אלשיך/בראשית/מה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רד"ק
ריב"א
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

אלשיך TriangleArrow-Left.png בראשית TriangleArrow-Left.png מה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א[עריכה]

ולא יכול וכו'. הנה הי' מבקש לבכות ולא יכול לעצור עצמו והנה היו ב' סוגים אצלו. (א) הנצבים עליו מגדולי הארץ הנמצאים אתו ומה גם בתגר זה. כי רבים ונכבדים היו שמה לראות מה יהיה משפט הנער ומה גם לרבינו ז"ל (שם) שהיו אפילו מלאכי השרת באים לראות איך אריה ושור מדיינים זה עם זה. (ב) היו גרי ביתו בניו ומשרתיו:

והנה מה שהיה בוש מלבכות ולהתודע בפני אנשים לא היה רק בפני הנצבים עליו. אך לא מגרי ביתו וזהו ולא יכול יוסף להתאפק מלבכות בשביל הנצבים עליו כי מהם היה בוש ואמר בלבו אם אומר לנצבים עלי לבדם שיצאו הוא כדאי בזיון להם על כן ויקרא הוציאו כל איש מעלי שכלל גם כל הקרובים אליו למען אגב בני ביתו יצאו הנצבים. ומזה נמשך שלא עמד איש אתו בהתודע וכו' שאם לא כן רצונו היה שימצאו שם בני הבית כי אז טוב לו פן יקפצו עליו אחיו ויזיקוהו כמו שכתבו ז"ל (שם) כי בקשו להרגו ודחפם המלאך וחזרם אח"כ ואמר גשו נא אלי וכמאמרם ז"ל הלז. וכמ"ש שמלאכי השרת היו שם לשמוע איך מדיינים אריה ושור. אפשר כי זה כיון באמור הוציאו כל איש כלומר אך לא המלאכים מפחד אחיו. והוא שבאומר לעבדיו הוציאו כל איש. אמר לשון יבינו המלאכים שחפץ יהיו שם ובזה לא עמד איש כ"א המלאכים והם דחפו את אחיו למען הציל אותו מידם והוצרך לרמוז להם זה כי המה לא באו לראות רק איך היו מדיינים לכן עתה בעת שלום היה אפשר שילכו להם.

ב[עריכה]

ויתן את קולו וכו'. אין קול הבכי נשמע למרחוק אך הוא נתאמץ בהרים קול בקריאה טרם בא הבכי ולא עצר כח לעכב ונצטרף הרמת קולו עם הבכי ויתן את קולו בבכי ועי"כ וישמעו מצרים היוצאים שהיו נצבים עליו וגם נשמע עד בית פרעה:

ד[עריכה]

ויאמר יוסף וכו'. לבא אל ביאור הכתובים נשית לב אל קצת הערות הראיות להעיר ונבא בהן אל כוונת מקראי קדש אלה. (א) מה זה היה ליוסף ומה הגיע אליו אשר לאשת לבו על דבר כבוד ישראל אביו והניחו סר וזעף מר ממות מתאבל על בנו שתים ועשרים שנה ולא אמר ביום מן הימים ההם. אשלחה ואגידה לאבי כי עודנו חי ויבוז כסף ויבוז זהב כי ירבה לשלוח רץ לקראת רץ ומגיד לקראת מגיד בכתב ועל פה עד דאגה בלב יסירנה ממנו מאז הגיעו מצרימה. ויהי איש מצליח בבית אדוניו המצרי לבשרו מטוב מצבו. ובהיותו בבית הסוהר אולי יפדנו אביו. או בהיותו שליט על הארץ שבע שני שבע ושנתים הרעב כי הלא יפלא הפלא ופלא מה זו שתיקה. והן אמת שיוכל איש לדבר ולומר כי כמקרה יצחק אביו קרה ליוסף כי אמר לו חפץ ה' יודע הדבר ליעקב יודיענו לו הוא ית' בעצמו ועל כן שתק גם הוא:

אך אחשבה כי עוד טעם נכון היה כמוס עם יוסף נאה ומתקבל על פי המקראות המגידים דברי יוסף אל אחיו. בהעיר יתר הערות אשר ייעדנו להעיר. והראשונה הנה באה. (ב) אומרו אני יוסף העוד אבי חי כי הנה יראה כבא להגזים רעתו כמתמיה איך לא מת אביו מצרתו. והלא כמו זר נחשב כי אתא לנחמינהו ולהקל אשמתם בעיניהם וצעורי קא מצער להו. (ג) אומרו ולא יכלו אחיו וכו' כ"א הוא כי בושו ממנו על אשר הרעו לו לא יצדק בראובן וגם לא בעצם בבנים הלחנו'. ועוד כי אדרבה אמרו רז"ל (שם) שבקשו להורגו על מה שעשה למו ודחפם המלאך עד שהוצרך לאמר להם גשו נא אלי. ואיך בושו על היותם אשמים גם נדקדק אומרו מפניו ולא נאמר ממנו. (ד) אומרו גשו נא אלי כי לפי הפשט יקשה מה זו הגשה והמה לפניו. (ה) אומרו ויאמר אני יוסף אחיכם וכו' כי הרי אמר זה בפסוק הקודם. (ו) אומרו אשר מכרתם אותו מצרימה כי הלא נודע הוא ובהזכירו יורה כי בא להכביד אשמתם. והוא הפך הכוונה בשאר הכתובים. (ז) אומרו ועתה אל תעצבו כו'. כי מלת ועתה מיותרת וגם הוא יורה כי יש זמן זולת ההיא שיעצבו בו. (ח) אומרו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי וכו'. הלא זה הדבר שעליו אמר אל תעצבו ובפלל הוא שלא יחר להם ולא עוד אלא שטבע הלשון כמוסיף ענין אחר והכל אחד. (ט) אומרו כי למחיה כו'. כי האם יחסר מה' להביא המחיה בדרך אחרת. (י) אומרו שלחני אל"ים לפניכם ונהפוך הוא כי שלחם ה' למחיה לפניו. (יא) אומרו שנית וישלחנו אל"ים לפניכם והוא הקודם. (יב) אומרו לשום לכם שארית בארץ שהלא יראה כממעט בזכות אביו ואחיו ומגדיל את עצמו שהוא הנותן להם שארית ובלעדו היו כלם מתים. (יג) אומרו ולהחיות לכם לפלטה גדולה שהוא יתור ובחינה הפכית כי ראשונה אמר שארית מורה כי בלעדו לא היה להם שארית ואחרי כן אומר ולהחיות כו' כאלו לא הועיל רק לשתהיה הפלטה גדולה ולא קטנה. (יד) אומרו ועתה לא אתם שלחתם וכו' כי מלת ועתה מיותרת וגם לא עתה היה השילוח: (טו) כי הרי נאמר זה פעמים כי ה' שלחו. (טז) מה המה אלה ג' בחינות שררה. אב אדון מושל והחילו מפרעה. ועוד כי בכלל היותו אב למלך הוא היות משתרר על השאר. (יז) מה ענין הנחיצות הלז מהרו ועלו אל אבי. (יח) למה שינה כי משלשה חלקי שררה שהזכיר לא אמר שיאמרו לאביו רק לאדון לכל מצרים. (יט) אומרו רדה אלי כי באומרו אלי יראה כמחשיב עצמו שירד אביו אלי. (כ) אומרו וישבת בארץ גושן מה זה היה שבחר להם ארץ גושן מכל גבול מצרים ולא יבצר מקום יהיה גם בו קרוב אליו כאשר בארץ גושן. (כא) אומרו וכלכלתי אותך שם כי הלא כמו זר נחשב כי יראה כמתגאה שמכלכל את אביו. (כב) אומר והנה עיניכם רואות ועיני אחי. למה חילקם אחר שחוש הראות אחד הוא בנימין ובהם וגם אומרו פי המדבר ולא אמר אני המדבר. (כג) אומרו והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים למה שינה מאומרו למעלה כה אמר בנך יוסף שמני כו' ואמר עתה והגדתם לאבי את כל כבודי כו'. (כד) אומרו ואת כל אשר ראיתם כי הלא מה שראו הוא כבודי במצרים. (כה) אומרו ויפול על צוארי בנימין כו' מה יתן ומה יוסיף בהודיע היות הנפילה על הצוארים עד בהוצרכו רז"ל לפרש על שני בתי מקדש שנבנו בחלק בנימין שעל כן אמר שני צוארים. ויצטרך לדחוק לפי זה בצוארי יוסף על משכן שילה כי אחד היה. (כו) אומרו וינשק לכל אחיו ויבך עליהם. למה נשק להם ולא לבנימין ובהם לא נזכרו צוארי' כ"א ויבך עליהם נשתנו ממנו ולמה הם לא בכו עליו כאשר בכה בנימין עליו כי אם הוא עליהם. זה הוא הנראה להעיר כעת בכתובים אלו ועל יתר הכתובים נעיר הראוי להעיר בם על פי ביאורנו קו לקו:

אמנם לבא אל הביאור נשימה לב מה זה היה ליוסף ומה הגיע אליו כאשר פתר לפרעה את חלומו לאמר לו. ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם כו'. כי היועץ למלך נתנוהו ומה לו כי אם ישמע חלום לפתור אותו. ועוד מה ראה על ככה לכרות ערלות המצריים שלא במקום מצוה כי לא נתגיירו. והנה אמרו רז"ל (ב"ר פ' צ"א) שמיאן לתת בר ולחם לערלים עד ימולו והלכו לפרעה לאמר אשר הקשה לשאול. ויאמר להם פרעה למה לא אצרתם תבואה כמוהו אמרו אצרנו ונרקבה אמר מי שגזר על התבואה ונרקבה לא יגזור עליכם שתמותו ע"כ מוטב שתודו לו אתם בזה לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו. וכן קשה מה בצע בהעביר אותם לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו ואין די באר קושי זה במאמרם ז"ל (חולין דף ס') שעשה כן על כבוד אחיו שלא יחרפום בגרות:

אך הנה רז"ל אמרו בספר הזוהר (דף קצ"ד ע"ב) כי שולח יוסף למצרים להיות מרכבה אל השכינה היורדת היא עם יעקב וזרעו בגלות מצרים ויתכן בזה השאיר שם יוסף עד צאת ישראל ממצרים. משא"כ יעקב שהוליכוהו חברונה כי נשאר יוסף שם מרכבה אל השכינה:

והנה עדיין לא הטהרנו בזה משאלת הקדימה מדוע לא בא יוסף עם יעקב וישאר יוסף תחת אביו במותו מרכבה אל השכינה:

אמנם הנה בספר הזוהר אמרו כי הפליא לעשות הוא ית' למהר לשלחני ממצרים כי אם עוד מעט היו מתעכבים שם בגלות היו משתקעים תחת ממשלת חלואות טומאת שרו של מצרים עד אפס מקום ודרך לצאת עוד מתוך טומאותם ויהיה הטעם למה כי בחינות טומאת שר מצרים היא. היותה עכורה ומזוהמת מכל יתר טומאות אשר על ראשי כל יתר עמים. כי על כן נקראת מצרים ערות הארץ כי היא בחינה היותר מזוהמת שבגוף כאשר אחשוב כי הוא מאמרם ז"ל בנועם מליצתם באומרם. האדם יש לו ראש כן הארץ יש לה ראש כדכתיב וראש עפרות תבל. האדם יש לו ידים וכו' כמה דאת אמר על טבור הארץ האדם יש לו ערוה והארץ כו' כד"א לראות את ענות הארץ באתם ואין ספק כיוונו לומר כי כאשר עם היות שהתכוננת חבור רמ"ח איברים אדם אחד יקרא עם כל זה לא יבצר היות הפרש איכות בין אבר לאבר כי לא ידמה איכות הראש אל הרגל וההיקש בשאר. כן גם שחוג הארץ א' דסדנא דארעא חד הוא לא תדמה בחינת חלק הנמשל לראש אל בחינת חלק הנמשל לאבר זולתו והכל ע"פ בחינת כח הרוחני אשר לעומתו בשמים ממעל משבעים שרים אשר להם ניתנה הארץ כנודע. ועל כן למה שארץ מצרים היא מבחינת עכירות כח הטומאה הנמשל אל הערוה. לכן היא היתה כור הברזל לצרף בה את ישראל כהגו' סיגים מכסף בהיתוך אותו תוך הכור. כך עשה האלהים בהגלות את ישראל מצרימה למען יצרפו ויתלבנו בה בעוני מצרים שעל ידי כן סיגי זוהמת נחש יתדבקו אל זוהמת טומאת מצרים ויותם בה אשר הן הם המכים בשלשת ימי החשך והכסף מזוקק אחד מחמשים או א' מחמש מאות המוכנים ליגמר לבונם בעוד חמשים יום לקבל התורה המה היוצאים על כנפי נשרים כמאמרם ז"ל (ש"ר פ' כ"א) כי ישראל שעמדו על הר סיני פסק הזוהמתן כאשר יתרחב הביאור בס"ד פרשה שמות:

והנה על פי הדברים האלה אין ספק כי לפי תוקף טומאת הצרים יגדל הכאב מאד פן תחזק ידה על עם בני ישראל להמשיכם אחריה כאשר היחלה לעשות לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט במהר את הקץ על כן אלהינו מרחם לבלתי נאבד חשב מחשות לעשות באופן שלא נסתופף תחת צל מצרים ולא תבא פרנסתינו אלינו מתחת ידו לפחות בבאינו שמה כי אם מתחת יד שכינתו ית'. ועל כן כ"ב שנים טרם עת גלות מצרים עלתה שכינה שמה. כי באה בכח קדושת כ"ב אותיות התורה שעתידים לקבל אחרי כן לבל תהיה תפארת שר מצרים לאמר כי באו בצל קורתו כי הלא השכינה בעצמה היא היתה המשתררת שמה זה כ"ב שנה באמצעות יוסף. וגם הלחם אשר יאכלו יעקב ובניו בבואם שמה הוא כלחם אשר נתן ה' באמצעות יוסף ולא באמצעות שר מצרים. כי על כן צוה ה' את הברכה בשבע שני השבע לפרנס שבע שני רעב מה שאין כח בזה לשר משרי מעלה. וזהו אשר האלהים עושה הראה את פרעה ועל כן באו בימי רעב שלא הצמיח האדמה כלל. למען לא ישלחו הצדיקים בצמח האדמה הבא מכח השר ידיהם כי אם במה שהצמיח ה' בשבע השנים אשר מאתו ית':

ובזה יובן מאמר הכתוב באומרו ותרענה באחו שאין לפתרון צורך בזה וגם מה היה שבשבע הפרות הרעות לא נאמר ותרענו באחו ומה ענין עלותם מהיאור אלו ואלו. וגם בחלום השבלים למה הטובות עלו בקנה אחד ולא הרעות:

אמנם הורה כי שבע שני השבע מה' היה האוכל ולא בטבע כי לא היו שני השבע היאור משקה הארץ והשבע שני רעב היאור חסר מים להשקות כי אם שבאלו ואלו השקה היאור את האדמה וזהו עולות מן היאר האמור בכולן. אלא שהפרות הטובות תרעינה באחו שמקבלות השפע מכר נרחב היא השכינה ולא מהצינור הצר הוא משר מצרים וכן בשבלים הטובות נאמר עולות בקנה אחד מלאות וטובות שהוא מאחדות היא השכינה ולא מהשר שהוא מעולם הפירוד ועל כן התבואה באצר יוסף נתקיימה ושל זולתו נרקבה כי אשר היתה תחת ידו שהשכינה עמו היא שעמדה אך של שאר מצרים אשר תחת יד שר מצרים המה הרקיבו:

וזה אפשר ג"כ היתה הכונה באומרו בקנה אחד כי עליו' והצלחה השבע היתה ע"י קנה אחד הוא יוסף מרכבה אל השכינה שבאמציעותו הברכה משתלחת. ועל כן אמרו עתה ירא פרעה איש נבון וחכם כי למה שזה כח אלהים קדושים צריך איש מוכן להיות אמצעי שאם לא כן ימנע השפע. ועל כן צריך נבון וחכם כד"א (דניאל ב') יהב חכמת' לחכימין וכו'. כמאמר דניאל על שפע רוח הנבואיי אשר שרתה עליו בלילה ההוא. ויוסף על עצמו כיוון מן הטעם האמור שלא יבאו אביו ואחיו להתפרנס ולהסתופף תחת שר מצרים והוא מאמרו באומרו וכלכלתי אותך שם כאשר יבא בס"ד לפנים ופרשת מקץ בס"ד:

עוד שנית היתה הכוונה בקדימת ביאת יוסף עם השכינה מצרימה למען הכניע כח טומאה שר מצרים ולהחליש כחה פן תחזק ותגבר ידה על ישראל יאבדו חלילה. כי הלא גם בהיות שכינה עמהם היו קרוב ליאבד ביציאה ואלו שהו עוד מעט היו נאחזים מטומאת מצרים משתקעים בחמשים שערי טומאה והוא מאמרנו על פסוק (שמ"ת י"ב) ולא יכלו להתמהמה והוא מאמר התנא שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם מיד. ומה גם אם לא היתה שכינה מקדמת להיות אתם בהכנות הנזכרות לכך צוה יוסף לכרות בשר ערלת' למען התיש כח טומאת מצרים הנקראת ערות הארץ כמדובר וסייע לזה אשר הובא בנסיון ערוה שע"י וכו' עמדו בנסיון עצם כחו לעשות הדבר ההוא. וגם למען התיש כח המצרים מלשעבד את ישראל. ולהכניע' תחת טומא' שר צלם העביר אותם לערים להריקם מכלי אל כלי ולהחליש כח צנורות המיוחדים ליושבי עיר ועיר:

ועל כן על כל דברי ההקדמה הזאת אשר היתה עם יוסף כי חכם לבו מאז הורד מצרימה הם שלא להזכיר ולהודיע לאביו כי עודנו חי פן יוכרח לבא ארצה כנען לכבוד אביו כי אחר שרצון שכינתו ית' היתה לבא מצרימה ושיהיה הוא מרכבה אליה איך ילך משם אפילו שעה אחת ויבטל השראת שכינה מבלי היות שם מי שתשכון שכינתו עליו:

והוא אצלנו מאמר הכתוב ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח וכו' לומר כי ראה כי ה' עמו במה שהיה איש מצליח על כן ויהי בבית אדוניו המצרי ולא השתדל לשוב לבית אביו כי ירבה לשלוח הון עתיק לפדותו כאשר יודיענו לו כי אמר אין זה כי אם ששכינה במצרים ואני מרכבה אליה ולא אמיש עד טוב אחרית דבר. וגם לשלוח אחריו עדן לא היה עת בואו עד השאר מנין רד"ו מהארבע מאות שנה. ומטעם זה כתבנו פרשת וישב שג' מלאכים שנזדווגו ליוסף בלכתו שכמה לא החזירוהו מהדרך כי אדרבה נתנו לו מקום ללכת למען ילך מצרימה:

ועל פי הקדמתינו זאת ועוד שנית והיא כי בשלומי אמוני ישראל קדושים אשר בארץ אשר היו לפנינו בימים ראשונים אשר מטוהר נפשם וחלאת חולשת זוהמתן יכירו וידעו בהביט אל פני אדם גם פני איש הצדיק הוא הרשע. ויעידון יגידון פרטי מעללי איש בהכרת פניו ולא יחטיאו עד אשר יאמר מי שנאמר עליו כי הוא זה ככל מראה עיני הצדיק אשר הכיר בפניו כנמצא בספר הזוהר במקומות רבים ואף גם על אחד מילדי העברים סיפרו פרשת בלק וז"ל (דף קפ"ו ע"א) ר' יצחק ור' יהודה הוו אזלי באורחי מטו לההוא אתר דכפר ספנין אתארחו באתתא חדא דהוה לה ברא חדא זעירא וכל יומא היה בבי ספרא ההוא יומא סליק מבי ספרא ואתא לביתא חמא לון לאלין חכימין אמרה ליה אמיה קריב לגבי אלין גוברא עילאי' ותרווח מינייהו ברכאן קריב לגבייהו עד לא קריב אהדר לאחורא א"ל לאמיה לא בעינא לקרבא לגבייהו דהא יומא דא לא קרי ק"ש והכי אולפו לי כל מאן דלא קרי ק"ש בעונתיה בנדוי הוא כל ההוא יומא שמעו אינון ארימו ידיהו ובריכו ליה אמרו ודאי הוא ויומא דא אשתדלנא בהדי חתן וכלה דלא הוה לן צריכייהו והוה מתאחרו לאזדווגא ולא הוה בר נש לאשתדלא עלייהו ואנן אשתדלנא בהו ולא קרינן ק"ש ומאן דאתעסק במצוה פטור מן המצוה:

והוא מאמר יתרו אל משה באמור אליו ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וכו' לומר גם כי לא רבים יחכמו להכיר בפני'. הנה אתה תחזה בהכרת פניהם. מי ומי אנשי חיל וכו'. וגם הוא מאמרנו על מאמר יעקב באמור רואה אנכי את פני אביכן כלו' גם כי זולתי לא יבין את זאת רואה אני את פניו כי הכרת פניו ענתה בי רואה אנני כלומר אני הוא הרואה ומכיר ולא זולתי:

והנה על פי שתי הקדמות אלו. נקרב ונבואה אל ביאור מקראי קדש אלה. הוא כי והנה בהתודע יוסף אל אחיו נכמרו רחמיו ולא יכול להתאפק לעצור הבכי ויתן את קולו בבכי ויאמר אליהם אני יוסף ולבל יאמרו בלבבם כל רעתם זכר אשר עשינו לו. ומאשר גדול הכאב מאוד געה בבכיה עד נשמע בית פרעה ויתעצבו מאוד באמרם כי כלתה אליהם הרעה מאתו על כן מיד היחל בבכי לאמר אני יוסף ואמר העוד אבי חי כלומר מה שגעיתי בבכיה ואני מדבר ובוכה לא על צרתי כי אם על צרת אבי כי אם תמיה אני העוד אבי חי. והיה אפשר לומר כי מה שלא יכלו לענות אותו היה על התפעלותו כי לא קבלו התנצלותו על כן אמרה תורה כי לא כן הוא כי מה שלא יכלו וכו'. לא היה רק על מה שנבהלו מפניו כי בושו ממנו:

או יאמר ע"פ הקדמותינו שכתבנו אני יוסף כלומר אני אני הוא ולא שניתי מהכשרון באופן כי בשורה תחשב לאבי אמור לו כי אני חי ואתמה אם העוד אבי חי כהיותו אז שהי' חי רוח יעקב אביו איך השכינה הסתירה ממנו ולא הגידה לו. והוא כי לא ידע כי המה כללו אותה עמהם למנין עשרה לגזור על בלתי הגיד. כי ע"כ נסתלקה ממנו כ"ב שנה עד שנתבשר מיוסף כי אז נאמר ותחי רוח יעקב אביהם. אך היה חושש שמרוב העצבון נסתלקה רוח הקדש ממנו. ואז כשמעם כי הוא לא נשתנה שמו לבם להביט אל פניו אם הצלם אלהים עודנו בו מאיר ומזהיר כאשר בתחלה בהבטה ראשונה עם שלא הסתכלו בעצם נבהלו מפניו כי ראו הארה מה מצלם אלהים אשר בפניו ועל כן לא יכלו לענות וזהו ולא יכלו וכו' כי נבהלו מפני וכי לפי גודל קדושתו תגדל בושת' אשר פשע ובו מפניו. אמנם יוסף בראותו כי עמדו ולא ענו והוא לא ידע כי מזוהר פניו היה אמר בלבו אין זה רק שמצטערים תחת ד' סיבות. (א) על הנוגע אל נפשו. אולי הוטמאה במצרים אשר שם מקום זמה כי מדאגה מדבר זה ארז"ל (ב"ר פ' צ"א) שבקשו אותו בשוק של זונות ומכשלה זו היתה מתחת ידם. (ב) על הנוגע אל צרת הגוף והיא אל מציאות המכירה אשר מכרוהו והיה צער מתחולל. (ג) גם הוא אל גופו והוא על היות המכירה להוריד מצרימה שהית' בכונת' היות עבד עולם כנודע כי חק שרו של מצרים ומזלו הוא שעבד אשר יהיה שם לא יעלה במעלה לעולם. וגם שלא כן היה הנה לא יבצר כמדובר למעלה מהיות זו כוונתם כעובדא דההוא דגמרא דאמר אנא מיהא לאיסורא איכוני. (ד) על הנוגע על יעקב אביהם כי עד כה הסתירו ממנו. ועתה תגלה רעתם אליו ואיך יעלו אל אביהם ואיך ישאו פניו בהודיע אליו כי חיה רעה לא אכלתהו כי אם המה מרו ועצבו את רוח יעקב אביהם. על כן להעלות ארוכת ארבעה אלה ענה ואמר על הראשונה גשו נא אלי. כלומר אם העולה על רוחכם הוא כי קלקלתי מעשי במקום הרע הזה וחטאתי לאלהים גשו נא אלי בעצם והביטו בפני בצלם אלהים אשר לי ותכירו ותדעו כי עומד בצדקי אני כמדובר למעלה מהכרה אשר היה לשלמים בימים ההם ואז ויגשו להסתכל בו. ויכורו צדקתו אז ענה ואמר אני יוסף אחיכם כלומר מאשר ראיתם אני מגיד כי הוסרה דאגה תחת אשר אפשר חשבתם עלי והוא כי הנה אני יוסף אחיכם: והענין כי אלו היה חלילה מחלל בריתו ומטמאו בזימה. בשבטים לא יתחשב על דרך מאמר רז"ל (שבת דף נ"ה) על ראובן שנאמר בו וישכב את בלהה פלגש אביו וכו' ויהיו בני יעקב שנים עשר שהוא ללמדנו שאין הדברים כפשוטן שאם כן לא היה נמנה עם אחיו אלא שבלבל יצועי אביו בלבד וכן אמרו רז"ל (ב"ר פ' פ"ד) כי בחלום יוסף שאחד עשר כוכבים משתחוים לו. היה כמבשר בעיני ראובן שהחשיבו בכללם. הנה למדנו כי המטמא ברית ומהם בשבטים לא ימנה. ובזה יאמר אני יוסף אחיכם כלומר נמנה עמכם ונקרא אחיכם עם שמכרתם אותי מצרימה אשר כאן מקום זמה מוכן לחלל הברית: ועל פי דרכו רמז למו גם שדחה דחיתני מהאחוה בעת המכיר' כמאמר המלאך אל יוסף באומרו נסעו מזה אני לא כן כי אם אני אחיכם עם שמכרתם אותי מצרימה בהפרדכם מאחוותי וכהתימו לבטל הענין הראשון אמר ועתה אל תעצבו וכו' והוא כי הנה זה כלל גדול בכל מיני משחית ובכל פורעניות אשר יציק לאיש אויבו כי הצרה אשר היא אל הגוף אינה צרה בעצם כי היא צרה עוברת כגוף העובר וניתנה למחילה ותחשב לו לזכות אך הצרה אשר תקרא צרה גמורה היא המגעת אל הנפש. ועל כן רבה רעת המחטיא חברו כי אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ומה מתקו דברי רז"ל (במדבר רבה פ' כ"א) באומרם גדול המחטיא את חבירו מהורגו כי אדום ומצרים בקשו להרוג את ישראל בחרב. אדום כד"א (במדבר כ') פן בחרב אצא לקראתך ומצרים אמר אויב ארדוף אשיג וכו' אריק חרבי וכו' ועל שניהם הוא אומר (דברים כ"ג) לא תתעב אדומי ומצרי ובו' אבל מדינים שהחטיאום נאמר צרור את המדינים והכיתם אותם. וזה מאמר יוסף אל אחיו באומרו ועתה אל תעצבו וכו' לו' הנה מד' הדאגות אשר חשבתי עליכם שהא' נוגעת אל הנפש והשאר אל הגוף הנה ראיתם כי צרת הנפש איננה כי לא הסיבותם להחטיאנו. ולכן עתה אל תעצבו לו הונח שהייתם מצירים לגופי ומה גם עתה כי גם השנית והשלישית הנוגעים אל עצמי ובשרי גם הם אינם בעצם וזהו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי שהיא השנית. וגם על היות המכירה הנה בעיר הזאת מקום שאין עבד יוצא לחירות שהוא השלישית. וזהו מכרתם אותי הנה. שכלל בזה שניה ושלישית. והטעם על השניה. הוא כי למחיה וכו' ומר ראו עתה כי לא אליכם תתיחס בעצם כי אם שמה' יצא הדבר על בחינת טובה כי הלא בדרך טובה היה ראוי לי לימנע מלכת לפניכם מחברון שכמה כי הלא הייתי מחייב בנפשי כי ידעתי כי נבאשתי בעיניכם וכלתה אלי הרעה מאתכם:

והוא מאמרם ז"ל (ב"ר פ" פ"ד) היה זוכר יעקב ומעיו מתחתכין ידעתי בני שאחיך שנאיך כשאמרתי לכה ואשלחך אליהם איך אמרת הנני. אך אין ספק כי אם שמאתו יתברך היה הדבר:

והנה לב' סבות היה ראוי לא יעשה כן הוא יתברך. (א) על הנוגע אלי. כי הנה רגלי חסידיו ישמור מהלכד במצודה רעה להציל ממות נפשם. (ב) על הנוגע אליכם בל תצא תקלה מתחת ידי צדיקים כי אפי' בהמתן של צדיקם אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה עד ידם וכו'. ומה גם לבא בדם נפש. אך אין זה כי אם שה' חשבה לטובה שהוא למחיה כי לולא הביאני ה' מצרימה היה העולה אבד ברעב כמ"ש בתנחומא גדולה עבירות צדיקים מצדקת רשעים כי שבטים מכרו את אחיהם. ועל ידי כן נתקיים כל העולם מלמות ברעב:

וזה יאמר הכתוב למחיה וכו' לומר למה שהיה למחיה על כן שלחני אלהים לפניכם מחברון לשכם שאם לא כן לא הי' משלחני על הנוגע אלי וגם להיות לפניכם שהוא על הנוגע אליכם וזהו שלחני אלהים לפניכם כי לא על דרך טבע הי' הדבר מאתי ומה היא המחי' הלא היא כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ואם כן איפה לא תאשמו על המכירה בעצם וגם על השלישי והוא להיותם הנה במקום הזה כי גם זו מה' היא כי דעו איפה כי מעותדים הייתם כולכם לבא מצרימה אלא שאני קדמתי לבא לפניכם פה. וזהו וישלחני אלהים לפניכם וטעם אל קדימה זו הלא הוא לשום לכם וכו' והוא ענין הקדמתנו למעלה כי למה שייעד הוא יתברך לצרפם כצרוף את הכסף בתוך כור מצרים כמדובר למעלה על מדאגה מדבר פן יתדבקו בחלאת טומאת מצרים לגמרי באופן שאפילו אחד מחמשים או מחמש מאות שיצאו ממצרים לא היו יוצאים כי היה נאבד שריד מהם על כן בא האלהים ית' מצרימה מקודם. להתיש כח שר צלם של מצרים כאמור טרם יבאו ישראל שמה כי בו ית' יחסו עניי עמו ולא בצל מצרים וזה היה בלתי אפשר אם לא בבא יוסף שמה למען יהיה מרכבה ומושב אל שכינתו יתברך. וזה מאמרו אל אחיו וישלחני אלהים לפניכם שהוא קודם לכם לפני ביאתכם כד"א יעבר נא אדוני לפני עבדו כדי לשום לכם האלהים הנזכר השורה עלי שארית בארץ שאם לא הייתי מקדים ובא עם השכינה הוא האלהים הנזכר לא היה לכם שארית בארץ והוא כי היו מתדבקים אל כח טומאת מצרים ולא ישאר להם שארית כמדובר ולו יונח שבלעדי קדימתי היה לכם שארית כי אין מעצור להושיע מבלעדי לפחות היה תוספת ריוח בביאתי כדי להחיות לכם לפליטה גדולה שאם מבלעדי היה מציאות שארית פחות מאחד מחמשה או מחמשים עתה על ידי זאת תהיה הפליטה גדולה. או יאמר ולהחיות וכו' כמאמרם ז"ל בב"ר (פ' פ"ד) על פסוק ועשה לו כתונת פסים וכו' ז"ל וישנאו אותו כדי שיקרע להם את הים אל תקרי פסים אלא פס ים והלא יקשה היתכן שבשביל כך שנאוהו והוא הפך מסברא והמקרא. אך הנה ביארנו במקומו שליישב מלת פסים שאינו שם משי או דומה לו הקשו קושיא אחרת והיא למה וישנאו אותו ולא הגין הוא יתברך כאשר היה מגין בר"ע ודומה לו שאמרו בגמרא שאמר להם השטן אלמלא דמכריז עלך ברקיע הזהרו ברבי פלוני ותורתו הייתי מחטיאך ואם כן איפה למה וישנאו אותו ולא היתה יד ה' אתם להטות לבבם אליו לבלתי יחטאו בשלמים כהם אלא כדי שיקרע לפניהם את הים כי סילק עזרתו יתברך מבחירתם כדי שילך מצרימה ויארע לו ענין אדונתו וינס ויצא החוצה כדי שבזכות זה תקרע להם הים והוא מאמרם ז"ל במדרש (שם פ"ז) הים ראה וינוס ראה ארונו של יוסף בזכות וינס ויצא החוצה הים ראה וינס מפניו והוא כי גם שהוא ית' היה עציל אותם. אך לא היתה הפלטה שלמה כי הנה אמרו רז"ל (ש"ר פרשה ח"א) על פסוק ויסע מלא' האלהים וכו' שקיטרגו על ישראל והית' מדת הדין מתוחה על ישראל והקב"ה הפכה על המצריים. אם כן אם לא היה נקרע הים והטביעם והיו המצריים לוחמים עם ישראל על שפת הים לא יבצר מלמות תחת ידם קצת מישראל כי ילכדו בעונם וגם כי ישארו שארית בארץ לחסד אל לא תהיה הפלטה גדולה כאשר בהקרע הים וימותו. וזה היה להם על ידי ארונו של יוסף וזה מאמר ואל אחיו וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ וכו' בצאת ישראל ממצרים בל תספו בתוך מצרים ועוד שנית והיא ולהחיות לכם לפלטה גדולה שהוא על הים. שעל ידי תהיה הפלטה גדולה על ידי קריעת ים סוף מה שאין כן אם לא קדמתי לבא מצרימה ואינו כמו זר נחשב שנודע זה ליוסף. כאשר ידע שעתיד בהמ"ק שבחלק בנימין ליחרב פעמים שע"כ בכה על צוארי בנימין כמאמרם ז"ל בב"ר. ושמא תאמרו כי אין מביאין ראיה מן העתיד אל ההווה כי אולי לא יהיה כו' ע"כ אמר ועתה לא אתם וכו' לומר הנה גם ממה שהוא עתה תכירו ותדעו כי לא אתם שלחתם אותי וכו' כי מעשה אלהים הוא בואי הנה מצרימה ולא תתיחס אל דבר נעשה בטבע. שהרי עבד אינו עולה לגדולה במצרים ואני גדלתי מאוד וגם מציאות הגדולה הפך הטבע כי הנה שמני ה' תחלה לאב לפרעה ואחר כך לאדון לכל ביתו ואחרי כן ומבול בכל ארץ מצרים משא"כ בדרך טבע רק למשול תחלה על עם הארץ ואחר כך אל בני בית המלך. ואח"כ לעלות יותר שהמלך ישמע אליו:

