אליה רבה/אורח חיים/קצז

אליה רבה ‏ אורח חיים קצז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] [לבוש] אינם שביעים וכו'. הפרישה האריך מאוד על דברי לבוש דחוץ מכבודו לא דק שאין הדבר תלוי בתאבתו שבודאי כל אדם תאב לאכול דבר מבושם שהוא טוב וערב אף שהוא שובע הרבה, אלא הדבר תלוי דוקא באם יש לו רשות כגון אמר הב לן וכו', ומה שכתבו הרי"ף ושולחן ערוך מצי למיכל היינו שיש לו רשות לאכול וזה ברור עד כאן דבריו בקצרה. ואני מצאתי בסמ"ג דף ק"י שכתב ז"ל אומדן דעתן אם לא אכלו כל כך שאם היו מביאין להם מיני מעדנים ודבר חביב שהיו עדיין יכולין לאכול מצטרף, עד כאן לשונו. משמע להדיא כדברי לבוש, וכן משמע בבעל הלכות גדולות דודאי כן פירוש דברי הרי"ף ושולחן ערוך ודו"ק:

ב

[ב] [לבוש] לעיל סימן קצ"ג וכו'. כתב מלבושי יום טוב ליתא התם משום חיוב כלל ואדרבה לקמן סימן תע"ט מוכח דדוקא בלילי פסח חייב לחזור אחר שלושה אבל דברי הרא"ש פרק שלושה שאכלו שאם בא חייב ליתן לו, ומשום הכי לא קשיא אדידיה דבפרק ערבי פסחים פסק דאפילו בלילי פסח אין נוהגין לחזור אחר שלושה, עד כאן. ולא ידעתי מאי קשיא ליה על הלבוש דאין ספק דבמקום סימן קצ"ב צריך לומר סימן קצ"ג דבסעיף א' מבואר שם כלבוש דחייבים לחזור אחר זימון, ומה שהקשה מסימן תע"ט נראה לי דלא קשה מידי דהתם קא משמע לן דמצוה לחזור אחר זימון לענות הודו ונפקא מינה שלא יתפרדו אחר ברכת המזון, או אף שלא היה לו לברך ברכת המזון מכל מקום יחזור אחר זימון לענות הודו. עוד יש לומר דמה שכתב הלבוש מצוה לחזור אחר שלושה, ובאמת במעדני מלך שם כתב תימא דבפרק ערבי פסחים הוכיח דאין מצוה לחזור אחר שלושה אלא בלילי פסחים, ואף בליל פסח מסיק דלא נהגו כן עד כאן לשונו. ומכל מקום אנחנו רואין שמתרץ תמיה זו במלבושי יום טוב שהבאתי וסבירא ליה דהוא הדין דאם בא שלושה אצלו חייב לחזור אחריו שיאכל ויזמין אצלו. עוד נראה לי לתרץ עיקר תמיהת מעדני מלך על הרא"ש וקושייתו על הלבוש דבליל פסח אף שאחד אוכל חייב לחזור אחר זימון, לאפוקי בשאר ימות השנה דאין מחויב אלא כשהם שנים כדלעיל סימן קצ"ג ודו"ק. ובעיקר דין זה אני מסתפק ולכאורה משמע בש"ס [ברכות] דף מ"ז מדאמר שמואל אילו מייתי לי ארדיליא וגוזליא לאכול וכו' דלא סגי בחד אלא שניהם בעינן. ואם כן אפילו אחד אומר הב לן ונברך או נטל ידיו והשני דעתו לאכול עוד אין מצטרף השלישי עמהם, אלא דבפוסקים קצת משמע דאפילו כשאחד דעתו לאכול עוד מצטרף, ולפי זה צריך לומר דשמואל קושטא דמילתא נקט וצריך עיון:

ג

[ג] אמרו הב וכו'. והוא הדין כשנטל הכוס לברך אף שלא אמרו הב לן וכו' כדלעיל סימן קע"ט סעיף ג'. אך קשה למה פסקו השולחן ערוך ולבוש הכא בסתם ובסימן קע"ט סעיף א' כתבו דלר"י ולר"ן מותר לאכול בלא ברכה, אף שאמר הב לן ונברך ואם כן גם הכא מצטרף:

ד

[ד] [לבוש] או אפילו וכו'. כתב מלבושי יום טוב מאי אפילו אין צריך לומר הוא כדלעיל ריש סימן קע"ט, עד כאן. ובשיירי כנסת הגדולה תמה הבית יוסף על רמ"א שכתב דנטילת מים אחרונים כהב לן דמי, הא גרע מהב לן, ועיין לעיל סימן ק"א כתבתי בשם הרשב"א דהב לן גרע ממים אחרונים, ואם כן יש לומר דקאמר רמ"א דבדין זה כולי עלמא מודה דשווין הם. עוד נראה לעניות דעתי ליישב דסבירא ליה כמו שכתב הב"ח דאף באמר הב לן ונברך מצוה שיחזרו לאכול ונוטלין ידיהם ויברכו המוציא כדי שיזמינו עמו, ולזה כתב דנטילת מים אחרונים דמי להב לן דאף שפסק בסימן קע"ט דאסור לאכול אחר נטילת מים אחרונים אף שיטול ויברך, מכל מקום כאן משום מצוה זימון יש לסמוך אפוסקים דמתירין, ועיין שם שהעליתי שם דמותרין לאכול אף שאינו לצורך זימון. ומכל מקום עיקר דין זה שכתב הב"ח דמצוה לחזור ולאכול וכן כתב מגן אברהם אינו ברור בעיני כי לא מצאתי לזה שורש ומשמע בש"ס ובפוסקים, ומסתבר דזה הוי כאכילה אחרת לגמרי כיון שצריך לברך לפניה ואם אוכלין עוד ומזמנין הוי כמו שאוכלין מחדש ומזמנין וכן משמע בדרישה, ועיין לעיל סימן קצ"ג ס"ק י':

ה

[ה] חוץ ממים וכו'. כן כתב בית יוסף ומגן אברהם חולק דאף דלא זייני מכל מקום הוא בכלל אכילה. ראיתי בספר צידה לדרך דף נ"ה שאפילו שתה רוב רביעית מצטרף, ולא מצאתי לו חבר בפוסקים:

ו

[ו] [לבוש] מוטב שלא וכו'. ומהר"ש נתן לכתחילה לשתות כן כתב בדרישותיו, מלבושי יום טוב וכן כתב במהרי"ל וכן כתב כנסת הגדולה שכן נהגו רבותיו, כשלא היו יכולין להזקיקו ליטול ידיו ולאכול עמהם כזית, ועיין לקמן סימן קצ"ט ס"ק ג'. כתב באגודה אם כבר בירך ברכה אחרונה שוב לא יכול לזמן עמהם דכבר נסתלק מהם, עד כאן, ולא דמי לסימן קצ"ד דהתם על כל פנים אכל לחם:

ז

[ז] ברכה אחרונה וכו'. ולקמן סימן קצ"ט ס"ק ג' כתבתי דמהר"ש נהג שלא לברך ברכה אחרונה על היין ואולי דוקא ביין דנמי זיין כמו שכתב הבית יוסף בשם הרשב"א בסימן זה, ובסימן קע"ד דף קנ"ד ע"ב. וכתב מגן אברהם והוא הדין בתמרים ומכל מקום לכתחילה יכוין שלא לצאת בברכת המזון דצריך לברך על כל מין הראוי לו, עד כאן, וממהר"ש הנזכר לעיל משמע דאפילו לכתחילה מותר:

ח

[ח] [לבוש] שיוכל לומר שאכלנו וכו'. כן כתבו תוס' דף מ"ח ודקדק מגן אברהם מהם דאם הם שנים שאין צריכים לומר שאכלנו יכול להוציא חבירו אף על פי שלא אכל. ולעניות דעתי לא כתבו תוס' כך אלא משום שמעון בן שטח דשתה והוציא אחרים משום דסבירא ליה כיון דיכול לומר שאכלנו מוציא דשתיה בכלל אכילה, אבל לדידן דקיימא לן דלגרמיה הוא דעביד דאינו מוציא עד שיאכל כזית דגן עיקר הטעם משום דחייב בברכת המזון דרבנן לכן יכול להוציא דאם לא כן היה עביד בדין, וכן מבואר בחידושי רשב"א ורבינו יונה, אבל כשלא אכל כזית אינו יכול להוציא כלל אפילו בשנים ומכל שכן בשלא אכל כלל וזה ברור, ועיין בחידושי רש"א. ולפי מה שכתבתי הכל ניחא גם הבית יוסף בסימן קפ"ו לא ירד לזה עיין שם במה שתמה על הטור:

ט

[ט] [לבוש] והיינו בכביצה וכו'. כתב מלבושי יום טוב כבר הקשיתי על זה סוף סימן קפ"ד, עד כאן, ואני בררתי שם דברי לבוש עיין שם. כתב עולת תמיד אם כבר אכל ובקביעת אכילת כזית זה נעשה שבע צריך עיון למעשה אם חייב מדאורייתא. כתב (בשכ"ג) [בשלטי גיבורים] (ברכות דף ל"ה ע"ב אות ב') דאם אוכל אכילה גסה שלא היה צריך לאותו אכילה אם נהנה גרונו מאותו אכילה מוציא אחרים, ואם נפשו קצה עליו ואינו נהנה גרונו אינה ראוי לברך לא לפניה ולא לאחריה:

י

[י] [לבוש] אינו צמא וכו'. משמע דאף ששתה אם עדיין צמא אינו חייב, ובעולת תמיד מסתפק בזה ודעתו נוטה דאם שתה אף שעדיין צמא חייב עיין שם, וכן נראה לעניות דעתי מוכח מספר יריאים ומרדכי ואגודה מקור דין זה דבשתיה בעלמא סגי אלא שכתבו דהא דבעינן שתיה היינו כשצמא ותאב, אבל אם אינו צמא אף שלא שתה כלל חייב, ועוד דהא באכילה אף שאכל כזית עדיין רעב לאכול, ואפילו הכי מחויב משום דשביעת גרון סגי כמו שכתב ספר יריאים שם ודאי לא עדיף שתיה מאכילה. ודע דכל סעיף זה מיירי כשאינם מברכין ברכת המזון כל אחד לעצמו, אבל כשמברכין לעצמן מותר לזמן מי שאינו חייב מדאורייתא כיון דאינו מוציא אלא בברכת זימון, וכמו שכתב בבית יוסף ולחם רב, ועיין לקמן סימן קצ"ט ס"ק ד':

יא

[יא] [לבוש] וזה אינו וכו'. כן כתב בית יוסף וזה לשונו, ואינו נכון שהרי כתבו תוס' דקראי אסמכתא בעלמא נינהו, עד כאן. והב"ח השיג על בית יוסף וזה לשונו, רוב פוסקים חולקים על תוס' ותופסים עיקר דברכות אלו דאורייתא נינהו הרמב"ן (בהשגות לספר המצוות שורש א' אות ט') ורשב"א ורא"ש וטור כמבואר לעיל סימן קפ"ז. גם השיג הב"ח על הרמ"א שכתב וטוב להחמיר דליתא אלא מצד הדין אינו מוציא למאן דאכל ושתה עד כאן דבריו בקצרה. ותימא גדולה הא הרא"ש פרק שלושה שאכלו כתב להדיא כדברי תוס', וכן מבואר מרמב"ם סוף פרק ה' דהלכות ברכות, וכן פסק המרדכי בשמו. ומה שכתב כמבואר לעיל סימן קפ"ז קאמר שהפוסקים שהזכיר מביא בית יוסף שם דברכות אלו דאורייתא, אבל במחילת כבודו לא דק בזה דהתם מיירי מברכת המזון גופיה שהוא דאורייתא ובזה כולי עלמא מודים, אבל על שיעור אכילה או אם בעינן שתיה בהדי אכילה מזה לא מיירי כלל, ולעולם סבירא ליה דשיעור אכילה בכזית ודבעינן נמי שתיה הוי אסמכתא, וכן מהר"מ טאקטי"ן פרק שלושה שאכלו כתב בגליון להדיא דבעל הלכות גדולות ורש"י ור"ח ורמב"ם ורא"ש וטור כתבו כדברי תוס', ולדידהו אף שצמא ואינו שותה מוציא אחרים, וכן בשלטי גיבורים כתב על דין זה וזה לשונו ושאר פוסקים כתבו דמוציא אחרים, גם תמיהני על בית יוסף ומהר"מ טוקטי"ן ורמ"א וב"ח הא באגודה פרק שלושה שאכלו וכלבו דף כ"ג פסקו להא דאינו מוציא אף דסבירא להו כתוס' וסייעתם. לכן נראה לעניות דעתי דאפשר דגם תוס' סבירא ליה דין זה אף דסבירא ליה דאסמכתא הוא היינו לענין אכילת כזית, אבל לענין שביעה זו שתיה לאו אסמכתא הוא. ומכל מקום שמעינן מינה דבעינן אכילה כדי שביעה מדמפיק לשתיה בלשון שביעה, והא דלמד מינה שזו שתיה היינו דתרתי שמעית מינה ואפשר דלא כתיב ואכלת לשבוע אלא ואכלת ושבעת דרש לה שהן שני דברים, ודו"ק, וזה נראה דעת אגודה וכלבו. מיהו אפשר דסבירא ליה לאגודה וכלבו הכא והכא לחומרא, אבל תוס' וסייעתם שלא כתבו לספר יריאים לא סבירא ליה להחמיר כוותיה ותו לא מידי. ועוד אני מתמיה בדין זה בהא אף לספר יריאים אם אוכל בלא שתיה חייב מדרבנן מיהא כמו לפוסקים דסבירא להו דאוכל כזית חייב מדרבנן ואם כן הא קיימא לן דאוכל כזית דמוציא למי שאוכל כדי שביעה אף למאי דקיימא לן דבכזית חייב מדרבנן אפילו הכי מוציא מדין ערבות, וכן פסק הב"ח גופיה סוף סימן קפ"ו ואם כן הוא הדין באוכל ואינו שותה, וספר יריאים דפסק דאינו מוציא היינו משום דלא סבירא ליה הך סברא דערבות כמבואר בסימן כ"ד שם. לכן נראה לי דאין להחמיר יותר מדין אכל כזית, ואפילו בכולם יודעים נראה לי דאינו מצד הדין רק טוב ליזהר כדברי רמ"א:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.