אילת השחר/שבת/קל/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
רמב"ן
רשב"א
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
חי' אגדות מהרש"א
מהר"ם שיף
חתם סופר
רש"ש
אילת השחר

מראי מקומות
שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png שבת TriangleArrow-Left.png קל TriangleArrow-Left.png א

דף ק"ל ע"א
פרק תשעה עשר
רבי אליעזר דמילה

מכסהו ע"פ עדים. ופירש"י ולא יחשדוהו. צ"ב מה תועלת בעדים, וכי ילכו ויעידו כל הזמן שנושא סכין של מילה, ומה עדים מועילים לחשד, [ועיין חידושי הר"ן]. ועוד דבמקום חשד של אנשים גם עדים לא יועיל.

והנה כשמכסהו בכלי יש כאן טלטול גם על הכלי, ובשלמא בשעת הסכנה הוי פקו"נ, אבל בגמ' יש צד דאפי' שלא בשעת הסכנה אפשר לטלטלו מכוסה ולכאורה הוי טלטול שלא לצורך. מיהו בעלמא קיי"ל (לעיל צ"ג ב') דמאכל בכלי טפל הכלי למאכל, ואין זה טלטול ביחוד על הכלי, וה"נ כיון שעיקר הצורך שלו הוא הסכין, ממילא לא חשיב שמטלטל את הכיסוי.

[והנה צ"ל דהי' סיבה שלא יכול להכניס הסכין לתוך הכיס התחוב בבגדו או בתוך חגורתו בלא שיראו שנושא מידי, וכגון דבכיס יכול לחתוך בגדו ובשרו, ומוכרח לנושאו בידו].


כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש. ואליבא דר"ע אין היתר לעשות סכין בשבת אפי' אם לא יכל לעשותה בע"ש, שאין דנים על העובדא הפרטי הזה, אלא על מהות הדבר, והוא אפשר לעשותו מע"ש בעלמא.


איבעיא להו טעמא דר"א וכו'. והנה בעלמא אמרי' דמדשקיל וטרי אליבא דהך תנא ש"מ שכן הלכה, והכא הרי אין הלכה כר"א, ולמה שקיל וטרי אליביה כ"כ.


משום חבובי מצוה. צ"ע למה במצות מילה רצו להראות חבובי מצוה, מה שלא עשו כן בשאר מצות, וגם במילה עשו כן רק בשבת ולא בימות החול. וברש"י מבואר דהחיבוב מצוה הוא מינכר במה שדוחים שבת עבורה. וא"כ לכל הפחות כשהברית מילה בשבת היו צריכים לעשותה בפרהסיא גדולה להראות חיבוב המצוה. ולא מצינו שנהגו כן [והעירו דבאמת באברהם אבינו מבואר במד"ר סו"פ לך על הפסוק בעצם היום הזה, דבמתכוין מל בפרסום].


ולא עוד אלא שפעם אחת כו'. מה שאמר "ולא עוד" היינו דלא רק שמן השמים השגיחו עליהם לטובה, אלא אפי' דבר התלוי בבחירה של אדם כגון גזירת המלכות, אף זה לא גזרו עליהם.


תוד"ה ר"א. ועוד י"ל וכו' אע"פ שיכול לעשות בענין דליכא אלא איסורא דרבנן. היינו דלר"א הוא היתר גמור, והנה אמרינן בגמ' דפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזירה על המילה ועל עירו של ר"א לא גזרה. והיינו מסתמא משום שהועילה להם הזכות שהתעסקו עם האיזמל של המילה טירחה גדולה. והנה גם במקומם של חכמים היו מתקנים בחול איזמל מילה, ולא הועיל להם להציל מהגזירה, והא לר"א דהוי היתר גמור הוי בשבת כמו לחכמים בחול, ואפשר שתיקון הסכין מילה בשאר מקומות לא היה במיוחד לצורך המצוה, אלא עם עשיית שאר סכינים עשו גם סכין מילה. משא"כ בעירו של ר"א שהי' זה מעשה בפני עצמו לתקן סכין של מילה. ועוד העירו די"ל עפ"י המבואר בתוס' יבמות (י"ד א') שבמקומו של ר"א במתכוין היו מביאים עצמם לכך שיצטרכו לתקן האיזמל בשבת משום חיבוב המצוה.


עדיין עושין אותה בשמחה. ופירש"י שעושין משתה. והיינו דסעודה זו היא סעודת מצוה כמש"כ הפוסקים, ועיין רמ"א (יו"ד סי' רס"ה סי"ב) ופת"ש (שם ס"ק י"ח) דמי שמזמינים אותו לסעודת ברית מילה צריך להשתתף, דשבעה מנודים הם לשמים, ואחד מהם הוא מי שמזמינים אותו לסעודת מצוה ואינו בא, והיינו משום כבוד המצוה.

ונראה דגם כשמזמינים בכתב חשיב הזמנה, ואינו דין דוקא בהזמנה בפה, אך שמעתי שהחזו"א אמר שכיון שאם יש אנשים שאינם מהוגנים אי"צ להשתתף, וכדאיתא בסנהדרין דף כ"ג א' דנקיי הדעת שבירושלים לא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעים מי מיסב עמהן. ומבואר במשנ"ב סי' ק"ע ס"ק מ"ב דאפי' בסעודת מצוה. וכיון דמצוי בדרך כלל אנשים שאינם כל כך מהוגנים וכגון דאין מקפידים על נטילת ידים כדין ולכן כשאינו משתתף אינו מנודה לשמים. ובאמת קשה לדקדק בכל הלכות נט"י למי שאינו יודע ההלכות היטב. ומיהו גם כשיש אנשים שאין מהוגנים אין איסור להשתתף, אלא שאינו חייב [ועי' ביאור הלכה שם].


דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא. אף שהתיגרא היא על הכתובה שהיא ממונות, מ"מ סו"ס יש איזה ענין תיגרא.


כל מצוה שמסרו ישראל עצמן כו'. צ"ב הענין, דאיך המעשה של אבות אבותיהם משפיע על בני בניהם, ומשמע שזה משפיע על הדורות הבאים. ומהר"ם שי"ף פירש כגון חנניה מישאל ועזריה, וצ"ע דהרי הם היו יחידים מכלל ישראל, ומשמעות הברייתא דנשאר אצל כל ישראל, ולא רק אצל הנכדים של חנניה מישאל ועזריה, ואיך היחידים משפיעים על כל הכלל.


ומילה. צ"ב למה מסרו נפשם על מילה שהיא מצות עשה. והעירו די"ל ש"מסירות נפש" האמור כאן היינו סיכון מסויים, ולא ממש מיתה. ועוד י"ל שהוא בזמן השמד שצריך למסור נפש על כל דבר. והנה כשיש חשש סכנה לרך הנימול אין מלין אותו, דאם ימות מה הועילה המילה, אבל בחשש שהאב ימות שפיר דמי למסור נפש.


דא"ר ינאי תפלין צריכות גוף נקי. ופירש"י שלא יפיח אלמא לא זהירי בהו. משמע שאם היו מוסרים נפשם על התפלין היו זוכים לגוף נקי שלא יהא מצב של הפחה. [אמנם העירו דלפי איך שפירש בחידושי הר"ן את רש"י משמע דאין זה הביאור ברש"י. עיי"ש].


מה יונה זו כנפיה מגינות עליה. עיין רש"י כאן מה שפירש, ולעיל (דף מ"ט א') וברכות (דף נ"ג ב') הוסיף עוד שמגינות עליה מן הצינה ומכה בהם, ובורחת בהם. וכך הקב"ה טבע בבריאה שכל בעל חי יש לו את הכלים להגן על עצמו, ויש דג אחד שיש לו כמין חרב חדה שבו מגין על עצמו ממי שבא לטורפו. [וכך גם אצל האנשים שכל אחד הקב"ה נתן לו כשרונות יחודיים שיכול לעשות דברים מה שאחרים לא יכולים לעשות].


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א