אמרי בינה (בן איש חי)/דרוש/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

אמרי בינה (בן איש חי) TriangleArrow-Left.png דרוש TriangleArrow-Left.png ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


דרוש ב' שדרשתי בחנוך מדרש תלמוד תורה הנקרא על שם אהרן צאלח פה עירנו באג'דאד יע"א:

שנינו במשנה דאבות רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון. ויש לדקדק איך יתלה הגדול בקטן, והול"ל יפה דרך ארץ עם תלמוד תורה, ודקדוק זה יתיישב במאמר אחר דמצינו לרז"ל בתנא דבי אליהו שאמרו דרך ארץ קדמה לתורה ע"ש. על כן אמר רבן גמליאל יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שתלה המאוחר במוקדם כי דרך ארץ קדמה לתורה בנתינתה לתחתונים:

ברם מאמר זה עצמו שאמרו דרך ארץ קדמה לתורה, צריך ביאור, היכן מצינו שצוה השי"ת לאדם על דרך ארץ כדי שתאמר דרך ארץ קדמה לתורה. ונראה הכונה כי מצינו דמצוה ראשנה שצוה אותה תחלה לאדם הראשון קודם ז' מצות, וכתב אותה הקב"ה בתורה קודם כל דברי התורה ומצותיה, היא מצות פריה ורביה דכתיב בפרשת בראשית ביום שנברא בו אדה"ר ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ודרשו רז"ל מזה האיש מצוה על פריה ורביה ולא האשה, דכתיב וכבשה בלא וא"ו והיינו משום דאיש דרכו לכבוש ואין האשה דרכה לכבוש. והנה נודע כי תשמיש פריה ורביה נקרא בשם דרך ארץ, וכמ"ש דרך גבר בעלמה ובזה מובן שפיר מ"ש רז"ל דרך ארץ קדמה לתורה, כלומר דרץ ארץ שהיא מצות פריה ורביה קדמה לכל מצות שבתורה, ונכתבה בתורה קודם כל דברי תורה:

אך עדיין צריך לנו לדעת למה עשה השי"ת כך להקדים מצוה זו של דרך ארץ קודם התורה כולה, ונ"ל בס"ד שהקדים מצוה זו לתורה כדי ללמדנו בזה דבר יקר, והוא דאינו די לאדם ללמוד דוקא, אלא צריך לעשות פרי מלימודו דהיינו שיקיים ויעשה כאשר לומד, דאם לומד ואינו מקיים מאי אהני הלימוד שלו, וכמ"ש התנא אין המדרש עיקר אלא המעשה, והרי זה דומה לנושא אשה עקרה שאין מוליד בנים, מאי אהני נשואין שלו בלא פירות, והלא אין אשה אלא לבנים, וכתיב כי האדם עץ השדה, ואין נוטעין עץ אלא בשביל פירותיו, וכן הוא בלימוד התורה אין יגיעים בחלק הלימוד אלא לעשות ממנו פירות שהוא חלק המעשה. ולכן אמר השי"ת מצות פריה ורביה הנקראת דרך ארץ בראשית התורה ללמדנו בזה דבר יקר, והוא לומר, כמו איש ואשה שזכו להזדווג יחד אין תכלית הכונה של זווגם אלא בעבור להוליד בנים שהם הפירות של מצות דרך ארץ, כן לימוד התורה צריך שיצא ממנו תולדות שהם מצות מעשיית והן הן פירות של הלימוד:

ולזה אמרו בגמרא דיבמות דף ס"ג בן עזאי אומר כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים שנאמר שופך דם האדם באדם וכתיב בתריה ואתם פרו ורבו, אמרו לו לבן עזאי אתה נאה דורש ואין נאה מקיים, אמר להם ומה אעשה נפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחריכם וקשה מה תשובה זו, וכי היתכן להיות אדם יושב ועוסק בתורה ויאמרו לו תקום לברך על הלולב ביום א' של סוכות שהוא נמצא בבית פ' שיאמר להם נפשי חשקה בתורה ללמוד עתה, אפשר למצות לולב שתתקיים על ידי אחרים, הא ודאי דבר זה לא ניתן להאמר, וא"כ איך השיב בן עזאי דבר זה, אמנם נראה כונתו לומר נפשי חשקה בתורה יותר מדאי, ומרוב חשק שהיה לו בה שיגע בלימודו ימים ולילות ולא נתן מרגוע לעצמו מחמת כן נתקרר דם הטבעי שלו וכשלה ממנו תאות התשמיש לגמרי, ונעשה עקר כאדם סריס שאינו מזריע ואינו מוליד, ולמאי נ"מ אשא אשה כיון דאין אשה אלא לבנים ואפשר לעולם שתתקיים בו מצות פו"ר ע"י אחרים שיולידו:

וז"ש התנא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ כלומר יפה הלימוד שילמד האדם בתורה להשוותו עם דרך ארץ שהוא תשמיש של פו"ר הנקרא דרך ארץ כאמור לעיל, דהיינו כמו שזה הדרך ארץ עושין אותו בשביל להוליד ולעשות פרי, כן התלמוד תורה שילמוד האדם יהיה להוליד מצות מעשיות ולא סגי בלימוד לחוד:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד מאמר התנא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, והוא ע"פ מ"ש בדרושים דהמלאכה ומשא ומתן שהאדם מתפרנס על ידם נקראים בשם דרך ארץ, והתנא בא לחייב את האדם להתנהג בלימוד התורה והענפים שלה שהם לימוד לשון הקודש ודקדוק שלו וכתיבה וחשבון, יהיה לכל לימוד של התורה וענפיה הנז' עת בפני עצמו ומלמד בפ"ע שלא יערבבו הלימודים של התורה וענפיה זב"ז שלא יתבלבלו, וגם לכל מין לימוד מהלימודים האלה יתנו לו זמן שיעור הראוי לפי פשוטו ואיכותו:

ועוד ג"כ ישגיחו שהלימודים יהיו בסדר יפה ומתוקן, דהיינו יש מין לימוד שהוא קשה באיכות שלו ויש קל ויש בינוני, וכאשר ילכו הילדים מחיל אל חיל במיני הלמודים של התורה וענפיה הנז' לקום מלפני זה המלמד ולישב לפני מלמד אחר ללמוד לימוד אחר לא יהיו הלמודים הקשים סמוכים זל"ז, אלא יהיה למוד קל אחר לימוד חמור וקשה, ולימוד בינוני אחר לימוד הקל ואחריו לימוד חמור כי בודאי שכל הנער יטרח מאד בלימוד הקשה והחמור, ואם יטריחנו עוד בלימוד חמור יתבלבל, אך בסדר זה יהיה לו הנפשה והדברים מתיישבים על לבו וישיגם, וגם יתנו להם בשעות היום בנתיים שעה של בטלה כדי שינוחו בה, וכאשר אמר יעקב וריוח תשימו בין עדר ובין עדר, גם עוד לא ירבו על הנערים במיני לימודים רבים שבזה יתבלבלו ויאבדו הכל מידם כאדם שאוחז בעשרה רמונים דודאי יפלו כולם:

ועניינים אלו שיתנהגו עם הילדים בלימודים של התורה וענפיה ילמד האדם אותם מהנהגת האדם במלאכה ומשא ומתן וכיוצא הנקראים בשם דרך ארץ, שאין דרכם של בני אדם להעמיס עליהם משא כבד כל היום כולו בלתי היות להם עת מנוחה בנתים, דאל"כ לא יתקיים בעמלו, גם אין דרכם לאחוז כמה מלאכות בבת אחת וכמה מיני עסקים של מו"מ בבת אחת דאם יעשו כן יאבדו הכל מידם. גם לא יכניסו עסק בתוך עסק ומלאכה בתוך מלאכה אלא יאחזו בכל דבר בפ"ע. ומן הנהגת בני אדם בדרך ארץ שהוא המלאכה ועוסקים של משא ומתן ילמוד האדם להתנהג בלמודים של התורה וענפיה, וכן עוד כמו שהאדם נזהר שלא יעסוק במלאכה שהיא כבדה ממנו דאפשר שלא תעלה בידו ויאבד כוחו וזמנו בחנם, וכן לא יכניס עצמו במקח של סחורה גדולה שאפשר שיפסיד בה ויעלה הפסדו רב מאד, כן יתנהגו בלימודים של התורה וענפיה שלא יעמיסו על הילדים לימודים אשר אין דעתם סובלת אותם, ואז יסבבו לה שגם לימודים הקלים ותאבדו מידם:

באופן שצריך ללמוד ממנהג דרך ארץ כמה בדברים למנהג האדם בלימוד התורה וענפיה, ולז"א בגמרא דברכות דף ל"ה ואספת דגניך נהוג בהם מנהג דרך ארץ, ופירש רש"י ז"ל הנהג בהם עם דברי תורה דרך ארץ, וקשה לפירושו הול"ל נהוג עמהם, מאי בהם, ולפי דברינו ניחא שרמז התנא לפי דרכו לומר לך המנהג שאתה נוהג בדרך ארץ נהוג אותו בדברי תורה בלימוד שלה, ע"ד שאמרנו:

ובזה יובן הכתוב במשלי חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. פירוש תחנכנו בלימוד התורה וענפיה על פי דרכו זו הנהגת עוה"ז שהיא דרכו, כי עוה"ז נקראת בשם דרך כמ"ש הרב עוללות אפרים ז"ל, שתהיה הנהגתו בלימוד התורה וענפיה כמו הנהגת דרכו שהיא עוה"ז הנקראת דרך: ואמר חנוך לנער ולא אמר חנוך לאדם על פי דרכו, ללמדנו שהחנוך בלימודים יהיה לנער שאין לו אשה ובנים עדיין. דזה נקרא נער אע"פ שהוא בן עשרים שנה ויותר שלכן קרא אברהם את יצחק נער, דכתיב ואני והנער נלכה עד כה, וכן המלאך קראו נער דכתיב אל תשלח ידך אל הנער אע"פ שהיה בן ל"ז שנה. והיינו מפני שעדיין לא נשא אשה, וכן כאן נקיט נער שאין לו אשה ובנים ודעתו צלולה דאז החנוך שתעשה לו עושה פועל בתועלת שלו, וכל מה שילמוד יקלוט אותו במהרה וגם לא יהא נשכח מאתו:

ועוד נ"ל בס"ד לפרש הכתוב דקאמר חנוך לנער על פי דרכו, ולא אמר חנוך לנער בדרכו, ומה זה אומרו על פי דרכו והיינו כי האדם אע"פ שגם אם יהיה בן שלשים שנה נקרא נער אם עדיין לא נשא, וכאשר אמרנו, עכ"ז לענין חנוכו בלימוד המשכולות וביראה ומוסר ודרך ארץ, קשה לחנכו בהם בהיותו בן י"ג שנה ומעלה, יען כי האדם כאשר יעמוד על דעתו רואה כמה דרכים פתוחים לפניו הן בענייני הטוב הן בענייני הרע ואם הוא בוחר בדרך אחד לפי דעתו והלך בו אע"פ שדרך זה הוא רע ומר ועקלקלות קשה לו לעזוב זה הדרך ולחזור לאחור, ולא תוכל אתה להעתיקו מזה הדרך ולהוליכו בדרך אחרת בנקל אחר שכבר בחר בו לפי דעתו ונכנס והלך ודרך בו, אבל אם עודנו קטן בשנים שהוא פחות מעשרה שנים או פחות מן י"ב שנים עדיין אין לו דעת שלם לבחור ע"פ דעתו דרך לילך בו בו בתמידות ויחליט הליכתו בו, אלא יהיה מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות פעם הולך בזה פעם הולך באחר, פעם תמצאהו צדוק, פעם רשע, פעם בינוני, באופן שאינו מחזיק בדרך ומחליטו לעצמו ללכת בו לארכו ולרחבו, ואז בזמן הזה נחשב תמיד עומד בתחלת הדרך שאינו נכנס בשום דרך כניסה תמידית וחלוטה, ואז אותו זמן תוכל אתה להטותו ולמשכו לדרך הטוב, ותוכל למשוך לבו לחנכו בלימוד המשכלות וחכמה ויראת שמים, שיהיה הולך בדרך ישרה וטובה ויחזיק בה כל ימיו ולא יסור ממנה:

וז"ש חנוך לנער להדריכו בדרך ישרה וטובה בדברי חכמה ויראה וענייני המשכלות אשר תלמדהו ותנהגהו בזמן שהוא עומד על פי דרכו, דהיינו בתחלת הדרך וראשיתו שלא נכנס בקרבו והחזיק בו דאז בנקל תוכל אתה להעתיקו מדרך זה ולהטותו להוליכו בדרך אחרת הישרה והטובה, דאז גם כי יזקין לא יסור ממנה, מזאת הדרך אשר הכנסתה אותי בתוכה והחזיק בה:

ועל כן זמן הראוי להכניס הילדים לבית המדרש ללמדם תורה וענפיה על ידי מלמדים הראוים וחשובים, וגם לימוד דרך ארץ שהוא שאר עניינים חיצונים אשר נזכיר אותם עתה הוא מן זמן היית הילד בן ז' שנים עד שנת השלשה עשר, אבל אחר היותו בן י"ג שנה אם יעשה לו התחלה בלימודים אלו קשה לקבל אם לא יהיה לו חשק רב ועצום בלבבו ורצון גדול להתלמד למודים אלו:

ובאופן אחר נראה לפרש בס"ד הפסוק חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. כי הנה נראה שיש פתחון פה לילד לומר לאביו המניחו בבית הספר כל היום כולו, ואינו מניחו לאבד שעות לבטלה, יאמר לאביו אתה אדם ואני אדם הנה אתה יוצא לשוק כל היום בשביל עסקים שלך שאתה נהנה מהם ואם נזדמן שעות שתים ושלש ביום שאין לך עסק בהם אתה בטל בהם ומטייל, ואין אתה לומד בהם תהלים או גמרא או ספר אחר ואין אתה עושה קבע לעצמך בלימוד תורה, כי אם לימוד ספר חק לישראל או מעט מזמורי תהלים בשחרית, ולמה עלי תשים משא כבד שתעצרני בבית המדרש בשביל לימוד תורה כל היום:

הנה לטענת הילד הזה יש להשיב לו תשובה לשכך דעתו, והוא משל לחבורה של בני אדם שיצאו מעיר קושטא ללכת דרך יבשה וצריך שומרים הנושאין כלי זיין ללוותם בכל הדרך אשר ילכו בה עד שיגיעו לעיר בג'דאד, ופסקו להשומרים ההם שכר טרחם מאה דינרים של זהב, וחבורה זו שיצאו מן עיר קושטא היו ט"ו אנשים, אך חמשה מהם הולכים לעיר דייאר בכר, וחמשה מהם הולכים לעיר אשור וחמשה מהם הולכים לעיר בגדאד כי עיר אשור ועיר דייאר בכר הם במשך הדרך הזה שיש מעיר קושטא עד עיר בגדאד. ובעת שיצאו מעיר קושטא עמד הגדול שבהם ועשה חלוקה בעבור שכר השומרים שפסקו עמהם במאה דינר זהב דההולכים לעיר דייאר בכר יתנו מן המאה דינר עשרים דינר, וחמשה אנשים ההולכים לעיר אשור יתנו שלושים דינר, וחמשה אנשים ההולכים לעיר בגדאד יתנו חמשים דינר. ויען אחד מן החבורה ההיא ויאמר לזה למה עשית חלוקה זו הלא בדין שנהיה כולנו שוין שכל אחד יתן שבעה דנרים חסר רביע, כי אנחנו ט"ו אנשים. ויאמר זה הגדול שעשה החלוקה לזה המערער לא דברת נכונה בזה, ואני עשיתי החלוקה כדין וכהלכה, ואין שורת הדין והיושר מחייבת לתת כולם בשוה, יען כי החמשה ההולכים לעיר דייאר בכר מה להם ליתן שכירות בעד שמירת הדרך שיש מעירם עד עיר בגדאד, והחמשה ההולכים לאשור מה להם ליתן שכר בעד שמירת הדרך מעיר אשור לעיר בגדאד, על כן מוכרח להעמיס השכר על ההולכים לבג'דאד יותר מן ההולכים לעיר דייאר בכר ואשור, ועל ההולכים לאשור יותר מן ההולכים לדייאר בכר:

כן הענין כאן בדברים אשר בין הילד ובין אביו, כי לימוד התורה הוא לשמירה לאדם בהיותו בעוה"ז ככתיב על דברי תורה בשכבך תשמור עליך, והאב שהוא עומד בשליש ימיו או בחצי ימיו או ברוב ימיו אין צריך לו שומרין על שנים הרבה, לכך יסתפק בלימוד מועט, משא"כ הילד שהוא עודנו רך, שיש לפניו דרך ארוכה ויש לו בעולם שנים מרובים צריך להרבות בלימוד התורה כפי שיעור ריבוי השנים שצריך לו שמירה בהם:

ובזה יובן חנוך לנער על פי דרכו, דהיינו תחנכו בלימוד התורה להעמיס עליו לימוד הרבה לפי דרכו, כלומר כפי שיעור הדרך שיש לו בעוה"ז, כי עודנו קטן שיש לו שנים מרובים בדרך הזה של עוה"ז אשר מוכן לפניו ללכת בו, ולכך צריך להרבות בלימוד תורה וענפיה, ויש תקוה כיון שהרגלת אותו להרבות בלימוד התורה ההרגל נעשה טבע, דגם כי יזקין שנשאר לו דרך קצרה בעוה"ז שאין לו עוד שנים מרובים ג"כ לא יסור ממנה, כלומר מן ההנהגה וההרגל שהרגלת אותו להרבות בלימוד התורה, שגם בזקנתו יהיה אוהב להרבות בלימוד התורה ולעסוק בה תמיד:

ועוד נ"ל בס"ד בכונת הכתוב שאמר חנוך לנער על פי דרכו שבא שלמה הע"ה ללמדנו בזה, שאין לו לאדם לפסול כל מיני לימוד הצריך לתיקון העולם ולשלימות האדם אע"פ שנראה שהוא מדברים הגשמיים, והוא כי הרמב"ם ז"ל קרא למיני הלימודים שלשה שמות הא' מצוה והב' מותר והג' מאוס, והיינו לימוד התורה נקרא בשם מצוה, ולימוד כתיבה וחשבון ולשון נקרא בשם מותר, ולמה נקרא בשם זה, לומר לך אל תאמר בשעה זו שאני לומד כתיבה וחשבון יותר טוב שאלמוד בה בדברי תורה, ולמה אאבד הזמן בלימוד כתיבה וחשבון, ולכן קרא ללמוד זה בשם מותר, כלומר מותר לך לעסוק באיזה שעות מן היום בלימוד זה, מפני כי למודים אלו הם ישובו של עולם, ואמרו חז"ל על דברי תורה הנהג בהם מנהג דרך ארץ ולכך אלו נחשבים ענפים לתורה, ולימוד הג' שקראו הרמב"ם ז"ל בשם מאוס הוא לימוד פלסופייא השקרנית המביאה לאדם לידי כפרנות ומעבירתו על דת:

והנה לכאורה יחשוב האדם דחלק זה הנקרא מותר בו, אינו אלא כתיבה וחשבונית בלבד, ואינו כן אלא יש עוד מיני לימוד הצריך לאדם הרבה, דהיינו יש צורך לידע האדם קצת מן חכמת הטבע, והיינו שידע מה ענין הברקים ומה ענין הרעמים, ומה ענין הקשת ומה ענין הרעש ומה ענין העננים והמטר, וכיוצא בזה מן הבריאה שברא הבורא יתברך בעולם אשר יש בהם עניינים שאנחנו מברכים להש"ת עליהם ואומרים ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם:

ועוד יש צורך גדול לאדם בלימוד ידיעת געאגראפייה, כי הלא מצינו בדברי רז"ל בגמרא דחגיגה דף י"ב תניא רבי יוסי אומר אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעין מה הם רואות, עומדות ואינן יודעין על מה הם עומדות ע"ש. נמצא גם ידיעה של תכונת הארץ חייב האדם לידע ולהבין בה, ועל המושללים מידיעה זו קרי עלייהו רבי יוסי אוי, באומרו אוי להם לבריות שרואות ואין יודעין מה הם רואות וכו'. נמצינו למדין מזה שידיעות האלה וכיוצא בהן צריך האדם לשום לבו עליהם לידע אותם:

ובאמת בלא"ה השכל יחייב בזה, דאיך ישמע קול רעמים ורואה ברקים ואינו יודע מה הם, ואיך יראה רעשים ועננים הולכים ובאים ומטר ניתך ארצה ואינו יודע עניינם מה הוא ואיך נעשים. גם איך הוא עומד בעיר בגדאד ואינו יודע ארץ ישראל היכן היא, ואינדיא היכן היא ואירופא היכן היא אם לפניו או לאחוריו אם לימינו או לשמאלו, ובודאי אדם שהוא חסר מידיעות אלו ניכר גנותו וחסרונו גם בעיני עצמו, ואם יהיו כל אישי ישראל שלמים בידיעות חלו יגדל כבודם בעיני כל בריה, והכל יאמרו עליהם עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה:

אמרו בגמרא דגיטין מעשה באשמדאי מלך השדים שהיה מהלך עמו בניהו בן יהוידע ע"ה, וראה אחד יושב וקוסם לגלות דבר אחד שנעלם ונסתר עניינו. וצחק אשמדאי על זה, א"ל בנייהו ע"ה למה צחקת ויענהו הלא זה הקוסם יש תחתיו אוצר גנוז בקרקע ואם הוא יודע לגלות נסתרות יקסום וידע מה שיש תחתיו. כן האדם יש מי שרוצה ומשתוקק ללמוד מה שיש בשמים ממעל, ווהוא את הארץ מתחת היושב עליה אינו יודע תכונתה ומושבה ומצבה, ומה שיש עליה ומה שנעשה בה לנגד עיניו. על כן ודאי גם השכל מחייב שיש צורך בלימוד ידיעות אלו כאשר דברנו:

והנה מלבד מאמר התנא רבי יוסי אשר זכרנו שהוא מודיענו שחייב האדם בלימוד דברים אלו, ולא יאמר טוב לי שאעסוק בתורה ולא אעביר הזמן בלימודים וידיעות אלו, הנה עוד יש הוכחה גדולה הסותרת טענה הזאת הנזכרת, והוא כי מצינו למארי דתלמודא הוא מר שמואל ע"ה שטרח ויגע להעמיק בחכמת התכונה למאד עד שמצינו לו שאמר נהירין לי שבילי דרקיעא כשבילי דנהרדעא וכמ"ש בגמרא. ואם כל כך היה בקי בחכמת התכונה צריך אתה לשער בדעתך כמה זמן היה צריך לו להעביר בלימוד חכמה זו שהיא עמוקה וגדולה מאד. ואם בשביל ידיעת העיבור מה צורך לו להעמיק בחכמה זו להיות בקי בשבילי דרקיעא כשבילי דנהרדעא, אלא ודאי יש חיוב לאדם להשכיל ולהבין גם בשאר חכמות שהם חוץ מחכמת התורה:

עוד מצינו לרבינו מהרח"ו ז"ל שחיבר ספר רב האיכות בחכמת התכונה ונדפס בעה"ק ירושלים תובב"א, והקורא בו ידע כמה העמיק רבינו מוהרח"ו ז"ל בחכמה זו וכמה טרח בה. ובודאי העביר זמן הרבה בלימודה, ובודאי היה צריך לו זמן הרבה בחבור הספר וסדורו, ולמה אבד זמן ח"ו בזה והיה לו לעסוק בתורה בזמן שעסק בזה, אלא ודאי מוכרח לומר דלימוד חכמות אלו וכיוצא בהם הם חיוב על האדם:

וכבר נודע מה שהעיר הגאון חיד"א ז"ל בשם הגדולים על רבינו הרמ"א ז"ל בעל ההגהה בש"ע שהיה בקי בכמה חכמות מלבד חכמת התורה, והנה בודאי החכמות שלמד היה צריך להם זמן הרבה ללמדם, ואפילו חכם גדול לא יוכל לשתותם כשותה קיתון מים מן הנהר:

לך נא ראה מ"ש הגאון רבינו חיד"א ז"ל בספרו מדבר קדמות דף פ"ה ע"ב שמנה שם ט"ו חכמות בשם מנחת קנאות, ובחכמה הראשונה כתב שיהיה בקי בכ"ד ספרים עם הנקודות והטעמים ערוכים בכל ושמורים, לועז אותם ללועזים, ואת האמים בשוה קריתים ואת הזוזים עד שיבדקו אותו בכל אלה וימצא בדוק ועל צבאם חכמת הדקדוק עכ"ל. עוד כתב שם בדף פ"ו ע"ב וז"ל. וידעתי נאמנה בבירור גמור שרבינו מוהרח"ו ז"ל היה בקי בחכמות הנז' וכו' ובכלל חכמת השיעור היא חכמת צורת הארץ הנקראת גיאוגרפיא, ומלבד ספריהם הדפיסו בכמה לשונות צורת ד' חלקי העולם והים עכ"ל:

ולז"א חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, כלומר אל תאמר אעמיס משא כבד על הנער ללמדו תורה בלבד ימים ולילות, ולא אלמדנו כתיבה ולשון הקודש ודקדוק וחשבון וידיעות הטבע וענייני העולם כמו גיאוגיראפייא וכיוצא בה כדי שלא יתאבד הזמן בלימודים אלו ולא ילמד אלא תורה גמורה ושלימה בלבד. לא כן תעשה, אלא חנוך לנער גם על פי דרכו דהיינו השייכים לעוה"ז שנקרא בשם דרך כאמור לעיל, כי אע"פ שעיקר החנוך צריך להיוח בלימוד התורה הנה תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך. ברם צריך אתה להתבונן בלימודים אשר תלמדם לנער שיהיו ע"פ סדרים נכונים ומתוקנים שיתקיימו בידו, באופן שגם כי יזקין לא יסור ממנה, שלא ישתכחו ממנו, שאם לא יהיו ע"פ סדרים נכונים ומתוקנים ודאי יאבדו הכל מידו ויהיה מכניס בזו ומוציא בזו:

ובזה יובן בס"ד מאמר הגמרא בבא קמא דף ס"ו, יתיב רב אמי ורב אסי קמיה דרבי יצחק נפחא מר אמר ליה לימא מר שמעתתא, ומר אמר ליה לימא מר אגדתא פתח לומר אגדתא ולא שביק מר פתח לומר שמעתתא ולא שביק מר אמר להם אמשול לכם משל לאדם שיש לו שתי נשים אחת ילדה ואחת זקנה, הילדה מלקטת לו שערות לבנות, והזקנה מלקטת לו שחורות נמצא קרח מכאן ומכאן. אמר להם אימא לכו מלתא דשווייא לתרווייכו ע"ש. ונראה הכוונה מר רצה שילמדם שמעתתא שהם הלכות גדולות ותלמוד גדול בטעמי המשניות והברייתות, ומר רצה אגדה כי היה רבי יצחק שלם בחכמות שבעולם הן חכמת הטבע הן חכמת ההנדסה הן חכמת הנתוח הן חכמת התכונה, הן חכמת טבע הנבראים דומם וצומח, והחי הן חכמת גיאוגראפיה וכיוצא, וכל אלו החכמות כיון שאינם בדברי תורה נקראים בשם אגדה, וזה החכם רצה שילמוד חכמות אלו מן רבי יצחק, כי לא נמצא חכם כמוהו בקי כמוהו, והוה בעי רבי יצחק לומר אגדה דהיינו ללמדם בחכמות אלו הנקראים בשם אגדה ולא שביק מר הוא רבירו שרוצה ללמוד שמעתתא בלבד ולא יעביר הזמן בלימוד חכמות אלו, ונטה רבי יצחק לעשות כרצון החכם הזה לומר שמעתתא, ולא שביק מר הוא החבר שלו שרוצה שילמדם חכמות אלו, מפני שלא נמצא חכם אחר בקי בכל אלו החכמות כמו ר"י, ולעת עתה שהם מצויים לפניו והוא מצוי אצלם העת מוכשרת ללימוד חכמות אלו. ועל זה אמר להם המשל לאחד שיש לו שתי נשים וכו', ואת הרוצה בשמעתתא המשילו לאשה זקנה ואת הרוצה אגדה שהם החכמות הנז' המשילו לאשה ילדה וכן נמי המשיל השמעתתא לשערות לבנות והחכמות לשערות שחורות, וכונתו לומר להם, העיכוב שאתם מעכבים אותי שכל אחד רוצה ממני ללמד כרצונו אתם מאבדים הזמן שאין אני אומר לא שמעתתא ולא אגדה, ונמצאתם קרחים מזה הלימוד ומזה הלימוד כאמור במשל. אמנם זאת אעשה לכם לחלק שעות היום ללימוד זה וללימוד זה, כמאמר החכם אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, ואמינא בכל יומא ויומא מלתא דשוויא לתרווייכו ר"ל אומר מלתא בחלוקה של שעות היום לחלקים שתהיה דעת שניכם שוה בהם, ולפי שעה א"ל דבר שיש בו שמעתתא ויש בו אגדה:

ובזה יובן בס"ד מ"ש בפרשת ואתחנן ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. וצריך להבין מה הוא ענין חכמתכם, ומה הוא ענין בינתכם דפלגינהו לתרי מילי, וכן אומר עם חכם ונבון תרתי. ונראה הענין הוא כי אנחנו רואין שיש ללמוד מדברי תורתינו הקדושה ומענינים הכתובים בה כמה וכמה דברים עד אין חקר שאין נוגעים לענין הדת, אלא הם דברים חיצונים ומילי דעלמא וכאשר מצינו במדרש רבה פרשת בראשית וז"ל, פלספוס אחד בקש לידע לכמה הנחש מוליד, כיון שראה אותם מתעסקין זע"ז נטלן ונתנן בחבית והיה מספיק להם מזונות עד שילדו. כיון שעלו הזקנים לרומי שאלו את רבן גמליאל ואמרו לו לכמה הנחש מוליד ולא היה יכול להשיבו ונתכרכמו פניו. פגע בו רבי יהושע וראה פניו חולניות, אמר למה פניך חולניות א"ל שאלה אחת נשאלתי ולא יכולתי להשיבו א"ל מה היא, אמר לו לכמה נחש מוליד, א"ל לשבע שנים, א"ל מנין לך, א"ל הכלב חיה טמאה ומוליד לחמשים יום, ובהמה גסה טמאה יולדת לי"ב חודש, וכתיב ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה, וכשם שהבהמה ארורה מן החיה שבעה, כך הנחש ארור מן הבהמה שבעה. כמפני רמשא סליק ואמר ליה, התחיל מטיח ראשו לכותל, אמר כל מה שעמלתי שבע שנים בא זה והושיט לי בקנה אחד ע"כ. גם מדין הטבילה של הכלים, דארז"ל במשנה כלי שהטבילו דרך פיו לא עלתה לו טבילה, נודע החכמה אשר חידשו חכמי אירופא אחר כמה מאות שנים לתקן כלי לירידת האדם בקרקעית הים להוציא מרגליות ויש כמה דברים וענינים כיוצא בזה אשר הם מובנים מדברי תורה שבכתב ושבע"פ:

ובזה פרשתי בס"ד מ"ש התנא בפ"ה דאבות על התורה הפוך בה והפוך בה דכולה בה, וענין כזה אינו מצי בספרי חכמה של האומות שיהיו יכולים ללמוד ענין מענין אחר שהוא רחוק ממנו:

ולז"א כי היא חכמתכם ובינתכם, והיינו חכמתכם קאי על ענייני הדת בדברים של אסור ומותר וכשר ופסול וטמא וטהור. ובינתכם קאי על חכמה חיצונית בעניינים חיצונים שמבינים אותם דבר מתוך דבר. ולכן אומרים האומות על ישראל רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, חכם לחוד, ונבון לחוד, וכאשר אמרנו. הנה כי כן כל מיני לימודים אשר זכרתי כולם הם צריכים לשמש בענייני התורה ובכללם לשון הקודש בצחות ודקדוק, ובלבד שיעשו להם סדרים יפים ומתוקנים, שלא ישתה הולד מים הרבה ויחנק, ולא ישתה מעט שיהיו בטלים במיעוטם ולא יעלה בידו כלום, וכבר נודע חיוב לימוד לשון הקודש וכמה הוא יקר ונחמד והוא חלקם של ישראל ובו נכתבה תורתינו הקדושה והוא עתיד להיות עיקר ואב של הלשונות, שהכל יהיו מדברים בו ככתוב כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה, ואיך לעת עתה יהיה איש ישראל חסר מצידו:

ועל לשון הקודש נאמר כסף נבחר לשון צדיק והיינו כסף שהכל יהיו נכספים אליו, ונבחר שיהיה נבחר יותר מכל הלשונות, ומי הוא זה, הוא לשון צדיק כלומר לשון צדיקו של עולם שהוא לשון הקודש, דאע"פ שתמצאנו עתה לשון קצר ואינו רחב, אין חסרון זה מצידו, כי הוא באמת רחב יותר מכל הלשונות, אך לא נודע ממנו לישראל אלא רק המילות הכתובים בתנ"ך, ואם היה ניתן לישראל עוד ספרי תנ"ך יותר ממה שיש בידם עתה היה מתחדש אצל ישראל עוד כמה מלות חדשות הרבה למאד, והיה לשון הקודש מתרחב הרבה, ולכך אמר כסף נבחר מלת נבחר בהפוך אתוואן נקראת נרחב שעתיד להתרחב:

נמצא לעתיד תחזור עטרה ליושנה וירבו מילות חדשות בדברי תורה ואז יתרפא הלשון הקודש רפואה תמה שיחמלא חסרונו:

ובזה יובן בס"ד הכתוב מרפא לשון עץ חיים ודרשו רז"ל אין עץ חיים אלא תורה שיתפשט ויתגלה לעתיד תורה חדשה מהשי"ת נוספת על תורת ה' שבידינו, ומדבריה נדע כמה וכמה מלות חדשות, ובזה יתרפא לשון הקודש ויחמלא חסרונו, וז"ש מרפא לשון זה לשון הקודש, עץ חיים זו התורה, דכתיב בה עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. אל שדי יהיה בעזרתינו וישמרינו ויעזרינו אכי"ר:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם ·
מעבר לתחילת הדף