אילת השחר/יבמות/לג/ב
רש"י ד"ה שחיטה בזר כשרה. ואין כאן זרות. פי' דבריו דכיון שאין כאן זרות ממילא אין גם איסור שבת, וכ"כ בחזו"א. וקשה למה דייקו האחרונים מרש"י דאף שאין משום זרות מ"מ יהא חייב משום שבת.
תוד"ה אמר ר' יוסי. ואע"ג דנבילה נמי הותר במליקה שאני קדשים דכהנים משולחן גבוה קא זכו. אולי יש לפרש דבריהם דאין זה היתר אכילה להכהנים, אלא זה צורך גבוה, לכן זה לא מקרי קולא באכילה.
בא"ד. ועוד דיש חומרא בנבילה שכן מטמאה ואע"ג דיש חומרא בחלב דליכא בנבילה אין לחוש בכך כדאמרי' בפרק גיד הנשה מאי חזית וכו'. לכאו' מזה שהוצרכו תוס' לראי' דכשיש חומרא נגד חומרא לא חשיב חומרא, הרי דזה לא פשוט וצריך ראיה, ולכאורה מה שהוכיחו מחלב יש לחלק דהחומרא בחלב שיש בה כרת זה חומרא באיסור אכילה, אבל הטומאה שבנבילה זה לא חומרא לאיסור אכילה שבו, ושאני מהא דפ' גיד הנשה דהרי בין איסור טומאת הגוף ובין איסור טומאת בשר זה איסור אכילת קדשים, ומה הראיה לכאן.
בא"ד. ואור"י דיש חומרא בטריפה דכשנטרפה שוב אין לה היתר אפי' נשחטה. משמע מתוס' דאין טריפה שניתרת אח"כ, ולפי"ז יהא ראי' מתוס' לענין צומת הגידין שנחתך באמצע שלא יועיל להכשיר ע"י שיחתוך אח"כ למעלה אע"פ שעכשיו כבר אינה טריפה, והפוסקים נחלקו בזה, עי' רא"ש בחולין (פרק בהמה המקשה סי' ז') דהרמב"ן הכשיר בזה והוא חולק עליו.
בא"ד. אבל איסור אבר מן החי אתיא שחיטה ומפקע ליה. לכאו' זה לא נחשב דאבר מן החי מותר ע"י השחיטה אלא דמשנשחטה אינה חי ואין כאן אבר מן החי והיכן מצינו היתר לאיסור אבר מן החי, וצ"ל דנ"מ כשהיא מפרכסת, דאפי' שהיא כחיה מ"מ הותר איסור אבר מן החי ע"י השחיטה.
ומפרישין אותן שלשה חדשים. הנה אחרי שישהו עמהם ג' חדשים הרי יהא דין רוב בעילות הלך אחר הבעל, ומ"מ לא משהינן להו ונימא אח"כ הלוך אחר הרוב, ויש לעיין אם דין זה שצריכין לפרוש הוא מן התורה, או דמה"ת א"צ לפרוש ונוכל לסמוך על רוב שיהא אח"כ דרוב בעילות נלך אחר הבעל ויהא הולד כשר עי"ז, ובפרט דגם ספק ממזר מותר מה"ת.
החליפו מידי ברשעים עסקינן ותו הא דתני רבי חייא הרי כאן שש עשרה חטאות אי במזיד מי איכא קרבן. הק' הגרע"א דהא משכחת לה דשגג בכרת והזיד בלאו, דאיכא קרבן אפי' שהוא מזיד. ובאחיעזר (ח"ג סי' פ"ב אות י"א) הביא בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל שתירץ ע"פ המבואר בכריתות (ג' א') דכל מקום שאתה מוצא ב' לאוין וכרת א' חלק חטאת ביניהן, ולפי המסקנא הא דבעריות אם עשאן כולן בהעלם א' חייב על כל אחד ואחד משום דהלאוין מחלקין לחטאות, ולפ"ז רוצה לומר דאף דס"ל לר' יוחנן דאם הזיד בלאו כיון ששגג בכרת חייב, הוא דוקא בכל מקום דהחיוב בא מצד הכרת ושגגת כרת שמה שגגה, אבל לענין חילוק חטאות דיש בזה כרת אחד, ורק דהלאוין מחלקין החטאות והגורם לחלוק חטאות הם הלאוין, להכי בעינן שיהי' שוגג בלאוין.
אמנם לכאו' אפי' שהלאוין הם הגורמים לחילוק חטאות, מ"מ זה רק גילוי שהם שני איסורי כריתות, אבל סיבת החיוב חטאת הוא הכרת, וכל ששגג בכרת הוי שוגג לענין קרבן.
אמנם יל"ע בכל לאו שיש בו כרת, אם החיוב כרת הוא רק משום דגם עבר על הלאו, או שהכרת אין לו שייכות עם הלאו, ורק דכשעבר על כרת בלי שיעבור בקום ועשה כמו בפסח ומילה, כיון שאינו בקום ועשה אין בו חטאת, ולפי"ז אין צריך לחיוב חטאת שיהא לאו, אלא שתהא עבירה בקום ועשה ואז יתחייב חטאת מחמת הכרת לבד.
ומהא דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, משמע דלחיוב כרת מצטרף הלאו, ולכן כיון שלקה על הלאו נפטר מידי כרת.
ומזה דאמרינן דשגג בכרת והזיד בלאו חייב קרבן, הרי דחיובו דקרבן הוא רק מחמת הכרת, דאם כדי שיתחייב קרבן צריך גם שיעבור בלאו, א"כ בהזיד בלאו נמצא דחלק מהדבר המחייב הי' מזיד, ולמה יתחייב קרבן דהא על חלק מחטאו הי' מזיד, וע"כ דהחיוב קרבן הוא על הכרת לבד לכן לא איכפת לן מה דעל הלאו הי' מזיד.
ואף לר"ל דס"ל שבת (דף ס"ט) דשגג בכרת והזיד בלאו לא חייב חטאת, אין ראי' דס"ל דהמחייב כרת הוא גם בצירוף הלאו, אלא דאפילו דחיוב כרת אינו בצירוף הלאו, מ"מ לא חייבה התורה קרבן על מי שאינו שוגג גמור בעבירה.
ועי' לעיל דף ג' ב' ובזבחים (דף צ"ז ע"ב) שרצינו לומר לגבי הא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, דכל ששייך בלאו זה כרת אינו נדחה גם באופן שלא יהא כרת באופן זה שבא העשה לדחותו. אמנם זה יהא תלוי בהנ"ל דאם הכרת הוא על הלאו, שפיר הוי לאו חמור כל ששייך בו כרת, אבל אם הכרת אינו על הלאו, לא הוי לאו חמור לענין זה שלא ידחה מעשה.
והנה אף לשיטת הריב"א המובא בתוס' חולין (דף קמ"א) דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, מ"מ אם עבר אינו לוקה דהלאו שפיר נדחה, אבל בל"ת שיש בו כרת כיון דלא נדחה ודאי ילקה משום דהלאו בכה"ג חמור, ולא נימא דרק הכרת לא נדחה אבל הלאו נדחה.
ובסנהדרין (דף פ"א ב') בהא דתנן מי שלקה ושנה כונסין אותו לכיפה, מפרש בגמ' דדוקא לאו שיש בו כרת, ומשמע דלאו שיש בו כרת חמור יותר, וע"כ דלחומר הכרת מצטרף הלאו.
נמצא דבאמת הלאו מצטרף לחומר איסור כרת לכן בלקה יורד חיוב כרת, ולכן שייך לומר דלאו שיש בו כרת אינו נדחה משום דהלאו חמור, אבל מה שנוגע לחיוב חטאת אינו קובע הלאו כלום רק מה שעבר איסור כרת בקום ועשה.
ולעצם קושית הגרע"א י"ל דדחוק להעמיד המשנה דשני האנשים שהחליפו נשותיהן, שניהם טעו באותו טעות וחשב כל אחד שיש לאו ואין על זה כרת.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |