אילת השחר/שבת/קד/א
מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין. יל"ע אם כה"ג חשיב כתב, דלכאו' אם יכתבו ס"ת באופן שהאותיות עומדים בנס הוא פסול, ומעתה יפלא על מה שכתבו תוס' בגיטין (דף כ' א') להוכיח מהלוחות דחקיקה מיקרי כתיבה, והלא שם ע"כ אינו כתיבה דהיה בנס.
ועיין בקהלות יעקב ב"ק (סי' מ"ה אות ב') שהביא מהשל"ה דמרע"ה כתב י"ג ס"ת בשבת ע"י השבעת הקולמוס וכה"ג לא חשיב מלאכה, ובפשטות משמע דהוי ס"ת כשר אף שנכתב בנס, אמנם אין הכרח שהיה ס"ת כשר. ועוד דשם הכתיבה היא כתיבה גמורה, רק שצורת הכתיבה היתה בנס, משא"כ כאן שהאות עצמה עומדת בנס, וכה"ג ודאי לא חשיב כתיבה.
וחזרו ויסדום. צ"ב איך חזרו ויסדום, הרי אם הוא בנבואה שוב הו"ל למד בנבואה וזה א"א, ועיין בפר"ח שפירש דרוב העם שכחו ומיעוטם ידעו. וצע"ק דאם יש מעט היודעים אין זה שכחה, דהא בהרבה דורות רוב העם לא ידעו כל התורה, וסגי שיודעים העוסקים בתורה, ולא מיקרי שכחה.
מיהו כל הענין "שכחה" צ"ב, האיך שכחו, הרי היה ס"ת, ואפשר שלא היה ס"ת לכל בית כנסת, וחזינן שהיה ספר העזרה שהיו מעתיקים ממנו. ועיין תוס' מגילה (ב' ב') שכתבו דשכחו אחר ששרף אמון את התורה. ובריטב"א (שם בעין יעקב) כתב דהוא אחר שיאשיהו גנז הארון ולא ידעו איך לכתוב, ומהרש"א כתב שנשתכח בימי אבלו של משה.
נבוב בובן. קמ"ל כאן שכל האותיות היו חקוקות מעבר לעבר, ולא רק מ"ם וסמ"ך, אלא שהנפק"מ מזה רק לענין המ"ם וסמ"ך שעמדו בנס. ועוד אפשר דקמ"ל דגם כתב חקוק מעבר לעבר יש לזה דין כתב, ולא רק כשחקוק בעוביו לא עד סופו, ובשבת אם יעשה כה"ג יתחייב משום כותב, ועיין מהרש"א. ובעיקר הדין עיין משנ"ב (סי' ש"מ ס"ק כ"ב), ובתוס' גיטין ט' ב' וי"ט א'.
ובסברא יש מקום לומר דאינו כתיבה כיון שלא כתוב כלום רק חלל, ולא דמי לחוקק באבני שיש דיש מעמיד לחקיקה, משא"כ מעבר לעבר דאין שום דבר שמחזיק את האות.
אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי וכו'. מה שדורשין הדרדקי את אותיות לשון הקודש, לכאורה הא כל הדברים מפורשים בפסוקי תורה ונביאים וכתובים ומה זה מוסיף.
אלא היות שהבריאה נבראה בכ"ב אותיות, והבריאה כולה צועקת ומדברת אל הנברא הנבחר היינו להאדם, להיות כפי רצון הקב"ה.
דאפי' בימי יהושע כו'. עיין מהרש"א שביאר למה אמרו בימי יהושע משום שאז שכחו את המנצפ"ך, וצ"ע דא"כ למה אמר אפי' בימי יהושע, הרי רק בימי יהושע שכחו.
דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים. זהו דוקא בגשמיות, אבל ברוחניות אין חובה לרדוף אחר תלמידים ללמדם, אלא אם באו לפניו ללמוד תורה צריך ללמדם. ומה שאמרו שצריך ללמוד ע"מ ללמד, היינו שאם יבא תלמיד לפניו ילמדנו, אבל אינו חייב לרדוף אחריהם ללמדם [וכ"ה גם בקוב"ש ב"ב אות ע'], ובאמת שגם בגשמיות בחסד של צדקה לא כתוב שצריך לרדוף אחריהם, רק אומרים כאן שדרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים, ואפשר שאינו חייב.
דלימציה ליה נפשיה. ופירש"י ולא יטריחנו לבעה"ב לרוץ אחריו. נראה דאין צריך לבקש ממנו, והעיקר שיזמן עצמו לפניו. ובבהגר"א לדהי"א (ט"ז ח') מפרש הפסוק הודיעו בעמים עלילותיו, שהרבה פעמים נגזר על האדם מיתה, ומזמן לו עני שיתן לו צדקה ועי"ז ניצל ממות, וזהו הענין שהעני ממצה עצמו לבעה"ב. וכן אומרים כדלים וכרשים דפקנו דלתיך, משמע שדרך הדלים והרשים לדפוק בדלת, ולא מוזכר שמבקשים.
ומ"ט פשוטה כרעיה דדלי"ת לגבי גימ"ל. ומבואר ברש"י הכונה שצריך להטות רגל הדל"ת מעט באלכסון כלפי הגימ"ל, ואינו ככתב מרובע שהרגל ישרה.
והנה מכוליה סוגין מבואר שיש סדר שהאל"ף צריך להיות סמוך לבי"ת והבי"ת סמוך לגימ"ל בכתיבה, וכך צריך ללמדם ולדורשם. [והנה לימוד אותיות הוא ג"כ תלמוד תורה, כדתנן (אבות פ"ו מ"ג) אפי' לימדו אות אחת, ואפשר דאב שרוצה ללמד בנו אותיות התורה צריך לברך ברכות התורה תחלה].
ונותן לך ירושה. צ"ב מה הברכה בזה, וכי ברכה הוא שימות מורישו. ומהרש"א פירש דהיינו התורה. וצ"ע דהא אין התורה עוברת בירושה, כדתנן באבות (פ"ב מי"ב) ויש הרבה תלמידי חכמים שאין בניהם תלמידי חכמים. [כדאיתא בנדרים פ"א א'].
מ"ם סתומה. פירש"י יש שאתה מצווה לסותמן כגון מעשה מרכבה. לכאורה משמע דכל מקום שכתוב מ"ם סתומה הר"ז מורה שצריך לסתום הדברים, וצע"ק דהא כל מ"ם בסוף תיבה היא סתומה, וכי בא תמיד ללמד שצריך לסתום.
זניני מזרעו של שת. ופירש"י כל הגוים וישראל. רצונו לומר כל האנשים לאפוקי קין שתולדותיו לא נשתיירו כלל. [קין חשב שיהרוג את הבל וישאר לבדו, ולבסוף לא נשתייר ממנו כלום, עיין תוספ' סוטה (פ"ד ה"ה)].
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |