אמרי בינה/דיני שבת/ג
|
< הקודם · הבא > |
אמנם בש"ס ע"ז (דף ט"ו) דקאמר הטעם דאין מוכרין להם בהמ' גסה גזירה משום שאלה גזירה משום שכירות ופריך שאלה קנייא אגרא קנייא ואתקיף לה ר"ש בריה דרב אידי ושכירות מי קנייא והא תנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דיר' אמרו מפני שמכניס לתוכה ע"ז ואי ס"ד שכירות קנייא הא כי קא מעייל לביתי' קא מעייל שאני ע"ז דחמיר והדר מתקיף לה ר"י בריה דרב משרשיא והא תנן ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנ' כרשיני תרומ' וכהן ששכר פר' מישראל אע"פ שמזונותי' עליו לא יאכילנ' כרשיני תרומ' ואי ס"ד שכירות קניי' אמאי לא יאכילנ' פרה דידי' הוא אלא ש"מ שכירות ל"ק ע"כ ולכאור' קשה מה פריך מהא דתרומה הא מבואר בש"ס ב"ק (דף צ') וב"ב (דף נ') במוכר עבדו לשלשים יום דשניהם אינם בדין יום או יומים מדכ' כי כספו הוא בעינן כספו המיוחד לו. א"כ לענין תרומה הא דכהן מאכיל לבהמתו תרומ' הוא מדכ' קנין כספו דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ואפי' נפש בהמ' במשמע עיין ר"ש סוף מס' תרומות וא"כ לכך בכהן ששכר פרה מישראל אף דשכירות קניי' מ"מ אין לו בו אלא קנין פירות וקנין הגוף להישראל ואינו קנין כספו המיוחד לו ואף אם יש לישראל ולכהן בשותפות ממש הבהמה הגוף והפירות אינו מאכילה בתרומה כמו בעבד של שני שותפים כהן וישראל שאינו אוכל כמבואר ברמב"ם (פ"ז הלכה י"ז מתרומות) והוא מתו"כ פרשת אמור [ושם מבואר אוציא אני של שותפים תלמוד לומר כספו הוא פרט לחציו עבד וחציו ב"ח ועיין תוס' גיטין (דף מ"ב ע"ב) ובמהרש"ל ובמהרש"א שם ובס' אבני מלואים ח"ב (סי' י"ז) כ' דדוק' בעבד של ב' שותפים אינו אוכל דיש בו חלק זרות אבל בחציו עבד וחציו ב"ח הוי כקנין שקנה קנין ותמהני הא להדי' מבואר בתו"כ להיפך] וא"כ כמו כן בהמ' של שותפו' כהן וישראל ג"כ אינו מאכיל' ואף די"ל דוקא בעבד דהוא בעצמו חייב במצות ל"ת דוכל זר לא יאכל ולכך דוקא אם הוא של כהן וקנין כספו מותר אבל באם יש לישראל שותפות בו אסור להאכיל בשביל שחלק הזרות אסור לאכול אבל להאכיל לבהמה דליכא איסור להבהמה רק או משום דהישראל אסור ליהנות מתרומה בהנאה של כלוי לשיטת ר"ת ובזה כיון דהכהן רוצה להאכילה והוא מותר להאכיל וליהנות בהנא' של כילוי ולא איכפת לי' במה שהישראל נהנה. גם דלגבי ישראל הוי כלא אפשר ולא מכוין. אך זה אינו דהא אף אם שכירות ל"ק הא מ"מ נימ' כיון דמזונותי' על הכהן ומה הנאה יש לישראל במה שמאכילה כרשיני תרומה וע"כ צ"ל כיון דכרשיני תרומה בזול ומאכילה הרבה ומתפטמה הבהמה הרבה ויש הנאה לישראל ולכך אסור לכהן להאכיל' אף דלצורך עצמו עושה מ"מ כיון שיש בזה הנאה של כילוי לישראל אסור כן נמי בשל שותפים אסור ואף דהוי לא אפשר ולא מכוין כבר כתבתי ובארתי במ"א דאף למה שנסתפק השואל בתשובת מהרי"ל אם מותר להאכיל איסור הנאה לבהמת חבירו שלמ"ד חבירו דהוי לא אפשר ולא מכוין זה דוקא באיסורין דהוי איסור גבר' אבל באיסור חפץ כמו תרומ' וכדומ' לכ"ע אסור כמו שהארכתי שם ויבואר אי"ה ביו"ד וכן לטעם של פי' המשניות מסכת תרומות שם ור' משה בר' אברהם המובא בר"ש שם דגזה"כ הוא דרק קנין כספו של הכהן אוכל ולהאכיל לבהמת ישראל אסור כמו שאסור להאכיל לזר. וכן מבואר בירושלמי תרומות שם בודאי אסור להאכיל אף בהמה של שותפות כהן וישראל וכן מבואר מדברי ירושלמי שם דקאמר לית כאן תלתן ד"ת לא כן תני מניין לכהן שקנה עבד ולישראל בו שותפות אפילו אחד ממאה בו שאינו מאכילו בתרומה ת"ל וכהן כי יקנה עי"ש הרי דמדמ' שותפות עבד לשותפות בהמ' כמו דאינו מאכיל לעבד כ"כ אינו מאכיל לבהמ' של שותפות כהן וישראל [ובתשובת פנים מאירות (סי' יו"ד) כ' בפשיטות להיפך וסובר דאם ישראל וכהן קנו בהמה בשותפות דאותן ימים שהיא בבית כהן מותר להאכילה בתרומ' ואף שחלק הישראל ג"כ נהנ' עי"ש ודבריו תמוהין מאד דלפנינו מבואר להיפך] וא"כ מאי פריך הש"ס מכהן ששכר דילמ' לעולם שכירות קניי' אבל מ"מ אינו קנוי לו לגמרי דהא היא רק קנין לזמן ואחר ימי שכירות תהדר לבעלים וגם היום הגוף הוא של הבעלים וא"כ לענין תרומה דרשינן מדכתיב קנין כספו דבעי דוק' המיוחד לו ואם יש בה שותפות כהן וישראל אינו מאכיל' ושכירות אף דקנייא לא עדיף משותפות ולכן אסור להאכילה כרשיני תרומה אבל לענין שביתת בהמתו מדכת' שורך וחמורך ממעטינן שותפות ישראל וגוי לכך קאמר שאלה ושכירות קניי' כיון דיש להנכרי עכשיו זכות השימוש של הבהמה לא קרינן ביה שורך המיוחד לישראל והוי כמו שיש לישראל והגוי שותפות בה ואינו מצווה על שביתתה. וראיתי בס' מח"א הל' שכירות (סי' ו') שכ' דשכירות ממכר הוא והא דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה משום דשכירות ל"ק איכ' למדחי ולומר דלעולם ממכר הוא לקנין פירו' וביתו קרינן לי' כל זמן ששכורה אצלו ומצי להקדישו כדאית' בתוספתא המובא בתוס' עירובין (דף כ') אעפ"כ לענין תרומה לא מצי להאכילו משום דכספו המיוחד לו בעינן כדאיתא פרק החובל עכ"ד ודבריו מוקשים א"כ מאי פריך הש"ס דילמא לענין שביתת בהמתו לא קרינן בהמתך מיוחד לך ולענין תרומה לא הוי כספו מיוחד:
ונראה דהא רש"י פירש שאלה קנייא לימי שאלתה דכיון דחייב באונסין ה"ה שלו. חזינן דחיוב אונסין גורם שיהיה בגדר קנייה שקנה השואל דאל"כ אמאי חייב באונסין נימא מלאך המות מה לי הכא מה לי התם אלא משום דהוי כמו לוקח ומזלו גרם ועי' רמב"ן ב"ב (דף קס"ח) דהקש' שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה הא הוי אסמכתא לגבי שואל דלאו בידו היא וכתב וכ"ת התם רחמנא חייביה וכלוקח דמי עד שיחזירנו א"כ איך שו"ח מתנ' להיות כשואל עי"ש הרי דסובר דחיובו של שואל באונסין אף דלא עביד מידי ומה"מ מ"ל הכא ומ"ל התם מ"מ חשיב כלוקח וכן מבואר בש"מ ב"מ) דף ל"ו) משם הראב"ד וז"ל דאמר משאיל א"נ שבקה מה"מ בביתך הוות קיימא והי' משועבד לך כל ימי שאלה הלכך כי מתה לדידך מתה וכי קיימא לדידך קיימא הרי מבואר דחיוב אונסין הוא משום דנחשב כשלו והוי כאילו מזלו גרם ששלו נאבד. אולם בריטב"א קידושין (דף מ"ז) מביא משם רבו סברא להיפוך דלהכי לא מקני כלי בשאלה במשיכה כיון דלא מיקני ליה גוף הכלי כלל אלא לתשמיש שבו ואינו ראוי לקנות במשיכ' כמו אותיות וכיון שאין התשמיש דבר היוצא מגופו לא שמענו שיהי' נקנה במשיכה ואפי' את"ל דנותן כלי לפירות ותשמיש קונה במשיכ' התם גופא ממש מקנה לפירותיו לאותו זמן ואין המקבל מתנה חייב באונסין מן הסתם תוך הזמן ההוא אא"כ מתחייב בכך דהוי בחיובא אחרינא ואפי' בנותן על מנת כן חיובא הוא דרמי נותן אמקבל אבל גופא אקני לי' משא"כ בשואל דלא מקני ליה גופא דהא מתחייב בסתמא באונסין ואילו הוי קני לי' היכי מחייב סתמא באונסי ממונו אלא ודאי דל"ק גופא ולכך אינו נקנה במשיכה והגבהה והא דמקני בביקוע לאו דינא הוא אלא תקנתא דרבנן עי"ש ולמסקנ' דתקנו משיכ' בשומרין הוי ג"כ רק דרבנן דמד"ת לא מהני משיכ' לענין תשמיש ומבואר מדבריו דאי אפשר לומ' דמיקני גופא של השאלה לתשמיש מדחייב באונסי החפץ הרי דבשביל דחייב באונסין מוכרח לומר דל"ק גופ' וכן מבואר מדברי רבינו ישעי' ברא"ש סוכה (דף מ"א) דלכך יוצא באתרוג במתנה ע"מ להחזיר וחשיב שלו הואיל דאינו חייב באונסין ובשאלה אינו יוצא דלא הוי שלו הואיל דחייב באונסין ולדבריהם ע"כ צריך לומר דלהס"ד דהש"ס דשכירות קנייא היינו דסברו דקונה הגוף לתשמישו והא דחייב באונסין דהוי כלוקח ממש וכאילו הותנה שיתחייב אם לא יחזיר לו הכלי וכל שואל שחייב באונסין הוא משום דהתורה ירדה לסוף דעתו של אדם דרוצה להתחייב א"ע בכך וכמ"ש תוס' כתובות (דף נ"ו) דמטעם זה כל שומ' חייב בחיובו עי"ש והיה ס"ד דשאלה ושכירות קנייא והוי כמו לוקח ממש לזמן השאל' ושכירות גוף לפירות לזמן והוכחה לזה משאל' דחייב באונסין והי' ס"ד דהש"ס דכמו כן שוכר אף דאינו חייב באונסין מ"מ מדמהני משיכה ע"כ דקונ' הגוף לתשמישו ולכך א"ח הבעלים בשביתת בהמתו דלאו שורו הוא כיון דהוי קונה לזמן וראי' דע"כ היה ס"ד דקונה הגוף לזמן דהא לדעת ריטב"א שם דמשיכ' ל"מ אף במקנה הגוף לתשמיש הואיל דאינו דבר היוצא מגופו רק תקנתא דרבנן הוא אם כן נכרי אף דקונה במשיכ' היינו אם קונה גוף הדבר אבל לתשמישו כיון דמה"ד ל"מ משיכה רק מתקנתא דרבנן ובנכרי לא מצינו שעשו תקנה וכ"כ בתומים (סי' ע"ב ס"ק נ"ד) א"כ מאי קאמר שאלה קניי' הא מ"מ לא קנה הנכרי במשיכתו ואף בהתחלת השימוש ג"כ ל"ק א"כ בטרם שמשמש הוי של ישראל ודוחק לומר דהי' ס"ד כיון דעכ"פ בעת שמשמש עם הבהמה קנה הנכרי השימוש כיון דמשמש ברשות דזה ודאי לא היה ס"ד שיהי' חשוב כקונה הגוף כיון דלא קנה כלל בעוד שאינו משמש רק שהישראל הרש' לו לשמש וכ"ז שאינו משמש יכול הישראל לחזור בו ולא הוי אף כקנין פירות בשלמא להנראה מדברי ריטב"א שבש"מ ב"מ (דף צ"ט) דהא דאינו קונ' המשיכ' להשימוש משום דמד"ת לגבי ישראל משיכ' ל"ה קנין רק מעות י"ל דנכרי כיון דקונ' במשיכה מהני המשיכ' אף לתשמיש אבל למ"ש בקידושין משם רבו דאף אם הי' מהני משיכה לקנות מד"ת היינו גוף הדבר אבל לא לענין תשמישו ול"מ רק מתקנת' דרבנן יקשה הא לנכרי לא מצינו דעבדו רבנן תקנת' אלא ודאי הי' ס"ד דהוי כקונה הגוף ממש לזמן והראי' ממה דשואל חייב באונסין וכמ"ש רש"י ולכך מהני המשיכה לקנות הגוף לזמן ולא מקרי שורו דישראל ועיין רשב"א כתובות בקונטרס אחרון שהעלה דשאלה ושכירות גופא קני לי' למילתא ויכול למכור זכותו וקונין ממנו בכסף ושטר וחזק' דהא קרינן בי' ביתו שלו לענין הקדש כו' והא דמסקינן בע"ז דשכירות לא קני' לומר דאע"ג שהיא שכור' ביתו דמשכיר הוא וקרינן בי' לא תביא תועבה אל ביתך ומיהו שוכר נמי כיון דקני ליה גוף לפירותיו יש לו בקרקע כו' עי"ש ולדברים האלה כיון ג"כ המקו"ח (סי' ת"מ) ליישב קושית המג"א על הג"א דסובר דהשוכר בית מנכרי אסור להניח להביא ע"ז תוך ביתו וכן בבהמ' של נכרי השכור' לישראל לענין מחמר והקש' הא שכירות ל"ק וכת' לתרץ דאף דל"ק היינו דלא אלים קנין השכירות להפקיע קה"ג של המשכיר ומקרי בית המשכיר ג"כ מ"מ מקרי ג"כ בי' השוכר דשכירות ליומא ממכר לענין קנין פירות ומבואר מדבריהם דלס"ד דשכירות קנייא להפקיע ג"כ הגוף של השוכר והא דפריך הש"ס מלא לבית דיר' דלמא באמת אינו מפקיע לגמרי רק הואיל דיש להשוכר קה"ג לפירות לא מקרי שורך לענין שבית' בשבת היינו טעמ' דאם קני' הגוף לא מקרי ביתו דישראל ועי' ח"מ (סי' ר"ס) בטור משם הרא"ש דשכירות ליומ' ממכר וחשיב כחצר השותפין. ויקש' אמאי אסור באמת להשכיר לבית דירה הא לא קרינן ביה ולא תביא תועבה אל ביתך דלא חשיב ביתו אולם הא מתרץ הש"ס שאני ע"ז דחמיר דכתיב בי' ולא תביא תועב' ומדברי ריטב"א נרא' דגריס דכתיב בי' ולא ידבק בידך מאומה מן החרם דהא לרוב הפוסקים הלאו דלא תביא תועבה לא איירי באיסור הכנסה רק באיסור הנאה ולהכניס ע"ז בתוך ביתו אינו אסור מדאורייתא רק מדרבנן וקרא אסמכתא כמ"ש תוס' ורא"ש סוף פ"ק דע"ז והא דפריך כי קא מעייל לביתי' דנכרי קא מעייל פירש הריטב"א דלא הוי לרבנן למיסר בהא ומזה מוכח דשכירות ל"ק לגוף ומקרי ביתו דישראל ומתרץ הש"ס דע"ז חמור ואף דשכירות קניא מ"מ שמו עליו וביתך קרינן. ועי' תשובת רע"א ז"ל (סי' ס"ו) שהקש' בקר' דלא תביא תועבה אל ביתך נמעט שותפות נכרי וממילא שוכר מנכרי אי שכירות קניא הוי כשותפות נכרי ולמ"ש הריטב"א ל"ק כמובן:
ולפ"ז אף לדידן דאף דשכירות ל"ק מ"מ ליומא ממכר הוא וחשיב כשותפין מ"מ מדרבנן אסור להכניס ע"ז כיון דשמו עליו ופריך הש"ס מהא דלא יאכילנה כרשיני תרומה דאי שכירות קנייא אמאי לא יאכילנה פרה דידיה הוא היינו דעיקר האיסור להאכיל לבהמה של זר כרשיני תרומה מדכ' וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ודרשינן נפש ואפי' נפש בהמ' כמ"ש פי' הר"ש פי"א דתרומות וכיון דהנפש מושכר לו וקנ' הגוף אם שכירות קנייא אף דאינו כספו מיוחד לו מ"מ שם הפי' קנין כספו בעד כספו כמו דדרשינן דארוסה לכהן אוכלת בתרומה אף דלאו קנין כספו ממש הוא דלא קני לגוף דאש' כמבואר רשב"א קידושין (דף ג') והפי' קנין כספו בעד כספו כמבואר כתובות (דף נ"ז) עי"ש ברש"י ובש"מ ואף דבהמה של שותפות כהן וישראל אסור להאכילה כרשיני תרומה כנ"ל מ"מ אי שכירות קנייא ע"כ עדיף משותפות דנפש של קנין שאלה ושכירות לזמן של כהן לבדו הוא אלא ש"מ שכירות ל"ק והיינו אף דקנ' גוף לפירות מ"מ לא הוי כלוקח לזמן דל"ק הגוף ממש וממיל' לדעת ריטב"א סתם שואל אינו קונ' אף הגוף לפירות דאל"כ ל"ה חייב באונסין ואסור מטעם כיון דאף הגוף לפירות לא אקני הוי כל גופה של ישראל ולא מקרי נפש בהמה דכהן וכן לענין שביתת בהמה מקרי שורך כיון דהגוף של ישראל ולעולם שותפות דגוי וישראל מקרי שורך מיוחד לך וצ"ע:
והנה הב"ח (סי' שי"ג) בח"מ העלה דמדברי סופרים שכירות ליומ' ממכר הוא רק כיון דמדאוריית' שכירות ל"ק לכך החמירו שלא להשכיר לבית דירה וכן שלא יאכילנה כרשיני תרומה אבל מדרבנן קני' וכ"כ בתשובתו (סי' ח"י) באורך וקש' לכאור' להפוסקים דהא דאסור להכהן להאכילה כרשיני תרומה מטעם דאסור תרומה לישראל בהנאה של כלוי וכל איסור זה אינו אלא מדרבנן לדעת רמב"ם ור"ש כמבואר במל"מ וכ"כ הריטב"א ע"ז שם א"כ אמאי אסור להאכיל' כיון דלישראל ל"ה רק איסור דרבנן ולגבי כהן הוי כלא אפשר והישראל אינו מכוין ואף דהוי איסור מ"מ מדרבנן שכירות קניי' נימא הם אמרו והם אמרו ויהי' מועיל הקנין מדרבנן למחשב קנין כספו דכהן וצ"ל דמ"מ כיון דמד"ת לית לי' קנין אסרו רבנן להאכילה וכפי הנרא' מירושלמי מס' תרומות בהא דכהן ששם פרה מישראל דדוקא כרשיני תרומ' דל"ה רק תרומה מדרבנן שרי ואעפ"כ בשכירות אסור הרי דהחמירו רבנן בזה ובדברי הב"ח שם יש להבין דיליף מהא דשכירות קרקע נקנה בכסף ובשטר דמשמ' מדבריו דקנין זה לשכירות ל"ה רק דרבנן ומדברי רשב"א כתובות הנ"ל מבואר דהוי מד"ת וכן נראה מדברי הראשונים:
ולהמתבאר לעיל מדברי ריטב"א קידושין דקנין משיכה בשאל' ושכירות לא מהני מדינא דל"ק הגוף רק מתקנתא דרבנן ובנכרי לא מצינו תקנה זו וכמ"ש התומים (סי' ע"ב) יש להעיר בדברי המג"א (ס"ק ח') שהביא משם הג"א דלחומרא שכירות קניא ובאמת בהג"א כתב דחייב חטאת ומשמע דודאי הוא ולא ספק ודברי הג"א אינם מובנים קצת אולם הא"ר הביא דברי הגהות מרדכי (פ' א' דערובין) דסובר לחומרא שכירות קונה] וכת' המג"א דאם שכר ישראל בהמה מגוי אף דישראל מצווה על שביתת' דלחומר' שכירות קני' מ"מ אם שוב השכירה לגוי אחר אינו מצווה עליה דממה נפשך אם שכירות קנייא לישראל שוב קנייא ג"כ לנכרי. ולמ"ש יש לדון דלישראל שפיר קנייא במשיכתה משא"כ לגוי לא קנייא במשיכתה כיון דאינו קונה הגוף רק לענין שימוש ותקנת' לגוי לא מצינו דעבדו חז"ל א"כ משמש הגוי בקנינו של ישראל:
וראיתי בס' תוספות שבת שכתב קצת קשה על הרמ"א שכ' ביו"ד (סי' קנ"א) לענין להכניס ע"ז לאסור בבית גוי ששכר ישראל ולמה לא הביא באו"ח לענין שבת ולענ"ד דוק' לענין ע"ז החמיר חדא כמו שמבואר בש"ס אף לס"ד דשכירות קנייא מ"מ בע"ז הואיל דכ' לא ידבק בידך אסור להשכיר לו כן נמי להיפך ג"כ ועוד למה דכ' הרא"ש סוף פ"א דע"ז הואיל דבדתיהם כמכר הוא חשיב כביתו של נכרי לכך מקילינן האידנ' ממיל' מטעם זה להיפך בשכר ישראל מגוי חשיב כביתו של ישראל ומחמרינן הואיל דבדיניהם שכירות קני' אך יש להבין דברי הרא"ש מה מהני להקל מטעם דבדיניהם חשוב כמכר הא חזינן לס"ד דש"ס אף דשכירות קני' וחשוב לענין שביתת בהמתו כאילו הוא של גוי ממש ומ"מ אסור להשכיר לו בית דירה אף דקא מעייל בדנפשי' מ"מ משום חומר' דע"ז אסור ומה יוסיף הא דבדיניהם שכירות ליומ' ממכר הוא וצ"ל דוקא לס"ד דש"ס דקני' היינו צריכים לדחוק דע"ז חמיר אבל למסקנא דשכירות ל"ק הגוף רק הפירות אמרינן דלאו מצד חומר' דע"ז אסרו רק מן הדין דשכירות ל"ק ולכך כיון דבדיניהם הוי כמכר לזמן מותר להשכיר וממילא להיפך בשכר ישראל ג"כ אסור וביתך קרינן בי' ודוקא בשכירות בית שייך זה דאלים משא"כ בשוכר בהמה י"ל דלא אלים ואף בדיניהם לא חשיב כלוקח לזמן ועוד למ"ש י"ל דבית עכ"פ קונה מה"ד אבל במשיכת בהמה אף ישראל מנכרי אינו קונה במשיכתו רק מתקנתא דרבנן ולכך לא כ' הרמ"א לאסור אם שכר בהמה מן הנכרי שלא תעשה מלאכה בשבת:
והרב חיד"א ז"ל בס' מחזיק ברכה מביא משם ס' הבתים וז"ל ויש מי שכתב כדרך שאדם מצווה על הכלאים ועל החסימה ואפי' בבהמה שאינה שלו כן הדין בשביתת בהמ' ויראה לי שאין לנו בענינים אלו אלא מה שביארו בה רבותינו אבל מה שלא דקדקו בו לא נדקדק אנחנו כש"כ שנדקדק להקל ואולי הם יהיו מעמידין מיעוט של בהמתך בענין אחר שלא ידענו לפיכך יראה לי שאין לנו למעט לא שאולה ולא שותפות שהם היו דורשין לפעמים המיעוטין לשותפו' ולפעמים לשאול' ולשכורה עכ"ל ויש להתבונן בדבריו הא תינח בכלאים מצינו אף דכ' בהמתך לא תרביע כלאים ואעפ"כ אסור אף בבהמה שאינה שלו אבל בחסימה כתיב לא תחסום שור בדישו ולא יש שום מיעוט דהאיסור רק על האדם לעשות מעש' וכן כלאי' האיסור הוא שלא להרביע ובזה י"ל כיון דאסרה התורה מעשה שהישראל עושה אין חילוק לבין אם עושה בשלו או בשל אחרים אבל בשביתת בהמתו עיקר המצוה הוא למען ינוח שורו של ישראל ולא משכחת בשל אחרים רק אם יש זכות בו להישראל מה"ת לא נמעט שאול' ועוד הא בכלאים ג"כ דרשו בתו"כ פ' קדושים אין לי אלא בהמתך בהמת אחרים על בהמת אחרים מנין תלמוד לומר את חוקותי תשמורו הרי דלולא הריבוי דאת חוקותי היינו ממעטים מבהמתך של אחרים וא"כ בשביתת בהמ' דכ' בהמתך מנין לנו להחמיר אף בשאולה וגם למה לא נימא דומיא דבן אמתך דקאי על עבד ערל דדוקא בעבד תושב וקנוי לו קנין עולם כמבואר (סוף סי' ד"ש) כן נמי על בהמ' אינו מוזהר רק אם קנוי לו קנין עולם כמבואר מכל הפוסקים דרק לחומרא מדרבנן שכירות קני' לענין זה:
והיכא דישראל קנה בהמ' מנכרי במשיכה ולא נתן המעות דלדידן יש ספק אם ישראל מנכרי קונה במשיכ' א"ל כמבואר ביו"ד (סימן ש"כ) א"כ מוזהר עליו הישראל מספק שלא לעשות בה מלאכה דספקא דאורייתא הוא דילמא קנה הישראל במשיכה. אולם אם שכרה מגוי די"ל דאף דבישראל נקנה במשיכה מתקנת חכמים היינו כיון דכל קניני ישראל הוא במשיכה אבל אם משכה מנכרי דהוא ספק לנו אם קונה במשיכה י"ל אף דמספק צריך ליזהר היינו כשקונה לחלוטין אבל אם שכר מגוי דמה"ת אינו מוזהר רק מדרבנן לחומרא אמרינן שכירות קנייא י"ל דהוי ספקא דרבנן ולקולא אולם י"ל דכיון דאם יבא הנכרי לדין עם הישראל ע"פ דתוה"ק הי' הדין דאינו יכול להוציא מן הישראל להמבואר ברמב"ן והרא"ה סוף פ"א דכתובות ובמ"מ הל' א"ב (פט"ו) דהא דאם רוב נכרי' מחזקינן לתינוק הנמצא לנכרי ואם שורו הזיק לשור של ישראל חייב לשלם נזק שלם אף דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו בישראל דיש לו חזקה דממונא אבל לא בנכרי דכיון דנכרי הוא לית לי' חזקה דממונא עי"ש ובקצוה"ח (סי' רנ"ו) ובקה"ס א"כ היכא דנכרי בא לדון עם ישראל והישראל הוא מוחזק עדיף חזקת ממונ' של הישראל מחזקת מרא קמא של נכרי לדבריהם דגבי נכרי ליכא חז"מ א"כ מכ"ש דלא נוציא מן הישראל ע"י חזקת מר"ק של הנכרי ונפסוק דזכ' הישראל השוכר בקנין משיכ' א"כ שוב מוזהר הישראל על שביתתה דקנין ממון גורם לחייבו במצות שבית'. אך מ"מ י"ל כיון דמד"ת אף אם הי' ברור לנו דישראל מנכרי קונ' במשיכ' מ"מ דוק' במכר אבל לתשמיש לדברי הריטב"א קידושין הנ"ל משיכה לא הוי קנין מדאורייתא י"ל דל"ה רק ספק דרבנן ובכה"ג הוה אזלינן בתר דין תורה דקנין משיכה ל"ה קנין לתשמיש וממילא נאמר דילמא אף מדרבנן לא מהני לקנות מנכרי דרק בכסף קונה מן הנכרי וצ"ע:
ובספר תו"ש כ' בפשיטות אם ישראל קנה בהמ' מגוי בקנין משיכ' לחוד ומכרו שוב לגוי ג"כ במשיכה אמרינן ממה נפשך אם משיכה הוי קנין המועיל לישראל לקנות מן הנכרי א"כ קונה ג"כ נכרי מהישראל במשיכה ולא הוי בהמתו ואם נאמר דלמא אינו קונה נכרי מישראל במשיכה א"כ גם הישראל לא קנה מן הנכרי וממנ"פ לא הוי בהמתו של הישראל ולמ"ש יש לדון בזה דהא אף דהוי ספק אם קנה הישראל מהנכרי במשיכ' מ"מ אם הנכרי הראשון יבא לדון עם הישראל הקונה לא נוציא ממון מן הישראל דחזקת מר"ק דנכרי לא אלים מק"ו דחז"מ דנכרי לא אלים כמ"ש ומספק לא נוציא מידי הישראל ואם יבא הישראל לדין עם הנכרי הלוקח ממונו נוציא מיד הנכרי מטעם חמר"ק וחז"מ של הנכרי לא מהני ואף דיכול לומר ממנ"פ אם תאמר דמשיכה אינו קונה גם הישראל ל"ק מן הנכרי המוכר זה אינו דמ"מ בשביל זה אין ביד הנכרי להחזיק מספק ויכול הישראל לומר מה איכפת לך במה שיש ביני לבין הנכרי הראשון מ"מ מספק אתה חייב להחזיר לי וממיל' הבהמה בחזקת ישראל וי"ל דמצווה על שביתתה וצ"ע:
ויש לדון במה דנראה מפשטות דברי הר"ן ע"ז שהבאתי לעיל בנכרי הלוקח בהמה לנסות כיון דאין עוד הברירה ביד הישראל לבטל המקח רק ביד הלוקח אין הישראל מוזהר על שביתתה היינו אם ישראל מנכרי קונה במשיכ' וכן נכרי מישראל אבל לדידן דמספקא לן אם קונ' במשיכ' א"כ כל זמן שלא נתן מעות ביד הישראל לבטל המקח ממיל' מוזהר על שביתת' והש"ס דנקט משום שאל' ושכירות הה"ד דיש לגזור דילמא יקנה במשיכ' ולא יתן המעות דעדיין ל"ק רק זה תליא בפלוגת' אם בישראל מעות קונה בנכרי קונה משיכה לכך נקט הש"ס מילתא פסיקתא הנ"מ לכ"ע דיש לגזור דשאלה ושכירות לא קני' והא דשרא רב אדא לזבוני אידא דספסיר' ועל זה כ' הר"ן דמצד שביתת בהמת ישראל ליכא כיון דבחזקת וברשות לוקח הוא היינו אם נכרי מישראל קונה במשיכה אבל לדידן דהוא ספיקא דדינא כנ"ל וביד המוכר לבטל המקח בפרט נגד נכרי דל"ל חז"מ ולישראל חמר"ק א"כ מוזהר עליה וקשה על רבינו הגדול מרן עק"א ז"ל שהעתיק בגליון הש"ע דברי הר"ן לדינא. ולדעתי צ"ע מלבד מ"ש לעיל (סי' ב') לדון בזה מדברי רדב"ז המובא במג"א (סימן תמ"ח) דהיכא דיש ספק קנין אם יתקיים המקח ברשות המוכר הוא עי"ש:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |