אליה רבה/אורח חיים/רמ

אליה רבה ‏ אורח חיים רמ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] שלא יהא רגיל וכו'. בשל"ה דף ק"ב הזהיר ללמוד סימן זה, ובאבן העזר סימן כ"ה ופרק י"ד מראשית חכמה בשער הקדושה הרבה פעמים שיהיו שגורים בפיו בעל פה. כתב שיירי כנסת הגדולה נהגנו פרישות בעצמינו שתי לילות של ראש השנה דאפשר מלך יושב על כסא דין ויבוא אדם לשמש מטתו ואולי יכוין להנאותו ויהיה לו למוקש ומזה הטעם דמי שנזהר בזה בעשרת ימי תשובה תבוא עליו ברכה, ובליל הושענא רבה ושלושה ימים קודם חג השבועות וכל שכן לילי חג שבועות עצמן, ומראש חודש אב עד ליל י"א באב, ואף אם נדחה תשעה באב עד י' ראוי למנוע בליל י"א כדין בשר ויין, עד כאן. וכתב עליו עולת תמיד ודבריו לא נראין להוסיף על דברי חכמים זולת ליל שביעי של פסח כתבו חכמי האמת ליזהר. ומגן אברהם כתב אין לשמש מטתו בליל ראשון של פסח וליל שבועות וליל שמיני עצרת, אם לא בליל טבילה (כתבים), ומבעל הטורים פרשת כי תצא משמע הכל להיתר זה לשונו, ושמח את אשתו מנין ימים של ושמח חייב בתשמיש המטה שהם כל ימות השנה חוץ יום כיפור. עוד כתבו כשמתעורר בקישוי האבר בחלומו יזהר שלא יבעול אז חס ושלום כי הבנים שיצאו על ידי קישוי ההוא יהיו פגומים ואף אם היא מעוברת מוליד רוחין בישין, גם יזהר האדם כשיוצא מבית הכסא שלא ישמש מטתו כל אותו שעה, וכתב בסדר היום ונראה לי דוקא בבית הכסא קבוע שיש לו מקום ומושב, אבל במקום אחר דרך ארעי לא. דע כי העונה צריך לקיים אף בימי העיבור ומניקה ומי שנוהג לטבול לקריו ויש זמן הקור אם היא מוחלת פטור מעונה כיון שהיא מעוברת או מניקה:

ב

[ב] ועונות תלמידי חכמים וכו'. היינו הבריאים אבל החלושים כח אינם חייבים רק לפי כוחן, עולת תמיד, וכן משמע ברמב"ם פרק ה' מהלכות דעות, ובש"ס פרק חלק דף ק"ז אמר רב אפילו בשעת חליו של דוד קיים שמונה עשרה עונות, ועיין באבן העזר סימן ע"ו סעיף ג', דבכל דיני עונות דאם אינו בריא אינו חייב אלא לפי שאומדים אותו שיכול לקיים. כתב בספר דרך חכמה בשם התיקונים דכל האזהרות חז"ל מערב שבת לערב שבת הוא במשמש לשם הריון כי צריך לבנים כדי להמשיך לההוא טיפה נשמה קדושה עליונה ואם כבר אשתו מעוברת או מניקה בטלה טענה זו, עד כאן. אבל בשל"ה דך ק"ב כתב בשם המקובלים דאף שאין אשתו מתעברת מכל מקום מעורר למעלה ומשפיע נשמה, ועל כן יש היתר לשמש מטתו עם אשתו אף שהיא כבר מעוברת או מניקה או עקרה או זקינה כי מתהוו מזה נשמה קדושה, עד כאן. לפי זה משמע קצת דלעולם יש ליזהר דוקא מערב שבת לערב שבת, וכן משמע מסתימות הש"ס וכל הפוסקים, ועוד דמשמע דעונת תלמיד חכם הוא דומיא דעונות הטיילים ופועלים ואינך. כתב בתשובת בנימין זאב ושמרו בני ישראל את השבת ראשי תיבת ביא"ה, עד כאן. כתב האר"י זכרונו לברכה דליל יום טוב וליל ראש חודש דינם כליל שבת, אבל במגן אברהם כתב שבחול צריכין לעסוק בתורה והוא הדין בראש חודש ויום טוב, ואל יאמר אדם אעשה עצמי כתלמיד חכם כי כתיב ועונתה לא יגרע, עד כאן. ובלבוש אבן העזר שם תלמיד חכם שתורתו אומנתו ומתשת כוחו. כתב מגן אברהם הטיילים וכו' אפילו הם בני תורה, עד כאן, והיינו דמכל מקום אינן תלמידי חכמים. ומה שכתב השולחן ערוך ולבוש ואינן פורעין מס לכאורה סותרים למה שכתב באבן העזר סימן ע"ו, ויש לומר ומה שכתב ולנין בבתיהם צריך לומר דרבותא קאמר השולחן ערוך והוא הדין באין לנין, אבל בלבוש צריך לומר דדוקא נקט אבל באין לנין עונתן לשמונה ימים כדאיתא באבן העזר, ובזה ניחא קושיות מגן אברהם ודו"ק:

ג

[ג] ובליל טבילתה וכו'. בעולת תמיד הוכיח מזה דאם על פי סיבה עבר ליל שבת ולא קיים עונה דאין צריך לקיים העונה כי אם כשבא שבת אחרת, דאם לא כן מאי צריך לאשמעינן תיפוק ליה דכבר עבר העונה, עד כאן. ואין זה הוכחה דבנידתה אינה חייב בעונה, אבל כשהיא טהורה ולא קיים עונה אפשר דצריך לקיים:

ד

[ד] לדבר מצוה וכו'. ביבמות דף ס"ב קאמר טעמא דמטרדי, ופירש רש"י דטריד במצוה, אי נמי מטריד בתשמיש ויבטל ממצוה, עד כאן. ועיין בסימן רמ"ח וריש סימן תט"ו וריש סימן תקל"ו, והב"ח כתב דלמשא ולמתן נקרא רשות, ועולת תמיד דקדק כן מדבריו, ולא עיין שפיר דכתב כן להדיא:

ה

[ה] משביע רעב וכו'. פירוש מרבה תאוותו וכן פירש רש"י בחלק דף ק"ז, אבל בסוכה דף נ"ב פירש רש"י רעב גופו חסר כח ורע לעת זקנה:

ו

[ו] יהא בנידוי וכו'. פירשו תוס' פרק כל היד אינו מנודה לעצמו אלא ראוי לנדותו, וכן כתב רשב"א ורמב"ן ור"י, ובאבן העזר סימן שכתבו שולחן ערוך ולבוש בנידוי הוא יושב, דמשמע הוא מנודה מעצמו יש לומר דהתם כשהוציא זרע מיירי, אבל הכא שהתקשה לדעת כל שאין מוציא זרע אינו מנודה מעצמו אלא ראוי לנדותו, ועיין בלחם חמודות פרק כל היד, ועיין לעיל סימן ג' ס"ק ט"ז, ועיין בשל"ה דף צ"ט מתשובה זו. עוד הזהיר שלא ישכבו שני בנים זכרים במטה אחת ולא אצל בחור זר וכן פסק חלקת מחוקק סימן כ"ד. עוד הזהיר בשל"ה להשיא נשים לבנים בבחרותם קודם שיבואו לידי הרהורים ואחר כך ילמדו בטהרה. עוד הזהיר שלא ישב החתן אצל הכלה. עוד כתב שלא ישכב החתן אצל הכלה עד הלילה שרוצה לבעול. עוד כתב ראיתי מאדם כשר שהיה נוהג לטבול ביום שטבלה אשתו כדי להמשיך קדושה למעלה בעת הזיווג:

ז

[ז] [לבוש] מן התורה וכו'. לאו דוקא אלא אפילו מדרבנן אינו ממזר כדאיתא באבן העזר סימן ד', אלא כלומר אף על פי שהתורה הכשירתו ואינו ממזר, מכל מקום הולד פגום, וכן כתב רש"ל:

ח

[ח] שתי נשיו וכו'. כתב בספר בעלי נפש יש שואלין אם כן יש משבטים שהם בני תמורה שהרי יעקב לרחל נתכוין ונזדמנה לו לאה. יש לומר עדיין לא ניתנה התורה ולא נאסרו בדקדוקי מצוות, אי נמי אפשר שלא נתעברה בלילה ההוא, עד כאן:

ט

[ט] [לבוש] שעשתה כן וכו'. אף שאמרה אלי תבוא, מכל מקום הוא לשון נקיה שסובל פירושו תבוא אלי לחדרי דהוי לה לומר עמי תשכב כמו שנאמר לכן ישכב עמך הלילה, אבל חצופה הוא שמפרשת בדבריה התשמיש, (פרישה). וברמב"ם פרק ט"ו מהלכות אישות זה לשונו לא תתבע תשמיש בפיה ולא תהיה מדברת בעסק זה, עד כאן. ומי שתובעתו ידבר הוא עמה תחילה על התשמיש שאם היא תתבע לא יהיה הבנים טובים, ספר חסידים תקי"ו. כתבו תוס' סוף פרק קמא דנדה דאסור לבוא על הישינה הביאם הבית יוסף ליו"ד סימן קפ"ד, וכן כתב הרמב"ם פרק ה' מהלכות דעות:

י

[י] [לבוש] ולא יהא אדם רגיל וכו'. זה לשון רמ"א באבן העזר סימן כ"ה ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ובא עליה בין כדרכה ובין שלא כדרכה ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה, ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפילו אם מוציא זרע אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך טור בשם תוס', עד כאן לשונו. וסברא ראשונה הוא דעת הרמב"ם פרק כ"א מהלכות איסורי ביאה. וכתב בית יוסף בסימן זה בשם הרא"ש דתירוץ תוספות עיקר דמדקאמר התורה התירתה לו בסתם ולא דקדק לידע אם היה שם הוצאות זרע, אלמא בכל ענין שרי, וההוא עובדא באקראי מיירי, עד כאן לשונו, וכן מבואר בלבוש כאן כדברי תוס' עיקר. ותימא על ר"מ רבקש שכתב בגליון שם דהרא"ש ובית יוסף וטור דחו לסברא שניה ואולי יש טעות סופר בדבריו. ומשמע בדברי רמ"א דאם אין מוציא זרע אפילו ברגיל מותר אלא דבמוציא זרע אסור ברגיל, וכן מבואר בתוס' סוף פרק ארבע אחין וטור בסימן זה, והב"ח באבן העזר שם דקדק מדסיים הטור שם אבל אסור להיות רגיל בכך דאפילו באין מוציא זרע אסור ברגיל, ולא נהירא אלא דמיירי במוציא זרע, וקא משמע לן דאיסורא איכא בדבר, ודו"ק. והנה בספר חרדים האריך מאוד לתמוה על דברי התוס' והרא"ש ומסיק דחייב מיתה אפילו בפעם אחת הביאו של"ה דף כ'. ולעניות דעתי במחילת כבוד תורתו כמה שגיאות וטעות בדבריו אלו. חדא דמה שכתב דהרא"ש דוקא בפעם אחת בכל ימיו התיר לא משמע כן מדברי תוס' והרא"ש והטור ורמ"א שכתבו דוקא ברגיל אסור, משמע באין רגיל אף שתאב הרבה פעמים מותר, וכן מוכח באגודה פרק ארבע אחין שכתב זה לשונו, דלא הוי כמעשה ער ואונן אלא ברגיל לעשות כן שלא תתעבר אבל באקראי וכו', וכן מצאתי להדיא בתוס' סנהדרין דף נ"ח זה לשונו דלא אסור אלא שעושה כך תדיר שלא תתעבר ותכחיש יפיה, אבל אם רוב תשמישו כדרכה אלא באקראי מתאוה לה שלא כדרכה שרי עד כאן לשונו, משמע דאף בהרבה פעמים מותר אם רוב תשמישו כדרכו. והשתא ממילא נדחה מה שתמה על תוס' והרא"ש אי חשיב לבטלה פעם אחת מי התירו, ואם אינו זרע לבטלה פעמים רבות מי אסרו אלו הן הדברים שאין הדעת סובלתן, עד כאן לשונו. ולמאי שפירשתי ניחא דבאמת אינו זרע לבטלה והא דאסור ברגיל היינו משום שעושה כדי שלא תתעבר. עוד הקשה מדאמר בש"ס דלעיל מיניה דר' יוחנן פליג דההופך שולחנו הוה ליה בנין חגרין מהבטן, משמע דבתשמיש הראוי להוליד קאמר ולא מפני אחרת עד כאן דבריו. ואין זו קושיא כמו שאכתוב בשם הזוהר על משמש לאור הנר, ובס"ק שאחר זה אכתוב עוד מזה. גם מה שכתב זה לשונו הרא"ש הקשה על תירוץ הרמב"ם שאם בשלא כדרכה במהירות בלא הוצאת זרע התירו רבי ורב היה להם להזהיר לאותם האנשים מאוד בדבר שהרי בקלות יבוא לידי מיתה, אם כן גם לתירוץ הרא"ש קשה שהיה להם להזהיר לאיש שלא ירגיל, עד כאן לשונו. והדברים תמוהין דהרא"ש לא הקשה זה על הרמב"ם מעולם, אלא הקשה דלמה השיבו רבי ורב מיד לאשה התורה התירתו ולא שאלו אם הוציא זרע דאז יש איסור בדבר, אלא דבאקראי מותר אף שהוציא זרע, אבל לא הקשה כלל על הרמב"ם דרבי ורב היה להם להזהיר שלא יוציא זרע דלרמב"ם ודאי היה נזהר, וכן מבואר בלשון הרא"ש שהבאתי למעלה שאין הפשט כמו שהבין ספר חרדים אלא כדפירשתי הוא ברור. גם מה שכתב דכיון שהביא בטור אבן העזר סימן כ"ה בסוף דברי ראב"ד שפירש בהפיכת שולחן דשוכב כמעשה בהמה, אלמא דסבירא ליה דשלא כדרכה לעולם אסור, עד כאן. ליתא דהא לא כתבו דברי ראב"ד במחלוקות על הרמב"ם והרא"ש, אלא ודאי לא כתבן אלא ללמוד מינה דבלא דעתה אסור כמעשה בהמה, אבל באמת דין שלא כדרכה במקומה עומדת וראיה גמורה מטור סימן זה שכתב על דברי ראב"ד הנזכר לעיל דברי תוס' מבואר דסבירא ליה כתוספות, וכן פסק רבינו ירוחם ואגודה שם. גם שארי דברים שהאריך לדחות ראיית תוס' מש"ס סנהדרין אינו למעיין. ומה שכתב דמשמע מזוהר דחייב מיתה אפשר כיון דבש"ס דילן משמע להיתר לא חשו לדברי הזוהר, מכל מקום יש לירא שמים להחמיר כמשמעות דברי הזוהר, ועוד הא כתב רמ"א שם אף על פי שמותר כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמר לו, ועוד שראיתי דאגור סימן של"ו כתב דמותר לשמש כמעשה בהמה פנים כנגד אחור ודוקא דרך אקראי בעלמא, עד כאן, משמע דשלא כדרכה אף באקראי יש להחמיר. ונראה דכל ביאות הללו הוא דוקא מדעתה וכן כשבועל ושונה דוקא מדעתה, אבל בעל כרחה אף שמתרצה לתשמיש נקרא חוטא וכן משמע בטור:

ס"ק י"א חסר בדפו"ר

יב

[יב] דרך עזות וכו'. קשה הא אסור משום הוצאת זרע לבטלה דהא קיימא לן פרק ארבע אחין כשמהפכת אינה מתעברת, ויש לומר דכיון שהוא דרך מקום התשמיש לא הוי בכלל השחתת זרע, וכהאי גוונא כתב הלבוש באבן העזר סימן כ"ג סעיף ה' באשה שיש לה כאב בבטן, וכן כתב לחם חמודות פרק כל היד. עוד כתב דיש לומר דבדרך זה משמשין פנים נגד פנים אין בכלל זה שאינו מתעבר, עד כאן. ונראה לעניות דעתי ראיה לדבריו מספר החרדים ושל"ה הנזכר לעיל שהקשו על פירוש תוס' שפירשו ש"ס סוף פרק ב' דנדרים חיגרים מפני מה הויין מפני שמהפכין שולחנם פירשו שבועלים שלא כדרכו והקשה הא אי אפשר להוליד בנים בבעילה שלא כדרכה, ולכן כתב שפירש רש"י עיקר שבועלה כדרכה, אלא שהיא מלמעלה והוא למטה, או כפירוש הראב"ד פניו נגד ערפה דוגמת שכיבת בהמה להוליד, עד כאן. ואי אין ראוי להוליד בשני דרכים אלו אם כן אכתי קשה איך נעשה הבנים חגרים כיון שאינה מתעברת אלא ודאי מתעברות. אך תמיהני מזה על הלבוש שם שכתב בפשיטות דבשכיבת מעשה בהמה ודאי לא מתעברה ולכן האריך לדחוק בטעמים דחוקים להתיר לשכב כמעשה בהמה אם יש לאשה חולי בבטן והביאו לחם חמודות עיין שם, ולספר חרדים ושל"ה פשיטא להו דמתעברות:

יג

[יג] נעורים וכו'. משמע אף שאין משגיח ולא ידע שזה משמש מטתו אסור אפילו הוא אילם. כתב עולת תמיד יש להסתפק אי חרש דומה לקטן שאינו יודע לדבר שהוא כבהמה, וכל זה מדינא אבל ממדות חסידות יש ליזהר גם לפני בהמה, כדאמרינן אביי הוו מפריח הזבובים מהמטה, ועוד הרבה חכמים היו נזהרים גם מלפני עכברים, עד כאן. ופשוט דכל זה מיירי בלילה או במקום אפל, וכן כתבו תוס' בנדה דף י"ז:

יד

[יד] מחיצה וכו'. וכתב עולת תמיד דלאו דוקא על ידי בנין אלא אפילו על ידי וילון בעלמא מותר. כתב מגן אברהם דאם יש נקבים וחלונות כעין סריגה אסור עד שיהיו הספרים מכוסין, וממה שכתב ריש סימן שט"ו משמע קצת דשרי, על כן פירש שכתב שם דאין צריך מחיצה רק גבוה עשרה טפחים אף שספרים עומדין מגולה למעלה ממחיצה שרי להשתין דהוה ליה כאילו הוא ברשות אחר, עד כאן. וצריך עיון דהא יש חילוק בין צואה בעששית לערוה בסימן ע"ה סעיף ה' וכן בתשובת שער אפרים סימן קי"ט אוסר מיהו הא דגם בתשמיש מותר במחיצה עשרה טפחים כמו שכתב הטור, ומשמע אף מגולה למעלה וצריך עיון. ודע דאם מגולין למעלה צריך לקשור המחיצה שלא יהא הרוח מניד אותו, אבל כשמכוסה באלו אין צריך, ואפילו במחיצה פחות מעשרה טפחים סגי ומשמע דכן הדין לקמן במחיצה דאור הנר:

טו

[טו] בכלי וכו'. עיין לעיל סימן מ' מזה. וכתב בספר חסידים אסור להזכיר השם וכל דבר שבקדושה כשעדיין שכבת זרע עליו רק ישטוף מים על מקומות שטינף עצמו. כתב בדמשק אליעזר דף שכ"ו המשמש מטתו ואינו רוחץ ידיו מקולקלין ארחותיו פירוש הזרע מקולקל, והוא הדין מי שאינו רוחץ אחר תשמיש אותו מקום, ועיין לעיל סימן ע"ו סעיף ד':

טז

[טז] [לבוש] בבנים זכרים וכו'. כן כתב הטור בסימן זה, ובאבן העזר סימן כ"ה בשם הראב"ד. ואני עיינתי בספר בעלי הנפש גופיה ולא כתב בבנים זכרים אלא בבנים יפים, וכן מבואר מדבר הלמד מענין שהביא עליו בש"ס סוף פרק ב' דנדרים מפני מה בניך יפים ביותר אמר ליה מפני שמגלה טפח ומכסה טפח, ועוד אי השכר בבנים זכרים לכאורה נגד הטבע שכיון שאין משהא על הבטן היא אינה מזרעת תחילה. כתב ר' דוד אבודרהם דף ט"ו נמשל הדבר היוצא ראשון כמו הארץ והדבר השנית הוא הזרע ומה שמזריע הוא יוצא ועל כן כשהאיש מזריע תחילה הוא הארץ וכשבא זרע האשה אחר כך הוא הזרע, ולכן יולדת נקיבה וכן איפכא. עוד כתב בשם ספר התולדות שיש באשה שבעה נקבים שלושה מימין ושלושה משמאל ואחד באמצע, וכשהיא שוכבת על ימין נכנס הזרע באותם של ימין ותלד זכר, וכשהיא שוכבת על שמאל יולדת נקיבה, ואם נכנס הזרע באמצע תלד טומטום או אנדרוגינוס, עד כאן. כתב בשל"ה דף ק"ג כשירצה לזווג אזי הוא והיא יזכרו אבות ואמהות הקדושים והשבטים ויתפללו בלבם שימשוך זה הזרע אחר שבט שלו ואם הוא משבט לוי טוב שיאמר מן ואלה שמות בני לוי בריש פרשת וארא כל הפרשה עד אלה ראשי אבות הלויים למשפחותם וצריך ללמוד בעל פה כי אז אין לו נר, ותמיד יהיה אצל המטה כלי של מים ויטלו ידיהם קודם התשמיש ואחר התשמיש, עד כאן. עוד כתב קודם הזווג יעסוק בתורה ומה טוב שיעסוק בסימן זה, עד כאן. ומה שכתב המחבר חוגרת סינר וכו' אף דבספר חסידים איתא שהיה משמש ערום וכדאיתא באבן העזר בסוף סימן ע"ו, נראה לי דסינר שאני דאינה כל כך מכוסה, עוד יש לומר דבששניהם מרוצים הוי צניעות (מגן אברהם):

יז

[יז] [לבוש] צנוע וכו'. ולא יסתכל, רש"י שבת דף פ"ו. וכתב מגן אברהם ואין להקל אלא לצורך גדול פירוש כשיצרו מתגבר עליו, ובסוף פרק אף על פי משמע דבבית אפל מותר לכתחילה אפילו אינו תלמיד חכם:

יח

[יח] אף על פי שהוא וכו'. משמע אפילו תלמיד חכם, וכן פסק בסדר היום והביאו של"ה דלילה גרע מיום עיין שם, וכן משמע בס"ק שאחר זה, ודלא כעולת תמיד דאישתמיטתיה כל הגדולים הנזכרים לעיל:

יט

[יט] שהפסיק בסדין וכו'. פירש בפרישה לאבן העזר סימן כ"ה דהיינו דוקא על ידי האפלת טלית אלא שבלא מחיצה לא מהני הפסקת טלית וכן כתב רש"ל פרק ב' דביצה סימן ל', וב"ח לקמן סימן תקי"ד ואחרונים, וגדולה מזו דאפילו מבהיק אורו להדיא למעלה מן המחיצה ומן צדדין מותר על ידי האפלת טלית דאין צריך מחיצה גמורה אלא הפסק בעלמא בפני נר. ובשל"ה כתב על דברי רמ"א זה לשונו, אבל האר"י זכרונו לברכה כתב אסור שהנר מאיר והפליג מאוד בסכנת בנים אף בלא עת עיבור, עד כאן לשונו. ולעניות דעתי מודה האר"י באופן שפירשו הגדולים הנזכרים לעיל דברי רמ"א שזכרתי, ואם היריעות שנותנין סביב המטה הם עבות וכבידות ומחשיכין האור אף שאין מחשיכין האור לגמרי לכולי עלמא מותר כמבואר בסדר היום. כתב בסדר היום אם האור הלבנה באה עליהם להדיא אסור, אבל אם נכנס האור דרך חלון ומאיר לבית אין חשש דאין מבהיק כל כך למי שאין עומד תחתיה ממש אם לא שעומד תחת אויר השמים, עד כאן. וכנסת הגדולה כתב שאם אור הלבנה נכנס דרך החלון שהוא שוכב כנגדה אסור, עד כאן. עוד כתב של"ה וכנסת הגדולה בשם סדר היום אם הנר מבית אחר נכנס דרך חלון או פתח להדיא דרך ישר אסור אבל אם האור אינו נכנס ובא דרך ישר להאיר היטב וכו' מותר, נר בתוך לנטירנ"א אסור ונראה לי דהוא הדין כשדולק נר של שעוה בתוך השפופרת, מגן אברהם. אור הכוכבים מותר דלאו אור איקרי, ואם האור מאיר עליהם היטב יש למנוע:

כ

[כ] כרעבון וכו'. בשל"ה נראה שהבין דאף בשאר צרות, וכן בספר בית שמואל סימן כ"ה הבין כן דברי רמ"א, אבל בשיירי כנסת הגדולה כתב ומפרש דדוקא צרות דומיא דרעב כגון על הירקון ועל השדפון והמזונות, אבל בשאר צרות כגון דבר וחרב בר מינן וכיוצא בו מותר וגדולה מזו נוטה שיירי כנסת הגדולה להקל אפילו בשנת רעבון, והביא ראיה ממה שכתבו תוס' בתענית דף י"א דלכולי עלמא לא אסור בשנת רעבון אלא למי שנוהג עצמו בחסידות, עד כאן. ולכאורה לא שייך לשון איסור במילי דחסידות ועיין סק"ד ס"ק ו', אלא נראה פירוש תוס' שכתב שאינו אלא מדת חסידות הוא על אינשי כיוסף וכולי שהיו חשוכי בנים שלא היה לו בת, דקיימא לן באבן העזר בסימן א' דלא קיים פריה ורביה, אבל לשאר אינשי איסור גמור הוא וכן משמע מב"ח וכן מצאתי להדיא בחידושי אגדות שם ובב"ח סוף סימן תקע"ד. ואין לומר דאם כן תיקשי למאן דאמר דאם היו לו שני זכרים קיים פריה ורביה, דיש לומר דלדידיה הכל ממדת חסידות הוא אבל לדידן דקיימא לן דלא קיים פריה ורביה איסור גמור הוא, עוד יש לומר דקודם מתן תורה היה רק מדות חסידות. עוד יש לומר כמו שכתב הר"ן דלשבטים לא היה רעב ובשביל יוסף שהיה יחיד לא היו צריכין לפרוש. ומכל מקום נראה לי שלא לנהוג מדת חסידות לחשוכי בנים וכן כתב ט"ז, והא שכתבו תוס' הכי כיוסף נראה לי דשאני אותו רעב שהיה לו זמן קצוב מה שאין כן בסתם רעב, וכהאי גוונא כתב בגור אריה פרשת מקץ. עוד מבואר שם דמדת חסידות אף בליל טבילה לא, ובספר דרך חכמה כתב בנתיב כ' בשם הזוהר פרשת מקץ דאף בליל טבילה אסור עיין שם, מיהו בחידושי הלכות למהרש"א פירש דברי תוספות כדברי שיירי כנסת הגדולה דאף לכל אדם אינו אסור אלא ממדות חסידות ודבריו סותרים וצריך עיון, ועיין לקמן מה שכתבתי בסימן תקע"ד. כתב בספר בעלי נפש בשנת רעבון אסור בכל אותו מדינה, עד כאן. וכתב הרב אליהו מזרחי פרשת מקץ הא דיצחק משמש מטתו בגרר היינו משום דבאותו מקום לא היה רעב מט"ז בסוף סימן תקע"ד, ותירץ דמשום דקודם מתן תורה היה, ובספר נחלת יעקב פרשת מקץ תירץ דבאותו זמן לא היה ישראל אחר בעולם אלא הוא ורבקה והיו מוציאים מאה שערים:

כא

[כא] ואם ייחדו וכו'. זה לשון מגן אברהם צריך עיון דגם בביתו אסור לשמש אם אין לו חדר מיוחד כמו שכתב סעיף ו', ואין לומר דבאכסנאי אפילו ישן שם אדם אסור דקשה באמת מאי שנא. ויש לומר דאכסנאי אם הוא במקום אחר ואשתו בחדר אחר אסורים ללכת זה אצל זה שמא ירגישו בני בית, אי נמי בית דוקא בעינן ולא סגי בחדר, עד כאן. ועיין לקמן סוף הספר יתבאר דסתם בית היינו חדר, גם תירוץ ראשון דחוק, ויותר נראה דאכסנאי צריך חדר מיוחד אפילו ישן אסור, שאם ינעור יש ביזוי יותר באכסנאי וכן משמע קצת בספר בעלי נפש מקור דין זה. עוד יש לומר דבביתו אם אין שום אדם בחדר מותר לשמש ואין צריך לחוש שמא יבואו אחד פתאום מה שאין כן באכסנאי דאף שאין שם אדם חיישינן שמא יבוא אחד מבני ביתו פתאום, אם לא שייחד לו לבדו. אך תמיהני שלא הביא בית יוסף מה שכתב הרב המגיד פרק כ"א מהלכות איסור ביאה שאין הכרע לזה מש"ס עיין שם, וכן ברמב"ם משמע דלעולם אסור אפילו בייחד בית:

כב

[כב] אלא כשיתעכל וכו'. וכן פירש בכסף משנה פרק ה' מהלכות דעות דכשהוא שבע הולד יהא נוצר מזרע הבא ממותרים עבים ויהיה עב השכל אטום הלב, וכשהוא רעב יהיה הולד חלוש ביותר, עד כאן. כתב הרמב"ם שם לא יהיה אחד מהם שיכורים ולא עצלנים ולא עצבנים. כתב בספר צדה לדרך מי שחלה ונתרפא יזהר מלשמש מטתו עד שיתחזק גופו כי יכאיבהו ויחליאהו ולא ידע כי בנפשו הוא:

כג

[כג] ולא ביום שנכנס וכו'. כתב כנסת הגדולה דוקא ביום אבל לא בלילה דהא מצוה לרחוץ בערב שבת, עד כאן, וכן כתב הב"ח ופרישה באבן העזר סימן כ"ה. וראיתי בשיירי כנסת הגדולה שהקשה לו לפי זה מאי לא לפניהם ולא לאחריהם, עד כאן, ובמה שכתב הלבוש נתיישב דמיירי סמוך לו בין לפניו בין לאחריו, ומגן אברהם כתב דבבראשית רבה פרשה ס"ד משמע בהדיא דביום ממש קאמר. ונראה לי דהרמב"ם מיירי מדרך הרפואה אבל מצד הדין מותר. וכן ביום שנכנס למרחץ, עד כאן, ולעניות דעתי לא משמע כלל בבראשית רבה דאפשר ששמע חלקים באותו שעה והיה צריך לברוח מיד או שאי אפשר לו לבוא בלילה, עיין שם. מצאתי בח"ח פרק המקבל דבזמן (ובימי) הש"ס היו בריאים ולא היה התשמיש מזיק להם ביום יציאתן או רחיצתן, והרמב"ם בזמנו דיבר שנעשו העולם תשושי כח, עד כאן, משמע נמי דמצד רפואה אמר. וכתבו רש"ל וב"ח ופרישה בטור אבן העזר הא דלא יבעול ביום יציאה לדרך דוקא במהלך, אבל ברוכב או יושב בקרון לא, וכן כתב הט"ז:

כד

[כד] שתינוק ישן וכו'. משמע אפילו ישן והוא הדין אם ניעור ושכב להדי רישיה לית לן בה, ובזוהר פרשת ויקרא משמע דאסור, עד כאן לשון עולת תמיד. ותימא דבאגודה פרק ערבי פסחים מבואר דאם ניעור התינוק אפילו להדי כרעיה מותר, ומשמע דסבירא ליה דש"ס ופוסקים דוקא ישן קאמריה, ומשמעות הזוהר שכתב העולת תמיד אפשר דטעמא כמו שכתבתי לעיל ס"ק י"ג דממדת חסידות אפילו לפני בהמה ותינוק שאינו יודע לדבר יש ליזהר, והיינו אפילו אינו במטה זה. כתב בבדק הבית לבית יוסף בשם הזוהר והביא אחרונים דאשה מיניקת לא תזדווג עם בר נש אלא בשעתא דרבייא ניים, ואחר התשמיש לא תניק את הילד עד אחר שיעור הילוך שתי מילין, ועל כל פנים לא פחות משיעור מיל אחת אפילו איכא צערא לינוקא, עד כאן:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.