אילת השחר/שבת/צב/ב

אילת השחר שבת צב ב

דף צ"ב ע"ב

בטלה דעתן אצל כל אדם. ומ"מ אומן שהוציא דרך אומנותו חייב לר' יהודה לעיל י"א ע"ב, והיינו משום דאנשי הוצל אין חילוק בינם לבין אנשים אחרים, ומה שעושים כן בטלה דעתם, אבל אומן בכל המקומות כך מוציאים אנשי אומנות זו. וכן הא דשנינו (לעיל דף ס"ה א') מדיות יוצאות פרופות כו' וכל אדם אלא שדברו חכמים בהוה, היינו משום שאין זה מלבוש משונה, רק שבמדי דרך ללבוש כן כולם, ועל דרך שביארו התוס' כאן בד"ה את"ל לגבי מנהג ערביא.

[והנה במתני' שנינו דבפיו פטור, שאין דרך להוציא שם, ואע"ג דמצינו שלבן נישק את יעקב בפיו שמא יש מרגליות בפיו (בב"ר פ"ע י"ג) היינו דכיון דאין דרך להוציא בפה על כן חשש שהחביא שם מרגליות].

המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו. מבואר ברש"י דהוי כמתעסק, לכאורה יש לומר דאין דרך להוציא כשצרור לאחריו, דאם הי' דרך להוציאו א"כ מה החילוק בין הוצאה לפניו או לאחריו דמה נפק"מ איכא להמוציא.

ובא לו לאחריו פטור. איכא מ"ד בגמ' משום דלא אתעבידא מחשבתו. יל"ע דאטו אם רצה להוציאו על כתף אחד ובא על כתף אחר יהא פטור, ובכלל למה נקרא שינוי, הרי המטרה היא ההוצאה וזו המלאכה, והצורה היא רק אמצעי, ולמה זה סיבה לפטור, ומה בכך שאינו בצורה שרצה, הגע עצמך מי שהוציא חפץ והיה סבור שהוא נאה ולבסוף התברר שאינו נאה האם יהא פטור הרי אין כאן שום חסרון בעשיית המלאכה.

ויל"ע מה הדין אם היה סבור שבא לאחוריו ובאמת לא היה אחוריו האם פטור.

ר' יהודה אומר אף מקבלי פתקין. פירש"י רוצה ליתן לרץ זה ונתן לרץ זה. הנה רוצה לתת על ספסל זה ונתן לספסל אחר מסתמא חייב, ומה נפק"מ לרץ אחר או לרץ זה, ולמה לא יהי' חייב.

ועלתה בידו שמירה מעולה. היינו דודאי היה מסכים לזה, ושפיר חשיב שיש לו ידיעה על כך. מיהו לכאו' היה צריך להיות תלוי בדין יאוש שלא מדעת (ב"מ כ"א ב').

לאחר ידו ורגלו. היינו דרגלו אינו דרך הוצאה, מיהו בדבר שדרך הוצאתו ברגל חייב, ולכן מי שבועט ברגלו בכדור שמשחקין בו, ומוציאו חוץ לד' אמות אסור, דכך דרכו בהוצאתו ועי' משנ"ב סי' ש"ח ס"ק קנ"ח.

זה אינו יכול וזה אינו יכול כו'. נראה דאפי' אם נשאו משא שמשקלו רב, ואחד אינו בעל כוח ויכול רק עשירית מזה והשני יכול את כל השאר, וא"כ נמצא שנשיאת רוב המשא היא ע"י השני, מ"מ כיון שאחד בלי השני לא היו נושאים המשא, שניהם חייבים בשוה. וכן הדין גם בקניינים שאם שנים גנבו או הגביהו מההפקר חפץ שאחד יכול להגביה רק חלק קטן ממנו דמ"מ קונים בשוה, מאחר שאחד בלא השני לא יכל להגביהו. ובדומה לזה הוכיח מכאן בס' אהבת חסד לבעל החפץ חיים (ח"ב פט"ז) דאם גבו מעות לצדקה ואחד נתן רק מעט, ואחרים נתנו הרוב מ"מ כיון שבלי המעט מעות שלו לא היה העני משיג המבוקש שלו, לכן נעשה כשותף בשוה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א