכך הוה ניחא ליה, ולכן לא חש ראב"ע והיטה כיון דאינו ניכר שעושה הפך דברי ב"ה, אבל ר"י חש פן יטעו התלמידים הרואין ויקבעו הלכה כב"ש, לכן זקף וקרא הפך ב"ש:

עב[עריכה]

רב גידל היה מדבר עם הנשים עצמן ובהכרח שהיה רואה פניהם אע"פ שהיו עומדים לפניו במלבושים שלהם, ולכן אמרו לו רבנן כך, אבל רבי יוחנן לא היה מדבר עמהם אלא הוא יושב ועיניו למטה וגורס במשנתו ורק היתה כונתו שהנשים יראו אותו ולכך לא אמרו כמו שאמרו לרב גידל:

עג[עריכה]

זה הניח המים בשמש ונתחמם המים בחום השמש דמותר בכהאי גונא:

עד[עריכה]

חכם א' סבר כיון דחטים חשיבי יותר אע"פ שהם חצי ככר יברך עליהם, וחכם א' סבר אע"פ דשעורים גריעי מחטים עכ"ז כיון דהוא ככר שלם חשיב טפי לברך עליו, מה עשה אחז שניהם בידו ובירך המוציא ובצע משניהם יחד:

עה[עריכה]

המלך צייר בדעתו כיון דהחיגר יש לו עינים לראות אמר לסומא שירכהו עליו, והוא יוליך אותו אצל האילן ויקח החיגר הכותבות ויאכלום שניהם, וזו תשובת רבינו הקדוש לאנטנינוס בגמרא דסנהדרין:

עו[עריכה]

התשובה לזה, הנה העדים מצטרפים זע"ז בכך דהיינו עד של ק' מצטרף עם עד של ת"ק, וצריך לשלם ת' כי בסך זה יש ב' עדים, וכן עד של ר' יצטרף עם עד של ש' וצריך לשלם מאתים כי על זה הסך יש שני עדים, הרי ת"ר שחייבוהו ב"ד ונשאר עוד עד אתד שמעיד על מאה אין לו עד להצטרף עמו, והרי זה מחייבו שבועה דאורייתא על מאה, ואם תאמר למה לא ישבע על השיורין שנשאר בעד של ת"ק ובעד של ש', זה אינו כי מאחר שצרפנו אותם לענין תשלומין שחייבנו אותו לשלם על פיהם איך ישבע שבועה להכחישו שאם ישבע נמצא שהוא נשבע שהעיד זה שקר, ואיך ישלם, ולכן כל עד ששילם ע"פ עדותו אע"פ שלא שילם כל הסך שאמר עליו העד לא אפשר שישבע להכחישו, ועל כן לא ישבע אלא רק על עדות העד שהעיד על מאה כי זה לא נצטרף לתשלומין:

עז[עריכה]

העדים העידו אמת אך זה הרגיש. שראו אותו שגנב המלח והכניסו לביתו וחשש שמא יגידו עליו ויבאו לראות בביתו ותמצא בידו הגניבה לכך השליך המלח לתוך בור מים מלוחים או הניחו בתוך כלי מים גדול ונמוח המלח, ושפכו לתוך בית הכסא או עוקה א' שיש לו בביתו ולכך כשבא שמש ב"ד לא מצא כלום:

עח[עריכה]

בשבת ראשנה שפך הלבן לתוך האדום ואין ניכר הצביעה של הלבן אבל בשניה שפך האדום לתוך הלבן וניכר הצביעה שרואין את הלבן נעשה אדום:

עט[עריכה]

תרצו בגמרא תרי אצטריכו ליה שחרר חד וצירף חד, כי היה לו שני עבדים ושחרר חד ונצטרף השני עם התשעה:

פ[עריכה]

כך אמרו במדרש חכמים ישברנה לחתיכות קטנות ויזרקם עליו בזא"ז נמצא קיים שבועתו ולא מת העבד:

פא[עריכה]

פירוש שלשה מיני נשים הם הא' ר"ל אלמנה, והב' ר"ל בתולה, והג' ר"ל גרושה, והוא מפחד לישא אלמנה בשביל רוח בעלה והבתולה אינה ראויה לו כי היה איש זקן והגרושה מאוסה אצלו בשביל שבעלה הראשון עודנו חי:

פב[עריכה]

אם יהיו רשאים ליטול שכר מטות יבואו להערים שיבליעו שכר הבית בשכר המטות שיקחו שכר פי שלשה ופי ארבעה באומרים שהם לוקחים שכר מטות דוקא:

פג[עריכה]

הככרות היו יבשים מאלו שעושין לעוברי דרכים ובכל אחד לא יש שיעור בעודו יבש, ולכן זה לא ברך ברכה אחרונה, אך חבירו שראו במים ואכלו וכיון שנשרה במים נוסף משקלו ונעשה בו שיעור על כן בירך אחריו:

פד[עריכה]

המציאות היה כך ראובן, נשא את דינה בת שמעון אחיו ומתה דינה ואח"כ מת שמעון אחיו בלי זרע, והאלמנה צריכה חליצה מחתנה ראובן כי היא אמה של דינה שנשאה ומתה על כן חמותו נקראת יעיין נודע ביהודה מ"ב אה"ע סי' קמ"ח:

פה[עריכה]

זאת הבת מדברת עם אחיה כן אחר שנשלמה שנת שתים עשרה שלהם שאז היא נעשית גדולה שנתחייבה במצות מן התורה כגדולים, אבל אחיה עודנו נקרא קטן כלא נתחייב במצות מן התורה עד שישלים שנת י"ג:

פו[עריכה]

הש"ע איירי בהיכא שזה מת דאז היא מותרת לכל העולם מכח מיתת הבעל, אבל קרובי הבעל הם אסורים מכל מקום, וזה אומרו בש"ע הוא מותר בקרובים שלה לישא קודם הגט, והיא אסורה בקרוביו, ונ"מ בהיכא דמת, ופשוט. כן תירץ בני אהובה דף כ"ד:

פז[עריכה]

זו ברכת הירח או הקשת או הברקים:

פח[עריכה]

זו ברכת הרעמים:

פט[עריכה]

זה החמץ בערב פסח:

צ[עריכה]

זה אכל רביע ככר שיש בו שיעור בבת אחת, וזה אכל ב' ככרים פחות פחות מכזית ושהה בין אכילה לאכילה שיעור כדי אכילת פרס שאין מצטרפת באכילות לשיעור כדי שיתחייב בבהמ"ז:

צא[עריכה]

חדר שיש בו עוף או צבי ואותו היום שבת דאסור לנעלו משום צידה אבל מותר לפתחו:

צב[עריכה]

כגון ששכח להתפלל מנחה בערב שבת שצריך להתפלל ערבית שתים של שבת.

צג[עריכה]

אם נאנס ולא התפלל מנחה בערב יום כיפור דמתפלל ערבית שתים בליל כיפור, ונמצא בידו ששה תפלות בתוך כ"ד שעות, כי בכיפור יש תפילת נעילה:

צד[עריכה]

אם היה קוץ תחוב בבשרו של אביו, אע"פ במצטער הרי זה לא יוציא אותו מבשר אביו שמא יעשה חבורה אלא יבא אדם אחר ויוציאו:

צה[עריכה]

פת שנלוש בחלב אסור לאכלו אפילו לבדו גזרה שמא יאכל אותו עם בשר אלא צריך שיחתכנו וימכרנו לגוי:

צו[עריכה]

כגון אחד יש לו חמשה בנים וכל אחד עשהו שליח לקדש לו אשה והלך וקדש אשה לאחד מהם שקבל הקדושין מאביה קודם שבגרה, ומתו אבי הכלה ואבי החתן ולא נודע למי מן האחים קדשה כי העדים אינם מצווים, או שכחו שמו של החתן, מת אחד מן האחים, הנה זאת צריכה ארבעה גיטין מארבעה האחים, וגם חליצה אחת מאחד מהם:

צז[עריכה]

זה הוא האפיקומן בליל פסח:

צח[עריכה]

משכחת לה כגון אב ובנו נשאו אשה ובתה דהיינו והאב לקח את הבת והבן לקח את האם, והאב הוליד מן הבת ההיא בן אחד. וגם הבן של האב הוליד מאשתו שהיא אמה של אותה הבת בן אחד, על כן זאת הבת שלקחה האב קראה להבן שנולד מן האם שלה אחי בן אמי, ואמרה לו כיצד שלום אביך שהוא אחי בני, כי באמת הוא אחי בנה מן האב.

צט[עריכה]

זה השם שאין דבר בעולם שאין לו שם בפ"ע:

ק[עריכה]

ראובן הגיד לאותו חכם כי כיס המעות הוא הניח בערב שבת סמוך לחשיכה על הכר הזה הריקם ועתה מצאו על כר השני, ולכן אמר לו החכם לטלטל כר הרוקם כי כיון שהוא הניחו בידים על הכר והיה עליו בשעת חשיכה בכניסת שבת נעשה הכר בסיס לדבר האסור, ולכן אע"פ שבא אדם אחר ונטלו ממנו אח"כ נאסר הכר, אבל הכר השני כיון שלא הניח ראובן בעל המעות ובעל הכר את המעות על הכר לא נעשה הכר בסיס לדבר האסור כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו לכך הורה לו ליטול הכר הזה והמעות נופלים מאליהם. וכנז' בש"ע סי' ש"ט:

קא[עריכה]

תרצו הפוסקים גבי תנור שאני דאין אדם נהנה מהם אלא עד אחר ביעורם ואין האיסור בעולם, אבל גבי שמן עיקר הנאתו בשעה שהוא דולק שהשמן עודנו קים ואסור, וכנז' בלבוש סי' תרע"ז:

קב[עריכה]

גם קושיא זו תירץ בלבוש שם דשאני סוכה ונויה הואיל ודרכן להשאר אחר החג אע"ג שהקצה אותם בפירוש לשם סוכה על כרחך לא היה דעתו מתחלה להקצות אותם לגמרי אלא למצותן תוך ימי החג דוקא, אבל שמן ופתילה של נ"ח שעשויין להתבער לגמרי כי יהיב להו בנר מקצה דעתו מהן לגמרי למצותן דאין אדם מצפה מתי תכבה נירו הלכך אם נשתיירו הרי הן אסורין שהקצה אותם למצותן לגמרי:

קג[עריכה]

מתרצים העולם תירוץ פשוט דהגזלה בפני הבעלים ואע"ג דבשעת גזלה נצטער מ"מ כיון דישראל הוא חזקה שמוחל על חצי פרוטה ולא שייך הכא דין חצי שיעור דאסור מן התורה דזה הוא טעמא משום דחזי לאצטרופי וכיון דמחל לא חזי לאצטרופי, אבל בגניבה שהוא שלא בפני הבעלים ולא ידעי שימחלו, יש בזה דין חצי שיעור דאסור משום דחזי לאצטרופי:

קד[עריכה]

דבר זה מפורש בגמרא סוף פסחים שראה רב כתוב הללו בסוף שיטה, ואותיות יה בראש שיטה שאחריה, ובזה ליכא למתלי בטעות סופר:

קה[עריכה]

מפורש זה בגמרא דכתובות דף נ"ו שאם תאמר ימים ממש אין דרך המבקשים לבקש דבר מועט ברישא, ואם לא תרצה תן לנו דבר מרובה מזה דהא נקטי עשור באחרונה:

קו[עריכה]

כך הקשה לו לפי דבריך סגי לומר את השמים והארץ ולמה אמר ואת הארץ:

קז[עריכה]

התירוץ הוא אם יאמר את השמים והארץ הייתי אומר שנבראו שמים וארץ ביחד בבת אחת ולא קדמה שמים לארץ והא דנקיט שמים תחלה משום דאי אפשר למנקט שני דברים כאחד, ולכך אמר ואת הארץ להודיע שמים נבראו תחלה ואח"כ ארץ:

קח[עריכה]

יביא כלים שחייבים טבילה בברכה לכ"ע ויטבלנו עמהם והוא מברך על טבילת אותם הכלים ויוצא י"ח ברכה בכלי זה וכנז' בש"ע סי' ק"ך:

קט[עריכה]

הקושיא היא מאחר דלמדנו שכיון ברוה"ק מפני שקרא לגוי מגבאי, א"כ מנ"ל למילף דאזלינן בתר עוברי דרכים לאסור, והלא יש לומר דידע ע"י רוה"ק דהוה פת גוים ולהכי אסור ולעולם בעלמא לא אזלינן בתר עוברי דרכים, גם מנ"ל למילף דאין מעבירים על האוכלין וחמצו של גוי אחר הפסח מותר ודילמא ידע ברוה"ק דשל ישראל הוה ומקודם אמר לו טול כדי לאכול:

קי[עריכה]

התירוץ הוא הכי דייק תלמודא דאי איתא דהלכות אלו אינם כך לא היה לו לר"ג לומר כך בסתם והיה לו לחוש שמא ילמוד רבי אלעאי הלכות אלו כאשר למדנו אנחנו, כי הבי אלעאי מהיכן ידע בכיון ברוה"ק ולכן היה צריך לגלות לו הדבר שכיון ברוה"ק כדי שלא יטעה ללמוד הלכות אלו מדבריו, או היה לו לשתוק ולא יאמר כלום, ולכן מוכרח לומר שהאמת הוא כן לענין הלכה כאשר למד תלמודא:

קיא[עריכה]

תירץ הרא"ש ז"ל האומרת טמאה סוברת שיגרשנה ותנשא לאחר בהיתר, ולכן אמרו אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר משא"כ האומרת גרשתני אם משקרת נמצא כל ימיה בעבירה אם תנשא:

קיב[עריכה]

מתרצים קושיא זו וכי זו האשה חכמנית או למדנית היא שתדע דהב"ד יתנו לה הגט על תנאי משום דחוששין שהיא משקרת הא ודאי תסיק אדעתה תיקון זה של גט על תנאי, וכשאמרה טמאה היא חשבה שיגרשנה בגט בסתם כדרך כל הארץ, ועתה אם נבא לתת לה גט על תנאי אע"פ שרואה שהגט בטל כיון דהיא שיקרה, עכ"ז מקבלתו כי היא מתביישת להודות בשקר שלה ותנשא לאחר אע"פ שכל ימיה בעבירה מחמת כיסופא:

קיג[עריכה]

תרצו התוספות בב"ק דף ע' דשאני התם גבי חזקה דלא יכולים העדים לראות וותר ממה שראו, ומש"ה הוי דבר שלם משא"כ הכא דיכולין לראות שתי שערות ולא ראו, לכן הוי חצי דבר:

קיד[עריכה]

תירוץ האחר הוא תירוץ הרי"ף ז"ל שתירץ שאני התם דעדות כת הראשנה מועלת אף בלא השנית לשלם אם אין כאן עדים עוד שאכל עוד ב' שנים, והיינו שצריך המחזיק לשלם הפירות למערער ולכך הוי עדותן דבר שלם, משא"כ הכא דכת אחת לא מהני מידי כלל ומשום הכי הוי חצי דבר:

קטו[עריכה]

תירץ הרא"ש ז"ל הנימא דנקיט רבי יונתן כיון דהקפיד בה נודע זה לעולם ולא אמרה רבי יונתן ברוה"ק דכ"ע ידעי לה כיון דהקפיד על זה, אבל זבוב דלא הקפיד עליו לא נודע דבר זה לעולם כיון דלא הקפיד בו ומהיכן ידע רבי אביתר, אלא ודאי כיון ברוה"ק והיינו דאסכים מאריה על ידיה:

קטז[עריכה]

התירוץ הוא כך דרבא מפרש יום השביעי על שבת שהוא יום השביעי בימי השבוע ונקרא יום השביעי בפסוקים בפ"ע, וא"כ השתא לעולם אותו היום היה יום ראשון למשתה:

קיז[עריכה]

התירוץ הוא התם כהן לחודיה הוא דידע ולא שאר העולם ואין בושת בכך:

קיח[עריכה]

הת"ירוץ הא מכסיא באליה כלומר הנקבות של הכשבה אינה נראית לעיני הרואין מפני שמכוסה באליה ולא יכירו שהיא נקבה ויחשבו שהיא זכר ועולה היא:

קיט[עריכה]

התירוץ התם איהו קא מכסיף אנפשיה שהיה לו להביא כשבה שאינה ניכרת דהא חטאות של יחיד רצה מביא כשבה רצה מביא שעירה ואם יש לו בושת למה הביא שעירה שניכרת מפני שאין לה אליה:

קכ[עריכה]

אם הלכה זו ונשאת לאחיו של זה שנאסרה עליו ומת בלא בנים, נמצא נעקר מצות יבום שאסורה להתייבם לו:

קכא[עריכה]

נמצא בזאת היכא דנושא בת אחיו דמותר מן הדין ולפ"ד רבי טרפון אסור לאדם לישא בת אחיו משום גורם לעקור מצות יבום דשמא ימות בלא בנים, דאז אין אחיו יכול לייבם אותה ש"מ דלא קפדינן בהכי:

קכב[עריכה]

הרי שהלכה זו ונשאת לאחד מן השוק והיו לה בנים ונתאלמנה או נתגרשה ועמדה ונשאת לזה שנאסרה עליו, נמצא למפרע הגט הראשון בטל ובניה ממזרים:

קכג[עריכה]

הפרכה היא אי הכי ככולה תנאי דעלמא לא תנסיב דילמא לא מקיימא לתנאיה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים, אלא ודאי דלא חיישינן להכי:

קכד[עריכה]

מלבד שנמצא כזאת בתרומה וקדשים שאסורה לזה ומותרת לזה, הנה באישות עצמה נמי נמצא כזאת דהרי אשת איש מותרת לבעלה ואסורה לעולם:

קכה[עריכה]

תירוץ קושיא זו התם בדידיה קיימא אי בעי מכריז נפשיה בסלואתא ולא נאים כלומר ינקוב בשרו בקיץ כדי שלא ישן, והכא לאו בדידה קיימא לאגרושי דדילמא בעלה לא מקבל לגרשה או שהלך למדינת הים:

קכו[עריכה]

כגון שאחד מהם אמר הריני נזיר שלא יש בחדר זה מין בהמה אלא יש מין חיה, וחברו אמר הריני נזיר שלא יש בחדר זה מין חיה אלא יש מין בהמה, ונמצא בחדר ההוא כוי שנוהגין בו כל דיני חיה דשמא חיה הוא ונוהגין בי כל דיני בהמה דשמא בהמה הוא, כי הכוי הוא ספק חיה ספק בהמה ולכן גם אלו האנשים חל על שניהם הנזירות מספק. או באופן דומה לזה כגון שאחד מהם אמר הריני נזיר שלא יש בחדר זה זכר אלא יש נקבה, וחברו אמר הריני נזיר שלא יש נקבה אלא זכר, ואח"כ נמצא שיש באותו החדר טמטום שיש בו ספק שמא הוא זכר או שמא הוא נקבה, ולכך חל על שניהם הנזירות מספק:

קכז[עריכה]

דבר זה מפורש במשנה דכריתות פ"ג משנה ג' כגון שזה מקודם בא על אמו והוליד ממנה זאת הבת והנה הבת הזאת נשאת לאחיו של אביה זה ואע"פ שהיא ממזרת ואסורה לבא בקהל עכ"ז קדושין תופסין בה יען דקדושין תופסין בחייבי לאוין, ואח"כ אחיו הזה מת ונשאת לאחי אביו של אביה זה ועדיין נשואה אליו, וזה אביה בא עליה והיא נדה. נמצא שיש כאן ששה מיני איסורים שזו היא בתו וגם היא אחותו מאמו וגם היא אשת אחיו שהוא אותו האיש שנשאת לו קודם לכן ומת, וגם שהיא אשת דודו שהוא אחי אביו שהיא נשואה לו עכשיו, וגם שהיא עתה אשת איש וגם שהיא נדה הרי כאן ששה מיני איסורים, ולכן האב שבא עליה בשוגג נתחייב בששה חטאות:

קכח[עריכה]

התשובה היא אם יעשה כך היו עובדי חמה ולבנה אומרים שהם אלהות והראיה שלא בטלו כשאר ע"ז דלא יאמינו בטעם זה לומר דלא בטלם בשביל שיש בם צורך לעולם ומאן מוכח, ולכן לא ביטל כל מין ע"ז והטועה אחריהם יקבל ענשו ויורד לבאר שחת, וישראל קדושים שפורשים מהן באין לחיי עוה"ב:

קכט[עריכה]

כגון שכל אחד ואחד לא לקח אלא אתת שאין שוה פרוטה וכל פחות משוה פרוטה אינו יכול לתבעו בב"ד:

קל[עריכה]

היתה יושבת שם אשה ואיש אחד או שתי נשים אך האשה היתה מעוברת, והראשון לא ידע שהיא מעוברת וחבירו ידע שהיא מעוברת וכריסה בין שיניה:

קלא[עריכה]

כך השיב לו אני שמעתי מפי המרובין והם שמעו מפי המרובין, אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתם, אבל אתה שמעת ממני דוקא שאני יחיד מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז בדברי המרובים וכנז' בעדיות פ"ה:

קלב[עריכה]

קטע ראש אזנה או פסחה הבזיון שלה ניכר ורשום בה, אבל רקיקה וכיוצא אינו ניכר ורשום בה ורק לפי שעה רתת עליה ואח"כ חוזר ועובדה:

קלג[עריכה]

התירוץ לזה התם כל שעתא ושעתא בזלזולא קיימא משא"כ רקק בפניה או השתין בפניה זה היה לפי שעה:

קלד[עריכה]

יש להשיב אם אמרת בבהמה טמאה שלא היה לה שעת הכושר כלל ולא חל עליה תורת שחיטה כלל, אבל בהמה טהורה טריפה היה לה שעת הכושר דקודם שנטרפה חל עליה תורת שחיטה, ולכן תו לא פקעה ממנה והרי בכלל צאן ובקר דשחיטה מטהרתם:

קלה[עריכה]

השיב לו תשובה אחרת בזה, אם אמרת בבהמה טמאה שכן אין במינה שחיטה, אבל טריפה מבטן יש במינה שחיטה וכנז' כל זה במשנה:

קלו[עריכה]

התירוץ הוא אם היה רוצה לפטור עצמו מן הקרבן היה יכול לומר מזיד הייתי ומזיד פטור מן הקרבן ולא היה צריך להכחישם וכנז' במשנה דכריתות פרק ג':

קלז[עריכה]

אמרו להם ביש הואיל וילדה בלילה אע"ג דהיא אחר מלאת לה שמונים יום עכ"ז הואיל ולילה הוא ואינה שעה ראויה לקרבן נעשה כאלו ילדה בתוך שמונים דמפטרה מקרבן וסגי לה בקרבן של לידה הראשנה ולא צריך להביא קרבן בפ"ע על לידה שניה זו:

קלח[עריכה]

אמרו להם ב"ש השבת אע"פ שאינו ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן ציבור משא"כ הלילה אינו ראוי לא לקרבן יחיד ולא לקרבן צבור:

קלט[עריכה]

עובדא ראשונה נתברר שנפל השטר בדרך ותחו הב"ד שמא ימצאנו אדם אחר ויבאינו לראובן, ונמצא גובה ב' פעמים משמעון, אבל עובדא שניה היה הדבר כך שנפל השטר לאש או בתוך הים בפני העדים ובזה ליכא חשש לכך נתנו רשות לכתוב שטר אחר:

קמ[עריכה]

השיבו להם החכמים בשלמא בהמות אין בהם דעת שיהיו מתכוונים להזיק כדי להפסיד לאדונם, אבל העבדים יש בהם דעת שיתכוונו להזיק כדי להפסיד לאדונם שאם יקניטנו אדונו ילך העבד וידליק גדישו של אדם אחר או שיעשה שאר היזק לאחרים כדי להפסיד את רבו, ונמצא זה מפסיד את רבו מאה מנה בכל יום, לכך אין אדונו חייב לשלם:

קמא[עריכה]

חשו ב"ד לקנוניא כי שמא פרוע הוא ומשמעון נפל ומה שאומר עתה אינו פרוע עושין קנוניה בניהם בשביל החצר שכבר מכר שמעון ליהודה ועתה הולך לוי וגובה המעות מן יהודה שקנה החצר מאחר כי הוא משועבד לחוב זה ושמעון עני ואין לו לפרוע ויאכלו המעות של יהודה שמעון ולוי שלא כדת, ולכן תלו הדבר עד שיראו מה נעשה בחצר אם נמכר או לאו ואם שמעון יש לאל ידו לפרוע החוב או לאו:

קמב[עריכה]

השני הוא ששאל שהוא היה אמצעי ואיירי שהיה בינו לבין הראשון ב' אמות, וכן בינו לבין השלישי שני אמות, לכן הוא בא אצלם והם באים אצלו דהאמצעי עם הראשון יושבים תוך ד' אמות, וכן עם השלישי הוא תיך ארבע, אבל הם יכולים לבא זה אצל זה כי בין הראשון לבין השלישי יש יותר מן ארבע אמות:

קמג[עריכה]

כגון שהיה אצל זה הקן שזמן בו השחורים עוד קן אחר שהיה בו לבנים והשתא הוה ס"ד למימר דמותרים דאמרינן שחורים אשר בקן זה באו למקום לבנים, ולבנים שבקן זה במקום שחורים, לכן קמ"ל כיון דלא מצא השחורים במקום שזימן חיישינן דילמא המזומנים אזדו לעלמא, ואלו חדשים הם:

קמד[עריכה]

התירוץ הוא דעופות דרכם לפרוח אחד אחד ויוצאין ונכנסין אחד אחד להכי אמרינן אחד מהם פרח והלך לו ונשארו השנים, אך המנה לא פרחה והלכה מאיליה אלא ניטלה על ידי בעליה ובודאי כשבא ליטול לא יטול מנה ויניח מנה מאחר דשני המנים הם מעות מעשר שני שצריך להעלותם לירושלים על כן בודאי אם ירצה ליטול אותם מתיבה זו להניחם במקום אחר יהיה נוטל את כולם ולא יטול מנה ויניח מנה, לכן אמרינן ודאי נטל הכל להניחם במקום אחר ושכח מה שעשה, ועל כן זו המנה היא חולק:

קמה[עריכה]

הוא כי פלגש בלא כתובה ובלא קדושין ונקנית בביאה דוקא ואין לה קנין בשטר וכסף, והוא היה צריך לו בתולה ע"פ עצת עבדיו, כי נשים בעולות ולא הועילו לו ואם יקנה אותה בביאה אין כאן בתולה, לכן לא לקח אבישג בתורת פלגש:

קמו[עריכה]

התירוץ הוא דהיה לו לגרש אחת מנשיו וישא אבישג בתורת אשה בכתובה וקדושין ולא יבא עליה ותשאר בתולה, ואח"כ אותה אשה שגירש יקחנה בתורת פלגש בלא כתובה וקדושין ואין כאן עיגון אלא ודאי דקשים גרושין, ולכך לא עשו לו תיקון באופן זה שאמרנו:

קמז[עריכה]

הפירוש הוא כך דהפסוק מוקשה למה כפל ב' פעמים נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום, ובהקדמה נתרץ הכתוב וממילא ידענו שקרבן הנשיאים דחי שבת יען כיון שהיה קרבן הראשון באחד בשבוע אם נאמר שקרבן נשיאים דחי שבת שהקריבו בשבת ג"כ נמצא י"ב הנשיאים השלימו קרבנם ביום חמישי, ולפ"ז יום א' וב' וג' וד' וה' היה בהם קרבנות של שני נשיאים אחד בשבוע ראשון ואחד בשבוע שני, אבל שני ימים של השבוע שהם יום וא"ו ויום ז' בכל אחד מהם היה קרבן אחד של נשיא, והשתא לכן כפל הפסוק נשיא אחד נשיא אחד להורות שיש שני ימים שלא יקריב בהם אלא רק נשיא אחד, משא"כ אם נאמר לא דחי שבת, נמצא הקריבו ששה בששה ימים של שבוע ראשון, וששה בששה ימים של שבוע שני והרי כל יום יש ב' קרבנות של נשיאים ובשבת מעיקרא לא יש קרבן, ובזה קשה למה כפל נשיא אחד נשיא אחד:

קמח[עריכה]

תרצו בגמרא אי אשמעינן קמייתא משום דאיהו דחי נפשיה בידים, אבל היכא דממילא אדחי כישן דמי ואי אשמעינן בנשתטה היינו משום דאין בידו לחזור אבל היכא דיש בידו לחזור אימא לא צריכה:

קמט[עריכה]

התירוץ מפורש בגמרא דדין שמאל מן דין כלי חול נמי לא הוה ילפינן דהוה אמינא שאני כלי חול משום דחזו לקדושינהו בכל עת שירצה, אבל שמאל לא חזיא לעבודה אלא רק ביום כיפור ולא חזיא בכוליה שתא ולהכי אשמעינן בתרווייהו:

קנ[עריכה]

התירוץ מפורש בגמרא משום דאיכא בן שנה דמחזי כבן שנתים ואיכא בן שנתים דמחזי כבן שנה:

קנא[עריכה]

אמרו בגמרא חלב ודם יוכיחו שאסורין להדיוט ומותרין לגבוה:

קנב[עריכה]

כך אמרו בגמרא מה לחלב ודם שכן באים מכלל היתר שכל בשר הבהמות מותרות להדיוט, תאמר בטריפה שכולה אסורה:

קנג[עריכה]

כך אמרו בגמרא מליקה תוכיח שכולה אסורה ומותרת לגבוה:

קנד[עריכה]

יוכיח הא' הוא שבת תוכיח שאסורה להדיוט ומותרת לגבוה להקריב תמידין ומוספין, ועוד יש יוכיח שני כלאים תוכיח שאסורין להדיוט ומותרין לגבוה:

קנה[עריכה]

זה שעשה התרה בראשונה היה החמישי שאמר ואני, ולכן לא הותר אלא הוא לבדו כי לא נתלה בו אדם אחר וזה שעשה התרה אחריו הוא היה הראשון שנדר הנזירות בפירוש וכולם היו תלויים בו כי בפיהם לא זכרו נזירות אלא אמרו ואני וכיון דנדר שלו נעקר, נמצא דבור של כולם בטל מעיקרו.

קנו[עריכה]

תירצו בגמרא אמר רבינא כגון שהיה ללוה משכון וזה פטר את הלוה ונטל המשכון מיד המלוה והחזירו ללוה:

קנז[עריכה]

תרצו בגמרא קושיא ראשנה מאי בגדים נמטי פירוש מה שקורין בלשון ערבי באג"א שלא נטוו מעולם, ולקושיא הב' תרצו מאי ארוג תיתי פירוש שרשרות שעושין מפשתן שלא נטוה:

קנח[עריכה]

תשובה אותו הכהן שהתירו לו לשחטו היה מום שנעשה בידי שמים שנילד בבטן כגיו עינו אחת גדולה ואחת קטנה או בת חמש רגלים וכיוצא שא"א לחשדו שעשאו בידים, אבל כהן השני היה מום שלו מאותם הנעשים על ידי אדם:

קנט[עריכה]

כך תרצו בגמרא דנ"מ אם הוא פדה לזו הבהמה שיש לה חורוור או עיניה מנטפות תכף ומיד קודם שבדק אותה ברפואה, כי הפריש מיד הפדיון שלה שאמר הרו היא מחוללת על מעות אלו, ואח"כ בדק אותה ברפואה במשך שמונים יום, וקודם שנשלמו הימים האלה שנבדקה בהם ולא נתרפאת, אי אמרינן למפרע הוי מום דהיינו מקודם זמן הבדיקה, א"כ החלול שלו הוי חילול ופדיונו קדוש, וה"ז מעל במה שנהנה מן הפדיון וחייב להביא קרבן מעילה, ואי אמרינן השתא אחר גמר זמן הוי מום מכאן ולהבא נמצא אין החלול שלו חלול, ואין פדיונו קדוש ולא מעל:

קס[עריכה]

יש לומר לעולם יש ברורה ואה"ן הוה אפשר למעבד הכי אי שוו כולהו להדדי דהיינו שכל כבש באותם התשעה יש לו חבר באותם העשרה ששוה כמוהו, נמצא שהעשירי לבד הוא כנגד הכלב, ולהכי נוטל אותו ואוכלו והשאר מותרין לגבוה, דאמרינן יש ברירה, אך הברייתא דקאמר כולהו אסירי איירי כגון דלא שוו אהדדי שתשעה כבשים שבתוך עשרה שוין יותר מתשעה שעם הכלב, וזה הכלב שוה את העשירי, וגם כנגד כל אותו היתרון שיש באותם העשרה על התשעה שעמו, דהשתא הוי מחיר כלב הולך בכל התשעה שכנגדו בכל חד פורתא מלבד העשירי שכולו הוא כנגדו, ונמצא כולם נעשו מחיר כלב, כי בתשעה יש בכל חד חלק משהו דאית ביה מחיר כלב, ולכן כולם אסורין לגבוה:

קסא[עריכה]

תרצו בגמרא דאיירי כגון שעומד בגומא וידו סמוכה לשפת הגומא:

קסב[עריכה]

תירוץ רבא בגמרא דשבת דף ה' דאיירי בכותל משופע דהיינו שיש מן ראש הגג עד למטה כותל משופע שהוא בולט מלמטה ומצר מלמעלה דנח ליה על אותו שפוע:

קסג[עריכה]

דבר זה מפורש במשנה עצמה דיבמות פ"ט שיש בזה כמה אופנים, הא' כהן גדול שקדש את האלמנה ויש לו את כהן הדיוט דלהבעל שהוא כה"ג אסורה אע"פ שקדושין תופסין בה, ולאחיו שהוא כהן הדיוט מותרת שיוכל ליבם אותה, דכהן הדיוט מותר באלמנה. ואופן הב' כגון כשר שנשא חללה ויש לו אח חלל. ואופן הג' כגון ישראל שנשא ממזרת ויש לו אח ממזר. ואופן הד' כגון ממזר שנשא בת ישראל ויש לו אח ישראל כל אלו הם מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן:

קסד[עריכה]

כגון שנתקדשה על ידי שליח דלא קבלה הקדושין בידה וס"ל לב"ש דאין רשאי והשליח לקבל קדושין בעבורה פחות מדינר כיון דמסתמא האשה מקפדת שלא להתקדש בפחות מדינר דילמא זו מקפדת בכך:

קסה[עריכה]

תירץ רב אשי כגון שתלה במחט מרגלית דשווייא אלפא זוזי:

קסו[עריכה]

תרץ עוד רב אחאי, כגון דיהיב לה שכר בטלתה, ועוד תרץ כגון דמסר לה בשבתות וימים טובים דאין בהם שכר עסק מלאכה וכנז' בכתובות דף מ"ז.

קסז[עריכה]

תירץ רב אשי בכתובות דף ע"ה דגבי כהנים אפשר שיניח בפיו פלפל שיש לו ריח טוב בשעת עבודה ומשמש דאז אינו יוצא ריח רע מפיו אותה שעה אבל באשה לא אפשר בזה כיון שבעלה מדבר עמה בכל שעה:

קסח[עריכה]

תירץ הרב המאירי ז"ל דנ"מ למי שהוא בדרך ואין לו מגילה לקרות, דאז לרב נחמן צריך לקרא ההלל ולרבא לא יקרא דלא שייך ההלל בזה היום:

קסט[עריכה]

תירץ רבא בגמרא דבתרא דף כ"ט כגון דאתו בי תרי ואמרו אנן אגרינן מיניה ודרינן ביה תלת שנין ביממא ובליליא:

קע[עריכה]

התירוץ הוא כגון דעדיין הם לא מסרו השכירות והביאו השכירות בידם לב"ד בשעת העדות לתתם למי שיזכה בדין, ונמצא דאין נוגעים בדבר:

קעא[עריכה]

הטענה היא שיוכל לטעון לשחיטה מכרתיו:

קעב[עריכה]

דבר זה מפורש בגמרא דקמא דף פ"ד, הרי שהיה סומא וסימא, קיטע וקטע חגר וחיגר היאך אני יכול לקיים בזה עין תחת עין יד תחת יד רגל תחת רגל, והתורה אמרה משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם:

קעג[עריכה]

רמז לו בזה שהוא יבקש מהם שימלוך אסוירוס בנו תחתיו והוא יאמר לאסוירוס בנו לעשות את טבריה בת חורין, כי אחר שהרכיב והמליך את אסוירוס בנו אז בנו שהוא מלך יוכל לעשות כן:

קעד[עריכה]

תירוץ הא' כגון שעושה אותם בית הכסא לילדים קטנים שאין צריך להם צניעות, ותירוץ הב' כגון שעושה מחיצה לצניעות בקוצים וברקנים דהיא בזויה ומבזי לע"ז בכך:

קעה[עריכה]

הטעם מפורש במשנה עצמה בסוף מציעא, דר"מ ס"ל כיון דהירק יוצא וגדל מן העפר של עליון הרי הוא שלו, ורבי יהודה סבר דהירק על אוירו של תחתון מונח ואם ירצה התחתון למלאת גינתו עפר להשוותה עם העליונה אין כאן ירק, לכך הוא של תחתון:

קעו[עריכה]

הדין הראשון היו שני השוורים של אדם אחד וכיון דודאי אחד מהם נגח יתחייב זה האדם בעל השורים, ודין השני היו השורים של שני בני אדם שור אחד של ראובן ושור אחד של שמעון לכך לא גבו ב"ד כלום כי זה אומר שורי לא נגח וזה אומר שורי לא נגח, והמוציא מחבירו עליו הראיה:

קעז[עריכה]

הכה את הראשון שהיה טפש לחשוב שאלת רבו כפשוטה, דמי לא ידע אם תוציא מחשבון עשרה ארבעה ישאר ששה ומי ישאל שאלה כזו, לכך הכהו אך השני השכיל שאמר אין שאלה זו כפשוטה אלא כונתו לשאול אם תוציא מן מספר אותיות עשרה ארבעה אחדים, והשיב ישאר תקע"א, כי אותיות עשרה עולים תקע"ה, לכך נתן לו חתיכת מתוק. והשלישי הבין שאלת רבו יותר בעומק כי הבין כונתו לומר אם תסיר מספר אותיות ארבעה מן מספר אותיות עשרה שבזה נמצא השני צדדין שוין ככונתו, ולכן השיב שישאר רצ"ז כי מספר אותיות ארבעה הוא רע"ח, ואם תסיר רע"ח מן תקע"ה ישאר רצ"ז, והואיל והבין שאלת רבו בעומק יותר, דלפ"ד הארבעה והעשרה קאי על מספר אותיות שלהם, לכך נתן לו שני חתיכות של מתוק, אך הרביעי השכיל יותר מכולם, כי לא ערבו לו שני הפירושים של השני והשלישי, יען כי לפי דבריהם למה נקט עשרה וארבעה היה לו למנקט עשרה ואחד או עשרה ושתים, ולמה דלג עד הארבעה אלא ודאי כך הוא כונתו, אם תסיר מן העשרה ר"ל היוד שמספרה עשרה אשר נקראת באותיות יו"ד תסיר מהם ארבעה שהוא אות ד' של המלוי, ואמר ישאר עשרה וששה דהיינו י"ו, וראה דבריו נכונים ונאים יותר כי יתפלא השומע בשמעו שואל אם תסיר מן העשרה וזה משיב עשרה וששה, ואיך יצוייר זה לפי פשוטו לכך נתן לו ג' חתיכות של מתוק:

קעח[עריכה]

כך הוא הדקדוק, כמו שאמר באיש ואשה דבר והפוכו תרי בבי, כן הו"ל למנקט בעמודים תרי בבי שאמר נמי אמר על עמוד של זהב שהוא של אבן וכנז' בתיו"ט:

קעט[עריכה]

תירוץ אחד הוא דעמוד של זהב לא שכיח ואינו מצוי להכי לא נקט האי בבא שיאמר על עמוד זהב של אבן, ותירוץ השני הוא אין זה בכלל נשבע לשנות את הידוע לאדם, יען כי המצא ימצא הרבה דהעמוד הוא של אבן אך יצפהו זהב לנוי, ולכן השומע ששמע שבועתו של זה לא יחליט שהוא משקר כיון דאפשר דהעמוד הוא אבן, ונראה מחמת הצפוי:

קפ[עריכה]

דבר זה מפורש טעמו במשנה, דאותו ראש חודש היה שני ימים ואחד חשב מיום ראשון כי לא הרגישה בעיבורו של חודש, ואחד חשב מיום שני כי הרגיש בעיבורו של חודש, ולכן כל שיש ביניהם יום אחד תלינן בהכי ושניהם עדותם אמת שמעידין על יום אחד, אבל אם יש ביניהם שני ימים ליכא למיתלי בהכי, ולכן עדותן בטלה:

קפא[עריכה]

תשובה כגון שהעדים של ראובן העידו שנתחייב שמעון באלף זוז ליתנם לו אחר שלשים יום, ושמעון הודה שהוא נתחייב באלף זוז לראובן לתתם לו אחר שתי שנים, ואחר שנמצאו אלו זוממין העריכו הב"ד כמה ארם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז בין נותנן מכאן ועד שלשים יום לבין נותנם מכאן עד שתי שנים ומצאו הערך לזה מאתים זוז, ולכך חייבו את העדים במאתים זוז, כי בעדותם היו מפסידים את שמעון מאתים זוז:

קפב[עריכה]

דבר זה מפורש במשנה דיבמות פרק יו"ד משנה ה' והוא כגון שהשניה היתה אחות הראשונה מאביה בלבד, ולכן זו אסורה לו, והשלישית היתה אחות השניה מאמה בלבד, ולכן זו מותרת, כי זו עם הראשנה אינה אחות כלל לא מאביה ולא מאמה והיא נכרית, והגם שהיא אחות השניה מאחר שהשניה אסורה לו מכח הראשנה ואין קדושין תופסין בה לכן אין זו אחות אשתו ומותרת לו. אח"כ לקח הרביעית שהיא אחות השלישית מאביה בלבד, ומאחר שהשלישית היתה מותרת לו, לכן זו נאסרה לו משום אחות אשתו, אח"כ לקח החמשית שהיא אחות הרביעית מאמה בלבד, וא"כ זו החמשית עם השלישית המותרת היא נכרית ואינה אחותה כלל, והגם שהיא אחות הרביעית הנה הרביעית היא אסורה לו ואינה אשתו ולכן יפה התירו לו החכמים את הראשנה ואת השלישית ואת החמשית, אבל אסרו לו את השניה ואת הרביעית:

קפג[עריכה]

בפעם ראשונה השטרות היו כתובים כל אחד על לוה אחר, ורק המלוה הוא אחד, אבל הלווין הם שלשה נפרדים וא"כ בודאי אלו נפלו מן המלוה ועדיין לא פרעו לו שאם הם פרועים איך נתקבצו השלשה שטרות והיו בכיס אחד, שאם פרועים כל אחד יפול בפ"ע מן הלוה, אבל בפעם שניה היו השטרות שלשתם כתובים על לוה אחד, אבל המלוים הם נפרדים שכל שטר כתוב על שם מלוה אחד שהם שלשה מלוים, ולכן בודאי אלו פרועים ונפלו מן הלוה שפרעם והניחם בכיס דחד, דאם עדיין לא נפרעו והם של המלוים מי הביאם יחד להניחם בכיס אחד, ולכן אמרו שיחזירם ללוה:

קפד[עריכה]

מעשה ראשונה היתה רחל גרושה קודם שנשאת לזה הנפטר בלא בנים ולכן אם יחצוץ לה אינו גורם לה פיסול להנשא לכהן משום חליצה כי בלא"ה פסולה משום גרושה, אבל אם יחלוץ ללאה גורם לה פיסול לכהן משום חליצה, ולכן הב"ד לא רצו שיחלוץ ללאה, אבל מעשה השנית הנשים שניהם שוין, ולכך לא הקפידו ב"ד אלא הניחו לו לעשות כרצונו:

קפה[עריכה]

דבר זה מפורש באורים ותומים סי' מ"ט בתומים סק"א, דלא דמי הא להא, כי גבי אשה בבא רחל בת יעקב לכתוב לבעלה יעקב שובר על כתובתה אע"ג דהעדים מכירים את האשה הזאת ששמה רחל מ"מ חוששין אולי אין בעלה של זו הוא יהודה בן שמעון אלא יש רחל אחרת שנשאת ליהודה בן שמעון וזו האשה רחל תקח השובר הלזה, ותתן אותו ליהודה בן שמעון הנז' ותפסיד לרחל האחרת, ולכך צריכים העדים לידע שבעלה של אשה זו הוא יהודה בן שמעון ודי בזה כי אין חוששין שמא יש שני בני אדם ששמותם יהודה בן שמעון, ולכל או"א יש לו אשה ששמה רחל בת יעקב דכולי האי לא חיישינן אבל בשטר הלואה כשבא המלוה ראובן בן יעקב לכתוב שובר ליהודה בן שמעון הלוה שלו למה צריכין העדים להכיר את יהודה בן שמעון דהא ודאי שיהודה בן שמעון לוה מראובן בן יעקב דאל"כ מה טיבו של שובר זה הנכתב על שמעון לפטרו, ואם כי חיישינן דילמא יהודה הנז' חייב לראובן אחר, הנה עדיין אין מועיל מה שמכירין את יהודה להנצל מחשש ערמה, יען כי יש לחוש אולי יהודה בן שמעון הלזה חייב לראובן אחר ויקח שובר זה ויראהו נגד ראובן האחר, ומה מועיל שמכירין אותו. ולא דמי לאשה דלגבי תרי לא חזיא, אבל בהלואה יהודה בן שמעון זה יוכל להיות שהוא אינו חייב לראובן בן יעקב זה אלא חייב לראובן בן יעקב השני ועל ודי שובר יפסיד ראובן השני וערמה זו עשה זה יהודה עם זה ראובן המודה לפני העדים:

קפו[עריכה]

דבר זה מפורש בתומים סי' ט"ל ס"ק ז"ך דבשלמא במכר כיון דהמוכר אינו יכול לחזור לכך בדין הוא שגם הלוקח אינו יכול לחזור אלא כיון שקנה זה נתחייב זה בחליפיו, אבל בהלואה הלוה יכול לחזור ולשלמו כל שעה, ולהכי גם המלוה יכול לחזור דאל"כ לקתה מדת הדין:

קפז[עריכה]

התירוץ פשוט ומבואר בסמ"ע שם דנהי לטעות לא חיישינן, לשכחה חיישינן כי השכחה הוא דבר מצוי בין החכמים, והחששה כאן שמא שכחו ולא קרעו שטר הראשון:

קפח[עריכה]

התירוץ מפורש בתומים סי' מ"א סק"ה דיש לחוש שמא אחר שעשו לו ב"ד קיום זה שלא כתבו בו בפירוש שקרעו השטר ילך המלוה בעידי המחיקה בב"ד אחר ואותו הב"ד האחר לא ישכחו אלא כותבים לו שטר קיום אחר דכתבו בו בפירוש שקרעו השטר הראשון והוא הולך וגובה תחלה מן הלוה בשטר זה שכתוב בו שקרעו שטר הראשון ובזה לא יקח הלוה שובר מאחר שכתוב שנקרע השטר, ואחר שיגבה ממנו יחזור ויתבע אותו בשטר קיום הראשון שלא נכתב בו שנקרע השטר, ונמצא זה תובע חובו לגבותו פעמים, ולכן אמרו כל שטר קיום זה שלא כתבו בו בפירוש שקרעו השטר ה"ז פסול:

קפט[עריכה]

מפורש בתומים סי' מ"א ס"ק י"א דהוי מצי לאוקמא בהכי דאיירי בראובן שהיה לו שטר מקוים על שמעון ושרפו יעקב, והיו עידי שריפה קרובים לשמעון, ולכן א"א לראובן לגבות משמעון ע"פ עדותם כיון דהם קרובים לשמעון, אבל נגד יעקב השורף נאמנים להעיד שהיה לראובן שטר מקויים על שמעון ושרפו יעקב לפניהם, ולכך חייב יעקב לשלם מדינא דגרמי:

קצ[עריכה]

התירוץ מפורש שם בדברי הגאון הנז' הא דאמרינן בכמה דוכתי תפשת מרובה לא תפשת, הטעם דא"כ אין לו סוף וקץ ולהכי תפסי המועט, וכן הטעם כאן במרא לדפוק בו פרדסים שלו אף דנימא דכיון לכל פרדסים שיש לו, הנה זה יש לו סוף דאינו יכול לדפוק רק פרדסאות שהיה לו בעת שאלה, וזה דבר ידוע ונודע לכל, ולהכי בזה תפסינן המרובה, משא"כ בשטר הלואה אם אתה בא לתפוס המרובה, א"כ אין לזה סוף, ואלף אלפי דנרים וכל הון דעלמא לא יספיק, ולכך אמרינן תפסת מרובה לא תפסת, ואין לך לתפוס אלא סך המועט שאין לפרש פחות ממנו כפי הראוי ע"פ מדת התורה:

קצא[עריכה]

דבר זה מפורש בש"ע סי' מ"ב ס"ד דחוששין שמא יעשה מעשר עשרים, ומתשע תשעים ומשבע שבעים ומשש ששים ומחמש חמשים ומארבע ארבעים ומשלש שלשים, ותקון הראשון הוא אם נזדמן לו זה בסוף שיטה יכתב שלשה ארבעה חמשה ששה שבעה וכו', והסיבה שא"א לפעמים בתיקון זה הוא מפני דלפעמים מדבר על מאות שא"א לכתוב שלשה מאות או ארבעה מאות אלא צריך לכתוב שלש מאות או ארבע מאות, והתיקון השני בשנוי הלשון הוא שיכתוב בלשון תרגום דהיינו שיכתוב תלת או שית, וזה התיקון יהיה בשלשה וששה וכיוצא שיכתוב תלת ושית, אבל שבע או חמש או עשר לא אפשר בכך כי התרגום שוה בכתיבתו עם לשון הקודש:

קצב[עריכה]

היינו דכתיב בתורה יהושע בן נון משרת משה, ולא היה נון משרת משה כי אם יהושע:

קצג[עריכה]

תירץ הגאון הנז' בסי' נ"ג דדין זה מיירי בנמחק שטר חובו דב"ד כותבין לו שטר אחר מזמן ראשון ואומר המלוה הואיל ואתם בלא"ה כותבין שטר אחר תכתבו שנים של חמשים חמשים או להפך, וקמ"ל דאין כותבין בלא רצון הלוה אבל ברצון הלוה כותבין לו, דלא תימא דאין רשות לב"ד לכתוב מזמן ראשון רק כמו שטר ראשון אות באות דאי לא מחזי כשקרא, ולהכי קמ"ל דמרצון הלוה יכולים לכתוב אף מזמן ראשון:

קצד[עריכה]

הדחיה מפורשת בספר ברכי יוסף, או"ח סי' תפ"ט, דהתם אפילו אי נימא כותב כמדבר, מ"מ הוא אינו מדבר עם חבירו והרי זה דומה כמי שמדבר עם אחר וזה חבירו שומע דמותר, יען כי הוא לא נשבע אלא רק שלא ידבר עם חבירו, וזה שכותב אינו מדבר עם חבירו אלא הכתיבה מדברת עם חבירו, ולכן אין ראיה לספק הנז' מהכא דלעולם אימא לך כותב ה"ז כמדבר:

קצה[עריכה]

מתרצים בזה חילוק פשוט דהכא כיון דידע שהוא אמורי הנאה, א"כ אין יכול ליהנות ממנו כלל לא מעט ולא הרבה, ולאיזה סיבה וטעם נתן המעות בתורת הלואה על ידי שלקח ממנו דבר זה איסורי הנאה שא"א להנות ממנו כלל אלא זורקו לים ולהכי מסתברא שנתן לו המעות במתנה וכדי שלא יתבייש נתנם לו באופן זה שקבל ממנו אותו דבר, משא"כ התם אע"פ שלוקח יודע שהיא גזולה ועתידים הבעלים להוציאה מידו מ"מ בין הכי ובין הכי מעת שקנה עד שתצא מידו הנה הוא משתמש בה ועושה בה צרכיו, וא"כ יש לו הנאה ממנה ובעבור הנאה זו נתן לו המעות בתורת הלואה, וכשיבואו הבעלים ויוציאו הקרקע מידו דבטלה הנאתו גם הוא יקח מעותיו מיד המוכר:

קצו[עריכה]

כתב הגאון יהונתן דיש לחלק, דהא בעינן בקדושין נתינה ואמירה שיאמר הרי את מקודשת לי דאפילו נתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת ולהכי אם הנותן והאומר הוא קטן אינו כלות נתיתנת קטן לאו שמה נתינה ואמירת קטן לאו שמה אמירה כלל וכאלו אין כאן נתינה ואמירה כלל, וא"כ במה תהיה מקודשת כשיגדיל כיון דלא היה לה ממנו נתינה ואמירה בקדושין כלל דמה שנתן ואמר בעודו קטן לא נחשב כלום, משא"כ מקדש הקטנה שיחולו הקדושין אחר שתגדל, מהני שפיר כיון דהמקדש הוא גדול ויש כאן נתינה ואמירה ממש:

קצז[עריכה]

החשש מפורש בדברי הרב ז"ל בחיים שאל ח"א סי' ע"ד אות כ"ב דאיכא למיחש שיכתוב שטר מעסק וסך וזמן זה ויזייף החתימות ויביא שטר המזייף לב"ד ויקיימנו ע"פ הודאת העדים הנז' ואח"כ יוציא שטר האמיתי בב"ד אחר וימצא עדים על החתימות האמתיות:

קצח[עריכה]

כגון שטר מכר או מתנה דהשתא אם יקיימו אותם באופן זה ליכא למיחש דמאי אהני ליה בערמה דמה יזיק אם ימצא וג' שטרות על מכר שדה א' בזמן א':

קצט[עריכה]

איכא חששה אחרת והיינו שזה בעל שטר של מכר או המתנה לא יביא ב"ד שטר האמיתי, אלא יעשה שטר מזוייף כדמותו וכצלמו ויעשו ב"ד לשטר המזוייף קיום ע"פ הודאת העדים שיש בידו ואח"כ יעשה שטר אחר של חוב על איזה אדם ויכתוב בו שמות העדים בכתיבה מזוייפת כמו כתיבת הזיוף שעשה בשטר המכר אשר קיימו ב"ד חתימתם ע"י הודאת העדים שבידו, דקי"ל יכולים ב"ד לקיים חתימות העדים אם כתב ידם יוצא ממקום אחר:

ר[עריכה]

כתב הרב שם משכחת לה שיהיה לגר קרקע קנק הגוף כגון שנשא אשה ישראלית שהיה לה קרקע ומתה וירש אותה:

רא[עריכה]

דחה אופן זה משום דאיכא פלוגתא אי ירושת הבעל דאורייתא או מדרבנן ולמ"ד מדרבנן לא מהני משום דבעינן קנין הגוף מדאורייתא, ולכן עשה אופן אסור כגון שהגר לקח אשה שהיה לה קרקע וילדה לו בן ומתה האשה וירש אותה בנה, ושוב מת הבן וירשו אביו הגר ע"ש. ואנא עבדא פקפקתי באופן זה ואמרתי ההמצאה כך כגון שאבי האשה שהוא זקנו של בן לא היה לו בנים כי אם בת שהיתה אמו של אותו הבן ונפטרה בחיי אביה ואח"כ נפטר אביה ואז הבן שלה הוא יורש את זקנו ואין לאביו הגר כלום מצד אשתו, דאין הבעל יורש בראוי כיון דמתה בחיי מורישה, ואח"כ ירש האב שהוא הגר את הבן שלו מן התורה:

רב[עריכה]

דבר זה מפורש במשנה דבתרא כגון שזה הנפטר היה לו שני שטרות על אדם אחד, ולכן אותו הלוה לא היה יכול לפטור עצמו מן שני השטרות, ובע"ב הוכרח לשלם שטר אחד מהם ורק אם היו אחד בסך מנה וא' בסך מאתים יכול לפטור עצמו משטר המאתים:

רג[עריכה]

השיבו חכמים לר"מ ואמרו לו אינו מן השם, פירוש אין חיוב זה דשבת משום אכילה אלא משום הוצאה, על כן אינו נמנה בהדי חטאות ההם, כי המה חיובי אכילה:

רד[עריכה]

הקושיא היא דהול"ל כגון שנשבע שלא יאכל חלב ועבר על השבועה כשאכלו והו"ל חמש וכנז' בתוספות שם דף י"ג:

רה[עריכה]

התירוץ הוא מידי דאיתיה בשאלה לא קתני, כי גם עתה אחר שאכלו אם ילך אצל חכם ויעשה לו התרה על שבועתו אינו מתחייב על זה וכנז' בתוספות שם. ותירוץ זה נזכר גם בגמרא דשבועות דף כ"ד:

רו[עריכה]

התירוץ דאיירי כגון שתחב לו חבירו את החלב בפיו ואכלו והוא לא הגביהו בידו ונתחייב מעילה בשעת אכילתו:

רז[עריכה]

יש תירוץ אחר דאיירי בגזבר של הקדש דלא יצא מרשותו על ידי הגבהה כדי שיתחייב בשעת הגבהה:

רח[עריכה]

כגון שזה ראובן היה לו שתי נשים לאה ורחל, ומכל אחת יש לו בנות ונסתפקו אם קאי הגדולה אשר בבנות לאה, או הגדולה אשר בבנותיה של רחל:

רט[עריכה]

כגון שהשור היה בכור ובזה עובר על לאו דלא תעבוד בבכור שורך, וכגון שחרש בשביעית וכגון שהיה ביו"ט הרי שלשה לאוין, וכגון שזה החורש היה כהן וגם היה נזיר וחרש במקום טומאה שהיה הולך אחר מחרשתו שם, ומשום כהן עובר על לאו דלא יטמא ומשום נזירותו עובר על לאו דעל כל נפשות מת לא יבא וכנז' במשנה פ"ג דמכות:

רי[עריכה]

הדחיה היא על לאו דכהן ונזיר דאין נחשבים על לאוין הנז' יען כי אין לאוין אלו באים עליו משום חרישה אלא משום כניסה שנכנס למקום טומאה, ולכן אין נחשבין עם אותם הלאוין שהם בחרישה עצמה וכנז' במשנה שם:

ריא[עריכה]

כגון שהקריב תחלה המנחה בפנים ונשאר בה כזית שהקריבו בחוץ וזה הכזית הוא תשלום שלה והרי גם לר"א כבר נשלמה המנחה וקרבה כולה וכנז' במשנה דזבחים פרק י"ג:

ריב[עריכה]

תירוץ הא' נ"מ אם יש לו טלית בת ד' כנפות ואין לו אלא ג' ציציות או ב' לרבנן ולא מצי ללבוש טלית זו להניח בה שנים או ג' דוקא, ולר"י דכל חד מצוה באפי נפשה יוכל ללבוש בת ג' כנפות או שנים. ותרוץ הב' נ"מ לזמן שיש בו תכלת שהוא צמר בטלית של פשתן דלרבנן אי ליכא אלא בת ד' כנפות אסור להניח בה תכלת כיון שאין זה מצוה שלימה, ולר"י שרי וכנז' בגמרא פרק ג'. ותירוץ הג' נ"מ לענין הוצאה בשבת לרבנן אם הוא בת ג' הוי משוי וחייב ולר"י שרי לצאת בה לרה"ר:

ריג[עריכה]

האחרונים ז"ל דחו זו הראיה דלעולם אמינא לך אשה זו ניתרת במיתת הבעל מצד איסור אשת איש ורק נ"מ אם תצא מתורת יבום שאם נתקיים התנאי הגט קיום ואינה צריכה יבום ואם לא נתקיים התנאו הגט בטל וצריכה יבום:

ריד[עריכה]

תירץ מהרי"ש ז"ל עצמו קושיא זו בשואל ומשיב תליתאה ח"ב סי' ק' די"ל לא אמרינן פשטה קדושה בכולה כי אם רק בבהמה כיון דא"א לחלק אותה לשני חלקים כי היא גוף אחד, ולכן אין לומר רגלה קדשה והשאר לא קדשה, אבל בסוכה יכול לחלקה שיסיר שיעור היתר שאינו צריך להכשר סוכה ולא ישאר בה אלא רק הצריך לשיעור סוכה, ולהכי לא אמרינן פשטה קדושה בכולה כי שיעור היותר הרי הוא כאלו מובדל ומופרש בפני עצמו כיון שבידו לחלקו ולהסירו:

רטז[עריכה]

מפורש הדבר בתוספות דקדושין שם בדף יו"ד כי הירושלמי למה מוקים לה בארוסה ולא בנשואה והיינו משום דתנן שא"ל גרשך, ועל זה יש להקשות בשלמא אם מת בעלה אינה יודעת ולהכי חשיבה שוגג ומשלמת חומש, אבל בגרושה היא יודעת דהא אין האשה מתגרשת עד שיבא הגט לידה, על כן הוכרח הירושלמי לפרש לה בארוסה וכגון שאביה קבל גיטה והוא אינה יודעת, ועל זה שפיר הוכיח ר"י ז"ל דאם נשאת לא מצי אביה לקבל גיטה דא"כ לוקמא בנשאת, ודע שא"א לאוקמה בגדולה שעשתה שליח קבלה דא"כ גם זו אסורה לאכול בתרומה מיד:

ריז[עריכה]

הנה אנכי תרצתי בס"ד לזה תירוץ פשוט דאיירי כגון דבעת שקבל אביה גיטה היתה קטנה, אבל עתה בעת שאוכלת זמן מה והיא נעשית גדולה שחייבת מן הדין אך לא ידעה שאביה קבל גיטה בעודה קטנה עד שבאו ואמרו לה שכו"כ הוה עובדא ולהכי חייבת על אכילתה בשוגג דהא עתה גדולה היא:

ריח[עריכה]

אופן הא' אצל ראובן היה כך, שהיו שהי' ידיו טהורות בודאי והיה לפניו כו' ככרות טמאות בודאי ונסתפק אם נגע או לאו, ואופן הב' של שמעון היה כך שהיו ב' ידיו טמאות בודאי וב' ככרות טהורות בודאי ונסתפק אם נגע אם לאו. ואופן הג' של לוי היה כך שהיתה ידו אחת טהורה בודאי וידו אחת טמאה בודאי ולפניו שני ככרות טהורות בודאי ונגע בידו אחת בודאי, אך נסתפק אם נגע ביד הטמאה או אם נגע ביד הטהורה. ואופן הד' של יהודה היה כך שהיו שתי ידיו טהורות בודאי ולפניו שני ככרות אחת טהורה בודאי, ואחת טמאה בודאי. ונגע באחת מן הככרות בודאי, אבל נסתפק אם נגע בככר הטהור או אם נגע בככר הטמא. ואופן החמישי של יששכר היה כך שהיו ידיו אחת טהורה בודאי ואחת טמאה בודאי ולפניו ב' ככרות אחת טמאה בודאי ואחת טהורה בודאי, וברי לו שנגע בשתיהם, אבל מסתפק אם נגעה יד הטמאה בככר הטמא ויד הטהורה בככר הטהור, או שמא נגעה יד הטמאה בככר הטהורה ויד הטהורה בככר הטמאה. והרי כאן חמשה מיני אופנים, ועיין משנה ידים סוף פרק ב':

ריט[עריכה]

חשו חכמים אולי השליח קדש לו את אמה של זו או את אחותה ולא היו הקרובים לפניהם כדי שידעו אם נתקדשו או לאו, לכך אסרו לישא את זאת:

רכ[עריכה]

אותם הבנות של יוסף בן שמעון שתיהם היו פנויות מעיקרם שלא נתקדשו ולא נישאו, אך היו קטנות שאביהם מקבל קדושין שלהם והשליח קדש אותם מן האב, ואין האב לפנינו לידע את מי קדש, לכך שתי הבנות האלה נאסרו על ראובן וגם על שאר אדם כיון דלא ידעינן איזו מהם נתקדשה, אך בנות יהודה בן לוי אחת מהם היתה מקודשת לאחר בעת שהיה השליח בעיר ההיא, ומת בעלה אחר זמן המכתב של השליח שכתב לשמעון קדשתי לך בת יהודה בן לוי, וא"כ אין כאן ספק דודאי אחותה הפנויה קדשה אביה לשמעון על ידי השליח, ולכן החכמים התירו לשמעון לישא את זו שהיתה פנויה בזמן הקדושין דודאי זו נתקדשה לו, ואת אחותה שהיתה נשואה בזמן הקדושין התירו אותה לעלמא ע"י מיתת בעלה:

רכא[עריכה]

עשו להם תקנה שיהיה ראובן נותן גט לשניהם, ובזה התירו אותם להנשא לאחרים, אך על ראובן א"א להתיר אותם כיון דחוששין בכל אחת שמא היא אחות אשתו:

רכב[עריכה]

כגון שמתה אחת מהם ואז הותר ראובן בשניה:

רכג[עריכה]

זה חלול איסור תחומין והלוכו במדבר שהתירו לו להלוך בכל יום כל מה שירצה ולא עשו לו גבול בזה משום דאל"כ לא יגיע לישוב לעולם, ולכך הותר לו לחלל באיסור זה לגמרי:

רכד[עריכה]

הגאון חתם סופר ז"ל עשה חילוק בזה דהתם האיסור הוא אחר בין במצורע בין בבעל קרי, שהאיסור הוא איסור ביאה למקדש ולהכי אמרינן כיון שהותר איסור זה של ביאה מחמת הצרעת הותר גם מחמת הקרי, וכן נידון המרדכי האיסור הוא האכילה וכיון שהותרה בבציעה הותרה עד גמר הסעודה כולה, אבל גבי אשה נדה בימי ראיתה איסור הכניסה לבית הכנסת לחוד ואיסור התפלה לחוד:

רכה[עריכה]

הגאון שואל ומשיב תניינא ח"ב סי' כ"ג כתב בזה חילוק, דשאני התם אע"ג דמן הדין חטה אחת פוטרת מ"מ על כל חטה וחטה יש ספק שמא זו תרומה דאורייתא דהא הפריש הכל בבת אחת, ולכן כל מה שתרם חל עליו קדושת תרומה דהי מנייהו מפקת, משא"כ בדין תוספת שבת כיון דהתורה אמרה תוספת שבת כל שהוא, הנה זה התוספות של כל שהוא הוא מבורר ועומד ומנכר והיינו אותו הזמן של כל שהוא הסמוך יותר לשבת ואיך יהיה שוה זמן הקודם ממנו אליו דלא שייך כאן הי מנייהו מפקת, דהרי זה מנכר ומבורר ועומד שהוא הסמוך יותר לשבת:

רכו[עריכה]

פירש הגאון בני אהובה בריש הלכות יבום דמשכחת לה כגון שזאת האשה היתה נשואה לאיש והלך למדינת הים ובאו עדים והעידו שמת והתירו אותה ב"ד להנשא ונשאה לאחד בקדושין וכתובה וילדה ממנו בן זה, ואח"כ נודע שבעלה הראשון חי, ולכן זה הבן הוא ממזר ודאי מן בעל השני דלא חיישינן שמא זינתה עם אחר יען כי זו לא היתה זונה ולא זינתה עם זה הבעל הב' אלא ב"ד התירו אותה לו ע"פ עדות העדים וא"כ זה הממזר פוטר אשתו אחרת של בעל הב' מן החליצה ומן היבום:

רכז[עריכה]

בתחלה התירו לראובן שיכנס מפני שלוי מכר את הבית ההוא לאחר והוא נדר קונם לביתך, ועתה אין זה ביתו של לוי, ואח"כ התירו גם לשמעון מפני שאותו הבית נחרב כולו ונבנה מחדש והוא אמר קונם לבית זה, ואותו הבית נחרב, ועתה פנים חדשות באו לכאן, ועיין בנדרים פרק ה' משנה ג':

רכח[עריכה]

לאחת הפר לה בעלה תכף כששמע קודם ששתתה יין, אך היא אינה יודעת שהפר לה והיתה שותה יין במזיד ולכך לא חייבו אותה מלקות דלא עברה על לאו מאחר דהפר לה, ורק הכו אותה מכת מרדות משום דכונתה היתה באיסור דלא ידעה שהפר לה והיתה שותה, אבל השניה לא הפר לה ועברה על לאו בשתיה של יין, ועיין בנזיר פ"ד מ"ג:

רכט[עריכה]

מוטב שיטמא הנזיר ולא הכהן מפני שהנזיר אין קדושתו קדושת עולה ורק בימי נזירותו אבל הכהן קדושתו לעולם:

רל[עריכה]

מעשה הראשון היתה עם שני בני אדם נכרים זה מזה, אבל מעשה השניה היתה עם אב ובנו, וקודם שבא לשלם נפטר האב וירשו הבן כי היה בן יחיד, ולכך יצא ידי חובה בתשלום מנה אחד, דממה נפשך אינו חייב ליתן לבן אלא מנה:

רלא[עריכה]

אותם החמשים עורות שגזרו ב"ד להחזירם ללוי גנב אותם שמעון מן לוי עורות עבודים וגמורים ולא עשה בהם שום שינוי, ולכן לא חל המקח שקנה ראובן עליהם, אבל אותם החמשים שגזרו ב"ד שיחזיר דמיהם ללוי וקיימו המקח של ראובן, הנה שמעון גנב מלוי חמשים צאן ולקח העורות ועבדם ותיקנם, וא"כ קנאם בשינוי ולכך חל עליהם המקח של ראובן:

רלב[עריכה]

משכחת לה כגון שזינתה וחזרה וזינתה והנך עדי זנות שני, אין יכולין לומר לאוסרה באנו שהרי כבר נאסרה מזנות הראשון, ולא באו אלו אלא להרגה, כך אמרו בגמרא דסנהדרין דף מ"א ע"א. ועוד יש לומר באופן אחר דבעת שהעידו עליה בב"ד כבר מת בעלה:

רלג[עריכה]

הקושיא על תירוץ זה דזינתה וחזרה וזינתה הוא, הא אכתי יכולין לומר שבאו לאוסרה על הבועל השני שזינתה עמו בזנות שני, דהא כשם שאסורה לבעל אסורה לבועל:

רלד[עריכה]

תרצו בגמרא ב' תרוצים הא' כגון שהעידו שזינתה פעם שנית מאותו הבועל הראשון, וא"כ כבר נאסרה גם עליו מכח זנות הראשון, ותירוץ הב' כגון שהעידו שזינתה פעם שנית מקרוביה שהיא אסורה עליהם בלא"ה משום ערוה. ותירוץ התוספות הוא כגון שהעידו שזינתה פעם שנית ולא ידעו מי הוא. ועוד יש תירוץ אחר כגון שהעידו שזינתה עם כהן דבלא"ה היא אסורה עליו משום זנות הראשון דכהן אסור בזונה, או שהעידו שזינתה עם הגוי:

רלה[עריכה]

היו יכולים לדעת ברור הדבר כשחל ערב פסח בשבת אם היה מתענה ביום חמישי או לאו:

רלו[עריכה]

כגון אלמנת כהן שלא שהתה שלשה חודשים דהבחנה, ונשאת לכהן ונמצאת מעוברת והרי הולד הוא כהן גמור אלא שאינו ידוע אם הוא בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, נמצא אינו מיוחס אחריו, וגם היא לא נולד בזנות:

רלז[עריכה]

נ"מ לענין אותי ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, ועוד נ"מ לענין גיטין ושטרות דאם נכתב ביום ונחתם בלילה הוי מוקדם, ועוד נ"מ לענין נדרים ושבועות דהאומר אתענה, או נשבע שיעשה דבר פ' יום זה דהאיסור הוא עד הלילה, וכן לענין הפרה שצריך להפר ביום שמעו. ועוד יש נ"מ בזה.

רלח[עריכה]

תרץ שם בשם העולם דמשכחת לה בכהאי גוונא והוא אם היא עצמה לא קבלה קדושין אלא אביה קבל בה קדושין בעודה קטנה, והשתא ליכא מיתה בודאי אלא משום דאזלינן בתר רובא, דאי אמרינן לאו אביה הוא, א"כ היא פנויה דאין כאן קדושין, ונמצא גם עיקר המיתה חייבת בה משום דאזלינן בתר רובא ולהכי נידונת בשריפה ע"ש. ועוד נראה לתרץ נמי כגון שקידשה עצמה בתנאי שהיא כהנת ואי אמרת אביה לא הוה כהן ואין זה אביה אין כאן קדושין, ונמצא. גם מיתה אין כאן:

רלט[עריכה]

בספר תשובה מאהבה יו"ד סי' שע"ג הביא שם תירוץ אחר בשם הרב רבו ליב ז"ל והוא דיש למצוא בת כהן שזינתה בשריפה באופן זה, שמתחלה קדשה אחד לפני שני עדים והעדים האלה אחר מהם היה קרוב אצלה מחמת קרבתו לאביה דלא תפסו הקדושין כדין המקדש בפסולי עדות דאורייתא כנז' בש"ע סי' מ"ב, ואח"ז נתקדשה לאחד בפני עדים כשרים ותפסו בה הקדושין, ואח"כ זינתה עם הראשון ונתחייבה מיתה, ואי אמרינן דלאו אביה הוא א"כ קדושי ראשון תפסו דאין כאן פיסול קורבה בעדים, ונמצא לא זינתה, כי זה ששכב עמה הוא בעלה שקדשה ואינה חייבת מיתה כלל ורק חייבת מיתה משום דאזלינן בתר רובא ולהכי נדונת בשריפה:

רמ[עריכה]

בספר מי באר דף ל"ד, הביא תירוץ זה, והקשה אכתי קשה איך נידונת בשריפה דילמא זינתה אם אביה עם אחד מישראל והוליד ממנה הקירבה הזאת דהיינו את אביה, ואת העד המעיד על הקדושין, ולפ"ז הוא מפסולי עדות דאורייתא ואעפ"כ זו אינה בת כהן דאביה לאו כהן הוא ומיתתה אינה אלא בחנק, והוו האי רוב בין מיתה למיתה עכ"ד:

רמא[עריכה]

תרץ בני ידידי כה"ר יעקב הי"ו דאיירי כגון זו קידש אותה בתחלה אחיה לעצמו וזה אחיה הוא מאביה ולא מאמה ולא תפשו בה קדושין ונתקדשה אח"כ לאחר ואחר שנתקדשה לאחר נפטר אחיה שקדשה בתחלה ואח"כ זינתה ובאו להרגה משום קדושי שני, והשתא אם תאמר זו אינה בת אביה הכהן אלא אמה זינתה עם אחר וילדה אותה א"כ אינה נהרגת יען כי נמצא זה אחיה שקדשה תחלה הוא אינו אחיה אלא איש זר, ובעת שקדשה השני שהיה עדיין זה חי לא תפסו בה קדושין. ובעת שזינתה כבר היא פנויה כי המחדש הראשון נפטר, ועל כן מוכרח לומר דאזלינן בתר רובא לומר שהיא בת אותו הכהן כדי לחייבה מיתה ולהרגה, ולא הוי האי רוב בין מיתה למיתה. והנה בתירוץ זה לא תפול הקושיא שהקשה בספר מי באר ואתי שפיר:

רמב[עריכה]

התירוץ תרץ אותו הרב בעצמו, והוא בשלמא גבי איסור אי אזלינן לחומרא יצאנו מידי איסורא לגמרי, אבל כששניהם על הממון אפילו אי לא אמרינן קי"ל אין יוצאין מידי איסור גזל שהרי אם הדין הוא כדברי האומרים הממון היא של המוחזק הו"ל גזל ביד המוציא, וא"כ בממון לא שייך לומר לאפרושי מאיסור גזל משום דלאידך נמי הוה גזל עכ"ד:

רמג[עריכה]

תירץ הט"ז ז"ל דשאני אכילה שהיא בידו שאם ירצה לא היה פוסק באכילתו ולא היה מסיח דעתו ממנה יהיה אוכל הכל באכילה אחת בלי הפסקה שזה דבר שבידו לעשותו, ואז לא היה טעון אפילו ברכת המוציא על אכילה השנית, על כן לא נחשב גמר מעשה באכילה הראשונה לברך עליה בהמ"ז בפ"ע אלא ברכה אחת עולה לשניהם, משא"כ הטלת מים דלא בדידיה תליא מלתא להפסיקה שאחר שכלו המים א"א לו להשתין עוד שנית עד אחר זמן מה, ולכן נחשב הטלת מים ראשונים גמר מעשה, והטלת מים השנית נחשב למעשה אחר שצריך לברך שני פעמים:

רמד[עריכה]

אע"ג דבצבור אין חוששין כזאת דא"א לצבור למות, מ"מ יש לחוש גם בציבור למיתת הבהמה של הקרבן, שמא תמות הבהמה קודם הקרבה, דהשתא ומה אדם שהוא בר מזלא חוששין בו ביחיד, וכ"ש גבי בהמה:

רמה[עריכה]

הצריכות הוא כך, אי אשמעונן נר הו"א להכי משתמש לאורו ישראל משום דנר לאחד נר למאה, אבל מים לגזור דילמא אתי לאפושי בשביל ישראל להכי אשמעינן גבי מים דשרי, ואי נקיט מים הו"א דוקא גבי מים נקיט בסיפא שאם כונתו גם בשביל ישראל אסור, כיון דבאמת הרבה בשביל ישראל, אבל נר אע"פ דהיתה כונתו גם בשביל ישראל מ"מ הוא לא הרבה כלום דהא נר לאחד נר למאה הוא, ולהכי שרי גם בכונתו בשביל ישראל נמי, לכן נקיט לתרווייהו:

רמו[עריכה]

זאת המעשה היתה בשבת שחל להיות בו ערב פסח וא"א להניח ככר חמץ, אלא צריך לאכול בשבת כל החמץ כולו:

רמז[עריכה]

פירש מהרי"א ז"ל זוגין מתחלפים בטעם ר"ל ב' תיבות שוים הם ויש להם שינוי בטעמם, אחד תביר ואחד זקף והם י"ו זוגין והכל נתבאר במסרה גדולה, וכאן הכי הוא ויספר שר המשקים הטעם הוא תביר תחת המשקים, ובפרשת מקץ וידבר שר המשקים הטעם זקף, וזהו הסימן בבית האסורים נשבר, ר"ל פסוק ויספר שר המשקים שהיה עודנו בבית האסורים נשבר דהיינו הטעם הוא תביר, ופסוק השני דפרשת מקץ שהיה אחרי צאתו מבית האסורים נזקף, ר"ל הטעם הוא זקף:

רמח[עריכה]

פירש מהר"י, וא"ו של וחיה דכתיב גבי אם בת היא וחיה יש קמץ תחת הוא"ו, אבל וא"ו של תיבת וחיה, דכתיב גבי אסתר המלכה יש שבא תחת הוא"ו, וזהו הסימן מלכת שבא:

רמט[עריכה]

פירש מהרישא, משה שהוא מלך דכתיב ויהי בישורון מלך, לא כתיב במכת הארבה כי בכל המכות כתיב ויצא משה מעם פרעה ואצל מכת הארבה כתיב ויצא מעם פרעה ולא אמר ויצא משה:

רנ[עריכה]

פירש מהרי"א פסוק זה בהושע ובסוף פסוק זה כתיב לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקיוי, וכמו שכתב שם ווי"ן באיזה תיבות, ובאיזה תיבות לא כתב ווי"ן כן כנגד זה תמצא בפסוק זה שכתב ווי"ן באיזה תיבות, ובאיזה תיבות לא כתב:

רנא[עריכה]

מלת תמנו חצי הראשון הוא תם וזהו סיום לקראתם דפרשת חוקת שהיא פרשה ראשנה, וחצי הב' של תמנו הוא נ"ו סיום לקראתינו דפרשת אלה הדברים שהיא אחרונה:

רנב[עריכה]

פירוש שלא תחליף התיבות שתאמר גבי אברהם עמו, וגבי בלעם אתו, לכך נתן סימן אתיהון כי באברהם שיש אות אל"ף בשמו כתיב אתו שראשה א', וגבי בלעם שיש אות ע' בשמו כתיב עמו שראשה ע'. ועוד יש פירוש אחר דאות א' שהוא ראשון באלפא ביתא, כתיב בפ' וירא שהוא פרשה ראשנה, ואות ע' שהוא אתר א' באלפא ביתא, כתוב בפרשת בלק שהיא אחרונה:

רנג[עריכה]

הרב קדושת יו"ט תרץ משכחת לה אם קדש אשה בלולב או בשופר, ואמר לה התקדשו לי בזה ע"מ שהוא כשר לצאת בו דלמ"ד כשר ה"ז מקודשת, ואם בא עליה אחר חייב מיתה, ולמ"ד אינה מקודשת הרי זו פנויה, ואם בא עליה אחר פטור, ואופן אחר אמר דנ"מ אם קנה בהמה לקרבן בלולב או בשופר, והתנה ע"מ שהוא כשר לצאת י"ח ונתן לו מאלו שיש בהם מחלוקת, ועוד כתב אופנים אתרים יע"ש:

רנד[עריכה]

הסובין מצטרפין אם עודם מעורבין בקמח שלא הבדילם ממנו, והראשון לא הבדילם ולכן אמר לו מצטרפין אבל השני כבר הבדיל הסובין מן הקמח וכששמע שאמר החכם לראשון הסובין מצטרפין, חזר וערבם בקמח, ובא לשאול מן החכם, ולכן א"ל אין מצטרפין דכיון שכבר נבדלו מן הקמח תו לא מהני לערבם בידים:

רנה[עריכה]

כך תרצו, שתי מגילות כתב, אחת בע"פ ואחת מתוך המגילה שכתב אותה, וגנז הראשנה ויצא י"ח בשניה:

רנו[עריכה]

תיבת חמשה היא ר"ת חי מלא שטיפה הדחה:

רנז[עריכה]

משכחת לה בפסוק שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ופסוק ה' ה' אל רחום וחנון:

רנח[עריכה]

יש בתהלים מזמור י"ז הפלא חסדך מושיע חוסים ממתקוממים בימיניך:

רנט[עריכה]

יש בתהלים מזמור ט' חננני ה' ראה עני משונאי וכו', והב' יש פסוק לשפיפום משפחת השופמי, לחופם משפחת החיפמי, והג' הוא פסוק אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני ה' אלהיכם:

רס[עריכה]

חמשה תיבות שראשיתם שוה הם בפסוק אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל, וששה תיבות הם בפסוק וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים, בפרשת בהר, ושמונה תיבות שסופם שוה בפרשת וישלח, עזים מאתים ותישים עשרים רחלים מאתים ואלים עשרים:

רסא[עריכה]

הקושיא והא איכא ברכת התורה דהלילה הולך אחר היום, ומשני התם שאני דאיכא קרא בתורה דכתיב והגית בו יומם ולילה ולא אמר לילה ויומם, נמצא גלי קרא דהלילה הולך אחר היום.

רסב[עריכה]

שטר חוב זה יטעון הלוה עליו אפילו אם הייתי אני הלוה כאשר אתה אומר, ג"כ אין אתה יכול לגבות ממני כי פרעתיך וממני נפל:

רסג[עריכה]

נתברר בב"ד כי אחד מאלו יוסף בן שמעון היה קטן בזמן שנכתב השטר, ולכן נודע שאחד מהם שהי' גדול בזמנו של שטר הוא היה הלוה, דהא אין כותבים שטר על הקטן ואין העדים חותמין בשטר הודאת הלוה אא"כ הוא גדול, ולכך גבה מזה הגדול שאינו יכול לדחותו על השני אע"פ שעתה הוא גדול:

רסד[עריכה]

אותה העיר היתה רחוקה ממקום שמקדשין בו החדש י"ג יום, ולכן בסוכות א"א שיגיעו השלוחין לשם להודיע קדוש החדש ביום ערב סוכות יען כי בשבת ובימים של ר"ה ויום כפור א"א שילכו בדרך אלא ישבתו באמצע הדרך, וכיון דהעיר רחוקה י"ג יום לא יגיעו ביום י"ד לעיר ומוכרח שיעשו הסוכות באותה העיר ב' ימים, אבל בפסח אפשר שיגיעו לעיר יום י"ד אם חל ר"ח ניסן באחד בשבת דאין בין ר"ח ליו"ט אלא שבת אחד ששובתין בו השלוחין ואינם הולכים בו ועכ"פ יכולים להגיע לעיר ההיא ביום י"ד ויעשו יום אחד, אבל בזמן שיש בין ראש חודש ליו"ט שני בשבתות דמתעכבים בשביתה בדרך שני ימים לא יגיעו ביום י"ד ועושים שני ימים:

רסה[עריכה]

כתבו המפרשים י"ל לעולם לא יצא י"ח במספר הימים בלבד, ומה שלא עשו תקנה זו הוא משום דזה התיקון לא שייך אלא אחר שהגיע למנין השבועות אבל קודם שהגיע למנין השבועות כגון שזה שואל בתוך שבוע ראשון אין תועלת ולא שייכה תקנה זו, לכך אמרו תקנה אחת דשייכה לכל הלילות מתחלה וע"ס. ועוד י"ל לא בחרו בתקנה זו מפני שיש פתאים שאפילו אם יאמרו להם מספר הימים אין יודעים לכוין כמה שבועות ופרטות עולים ימים אלו, וצריך שיאמרו להם הימים והשבועות עד שיבינו ויספרו לכך עשו זו התקנה של אתמול היה כך:

רסו[עריכה]

תירוץ קושיא זו מפורש בפלתי סי' קי"א סק"א, דבשני שבילין אם בא אחד לשאל לחכם הלכתי בדרך אחד ולא ידעתי אם הלכתי בשביל של איסור או בשביל של היתר, אין צורך להזכיר בשאלתו שגם חבירו הלך באחד משני דרכים אלו, וא"כ החכם שנשאל רק עליו הנה הוא מתיר דתולה שהלך בשביל המותר, אבל גבי קדרה אם בא לשאל לחכם חתיכה של איסור שנפל לקדרה ודאי החכם אוסר, על כן מוכרח שיזכיר שיש קדרה אחרת של חבירו עומדת שם, ואינו יודע אם נפל האיסור בקדרה שלו או בקדרה של חבירו, ונמצא זה נשאל עליו ועל חבירו ביחד, ומוכרח החכם לאסור את שתיהם, דמאי חזית לתלות בזו ולא בזו. וכן בשתי נשים אם תאמר אחת כשתבא לבדה אצל החכם שלבשה החלוק ונמצא בו כתם בודאי החכם אוסר אותה, ומה ספק יש בזה, ועל כן צריך שתאמר כי זה החלוק לבשה אותו היא וחברתה ושואלת כדי לתלות, בחברתה והוי כמו היכא דשאלו שתיהם בבת אחת דאמרינן מאי חזית להתיר להאי ולאסור להאי:

רסז[עריכה]

תרצו האחרונים ז"ל כגון דנשפך אח"כ מן הקדרה אחת משתי קדרות ואינו ידוע מאיזה קדרה נשפך, אם מקדרה של איסור או מקדרה של היתר, אי נמי כגון שכבר אכלו התבשיל שבקדרות וחזרו ובשלו בהם תכף ובאו לשאול על תבשיל השני:

רסח[עריכה]

תירץ בפלתי סי' קי"א ס"ק י"ג דמשכחת לה בשתיהן של אדם אחד ואינם מצטרפים והוא כגון שהם שתי קדרות אחת של בשר ואחת של חלב והאיסור תפוחי ערלה וכיוצא בו, וכן ההיתר ג"כ הוא תפוח וכל אחד מהם נפל לתוך קדרה אחת, וא"כ לא שייך כאן דין צירוף שתי קדרות, אע"ג דשתיהם של אדם אחד כי אלו אין סופם להתערב כיון דזה בשר וזה חלב, ולכן צריך שיהיה בכל אחד ששים כנגד תפוחי הערלה לבטלו:

רסט[עריכה]

מפורש במשנה דזבחים פ"ח תשובת רבי יהושע שהשיב לרבי אליעזר והוא דאמר לו כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידיך, וכשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידיך, כלומר אינו דומה איסור מעשה לאיסור שב ואל תעשה, שהאיסור בא מאיליו, וכן אתה מוצא באמת דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, נמצא איכא הפרש טובא בזה:

רע[עריכה]

מפורש במשנה דזבחים פרק יו"ד. יש עדיפות לבכור בהמה בשני דברים הא' דהבכור קדושתו מרחם, אך המעשר קדושתו אח"כ ע"י האדם שמונה הצאן והעשירי יהי' קודש, ועדיפות הב' דהבכור נאכל לכהנים דמשלחן גבוה קא זכו, אבל המעשר אין לכהנים חלק בו אלא כולו נאכל לבעלים:

רעא[עריכה]

מעשה הראשונה שחייבו לבעל הקורה, כך היה מעשה, שהיה בעל החבית הולך ראשון ובעל הקורה הולך אחריו, ולכן נתחייב שהיה לו לילך רחוק קצת מבעל החבית, והוא מיהר בהליכתו ושבר את החבית, אבל מעשה השנית שפטרו את בעל הקורה היה כך, שבעל הקורה היה מהלך ראשון ובעל החבית היה הולך אחריו, ונמצא בעל הקורה מהלך כדרכו ובעל החבית צריך לשמור עצמו לילך רחוק ממנו באופן שלא יגע החבית בקורה, והוא פשע שלא נשמר והלך במהירות ונשבר החבית וכנז' כל זה בבבא קמא פרק ג':

רעב[עריכה]

מעשה השלישית כך היה, אע"פ שבעל הקורה היה הולך ראשון, וכמ"ש במעשה השנית, הנה בעל הקורה פשע שעמד באמצע הדרך, ולכך אע"פ שבעל החבית ההולך אחריו היה נשמר לילך רחוק ממנו באופן שלא יגע חביתו בקורה עכ"ז לא ידע שזה בעל קורה עמד אלא חושב שהוא מהלך, והוא היה מהלך בהדחקה כפי השיעור אשר מדד בדעתו בתחילת הליכתו, וכיון דיש משא עליו לא ראה ולא ידע מעמידתו של זה, כי בעל המשא דרכו להיות ראשו כפוף ועיניו בקרקע, ולכן כשקרב למקום שבעל הקורה עומד נשברה החבית בראש הקורה שהיתה ארוכה, ולכך חייבו ב"ד את בעל הקורה וכנז' במשנה שם:

רעג[עריכה]

מעשה הרביעית היה כך, דבעל הקורה כאשר עמד לנוח מעט צעק על בעל התבית ההולך ואמר לו עמוד מפני שאני עומד, ולכך פטרוהו, יען שבעל החבית פשע כיון שהודיעו שהוא עומד היה צריך גם הוא לעמוד, ולכן פטרו את בעל הקורה:

רעד[עריכה]

הקושיא של החכם היא אם יעשו לה שכחה בערמה שבאמת היא אינה שכחה, יצא תקלה שתחשוב שהיא שכחה ותקחנה בתורת שכחה ותהיה פטורה מן המעשר. והתירוץ הוא כיון דאמר ועזבתם הודיע להם שיעשו הצבת הזה הפקר בשליחות שלו, וא"כ ליכא תקלה דבאמת ההפקר נמי הוא פטור מן המעשר:

רעה[עריכה]

מתרצים הא דאזלינן בתר רובא גבי טומאת כהן, ואמרינן זו בתו וזו אחותו מאביו, היינו משום כי גם הכהן עצמו נחשב כהן מכח רובא דגם בו נאמר ודילמא לאו מאביו הכהן הוא אלא זינתה אמו מישראל, וא"כ אין זה כהן ואין נוהג בו איסור טומאה למתים, ומאחר דהוא עצמו באה כהונתו מכח רובא להכי גם בענין הטומאה אזלינן בתר רובא שאם תאמר דילמא לאו בתו זאת, ולאו אחותו מאביו זאת, א"כ תאמר ג"כ לאו כהן הוא זה, משא"כ גבי מעשר הנה זה שקפץ הוא מעושר בודאי ולאו מכח רובא:

רעו[עריכה]

מתרצים בשם הרב תפארת מנחם ז"ל דמשכחת לה בהכי, כגון שזה הכהן היא ספק בן ז' לאחרון, ובן תשעה לראשון, דהיינו שאמו היתה נשואה לאיש אחד וגרשה, ונשאת תכף לכהן אביו של זה ולא המתינה שלשה חדשים דהבחנה והולידה את זה הכהן, ועתה זה הוא ספק מצד הכהונה דלא ידעינן אם הוא בנו של הבעל הראשון שהיה ישראל או הוא בן ז' לאחרון שהוא כהן, ולכן כאשר בא להטמא לאחותו הבתולה שילדה אמו אח"כ, הנה אע"פ שהוא ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון ליכא כאן ספק איסורא, יען כי ממה נפשך לא עביד איסורא בטומאה, שאם הוא בן הבעל הראשון הרי היא ישראל ויכול ליטמא, ואם הוא בנו של אחרון שהיה כהן, הנה הוא חלל דהא אמו גרושה היא, וקי"ל חלל מותר להטמא, נמצא אין כאן ספק באוסורא, אבל איכא ספק מצוה דשמא הוא בן של אחרון, וא"כ זו אחותו מאביו היא, ויש מצוה להטמא לה, להכי אתא קרא לומר לה יטמא על הודאי ולא על הספק, וזה כיון דאיכא למימר שהוא בן של ראשון שהוא ישראל ואין זו אחותו אין כאן מצות טומאת קרובים בודאי, ואינו מחויב לקיים מצוה על הספק:

רעז[עריכה]

הכונה הם ג' מדרגות כהנים לוים ישראלים דר"ת שלהם כלי, ואם יבא אדם מבחוץ ויתגייר אינו יכול להיות כהן, ואינו יכול להיות לוי, וזהו ראש הכלי ואמצעו שהם כ"ף למד, אבל יוכל להיות לו דין ישראל הרמוז ביוד שהוא סוף הכלי:

רעח[עריכה]

אסר חלב בבהמה והתיר החלב בחיה ואיסור גיד הנשה נוהג בחיה ומותר בעוף, והדם אסור בעוף והותר בדג:

רעט[עריכה]

דבר זה מפורש במשנה עצמה בפ"ו דחולין רואין אותו כאלו הוא מים, ואם היה מראה דם ניכר במום שהם כשיעור זה של היין שנתערב בו חיוב לכסות, וכן ה"ה אם נתערב דם חיה בדם בהמה דג"כ משערין במים:

רפ[עריכה]

הדבר מפורש בסוף דמאי שיספיק ליקח שתי חביות בלבד כדי לצאת י"ח הספק, והיינו חבות אשר בקרן צפונית מערבית, וחבית אשר בקרן דרומית מזרחית מפני כי שתי חביות אלו העומדין בקרנות אלו הם כל אחת משותפת לשתי רוחות ונמצא בין אם נאמר כונתו על שורה של צד צפון, ובין אם נאמר כונתו על שורה של צד מערב תספיק אותה חבית אשר בקרן ההוא וכן הענין בשניה של דרומית מזרחית:

רפא[עריכה]

הטעם מפורש במשנה כדי שלא יתביישו העניים שאין להם בגדי לבן טובים לכך גם העשירים ישאלו:

רפב[עריכה]

שתי ההוראות אמת הם, אך ידוע שהשלמים יש להם זמן ארוך באכילה יותר מן האשם יען כי השלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד, והאשם ליום ולילה אחד ושאלה הראשונה השלמים והאשם נשחטו ביום אחד ובאו ושאלו אותו בו ביום וכיון שהאשם זמן אכילתו קצר אמר להם שיקדימו לאכלו קודם השלמים שיש להם זמן ארוך אבל שאלה השנית נזדמן שהשלמים נשחטו קודם יום אחד ובעת ששאלו אותו לא נשאר להם זמן אלא בו ביום והוא זמן קצר, והאשם נשחט בעת השאלה שיש לו זמן לאכילה יותר מאותם השלמים לכך הורה להם שיקדימו לאכול בשר השלמים וכל זה מפורש יוצא במשנה דזבחים פרק יוד משנה ט"ו, וכאשר פירשו הטעם בתוספות שם וכאשר מפורש בהרמב"ם בספ"ט מהלכות תמידין:

רפג[עריכה]

תירץ צמח דוד אין כונת ר"ן שירמו את דוד הע"ה אלא ירמו זא"ז דהיינו ראובן הולך אצל שמעון פתי ויאמר לו בא ונעשה רמאות על דוד הע"ה ואהיה אני תובע ואתה תאמר שאין לאל ידך לשלם ואז ישלם דוד הע"ה בעדך ונחלוק המעות וזה הפתי אינו יודע מצד תפילתו של דוד הע"ה שיראה לו ברוה"ק שלא ישלם ואחר שכבר הודה זה הפתי לראובן בחנם ודוד הע"ה אינו משלם בעדו, אז עומד על שמעון ולוקח המעות ממנו שכבר הודה בהם, ונמצא באין לידי רמאות זע"ז:

רפד[עריכה]

כונת המקשה לומר והלא סדר ששה סדרי משנה הוא סימן זמ"ן נק"ט ובסימן של יע"ל קג"ם לא תפס כפי סדר זמ"ן נק"ט, דראוי להקדים הלמ"ד שהוא בסדר מועד, ואחריו הגימ"ל שהוא בסדר נשים, ואחריו עד זומם שהוא בב"ק בסדר נזקין, ואחריו היו"ד שהוא במציעא, ואחריו המ"ם שהוא בסנהדרין:

רפה[עריכה]

תירץ כתב סופר מן פסוק וחי בהם לאו משמע שאחרים יחללו אלא הוא עצמו יחלל לצרכו, אך מכאן מוכח שאחרים יחללו דהא אומר לה שתאמר אחותו היא, אע"פ שהיא א"א, ואפשר שיגעו בה כיון דאומרת שהיא פנויה ואחותו היא ואינה א"א דלא בעו למעבר עבירות הרבה בכל ביאה, ונמצא התיר לה לעשות חיסור שתאמר אחותו ולא אשתו, כדי שלא יהרג שאם תאמר אשתו יהרגוהו כדי שתשאר פנויה:

רפו[עריכה]

פירושו ידוע תיבת מלבד ר"ת מלוה לעני בשעת דוחקו:

רפז[עריכה]

מפורש זה בספר משכנות יעקב דף נ"ד דאלו הנשים היו כלה וחמותה, וכך היה מעשה, ראובן נשא את לאה, ושמעון בנו נשא את רחל, והיו בבית אחד וכל הנכסים הם של הזקן ומת שמעון בן ראובן בחיי אביו, ואחריו מת ראובן ונשארו שתיהם כלה וחמותה מעוברות ותלדנה בנים ואלו הבנים הם יורשים נכסי הזקן חלק כחלק, ומת בן רחל ונשאר בן לאה שהוא בנו של הזקן, ותרא רחל דעכשיו גרש תגרש אותה לאה כי אין לה בן שכבר מת ואפילו כתובה ומזונות אין לה, שהנכסים היו מהזקן והיו ראוי בעת מיתת בעלה שמעון, אשר על כן קמה רחל והחליפה ולד שלה שמת בילד חמותה, ועכשיו יהיו כל הנכסים לזה הולד החי שהשכיבה אותו בחיקה באומרה שהוא בנה, ותאכל היא והוא את הנכסים ותגרש את לאה מהבית:

רפח[עריכה]

גם זו המציאות מפורשת שם והוא, ראובן ושמעון אחים ויולד ראובן בן ושמו חנוך, ושמעון הוליד בן ושמו ימואל, וגם הוליד בת ושמה דינה, ויקח חנוך בן ראובן את דינה בת שמעון לאשה, ותלד דינה בן ושמו חצרון ובת ושמה סרח, ויקח ימואל בן שמעון את סרח בת דינה אחותו לאשה, ותלד בת ושמה אסתר, וחצרון בן חנוך לקח את אסתר בת ימואל לאשה ומתו כולם ונשארו דינה בת שמעון אשת חנוך, ואסתר בת סרח אשת חצרון בן חנוך בן ראובן שתיהם מעיברות, ותלדנה בנים דינה ואסתר בבית אחד ומת אחד מן הילדים. ועתה באו לריב לפני המלך והיתה דינה טוענת בנך המת ובני החי ויורש את חנוך, אבל אסתר שהיא נכדתה וכלתה מכחשת ואומרת לא כי אלא בנך המת ובני החי, והרו זה הקטן יורש את חצרון, ומצד חצרון יורש את חנוך, ומצידה יורש את ימואל בן שמעון, כך היה המעשה. והם טוענים על הבנים, ועיקר ריבם היה על עסקי ממון הנז"ל:

רפט[עריכה]

דבר זה מפורש בירושלמי דלעולם הערך שוה זע"ז, אבל נסתפק אם יאבד של שעורים שהם מאכל בהמה ויניח העדשים שהם מאכל אדם, או"ד יאבד עדשים שאין עומר קרב מהם ויניח השעורים שהעומר קרב מהם, ועוד יש בשעורים חשיבות דאפשר לעשות מהם פת שיתחייב בחלה, ובהמ"ז:

רצ[עריכה]

מפורש בירושלמי אחד הורג ואחד מפנה את ההרוגים כדי לעשות דרך לנושא את צלוחית של המים שלא יגע בחללים, ואחד נושא צלוחית המים בטהרה:

רצא[עריכה]

תירוץ הא' תורץ בספר ברכת טוב ז"ל דהוצרך לע"ב פתקין מפני שהוא בירר ששה זקנים לכל שבט, ושבט ואם היה כותב רק עשרה פתקאות ושנים חלק אכתי היה מחלוקת באותו השבט עצמו שמשך החלק, ובין אלו הנבררים שבו, שכל אחד אומר אני אהיה בכלל החמשה, אבל אם עשה ע"ב פתקין וכל אחד מן הנבררים נוטל פתקא אין כאן מחלוקת שהמושך החלק ודאי נדחה:

ותירוץ הב' ג"כ שם. דמרע"ה נסתפק אם רצונו של הקב"ה לפחות אלו השנים משני שבטים דהיינו שיהיו עשרה שבטים ששה ששה ושנים חמשה חמשה, או"ד רצונו שיפחות השנים משבט אחד דוקא, שיהיו י"א שבטים ששה ששה ואחד ארבעה, לכן עשה בחכמה לברר זה הדבר על ידי שיכתוב שבעים פתקין ושנים חלק, ואם רצונו יתברך לפחות השנים משבט אחד יזמין ששנים המושכין החלק יהיו משבט אחד, ואם רצונו שיפחות אחד מכל שבט יזמין שהשנים המושכין החלק יהיו כל אחד משבט בפ"ע:

רצב[עריכה]

על תירוץ הראשון יש קושיא דאי משום הכי הא אפשר לו לעשות כן שבתחלה יעשה הגורל בי"ב פתקאות לדעת איזה שבט בעל הששה ואיזה בעל החמשה, ואח"כ יעשה הברירה של השבעים שיברור מכל שבט ששה ומאותם שלקחו החלק יברור חמשה דוקא. והתירוץ לקושיא זו הוא שלא רצה לעשות באופן זה משום לזות שפתים שלא יהיה בזיון לשבט, דהשתא יאמרו על אותם השבטים שבירר מהם תמשה חמשה, שגם בלעדי הגורל לא היה מוצא בהם נבררים יותר מן חמשה מפני שלא. היה בהם אנשים ראויים כ"כ, אבל עתה שבירר תחלה מכל שבט ששה נמצא בכל שבט יש למצוא ששה ראויים ורק מן השמים היה רצון שלא יחסרו השנים כי אם משבט זה ושבט זה דוקא ולא מן עשרה האחרים. והקושיא שיש על תירוץ השני הוא דאי משום הכי עדיין קשא למה הוצרך לכתוב שבעים פתקין, יכתוב כ"ב פתקין זקן ושנים חלק, ויביא כ"ד זקנים שנים מכל ששה הנבררים מכל שבט ושבט, וכל אחד יקח פתקא אחת ואז אם חפץ הקב"ה שיהיה מן י"א שבטים ששה ומשבט אחד ארבעה יזמין דאלו המוציאים חלק יהיו שניהם משבט אחד, ואם ירצה שיהיו ששה בעשרה וחמשה חמשה משני שבטים יזמין דאלו השנים המושכים חלק יהיה כל אחד משבט בפ"ע:

רצג[עריכה]

תשובה, יניחנה עד שתצטנן הקדרה ואז יסיר החתיכה שיש בה החלב צוננת דתו אינה בולעת מן החלב בצונן:

רצד[עריכה]

הקושיא היא והלא חתיכה זו שיש בה החלב מוכרח דנמלחה תחלה קודם שהושמה בקדרה, וא"כ בלא"ה נאסרה בעת שנמלחה דבלעה מן החלב מאחר דאין בה ששים לבטל החלב, דהא משום הכי אמרינן שלא יוציאנה בעודה רותחת מן הקדרה:

רצה[עריכה]

איירי כגון דבעת שנמלחה היתה החתיכה גדולה הרבה שיש בה ששים כנגד החלב, ואחר מליחה חתך ממנה ולא נשאר בה ששים כנגד החלב שבה ובשלה בקדרה:

רצו[עריכה]

תירץ מהר"ם שיף ז"ל פסוק וחי אחיך עמך הוא צווי כללי לכל או"א מישראל, ואי דרשינן עמך כמו שדרשו בעבד עברי ונאמר דאם יש לך קיתון אחד תתן אותו לחבירך, א"כ גם חבירו אחר שיקח הקתון צריך להחזירו לחבירו כדי לקיים פסוק וחי אחיך עמך וזה יחזור ויתן לו, א"כ אין לדבר סוף, דהשתא לא ישתהו לא זה ולא זה, ומאי נ"מ שיתנהו ראובן בעל הקיתון לשמעון תחלה, וכיון דלא אפשר לקיים דבר זה להכי אמרינן בעל הקתון ישתהו כי חייו קודמין מחיי חבירו, דא"א לקיים מ"ש וחי אחיך עמך, אבל התם גבי עבד עברו הצווי של כי טוב לו עמך הוא לאדון בלבד ולא לעבד, ונמצא שפיר מתקיים צווי זה באדון, דאחר שנתן לעבד ליכול ולחדי דאין עליו צווי להטיב לאדונו. ואנא עבדא תרצתי עוד בזה תרוצים אחרים נכונים בס"ד:

רצז[עריכה]

כגון שזאת האשה היתה נשואה לאחר וגרשה ונשאת תכף לזה בלא שהייה שלשה חדשים, ובעל הראשון אומר לכהן אין זה בני אלא של בעל השני שילדתו לשבעה חדשים, ובעל השני אומר לכהן אין זה בני אלא של הראשון וילדתו לתשעה וא"כ האב אינו מתחייב בדין אבל הבן חייב ממה נפשך:

רצח[עריכה]

פירשו המפרשים ז"ל כגון שהיה אחד עירו בראש ההר, והשלשה בשפולו ההר, שהערים שלהם הם כמין גאם ויש בין כל אחת ואחת שלש מאות פרסאות כזה:

רצט[עריכה]

ההוכחה היא כי הקב"ה כפל טובתו של חיוב בצאן ובקר וביוצא וגם בבנים, אבל בבנות לא כפל כי תחלה היה לו שלשה בנות ואח"כ כשהטיב לו טובה בכפולה לא נתן לו אלא שלשה בנות ולא ששה, אבל הבנים כפל כי תחלה היה לו שבעה בנים ואח"כ נתן לו יו"ד בנים דכתיב לבסוף שבענה בנים שהוא ר"ל שני פעמים שבעה כמ"ש רש"י ורד"ק, וכן תרגם התרגום דהי לו ארביסר בנין:

ש[עריכה]

ראה כי פסוק וככה תאכלו אותו שהוא בפרשת בא אינו מכוון עם אותו החודש של זמן המכתב, ואיך כותב בסדר וככה תאכלו אותו מתנכם חגורים, על כן מוכרח שבא ללמדם דבר אחד בהזכירו פסוק זה ודקדק שבא להודיעם שהגבנות אסורין יען כי תרגום מתנכם חגורים הוא חרציכון יהון אסירין, והגבינות נקראים חריצין דכתיב ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף, ונמצא שהודיעם בפירוש שהגבנות הם אסורים, הרי זה מקום אחד שלמד ממנו שבא והודיע על הגבינות שהם אסורין לאכול.

שא[עריכה]

התירוץ הוא כך דאם היה הכהן גדול מספיק להם אז היה כל אחד שאין מה יאכל יודה בשקר שרצח בשוגג כדי שיגלה לעיר מקלט, דאז כל זמן שכהן גדול חי יספיק לו כסות ומחיה ואם ימות אז הוא יוצא מעיר מקלט, אבל כשהאם דוקא מספקת הוא יעשה ערמה זו יען כי מתיירא שמא, אחר ימים מועטים תמות האם ההיא ואז לא יהיה לו מה יאכל והוא ישאר בעיר מקלט כמה שנים ריקם ריקם כי לא יניחוהו לצאת עד מות הכה"ג מאחר שהודה שהרג ונכלם שם, לכך ליכא חששה דרמאין בזה.

שב[עריכה]

תירץ שם דידע מראיית פניהם דהסריס אין לו זקן ופניו מלא קמטים והוא ראה שצמחה זקנם ונתפשטו הקמטים ובזה ידע שנתרפאו:

שג[עריכה]

דבר זה מפורש בקדושין דף ס"ו רבי טרפון אזיל בתר חזקת המקוה שהיתה עומדת בחזקת שלימה, אבל רבי עקיבא אזיל בתר אלו שטבלו בה שהם אדם או כלים שהיו בחזקת טמאין:

שד[עריכה]

מפורש בקדושין דף ס"ז א"ר עקיבה מקוה זה פסולו בגופו ובעל מום פסולו בגופו, משא"כ בן בגרושה או חלוצה פסולו מאחרים דהיינו מחמת אמו:

שה[עריכה]

נראה לי הכונה כך דבקריאה של יחיד נקודת לא תרצח בפת"ח, ובקריאת הציבור נקודתה בקמץ וכדי שלא תטעה נתן סימן באתיהון דאות ראשון של ציבור הוא אות אחרון של קמ"ץ, ואות שני של יחיד הוא אות אחרון של פתח:

שו[עריכה]

תרצו בגמרא אמר לך רבי יוחנן הא דקא מטמרי משום דלא לחזנהו אינשי ונערקו מנייהו:

שז[עריכה]

תרץ בראש דוד כונת האשה לומר אע"פ שאנו אומרת תנו לה הילוד החי לאו משום שהוא בנה, וא"כ אם אח"כ יגדל ויכה אותה או וקללנה תדונו אותו למיתה כדין מקלל ומכה אמו, אלא המת לא תמיתוהו לעתיד דבאמת אינה אמו:

שח[עריכה]

מפורש בש"ע סי' תקל"ז כגון שאינו קוצץ כל הענפים שראוי לקצוץ בשביל תיקון האילן אלא קוצץ מצד אחד והניח השאר:

שט[עריכה]

מפורש הטעם בלבוש היכא דלמחר הוא עיקר הנדר שאסר עליו השינה של מחר, אע"פ שתלה אותה בשינה של היום הנה אם בזה היום יישן אז נודע לו דהשינה של מחר אסורה עליו ובודאי לא ישכח למחר נדרו לישן, אבל היכא דהשינה של מחר אינה עיקר הנדר שלא אסרה עליו, דהוא אסר השינה של היום ותלה האיסור בשינה של מחר, אז אם ישן היום חוששין שמא למחר ישכח וישן, כיון דגוף השינה של מחר אינה אסורה עליו אלא השינה של היום הוא שאסרה עליו, דבשינה של מחר נאסרת למפרע עליו שינת היום:

שי[עריכה]

תירץ הרב הגאון יוסף שאול ז"ל דתחלת השחיטה קודם שגמר שחיטת הסימנים הרי זה מקלקל שבזה אין ניתרת הבהמה ואם היה מושך ידו קודם שיגמור רוב הסימנים היתה נעשית נבלה ואין זה מתקן והשוחט היה מתחייב בדמי הבהמה, ונמצא כאשר לא סילק ידו וגמר השחיטה בסימנים אין עושה זאת לטובת בעל הבהמה אלא לטובת עצמו שאם לא היה גומר היה מתחייב בדין בדמי הבהמה, ונמצא תיקון זה עשאו בשביל עצמו:

שיא[עריכה]

כגון שביום התשיעי שהוא ערב כפור, אכל לעת ערב אכילה גסה הרבה ונכנס כפור ואכל בתחילת כניסתו אכילה גסה דקץ בה מכח מה שאכל בתשיעי לעת ערב, וכנז' בלבוש:

שיב[עריכה]

מפורש בפוסקים נמעט בעלת שלש דאיך נקיים על ארבע כיון דאין לה ארבע, אבל אם נרבה בעלת חמש נוכל לקיים מצות על ארבע כי נטיל ציצית בארבע דוקא:

שיג[עריכה]

תירץ הגאון חתם סופר כיון דזה האחד הפסוק הוא קבוע, כמחצה על מחצה דמי, ולהכי תלינן שזה הפסוק נפסק מן חוט שראשו פסוק ולא מן השלמים:

שיד[עריכה]

מפורש שם בגמרא דמפיק לה ממ"ש וטמא עד הערב שבחשיכה יהיה טהור, וקשא אע"פ שטבל איך יהיה טהור בהערב שמש מי לא עסקינן דאכל נבילה סמוך לשקיעה דעדיין הטומאה שהיא הנבלה במיעיו כמו שהיא שלא נתעכלה ואיך לא תטמאנו אלא טומאה אינה מטמאה:

שטו[עריכה]

משכחת לה כגון אשה שמת ולדה בתוך מעיה ופשטה חיה את ידה שם למשכו, ונגעה בו ולא הוציאתו דם אינה טמאה החיה בעובר שמת כיון נודנו בפנים ולא יצא לחוץ דטומאה בלועה אינה מטמאה:

שטז[עריכה]

אופן הא' הוא דילמא באלכסון הוו קיימי שיש עמוד מתוח באלכסון וקבועים בעמוד דקי"ל כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא, נמצא איכא רווחא טפי באלכסון. ואופן הב' הוא דילמא חשבון זה של עשרים אמה אורך על עשרים אמה רוחב הוא רק מלמטה אך ביתא מעלאי רווח דהכותלים מתקצרים למעלה ואיכא רווחא דביתא. ואופן השלישי הוא שהיו פרוסים כנף על כנף דכנפו של זה פרוס על כנפו של זה, דאע"פ שגופים של הכרובים עומדים בשוה, מ"מ הכנפים מתעקמים קצת להכנס זה תחת זה:

שיז[עריכה]

הפרכה היא מה לבת בנו שכן יפה כוחה במקום אחים, שהיא יורשת במקום אביה את ראובן אבי אביה אפילו דאיכא אחים לאביה שהם בניו של ראובן אבי אביה, משא"כ בתו של ראובן הזקן אם יש לה אחים זכרים לא תירש כלל:

שיח[עריכה]

שפיר קמ"ל בזה דנפקא מינה אם אח"כ מת בעלה דאז לא נשאר בה איסור אשת איש דמותרת לכל אדם ומותרת לכהן דהכהן מותר באלמנה מ"מ אסורה לכהן משום דחשובה גרושה כשנתן לה בעלה אותו הגט שאמר לה הרי את גרושה ממני:

שיט[עריכה]

מפורש שם הענין כך, כגון אספתא בא על אמו גומר בת דבלים והוליד שתי בנות אחת שמה נועם ואחת שמה חובלים, ושכב אספתא עם בתו נועם והוליד את דלפון ובא דלפון על חובלים הרי יש כאן כל האמור, כי חובלים אספתא היא אחותו של דלפון, וגם חובלים היא אחות אמו של דלפון שהיא נועם, וגם חובלים היא אחות אביו של דלפון שהוא אספתא, כי חובלים היא בתה של גומר בת דבלים שהיא אמו של אספתא והרי היא אחותו מאמו של אספתא אביו של דלפון:

שכ[עריכה]

אמרו בגמרא אזהו יום שיש לו אתמול ולא שלשום, זה יום שני דששת ימי בראשית:

שכא[עריכה]

מתרץ בגמרא מלמד שבא צבעון על אמו והוליד את ענה, דהשתא נמצא ענה בנו של צבעון וגם נחשב אחיו כי נולד מאמו של צבעון:

שכב[עריכה]

תירץ הרב הלבוש ז"ל שאני התם דבעלי חיים הם מעצמן עשויין לירד מן הסל מאליהן וחוזר הסל מעצמו להתירו הראשון, אבל שאר מוקצה אינו עשוי לירד מן הכלי אחר שיפול עליו, והרי כיון שנפל עליו ישאר עליו כל השבת ויהיה הכלי בטל מהיכנו כל השבת, ולפיכך אסור ליתן את הכלי תחת המוקצה כדי שיפיל עליו:

שכג[עריכה]

השיב להם אתמול לקה על גזלה שגזל עליות של כהן, והיום לוקה על גזלת עליות של לוי שהיה עולה כהן במקום לוי בזמן שלא היה לוי בבית הכנסת:

שכד[עריכה]

השיב להם אה"ן שיש לומר כדבריכם שאותו נר הנראית בזכוכית חשובה נר, אמנם בעת שמדלקת היא את הנר האחד נראה בזכוכית דמות אשה מדלקת את הנר הזה שבזכוכית, ונמצא יש כאן שתי נשים מדליקות ולכל אחת צריך לה שתי נרות, על כן צריך שתדליק האשה שתי נרות כדי שאותה האשה אשר בזכוכית ג"כ תדליק שתי נירות, וכנז' בספר אוצר פתגמים.

שכה[עריכה]

אחד היה מלאכתו רופא והיה מחסר ברכת רפאנו שמתפללין אותה על חולי ישראל שיתרפאו בידי שמים, כי הוא רוצה שיחלו בני אדם ויתרפאו על ידו בשכר, וחבירו היה רופא כנז' והיה לו ג"כ אוצר חיטים למכרם ביותר, ולכן היה מחסר גם ברכה של ברך עלינו בימות הגשמים, שאין רוצה שיבא מטר כדי שימכור חיטים שלו ביוקר, ולראשון א"ל אוי לך שהיה מחסר מן י"ח ברכות שתקני אנשי כנה"ג אחת ונשאר בידו י"ז במספר אוי ולשני אמר לו וי לך שהיה מחסר שתים ונשאר אצלו מנין וי:

שכו[עריכה]

כונתו לומר כיון שאמרת שהוא חיבור שלישי ואמרת שחביב לך כמו קטורת, הנה סם השלישי של קטורת הוא חלבנה שריחה רע, ונמצא אתה מעיד עליו שריחו רע, לכן לא אתן לך הסכמה עליו, וכיוצא בזה תמצא באוצר פתגמים:

שכז[עריכה]

כונתו על אותו המושל בעיר קטנה אע"פ שהוא מצד עצמו אינו ראוי לכבדו בתואר גדול, מ"מ לפי ערך המקום שהוא דר בו שאין נמצא שם חכם ונכון אפילו לפי רביע של זה, לכך נחשב זה לחכם גדול דראוי לכבדו בתואר גדול. וז"ש המקום ר"ל לפי ערך חסרון המקום ההוא מתמלא חסרון שיש לזה בהשגת החכמה ע"ד מש"ה כענבים במדבר מצאתי ישראל. ועל אותו החכם המושל בעיר גדולה אמר המקום ימלא חסרונו, ר"ל אע"פ שהוא אינו ראוי לתואר גדול עכ"ז ראוי לכבדו בתואר גדול לפי כבודו של אותו מקום שמושל בו שהוא גדול ולא ימשלו בו אלא גאונים גדולים:

שכח[עריכה]

מתרצים בע"כ צריך לומר שמתכונת כדי שתפקד מועיל שתפקד, משום דכ"ע ידעי דלא בדקי לה המים ובזה יכריחו שלא זינתה ואינם מדעים שנסתרה בכונה כדי שתלד, אלא יסברו דבאקראי היתה הסתירה, ועל כן יהיה בעיניהם התורה פלסתר ח"ו, ומש"ה סבר ר"י דהסברה נותנת דמועיל בכל ענין:

שכט[עריכה]

מתרצים הנה הבעל שהוא יודע בעצמו שהוא מנוקה מעון והיה בעיניו התורה פלסתר ח"ו ומשום הכי צריך לומר דמועיל אע"פ שהיא מתכונת לכך:

של[עריכה]

מתרצים דאם ועשו רבנן תקנה שישלם בעה"ב לפועל בבוקר קודם עשיית המלאכה אז מוכרח שיהיה בעה"ב הוא התובע לפועל שילך למלאכה, ואם יאמר הפועל דעדיין לא שילם לו יהיה השכיר נשבע ונפטר:

שלא[עריכה]

מתרצים טעם איסור לא ולבש משום תערובות נשים ואנשום ומלאה הארץ זמה, וכאן באדם וחוה לא שייך זה דיחידים היו הם בעולם וליכא איש נכרי ואשה נכריה עמהם ואין כאן תערובת:

שלב[עריכה]

משכחת לה באחד שהיה לו בת וטומטום ועבד ומת, והבת ושחררה את העבד, ועתה אם יבואו הטומטום והעבד לשאול אם חייבין הם בראיה אם נאמר לטומטום פטור אתה כי אתה נקבה, לא נוכל לומר לעבד פטור אתה אלא צריך לומר לו חייב מכח שחרור הבת, יען דהבת והטומטום יורשים את העבד הזה ושחרור הבת יועיל לחצי העבד דוקא דנעשה זה חציו עבד של טומטום וחציו בן חורין מכח שחרור הבת, ואם נאמר לזה פטור אתה כי נחשוב לטומטום זכר ואז אין לבת ירושה בו דאין הבת יורשת אם יש בן זכר וכולו של טומטום שלא שחרר ועודנו כולו עבד דפטור מראיה איך נוכל לומר לטומטום פטור משום דחשבינן ליה נקבה, והלא בדין העבד חשבונן ליה זכר והוי תרתי דסתרי, ומוכרח לחייב אחד ולפטור אחד:

שלג[עריכה]

תרצו בגמרא נפקא מינה למקח וממכר כגון אחד שאמר לחבירו ארץ עמק אני מוכר לך והוא יש לו שני ארצות עמק, באחת יש דקלים ובאחת אין דקלים אמרינן אותה שיש בה דקלים מכר לו, וכן אמר לו קרקע שפלה אני מוכר לך ויש לו שני קרקעות באחת יש שקמה ובאחת אין שקמה דאמרינן אותה שיש בה שקמה מכר לו:

שלד[עריכה]

התירוץ הוא דאיירי כגון שיעקב הולידה לו לאה את ראובן ואת דינה תאומים, ודינה זו נדרה נדרים ושמעה רחל ואמרה ואני, ואח"כ יעקב הפר לדינה בתו ועקר הנדר מעיקרו ע"פ סברה הנז"ל, ואח"כ קידש יעקב את רחל הנז' ע"מ שאין עליה נדרים ונשאה, ואח"כ זה ראובן אחיה של דינה הנז' בא על רחל אשת אביו, ולפ"ז אתי שפיר התירוץ, כי מוכרח לומר שראובן ודינה הם מאדם אתד, ומי שהוליד את ראובן הוא הוליד את דינה יען כי הם היו תאומים, ואין האשה מתעברת וחוזרת ומתעברת, על כן מוכרח דראובן ודינה הם מאדם אחד, ואי אזלת בתר רובא ותאמר שיעקב הוא אביו של ראובן מוכרח אתה לומר שהוא אביה של דינה ג"כ, וכיון שאתה אומר שדינה בת יעקב מחמת דאזלת בתר רובא, א"כ קדושי רחל הם קדושים גמורים, יען כי יעקב הפר לדינה בתו ועקר הנדר מעיקרו. ונמצא רחל שאמרה ואני לא חל עליה נדר, ולכן יעקב שקדשה ע"מ שאין עליה נדרים הרי אלו קדושין גמורים. נמצא ראובן שבא על רחל יתחייב מיתה חמורה משום אשת אביו. וכל זה הוא אי אזלת בתר רובא לומר שדינה היא בת יעקב, וראובן הוא בן יעקב, אבל אי לא אזלת בתר רובא ותאמר שראובן ודינה אינם בני יעקב, נמצא הפרת יעקב לדינה אינה הפרה דלאו אביה הוא, וא"כ הנדרים חלו על רחל שאמרה ואני, ונמצא קדושי יעקב שקדש את רחל ע"מ שאין עליה נדרים בטלין ונשארה רחל פנויה, וממילה כשבא ראובן על רחל אינו מתחייב מיתה כי היא פנויה ואינה אשת אביו ואינה אשת איש, הרי דאין ראובן חייב מיתה אלא רק אי אזלת ברת רובא, ועל כן נדק הכלל דסבר ר"ת ז"ל דאזלינן בתר רובא לחייבו מיתה חמורה משום אשת אביו, מפני שאם לא אזלת בתר רובא לא היה מתחייב מיתה כלל. ובזה עלה התירוץ נכון בנוי ע"פ ארבע הקדמות הנז"ל בס"ד, כן כתבתי בסה"ק בן יהוידע בסייעתא דשמייא:

·
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.