ועוד שנית כי דרך השרים להיות עיקר גדולתם על העם אך לא על הקרובים אל המלך וכל שכן על המלך עצמו שלא יהיה המלך סר אל משמעתו אך פה היה בהפך כי למלך היה אב שהוא נשמע אל יוסף כבן לאב ולאדון לכל ביתו שהוא למטה ממדרגה זו ולכל ארץ מצרים היה מושל שהיא שררה פחותה מהנזכרת כי זה יורה כי מה' היה הדבר ולא בטבע ועל כי דרכו כיון באומרו לאב לפרעה כי אף שמעלת האב גדולה על הבן יותר משאר שררות אך היא קרובה אל דרך ארץ ולא בחזקה כגדולת האדון המושל על עבדו כן היתה גדולת יוסף על פרעה מפני הכבוד ולא מפני היראה. ועל הרביעית והיא על דבר אביהם כי עתה תגלה רעתם אליו כי מכרו את בן יקיר לו ויקצוף עליהם אמר מהרו ועלו אל אבי וכו' כי במה שיראה אתכם רדופים וממהרים בבשורה כמוצאי שלל רב על יוסף יתפייס. וגם בהחפזו לבא באמרכם אליו אל תעמוד להיות עת חפזון לא לבו ואל ירע בעיניכם על בואכם מצרימה על דבר מנין רד"ו פן יהיה הפורקן קשה למה שמזל מצרים מחייב שאין עבד עולה לגדולה. ואולי יחסר זכות לשדד המערכת כי הלא שמני ה' לאדון לכל מצרים תחת היותי עבד. ואם כן אני מבית האסורים יצאתי למלוך סימן לבני' ועל כן רדה אלי אלי תעמוד:

והנה הדרך סלולה במאמרו זה היא הקדמה שכתבנו למעלה כי מסורת היתה ביד יעקב כי מנין רד"ו היו עתידם להיות בגלות מצרים ככתוב אצלינו על. אומרו רדו שמה וכו' ומסרה ליוסף כאשר מסר לו ענין פקידה כפולה. וגם כל חכמתו כנודע מרבינו ז"ל גם ארז"ל (ב"ר פרשה פ"ו) כי עתיד היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל וכו'. ונבא אל הענין אמר כה אמר בנך יוסף כלומר בדברים אלה הנודעים ביני לבינך ממנין רד"ו תכיר כי אני בנך יוסף והנה שמני אלהים וכו' לומר הנה ידוע כי בא עת הגלות של מנין רד"ו. ידוע כי בכל צרתך לו צר כביכו"ל ובכל גלות ישראל שכינה בגלות והנה שמני אלהים שהוא השכינה לאדון לכל מצרים ואיך יתכן כי תחת היותי בנך ואני ואתה העתידים לגלות וכל זרעך והשכינה עמנו. ואדרבה נהפוך הוא כי שמני אלהים לאדון לכל מצרים ואין זה רק כי חס רחמנא עלך ותחת היותך עתיד לירד אל פרעה בשלשלאות של ברזל עתה ע"י היותי אדון לכל מצרים תהיה רדתך אלי בבחיר' וכבוד וזהו אומרו רדה אלי ולא אל פרעה בשבי מצרימה וז"א רדה אלי כי אמר שעת הגלות הגיע גם לשכינה כביכול איך שמני אלהים הוא השכינה לאדון אם לא לכבודך שתהיה ירידתך אלי כמדובר ולכן אל תעמוד כי אם מהרה חושה כי לית דין צריך בשש כי אחר שהיא מת הגלות אין מעלתי זאת בטוחה ההתמדה כי מעלת שעה היא לכבודך ורמז לו מנין רד"ו והבטיחו ע"פ דרכו כי לא יהיה כל מנין רד"ו הגלות כי אם רד"ה כי שנת המכות מהחל הדם. ליהודים היתה שמחה תחת שעבוד. ועל כן לא אמר לו ה' מרדת מצרימה רק מרדה מצרימה לרמז על מנין רד"ה. עוד כיון שלשה דברים גדולים להטיב לבו. למען יאמין כי הוא יוסף כי זולתו לא ידע מכל אלה והוא כי הלא אין כבוד יעקב חלילה לבא אל פרעה ולא אל שר צלו. וגם לא להסתופף באדמה טמאה תחת צל טומאת שר מצרים. וגם לא שיהיה לחמו ניתן על ידי שר מצרים כי קדוש הוא לאלהיו כי על זה פקח עיניו יעקב באומרו ונתן לי לחם לאכול כו' כמבואר אצלנו במקומו שחש פן יבא מזונו מתחת יד שר חוצה לארץ על כן אמר ונתן לי לחם וכו' כלומר שיתן הוא יתברך לו לחם ולא ע"י שר ע"כ על שלש אלה אמר על הא' הלא אם אומר לאבי ירד אלי ולא אל פרעה ושרו הלא יאמר מי שמך אדון אם לא פרעה. ובבואו אליך אל פרעה אני בא לזה הקדים ואמר לא שמני פרעה כי אם אלהים שמני לאדון וכו' כי תחת האלהים אני מרכבה אליו באופן שאינך בא לא אל פרעה ולא אלי אבי כי אם לאשר שמני ועל כן רדה אלי כי רדתך אלי היא כרדת אל השכינה ועל הב' אמר וישבת בארץ גושן לומר אינך מסתופף תחת טומאת השר. כי הנה וישבת בארץ גושן כי אין טומאה מרחפת שמה כיתר גבול מצרים:

והוא כי הלא קבלו רז"ל כמפורש בפרקי רבי אליעזר (פרק כ"ו) כי ארץ גושן ניתנה במתנה גמורה לשרה אמנו מאז ירדה מצרימה. ומצדה שרתה קדושה במקום ההוא וזהו וישבת בארץ גושן ולבל יראה כי היה מרחיקו מעליו אמר והיית קרוב אלי כלומר שם אושיבך בקצה הגבול שלעבר מקומי במצרים באופן תהיה קרוב אלי להועילני בזכותך. ועל הג' אמר וכלכלתי אותך שם לומר אל תחוש מבא השפע לך להתפרנס מתחת ידי השר כי הלא וכלכלתי אותך כלומר שתבא כלכלתך ע"י שהוא מאת השכינה שעמי כמדובר למעלה ויסייע איכות המקום. וז"א שם ואל תחוש לומר שלא תחפוץ ליהנות בלא כסף ובלא מחיר כדרך כל הצדיקים כי הלא אין כל הזמנים שוים כי עוד חמש שנים וכו' פן תורש וכו' ואל יעלה על רוחכם כי מתגאה אני עליכם ושעל כן אני משלח אחר כל בית אבי יבואו לרגלי כי הלא הנה עיניכם רואות וכו' כי פי המדבר שלא ע"י מתורגמן הוא אליכם בלבד מה שאין כן לזולת כי איני מתנהג אתכם בטכסיסי מלכות כי אם בשפלות והשואה והגדתם זה לאבי את כל כבודי שהוא דוקא במצרים אך לא עמו וזרעו ואת כל אשר ראיתם מאשר הרבתי חסדי אתכם בהשואה לאכול יחד ולדבר בלי מתורגמן וכיוצא מה שאין כן לשרים רבים ונכבדים זולתכם. וע"י כן והורדתם וכו' כי לא ימאן. עוד יתכן מפסוק והנה עיניכם רואות כו' והלאה כי הנה עד כה דבר על לבם שאל יעצבו כי למחיה וכו'. ועל הנוגע אל אביו שיביאוהו אליו ושיאמרו לו כה אמר בנך יוסף כו' וכלכלתי כו' וכהתימו לדבר ראה כי לא היו עונים אותו דבר אמר בלבו מה זה שאחרי דברי בם לא יענוני שאם הוא כי נבהלו מפני הרי דברתי אל לבם. על כן חשב מחשבות אולי חושבים כי לא כן לבו עמהם ולא עליהם שימה בלבו וקצת פתחון פה לזה כי לא כלל אותם עם אביו באומר וכלכלתי אותך וכו' עם שגם היו בכח אתו או על סיבה שנית והוא אולי הם תמהים על אומרו מהרו ועלו אל אבי וכו' ואמרו אליו שמני אלהים לאדון וכו' רדה וכו' באומרם כי לא יאמין להם כי גדל מאוד כל הנוראות אשר שלח אליו לאמר ע"כ על האחד אמר והנה עיניכם וכו' לומר אל תחשבו שלבי בל עמכם כי הנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי עם היותו אחי בעצם בנימין ולא אתם עם כל זה הוא ואתם רואים כי איני מייחד דבורי אליו כי אם פי המדבר הוא אליכם ולא לו כי זה יורה כי לבי שלם אתכם ואם הוא על הסבה השנית הנני מוסיף ואומר כי לא בלבד תאמרו לאדון לכל מצרים כאשר אמרתי לאמר לו כי אם והגדתם לאבי וכו' והוא במה שידענו מרז"ל (ש"ר פ' כ"א) בפסוק והנה מצרים נוסע אחריהם ופסוק וירא ישראל את מצרים מת כו' כי שרו של מצרים מצרים שמו:

ובזה נבא אל הענין אמר יוסף לא בלבד תגידו לאבי כי שמני אלהים לאדון לכל מצרים כי אם והגדתי כי כל כבודי אינו בעצם על בני אדם כי אם במצרים הוא על השר ששמו מצרים. והוא כמדובר למעלה על כי היה ה' את יוסף כי שרתה שכינה עליו ואל תחושו פן לא יאמין הקודם מק"ו כי הלא גם תגידו את כל אשר ראיתם והוא אשר ראוי בהסתכלם בפניו כי צדיק וישר הוא והוא אשר כתבנו באומרו גשו נא אלי ויגשו שהיה להסתכל בפניו שהי' אנפי שכינתא וכוונתו לו' אם יפלא בעיניו האמין שכבודי הוא על השר יאמינוהו ע"י שהגידו אשר ראיתם בפני באמת באמור כי אשר צלם אלהים בפניו יצדק בו השתרר גם השתרר על שרי מעלה באשר ה' אתו וכל כך יאמין ע"י כך כי מיד והורדתם את אבי הנה כי בא יבא ולא יאחר.

ויהי כראותו כי כל זה איננו שוה לשידברו אתו. בקש לעשות הוראה שיכירו בה כי לבו שלם אתם שעל בנימין בכה על צוואריו הוא על צרת זרעו כאשר נבאר ולא על מה שהצר לעצמו. גם לא נשק לו ואל כל יתר אחיו נשק ובכה על צרת עצמם וכאשר נבאר בס"ד ועל ידי כן דברו. והנה הקשו רז"ל (ב"ר פ' צ"ג) וכי שני צוארים הי' לבנימין. אלא ראה ברוח הקודש שבה"מ שיבנה בחלק בנימין יחרב פעמים והוא כי צואר הוא בה"מ כמו שכתבנו ז"ל על צוארך כמגדל הלבנון:

ועל דרך הפשט יתכן שבכ' על צוארי חללי שבט בנימין כי כמה צוארי חלל נפלו בפלגש בגבעה עד שכמעט תם השבט ובנימין בכה על צואריו העתידים ליפול שלשים שנה קודם ליציאת מצרים שהקדימו הקץ ונפלו ביד פלשתים מאתים אלף מאפרים ומ"ב אלף אפרתים בימי יפתח. וזהו צוארי ל' רבים ומיד וינשק לכל אחיו מה שלא עשה כן לבנימין להורות כי נפשו קשורה בנפשם עם שהיצרו אותו כי הנשיקה פה אל פה היא הוראת חבור נפש בנפש כמבואר אצלינו בספר שושנת העמקים. וגם להסתכל בעצם בפניהם כי לא היו כל העשרה נגד פניו בקרוב על כן נשק לכל אחיו אחד אחד למען יתקרבו לו אחד אחד ואז הכיר כי רעה מעותדת לבא אליהם בעצמם בהתגלגלם בהרוגי מלכות. וזהו ויבך עליהם כלומר עליהם עצמם משא"כ בבנימין שלא בכה רק על זולתו מזרעו והוא מה שרמז להם מתחלה באומרו ועתה אל תעצבו כלומר אך לאחר זמן תעצבו אלא שלא הרגישו הרמז עד כה שגלה להם שהיה בוכה עליהם. וע"כ בראותם כי נכמרו רחמיו אליהם מלבו שהדמעות יוצאות מהלב אז דברו אחיו עמו. וזהו ואחרי כן דברו אחיו אתו:

טז[עריכה]

והקול נשמע כו'. הנה אומרו לאמר הוא משולל הבנה כי הלא הקול עצמו הוא כי באו אחי יוסף אך אין ספק שישאלו בית פרעה מה קול הבכיה הזאת והיה אפשר יאמרו לבית פרעה באו אחי יוסף לבד או שיאמרו באו אחיו ויזכור להם כי מכרוהו ויבכו. והנה הדבר הזה השני עם שהוא אמת לא לאנשי אמת יהיו לפני פרעה אך מן ה' היה כי הקול שנשמע בית פרעה לא היה רק לאמר באו אחי יוסף. וזהו לאמר באו כו' ועל כן ויטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו משא"כ לו שמעו מהמכירה כי לא ייטב בעיניהם:

יז[עריכה]

ויאמר פרעה כו'. אמר להורות כי בעין יפה הוא נותן זאת עשו כלומר מבלי אתן לכם רק כלוקחים משלכם טענו את בעירכם כלומר אשר לכם לרכיבה ולא לטעינה טענו את כולם ולכו באו וכו' ולא יחסר לכם במה לרכוב כי כי הלא ואתה צויתה זאת עשו קחו לכם עגלות כו' ובזה תוכלו לרכוב בהליכה:

ועל פי דרכו אמר שגם העגלות ע"י פרעה לא יהיו רק שהם יקחו להם מארץ מצרים כלוקחים משלהם. אך יוסף ראה כי אינו דרך ארץ רק ויתן להם עגלות ע"פ פרעה ולא שיקחו מאליהם. וגם על אומרו טענו את בעירכם גם זה לא רצה. כי ויתן להם צידה לדרך בצמצום כפי המצטרך בלבד לדרך:

עוד כיוון בשום לב אל אומרו ואתה צויתה כו' ולא צוה שני הדברים יחד כמצוה זו אחר זו. אך הנה היה נכוה בשתי אשות אם אמרתי טענו את בעירכם יאמר יוסף אין כוונת המלך רק שישארו בארצם שאם הוא שיבואו למה יצוה לטעון בעיריהם ודי להם צידה לדרך ומה שמצוה שיבאו הוא לפנים להפיס דעת יוסף. אך לא כן לבו פן יאכלו כל טוב מצרים בהיותם בתוכם ואם אומר שיתנו להם די צידה לדרך לבד יאמרו כי לא בעין יפה אני נותן על כן התחכם לומר תחלה יקחו עגלות להביאם להורות כי טוב לבו בביאתם. ומזה עשה עיקר פתח דבריו ואחרי כן אמר אמור אל אחיך זאת עשוטענו את בעירכם כו' ואל יעלה על רוחך כי לא נתתי בעין יפה אני מצוה וטענו את בעיריהם כי אם לרמוז להם שישארו בארצם בטעונות אוכלם כי הלא כונתי היא וקחו את אביכם ואינו כחוזר בו מאשר אמרתי טענו את בעירכם שהיא מורה שישארו שמה. אך עתה מפני הכבוד אני חוזר ואומר וקחו את אביכם כי אינו כן כי הלא על כן קדמתי כי אתה צויתה מתחלה זאת עשו קחו לכם עגלות לטפכם כו'. ועל ההקדמה ההיא הוא מה שהוספתי ואמרתי טענו את בעירכם. ואם כן אין זה רק לתתי בעין יפה.

והנה עדין היה אפשר לומר אולי אבחר דרכם להביאם פה לראות מה שלוקחים לפרנסתם. מה שהיה בלתי אפשר לראות בהשתלח לעיר אחרת על כן מה עשה אמר אמור אל אחיך כו' ובאו אלי כו' כלומר אלי ולא אל פרעה באופן שלא אוכל לדעת ממך אליהם מה תתן להם. ועוד כי הלא מעתה אני מצוך לאמר להם. ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים ואכלו את חלב הארץ וא"כ גם כי יעשו כן הרשות בידם מעתה. ולהיות כי על ב' דברים היה אפשר ימאנו לשנות דירתם או על הוצאת הדרך לצידה ורכיבה. או על כליהם שימכרו בזול אם לא יוליכום אתם. ואם יוליכם יהיה עליהם למשא על ב' אלה אמר על הצידה טענו את בעירכם אוכל. ועל הרכיבה הנה העגלות ואם על הכלים אל תביאו כלי בתיכם. כי אם ונשאתם את אביכם ובאתם וריבה האת את טפם ונשיהם אך לא את הכלים. ואם ימכרו בזול ועיניכם אל תחוס על כליכם כי הלא טוב כל ארץ מצרים לכם הוא:

כב[עריכה]

לכלם נתן כו'. כתב הר' בחיי ז"ל כי על שמכרו את יוסף והיו האחים חייבים במכירתו עשר פעמים שלשה שקלים שהם דמי עבד הם שלש מאות. וזה ממה שאמרו המוכר עבדו לע"ג קונסים אותו עד עשר בדמיו כלומר בדמי העבד שהם שלשים עכ"ל. וקשה כי הלא לפי זה האחים היה להם לתת ליוסף שלש מאות כסף. ולא יוסף לבנימין:

אמנם יתכן. כי לפי שציער יוסף את בנימין בצער עבדות. באומרו האיש אשר ימצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד לפי שחבב אז בנימין שהיה איש מצרי על כן נתן לו עד עשרה בדמיו. ועל החליפות אפשר כי לאחיו שהפשיטוהו שני מלבושים כמ"ש ז"ל את כתנתו הרי אחת את כתונת הפסים כו' הרי שנים. שילם טובה והלבישם לכל אחד שני מלבושים. דכתיב לאיש חליפות שמלות ואם כן בנימין שאף אם היה בכלל המפשיטים היה נוטל שנים. עתה שאצ"ל שלא היה מן המפשיטים אלא אדרבה אם שם היה היה מונע אם יוכל. בדין הוא שילבישוהו ה' השנים היה לו גם אם היה מפשיט ועל שלא הפשיטו ראוי יעדיף אחד הרי חמשה או לאחיו לאיש חליפות שמלות. שהן בין כלם עשרים כנגד עשרים כסף שלקחו במכור אותו להורות כי מחל. והשיב טובה תחת רעה. ולבנימין שעשה לו ב' דברים אחד שאמר שיהיה עבד ונצטער שנית שהחזיקו לגנב על הראשונה נתן לו שלש מאות כסף עד עשרה בדמיו כמדובר ועל שהחזיק אותו לגנב חמש חליפות מעל' אני על עצמי כאלו חשדתיך שגנבת את עצמי בגניבת גביעי. כי בן נח נהרג על שוה פרוטה כגונב בעליה כי הממון חיי עצמו ואני נקרא שור. על כן חמש חליפות אפרע לך תחת השור. ולאביו שלח כזאת כסף וחליפות כמו שנתן לאחיו ועשרה חמרים מטוב חפצי מצרים ואשר כו'. הנה ארז"ל שהיה ירא יעקב הנקרא שה פן יפדו בו מצרים הנקראים חמורים בזה יתכן הורה לאביו כי טומאת מצרים בעשר כחותיה המשולים לזכרים אדרבה משועבדים תחתיו וגם י' אתונות הם י' כחות שתחתיהם המקבלים מהם להריק למטה. גם הן משועבדים לשירותו וזהו עשרה חמורים כו' ועשר אתונות כו':

כד[עריכה]

וישלח את אחיו כו'. רז"ל פירשו בתנחומא בשלח פרעה ענין לויה. כמד"א ואברהם הולך עמהם לשלחם. וכן תרגום אונקלוס לאלויותהון. ועוד יתכן יאמר פה וישלח את אחיו שליוה אותם וילכו ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך. והוא כמ"ש רז"ל שהבלתי מלוה את האורח כאלו שופך דמים יורה שע"י לויה מסלק רוגז מהדרך:

ובזה יאמר ע"י לויה זו אל תרגזו שלא יהיה לכם רוגז בדרך. או אפשר היא לשון תפלה כאומר יהי רצון שאל תרגזו בדרך וסיפרה תורה שעם היות דרך אנשים הבאים ממרחק אל ארץ מגוריהם כי שם ביתם. שעם שיהיה להם איזה עסק לעשות כל ישעם וכל חפץ תחלת מעשיהם לבקר את ביתם נשיהם וטפם ואחרי כן יתעסקו בשליחותם ומה גם אם בביתם אין לחם להשיב נפש וממרחק יביאו לחמם כי לא יעשו דבר עד ישיבו את נפשם והן כל אלה היו בבני יעקב בשליחות יוסף אל ארץ מגוריהם כי היה הדעת נוטה יעשו עיקר לפקוד כל איש את ביתו וילדיו אליהם ישברו לשבוע לחם להחיותם ברעב ואחרי כן יטפלו בשליחות יוסף אל יעקב. אמר כי כל כך היו להוטים על בשורה טובה יבאו לבשר את אביהם כי מאז עלו ממצרים. וכאשר באו אל ארץ כנען כי שם ביתם כל ישעם וכל חפץ לא היה רק אל יעקב ואליו הלכו דרך ישרה לבשרו קודם כל דבר. וזה אומר ויעל כו' ויבאו אל יעקב אביהם:

כה[עריכה]

ויגידו לו כו'. הנה השומע בשורה טובה פתאום מהחביב לו מסתכן. כמעשה דאשתו דחנינא בן חכינאי שבא בעלה פתאום וסוי לבה ופרח רוחה. שעל כן רבי חמא בר ביסא דאזל יתיב תריסר שני בבית מדרשות כד אתא אמר לא אעביד כדעביד בן חכינאי. עייל יתיב במדרבא שלח לביתיה כו'. והן זאת היה עם לבב השבטים. לאמר אם פתאום נאמר לאבינו יוסף חי ישתומם ויסתכן ע"כ מה עשו התחילו בהגדת דברים מתייחסים. כדי לבא מענין לענין באותו ענין ויהי סוף הדבר הודיע אותו עוד יוסף חי וזהו ויגידו לו לאמר. כלומר הגידו לו הגדות בהכנה והקדמה כדי לאמר אחרי כן עוד יוסף חי. וגם לא הפליגו בשררתו לומר שהוא אדון. כמאמרו אליהם. שמני אלהים לאדון רק מושל בעלמא לבל יבטיח בגודל הבשורה. ועל ידי כן ויפג לבו. שהומר ונתחלף לבו המר. ונשתנה מן הקודם. ומה שנשתנה מעט בלבד ולא סוי לביה ופרח רוחיה מגודל הבשורה. עם הקדימם ההקדמות האמורות הלא הוא כי לא האמין להם כי אלו היה מאמין בעצם היה מסתכן. אך לאט לו הוסיפו וידברו אליו את כל דברי יוסף שהם דברים מסויימים כי הוא יוסף. כענין מנין רד"ו שרמז שהגיע ענין יעקב לרדת. ושימהר טרם יורידוהו בצער אל פרעה. וענין ארץ גושן. ושיבא מזונות על ידי השכינה ולא על ידי השר הכל ככתוב למעלה. שהם הוראות היותו יוסף כי בלעדו לא ידע בדברים האלה. וגם נתוסף על זה. כי וירא את העגלות כו' אז ותחי רוח יעקב ושרתה עליו רוח הקדש. אז ידע בודאי כי יוסף חי כי עד כה נסתלקה ואין זה כי אם שאמת הדבר. אז ענה ואמר רב עוד יוסף בני חי. לומר הלא כמוסיפים על בשורת חייו אמרתם לי וכי הוא מושל כו'. אמר רב ודבר גדול הוא בעיני מה שיוסף חי. גם כי לא ימשול על גוי ועל אדם. כי לא אחוש על זה והיות ראותו העגלות סימן ליישב דעתו. אמרו רבותינו ז"ל ב"ר (פרשה צ"ד) כי זכר מה שהיה עוסק עמו בעגלה ערופה כשפירש ממנו. והנה עדיין יראה שאינני שוה להאמין. כי אדרבא אם היה בלתי מאמין להם כי יוסף חי מה שיזכור עת פרידתו יקשה את לבו אז יותר. אך אחשבה לפי דרכם במה שכתבנו למעלה כי יעקב היה מסתפק אם הגיע שנאתם עד המיתו. כי בפניו לא היה מראים השנאה והקנאה כאשר בפני יוסף עצמו ולבלתי חשוד אותם לא אמר לו בפירוש הראית באחיך שהגיע שנאתם וקנאתם עד שערי מיתתך. אך מה עשה בעת עלה על רצון יעקב לשלחו. הקדים ועסק על ענין עגלה ערופה הנעשית כי ימצא חלל באדמה. לרמוז לו באמור אליו ילך שכמה אם יחוש אולי יקראנו כך שימצא חלל באדמה. שאם ידע עם לבבו כי לבבם למרע יחוש. ולא חש כל כך היה חפץ במצות אביו כאמור כי הולכי בדרך מצוה אינו נזוקים. ועל כן בראות יעקב את העגלות זכר את אשר רצה לעשות מצות אביו. לא חש אל רמז עגלה ערופה וא"כ בודאי כי על לכתו בדרך מצוה שלא נסתכן והוא חי. ובכן ע"י כך נתקרבה האמנתו. והוסר עצבות ממנו המונע השראת רוח הקדש. ובזה ותחי רוח יעקב אביהם:

ובשום לב אל מלת אביהם שהיא מיותר. ואומר יעקב בסוף פסוק זה. ואומר ישראל בראש פסוק שאחריו יהיה כי עד כה היה לב יעקב בלתי ישר עמהם. ומה גם עם יהודה שהיה חושד שטרפו אך בהיות שעל ידם שבה רוח הקדש אליו ומה גם במ"ש ז"ל (שם) כי ראה את העגלות אשר שלח יוסף ולא אשר שלח פרעה. כי אותם שרף יהודה שהיתה ע"ג חקוקה בהן שיורה כי צדיק הוא יהודה בלי חשד אז ותחי רוח צד בחינת הרהר עקבה מי שהוא אביהם ונקנה בו עליהם בחינת יושר לבב מעתה וזה שנותו את שמו באומרו ויאמר ישראל רב כו'.

או יאמר על דרך הקודם ויגידו לו לאמר כו' כי הנה שתי בשורות היו יחד בידיהם: (א) היות יוסף חי (ב) היותו מושל כו'. והנה היה יכולים לומר הנה יוסף מושל בכל ארץ מצרים. ובכלל הדבר הוא עודנו חי אך אמרו אם נאמר בשורה גדולה כזו כא' יבהל וישתומם על כן התנכלו לאמר הדבר קו לקו לומר תחלה עוד יוסף חי ואח"כ וכי הוא מושל כו'. וז"א ויגידו לו לומר כי הגידו הגדה אחד כדי לאמר אחרת אחריה. והוא שאמרו עוד יוסף חי כדי לאמר אחרי כן וכי הוא מושל כו'. ויפג לבו נשתנה מאשר היה מר לבב וש"ת איך נשתנה על כי הם. והלא המה האומרים אליו תחלה הכר נא כו'. שהורו כי מת היה לז"א כי לא האמין להם כלומר כי מה שויפג לבו הוא על כי לא האמין להם בבשורה ראשונה כי היה מסתפק בדבר אם היה מת או חי ע"כ היקל עתה להשנו' לבו. ע"י אומר' אליו כי עוד יוסף חי. משא"כ אם מתחלה היתה [ודאי] (האמת) היותו מת בקרב לבו או יאמר ויגידו לו לאמר כו' והוא מה שכתבנו למעלה כי כל צרות המגיעות לגוף הבל המה בערך המגעת אל הנפש כי יותר פוגם עון אחד אשר יעשה האדם באדם מכל מכות רעות ורבות אשר יכהו בגופו. על כן אם חלילה וחם היה נמצא ביוסף עון אשר חטא גם כי יהיה שלם בגופו בשורה רעה תחשב לאביו. אמנם בהיותו שלם בנפשו כי צדיק וישר הוא. גם כי מצאוהו רעות רבות וצרות על בשורה טובה יבא אשר יגיד לו. והנה כתבנו כמה השתדל יוסף להראות' כי עומד עדין בצדקי בהוראת פניו וסיפורי מאמרו. למען יבשרו אל אביהם וכן עשו וזהו אומרו לאמר כו' והוא בשום לב אל מלת עוד המיותרת ומהראוי יאמר כי יוסף חי. אך הנה כתבנו פרשת חיי שרה. מה בין לשון דבור ואמירה להגדה כי הגדה הוא המשך סיפור רב. ובזה יאמר כי המה עשו עיקר מבשורת כשרותו. ואם היו אומרים כי הוא צדיק לא יאמין על כן מה עשו הגידו באורך מאשר ראו והכירו בו מצדקתו. כדי לאמר אליו כי עוד יוסף חי כלומר כי עודנו צדיק נקרא חי. כי הצדיק בלבד נקרא חי כד"א ובניהו וכו' בן איש חי. כי על יד הקדמות הגדתם יבא על נכון אומרם אח"כ כי יוסף חי וזהו ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי ותוספת על זה כלאחר יד הוא וכי הוא מושל כו'. ועדיין ויפג כו' כי היתה האמנתו רפוי' בלבו ע"כ הוסיפו וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם המורים צדקתי ושאלהים עמו וישימהו לאדון לכל מצרים ואשר רוח אלהים בו. ושידע מנין רד"ו ושהוא ידע שעתיד לירד בשלשלאות ולכן בחר שירד עתה בכבודו אליו וכי ישב בארץ גושן מהטעם האמור למעלה. והוראת פניו להם כי כל זה יורה כי צדיק וישר הוא. ולהורות אשר הוא מושל הראה לו העגלות אשר שלח יוסף שהם עגלות מלכות. אז כאשר ראה העגלת המורות אמית' בשורת כי הוא מושל. מזה נתן אל לבו כי גם הבשורה הראשונה כי עודנו צדיק אמת היא שאם לא היה צדיק לא היה מרים ראש. כי היה מזל מצרים מחייב שעבד לא יעלה במעלות. ואז ותחי רוח יעקב כי שמח ושרתה בו רוח הקודש כאשר בתחלה עד אשר לא קפץ עליו רוגזו של יוסף. והוא כי השכינה אשר צרפו להשלים עשרה לגזור בל תתגלה מכירת יוסף שע"כ נסתלק' מיעקב מאז לבל תזדקק לגלות הדבר. עתה שכבר נתבשר מכשרותו עודנו צדיק ולכן לא יתעצב גם כי יודע אליו כי נמכר וגם הם מטעם זה לא יקפידו על כן ותחי רוח קדשו כי חזרה שכינה אליו כי אכן סר מר המכר:

עוד יתכן באומרו בהזכיר שם ישראל בפסוק שאחר זה שהוא להורות כי לא בלבד חזרה אליו בחינת רוח הקודש אשר היתה בו טרם יקרא ישראל כי אם גם מה שהיה בו אחר שבשם ישראל יכנה על כן מעתה קורא אותו ישראל זה שלש רגלים ויאמר ישראל כו'. ולהיות כי כאשר אין פגם כפגם הנפש כך אין מעלה כמעלת הנפש. וז"א רב עוד כו' לומר הלא על בשורת צדקתו הוספתם לומר וכי הוא מושל כו' כי הייתם כמבשרים בעיניכם אז יותר על הקודם ולא כן הוא כי הנה רב על כל מעלה הוא היות עוד יוסף בני חי שהוא היותו צדיק ואם נפרש רב מלשון די כד"א (דברים א') רב לכם שבת בהר הזה יאמר די זה לי גם שלא יהיה מושל על הארץ:

או יאמר הנה דבר רב וגדול הוא. עוד יוסף בני חי וצדיק ואני כמעט קשה להאמין להיותו במקום זמה לכן לא תתקרר דעתי עד אלכה ואראנו. ואכירה בפרצוף פניו אם צדיק הוא אם אין שכן היו מכירים בזמנים ההם כמדובר למעלה והוא מאמר יעקב רואה אני את פני אביכם כו' וזהו אלכה ואראנו.

ובזה יתכן אומרו לפנים ויעל לקראת ישראל אביו וירא אליו. כי הלא כמו זר נחשב יגיד מה שנתראה יוסף אל אביו. עם שגם אביו נראה אליו וגם הכל מיותר אחר שיפול על צואריו ודאי שנתראו פנים. וכן במאמר יעקב אחרי ראותי את פניך ולא אמר אותך שמפרש הפנים וגם מיותר מלת את וגם אומרו כי עודך חי הוא מיותר:

אמנם הנה למה שכל ישעו וכל חפץ יעקב היה לראות פני יוסף להכיר בפניו אם צדיק הוא ועל כן בא יוסף וירא אליו. למען יכיר בפניו כי עודנו צדיק ויכירנו שאם לא כן גם יעקב נראה ליוסף ואז בראות פניו בצלם אלהים קדשים מיד ויאמר אמותה הפעם כו'. לומר אם ח"ו היית מרשיע דרכיך היית מת ב' פעמים. (א) ביציאתו מן העולם. (ב) באותו העולם על היות לי בן בלתי הגון. כמ"ש ז"ל סוטה (דף י') ועל כי ארד אל בני ברעה שאולה שאמר לו הקב"ה אם לא ימות בן בחייך שהוא מצדקת בניו ידע שאין לו גיהנם. ובזה יאמר אך עתה לא אמת רק פעם אח' אחרי ראותי את פניך. הוא צלם אלהים בך שהוא רבוי האת שעודך חי צדיק נקרא חי. או יאמר כמ"ש ז"ל כי אם לא היה יעקב אומר אמותה הפעם היה קשה לפני הקב"ה לומר שימות. ואם לא ששאל לא היה מת ובזה יצדק שאמר הפעם שראיתי בפניך כי צדיק אתה חפץ אני למות להיות עמך.


Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף