אילת השחר/שבת/קכו/ב
שיש להם בית אחיזה. לכאו' אם אין לו בית אחיזה כיצד אוחזין אותו. ואפשר דגדול יותר מדפנות הכלי, וממילא אפשר להגביהו ולהסירו.
והוא שיש עליו תורת כלי. והנה בכלים (פ"ב מ"ה) שנינו דכיסוי אלפס טמא מפני שהאשה מסננת עליו את הירק, הרי דזה עצמו מחשיב ליה כלי, ולמה צריך שיהא עליו תורת כלי. וי"ל דשם דוקא כשיש לו בית קבול הוי כלי, משא"כ הכא דהוא דף פשוט וצריך שיהא עליו תורת כלי.
דרש רבי יצחק נפחא אפיתחא דריש גלותא. יל"ע מאי נפ"מ בהא היכן דרש, וגם צריך להבין הכונה אפיתחא דריש גלותא, היכן יש שם מקום לדרוש, ומצינו בכמה דוכתי דמייתי שאמרוהו במקום פלוני, והרב מפוניביז' זצ"ל היה אומר שבאו חז"ל ללמדנו שבכל מקום היו עוסקין בתורה בלי להפסיק וכ"ה בתוס' כריתות ט"ו א' בהא דר' עקיבא ור"ג ור' יהושע הלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל.
הלכה כרבי אליעזר. צ"ל דלית ליה לר"י נפחא כללא דאין הלכה כר"א דשמותי הוא.
אפי' הכי מעשה רב. [כצ"ל, בלא וא"ו]. צ"ע דהרי כל תנא שאומר פסק הלכה לקולא ודאי כונתו לפסוק כן הלכה למעשה, ומה יש יותר במעשה לקולא מהוראה לקולא.
רש"י ד"ה ואמר רב יהודה. ולתת עליהם מזונות לקטן. יל"ע למה נקט דוקא לשון קטן, וכי לגדול לא מניחים אוכל על כלי. והנה במשנה בריש פרקין (דף קכ"ב ב') תנן את הרחת ואת המלגז לתת עליו לקטן. ושם פשוט מה דנוקט קטן לפי שגדול לוקח בעצמו, אבל כאן שאוכל עליו מאי שנא קטן מגדול.
בא"ד. אי משום דפותח ונועל בו אי"ז תורת כלי עליו אלא תורת בנין. סברת רש"י דפתיחה ונעילה אי"ז מעשה כלי, דאינו אלא מוציא הנגר ומכניסו, ולא דמי למפתחות שלנו שהם כלי בצורה מיוחדת העשוי לפתיחה ונעילה, ורש"י לא מיירי אלא בקנה. מיהו צ"ב למה הוצרך רש"י להוסיף, אלא תורת בנין, דהא בלא"ה נמי כל שאין שם כלי עליו אין מטלטלין, כמו כיסויי הכלים, דאינם תורת בנין, ומ"מ לא חשיבי כלי.
רש"י ד"ה וכ"ת. תורת כלי עליו שראוי להפך בו זיתים או לפצע בו אגוזים. צ"ב דא"כ כל קנה ראוי לכך, וכל מקל.
רש"י ד"ה מעשה רב. למילף מיניה דכיון דסמיך למיעבד עובדא לקולא ש"מ הלכתא היא. משמע מרש"י דדוקא ממעשה לקולא ילפינן ולא במעשה דעביד חומרא.
תוד"ה וכ"ת יכול להכינם ולטלטלם בשבת. להכינם היינו מערב שבת.
דחברינהו בארעא. עיין משנ"ב (סי' ש"ח ס"ק מ"ג) שביאר דאע"ג דבעלמא קיי"ל דתלוש ואח"כ חברו הוי כמחובר, מ"מ כאן דאין הכיסוי מחובר לכלי, אין זה בנין וסתירה, ולכן אי"צ בית אחיזה.
לישנא אחרינא כי פליגי בכיסוי תנור וכו'. ברי"ף משמע דלא גרס לישנא אחרינא, דלישנא קמא נמי בכיסוי תנור וכיריים מיירי כדפירש רש"י.
ויל"ע אי פליגי בדאורייתא משום בנין או בדרבנן, דאי בדרבנן נמצא דפליגי בגזירה לגזירה, ואין תימה שיועיל לדאורייתא בית אחיזה, דעי"ז ניכר שאינו חלק מהקרקע.
מפני האורחים ומפני בטול ביהמ"ד. הרמ"א (סי' של"ג ס"א) כתב דזה דוקא כשיש לו אורח שמתארח אצלו, אבל אם מזמין את חבירו לסעוד אצלו אינו סעודת מצוה, והיינו דהעיקר תלוי אם יש לו אפשרות לאכול משל עצמו או לא. ורק בפורים מצינו ענין מיוחד של משלוח מנות איש לרעהו אע"פ שיש לו מאכל, שצריך להרבות שמחה בין איש לרעהו.
אבל לא את הטבל. נקט אלו המאכלים שהם מוקצים מחמת גופם, ובגמ' מפרש שיש בהם חידוש.
מפני שהוא מאכל עורבים. ופירש"י כגון עשירים שמגדלים עורבין לגדולה. בגמ' (דף קכ"ח א') מפרש שרשב"ג ס"ל כל ישראל בני מלכים הם, וצ"ב דאפי' אם הם בני מלכים למה מגדלים עורבים, ומה יש להם מזה, הרי אין מהם שום הנאה. [והעירו שבמאירי ד"ה אבל לא את הטבל, כתב דיש בהם שעשוע].
אם התקינן למאכל בהמה. התוס' בב"מ (דף נ"ב ב') כתבו דהפירוש של "התקינן" היינו במעשה, אבל יש פעמים דלאו דוקא. וכאן פירש הר"ן דהתקינן היינו שהזמינן, ומשמע דהיינו במחשבה, וכ"כ רש"י לקמן דף קכ"ח ע"א ד"ה התקינן. ואפשר דהכא לאו דוקא הוא [וכן ברש"י לעיל דף קכ"ו א' ד"ה שהתקינו, פירש שהזמינו, וצ"ל ג"כ דהלשון התקינו לאו דוקא].
רש"י ד"ה מפנין. או תלמידים לדרשה. יל"ע אמאי נוקט דרשה ולא אמר סתם מקום לתלמידים ללמוד, וי"ל דאמרינן בנדרים (דף ל"ז ב') דאין לומדין עם התינוקות דברים חדשים בשבת, ואם היה אומר ללמוד היה משמע לימוד כדרכו בין חדש בין ישן, ולכן דקדק שהיו אומרים דרשה. וגם אם אינן תינוקות איתא לעיל (דף קט"ו א') שתקנו לדרוש בשבתות ללמד את בני ישראל הלכות.
ארבע מחמש. ופירש"י שאסור לגמור את האוצר דלמא חזי גומות בקרקעיתו ומשוי להו. וצ"ב דבפשוטו כל זמן שאין הקרקע שוה לגמרי אינו בונה, וזה אומנות קשה להשוות בדקדוק ולמה נחשוש לזה.
ויל"ע אם האיסור הוא גם בקרקע מרוצפת או רק בקרקע שאינה מרוצפת, ועיין ביה"ל (סי' של"ג ס"א) שדעתו דתלוי במחלוקת הראשונים בדין כיבוד הבית, ולהאוסרים מרוצף אטו שאינו מרוצף גם בזה כן. ויל"ע בעיקר דעה זו, דלכאו' הוי גזירה לגזירה שבאינו מרוצף עצמו הוא רק חשש שמא יבא להשוות גומות.
ויל"ע מה הדין כשיש שש קופות האם מותר לפנות חמש מתוך שש, והעיקר שישאר מעט, או אפשר דצריך להשאיר ביחס כזה אחד לחמש. [והעירו דבמאירי כ' דבשש חשיבי נמי אוצר קטן לפנות רק ד'. אמנם בשאר הראשונים לא משמע כל כך כן].
חמש מאוצר גדול. ופירש"י דחיישינן לטירחה. ענין גדר טירחה בשבת לא נתבאר היטב, דהא מותר לאדם לעלות ולטפס הרבה מדריגות אף שיש לו יותר טירחה מאשר לפנות חמש קופות, וכן מותר לטרוח ולהכין כסאות ואוכל להרבה אנשים לסעודה, אע"פ שהוא טירחה גדולה. ובזה לא אסרו חז"ל. ודבר זה מסור לחכמים לקבוע מה אסור. ועי' היטב ברמב"ן בפי' עה"ת ויקרא (כ"ג כ"ד).
ומני ר' יהודה היא. היינו דהתנא בא לסתום הלכתא כר' יהודה בדין מוקצה [ועי' ביצה דף ב' ב'].
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |