אילת השחר/שבת/פא/א
כדי לזרוק בבהמה. ופירש"י דלא טרח איניש למשקל צרור משום עוף להבריחו. ומבואר דבהמה אין די לה בקול וצריך אבן, ואע"פ שאמרו בבבא מציעא (דף צ' ב') חסמה בקול והנהיגה בקול, אפשר דשם הוא בבעליה דוקא, וכתיב ידע שור קונהו.
והנה עיקר שימוש זה הוא בימות החול, ויל"ע אם גם בשבת מותר להשתמש באבן כדי לזרוק בעוף ובבהמה, ולכאו' האבן היא מוקצה, ואין לומר דמהני מדין "יחוד" דיש אומרים דיחוד בעי מעשה המוכיח.
למימרא דשיעורא דר' יהודה נפיש. הרמב"ן לעיל (דף פ' א') ביאר דפלוגתייהו דר' יהודה ורבנן בכל מקום היא האם אזלינן בתר השכיח שהוא שיעור מרובה, או בתר השכיח ולא שכיח שהוא שיעור מועט.
קבען בפותחת טמאין. מבואר דאף שבפני עצמו אין לו חשיבות כלי מ"מ עם המפתח חל עליו חשיבות של כלי, וה"נ לענין כלי השומר על חום המים, שתוכו בקבוק מכספית ומבחוץ מצופה בפלסטיק, ונקרא טרמוס, שהכספית בפני עצמו אינו מקבל טומאה דאין לו חשיבות כלי, ועם הפלסטיק נעשה כלי, וכן מיחם חשמלי שהברזל בפני עצמו אינו משמש מידי ועם הפלסטיק משמש תפקידו, וממילא מקבל טומאה. ונפק"מ לענין טבילת כלים מגוי [אלא שבמיחם חשמלי יתכן סברא לפטור מטבילה מטעם אחר דכיון שפועל רק עם חשמל ומתחבר למקומות הקבועים בכותלי הבית ששם זורם החשמל, וא"כ הו"ל תשמישו עם הקרקע דפטור מטבילה, ועיין בחכמ"א (כלל ע"ג בבינ"א) הגדרים בזה מתי נחשב מחובר לקרקע].
קבען בפותחת טמאין. ופירש"י פותחת יש לה בית קיבול ומקבל מפתח. הא דחשיב בית קבול הוא משום שהמפתח נכנס ויוצא, אבל מפתח הקבוע בדלת אינו בית קבול, דכך הוא צורת הכלי, ואין זה נוגע לדין בית קבול העשוי למלאות, דשם המילוי לא מתחבר עם הבית קבול, משא"כ כאן שהמפתח מתחבר להיות עמו דבר אחד.
ושל גל טהורין. ופירש"י הואיל וחבור זה בדלת היא ודלת בנין מחובר לקרקע טהורין. למאן דס"ל תלוש ואח"כ חברו הוי מחובר ודאי טהור, ולמ"ד דדינו כתלוש, מ"מ טהור משום דתשמישו עם הקרקע (עיין כלים פ"ב מ"ד).
מלא היד. משמע דכל אדם נידון כפי מלא ידו שלו. והנה זה לא נוגע רק לשבת, אלא כל השבוע לשיעור קינוח.
כזית כאגוז וכביצה. יל"ע האם כזית הוא דוקא כזית, וכן כאגוז, וכן כביצה, ומה הדין באבן שהיא בשיעור שביניהם.
מותר להכניס לבית הכסא. ופירש"י בתוך ד' אמות. ויל"ע דאיך מותר בתוך ד' אמות להכניס מרה"ר לרה"י, והרי כאן מדובר בבית הכסא גדור מדאמר "להכניס", ומה יועיל הא דהוא בתוך ד' אמות. ועיין שו"ע (סי' שי"ב ס"א) דדעת רש"י שאין היתר להכניס מכרמלית לרה"י, וא"כ ע"כ צ"ל דבהך גוונא שהזכיר רש"י שהיה פחות מד' אמות לא הכניס לרה"י, ומה ששנינו "להכניס" הוא לאו דוקא, או אפשר שהיה מחיצות פחות מעשרה טפחים.
ועיין רש"י בברכות (דף י"ט ב') שכתב דבמקום שנפסקה טליתו שרי ללכת עמה בשבת בכרמלית, הרי שכבוד הבריות מתיר גם איסור טלטול בכרמלית, מיהו לא כל ענייני כבוד הבריות שוים כמו שכתבו תוס' בשבועות (דף ל' ב') דללכת ערום הוי גנאי גדול.
כמחלוקת באתרוג כך מחלוקת כאן. ערש"י מה שפירש, ולפ"ז הך סימנא אתמר לת"ח הבקיאים במתני' וברייתא ולא לע"ה דאינם יודעים תרווייהו.
כלאחר יד. והנה השרת נימין דהכא הוי דרבנן דהא אינה צריכה לגופא. וגם בזה כשעושהו בשינוי הוי תרי דרבנן וקיל טפי. ורש"י פירש שעושהו בשתי אצבעות, וצ"ע דאי באגודל ואצבע הרי כך דרכו, ואם באצבע ואמה הרי קשה למשמש כן.
מדוכה קטנה של בשמים. רש"י מפרש דהוא כלי שמלאכתו לאיסור. וקשה דא"כ בלאו עד נמי תשתרי דכלי שמלאכתו לאיסור שרי לצורך גופו. ורש"י לקמן (דף קכ"ג א') כתב שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, ולפ"ז א"ש, אבל כאן לא פי' כן. וכל המציאות צ"ע, למה מקנח במדוכה של בשמים.
ויל"ע למה אין להתיר משום כבוד הבריות, כמו שהתירו כמה דברים משום כבוד הבריות. ורצו לומר עפמש"כ המג"א (הביאו המשנ"ב סי' שי"ב סק"ב) דאם יכול להכין מע"ש לא מתירין לטלטל מוקצה משום כבוד הבריות.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |