אילת השחר/שבת/קנד/א

אילת השחר שבת קנד א

דף קנ"ד ע"ב

ומתיר החבלים. יל"ע איך מותר לפתוח הקשר, הרי אסור להתיר קשרים בשבת, ואולי אכן דוקא כשהקשר אינו של קיימא.

והאנן תנן נוטל הכלים. ופירש"י וכלי זכוכית ניטלין הן. אע"ג דגם כלים הניטלים אין ניטלין אלא לצורך, צ"ל דפריקתן מע"ג בהמה חשיב צורך.

והא קמבטל כלי מהיכנו. רש"י פירש שהאיסור משום דדמי לסותר. והנה סתירה זו היא רק לשבת, ומ"מ חשיב סותר, ובסתירה דאורייתא לא מצינו סתירה ליום אחד, שהסתירה בטילה מעצמה במוצ"ש.

הנה יש נידון ידוע על אודות נתינת אשפה בתוך שקית פלסטיק (ניילון) דלכאו' הוי ביטול כלי מהיכנו. ואם נתן את השקית מע"ש בתוך הפח המיוחד לאשפה אין חשש דכיון שייחדו לכך אינו ביטול כלי מהיכנו, ואפשר דגם בשבת שרי דמייחדו לדבר זה לעולם מכאן ואילך. ועוד אפשר דשקיות שמיוחדות לאשפה הרי הם כמיוחדים מצד עצמותן לדבר זה.

ואע"פ שמשתברין. יל"ע איך מותר לשבור בשבת, הרי יש בו איסור דרבנן.

כשהדביש. ופירש"י החמיץ. נראה הכונה לדבש תמרים שהוא יכול להחמיץ, אבל דבש דבורים אינו מחמיץ. והנה בבבא מציעא (דף ל"ח א') אמרי' דהמפקיד אצל חבירו דבש והדביש לא ימכרנו, ומפרש התם דחיישינן שמא עשאו תרומות ומעשרות על מקום אחר, ודבש האמור שם הוא דבש תמרים, ומוכח שאפשר לעשות תרו"מ גם אחר שהוציאו המיץ מתוך הפרי. והנה נודע דעת הגרי"ז שא"א להחיל שם תרו"מ על היוצא מהפירות שהוא זיעה בעלמא [מלבד זיתים וענבים], ואף שאסור משום טבל, מ"מ אין אפשרות להחיל עליו שם תרו"מ. ומכאן יהי' משמע שגם על זיעה חל שם תרומה. [אמנם עי' במלחמות בב"מ שם ולפי פירושו אין ראי'], ועיין חזו"א מעשרות (סי' ז' סק"א) שהביא מהירושלמי דחל שם תרו"מ על מי פירות היוצא מפירות טבל.

מכניס ראשו תחתיה ומסלקו לצד אחר. לכאו' משמע מכאן שטלטול מוקצה בגופו אין בו איסור טלטול, וכדעת המג"א סוף סי' שי"א והמשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק י"ג), ועיין באורך בביה"ל (סי' ש"ה סי"ח). ודלא כהחזו"א שחולק (בסי' מ"ז ס"ק י"ג, וס"ק כ'). אמנם ברשב"א ועוד ראשונים כתבו דכאן זה היתר מיוחד משום צער בע"ח.

חזי לכתיתא דגמלי. ופירש המאירי שאסור ליתן ע"ג בהמה רפואה בשבת, והיינו דלכן הוי מוקצה. והנה החזו"א (סי' נ"ב ס"ק ט"ז) כתב שמותר ליתן משחה ע"ג עוף פצוע בשבת משום צער בע"ח, והי' מקום לומר דמותר משום דבבהמה אין גזירה שמא ישחוק סממנים דלא איכפת לו כמו באדם, כדעת ר' אושעיא לעיל דף נ"ג ב' וכן נפסק בסי' של"ב ס"ג ובמשנ"ב |שם. אבל מהחזו"א מבואר דההיתר הוא משום צער בעלי חיים. וצע"ק איך יתכן שלאדם לא מתירים רפואה משום צערו, ולבהמה כן מתירים, עכ"פ לפי מה שכותב החזו"א דבמקום צערא מותר ליתן רפואה לבע"ח למה כאן הוא מוקצה. ורצו לומר דכתיתא דגמלי אינו כזה צער שיש בו היתר דצער בע"ח. [עוד אמרו לתרץ דאפשר שדברי החזו"א הם כפי מה דקיי"ל צער בע"ח דאוריי', וכאן סבר דצער בע"ח דרבנן וכדלהלן].

קסבר צער בע"ח דרבנן. מבואר דאיסור צער בע"ח אינו דוחה ביטול כלי מהיכנו. ויל"ע האם מה שמתירים חליבת בע"ח ע"י גוי משום צער בע"ח, הוא ג"כ רק למ"ד צער בע"ח דאוריי', או דשבות של אמירה לנכרי קיל ואפי' למ"ד צער בע"ח דרבנן שרי.

ויל"ע הך דין דרבנן של צער בע"ח מי גזרו, דלא משמע שרבן גמליאל גזרו, אלא שסובר כמ"ד צער בעלי חיים דרבנן, משמע דידע שיש תנא שגזר על הדבר, ומאן דס"ל צער בע"ח דאוריי' סבר דאין תנא שגזר, וא"כ פלוגתייהו במציאות, [וכעי"ז יש באילת השחר ב"ק (דף ס"ו א') אהא דרבה מסתפק אם יאוש קונה מדאוריי' או מדרבנן, עיי"ש].

קא משתמש מר בבעלי חיים. ופירש"י ותנן לא רוכבין ע"ג בהמה. יל"ע דהרי טעם הגזירה מבואר בביצה (דף ל"ו ב') דהוא משום שמא יחתוך זמורה להנהיגה, וזה שייך ברכיבה ולא בשפשוף. ועיין מג"א (סי' ש"ה סק"י) שהוכיח מכאן דגם כשאין חשש שמא יחתוך זמורה אסרו שימוש בבע"ח, ועיין כעי"ז בחידושי הגרע"א ביצה (דף ל"ו ב'), ואמנם צע"ק למה באמת אסרו חכמים כל שימוש בהדי רכיבה, מאחר שאין שייך שם טעם הגזירה.

וצדדין לא גזרו בהו רבנן. ופירש"י ואין זה דרך תשמישו. הנה כל שלא כדרך הוא סיבה להוריד מדאוריי' לדרבנן, והכא כיון דהוא שלא כדרך לא גזרו בו רבנן. ויש להסתפק אם הוא דבר כללי דדבר שאינו כדרך לא אסרו חכמים, או שרק על דבר זה באופן מיוחד לא גזרו כיון שאינו כדרך.

ויל"ע אמאי אין בו איסור מוקצה, והנה במוקצה אין איסור נגיעה רק טלטול, ואפשר דבמה שמחככו אין מזיז מגוף החמור מידי, ועוד אפשר דאפי' אם מזיז מעט לא גזרו מוקצה בכה"ג, וכמש"כ הביה"ל (סי' ש"ב סי"א) דמותר לקנח בזנב הסוס ובזנב הפרה, דלא גזרו מוקצה עלה, ורק גוף הבהמה אסור לטלטל.

והעירו לפי"מ שכתב הרשב"א לעיל (דף כ"ט א') דיש איסור "שימוש" במוקצה גם אם אינו מזיזו, א"כ אמאי אין כאן לכה"פ איסור שימוש במוקצה. וי"ל דכיון דהוי שלא כדרך, אין איסור שימוש בכה"ג.

ואין עולין לה ביו"ט. רש"י ותוס' פירשו שהיו רגילים ליתן כלים על הסכך ונמצא משתמש במחובר. ועצם נתינת הכלים אין בהם משום בנין דאין מבטל ליה התם. ועיין סוכה (דף ג' ב') דכל דבר שאין דרך לבטלו שם אינו מבוטל. ואמנם לא נתפרש למה נותן כליו על הסכך. ועיין משנ"ב (סי' תרכ"ח ס"ק י"ז), וכפה"נ שהיו תולין שם הבגדים דרך תליה, שלא היה להם כ"כ מקום.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א