אילת השחר/שבת/קה/ב
ובאבלו ועל מתו. צ"ב מהו "באבלו" ומהו ועל מתו, ובתוס' רי"ד גרס באבלו על מתו, ויל"ע דהרי הקריעה היא קודם שמתחיל ניהוג אבילות, ולמה נקרא "באבלו", וצ"ל דמ"מ קרוי אבל.
הא במת דידיה. ופירש"י הלכך קריעה דידיה לאו קלקול הוא אלא תיקון. מבואר שמה שמקיים בזה מצוה חשיב תיקון, אע"פ שאינו עושה תיקון בדבר עצמו, ואדרבא בבגד יש קלקול, ול"ד לקורע ע"מ לתפור שיש תיקון בבגד. ועיין לעיל דף פ' ב' קלקולו זהו תיקונו, [ואמנם זה רק למ"ד מלאכה שאצל"ג חייב אבל לר"ש דפוטר כתבו תוד"ה הא ר' יהודה דנחשב תיקון הבגד עצמו שיוכל ללובשו בימי האבילות], והעירו לפ"ז איך מותר לקרוע עור שע"פ חבית כדי להוציא יין דהוי מקלקל (משנ"ב סי' שי"ג ס"ק כ"ה), הרי אף שבעור הוי קלקול, מ"מ כלפי האדם יש כאן תיקון, שעי"ז יכול להוציא יין.
חכם שמת וכו' הכל מברין עליו ברחבה. צ"ב מי מברה את מי, ולא מסתבר לומר שראובן יברה את שמעון ושמעון את ראובן. [אמנם בשני אבלים מצינו כן עי' יו"ד סימן שע"ח סעיף א' ובש"ך ס"ק ב'].
מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים כו' מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר. והיינו דזה מדה כנגד מדה כמש"כ מהרש"א, ומ"מ צ"ב דאטו משום כך מגיעו עונש כה חמור.
בשביל כבוד שעשה לו. מבואר שיש כבוד למת, וכן איתא בסנהדרין (דף מ"ו ע"ב) יקרא דשכבי, ובקדושין (דף ל"א ע"ב) מכבדו במותו, ובשם הגרי"ס מטין שאמר שאין אנו מבינים מהו כבוד למתים, ובשלמא לחיים מובן, אבל כבוד למתים אין אנו מבינים.
לס"ת שנשרף. ופירש"י שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצות. ויל"ע אם איירי גם במי שאין בו כלל לא תורה ולא מצות. והריטב"א כתב דיש למדין מדבריו דבאשה שאינה בת תורה או על קטן או על עם הארץ אין לקרוע, והק' הריטב"א דבגמ' משמע שעל כל מת קורעין, ולכן פי' הריטב"א דכל ששייך במצוות כס"ת דמי. ובשם הרמב"ן הביא דכיון שהנשמה היא נר אלוקים דומה לאזכרות ולכן צריך לקרוע גם על אשה ועם הארץ.
ועיין רבינו ירוחם (נתיב כ"ח ח"ג) שכתב בשם רבינו יונה שכל מה שאמרו בגמ' כאן שצריך לקרוע אפי' על אדם שאינו כשר, הוא רק באדם שאינו רשע, אבל על רשע אין לקרוע, אדרבה יש לשמוח שנאמר באבוד רשעים רנה, אבל הוא הסכים עם רש"י דגם על אדם ריק קאמר, שאין לך ריק שאין בו תורה ומצוות, חוץ ממשומד לע"ז שהוא כופר בכל התורה כולה או עובר על אחת ממצוות התורה להכעיס, עיי"ש היטב.
וצע"ק דהרי בחיים לא היו צריכים לכבדו, ולמה לאחר מותו צריך לכבדו. ונראה דענין הקריעה כאן הוא משום צער ורחמנות על אדם מסכן כ"כ שהוא ריק ממצוות, [ונידון לגיהנום ושאר עונשים עי' חגיגה (כ"ז א') ובתוד"ה פושעי ישראל].
דקעביד נחת רוח ליצרו. צ"ב למה חשיב תיקון, הרי יורש גהינם עי"ז, וקושיית הגמ' רק מי שרי, אבל עצם הדבר דחשיב תיקון הוא מוסכם. ולכאו' דמי למי שיש לו הנאה לאכול סם המות דודאי לא חשיב הנאה. וחזינן דכיון שאצל אנשים נחשב זה לטוב הו"ל תיקון, שלעולם התיקון והקלקול הוא כפי מה שאצל אנשים. וכעי"ז מצינו בבבא מציעא (דף כ"ט ע"א) דהעוסק באבידה הוי שומר שכר משום שנפטר מלתת פרוטה לעני, ולכאו' אטו כה"ג הוי רווח, הר"ז הפסד שאינו נותן צדקה, וע"כ דכיון שאצל אנשים נחשב זה לרווח, עי"ז הוי ש"ש.
למירמא אימתא אאינשי דביתיה. יל"ע דהרי המטיל אימה שלא לש"ש אמרינן בר"ה י"ז דנחשב מאלו שנתנו חיתתם בארץ חיים גיהנם כלה והן אינם כלין, ואינו רואה בן ת"ח וכו', וצ"ל שכאן מיירי שמטיל אימה לש"ש, ואיירי שבני ביתו ג"כ ידעו שהוא לש"ש, דאם חושבים שהוא כעסן הוי חילול ה' רח"ל.
[ובגיטין (דף ו' ב', ז' א') איתא אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שיכול להביא מכשולים, ומיירי התם אפי' במטיל אימה לש"ש, דמ"מ אל יטיל אימה יתירה, וכאן רצו להטיל אימה קצת].
כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן. נראה דבא ללמד שאין כ"כ הרבה שבוכים, לכן הקב"ה סופר.
[מובא בהקדמה לספר מעשה רב בשם הגר"א שאמר שישראל כשר הוא מי שאינו זז מכל המבואר בתלמוד ובד' חלקי שו"ע. והרי כבר בסעיף הראשון שבשו"ע שויתי ה' לנגדי תמיד, אין רבים המקיימים אותו. וטבי עבדו של רבן גמליאל שהעיד עליו דכשר הוא (ברכות ט"ז ב') היינו נמי שקיים כל המצות שתלויות בידו לקיים].
אינו מאריך ימים מדה כנגד מדה. ופירש"י הוא לא נתאבל על שנתקצרו ימי החכם. ואפי' שהחכם כבר זקן מופלג, מ"מ כל שיכול להמשיך לחיות ולא חי זהו הקיצור ימים, שכשהחכם בדור טוב לדור.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |