אליה רבה/אורח חיים/רנג

אליה רבה ‏ אורח חיים רנג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] [לבוש] לצורך הלילה וכו'. משמע דלצורך מחר מותר ומבית יוסף דאוסר משום שלא ראה מי כתב כן אלא הכלבו עיין שם, ולכך לא כתב בשולחן ערוך לצורך לילה וכן פסק הב"ח, אך מה שתמה על בית יוסף דכלבו לא כתב כך אלא בגרוף וקטום עיינתי בכלבו דף ל"ג שדברי בית יוסף נכונים שכתב זה לשונו מותר להשהות לפי שמסיחין דעתן ועוד שמכסין הגחלים באפר וכו', עד כאן, מבואר דלטעם ראשון אף שאין מכסין מותר. ומכל מקום לדינא מסתבר דאסור דאף שמשהה לצורך מחר מכל מקום כיון שאפשר לגמור בלילה על ידי חיתוי חיישינן שימלך לאכול בלילה וצורך לילה קרינן ביה, ועוד דבלבוש גופיה סימן רנ"ד סעיף ח' מבואר דאסור והא דמהני גילוי דעת בקטום שיש לחלק וכן גבי הטמנה, ועיין בראב"ן סמן של"ח וברמ"א ריש סימן רנ"ז. אך צריך עיון על בית יוסף הנזכר לעיל הא בסימן רנ"ד גבי בצל ובשר וביצה כתב נמי בשם המרדכי וסבירא ליה סברא זו דלצורך מחר מותר ומשמע דמיירי שם בשהייה:

ב

[ב] חי וכו'. פירוש אז שרי ליתנו סמוך לחשיכה ממש אבל אם נתנו מבעוד יום אסור דכבר נתבשל קצת קודם שבת וצריך לסלקו משחשיכה (מגן אברהם). והנה מרמב"ם בפירוש המשנה משמע שכל שלא נתבשל חצי בישולו הוי כחי אבל בחיבורו משמע דכל שנתבשל קצת אפילו פחות משליש אסור וחי ממש בעינן וכן משמע בכל הפוסקים, ועיין בט"ז מה שהשיג על הב"ח שיש לדחות דבריו בקל ומכל מקום לדינא נכון כדפירשתי ולכך קיצרתי, ודקדוקי הב"ח בלאו הכי אינן בזה למעיין:

ג

[ג] ויכול וכו'. משמע דאם לא יכול להתבשל כל הלילה בלא חיתוי הוי אסור וכדלקמן סימן רנ"ד סעיף ח':

ד

[ד] שכסה וכו'. ואין צריך לקטום עד שאינו ניכר שם אש כלל רק בקטימה כל שהוא סגי מיהו צריך שיתן עפר על כל הגחלים (ר"ן), ואפילו הובערה אחר כך שרי ואפילו בגחלים רותם (גמרא) ועיין:

ה

[ה] [לבוש] שלא תוכל וכו'. דוקא בשר אבל ירק וכיוצא בו שיוכל להתבשל אסור כדלקמן סימן רנ"ד סעיף ח':

ו

[ו] שתי כירות וכו'. כן כתב רמ"א וכתב עליו הט"ז וזה לשונו, תמה אני למה הוצרך לכתוב זה דהא כבר כתב דמותר לסמוך לו וזה לא גרע מסמיכה ובגמרא לא אמר זה אלא לאשמעינן דאין משהין על גבי שאינו גרוף אבל על גבי הגרוף מותר אפילו אי הוי אסור לסמוך דשאני הכא דמידלי אוירא, עד כאן. ולעניות דעתי לא קשה מידי דהגמרא דחוי קא מדחי ליה דלא למיפשט בעיא עיין שם, אבל למאי דמסיק דמותר לסמוך אמרינן דזה רבותא יותר דאם לא כן למאי תני להאי לאשמעינן דאין משהין על גבי שאינו גרוף למה נקט לה בכירות מתאימות, וכן רבינו ירוחם דף פ"ט ראיתי שכתב כדברי רמ"א:

ז

[ז] [לבוש] על ידי גריפה וכו'. כן כתב הטור ובית יוסף הקשה עליו לכך סתם בשולחן ערוך כיש אומרים וכן כתב הכלבו ושלטי גיבורים וכל הפוסקים, אך הט"ז תמה והוכיח כן מדקאמר הש"ס כופח חמיר מכירה אלמא דאף בקש וגבבא צריך גריפה דאם לא כן מאי חומרא מכירה, עד כאן. ותימה לתמיהותו דודאי בלאו הכי איכא חומרא דבכירה בגפת ועצים מהני גריפה ובכופח לא מהני ואי לא זכר החומרא הוה אמינא דשוה בכולה מילתא לכירה, ומה שדייק הב"ח מדתנא בקש וגבבא סומכין וכו' משמע בהרא"ש דלא גריס לה אלא הכי גרסינן כופח שהסיקוה בגפת ועצים אין סומכין וכן מוכח בתוס' ד"ה תניא דף ל"ח במה דגרס סומכין ומיירי בגרופה אם כן תיקשי למה בקש וגבבא סמוכין ואין נותנין על גביו אלא דלא גריס לה, וכן משמע במה שכתבו תוס' ונקט גפת ועצים לרבותא וכו' ודו"ק. ועיין בהרא"ש מה דדייק מדנקט סתמא אישתרי וליתא בש"ס דילן:

ח

[ח] [לבוש] הרי הוא וכו'. בכירה ועצים בגפת כן נראה לי להגיה ואפילו הכי קשיא מה לו לתלות בגפת ועצים דגרוף וקטום לימא בקש וגבבא דבכירה דאין צריך גרופה וקטומה (מלבושי יום טוב):

ט

[ט] [לבוש] שפיהם מן הצד וכו'. עוד טעם שרחבים יותר:

י

[י] אפילו הוא גרוף וכו'. בבית יוסף מביא דברי כלבו בשם בעל השלמה דמותר בגרוף וקטום ונדחק הבית יוסף לפרש דמיירי בתנורים דידן שהם ככירה, ותימא דבזה כולי עלמא מודים כמו שכתב הכלבו אחר כך וזה כתב בפלוגתא, ועוד דאם כן הוה ליה לכתוב דמותר בקש וגבבא אף שאינו גרוף וקטום כיון שהוא ככירה, אלא ברור ופשוט דמיירי אפילו בתנור שלהם וסבירא ליה להתיר אף בתנור כשגרוף או קטום כמו שכתב בכסף משנה פרק ג' בשם הרב משה כהן, וטעמא נראה לי דסבירא ליה כאביי בש"ס [שבת] דף ל"ט דמפרש מתניתין דתנור באינו גרוף:

יא

[יא] [לבוש] מפני שהגרוף וכו' כדי להבעיר וכו'. באמת שכן כתב בית יוסף בשם הרמב"ם, אבל לעניות דעתי במחילה לא ירדו לעומק שיטת הפוסקים בזה דהבית יוסף חשב דהרמב"ם וטור סבירא ליה בשוה דבתנור אפילו בקש וגבבא וגרוף וקטום אסור, ולעניות דעתי ברור שדעת הרמב"ם בתנור שהסיק בקש וגבבא מותר בגרוף וקטום שהרי כתב אבל תנור אף על פי שגרף או כיסה או הסיקוה בקש וכו' מבואר דבקש וגבבא דוקא בלא גרוף אסור וכן מבואר להדיא בכלבו, והיינו שכתב טעם דגרוף אסור שאי אפשר שלא תשאר ניצוץ אחד שמא יחתה כדי לבער הניצוצות דעל ידי ניצוץ דגפת ועצים יוכל להבעיר אבל על ידי ניצוץ דקש וגבבא ודאי אין יכול להבעיר ומטעם הנזכר לעיל דר"ן ורבינו ירוחם לא כתבו טעם הרמב"ם אלא טעם משום גזירה דאינו גרוף היינו משום דסבירא ליה דתנור שהסיקוה בקש וגבבא אסור אף בגרוף וקטום, אם כן לא שייך טעם דהרמב"ם כדאמרן ואם כן הלבוש ומגינים דפסקו כטור וכתבו טעם הרמב"ם לא דייקו בזה:

יב

[יב] אסור וכו' עד מוצאי שבת בכדי שיעשו כמו בעבר ושהה, (מלבושי יום טוב). וכן משמע בהגהות אשירי והסכמת מגן אברהם דאסור אפילו לאחרים וכפירוש הש"ס דעבר ושהה עדיין בהגהות מרדכי וצריך עיון:

יג

[יג] החזיר כותי לצורך ישראל:

יד

[יד] החזירם ישראל בשוגג. ונראה לי בזה דלאחרים שרי מאחר שהגהות אשירי מסתפק אפילו לו מאחר שהיה מבושל קודם (מגן אברהם). ונראה לי דהגהות אשירי לטעמיה דסבירא ליה כיש אומרים דכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר לשהות אבל לסברא זו פשיטא ליה דאסור במצטמק ויפה לו:

טו

[טו] [לבוש] חצי בישולו וכו'. החמיר כדעת רמב"ם אבל ראיתי הגהות מיימוני פרק ג' ורבינו ירוחם וריא"ז בשלטי גיבורים ומגיד משנה וברטנורה פרק א' וספר צידה לדרך ורש"ל בביאוריו פסקו כרש"י וטור שהוא שליש בישולו. והנה במגיד משנה פרק ג' כתב שדעת הרשב"א דאפילו תבשיל שלא הגיע לשליש בישולו משהין אותו על גבי כירה גרופה, והקשה לחם משנה הא כתב אחר כך והרשב"א כדעת אחרים כלומר דמאכל בן דרוסאי משהין על גבי כירה גרופה, ותירץ דנראה להגיה דצריך לומר הרא"ה במקום רשב"א, עד כאן. ולא ירדתי לסוף דעתו דמבואר במגיד דרשב"א כדעת אחרים דמשהין כמאכל בן דרוסאי על גבי כירה שאינו גרופה והם דעת יש אומרים הללו אבל בגרופה משהין אף שלא הגיע למאכל בן דרוסאי:

טז

[טז] אם שכח וכו' ולא הגיע וכו'. נראה לי דמכל מקום אם החזירו ישראל בשוגג כל שמצטמק ויפה לו אף שהגיע למאכל בן דרוסאי אסור שהרי הגהות אשירי כתב דין החזירו דלעיל ועיין ס"ק י"ד:

יז

[יז] שהוא מגולה וכו'. פירוש שאין הקדירה מכוסה בבגדים אף שתנור סתום שרי, ובהגהות מרדכי פרק כירה משמע דאם נוגע באש אף שאין מכוסה אסור וצריך עיון:

יח

[יח] מותר לישראל וכו'. דוקא כשעומדות על גבי גחלים אבל אם מונחים סביבה הקדירה כתב המרדכי פרק ד' דאסור לישראל להסירו משום שמחתה ומבעיר העליונות ומכבה התחתונות ובהגהות מרדכי כתב דאפילו לומר לכותי יש ליזהר מיהו בהגהות מרדכי פרק ו' כתב דמותר על ידי כותי (מגן אברהם), משמע מדבריו דגם המרדכי מתיר על ידי כותי וליתא דאם כן למה הוצרך המרדכי שם לכתוב דאם סילקוה כותי אין לאסור התבשיל אלא מוכח דאסור לומר לכותי וכן כתב אגודה להדיא וכן מפורש במרדכי עם מהר"מ טוקטין גם בגדולת מרדכי סלקא אדעתיה דהמרדכי מתיר ותימא עליו ומכל מקום כתב שם דאסור וכן מצאתי בביאורי רש"ל וסמ"ג ומסיק שם דאסור, ועיין בראב"ן סימן של"ח וצריך עיון ועיין סוף סימן רנ"ט. כתב באגודה שם ואם הוציא הכותי הרגיל בכך מעצמו אין לאסור לאכלו, עד כאן, ומשמע דאם אומר לו ישראל אסור לאכלו, וממרדכי משמע לכאורה דאף אמר ישראל מותר לאכילה, ואפשר דאגודה אורחא דמילתא נקט, גם צריך עיון דבכלבו דף ל"ג כתב חררה שטמונה בגחלת מותר לטלטלה כמגולה קצתה ואף על פי שמכבה לפי שאין מתכוין ולא פסק כרש"י, עד כאן, ומזה קשה נמי על בית יוסף סוף סימן שי"א דכתב דאין היתר בטמונה:

יט

[יט] רותחת וכו'. שהיד סולדת בו דלא כעולת שבת, ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי כמו שכתב סימן שי"ח סעיף ט"ו דלא כב"ח (מגן אברהם). ואינו נכון דבסימן שי"ח מיירי להדיא לסמוך אבל על גבי כירה אפילו לא נצטנן לגמרי אסור ובהכי מיירי הב"ח ועיין שם:

כ

[כ] ועודה בידו שלא וכו'. נראה דבכוונה שינה מלשון השולחן ערוך שכתב ולא להורות דכל שלא הניחה על גבי קרקע אף שהניחה על גבי מטה או תלאו במקל או פינה ממיחם למיחם עודה בידו קרינן ליה ומותר וכן דעת בית יוסף ולא כרמ"א דסבירא ליה לאסור אלא דלא הוה ליה להזכיר עודה בידו כלל ויש לחלק:

כא

[כא] [לבוש] כל זמן וכו'. משמע אם דעתו להחזיר אחר שיצטנן אף שחוזר כשהוא רותח אסור וצריך עיון:

כב

[כב] [לבוש] או על כיסוי וכו'. בעולת שבת השיג על הלבוש דאף שממלאה חלל הכירה בלא כיסוי דעת השולחן ערוך דמיקרי על גבה עיין שם, ולא קשה מידי דהא לשון לבוש כלשון הטור ואפילו הכי פירש הב"ח דמיקרי על גבה עיין שם כיון שכתבו מלבושי יום טוב ומגן אברהם בשם שלטי גיבורים דכירות דידן אין להם חלל ותוכה ועל גבה אחד הן ומותר ובעודה ביד וכו' חזר ושנאו משום סיפא:

כג

[כג] ודוקא וכו' אפילו סמוך וכו'. רמ"א כתב זה אחר שהביא יש אומרים דכל שהוא סמוך לחשיכה וכו', אבל הלבוש כתבו שלא כסדר מיהו בשלא נצטנן לגמרי אפילו בשבת שרי כדלקמן סימן שי"ח סעיף ט"ו:

כד

[כד] [לבוש] אפילו לתוכן הואיל ועממו הגחלים. והן דברי הכלבו ורבו לא כתבו לפי שהבית יוסף פיקפק על זה ועיין בהגה"ה שבסוף הסימן (מלבושי יום טוב). ותמיהני הא כתב רמ"א דברי כלבו בסעיף ה' והם יש מתירין שכתב לבוש סעיף ד', וצריך לומר דכוונתו שלא כתב רמ"א ונוהגין להקל. אך על הלבוש קשה דהכא סתם להקל ובסעיף ד' במחלוקת, גם הכא משמע דאפילו הטמינו בו שרי ולקמן משמע דוקא בלא הטמינו, ואפשר דהכא קאמר מנהגא ולקמן כתב דינא:

כה

[כה] על גבי קרקע מותר וכו'. רבו כתב שכן נוהג ושטוב להחמיר (מלבושי יום טוב). ולי נראה דלבוש בכוונה לא כתבו משום שכתב קודם ותנורים וכו' ונוהגין להקל וכו' ודו"ק:

כו

[כו] [לבוש] תנור שאינו גרוף וקטום. אפילו גרוף וקטום הוה ליה למימר וכדלעיל ולכן נראה לי שהוא טעות סופר ובמקום שאינו צריך לומר אפילו (מלבושי יום טוב), ובמקום דמותר מותר להחזיר אפילו לסתום פי התנור בדף אחר החזרה דסתימת הדף לא מיקרי הטמנה (ט"ז):

כז

[כז] [לבוש] ודוקא וכו'. נראה דהרא"ש מפרש מתניתין לא יתן עד שיגרוף לא יחזור אבל לשהות מותר היינו כשנתבשל כמאכל בן דרוסאי וכן מכל שכן כשנתבשל כולו, ומאי דנקט עד שיגרוף דמרמז נמי על כשיש שהות קאי על נתבשל כל צרכו והב"ח כתב דאינו יודע ליישב משנתינו לדעת הרא"ש ולעניות דעתי מיושב:

כח

[כח] סמוך לברכו וכו'. ובגמרא סוף פרק במה מדליקין כתבו רש"י ור"ן שמותר להדביק פת בתנור סמוך לברכו אם יש שהות ביום שיקרמו פנים קודם שתחשך וכל שכן שיש להקל הכא (מגן אברהם). ואינו ראיה דהכא החשש שילמוד היתר מן סמוך לחשיכה שאני מה שאין כן התם החשש שמא ישכח, גם הא נתבשל כל צרכו גרע מלא נתבשל, ועוד דיש לפרש בגמרא שוהה כדי להדביק היינו ששוהה נמי כדי שיקרום קודם שיתקע שהוא כמו התחלת ברכו וכן משמע קצת בב"ח סימן רנ"ו, ודברי רש"י ור"ן אפשר לפרשו בדרך זה:

כט

[כט] [לבוש] ונוהגין להקל וכו'. קאי למעלה אסמוך לחשיכה וכן משמע ברמ"א וכן מבואר בלחם משנה פרק כירה:

ל

[ל] אין היד סולדות וכו'. ואם כן לפי מה שכתב בסימן שי"ח סעיף ט"ו דאם לא נצטנן לגמרי אין בו משום בישול גם כאן שרי ובלבד שלא יגוס בכף (מגן אברהם). וצריך עיון לקמן, גם אפשר לפרש קצת לא נצטנן לגמרי היינו שעדיין יד סולדת בו אלא שאין רותח כמו שכתב שם בס"ק י"ב, מיהו יבש כגון קטניות בלא רוטב אפילו נצטננו לגמרי שרי ליתן עליהם רוטב רותח כמו שכתב סימן שי"ח ס"ד:

לא

[לא] [לבוש] סותמות וכו'. ואם כן יש לומר שעל גבי תנורים שלנו שרי ליתן אפילו האש בתוך התנור כיון שיש מעזיבה המפסיק בין האש ובסוף סימן זה משמע דבעינן שיניח דף או שום דבר על התנור להיכרא וכל זה כשהתבשיל חם:

לב

[לב] [לבוש] ואז ישים וכו'. השמיט התנאי שכתב בשולחן ערוך שלא יניח הקדירה על גבי קרקע משום דרמ"א שנוהגין להקל אף אם נתנה על גבי קרקע אך קשה דלעיל כתב וטוב להחמיר:

לג

[לג] [לבוש] חדשה וכו'. ולא דמי לסוף סימן תק"ב דהכא גרע כיון שהקדירה ריקנית כמו שכתבו התוס' ובית יוסף שם:

לד

[לד] [לבוש] אסור להניחו וכו'. כן כתב רמ"א, ותמיהני דלפי מה שכתב בסימן רנ"ז סעיף ד' נראה דשרי (מלבושי יום טוב), ולטעם שכתב דרכי משה זה לשונו, דגרע מלהחזיר לכירה דזהו כתחילת הטמנה הואיל ולא היה מבעוד יום, עד כאן ולא קשה מידי, מיהו מצאתי כתב ר"א היה מתיר להושיב החמין כשהוציאו מן התנור בכרים ובכסתות רא"ק, עד כאן, והט"ז כתב אם פתוח מלמעלה מותר דלא הוי דרך הטמנה, עד כאן, ולא משמע קצת הכי מדרכי משה הנזכר לעיל ומשמע אפילו אם עדיין חם אסור:

לה

[לה] [לבוש] כמבשל. מה שהשמיט כאן כתבו בריש סימן רנ"ח:

לו

[לו] [לבוש] שלא נצטנן וכו'. ואפילו בדבר שאין בו מרק אסור אם נצטנן דהוה ליה כמניח לכירה לכתחילה בשבת (מגן אברהם). ויש מחמירין וכו'. עיין ס"ק כ"ד כ"ה:

לז

[לז] ואם עשה כן וכו'. פירוש שציוה לכותי לעשותה לכך אסור אפילו נצטנן משום קנס כמו שכתב הרשב"א, מה שאין כן אם עשאו הכותי מעצמו אין לאסור כשנצטנן, ואפילו כשעדיין חם יש להתיר לרמ"א בסימן שי"ח סעיף ד' כשנתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו אבל על ידי אמירה נראה לאסור בכל זה ואפילו בדבר שישראל עצמו מותר לעשות כדלקמן סימן שי"ח סעיף ט"ו, ומכל מקום אם ציוהו לכותי להדליק אש להחם אסור המאכל:

לח

[לח] [לבוש] מותר לאוכלו וכו'. משמע אפילו בציוה לכותי לחממו:

לט

[לט] ונוהגין וכו'. הט"ז האריך לחלק על היתר זה, ולעניות דעתי יש לסמוך על רמ"א וראיותיו יש לדחות דמה שכתב מטור יו"ד סימן קי"ג לענין בישולי כותים דחיישינן שמא כיוון גם לבשל בשר הא הרבה פוסקים חולקים שם על הטור ולכבוד שבת ודאי יש לסמוך עליהם, גם שאני הכא דעיקר עשיית אש ידוע שהוא לחמם בית החורף מה שאין כן התם שמא עיקר כוונתו לבשל בשר, ועוד דבאמירה לכותי קיל יותר משאר איסורי דרבנן כדמשמע במגן אברהם, ומה שהקשה הא כל מה דאסור על ידי ישראל אסור גם כן על ידי כותי אפילו דיעבד ולמה נחלק כאן לא קשה מידי כיון דעשיית אש הוא בהיתר הוי כמו אחד נתן קדירה ואחד האור דאפילו בישראל פטור הנותן קדירה רק אסור בעלמא הוא ובכותי לא שייך למיגזר בזה והוי שבות דשבות:

מ

[מ] [לבוש] עיקר כוונתה וכו'. מזה נראה לי היתר שאם נתן הכותי מים לתוך הקדירה הקבוע בתנור ונתחממו שמותר לישראל ליהנות מהם להדיח בהם כלים דהא אין כוונת כותי לחמם המים אלא שלא יבקע הקדירה, ואפשר דאפילו נתן כותי המים אחר שהסיק התנור דשרי מטעם זה אבל ישראל אסור ליתן המים אפילו קודם שהסיקו דהוי פסיק רישא (מגן אברהם). ומכל מקום לומר לכותי נראה לאסור אחר שהסיקו:

מא

[מא] [לבוש] אין להתיר וכו'. ואם אין בו מרק אין לאסור על ידי ישראל אם לא אפשר על ידי כותי ואפילו צונן, ואם התנור כבר מחומם אין להתיר אפילו על ידי כותי, ובתבשיל צלי שאין שם מרק יש להקל (עולת תמיד). אבל במגן אברהם סימן שי"ח סקי"ז כתב דאסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלי רוטב דיש צלי אחר בישול ודבר שנצלה מותר ליתנו אצל האש אפילו נצטנן דאין צלי אחר צלי והוא הדין האפוי:

מב

[מב] חמין וכו'. פירוש שלא נצטננו לגמרי כדלקמן סימן שי"ח סעיף ט"ז:

מג

[מג] אצל תנור וכו'. ועל התנור עיין לעיל ס"ק ל"א כתב איגרת הרמב"ם קדירה של דייסא שמשהין אותה על גבי כירה בשבת למחר כשמורידין אותה מותר להגיס הרבה ולערב ולהכות בעץ פרור על צידי הקדירה או בתוך הקדירה עד שיתערב הבשר והמים ותסמך ותעשה כולו גוף אחד:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.