אילת השחר/יבמות/כ/ב

אילת השחר יבמות כ ב

דף כ' ע"ב

חייבי לאוין תפסי בהו קידושין. צע"ק דהנה בכל קידושין יש ב' דברים, א' שנאסרת לכל העולם ע"י הקידושין, ב' שנעשית אשתו ומשועבדת לו, אמנם בחייבי לאוין אף דתפסי בה קידושין היינו דנאסרת לכל העולם, אבל להשתעבד לו לא שייך, דהא אינה מחויבת להבעל לו באיסור. ולכאורה לקחתה לו לאשה משמע שיהי' לו בה בעלות גמורה כאשתו, וכיון דחייבי לאוין לא יוכל לשעבדה לעשות עבירה למה תהי' נכללת בזה לדין יבום.

בא עליה או חלץ לה נפטרה צרתה. יל"ע לפי דרשה זו דחייבי לאוין ילפינן מיבמתו דעולין לחליצה ואין עולין ליבום, אם ממילא גם צרתה אין עליה זיקת יבום אלא חליצה בלבד, או דצרתה יש עליה גם זיקת יבום, ולכאו' אם יש על צרתה זיקת יבום, האיך תיפטר בחליצת החייבי לאוין, הרי חליצת החייבי לאוין היתה למי שזיקתה רק לחליצה ולא כדי לפטור מיבום, ועי' אבני מילואים (סי' קע"ד) בשם הפרשת דרכים.

לחליצה רמיא לייבום לא רמיא. הנה מבואר כאן דשייך זיקה לחליצה לחוד. ויש לעיין אם כל מצות חליצה היא רק כדי שתוכל לינשא, אם כן במקום שאינה זקוקה למה תהא אסורה לינשא בלי חליצה, הרי נמצא דאסורה לינשא כדי שתחלוץ, והמצוה לחלוץ יהי' כדי לינשא, ואיך שייך לומר כן שהאיסור לינשא הוא בשביל שתעשה דבר להתירה לינשא, ומשמע ע"כ דמצות חליצה הוא גם בלי שרוצה לינשא, רק עצם מעשה החליצה הוא מצוה כשלעצמו.

שם. לחליצה רמיא לייבום לא רמיא. יש לעיין בחייבי לאוין ועשה שאסור לו לייבמה, האיך תחלוץ ותאמר מאן יבמי, הרי הוא רוצה לייבמה רק שאסורה לו.

שם. ואי ס"ד חייבי לאוין מדאורייתא לחליצה רמיא לייבום לא רמיא כי בא עליה אמאי נפטרה צרתה וכו'. ומשמע דאי חייבי לאוין מתייבמים מדאורייתא משום עשה דוחה לא תעשה שפיר פוטרת צרתה. והק' הגאון נו"ב בספר דורש לציון [דרוש י"ג חלק שבת הגדול משנת תקי"ב ד"ה ולפי"ז אתפלא וכו'] דלכאורה היכא שיש צרה כשרה אסור לייבם החייבי לאוין מדאורייתא, שהרי אפשר לקיים שניהם בלא דחיית לא תעשה דהא יכול לייבם את הכשרה, והיכא דאפשר לקיים שניהם מבואר שם בסוגיא דאם בעלו לא קנו, ובקהלות יעקב (סי' י"ד) הביאו, וע"ש מש"כ לתרץ.

ויש לבאר את קושיתו דלכאו' מה שייך לומר שיכול לייבם את השניה, הרי אם רוצה את זו האיך נוכל לומר לו שישא אשה שאינו רוצה, אלא משום דמצות יבום אינה שישאנה, אלא מצוה לייבמה, ואדרבה כשכונסה לשם אישות סובר אבא שאול דהוי כבא על הערוה, וממילא הוי כמי שיש לפניו ב' אתרוגים שלא יוכל לומר דרוצה את זה ולא את זה, ולכן מקשה דכיון שיכול לייבם את הכשרה, למה מותר לו לייבם את האסורה לו, וממילא אף אם ייבמה לא יקנה ולא תיפטור צרתה.

ויש לומר דאמנם אפשר שאסור לו לייבם את האסורה לו כיון שיכול לייבם את השניה, אך מ"מ אי"ז סיבה שלא יקנה אותה בדיעבד אם יבמה, דכשיכול לחלוץ ומייבמה אמרי' דאינו קונה אותה כיון שלא הותר לו כלל יבום מאחר שאפשר בחליצה, אבל באופן זה הרי אם היתה נופלת לפניו רק היבמה האסורה, היתה מותרת לו דעשה דוחה ל"ת, וע"כ יש לה זיקת יבום אליו, וא"כ וכי במה שיש עוד יבמה זה יפקיע את זיקתה אליו, וממילא כיון שהיא זקוקה אליו אם יבמה קנאה ופוטרת צרתה, והוי שפיר בת יבום, אלא לעצם האיסור אפשר שאסור לו ליבמה כיון שיכול לייבם השניה, אבל אי"ז סיבה שלא יקנה אותה ותפטור צרתה ע"י שהיא מתייבמת.

שם. ואי ס"ד חייבי לאוין מדאורייתא לחליצה רמיא לייבום לא רמיא אם בעלו אמאי קנו. לכאו' מצי לפרש דמאי דקתני אם בעלו קנו היינו בתורת קידושין דהא קידושין תופסין בחייבי לאוין ולא מדין יבום, ועי' מהרש"א, אך צ"ל דלישנא דאם בעלו קנו משמע דמיירי בביאה כיבום, דהוי אפי' בעל כרחה, ובלי עדים, וזה לא מועיל בתורת קידושין רק מדין יבום, וע"כ דמצי לייבמה, ועי' אבני מילואים ריש סי' קע"ד.

סריס אדם והזקן וכו' ואם בעלו קנו. צריך ביאור לפמ"ש תוס' (בע"א בד"ה יבא) דבעינן עכ"פ שיהא ראוי להקמת שם, מ"ט מהני בעילתן הרי אינן ראויין להקמת שם.

כתיב והתקדשתם. הנה לעיל (דף ה') דרוצה למילף דעשה דוחה ל"ת מהא דראשו דכתיב במצורע דילפינן מינה דגילוח מצורע דוחה איסור תער לא יבוא על ראשו, ובנזיר הא עובר גם בבל יחל כשעובר על א' מאיסורי נזיר, ולהסוברים דאין עשה דוחה תרי לאוין, איך דוחה הלאו דתער לא יעבור על ראשו כיון דיש גם לאו דלא יחל. והי' אפשר לומר דהלאו דלא יחל הא קאי על האיסור דנזיר, דהא לא אסר עצמו בפירוש להתגלח, ולא עוד אלא אפי' יאמר בפירוש דאינו רוצה לאסור עצמו בתגלחת, מ"מ כיון שקיבל נזירות קאי באיסור בל יחל, ממילא כשעשה דוחה לאו דתער לא יעבור על ראשו כבר ממילא אין איסור בל יחל דברו, אבל מכאן קשה דא"כ מה מהני עשה דוהתקדשתם דלכן לא תדחה מפני יבום, דהא העשה הוא רק מחמת האיסור דאלמנה, וכיון דאיסור דאלמנה נדחה, ממילא אין כבר והתקדשתם, משמע דבכ"ז כעת יש עשה וצריך שיהא בכח העשה האחרת לדחותה וצ"ע.

כתיב והתקדשתם אי הכי כל התורה כולה נמי עשה ולא תעשה הוא דכתיב והתקדשתם. הנה בשערי תשובה לרבינו יונה כתב דבכל מצוה איכא נמי עשה דאת ה' אלוקיך תירא, וא"כ נמצא דבכל עשה דוחה לא תעשה הוי ל"ת ועשה, אך כיון דכך הוא בכל ל"ת, נמצא דעל זה אמרה תורה דין דעשה דוחה ל"ת, וזה גם קושית הגמ' דוהתקדשתם איכא בכל התורה כולה וממילא בהכי איירי הדין דעשה דוחה ל"ת, ושפיר דחי.

ואין להקשות דלדעת רבינו יונה (בשערי תשובה שער ג' אות מ"א) דבחושב לעבור עבירה עובר כבר בלא תתורו אחרי לבבכם, א"כ מי שמקיים כלאים בציצית, אע"פ שבשעת קיום המצוה נדחה הלאו, מ"מ מתחילה כשבדעתו ללבוש הבגד כבר עבר אלאו דלא תתורו אחרי לבבכם כיון שבדעתו ללבוש כלאים, וזה עובר קודם שמקיים המצוה, אך זה אינו, דכיון שבדעתו ללבוש כלאים בהיתר דעדל"ת, אינו חושב לעשות איסור ולא עבר במחשבתו על לא תתורו.

הכא נמי אפשר בחליצה. יל"ע במצות יבום ומצות חליצה אם הם ב' מצוות, ואמרה תורה דאם אינו מקיים מצות יבום יקיים מצות חליצה, או שזה מצוה אחת שאפשר לו בזה ואפשר לו בזה, ולכאו' אם זה ב' מצוות מ"ט חשיב ליה דאפשר לקיים שניהם, ע"י חליצה, הרי מצות יבום תתבטל לגמרי, רק שבמקום זה יקיים מצוה אחרת של חליצה, ולמה זה סיבה שלא יבוא עשה דיבום וידחה ל"ת.

ולמסקנא דקאמר ר"ל דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא, אין ראי' שזה ב' מצוות, אלא דחליצה במקום יבום לא חשיבא כ"כ כדי שיספיק לו חליצה, כדי שבשביל זה לא נימא לו שייבם וידחה את הלאו.

תוד"ה מסתברא. אבל קשה אם כן היכי הוה בעי לאוקמי קרא בחייבי כריתות [דלומר דמותר לייבם הא לא שייך דהא ידעינן דאסור לייבם] והא ליכא למימר דהכי פריך ואימא חייבי כריתות נמי ליבעי חליצה. היינו דהפסוק דיבמתו משמיענו דצריך חליצה לחייבי כריתות, וע"ז דחו דהא קאמר בתר הכי ומה ראית, דמשמע ואימא איפכא, היינו דרק חייבי לאוין נימא דאין עולין לחליצה ולא חייבי כריתות.

תוד"ה אי הכי. אשה שאין לה בנים לא תתייבם פירוש שאין לה עכשיו וכו' גזירה משום אשה שיש לה בנים. לשון זה דאין לה בנים, תמוה דהא דין יבום אינו תלוי באם יש לאשה בנים רק אם יש לבעלה בנים.

תוד"ה אטו. דהא אפי' גמר ביאה ראשונה אסור. צ"ב סברת תוס' למה לא נאמר שהתורה התירה ביאה היינו אפי' שלימה, וכן תמוה למה יהא כזה מצוה להקמת שם לאחיו שיעשה בה העראה לחוד וישלחנה. והראשונים חלקו על תוס' שמותר גמר ביאה, וגם לדבריהם ק"ק למה יהא כזה מצוה לעשות רק ביאה ראשונה ואח"כ יגרשה. ולתוס' יל"ע דההעראה ג"כ תיאסר יותר מרגע כמימריה.

בא"ד. ואין להתיר ביאה שני' מטעם דנעשית כאשתו לכל דבר דאינה נעשית כאשתו וכו'. צ"ע דממאי דנעשית כאשתו לכל דבר שמעינן דהותר איסור אשת אח, אבל איך יש בזה גילוי דהותר לו כל איסורין שבעולם, וכי אם היא אשתו לא יכול להיות שאסורה עליו באיסור חייבי לאוין.

והנה כתבו התוס' לעיל (דף ח' ע"ב בד"ה מלמד) דמסברא ידעינן דלא ציוה הכתוב שיקחנה כדי לגרשה תיכף וע"כ מותרת להשאר אשתו, ומ"מ חייבי לאוין לא דחיא ביאה שני' כיון דזה רשות, והיינו דמה דכתוב בפירוש בכל יבמה דאין בה אלא איסור אשת אח, וע"ז יש סברא דלא אמר הכתוב שיקחנה לגרשה תיכף, אבל על איסור אחר לא מצינו האי חידוש.

והנה יש להסתפק אם מצות יבום היא לקנותה שתהי' אשתו, או דהמצוה עצם הביאה וחוץ מזה הוא קונה אותה. והנה אם המצוה היא לקנותה בזה להיות אשתו, אז בודאי אין לומר שייבם להיות אשתו ושתיכף יצטרך לגרשה, דא"כ למה הוצרך שיקנה אותה, אלא דאפילו אם המצוה אינו תלוי בהקנין, אלא דחידשה תורה דכשייבמה אז גם קונה אותה, מ"מ מסתבר דלא חידשה תורה דין קנין אם אח"כ אסור לקיימה, כיון דהא היא בעצם חייבי כריתות דלא תפיס בה קנין, א"כ למה נתחדש כאן קנין, ע"כ דמותר לקיימה אח"כ, אמנם כ"ז מחמת איסור חייבי כריתות, אבל איסור חייבי לאוין דמחמת זה לא צריך לחדש קנין, דהא חייבי לאוין תפסי בהו קידושין, א"כ אף אי יהי' בזה מצות יבום, אין בזה ראי' דמדקנאה הרי דנתחדש שמותר לקיימה אח"כ.

בא"ד. דאינה נעשית כאשתו אלא היכא דשרי ליה בלא דחייה. והיינו דאיסור אשת אח גילתה תורה ולקחה לו לאשה שנעשית כאשתו, אבל כשיש לאו אחר לא מצינו גילוי דמ"מ נעשית כאשתו, ולכן ההיתר ליבמה הוא רק משום עדל"ת ולא הותר אלא ביאה ראשונה.

ונמצא לפי"ז דמצות יבום שייכא גם בלא שתהא לו כאשתו, רק הביאה לחוד הוי קיום המצוה, וכן מבואר בתוס' לעיל (ט' ע"א ד"ה והרי) שהקשו דחייבי לאוין לר"ע לא תפסי בהו קידושין וא"כ אף ע"י יבום לא תיעשה אשתו, ומ"מ סברי תוס' דמקיים בהו מצות יבום, וע"כ דלקיום המצוה א"צ שתיעשה כאשתו [ואמנם היה אפשר לומר דכיון דעדל"ת והותר לו הלאו, תו תפסי בה נמי קידושין, דהא מותרת היא לו, אך לפמ"ש תוס' כאן דמשום עדל"ת לא שרי אלא ביאה ראשונה דהיינו העראה, ומבואר ברש"י לקמן מ"ט ב' דמאן דלא תפסי בה קידושין ה"ה כשחלו בהיתר אם נאסרה לו פקעו קידושין מינה, א"כ נצטרך לדחוק דבשעת ביאה נעשית לו כאשתו ומיד אח"כ פקע, וזה דוחק].

יל"ע במי שאנסוהו ליבם דתנן לקמן (נ"ג ב') דקנאה ונתקיים מצות יבום, אם נחשב לו למצוה ויקבל שכר על זה, או שיש כאן קיום המצוה, אבל כיון שלא עשה כלום מרצונו אין נחשב לו למצוה, וכמו קטן הנימול לשמונה שהוא אנוס גמור, דאין לו שכר של מקיים מצוה [וכן מי שהיו לו בנים בגיותו ונתגייר, אע"פ שקיים מצוה, מ"מ אם בן נח אינו מצווה על פרי' ורבי' לא יקבל על זה שכר].

בא"ד. אע"ג דבפ' הבא על יבמתו לא מצריך קרא אלא לאירס ואח"כ נתמנה להיות כה"ג אבל נשאה קודם שנתמנה משמע דל"צ קרא שיכול לקיימה משום שנשאה בהיתר וכו'. ביאור דבריהם אע"ג דכבר חילקו היכא דהותר רק ע"י דחי' מהיכא דסתם הותר, מ"מ זה יש לחלק במה דיש גזה"כ דנעשית כאשתו לכל דבר, דזה נתחדש רק היכא דהותר בלי דחי', אבל כיון דבאלמנה שנישאת ונתמנה אח"כ להיות כהן גדול ל"צ פסוק, הרי דכל היכא דנישאת בהיתר נשארת בהיתירה מסברא, א"כ גם כאן נימא כן, ע"ז חילקו דגם לגבי הסברא, זה רק היכא דהותר ולא ע"י דחי' דעשה דוחה ל"ת.

בא"ד. אבל נשאה קודם שנתמנה משמע דלא צריך קרא וכו' משום שנשאה בהיתר. ק"ק מנלן סברא זו, הרי מ"מ היא אלמנה, ואין לומר דאינה אלמנה כיון שנשואה לו, דא"כ גם מן האירוסין לא ליבעי קרא.

איתמר ביאת כהן גדול באלמנה וכו' אינה פוטרת צרתה. במהרש"א רצה לחדש דלא פליגי אלא לענין לפטור צרתה, אבל היא עצמה ודאי נהי דלא מקיים בה מצות יבום, מ"מ כיון דקידושין תופסין בחייבי לאוין הויא לה כאשתו וסגי לה בגט, אך מלשון רש"י שכתב פוטרת אותה ואת צרתה, דייק המהרש"א דס"ל לרש"י דלמ"ד דאינה פוטרת צרתה ה"ה שהיא עצמה לא נפטרה [עי"ש מה שהק' דא"כ מ"ט לא פליגי בה גופא אם נפטרה אם לאו], אמנם רש"י לשיטתו בדף נ"ב א' דאפי' ביבמתו המותרת לו לא מועיל בה קידושין משום שהיא אשת אח, ורק יבום שהתירה לו תורה תופס בה, ע"כ הכא אם לא מקיים בה מצות יבום לא יועיל גט גם לגבי היבמה עצמה שיבמה, דבלי מצות יבום כיון שהיא אשת אח לא תפסי בה קידושין.

ועוד יש להעיר על דברי המהרש"א דהיא עצמה נקנית משום קידושין, דהא קידושין בעי עדים ובעי כונה לקנות, והאיך יועיל ע"י ביאה לשם יבום.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א