אליה רבה/אורח חיים/קנט

אליה רבה ‏ אורח חיים קנט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] בכונס משקה וכו'. ואם נותן לתוכו מים והם נוטפין טיף אחר טיף בידוע שהוא כונס משקה. כתב [מגן אברהם] ס"ק ו' אם תחב בנקב דבר אחר כיון דסתמו חשיב כלי, ואם יחד לו ברזא להשתמש בו מיקרי תחילת תיקונו ושרי, עד כאן. אבל הט"ז כתב דלא מהני סתימה אלא בכלי חרס ודוקא בזפת עיין שם:

ב

[ב] דרך הנקב שרי וכו'. דוקא נקב אבל נשבר ונתבקע אפילו אין משקין נכנסים תוך השבירה אלא מוציא משקה ואפילו מחזיק רביעית מביקוע ולמטה ונוטל דרך השבר אין נוטלין כיון דמטהרתו מטומאה הוה ליה שבר כלי, ב"ח. והט"ז כתב דאין לזה מקור דנראה דגם לענין טהרה לא מועיל הביקוע כל שאין המשקה נכנס שם, עד כאן. ונראה דהב"ח מדמי לה לגיסטרא שהוא כלי טהור ופסול במוציא משקה כמו שכתב בית יוסף, ואף שהט"ז הקשה דבנטילת ידים קיל וכשר במוצא משקה אפילו בשבר כלי, מכל מקום הא סיים דלמעשה יש להחמיר:

ג

[ג] מגופה וכו'. כן כתבו תוס' פרק כל הבשר, וכתב הנחלת צבי קשה לדבריהם מאי שנא משק וקופה שאינו מועיל תיקון ואם נאמר דמיירי שמתחילה תיקנו כדי לקבל מים, אם כן תיקשי מאי שנא מכלי בתחילת תיקונו וכו' בסלקא דעתיה, ואפשר דתוס' מפרשים שמתחילה נעשית לקבל מים שלא על ידי סמיכה כגון ליטול בידו וליטול, אבל על הלבוש שכתב שמגופה לא נעשית לקבלת משקין קשה מאי שנא משק וקופה עד כאן דבריו. והנה מה שכתב אם כן תיקשה מאי שנא מכלי שתחילת תיקונו וכו', לעניות דעתי לא קשה מידי דשם טעמא במה שכתב הטור סלקא דעתיה שזה עיקר תשמישו אבל במגופה אף שעומד נמי לקבל מים, מכל מקום עיקר תשמישו אינו אלא לכסות בהן פה חבית, וכן משמע בב"ח וט"ז ומגן אברהם, וכן יש לכוין דברי לבוש ודו"ק. גם תימא עליו במאי שהקשה לסוף על הלבוש הא הסמ"ג ור"ש פרק א' דידים כתבו כדברי לבוש. וכן פירש רש"י ולא מצינו שתוס' פליגי עליו בזה ודו"ק. גם נראה לי לחלק בין שק וקופה שאין דרך כלל לקבל בו משקין אבל מגופה (להעמיד) [לפעמים] מתקנין אותו מקבלין בו משקין, וכן מוכח בתורת הבית הארוך דף קנ"ט, וכן נראה לי כוונת הטור שכתב שאין דרך לעשותן שיקבל ודו"ק. גם פירושו בדברי תוס' דחוק מאוד דכיון שמתחילה נעשית לקבל מים שלא על ידי סמיכה הוי כמו כלי מלא נקבים:

ד

[ד] ולקבל וכו'. כתב עולת תמיד משמע דבתיקון זה לבד סגי, אבל הב"ח כתב בשם מהרש"ל דלכתחילה אין ליטול מן המגופה עד שיהא מחזיק רביעית מושב רחב ושיהא מיוחד לקבלה מעכשיו ולהלאה ויש להחמיר כדבריו כדאפשר עד כאן לשונו. ותימא דרש"ל סימן ל"ב פסק כשולחן ערוך ולבוש, גם עיינתי בב"ח לא כתב זה בשם רש"ל כלל רק מדנפשיה, גם אין דברי הב"ח נראין לי דטעמו דפירש דברי רבינו שמשון פרק א' דידים שכתב טעם במגופה דלאו לתשמיש לתוכה עבידה אלא כיסוי לחביות דסבירא ליה אף שמושבה רחב ומחזיק רביעית אפילו הכי פסול עד שמיחדה לכך, עד כאן. והוא תמוה דהא שם באותו משנה פירש רש"י על הא דתיקנו כשר זה לשונו, שחקק בה כדי לקבל רביעית, עד כאן. הרי דפירש כדברי רש"י דכבר לא היה בה כדי רביעית, ועוד הא בספר התרומה ומרדכי ותוס' דכשר כשהיה רביעית ומושבו רחב אף שאינו מתקן עתה כלל וכמו שכתב בית יוסף וכדמשמע בלבוש בסעיף ג', לכן נראה לי דאין להחמיר כלל:

ה

[ה] מכל מקום על ידי הדחק וכו'. רש"ל סימן ל"ב אוסר אפילו על ידי הדחק, הביאו ט"ז ושיירי 0כנסת הגדולה ועולת תמיד. ולעניות דעתי להקל כפסק השולחן ערוך ולבוש כי רש"ל מדמי לה לשק וקופה, ולא דמי כלל דכאן עשוי לקבל על ידי הדחק לעוברי דרכים גם שק וקופה אין יכול לקבל אם לא שמזפתן אחר כך אבל מתחילתן יכול לקבל:

ו

[ו] מותרין ליטול וכו'. ורש"ל סימן כ"ז אוסר בזה דלא מיקרי כלי אלא הוא לחידוש בעלמא, וכן כתב ט"ז כלי עץ שאינה מחתיכה אחת רק שוליו מדובק בזפת אין נוטלין בו, שיירי כנסת הגדולה. כתב של"ה דף ע"א כלי שקורין גיסק"ן שאין שוה למעלה רק יש בו בליטה גבוה מגוף הכלי שדרך בו הולך השפיכה אין ליטול ידים לאכילה דרך שם כי זה מה שגובה מהכלי אין שום קיבול לקבל, וכן כיסוי של כוס וקנקן שמשופעים למעלה פסול, וכן קיבלתי, עד כאן. וכתב מגן אברהם וצריך עיון הא בכיור היה דד, וצריך לומר דאותם היו עשוין כמין שפופרת, אבל כשעשוין כמין צינור הפתוח למעלה והם כמו חצי עיגול לא, עד כאן. ולי נראה דבכיור לא היו הבליטה גבוה מגוף הכלי אלא היה בולטין בצדדין בשוה. כתב הט"ז גיסק"ן שיש סמוך לפיו בצדו נקב אף שעשוי כן מתחילה אין ליטול דרך פיו אם לא דרך אותו הנקב:

ז

[ז] [לבוש] בשעת הדחק וכו'. ורש"ל מחמיר אף בשעת הדחק, וכתב עולת תמיד דמכל מקום לא יחזור ויברך, עד כאן. ומצאתי בפסיקתא זוטרתי פרשת עקב אין נוטלין מיד ליד אפילו מן הנהר אלא טובל שתי ידיו כאחת בנהר, עד כאן. ומבואר בב"ח דאפילו לדברי תורה דוקא על ידי שפיכה מיד ליד אבל על ידי שיפשוף צריך לחזור ליטול ולברך, ואפילו על ידי שפיכה היינו כשנטל תחילה יד הראשון ונשפך המים ואחר כך חזר ושפך לתוכה, אבל כשנטל תחילה תוך פיסת היד ושופך על יד אחר טמא כמו שכתב הט"ז:

ח

[ח] [לבוש] שהרי הם וכו'. ואף ליש אומרים בסוף הסימן דכשמכניס ידו לתוך הכלי הוי נטילה מכל מקום הכא מחובר לקרקע גרע כמו שיתבאר, ואפילו כשיש בו ארבעים סאה מסיק הב"ח דפסול. וכתב עולת תמיד מים שמושכין על ידי קנים חלולים למרחוק שקורין רע"ר קסטי"ן בלשון אשכנז אין ליטול מקנים עצמן משום דאין באין מכח גברא, אבל מותר לטבול במים העומדין לפני הקנים דהוה ליה כאילו מחוברים לנהר דניצוק חיבור, אבל אם פסק הקילוח מן הקנים לא עלתה שם טבילה, עד כאן. וליש חולקין אפשר דמודים בזה שהקנים חלולים רחבים ביותר:

ט

[ט] שהמשיכוה וכו'. ופירוש דוקא בארבעים סאה וכן כתב רש"ל, ועיין לקמן סעיף ט"ז, וכן משמע מפירוש רש"י גבי הא אריתא דדלאי:

י

[י] [לבוש] ויש חולקין וכו'. וכן הסכים רש"ל פרק כל הבשר סימן כ"ו ואפילו כשיש בצינור ארבעים סאה. מיהו כשכבר טבל נראה לי שאף שיש לחזור וליטול כדינו מכל מקום לא יברך, כי הרשב"א והרא"ש וסמ"ק ותוס' ורש"י וגדולי פוסקים פסקו כסברא ראשונה:

יא

[יא] המחובר לקרקע וכו'. משמע אפילו יש שם ארבעים סאה, וכן פירש הב"ח דברי שולחן ערוך, אלא שחלק עליו וכתב דנראה לי להחמיר בזה דאם כבר טבל חוזר ונוטל בלא ברכה דהא להגהות אשירי מדין הטבלה הוא ואם היה שם ארבעים סאה פשיטא דעלתה לו לדעת הלכות גדולות ואם חוזר ומברך הוה ליה ברכה לבטלה, עד כאן. ואני מצאתי בבעל הלכות גדולות סוף פרק כיצד מברכין שכתב להדיא דרחיצה מיקרי לאו טבילה, ועוד הא כתב הט"ז ומה שכתב הגהות אשרי ויש בכלי ארבעים סאה טעות סופר הוא וצריך לומר ואפילו אין בהם ארבעים סאה עיין שם, ומדברי בעל הלכות גדולות שהבאתי יש ראיה גדולה לדבריו עיין שם, ועוד דהא להרשב"א ותוספות והרא"ש שהביא הוא גופיה שם מבואר דכלי המחובר לקרקע לא מהני כלל. כתב עולת תמיד דאף בהיה כלי בתלוש ולבסוף חיברו אינו כלי דדוקא לענין נטילה מהני בסוף סעיף זה אבל לא כשמשכשך בו, וכן מצאתי בדרישה משום דנראה כטבילה ולא כנטילה וטבילה בשאובין ליכא:

יב

[יב] ובשעת הדחק וכו'. משמע אפילו אין בו ארבעים סאה, וכן כתב הט"ז וכן משמע בבעל הלכות גדולות גופיה וכדפירשתי. ורש"ל סימן כ"ג כתב זה לשונו אף שלא החליט הרא"ש כר' יוסי, וגם הרמב"ם פסק כתנא קמא, מכל מקום נראה מאחר (דרב פפא) [דרבינו פרץ] פסק הכא להדיא דבעינן כח גברא, (הגהות סמ"ק סימן קפ"א אות ו'). אלמא דסבירא ליה דהלכה כר' יוסי, וכן פסק הסמ"ג ורבינו יונה בשם הראב"ד, וכן דעת כל האחרונים. על כן נראה דאפילו בשעת הדחק אין ליטול בתוך הכלי ואם נטל צריך לחזור וליטול ולברך, ואל תשגיח בדברי הקאר"ו עד כאן לשונו, הביאו הט"ז בקצרה. ותימא דבאותו סימן פסק רש"ל בכל מקום שפסקינן כר' יוסי היינו להצריכו נטילה אחרת, אבל לברך אינו נכון מאחר שתנא קמא הם רבים, וכל שכן הכא שרמב"ם וסייעתו פסק כתנא קמא, עד כאן. אם כן למה יגרע פלוגתא בנוטל תוך כלי, ואדרבה דעדיף משאר דברים שראיתי במרדכי פרק אלו דברים שכתב דגם לר' יוסי מותר ליטול תוך הכלי דלא בעינן כח גברא אלא כשנוטל חוץ לכלי עיין שם. ומכל מקום נראה לי לחלק ולקיים דבריו אבל לא מטעמיה על פי מה שמצאתי בבדק הבית לרא"ה דף ק"ס דאף לתנא קמא דסבירא ליה דלא בעינן כח גברא מכל מקום כח נותן מכלי מודה דבעינן, ואם כן בין לתנא קמא בין לר' יוסי אין ליטול תוך הכלי, ואף שהרשב"א במשמרת הבית השיג עליו באריכות, מכל מקום יש לתרץ כל דבריו ולאשר ולקיים דברי הרא"ה, אלא שלא רציתי להאריך בספר הזה. וכן מוכח להדיא ממה שכתב הבית יוסף בספר בדק הבית שלו שרמב"ם פרק י"א מהלכות מקואות פסק דאין ליטול בתוך הכלי, עד כאן. ואם כן תיקשי הא הרמב"ם פסק כתנא קמא כמו שכתב בית יוסף ורש"ל, אלא דגם תנא קמא מודה לזה, וכן מצאתי להדיא בספר התרומה סימן ע"ז, ובדבריו מתורצין הרבה קושיות שהקשה הרשב"א על הרא"ה עיין שם ודו"ק. ובאמת תמיה לי על הרשב"א שסומך על דברי ספר התרומה הרבה וכאן לא הזכירו והנה לדעת השולחן ערוך דיש לסמוך בשעת הדחק פירש מגן אברהם דצריך לברך, וכן משמע קצת ממה שכתב הלבוש ובירך על נטילת ידים וכו' וצריך עיון. ומה שהקשה למה נוטל אחר כך בלא ברכה יברך ממה נפשך, יש לומר דהא דנוטל בלא ברכה לא קאי אשעת הדחק אלא אדיעבד כדמשמע מלבוש, ועוד יש לומר כדאיתא לעיל סימן קנ"ח סעיף ז' עיין שם ודו"ק, גם מסתמא מיירי שנזדמן לו אחר שבירך מוציא:

יג

[יג] [לבוש] מוטה על צדה וכו'. זה לשון מלבושי יום טוב כלומר שכבר היתה מוטה קודם שנתן המים לתוכו דאי הטה אחר כך היינו רישא דשפיר דמי, ותו בריש סעיף דלקמן מכשיר כל היום עד כאן לשונו. ולכאורה תמוה דלא דמי לרישא דמטה תמיד בברכיו, אבל הכא כשמטה בתחילה אחר כך מקלח מאליו וכבר פסק כחו וכן מבואר במשמרת הבית ובדק הבית שם, ור"ש פרק קמא דידים ורמ"א דף שכ"ח. מיהו במה שמקשה מריש סעיף דלקמן אי אפשר לחלק בזה אלא דאם כן אינו אלא קושיא אחת, גם יש לתרץ דברי הטור ושולחן ערוך במה שכתבו היה מוטה על צדה, רצה לומר שהוטה מאליו על ידי שום סיבה שלא על ידי אדם וכן משמע במגן אברהם. מבואר מדבריו דפירש דברי השולחן ערוך בריש סעיף דלקמן כפשטיא דלא כב"ח שהאריך, ופירש דמיירי דוקא כשהטה חביות על צדה בענין שהיא מתנדדת ושופכות כל היום מכח הטייתו עיין שם דלא משמע כן מדברי ראשונים ואחרונים, וכן מוכח מלבוש דאם לא כן לא מקשה מידי מברזא עיין שם ודו"ק. גם הב"ח כל דבריו שם לפי הבנתו בדברי הר"ש עיין שם וכבר כתבתי הבירור, ואמת גם יש לי להשיב הרבה על דבריו בזה אלא שאין להאריך. כתב רמ"א דף שכ"ח דאפשר דאם נתן ידיו לסתום השפיכה ואחר כך לקלח ידיו משם בענין שעל ידי נטילת ידיו, וכן יעשה בכל שפיכה ושפיכה מותר אף בחביות מוטה דהוי כח גברא:

יד

[יד] והמים מקלחים וכו'. עיין בבית יוסף ד"ה חביות וכו' עד גמירא, ונראה לעניות דעתי דמה שכתב הר"ש אין זה חשוב מכח גברא וכו', רצה לומר כח הנותן דהא קוף ודאי לאו כח גברא הוא וקרו ליה כח גברא כיון שבא מכח נותן וכדפירשתי לעיל, והיינו דמתיר במטה חבית בסעיף שאחר זה אף שמקלח אחר כך כל היום מאליו אבל באריתא דדלאי אפילו כח נותן אינו, ומה שכתב אי נמי האי תנא דמכשיר בקוף לא חייש אכח גברא, יש לומר דאפילו כח נותן לא בעינן, ור' יוסי סבירא ליה דבעינן כח גברא ממש, והשתא ניחא מה שכתב בית יוסף דרמב"ם פירש כפירוש קמא דר"ש ודו"ק, וכן מבואר ומוכח בכסף משנה פרק ו' מהלכות ברכות, אבל הב"ח לא ירד לעומק דברי הר"ש בזה, ועל כן תמה על בית יוסף ומוחק ומגיה בדברי בית יוסף עיין שם והניח לי מקום:

טו

[טו] וצריך להחזירו וכו'. ורש"ל שם האריך שכל הנטילה הבאה אחר כך לידו כח גברא קרינן ואין צריך להחזירה אלא אדם אחר שבא ליטול עיין שם, ואני אומר שאין לשמוע אליו כלל בזה נגד גדולי ראשונים המה המרדכי וסמ"ג וסמ"ק והגהות אשירי ורא"ה והרא"ש וטור ורבינו ירוחם. גם מה שתמה דלא אישתמיט הש"ס לומר שקידוש ידים בכיור היה צריך להוציא ולחזור, היינו מה שהביא הוא שם לשון הסמ"ג דמשמע דלעולם היה צריך לחזור, אבל ראיתי בספר התרומה סימן ע"ז זה לשונו, ואם לא היה די בקלוח ראשון היה עוד תוחב הברזא בכיור, עד כאן. אלמא דמן הסתם היה די בקילוח ראשון והסמ"ג מיירי כשאירע שלא היה די אם כן לא קשה מידי ודו"ק. ואפילו כבר נטל בלא חזרה נראה לי דצריך לחזור וליטול, ומכל מקום לא יחזור ויברך דלא גרע מנוטל בתוך הכלי רוב פוסקים, ואף שכתבתי בסעיף ח' שיש לברך מכל מקום בזה אין לברך כן נראה לי, מיהו אפשר לחלק דגרע מתוך הכלי. כתב הפרישה דלפי המנהג שלנו שנוטלין מכלי שיש בו ברזל הנקרא תרנגול צריך לפתחו ולסגרו הרבה פעמים ומאוד צריך דקדוק בזה בברזות הקטנים ופיהם צר ולא הוי נטילה לחצאין דלקמן סימן קס"ב סעיף ג' דהא עדיין טופח מהמים שכבר יצק על ידו. ועוד דנטילה דידן שאנו מקבלים המים בשני ידים מהברז"א ומשפשפין הידים זה אם זה בשפיכה מועטת נתפשט המים ללחלח הידים. ועוד, דבעוד כלי המים לפנינו ודעתו ליטול ולשפוך מכלי על היד ואינו סוגרו אלא מכח ההיתר להיות כח גברא אין זה בכלל נטילה לחצאין, עד כאן:

טז

[טז] [לבוש] דשאני גבי וכו'. האחרונים תמהו בזה דהא הרא"ש מדמי דין ברזא ממש להטה חבית. ולעניות דעתי נראה לי דזה לשון הרא"ש, אבל לא החזיר הברזא דמי לחבית שמוטה על צדה, עד כאן. משמע דלא דמי לה אלא להוטה ולא להטה על ידי אדם דכיון שאינו מחזיר הברזא הוא כמו הוטה דהוצאה ראשונה לא מהני כלל לקלוח שני. והשתא ניחא לי נמי מה שהאריכו כל הגדולים על מה ששינו הרא"ש וטור לכתוב בדברי ר' יוסי לשון מוטה, אלא נראה לי דסבירא ליה דלא פליג ר' יוסי במטה על ידי אדם כלל דהוי כח גברא ממש וכן נראה לי דעת הר"ש בפירוש השני. ונמי ניחא שפסק השולחן ערוך בהטה סתם להתיר, ובסעיף י"ב בקוף כתב יש פוסלין והם הפוסקים שפסקו וכר' יוסי אלא כדפירשתי. ובהיות כן נדחו נמי דברי רש"ל שפסק במטה לאיסור משום דהלכה כר' יוסי דגם ר' יוסי מודה לזה להרא"ש וסייעתו:

יז

[יז] [לבוש] כיון שדרכו וכו'. לא ידעתי מנא ליה זה דאפשר דמתניתין אורחא דמילתא נקט והוא הדין שאר בעלי חיים, ואפשר דקשיא ליה על השולחן ערוך שפסק להכשיר בקוף ולעיל בברזא פסק כתנא קמא וניחא ליה דקוף מסתברא יותר להכשיר דהוי כאדם, וכן מקשה ומתרץ הנחלת צבי והוא דחוק דכולה חדא פלוגתא דתנא קמא ור' יוסי הוא, גם מעיקרא לא קשה מידי דהבית יוסף אזיל לטעמיה דכח הנותן מכלי בעינן לכולי עלמא ולכן צריך הברזא להחזיר וכדפירשתי לעיל ואם כן עדיין קשה מנא ליה דדוקא קוף נקט, וכן משמע בכסף משנה פרק ו' מהלכות ברכות שמסתפק אי דין שאר בעלי חיים כקוף:

יח

[יח] ומכל מקום יש וכו'. כתב עולת תמיד כתב בלבוש ויש לו לחזור וליטול ידיו ולא יברך, עד כאן, ולבוש לא כתב כלום וצריך לומר דסבירא ליה דמה שכתב הלבוש בסעיף ט"ו קאי גם על זה. וכתב לחם חמודות אם אין לו עוד מים יכול לסמוך על נטילה זו:

יט

[יט] ויש להחמיר וכו'. ואם כבר נטל צריך לחזור וליטול בלא ברכה בין בקטן בין בקוף וכן משמע בים של שלמה, ועיין בסמ"ע ריש סימן רל"ה ומה שהקשה מגן אברהם מיו"ד סוף סימן ב' פירשתי באליה רבה שם דלא קשה מידי:

כ

[כ] [לבוש] ונדה וכו'. ואשרי מי שיוכל להזהר שלא ליטול מן המים ששאב כותים או נדה וכל שכן שלא ליטול ידיו מהם, וים של שלמה סימן כ"ה כתב במטה משה סימן ר"ס אשתו נדה אסור ליצוק מים על ידי בעלה:

כא

[כא] שבקרקע וכו'. אבל בכלי שבקרקע לכולי עלמא פסולים כמו שכתב סעיף ד' ומה שכתב כלום פירוש לאפוקי אם הרוב מים משוכין ומועט מים שאובין, עד כאן, וצריך עיון ועיין לעיל סעיף ז':

כב

[כב] [לבוש] לרש"י וכו'. וכבר כתבתי בסוף סימן קנ"ח דעיקר כב"ח ורש"ל דאין צריך ניגוב כלל לכולי עלמא, והביאום עולת תמיד שם לפסק הלכה, וקשה עליו דכאן כתב להיפך עיין שם גם מה שהשיג על הלבוש במה שחולק בין ניגוב במטפחת הוא למגן דלמאי דסבירא ליה ללבוש דבעי ניגוב דבריו נכונים:

כג

[כג] על טבילת ידים וכו'. וכן עיקר רמ"א ומדהשמיטו הלבוש נראה דסבירא ליה כרש"ל וב"ח דמסקי לברך על נטילת ידים וכן כתב בשיירי כנסת הגדולה דהאידנא נוהגין אפילו טובלין בים הגדול מברך על נטילת ידים:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.