אילת השחר/שבת/קיב/א

אילת השחר שבת קיב א

דף קי"ב ע"א

בדרבנן. עייין רש"י מה שפירש, ועיין במרדכי סי' שפ"ו בשם ר"י וכן בריטב"א בשם ר"י דהת"ח מורידים נעליהם רק בליל שבת, שכל השבוע אין חולצין מנעליהן ושוכבין במלבושיהם, ומשו"ה פטור אבל אסור עיי"ש.

וכרוך. ופירש"י ונועלו עד שתכנס. יל"ע למה הוסיף "עד שתכנס", ואפשר שרמז בזה מש"כ המשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק ס"א) דדוקא בגמי מותר לקשור שאינו יכול להתקיים כלל, וז"ש שיועיל רק עד שיכנס [וכן הוא להדיא ברש"י לקמן דף קנ"ז ע"ב ד"ה בגמי].

מאי אעביד ליה. לעיל אמר מאי אעביד לה. ובבה"ג (הלכות שבת פט"ו) הגירסא בתרווייהו לה, מיהו מדאמר שבקיה, משמע שהגי' היא ליה.

שבקיה. ונמצא דהלך עם מנעל אחד, ומה שאסרו לעיל (דף ס' ע"א) ללכת עם מנעל אחד הוא רק ברה"ר או בכרמלית, אבל בחצר שאין חשש דלמא אחיכו עליה אין גזירה, ויל"ע לדעת הגר"א שסובר דמה שאסרו חכמים ברה"ר אסור אף בבית עי' מעשה רב אות קמ"א], א"כ יתכן דגם הך גזירה שלא ללכת עם נעל אחת אסור אף בחצר, ואפשר דאה"נ שחלץ שתי נעליו. ועוד אפשר דהגר"א אסר רק בדבר שהוא טלטול גמור ויש לחוש שיצא בו לרה"ר, אבל בדבר שגם ברה"ר אינו טלטול גמור אלא דחיישי' דלמא שליף ליה ואז הוי טלטול, אפשר שזה לא אסור בבית וחצר.

מאי שנא מדר' ירמיה כו'. משמע שהיה גמי שם, ולכן קשיא ליה שיתיר לו ע"י גמי.

הכא מינטר. הרשב"א והר"ן הביאו בשם הראב"ד דהחילוק הוא שבכרמלית אין אדם מקצהו ודעתו לטלטלו ע"י כריכת גמי, משא"כ בחצר שמקצהו ודעתו שישאר שם. וצ"ע דלפ"ז ההקצאה היא בשבת, ותמיד מוקצה הוא מערב שבת. [ועי' שו"ע סי' ש"ח ס"ו] אבל המאירי כתב שההיתר הוא משום פסידא, וכ"כ המשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק ס'), והנה להך טעמא דהפסד צריך לשער כל מקרה וכל דבר לעצמו מה נחשב פסידא.

הכא מינטר. החזו"א (סי' מ"ז ס"ק י"ב) הוכיח מכאן דטלטול בגופו הוי טלטול, ודלא כמשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק י"ג) שמתיר, דאם כהמשנ"ב מה שייך כאן טלטול, הרי נושא את הסנדל ע"ג רגלו.

ואולי י"ל דמה שהמשנ"ב איירי היינו רק בדבר שאין הדרך בגופו או ברגלו, אזי אין זה איסור טלטול מוקצה אבל דבר שדרכו בכך וכמו נעל שמקומו על הרגל בודאי חשיב כידו.

והנה בבקעה לא יועיל טלטול בגופו, דחוץ מהאיסור מוקצה יש איסור של טלטול פחות פחות מד' אמות, וכל השאלה על מעשה דאביי שהיה בחצר ואין איסור טלטול ד' אמות.

דאי בעינא הפיכנא ליה כו'. יל"ע אם צריך מעשה כדי להופכו או שמיד אפשר להופכו, ואי נימא דבעי מעשה לכאו' הרי אם יתקנו עובר על מכה בפטיש, ואפשר דכיון שראוי ביום חול לתקנו שוב אינו מוקצה, ונלמד מכאן דכלי שבור שאפשר לתקנו ולהחזירו לקדמותו ביום חול אינו מוקצה, וכן בגד מטונף לגמרי עד שאינו ראוי ללבישה אינו מוקצה, דעומד לכיבוס בימי חול. [וכן משמע לקמן דף קכ"ב ב' בדלתות כלים שנתפרקו וראויים להתחבר עם הכלי. עי' שו"ע סי' ש"ח ס"ח ובמשנ"ב].

כך מחלוקת לענין שבת. עד כאן הנידון היה משום מוקצה, ולפ"ז מדמה מוקצה דרבנן לטומאה דאוריי', אבל אפשר שנוגע גם לדאוריי' לענין שבת, כגון אם יוציאנו באופן זה לרה"ר דכיון שאין ע"ז שם מנעל א"כ הוי כמוציא משא. ועיין להלן (דף קכ"ג א') מחלוקת אביי ורבא אי מדמין שבת לטומאה.

והנה יל"ע אם לענין שבת תלוי במה שאדם זה יכול להשתמש באיזה אופן, או שצריך שרוב האנשים ישתמשו בזה, ומצינו שיש חילוק בין שברי כלים של עניים לשברי כלים של עשירים (עיין לעיל כ"ו ב') אבל על אדם פרטי ודאי אין דנים. ועי' תוס' לעיל צ"ב ב' ד"ה אין ואת"ל.

למילתיה לאו מנא הוא. מסתבר דמדאוריי' אינו נעל בכה"ג, ולא רק מדרבנן, ולא דמי לנעל של שמאל על ימין דלא פקע ממנה שם נעל, דלרגל שמאל הוי נעל מעליא.

ויל"ע למה תלה הדבר במה דלאו מנא הוא, הרי במנא א"א לחלוץ וצריך שיהא נעל, והול"ל לאו נעל הוא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א