אילת השחר/שבת/כח/א
כתיב הכא זאת התורה אדם כי ימות באהל. הפנ"י נתקשה מפני מה מביא לקרא דאדם כי ימות באהל ששם לא כתוב טומאת האהל, ובעיקר הו"ל לאתויי הקרא ד"והזה על האהל" וכמו שהביא רש"י במתני'. ויש ליישב קצת דמייתי ראש הפרשה ובעיקר אכן יליף לקרא דוהזה על האהל.
השתא עור בהמה טהורה לא מטמא כו'. מבואר בגמ' דטפי מסתבר שעור בהמה טהורה יטמא מאשר עור בהמה טמאה. וצ"ב טעם הדבר, וכי משום שאסור לאוכלה לכן זה עושה נ"מ לענין טומאת אהלים. ועיין פנ"י שפירש דסד"א דבעי דוקא מין בהמה דקה ונאכל וכמ"ש תוס' לקמן, וצ"ע דא"כ אינו רק בהמה טהורה, אלא רק כבש ולא בהמה גסה.
עור בהמה טמאה מהו כו'. ומסיק דמספק"ל אם תחש הוא בהמה טמאה או טהורה, וא"כ בעיקר היה צריך להסתפק על התחש מהו, ויאמר נ"מ לאוהלים.
קצץ מכולן ועשה אחת מהן כו'. בר"מ (פי"ד מטו"צ הי"ב) ביאר שחיברן ע"י תפירה ועביד ליה בגד אחד, דתפירה כאריגה. ואמנם לא לכל דבר תפירה עביד חיבור, כגון בגט דיש אומרים שגם תפירה לא מהני לעשותו אחד. ואמנם לאידך גיסא יש הרבה דברים שע"י תפירה כן נחשב אחד, כגון בעשיית בגד (כלים פכ"ג מ"א, ופכ"ח מ"ו), ועוד הרבה דברים שבתפירה עביד חיבור [ועמש"כ באילה"ש עה"ת פרשת תרומה כ"ו ו'].
ויל"ע במחבר הבדים ע"י דבק, דבשבת מצינו שהדבקה הוי תולדה דתופר (סי' ש"מ סעיף י"ד), ואולם ממש"כ הר"מ דאריגה כתפירה משמע שהדבקה לא.