אלשיך/דברים/ט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משך חכמה
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

אלשיך TriangleArrow-Left.png דברים TriangleArrow-Left.png ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

שמע ישראל אתה עובר כו'. ראוי לשים לב. (א) אל אומרו לשון יחיד שמע ישראל. כו'. (ב) למה מזכיר היותו עובר הירדן והיה ראוי יאמר אתה בא לרשת גוים כו'. (ג) אומרו וידעת היום כי ה' כו' במה יודע זה להם היום. (ד) אומרו אש אוכלה אם היה ית' שורפם יצדק זה אך אינו כי אם שמכניעם בלבד לפני ישראל וא"כ למה יאמר אש אוכלה והיה די יאמר הוא העובר לפניך הוא ישמידם כו'. (ה) אומרו אל תאמר בלבבך כו' בצדקתי כו' האם לא ידעו ישראל שבועת האבות ולמה יתלו בצדקתם. (ו) כי גם כל הדור ההוא אשר באו לארץ עם יהושע צדיקים היו כנודע ולמה יחרה אפו אם יתלו בצדקתם מה שהביא ית' אותם לקיים בם שבועות האבות ולא בדור אחר. (ז) בי לא החליטו הדבר על צדקתם כי גם כן אמרו וברשעת הגוים האלה כו'. (ח) שלא היה להם לומר בצדקתי וגו' כ"א בצדקתי אני יורש את הארץ או אני בא לרשת כמאמר משה אחרי כן לא בצדקתך אתה בא לרשת כו'. (ט) אומרו לאמר כי אינו לאמר לזולת. (י) אומרו לא בצדקתך וביושר לבבך כו' למה למעלה אמר בצדקתי בלבד והוא הוסיף ואמר וביושר לבבך. (יא) אומרו אתה בא לרשת כו' ולא אמר הביאך ה' כאומרו למעלה בצדקתי הביאני ה'. (יב) למה דחה מאמרם באומרם וברשעת הגוים האלה והוא חוזר לאומר כי ברשעת כו'. (יג) כי אחר אומרו נשבע ה' לאבותיך למה יפרט אותם לאברהם כו' כי האם יש זולתם. (יד) אומרו וידעת כי לא בצדקתך כו' כי הרי נאמר בפרשה הקודם:

אמנם הנה חשדם למעלה באומרו כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וזירזם בל יאמרו כדבר הרע ההוא. אך אמר כי לא היה פחד מהדבר ההיא רק אחר זמן שהוא אתר כיבוש וחילוק הארץ ויבנו בתים וישבו כאומר ואכלת ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת כו'. וש"ת למה לא חשדת כזאת על עת הכיבוש פן יאמר כתי ועוצם ידי עשה לי את כבוש הארץ ואבדן יושביה לזה אמר מזה אין פחד כי הלא כעת צדיקים אתם וגם תראו סימנים גדולים שעל כרחכם תודו בהשגחה אך מה שאני ירא הוא פן תייחסו הדבר אל צדקתכם ולא עוד כ"א שלא תראו פן הארץ תעזב מכם כי אולי תחטאו כי תבטחו בעצמכם ויעלה על רוחכם כי הארץ לכם ירושת עולם. מה שאין כן כי אין לאדם לבטוח בעצמו וגם אין הארץ ירושת עולם רק מתנה בעודכם מחזיקים בתורת ה'. וז"א שמע ישראל כו' לומר הנה כעת צדקות ואחדות ישראל לכם וזה אמר לשון יחיד וגם אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת כו' כי לא יעלה על רוחכם כי כחכם ועוצם ידכם נתן את הגוים ההם בידכם כי הלא הם גדולים ועצומים מכם ואם תבאו אל תוך עריהם הלא ג"כ לא תוכלו למו בטבע כי הם ערים גדולות ובצורות בשמים ומה גם עם מיוחד גדול ורם בני ענקים כו' באופן כי לא תוכלו להכחיש ההשגחה זאת. ועוד כי הנה וידעת היום כלומר היום הזה שאמרתי אתה עובר היום את הירדן ביום הנזכר תדע ותכיר כי ה' אלהיך הוא העובר לפניך ולא אמר ההולך כי אם העובר לומר העובר את הירדן והוא כי מאשר יקרה לך בירדן בעברך אותו תכיר כי ה' אלהיך הוא העובר והוא שלא נעלם ממרע"ה ומה גם בדברי התורה שהוא מאתו יתברך כי יכרתו מימי הירדן וזהו וידעת היום כלומר כי כאשר תראה היום שאתה עובר את הירדן תדע כי ה' אלהיך הוא העובר לפניך ולא כחך הוא העושה. והנה הוא אש אוכלה כמ"ש ז"ל אש אוכלת אש ועל כן היה די יאבד ויאכל את צבא המרום שהיא את שרי השבעה גוים ההם שהוא יתברך תכלית הרוחנית ועל כן אינו כבודו לפעול בעצמו בגשמיים. ועל כל זה לא די שתאכל אשו הגדולה את שריהם כי אם שגם הוא בעצמו ישמידם את הגוים הנזכר והוא יכניעם לפניך ממש עד גדר שוהרשתם ותגרשם שעל ידי עשותו ית' למעלה ולמטה והאבדתם מהר כי אין זה רק שהוא יתב' עושה גם מפאת הגוים על ידי עצמו זולת אשר יפקוד על צבא המרום ותאכלם אשו הגדולה באופן שודאי הכיר ותודה ההשגחה. אך מה שאני מזהירך הוא אל תאמר בלבבך שבזכותך הוא הכל כי תאמר לאמר בצדקתי כו' כלומר שתאמר מה שראוי לומר מה הוא כי בצדקתי הביאני ה'. ולבא אל הענין נזכירה ההפרש שבין מתנה לירושה והוא כלל בגמרא כי מתנה יש לה הפסק לומר אחריך לפלוני אך ירושה אין לה הפסק. ונבא אל הענין והוא כי הנה יראו ישראל ב' דברים. (א) שהוסיף הוא ית' על מתנת הארץ בגלל האבות והוא כי לא בלבד נותן להם את הארץ כי אם גם ה' היה עובר לפניהם כאו' וידעת כי ה' אלהיך הוא העובר לפניך. (ב) יראו ויתמהו מה זה היה שהחשיב כ"כ הוא ית' את הגוים ההם להשמידם על ידי עצמו כי הראוי יהיה כי מלאך אכזרי ישולח בם על כן יאמרו כי מה שראוי לאמר הוא כי בצדקתי כו' לומר הן אמת שתתו יתברך לנו את הארץ מאבותינו היה לנו. אך מה שבא הוא ית' לפנינו ומביאו בעצמו הוא בצדקתי כו' וזהו בצדקתי הביאני ה' כלומר בעצמו. ועוד ב' יראה מרצונו הטוב כי ירושה היא לנו שלא תעזב ממנו וז"א לרשת את הארץ כלו' ירושה שאין לה הפסק ולא מתנה שיש לה הפסק ומה שע"י עצמו פוקד וממגן צרינו בידינו שהחשיבם כ"כ הוא ית' הוא שמצטרפים ב' דברים א' הלא בין כך ובין כך ה' ההוא לפנינו בצדקתינו ומצטרף לזה תוס' רשעת הגוים האלה שאפילו מדת רחמים נהפכו להם לדין וזהו ברשעת הגוים האלה ה' אלהיך כלומר בעצמו מורישם מפניך. אך אם לא היה שהוא ית' מביאני בעצמו ועובר לפני שעל פי דרכי מצטרפת רשעתם להעשות על ידו ואם לא היה זה לא היה מספיק טעם רשעתם לעשות פקודתם על ידו. אך לא כן הוא והוא כי ב' דברים אמרת שהיה הוא ית' עושה בצדקתך אחד שמביאך בעצמו ב' שמביאך לרשת שהוא ירושת עולם בלי הפסק לא כי הוא לא זה ולא זה. כי לא בצדקתך וביושר לבבך כלו' כי לאשר חשבת היה צריך יהיה לך יושר לבב כלומר ואתה מודה שאינו כך שעל כן לא הזכרתו והוא מה שמפרש אחר כך באומר כי עם קשה עורף אתה. וגם אשר חשבת כי ה' מביאך אינה כ"א אתה בא לרשת כלומר לא בצדקתך כח להיותו ית' מביאך בידו וז"א אתה בא ולא אמר ה' אלהיך מביאך וגם לא לרשת כי אין צדקתך מספקת רק לתת לך כלומר מתנה ואם תחטא תעזב ממך וזהו לא בצדקתך אתה בא לרשת כו'. ומה שה' הוא עובר לפניך שעל כן חשבת שצדקתך רב לפניו יתברך כי מזה חשבת שגם היה לרשת לא כן הוא כי אם ברשעת הגוים האלה ה' בא להוריש והן אמת שאין טענה זו לבדה מספקת להיותו ית' בעצמו עובר לפניך אלא שמצרף טעם אחר אך לא הוא אשר חשבת כי ה' היה בצדקתך מביאך בעצמו כ"א טעם אחר יש בו וזהו ולמען הקים את הדבר אשר נשבע כו'. וש"ת הלא לא נשבע רק לתת לנו את הארץ ואפשר יתקיים ע"י שליח ולא ע"י עצמו ית' לז"א לאברהם ליצחק וליעקב לומר אל תביט אל הא' או על הב' כי אם גם אל יעקב והוא כי אליו נאמר אנכי ה' כו' הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך וזהו מה שפרט ואמר לאברהם ליצחק וליעקב. והנה עתה חל חובת ביאור שני דברים. (א) למה ימעט בצדקת אותו הדור כי צדיקים היו ואלמלא כן לא היה הוא ית' מקיים בהם נחלת הארץ. (ב) למה ישולל מהם היותם יורשים בלי הפסק. על כן אמר וידעת כי הן אמת כי צדיקים אתם אך זה יספיק לתת לך בתורת מתנה אך לא בתורת ירושה וזהו וידעת כי לא בצדקתך יש די שה' אלהיך נותן לך את הארץ כו' לרשתה לומר שאינו מספיק לתת המתנה באופן שתהיה ירושה וז"א נותן לרשתה שהוא לעשות מהמתנה ירושה רק בתורת מתנה אשר לה הפסק ולא מבלי היותכם צדיקים כעת כ"א על כי קשה עורף אתה ואין לבטוח בצדקתכם פן תשתנה בחירתכם מחמת מדה זו. דז"א למעלה לא בצדקתך וביושר לבבך כי הלא למעלה במאמר בנ"י לא הזכיר יושר לבב כי אם בצדקתי הביאני כו' ואחרי כן אמר לא בצדקתך וביושר לבבך אך מאז רמז מה שפירש אחרי כן שהוא לא בצדקתך כו' מצורף אל יושר לבב שגם הב' יצירים ישרים לבלתי השתנות הכשרון אתה בא כו' כלומר כי גם כי צדיק אתה הלא אינך ישר לבב ששני יצריך יהיו נאמנים לה' כנודע מאומרו לבב ולא אמר לבך והוא מה שפירש אח"כ באומר כי עם קשה עורף אתה כלו' ואפשר תטה בחירתך מהצדקות ואיכה תנתן לך הארץ למורשה ירושת עולם. וש"ת למה תחשדנו שנרשיע אחרי ראותך כי צדיקים אנחנו כעת לזה אמר זכור אל תשכח את אשר הקצפת כו' וש"ת כי עתה ה' אלהינו עמנו הוא העובר לפנינו לא נערב אל לבנו למרוד בו גם זה אינו כן כי הלא גם עד כה ממרים הייתם גם בהיותכם עם ה' וזהו ממרים הייתם עם ה':

ז[עריכה]

זכור אל תשכח כו'. ראוי לשים לב. (א) מהו התוכחה הלזה פה כי הוא בלתי מתייחס אל הקודם וטוב טוב היה לאמר בפרשת אלה הדברים אצל כל שאר התוכחות האמורות שם וזהו דרך כלל וגם על פרטות המקראות ראוי לשית לב. עוד (ב) למה עשה כללית מן היום אשר יצאו ממצרים עד בואם אל המקום הזה ואחר כך מפרט כל פרט בפני עצמו. (ג) אומרו ממרים הייתם עם ה' כי מלת עם בלתי צודקת. (ד) אומרו ובחורב הקצפתם כו' כי הלא הדור הזה שמרע"ה מדבר בם קטנים היו בזמן ההוא כי אפילו הגדולים שבהם לא הגיעו לכלל עשרים שנה וכל הדור ההוא אשר חטאו בעגל כבר מתו. (ה) אומרו בעלותי ההרה כו' למה יספר עלותו ומספר הימים אשר היה שם ושלחם לא אכל ומים לא שתה וכל שאר הסיפור והיה די יאמר ובחורב הקצפתם את ה' על שאר עשיתם את העגל שהוא עיקר כוונתו ולא יאריך בכל הדברים האלה ומה גם כי לא נעלמו מהם. (ו) אומרו לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי כי הראוי יקצר ויאמר לא אכלתי ולא שתיתי וידוע הוא שעל לחם ומים ידבר שהם עיקר המזון. (ז) אומרו ויתן ה' אלי כו' ואומר כתובים באצבע אלהים הכל מפורש פרשת כי תשא ואין זו מצוה שחוזר לשנותה פה בערבות מואב. (ח) אומרו עליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם כו' איך אומרו ככל בכ"ף הדמיון והן הם הדברים בעצמם. (ט) או' ואליהם כי מהראוי יאמר ובהם ולא ועליהם. (י) כי אחר אומרו ויתץ ה' אלי את שני לוחות האבנים למה חזר ואמר ויהי מקץ ארבעים יום כו' נתן ה' אלי את שני לוחות האבנים. (יא) אומרו קום רד שהם שתי הפכים בשתי תיבות סמוכות ומהראוי יאמר לך רד כדבר שנאמר בפ' כי תשא וע"פ דרכנו נשית לב אל אומרו עשו להם מסכה ולא אמר עגל מסכה. (יב) אומרו פעם שנית ויאמר ה' כו' ועודנו יתברך מדבר. (יג) אומרו והנה עם קשה עורף הוא הרף ממני ואשמידם כו' כי הלא היותם עם קשה עורף אינו כ"א מדה רעה ואנה עזב עשותם עגל מסכה ותפס המדה רעה ולא עוד אלא שאומר ואשמידם ואמחה את שמם כי הנה במדה הרעה ההיא אין די בער אותם מן העולם וע"כ היה ראוי יזכיר עיקר אשמתם כי רבה היא אשר עשו את העגל. (יד) למה בתוכחתו זאת מזכיר להם את אשר רצה הקדוש ברוך הוא לעשות אותו לגוי גדול. (טו) אומרו ואפן וארד מן ההר וההר בוער באש כי הנה היה די יאמר וארד מן ההר ושני לוחות על שתי ידי אך מלת ואפן ואומרו שההר בוער באש יראה מיותר. (טז) אומרו וארא והנה חטאתם לה' אלהיכם עשיתם לכם כו' כי הלא כל זה הודיע הוא יתברך אליו פה אל פה. (יז) אומר ואתפוש בשני הלוחות מה צורך היה אליו תפיסה הזאת ומה גם כי למעלה אמר ושני הלוחות על שתי ידי ופה אומר ואשליכם מעל שתי ידי שיראה כי מבלי תפוס בם היה הדבר כי היו על שתי ידיו ומעל ידיו השליכם וא"כ מה ענין אומר ואתפש בשני הלוחות וגם אומר ואשברם לעיניכם כי מלת לעיניכם תראה מיותרת. (יח) אומרו ואתנפל כו' כי אחר אומר כבראשונה ידוע הוא שהיה מ' יום ושלחם לא אכל כו' או יאמר מ' יום כו' לחם לא אכלתי ולא יאמר כבראשונה. (יט) אומרו על כל חטאתכם כו' כי מי לא ידע כי על זה היה. (כ) אומרו כי יגורתי כו' אשר קצף ה' עליכם להשמיד אתכם כי הלא טרם ירד מההר בימים הראשונים נאמר וינחם ה' על הרעה אשר דבר כו' ואיך הוצרכו השניים האלו על מה שקצף עליהם להשמידם וגם סוף הפסוק סותר את ראשיתו שאומר וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא שיורה כי בפעם הראשונה שמע ה' אליו וא"כ איך היו עדיין האף והחימה במקומם וגם מה היה ששמע ה' אליו בפעם הראשונה אם הוצרך לשמוע אליו גם בפעם ההיא. (כא) או' ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו כי עתה ימצאו פתחון פה לומר כי זה יורה כי עליו היתה עיקר אשמת דבר ולא עליהם. (כב) אומרו ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל מהו האריכות הזה הל"ל ואקח את העגל ואשרוף אותו באש. (כג) למה השמיט העיקר ולא אמר ואשקה את בנ"י שהיא כי בדקם כסוטות:

אמנם הנה כתבנו שאמר להם משה אל תבטחו בעצמיכם כי את הארץ תירשו ירושת עולם בלי הפסק כי הלא עם קשי עורף אתם ועל ידי מדה זו לא יבצר מהיותכם מעותדים לחטא באופן שהארץ תעזב מכם. וש"ת כי מה ראיתי בכם לומר כי אין לבטוח בצדקתכם הלא הוא כי זכור אל תשכח כו' את אשר הקצפת כו' למן היום אשר יצאת כו' ואל תאמרו כי זה היה לדור אשר לפניכם אשר במדבר הזה תמו אך לא אליכם כי קטנים יצאתם ממצרים ולא אחד בכם שהגיע לעשרים בזמן המרגלים. כי הלא מה שהקצפת את ה' היה מאז עד בואכם עד המקום הזה שהיא מ' שנה אחר ענין המרגלים ורוב שבכם קרובים לששים שנה וכמה זמן יש שהגעתם לעשרים ומאז ג"כ לא חסרו מכם דברי עונות באופן שאין לבטוח בעצמכם. וש"ת כי הם לא הגיעו לגדר כשרון שיש לנו עתה אך אנו שהגענו לגדר הלז לא נירא שנשוב ונקלקל לז"א ובחרב הקצפתם כו' לומר האם אפשר להגיע אל הגדר כשרון וצדקות כאשר הגעתם בחורב לדבר עם ה' פנים בפנים קרובים ודבקים בה' ועכ"ז שם הקצפתם כו' עד גדר שהתאנף ה' להשמיד אתכם וא"כ מה לכם עוד לדבר כי אין ספק כי אינכם עתה מגיעים אל המדרגה ההיא וא"כ על מה תבטחו אתם לבלתי שוב לכסלה. והקדים תחלה הפסוק הקודם על כי בו כלל גם את הדור ההווה כמדובר ואחרי כן מביא מה שנדון מקל וחומר כאמור. ואל תאמרו כי אין ראיה משם כי אז אנכי הסיבותי שאיחרתי ולא באתי קודם יום אחד ואז לא נעשתה התועבה ההיא כי הלא בזה הייתם טועים ועלה על רוחם כי מן היום שקודם בואך היה ראוי תבא ועלה על רוחם שלא תבא עוד ויצא העגל ההוא מתחת ידים והוא כי לא יעלה על רוחם יהיו ארבעים יום מעת לעת והיום שעלית בו גם שהיה בחצי היום חשבו שיעלה ליום שלם כי בזה היה הטעות כמפורש במקומו. הנה מזה אין לכם תלונה כי מוכרח היה להיות המ' יום מעת לעת והיא כי בעלותי ההרה היא לקחת לוחות האבנים כו' והוא מה שכתבנו שם במקומו כי כאשר ליצירת הולד מתכונת החומר הלז צריך ארבעים יום וארבעים לילה שלמים עד השתלם יצירתו כן להתהפך מציאות החומר והוייתו אל הויה רוחני' עד היות ראוי לקבל לוחות הברית מידו יתברך על היות שם עם י"י יונק ונהנה מזיו השכינה צריך גם כן ארבעים יום שלמים כי בכל סכום המ' יום ע"י היותו יונק מזיו השכינה הוא יום יום הולך ומפשיט חומריותו וקונה הויה רוחניות. וזה יאמר פה אל תתמהו במה שלא באתי ביום הקודם כי הלא בעלותי ההרה היה לקחת לוחות האבנים לוחות הברית ועל כן הוצרכתי להתהפך אל הויה רוחניות ועל כן ואשב שם מ' יום וארבעים לילה כלומר שלמים ובמה היותי מתהווה מחומר אל הויה רוחנית הלא כי לתם לא אכלתי ומים לא שתיתי כלומר לחם היה מה שלא אכלתי ומים הוא אשר לא שתיתי אך מזיו השכינה המשפעת בי אכלתי ושתיתי ועל ידה היותי מתהוה הויה רוחני' שע"י כן ויתן ה' אלי את שתי לוחות האבנים שהוא שע"י כן זכיתי לשיתן הש"י בידו אלי. וגם מצד איכות הלוחות מצד עצמן כי הנה היו כתובים באצבע אלהים ומי יעצר כח בהויה גשמות לקבל. ושמא תאמרו כי אחר שנכתבו בלוחות נתגשם הכתב והמכתב לזה אמר לא כן הדבר כי הנה ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר מתוך האש שהיו הדברים בעצמם רוחנים מאד שהיה האש עב בערכם ששמעתם מתוך האש כקול היוצא מתוך שופר שהקול דק ויוצא מתוך השופר העב כן היה קול ה' יוצא מתוך האש והיה האש כשופר עב בערך קול ה' היוצא מתוכה כמפורש אצלנו על פסוק ויהי קול השופר הולך וחזק כו' וזה אמר ככל הדברים אשר דבר ה' מתוך האש שהיה האש הנרתק והקול רוחני מאד יותר מהאש בכל המציאות ההוא כמעט ככל גדר הרוחניות ההוא היה בדברים שעל הלוחות ועל כן אמר ועליהם ולא אמר ובהם אך לא כחורת וחוקק אותיות בגשם קשה היו הדברים בלוחות שאם כן מי"ם וסמך שבלוחות איך היו עומדות אך להיותו רוחניות האותיות בתכלית לא היה נרגש החקק בעצם האבן להיות החקק נרגש בהם כ"א עליהם כדבר השולט עליהם ולא ממש בהם שהוא כנשמה בגוף. וזה אמר שם חרות על הלוחות ולא נאמר בלוחות וכן פה הוא אומר ועליהם ולא אמר ובהם. באופן כי מי יעצר כח לקחת מידו יתברך את הדבר הגדול והקדוש ההוא אם לא שיתהפך מהוי' גשמית אל הוי' רוחני' ועל כן הוכרח היות שם מ' יום ומ' לילה שלמים מעת לעת וזהו ויהי מקץ ארבעים יום כו' שהוא שאז הויה חדש' היתה שהוא העשו' הגשמי רוחני אז נתן ה' כו' וזהו אמור ויהי כלו' הויה היתה מקץ מ' יום כו' שלמים וע"י כן נתן ה' אלי שיכולתי לקבל מידו יתברך כמדובר:

או יאמר הנה לכם עוד ראיה גדולה מאד כי הלא ויהי מקץ מ' יום ומ' לילה שהוא ממש ברגע שנשלמו המ' יום ומ' לילה מעת לעת נתן ה' אלי כו' ואז ויאמר ה' אלי קום רד מהר מזה כי שחת עמך כו' והלא הקושיא גדולה היא לי"י כי אחר שהיה עתיד להרצני ארד מהר על כי שחת העם למה איחר עד העשי' העון ולא עשה החרד' והמהירו' ההוא ביום שלפניו טרם יתקלקל העולם או אין ספק כי לא היה אפשר לקבל הלוחות ולרדת בהם עד השלם כל המ' יום ומ' לילה מעת לעת. ולרדת בלי לוחות היה בלתי אפשר כי הלא יהיה כמו אכזב בעיניהם שיאמרו כי הלך להביאן ואינם ומיד ימהרו לפשוע:

יב[עריכה]

ויאמר ה' אלי כו'. הנה מה שהקשינו בשתי הכתובים האלו הבאים כאחד ובפרט אומרו ויאמר פעם שניה עודנו יתב' מדבר הוא בעצמו. הקשה לנו פרשת כי תשא. כי תחלה אומר לך רד כי שחת עמך אשר העלית כו' עשו להם כו' ויאמר ה' אלי ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא כו' שאומר ויאמר באמצע דבורו. וגם אומרו תחלה שעבדו עבודת גלולים ובשני אמר עם קשה עורף. וגם אומרו ראיתי למה הוצרך לומר שראה. וגם בתחלה אמר עמך ואחר כך אמר העם הזה. ועל כן כתבני כי בפסוק הראשון ידבר על הערב רב אשר עשו את העגל וזהו שחת עמך אשר העלית והיא הנודע מרבינו ז"ל כי בראותו הערב רב עולה אתם היה קשה לפניו יתברך אז אמר משה הלא טוב הוא להביא את כל אלה תחת כנפי השכינה באופן שבצד מה תתייחס עלייתן אל משה וזהו כי שחת עמך אשר העלית. אך על זרע ישראל אמר אמירה בפני עצמה והיא ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא לומר הנה מאז היו במצרים ראיתי את העם הזה כי עם קשה עורף הוא והיו במדתם ההיא מוכנים לזה והוא מאמר ז"ל על פסוק ראה ראיתי את עני עמי שאמר הוא יתברך למשה אתה רואה ראי' אחת ואני רואה שתי ראיות כו'. ונבוא אל הענין אמר משה רבינו עליו השלום הלא האשמתי אתכם על עון העגל והנה על אשר הייתם יכולים להשיב ולומר כי אנכי הסבותי בצד מה על כי לא קדמתי לבא יום אחד קודם הנה נתתי טוב טעם לדבר כמדובר. והנה עוד יש לפניכם תשובה לאמר כי עדיין לא הטהרתי מהיות סבה בצד מה אל הדבר ההוא והוא כי אנכי הסבותי ביאת הערב רב והן הם אשר עשו את העגל ותמצאו און לכם במה שאמר לי הוא ית' לך רד כי שחת עמך אשר העלית שהוא העם המיוחס אליך כי במה שהיית מליץ עליהם עלו ועל כן אמר לך רד שייחס לך ירידה. אל תאמרו כן חלילה כי הנה ויאמר ה' אלי קום רד כלומר קימה חשב עלי הקב"ה בירידה מן ההר והוא כאשר יפרש בפסוק השני ואעשה אותך לגוי גדול כו'. והוא כי הן אמת שעל הערב רב אמר אלי כי שחת עמך אשר הוצאת כו' עשו להם מסכה כי עם שלא יצא העגל מידם בעצם עשו מסכה מזיגת צירופי טומאותם לעשות אך לפייסני בל אחשוב שכועס עלי על שהוצאתי את הערב רב שהם היו סבה ראשונה עשה הוא ית' אמירה שנית על עמו ישראל המיוחד לו ואמר הנה ראיתי את העם הזה מאז היו במצרים כי עם קשה עורף הוא מוכנים לעשות את העגל כאומרו ראה ראיתי אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות צרתם זו ואמר הנה ראיתי ואשר נתעתדו לעשות את העגל באופן שגם בלעדי הערב רב נתעתדו לכך ואדרבה אתה הוא המחיה את כלם כי הרף ממני ואשמידם כי אם תפרה מהתחנן לפני הם אבודים ומה שאמרתי קום רד שאדרבה קימה חשב אלי ה' הוא. כי אמר אלי ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו. וזה כוון באומרו לאמר כלומר כי מה שבא ית' להזכיר עתה מה שמאז ראה את העם הזה כי עם קשה עורף הוא לא היה רק כדי לאמר אחר כך הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך כו'. שהוא לומר אל תייחסו הדבר אל משה בשביל הערב רב כי אדרבה ויאמר ה' אלי ראיתי כו' הרף כו' לפייסו כמדובר. ואז ואפן הפכתי פני מהענין ההיא כי לא בחרתי בעשות אותי לגוי גדול והוא כי אדרבה אמרתי למה ה' יחרה אפך בעמך כו'. או יאמר ראו נא מה גרם עיניכם. כי הנה ואפן בפנייה אחת שפניתי כהרף עין וארד מן ההר בקלות בפנייה אחת כמו רגע, שניה כי ההר בוער באש ולא נזוקתי באש ההוא וגם הלוחות היו עדיין ברוחניותם קלות מאד על שתי ידי כי היתה קדושה רוחניות העשרת דברות בלוחות כנשמה תוך הגוף וגם הלוחות בעצמם היו עדיין רוחניות כי גם הם מעשה אלהים המה וכמה שאמרו ז"ל כי על התחקק בלוחו' הדברים נאמר קול ה' חוצב להבות אש כי גם הלוחות מעשה להבות אש היו וגם שבהנתנם ביד משה היו בהם התלבשות מה היה דק מאד עד שלא יצדק למשה בהם תפיסה בעצם רק נשוא אותם על שתי ידיו וזהו ושני הלוחות על שתי ידי. אך כל זה לא היה כי אם עד הגיע אל מחוז העושים ועובדים את העגל כי שם טומאת העון והמשחית שעשה בהעותם רובץ אך בהגיעו שמה וארא והנה חטאתם. והוא בשום לב כי הלא מאז הגיע אליהם משה ודאי לא עבדו את העגל כ"א טרם יבא וכ"ש שלא עשו אותו אחרי בואו כי גם מתמול היה עשוי ואיך יאמר וארא והנה חטאתם ואם הוא על מה שעשו מקודם הלא לא נמצא שם ומהראוי יאמר וארא והנה לפניכם עגל מסכה. אך יאמר מה שראה הוא לבדו ולא איש זולתו וזה ירמוז טעם רביע במלת וארא לו' וארא אנכי ולא זולת ומה הוא אשר ראיתי הלא אשר חטאתם והוא כי החטא עצמו הוא נעשה מלאך משחית טמא ואין עיני בשר שולטות בו כ"א עיני משה איש האלהים. זהו וארא את החטא הוא הכח טמא אשר בראו משחית והנה חטאתם שהיה ניכר במה שראיתי כי הנה חטאתם והיא כטבע לשון הנה שיורה על דבר המצוי ומזומן ומאיכות טומאתו בו ראיתי כי עשיתם את העגל כי גם שהערב רב עשו. אך אשר לא מיחו מעלה עליהם שעושים ומה גם עתה שבפועל עבדוהו גם הם אחרי כן. סרתם מהר מן הדרך אשר צוה ה' אתכם הם שתי דברות שצוה אתכם מפיו יתברך. אז על יד המצאי עם הלוחות במקום טומאת העון אשר שם ראיתיו כאמור אז ואתפוש בשני הלוחות כי לא היה בהם הרוחניות הקודם שכמעט לא היה בהם תפישה לגודל רוחנייתם כ"א היותם על שתי ידי ועתה היה בהם תפישה. או עד"ז משז"ל על פ' וירא את העגל כו' מה ראה ראה האותיות פורחות באויר והוא שהיו מתחלה כגוף שנשמתו בקרבו כך היתה קדושה רוחניות בהם מהדברות כנשמה שבתוך הגוף מהאדם ועל התקרב אל המקום שבו נעשה העון פרחה נשמתן ורוחניותן ונשארו כבדות בידו כגוף בלי נשמה וזה יתכן אמר פה ואתפש בשני הלוחות לומר כי לא נותרה בהם רק דבר הנתפש. הרוחניות פרח הלך כי שויתפש היה בשני הלוחות לבד וע"כ ערב אל לבו להשליכם וזהו ואתפש כו' ואשליכם כו' ולא שתפשתיה להשליך כ"א ואשליכם מעל שתי ידי שהיו מונחות על שתי ידי והוא מה שכתבנו כי אומרו ויתפוש הוא לומר כי עתה מצא תפישה מה שאין כן עד כה אך ההשגחה מעל כפות ידיו היה אלא שהפרש שהיה בלוחות מתחלה אל מה שהוא עתה הוא גלי לפני ולא לפניכם וזהו ואשברם לעיניכם כלומר מה שואשברם היה לעיניכם אך מה שואתפש שהיו על יד בריחת האותיות היה לעיני ולא לעיניכם. או יאמר אני לא עשיתי רק ואשליכם מידי שלא היה מספיק לשברם ומה גם לרז"ל שאמרו שסנפרינין היה חזק בלתי נשבר אפי' בהכאת קורנס על הסדן אך מה שואשברם היה לעיניכם אך לפי האמת לא שברתים אני לבדי כ"א שמה' יצא לתת ע"י ההשלכה ההיא שיבור באהבת ה' אתכם שתדונו כפנויה ולא כאשת איש:

יח[עריכה]

ואתנפל לפני ה' כו'. הנה פסוק זה היה ראוי ליאמר אחר פסוק ואת חטאתכם כו' כי אחר שרפת העגל וטחון אותו מה שויתנפל במ' יום השניים אך הוא במה שכתבנו למעלה בסמוך כי מה שהוצרכו ארבעים יום לקבלת הלוחות שלמים מעת לעת הוא על כי ליקבל מידו ית' לוחות כתובים באצבע אלהים היה צריך הפשוט איכות החומר ועשות אותו בריה חדשה רוחניות ושעל כן כאשר להעשות גוף חומרי הוצרך מ' יום ומ' לילה מעת לעת כן להפשיט עצמו מן החומר להיות בריה רוחניות צריך כמספר הימים שנעשה בהם מ' יום ומ' לילה מעת לעת וגם שיהיה לזכוך למעלה עם ה' על ידי הרוק בו שפע זיו השכינה לזכות מחומריות אל רוחניות עד תשלום סך הזמן ההוא. ונבא אל הענין והוא כי אחרי אומר כי ע"י הגיעו אל מקום אשר בו נעשה העגל ההוא נפגמו הלוחות ופרח רוחניותם אמר משה עתה לא הלוחות בלבד כי אם גם אנכי גרעתי מאיכותי והראיה כי כאשר ואתנפל לפני ה' בפעם השניה היה כראשונה בשני הדברים אחד שהיה מ' יום ומ' לילה וגם כי לחם הוא מה שלא אכלתי ומים הוא מה שלא שתיתי כלומר אך השפעה שפע זיו השכינה היה לישפע בו ולזככו ולבנו על דבר המ' ראשונים. ולמה היה לי זה בפעם ההוא כי הלא לא לקבל לוחות נועדתי אז אך אין זה רק כי כאשר העדפתי ע"י היותי עם ה' מ' יום ראשונים היתרון ההוא חלף ממני בבואי אל המקום אשר חטאתם בו ועל כן להחזירני אל המקום הקודמת הוצרכתי כל זה וז"א ואתנפל לפני ה' ע"י בואי אצליכם כנזכר שהוצרכתי כראשונה להזדכך כמאז מ' יום ומ' לילה וגם להיות על ידי זיו השכינה כי לחם הוא מה שלא אכלתי ומים הוא שלא שתיתי כלומר כי אם שפע עליון שהוא ככל אשר הוצרך לעשותני בריה חדשה בתחלה כן הוצרך עתה כדי להחזירו אל השגה ההיא אחר איבודה. וש"ת איך ע"י היותך עמנו במקום טומאה עונינו גרם לך אבדן ההשגה ההיא שהוצרך כל זה להחזירה. לז"א אל תתמהו כי העון היה גדול וזהו על כל חטאתכם הי' לעשות הרע בעיני ה' אלהיך להכעיסו שהוא כבד עון עד קצו הנה ספרתי שבמ' יום אשר התנפלתי קניתי זיכוך שהפסדתי בגללכם אך לא אמרתי למה הוצרך שאתנפל להתחנן שני' אחר שבפעם הראשונה נאמר וינחם ה' על הרעה כו' והנה הצורך הי' על כי יגורתי מפני אף וחימה הם שתי כחות הרוגז כי גם שנאמר וינחם ה' על הרעה אשר דבר הנה אשר קצף ה' הי' להשמיד אתכם ומזה הי' מה שניחם ה' באומרו על הרעה אשר דבר לעשו' לעמו שהוא על אומר ואכלם. אך עדיין עוד יד מלאכי משחי' אך וחימ' נטוי' להשחי' השחתה משוללת השמד וכליה. ועלי' הוצרכתי להתנפל עוד פעם שני'. וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא כאשר בראשונ' שמע אלי לבלתי עשות כליה כן בשני' שמע לסלק האף והחימ' מעליכם וכונתו לומר הזהרו בנפשכם לבלתי תחטאו כי הלא זה פעמים לולא אני עמדתי בפרץ לפניו ית' עלה הפורץ עליכם להאביד אתכם ומה תעשי מהיום והלא' כי לא אהי' בקרבכם שאם אין אתם לכם מי לכם כי תצטרכו לעמוד על נפשכם ולשום לבבכם על דרככם לבלתי תחטאו. ושמא תאמרו כי אין בעיניכם כ"כ חמור אחר שהעיק' היו סיבה הערב רב ומה שהוצרכתי להתנפל בראשונ' לא הי' רק בעד אהרן שמתוך ידו יצא העגל ההוא. לא כן הוא כי הלא הן אמת כי ובאהרן התאנף ה' כו' אך לא הי' עניינו חמור כשלכם ומה גם למ"ר שאמרו שמה שהתאנף ה' על אהרן לא הי' רק על שקם ודרש לפניהם כי הבל הוא ולא אלוה באופן שעשאם כמזידין ולא כטועין. ונחזו' אל הענין אמר אין אשמתו כאשמתכם כי הלא על עונכם הוצרכתי להתנפל בפישוט ידים ורגלים בהכנע' יתיר' אך בעד אהרן לא הוצרכתי רק להתנפל מציאו' תפל' קלה וזהו ואתפלל גם בעד אהרן. ולא עוד אלא שהי' כדב' נעש' אגב מה שהתנפלתי עליכם זהו אומר מלת גם שהוא תוספת על הקודם:

או יאמר ובאהרן התאנף ה' כו'. לומר פן תאמרו האם יגורתי מפני האף והחימ' שקטרגו עלינו מתחל' והנחתם ולא בקשתי רחמים בפעם הראשונ' עד המ' יום שניים אל יעל' על רוחכם שעל העדר אהבתי עמכם עשיתי כי הלא ובאהרן התאנך ה' מאד להשמידו ועכ"ז ואתפלל גם בעד אהרן שהוא אחי בפעם ההיא ולא מאז ועכ"ז ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא. ואם כן לא מהעד' אהבתי נתעכבתי כי אם שהייתי נחוץ לרדת למחו' ולסלק העון מן העולם כי הנה ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף כו' כי הי' זה קודם לימים השניי' כמפורש במקומו. ועל כן לא אמרתי בפעם הא' מאחר שהפשרתי חמימו' הרוגז ואחרי כן באתי למחוק העובד גלולים ושבתי להתנפל כמדובר:

כא[עריכה]

ואת חטאתכם אשר עשיתם כו'. הנה זולת מה שהערנו למעלה ראוי לשים לב למה שרף את העגל. ועוד איך טחן אותו דק לעפר מה שאין כן דרך מתכת ומה גם הזהב ליטחן על יד הכאו' כי אדרבה מתפשט ולא נידוק ומה גם אחר הנתן באש שהוא ניתך ולא נידוק. אך הוא בשום לב אל אומר ואת חטאתכם מה הוא האריכו' הלזה כמו שהערנו וגם אומר מלת את זה פעמים. אך לבא אל הענין נזכיר' מה שכתוב אצלנו על דבר הקרבנות והוא כי ע"י סמיכ' יד החוטא על ראש קרבנו הי' אותו כח הטומא' הנעש' ע"י החטא ההוא שורה על ראש הקרבן ועל כן תיכף לסמיכה שחיטה להתחיל להכניעו ואח"כ אש המזבח הרוחנית היתה שולטת בכח ההוא וגו' ההכנעה והביטל כמפורש שם. ונבא אל הענין והוא בשום לב אל אומרו באש בקמץ הבי"ת ולא בשבא שהוא כאומר בהאש הידוע על כן אחשוב שהוא האש הנזכר בסמוך הוא האש הרוחנית כאומר וההר בוער באש וגם לא על חנם השליך עפרו אל הנחל היורד מן ההר ההוא כי אין זולתו שם. אמנם אמר משה ואת חטאתכם המלאך משחית אשר עשיתם עם העגל לקחתי ואשרוף אותו באש הקדוש הנזכר והוא כי המלאך קטיגור הנעשה בחטא חטאת יקרא. כמאמר ס' הזוהר על פסוק גם ה' העביר חטאתך שהוא שהעביר הוא יתברך את המלאך קטיגור שנברא במעשה דוד מלקטרג עליו לפניו ית' ועל דרך זה אמר ואת חטאתכם הוא המשחית אשר עשיתם עם העגל גם אותו לקחתי ואשרוף כו'. והוא כי לא יבצר ממשה עשות זאת לקחת כח ההוא ולחברו עם העגל לשורפו עמו ע"ד המלאך רע הנעשה בחטא ונשרף עם קרבנו כמדובר. ואפילו נא' שאומרו חטאתכם הוא העגל עצמו יהיה ריבוי האת על המלאך רע הנעשה עם החטא ועל שניהם אמר ואת חטאתכם. ואמר אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף כו' ויהיה הענין כי שתים זו כיוון משה לעשות א' שהמקום שהיה אפשר לטעות איש שוגה ופתי שהיה כח מה אל העגל אדרבה משם הכניעו. והוא כי הלא בראות כי הושלך באש ויצא העגל ההוא יאמרו כי שייכות יש לו עם אש של מעלה שעל כן באש נעזר ומותכה נצטייר ונעשה כתבנית שור על כן אמר לשורפו באש להורות כי אדרבא שם יכנע. ואפי' לאומר שטס של כסף שהשליך משה ביאור של מצרים והיה כתוב בו עלה שור הושלך באש ויצא תבנית שור ע"כ השליכו באש וגם במים בנחל היורד מן ההר ובא באש ובמים לדעתו ליכנע ולהמית את עובדיו. שנית שיראו כי מה שחשבו יועיל למו אדרבא הוא יהרסם ולא יבנם כי אין ערוד ממית אלא החטא ממית וזה כי החטא עצמו הוא הכח טמא שנעשה בו כמדובר הוא ישרוף באש העליונה והקדושה עם העגל עצמו וזהו ואשליכהו באש הוא אש שההר בוער בו כמו שכתבנו שאמר באש הידוע הוא האמור בסמוך וההר בוער באש והוא מעין אש של מעלה השורף על המזבח את כח טמא הנעשה בחטא עם הקרבן המובא על החטא ולא הניחו באש עד שיכלה הכח ההוא לגמרי ככלות אש המזבח את הכל בהגיע אותו עד היות דשן כ"א שרפו באש והשליט בו כח האש שלא ניתך הזהב כ"א שרפו עד העשות ממנו כמו הפחם מהעצים שעדיין כח העצים קיים קצתו כי לא הגיע עד העשות דשן ועל כן נטחן כפחם הנעשה מהעצים שנטחון מה שלא היה זה הטבע בעצים כן גם שאין טבע הזהב ליטחן דק כעפר ע"י דיכה. השליט בו ית' כח האש עד נשאר כפחם הנטחן ולא עד העשות דשן למען ישאר עדיין קצת מכח החטא הוא המלאך רע שנברא בחטא ונשרף כו' כדי שבהטחן וישתוהו במים ימצא מין את מינו הוא חלאת טומאה אשר נדבקת בחטא ויבקענו. והוא מז"ל שבדקם כסוטות. ויתכן לפי זה כי להורות כי בהשגחה היה הדבר בשרפה זו להכניע את כח הטומאה ולהמית את עובדיו אמר מלת ואת שהוא כי ואת חטאתכם הוא הכח הנזכר לקחתי ואשרוף אותו באש הקדוש כמדובר והראיה כי ואכות אותו טחון עד אשר דק לעפר משא"כ טבע הזהב ומה גם בהנתנו באש כי גם אז יותך ויתפשט ולא יודק ועכ"ז ע"י הכאה טחנתיו עד אשר דק לעפר כי זה הוראה כי השגחה מאתו ית' היתה להלביש כח הטומאה בזהב העגל ולהשליט בו האש עד העשות שברי שברים עד אשר דק לעפר שאין הוראת משנה שברון גדול מזה. או אפשר מעין האמור קצת והוא למה שהיתה הכוונה בהשקאה זו להשליט אותה בכל ד' יסודות ע"כ עשה בו מעין הסיטה שהיתה בהשקאה מיסוד המים ממימי הכיור ומיסוד הארץ מעפר המשכן ומכח האש שמו ית' שאש אוכלת היא למעלה מיסוד האש. ומיסוד הרוח רוח טומאה הנעשה בעון אלא באם לא בא הענין אלא שהביאה עצמה אל קנוי וסתירה אך לא אל שכבת זרע היה הרוח טומאה קל והיה כשם הנמחק שם מכניע את רוח טומאת העון והקל עד שאין צ"ל שלא תמות כי אם אדרבה ונקתה ונזרעת זרע. אך אם שכב איש אותה היה רוח טומאת העון שולט בכל היסודות וצבתה בטנה ונפלה ירכה כי גם יסוד האש לא היה מוצא עזר כנגדו את השם אש אוכלה מפני העין והיה נכנע גם יסוד האש שבו. וכן יראה מרז"ל כי עיקר השם הנמחק שם לטובתה היתה כמרז"ל שצוה הקב"ה למחוק את השם להטיל שלום בין איש לאשתו הנה כי לטובה היה השם ההוא. ואין זה אלא כמאמרנו כי אם לא נטמאת האשה היה לה השם ההוא לעזר ולהועיל נגד עון מה שהביאה עצמם לידי קנוי וסתירה. אך כאשר שכב איש אותה ונטמאת העון עצמו היה ממיתה כאמור. ועד"ז יתכן היה בהשקאת העגל שהיו בה מים מהנחל ועפר העגל שנטחן עד אשר דק לעפר ומעין יסוד הרוח הוא את רוח הטומאה ואש של מעלה קדושה כדי שאל החוטא יפגע כח העון בחלאת טומאתה אשר דבקה בו בהעוותו והוא ימיתנו כד"א ותמוגגנו ביד עונינו. ואשר לא חטא גם שלא מיחה בחוטאים תהיה אש מן השמים הקדושה לעוזרו שלא ידבק בו מאומה מן החרם אשר בעון ההוא:

כב[עריכה]

ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה כו'. ראוי לשים לב. כי תבערה וקברות התאוה היו סמוכים ולמה הכניס ביניהם מסה. וכן אומר ובשלוח ה' כו' כי הנה ענין המרגלים נאמר בפ' אלה הדברים באורך ולמה חזר להזכירו פה בקוצר. ועוד כפל אומר ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקולו. אך הנה על אשר אמר למעלה מעון העגל עדיין להם תשובה מה לאמר הלא הערב רב היו עיקר העון ההוא ולא אנחנו על כן אמר ובתבערה כלומר מה תשובו על העון ההוא כי לא הערב רב היו אז ולא סמך קברות התאו' למה שמהאספסוף היו שהחלו בחטא אלא שוישובו ויבכו גם בני ישראל. על כן הביא מסה בנתים שגם שם לא היתה יד ערב רב בנתים כ"א יד בנ"י. ואחר שהזכיר שתים דבתרתי הויא חזקה אז הזכיר קברות התאוה שלא יפתחו פיהם אחר הזכירו השתים שהיו כלם עישראל. ואם גם על זאת תשובו לטענה זו הנה לכם עון מרגלים כי הכל הי' מישראל והי' העון כפול ממש להפך רצונו ית' כי באומרו שתלכו לרשת את ארץ כי יהי' עמכם ותמרו את פי ה' אלהיכם ולא האמנתם לו. ואחרי כן באומר לא תעלו כי אינני בקרבכם ולא תנגפו כו' אז הפכתם ולא שמעתם בקולו והוא מ"ש ויעפילו לעלות ההרה כו' נמצא כי כלל הדברים הוא כי ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם:

כה[עריכה]

ואתנפל לפני ה' כו'. ראוי לשים לב (א) אל אומר את מ' יום ומ' לילה אשר התנפלתי שהוא ארוך וכבד ומיותר ומהראוי יאמר ואתנפל לפני ה' ארבעים יום ומ' לילה כי אמר ה' אלי כו'. (ב) שהרי כל זה נאמר למעלה שהתנפל לפני ה' על שאמר הוא ית' הרף ממני ואשמידם וגם אשר יגור מפני האף והחימה על אשר קצף ה' להשמיד כו'. (ג) כי אחר שגמר ענין העגל והפסיק בתבערה ובמסה איך חזר עתה אל ענין ראשון ולא אמר ענין זה למעלה במקומו. (ד) למה יספר עתה נוסח התפלה אשר התפלל כאומר ואתפלל אל ה' כו'. (ה) אומר עמך ונחלתך שיראה ענין כפול. (ו) אומר אשר פדית בגדלך אשר הוצאת ממצרים ביד חזקה שיראה כפל ענין ובמלות שונות שהוא קושיא כפול. (ז) אומר זכור לעבדיך כו' למה כולל ואחר כך מפרש ולא אמר כמאמרו פרשת כי תשא זכור לאברהם ליצחק כו' וגם מה היה שלא הזכיר פה שנשבע להם כאומר פ' כי תשא אשר נשבעת להם בך כו'. (ח) מה המה אלה שלשת מיני אשמה אשר הזכיר קשי העם ורשעו וחטאתו וגם הם בלתי מסודרים כפי הדרגתן. (ט) או' פן יאמרו כו' מבלי יכולת ה' כו' ומשנאתו כו'. שהם ב' טעמים נגדיים זה לזה. (י) אומר והם עמך כו' שכל ענין פסוק זה נאמר למעלה:

אמנם הנה באשר דבר עד פה השתדל לבל יאמרו כי רעתם היתה להם מהערב רב ואלמלא הם כל זרע ישראל צדיקים היו ולא חטאו. ועל כן אמר אליהם כי הלא גם בהיותם במצרים ראה הוא ית' כי עם קשה עורף המה והוא שאמר ראה ראיתי כו' כמשז"ל אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות באופן שגם ישראל מצד עצמן נתעתדו לחטא. והביא ראיה מתבערה וממסה ומהמרגלים כמפורש למעלה עד שהוציא מסקנא ואמר כלל הדברים כי ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם. והנה עתה היה מקום לישראל לדבר ולומר הנה אין זה כי אם שהערב רב מצאו חן לפניך על שעל ידך יצאו כי היית להם למליץ טוב כמדובר למעלה ועל כן העמסת העמיס כל משא משארות האשמות על שכמנו ולא עליהם ומה גם עון העגל הגדול שבכולם שהמה היו העיקר. על כן להסיר מלבם הדבר הרע הזה אמר ואתנפל לפני ה' לומר דעו איפה כי נהפוך הוא כי הלא כאשר ואתנפל לפני ה' את מ' היום כו' שהם המ' השניים. ואשר התנפלתי השלישית לא היה רק על אשר אמר ה' להשמיד אתכם כלומר אתכם ולא את הערב רב לומר שאלו היה אומר להשמיד את הערב רב לא הייתי שם על לב כי רעים המה לפני ובאבוד רשעים רנה. והנה מנוסח התפלה תשכילו זאת כי הלא ואתפלל ואומר אל תשחת עמך ונחלתך לומר לו שיחת את הערב רב שאינן לא עמך ולא נחלתך החרשתי אך אלה עמך ונחלתך עמך שהם בני האבות ונחלתך כי הם אשר לקחת לך לנחלה מאז חולקת האומות לשבעים שרים מדור הפלגה והטלת גורל על ישראל ונפלו בגורלך לנחלה כמז"ל על פסוק חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי וקראם נחלה על כי לעולם הם לו יתברך שלא יחליפם באומה אחרת והראי' כי לעם שלך בחרת את אלה ליקרא עמך כי הנא הם אשר פדית בגדלך כי לא יצאו רק א' מחמשים או א' מחמש מאות ונשארו מ"ט מחמשים או ת"ק פחות א' על איש א' ואין פדיון גדול מזה שהניחם נדחים תחת מצרים בארץ מצרים תחת שרם על איש אחד ולא עוד אלא שאפילו המעט היוצאים לא היו כדאי כי הלא הוצרכת להוציאם ביד חזקה ואיך יעלה על לב כי אשר ברא כל העולמות כלם בלא עמל ובלא יגיעה יצטרך יד חזק להוציא את עמי מיד עושקו אך אין זה רק כי היו בלתי ראויים לצאת ע"פ הדין על העדר כשרונם ע"כ הוצרך להוציאם ביד חזקה ואין זה רק על היותם נחלתך שהם לך נחלה עולמית כי לא תחליפם באומ' אחרת. והטעם רמוז ג"כ בקראם נחלה והוא כי תואר נחלה היא הירושה הבאה ליורש ממורישו אשר מת כן הוא יתברך חשב מחשבות לבלתי תדח נפש ועל כן ע"י הגלגולים ומתים דור אחר דור נתקנות הנשמות שכל נפש בצאתה מן העולם יצאת מתוקנת דבר מה בפעם השנית אשר לא נחקנה בפעם הראשונה וכן בכל פעם עד שע"י גלגולי כל הדורות נמצאו באחרונה כל נפשות ישראל מתוקנות מוכנות להיות לה' ועל כן לנחלה תייחסו שהיא יתברך ביורש אותן מהמתים בכל הדורות. באופן שעל כן לא חש להוציאם ביד חזקה עם היותם בלתי ראויים כי הוא ית' צופה ומביט עד סוף כל הדורות:

או יאמר אשר פדית בגדלך שהוא ענין מאמרנו ע"פ בהנחל עליון גוים כו' יצב גבולות עמים כו'. כי בהנחל עליון ע' אומות לע' שרים מה טעם היה המספר ההוא למען הפיס דעת החצונים בל יאחז בישראל על העדר כשרונם והתדבקם אל הטומאה ומה גם על שהיו עתידים ישראל להשתעבד תחת טומאת שר מצרים שהיא טומא' קשה שע"כ נקראת ערות הארץ. לכן כנגד ע' נפש שהי' עתיד להכניס במצרים הקדים ונתן לחצונים ע' אומות אומה שלמה על כל איש מע' נפש מישראל וזהו יצב גבולות עמים למספר בנ"י באופן שאין פדיון גדול מזה וזהו אשר פדית בגדלך ועכ"ז בעת ההוצא' הוצרך יד חזק' על היותם עם כבד עון כמשז"ל על פסוק לקחת לו גוי מקרב גוי עם מקרב גוי לא נאמר כו' וזהו אשר הוצאת כו':

כז[עריכה]

זכור לעבדיך כו'. עודני מזכיר בכל ישעו וכל חפץ מרע"ה היה על זרע ישראל ולרמוז לפניו יתב' שישפוך רוגזו על הערב רב כי אמר זכור לעבדיך שהם אבותם כו' ושאל תפן אל קשי העם הזה כלומר כ"א אל קשי הערב רב ורשמתו וחטאתו. וענין הכתוב יהי' כענין האומר בבא מציעא שאמר אליהו שלא בא אל הישובה כי נתעסק להקים את אברהם להתפלל ואח"כ להקים את יצחק ואח"כ הקים את יעקב ואמרו לו למה לא קמו באחד והשיב שאם היו מתפללין שלשתן יחד הי' מיד מה שיזכירו בתפלתם נעשה והיה תחיית המתים ושאר הדברי' העתידים מיד בהזכירם אותם ועדיין אין זכות לישראל ע"כ היו מתפללים זה אחר זה. הנה כי זכות מעשה שלשתם יחד עושה רושם להתקבל מיד. ונבא אל הענין אמר תחלה זכור לעבדיך שהוא שיזכור אותם כאחת למען התקבל תפלתו מיד ולבל יאמר הוא יתברך כי דברי עונות ישראל גברו ושלשה סוגים נמצאו תחת ידיהם. אחד. קשה ערפם בקשים להתהפך מהע"ג שעבדו במצרים וחוזרים לסורם שע"כ קראם קשה עורף. (ב) אשר עבדו את העגל בזדון. (ג) אשר עבדוהו בשוגג. על כן על כל אחד מג' רעתם אלי תגן זכות כל אחד מהאבות. על קשי העם הזה זכות אברהם שאדרב' היה קל כנשר לעשות רצון אביו שבשמים ועד ממהר ענין העקידה ואדרב' הקשה את ערפו נגד נמרוד ונגד אלהיו וישם נפשו בכפו וקידש שמו יתברך ברבים ועל כן לעומת זכות אברהם אמר אל תפן אל קשי העם הזה. ולעומת זכות יצחק שפשט צוארו על גבי המזבח אמר ואל רשעו שהוא אשר עע"ג במזיד שהדיחום הערב רב והיו חייבי מיתת סייף כמודחים של עיר הנדחת. ולעומת זכות יעקב שהיה גולה רוב ימיו אמר ואל חטאתו שהוא שוגג המתייחס אל עונש גלות:

כח[עריכה]

פן יאמרו כו'. עודנו מורה באצבע איך בכלל תפלתו היה לומר שישפיך חמתו על הערב רב ולא על ישראל. כי כה אמר פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו מהם מבלי יכולת כו' מה שאין טענה זו בערב רב. וביאר הענין כי יאמרו יושבי הארץ ההיא כי כל הנוראו' ההם הוצרכו להוציאנו משם גם בהשאר כל מצרים בעריהם. אך לתת ארץ ל"א מלכים לגמרי את ישראל ולהמית כל יושבי הארץ יצטרך יותר מכל הנוראות שנעשו להוציאם. ובראותם שישראל מתים במדבר יאמרו מבלי יכולת כו' כי יגזרו אומר כי לא היה יכולת חלילה לעשות יותר מהמספיק להוציא גוי מקרב גוי. ז"א פן יאמרו הארץ אשר יצאנו משם שהיא כי לא ראו רק ההוצא' על כן יאמרו שלהביאם לתת להם את הארץ אשר דבר שהוא דבר גדול מהוצא' צריך יכולת גדול מהמספיק להוציאם. ושמא תאמרו שא"כ איפה למה לא המיתם במצרים ככל המון ישראל אשר תמו בימי החשך. על כן אמר שמצטרף לזה ג"כ שנאתו אותם ועל כן רצה לינקם מהם להיות מיתתם במדבר שיהיו פגריהם מושלכים על פני המדבר לחיות רעות אשר שם וגם קבור' לא תהי' להם. וז"א הבלתי יכול' כו' ומשנאתו כו'. מה שיאמרו מבלתי יכולת הוא אומר הוציאם להמיתם. ועל שנאתו הוא אומר במדבר וזהו להמיתם במדבר. אך הטענה המביאה לומר כן שהוא כי ראו גבורות ונוראות יחשבו בכל הנפלאות ההם הוצרכו להוציאם. לא כן הוא חלילה כ"א כי הם עמך ונחלתך וע"כ לכבוד הוצאתם בכחך הגדול ובזרועך הנטויה לא שהי' צריך דבר כי אם כמו רגע היה יכול הוא יתב' לכלות את כל המצרים יחד ומה גם להוציא את ישראל מתוכם וז"א והם עמך כו' בכחך הגדול כו':


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.