אילת השחר/שבת/קמ/א

אילת השחר שבת קמ א

דף ק"מ ע"א

אמר רב ממחו בכלי כו'. צ"ב שנחלקו כ"כ מן הקצה אל הקצה במציאות הדבר איך דרך עשייתו.

ולא אכל. לכאו' נראה דלא אכל משום מעשה שבת, ואע"פ שהיתה סבורה שמותר והוי שוגג, מ"מ נאסר, ואפשר דכיון שידעה שיש בו מחלוקת הפוסקים הו"ל כמזיד. והנה המשנ"ב (סי' שי"ח סק"ב) כתב דכל דבר שהוא מחלוקת הפוסקים אינו נאסר משום מעשה שבת, ואפשר דדוקא במחלוקת הפוסקים, אבל במחלוקת אמוראים חשיב קביעות הלכה, ונאסר מספק.

דעבדי לבי מסותא. ופירש"י לצנן אחר המרחץ. וצ"ע דא"כ אינו נוגע לשבת, דהא אין רוחצין במרחץ בשבת, ופשיטא שאסור לעשותו בשבת.

דלמא מנכו לי מזכותא. והנה כל מי שחלה ונתרפא מנכים לו מזכויותיו, אלא ששם מן השמים נעשה לו, וכאן הוא עשה לעצמו, ואע"פ שיכול מכאן ולהבא להתחיל חשבון חדש ולהוסיף זכויות, מ"מ הפסיד מה שכבר עבר. והעירו, למה רק חשש לאיבוד זכויותיו, ולא חשש שמא ימות ולא ינצל, וצ"ע.

אין שורין את החלתית. בחולין (דף נ"ח ב') מבואר שהחלתית חריף מאד שנוקב בני מעים של פרה. וא"כ א"א לאוכלו, [ועי' בפיהמ"ש לרמב"ם שכתב שבמקומות הקרים אוכלים את החלתית חם] וכנראה שזה מה שהכריחו לרש"י לפרש שהיו שותים את המים של החלתית, ולא שאוכלים את החלתית עצמה. וחזינן שבזה אין טעם כעיקר, ואין הטעם מזיק. [ולא בכל התורה אמרי' טעם כעיקר, ויש צד (עיין פסחים מ"ה א') דרק בקדשים טעם כעיקר]. ושאלו מה הדין בדברים הקשים לשכחה אם יש בהם טעם כעיקר, וכן בדברים האסורים משום רוח רעה.

בפושרין. פי' אפי' בפושרין וכ"ש בחמין. והנה שיעור פושרין הוא כל זמן שלא הגיע ליד סולדת בו, אמנם שיעורו למטה לא נתפרש, דלכאו' ממעלה אחת של חום הוי פושרין. ובגמ' מדייק דבצונן מותר. ועיין ש"ך (יו"ד סי' קפ"ח ס"ק י"ד) שהביא מריטב"א דסתם פושרין הוא כחמימות הרוק ולא פחות מזה. וצ"ע לשער חמימות הרוק, שהרי כשהרוק בתוך הפה א"א למדוד חום הרוק בעצמותו, שתמיד כשמודד החום נמדד חום גוף האדם, וכשמוציאו לחוץ מתמעט חומו הרבה, ואינו כחום האדם עצמו. והנה בברייתא להלן תני בחמין אסור, משמע שרק בחמין אסור ולא בפושרין, מיהו מדמסיים שבצונן מותר משמע שפושרין אסור.

ולא שפין אותם. ופירש"י להסיר פסולת. וצ"ע דא"כ מאי רבותא דכרשינים, הרי בכל דבר אסור להסיר פסולתו. והנה הפמ"ג (סי' שי"ט במשב"ז סק"ה) כתב שפסולת הכרשינים הוא הקליפות שלהם, וא"ש הרבותא דכרשינים. אמנם לפי"ז קשה לאידך גיסא דהא בעלמא מותר להסיר קליפה כדי להגיע לאוכל. והטעם משום שא"א להגיע לאוכל בלא להסיר הקליפה, וכמו שביאר הביה"ל (סי' שכ"א סי"ט), וכפה"נ שכאן אינו קליפה כשאר הקליפות.

נראה דמה שמותר להסיר הקליפה הוא גם אם חתך הפרי לשתים ומעתה יכול להגיע לפרי מצדו הפנימי, דהכל הוא צורת קילוף.

אבל נוטל הוא בכברה ונותן לתוך האבוס. ופירש"י ואע"פ שהמוץ נופל מאליו כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר. הנה לעיל (בד"ה אבל נותן) פירש שההיתר הוא רק באופן שאינו פסיק רישא שיפול, אבל כאן לא כתב כן, ומשמע דגם באופן שהוא פסיק רישא שרי. ונראה דזו כונת הגרע"א בגהש"ס במה שציין לדברי רש"י לעיל נ"ד א', ועיין נשמת אדם (כלל י"ח סק"ב) שג"כ דקדק כך מרש"י, ופירש דשאני הכא שאינו מלאכת מחשבת כלל, ובכה"ג שרי אפי' בפסיק רישא. והדברים לא מובנים, מ"ש משאר פסיק רישא כגון גורר מטה כסא וספסל שג"כ אין דרך כלל לעשות גומא באופן זה, ומ"מ אסור בפסיק רישא, ולמה כאן שרי.

שרה חייב חטאת. צ"ע על איזו מלאכה עבר בשרייתו, ומה היה סד"א שחייב חטאת, הרי אין בישול בפושרין. ורצו לומר שחיובו משום מכה בפטיש, [ואמרו שכ"כ בחת"ס כאן], וס"ל דמכה בפטיש חייב אף באוכלין. ועיין ביה"ל (סי' שי"ח ס"ד ד"ה קולייס) שהביא בזה מחלוקת הפוסקים, ואין לפרש דחיובו משום שמרכך החלתית, וכל המרכך דבר קשה חייב משום מבשל, ונתבאר במקום אחר דהוא אפי' בפושרין, דבשלמא אם המטרה היתה לאכול את החלתית שפיר היה אפשר לחייבו על ריכוכה, אבל הרי אינו אוכל את החלתית, אלא את המים, ואין שום תיקון בריכוך החלתית, ועיין ריטב"א.

שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. הנה לא ברור מתי אסרו משום עובדין דחול ואימתי לא, והמאירי כתב דהכא הוא משום רפואה בשבת, אבל לשון הגמ' משמע עובדין דחול כשאר עובדין דחול. והנה המשנ"ב (סי' שכ"א סק"ע) ביאר האיסור משום גזירת שחיקת סממנים וכדברי המאירי, אמנם אפשר דהוא קאי לפי מאן דאסר אפי' בצונן, וע"כ אינו משום עובדין דחול דבצונן אינו עובדין דחול, ורק משום גזירת שחיקת סממנים אסור.

ליוקרא דלבא. נראה דאינו פקוח נפש, דא"כ לא היה רב אחא בר יוסף מסתפק.

אי לא שתי בשבת מסתכן. והנה חזינן דהיה מותר לו להתחיל ליקח הרפואה בחמישי בשבת, אע"פ שעי"ז יהא מוכרח ליטול גם בשבת. ויל"ע מאי שנא מהא דפסק הב"י (יו"ד סי' רס"ד) שאין מלין מילה שלא בזמנה בחמישי בשבת שמא מחמת זה יצטרכו לחלל שבת ברחיצת חמין, וי"ל דשם היינו שיצטרך לעבור איסור תורה של חימום מים, משא"כ הכא שהוא רק איסור דרבנן של רפואה בשבת [אמנם העירו דשם משמע שאפי' רק צריכים לרוחצו בחמין שהוא איסור דרבנן אסור, עיין מג"א סי' של"א סק"ט], ועי"ל דשאני הכא שחש בלבו, ואע"פ שלא היה פקו"נ בדבר וכדפרשינן לעיל, ובכה"ג אין איסור לעשות דבר אע"פ שיצטרך אח"כ לחלל שבת בדרבנן.

או דילמא לאולודי חיורא קמיכוין ואסיר. מהמשך הגמ' נראה דהך אולודי חיורא אינו איסור תורה אלא איסור דרבנן, והיינו דקאמר "מיחזי", וכנראה שאינו מלבן כ"כ. ובהכי מתפרש הא דמספק"ל דלמא כיון שאינו מכוין מותר, ואע"פ שמשמע שהוא פסיק רישא, דכיון דכל הליבון דהכא הוא דרבנן אין לאסור כשאינו מכוין לכך. ועיין משנ"ב (סי' ש"ב ס"ק כ"ד) שכתב דנראה לו שאם מכוין לכך אסור, והיינו משום דרבנן אסרו גם כזה ליבון.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א