אילת השחר/יבמות/כב/א

אילת השחר יבמות כב א

דף כ"ב ע"א

וליטעמיך אי הוה כתיב להיתירא מי הוות סמכת עלייהו דמר ברי' דרבנא מי חתים עלייהו וכו'. הנה לכאורה הי' הפסק כתוב בכתב יד דמר ברי' דרבנא אלא דלא חתם בחתימת ידו על זה, ומבואר דאי הי' חתום ע"ז הי' סומך, משום דכיון דהוא חתם הרי יש פסק שלו לפנינו, והנה יש מחלוקת בהא דכתב בכתב ידו גובה אם סגי בכתב בלי שחתם [צ"ע בריש פ' הנושא את האשה], ולפי"ז צ"ע דאם זה סגי להיות דינו כהודה לענין שיוציאו ממון ממנו, למה זה לא יועיל באיסורין לומר שזהו פסק שלו. ויש לחלק דהתם מוציא הכת"י זה שהוא בא לתבוע ויש להניח שמסר לו להתחייב, ואיה"נ אם ימצאו ברחוב דבר כזה אינו כלום, משא"כ בפסק דין דלא שייך מישהו שיהא בעל דבר על זה.

שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה. האי שלא יאמרו יש לפרש על אינשי דעלמא, ויש לפרש דקאי על הגרים עצמם, ולשון הרמב"ם והשו"ע על דין זה שלא יאמרו באנו וכו', ומשמע דהיינו הגרים עצמם. אך צריך טעם מה הגריעותא בזה שיאמרו כן, ואולי זה זלזול בקדושת ישראל כשנראה שהיא קלה מקדושת הגויים. אמנם ברמב"ם (פ"ה מהל' ממרים הל' י"א) מבואר דאסור לגר להכות ולקלל אביו הגוי כדי שלא יאמרו באו מקדושה חמורה לקדושה קלה ונמצא זה מבזה את אביו, משמע דמה שיאמרו היינו אנשים אחרים.

רש"י ד"ה מקדושה חמורה. שהעכו"ם מוזהרין על העריות. לשון רש"י משמע דוקא כשבאין להקל ממה שהעכו"ם מוזהרין ע"פ דין תורה ולא בנימוסיהן. וכ"כ הנמוקי יוסף (בפרק נושאין על האנוסה, הובא בדרכי משה יו"ד סי' רס"ט). וצ"ע לפי"ז על מש"כ בגליון רע"א (יו"ד רמ"א) בשם הפורת יוסף לפרש דברי הרמב"ם (פ"ה מהל' ממרים הי"א) דמשמע שעכו"ם מצווה שלא לבזות את אביו, ופי' דאינו ראי' משום דגם על מה שנהגו בנימוסיהן אמרי' שלא יאמרו וכו', ולכאו' זה לא כמו שמשמע ברש"י ובנמוקי יוסף. אך יש לומר דדברי הנמוק"י הם על חוקים שבדו, אבל דברים שנוהגים מחמת שהשכל מחייב כן, כגון לא להכות או לקלל ההורים, ע"ז שייך שלא יאמרו באנו לקדושה קלה גם כשאינן מוזהרין מן הדין.

אחין מן האם לא יעידו ואם העידו עדותן עדות. משמע דלכתחילה לא יעידו, ולכאו' להעיד בלחוד אינו כלום כל זמן שאין מקבלין העדות, ומה איכפת לן אם יעידו, וע"כ הכונה לא יעידו היינו דלכתחילה אין מקבלין עדותן, ובדיעבד שקיבלו עדותן אפשר כבר לפסוק על פיהן [העירו דשייך דיעבד ג"כ דכשקיבלו העדות לא ידעו שהם אחין, ועכשיו זה כבר דיעבד שקיבלו כבר את העדות].

ומ"ש מעריות ערוה לכל מסורה. בערוך לנר ביאר דשאלת הגמ' היא רק לאמימר דמכשיר לכתחילה באחי האם, דאילו לר' נחמן דמכשיר רק בדיעבד אין להקשות מ"ש מעריות, דכיון דכבר העידו למה לא נחייב את החייב לפי עדותן, וכונתו דלא דמי לשאר פסולי עדות דרבנן כגון משחק בקוביא דרבנן חששו משום שמא משקרין, אבל קרוב דאינו אלא גזירת מלך לא מסתבר דלא נחייב עפ"י עדותן אם כבר העידו כיון שזה אמת.

אמנם מצינו דפסולי קורבה מדרבנן החשיבום לפסולי עדות, דהנה הרמב"ם (בפי"ג מהל' עדות) כתב דקרובי האם אינם פסולים מדין תורה רק מדבריהם, ונחלקו הרמ"א והש"ך (בריש סימן ל"ג) בכוונתו, דהרמ"א הבין בשיטת הרמב"ם דמה"ת הם כשרים ורבנן פסלום, והש"ך שם פי' דהרמב"ם מודה דפסולים מה"ת, וקורא לזה מדבריהם כיון שזה נלמד מי"ג מדות ואינו מפורש בתורה. ומבואר עכ"פ לפי הרמ"א דשייך פסולי קורבה מדרבנן [ואף הש"ך לא פליג על עצם הדבר דלא שייך, רק שמפרש דברי הרמב"ם דאין כוונתו לכך], ולא אמרי' דכיון שאנו יודעים שאומרים אמת וכשרים מה"ת לא נפסידם ממונם.

וביאור הדברים דאפי' מה שאנו יודעים ע"י ידיעה ברורה, מ"מ אם זה באופן דלא אמרי' לא תהא שמיעה גדולה מראי', אין אנו יכולים לדון על סמך זה אפי' שאין לנו ספק באמיתות הדבר, משום דבמה שצריך עדות גמורה אין דנין בלי עדות, ורק באופנים שדנים עפ"י אומדנא ידונו בזה, א"כ גם כאן שייך לומר דמדרבנן יש להם דין קרוב דלכן אין להם דין עדים ואז א"א לדון על פיהם [ומה שבקרובים כגון משה ואהרן לא נדון עפ"י אומדנא כיון שודאי אומרים אמת צ"ע].

רש"י ד"ה בגרים. שאם היה גר נשוי אם אמו יוציא. יל"ע אם כונת רש"י שהיה נשוי אם אמו משנתגייר או שהיה נשוי בגיותו, וקשה לומר דהיינו משנתגייר, דהא על זה הנידון אם מותר או אסור לישאנה, וע"כ דמיירי שהיה נשוי עמה בגיותו, אך א"כ למה זה נקרא נשוי הרי אין בהם קידושין וכשנתגייר הוו כפנוי ופנויה בעלמא [וגם הדין בעולת בעל שאסור לבן נח פקע מינייהו כשנתגיירו, ואם יבא עליה עכו"ם עכשיו אינו חייב משום בעולת בעל, כמבואר ביו"ד רס"ט], וצ"ל דקרי לי' נשוי מה שהתנהגו כאיש ואשתו נשואים. ומה דנקט רש"י באופן זה שהי' נשוי, לרבותא הוא דאפי' כשחיו מתחילה ביחד, מ"מ אם אסורה משום שניה יהיו צריכין ליפרד.

רש"י ד"ה לא יעידו. דקורבת אם בגרים קורבה היא דהא ודאי אמו היא. ולהלן (בד"ה מעידין לכתחילה) כתב דרחמנא אפקריה לזרע מצרי דכתיב זרמת סוסים זרמתם הלכך קורבת אב אינה קורבה, ולכאו' לפי מש"כ בתחילה הטעם דקורבת אם הוי קורבה משום דאמו ודאי היא, הי' לו לפרש הטעם בקורבת אב דאינה קורבה משום שאינו ודאי שהוא בנו, ולמה הוצרך לטעם אחר משום דרחמנא אפקרי' לזרעיה, וצ"ל דאה"נ הי' סגי בזה שאינו ודאי אביו, אלא שרצה רש"י לפרש דלא תימא דמ"מ מידי ספק לא נפקא שמא מ"מ הוא בנו, לכן פרש"י דאפי' הוא בנו אינו מתייחס אחריו דרחמנא אפקרי' לזרעיה, ואפי' ספק קורבה אין כאן.

והנה רש"י לקמן (צ"ז ב' בד"ה בתר אביו) כתב דאין אחוה מן האב לגר משום דסתם עובדת כוכבים זונה היא ומאיש אחר הוא. ולכאו' למה הוצרך לומר טעם זה הרי רחמנא אפקרי' לזרעי' וכמו שפירש כאן, וצ"ל דהתם שבא לפרש טעם למה לא אתי לאיחלופי, לא סגי בטעם דרחמנא אפקרי' לזרעי', דטעם זה אינו ידוע לאנשים, ואכתי יש לחוש דאתי לאיחלופי, לכן פירש דאנשים יאמרו שאינה אמם משום דסתם עובדת כוכבים זונה היא.

רש"י ד"ה לכל מסורה. אי שרית לקיומה אתי נמי למישרי ערוה בישראל. תמוה האיך יבואו להתיר אחותו דמפורש בתורה לאיסור, ועוד צ"ב דהא יש עדים הרואים את הקידושין, וצריך עשרה לברכה, ונמצא שאינה מסורה ליחיד ולמה נחוש שיטעו. והנה השעה"מ (ריש הל' גירושין) ובשו"ת רע"א (תניינא סי' ע"א) דנו אם קידושין כשרין בלילה, ומ"מ שיהיו צריכין ב"ד לא מספקא להו ופשוט דא"צ ב"ד, ויש ראי' מכאן דהא אם היה צריך ב"ד לקידושין הוו קידושין שוין עם עדות שאינו מסור לכל ולא הוי חיישינן [ועצם הספק אי מהני קידושין בלילה, עי' ברמב"ם הל' אישות פ"י הי"ד להדיא דמארסין בין ביום ובין בלילה, ותמוה שלא הביאוהו האחרונים שדנו בזה].

ועכ"פ רואים מכאן דחששו חז"ל דכשישא גר אחותו ילמדו להתיר מזה אחותו בישראל, ולא תלינן דאדרבה יאמרו הרואים דמה שנשא גר את אחותו עשה עבירה.

רש"י ד"ה לב"ד מסורה. דב"ד ידעי דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. משמע דאם לא היו יודעים דכקטן שנולד דמי היו למדים מזה דמקבלין עדות משני אחים, ותמוה הרי זה דבר ידוע שאחין פסולין להעיד, ואולי הוי חיישינן שיטעו כיון שאינו מפורש בתורה לאיסור אלא ילפינן לה מלא יומתו וגו'.

והנה כיון דג' הדיוטות כשרים לב"ד, הרי נמצא דעדות מסורה לעמי הארץ ויש חשש גם בב"ד שיטעו, אך אפשר דכיון דצריך חד דגמיר וסביר לא חיישינן שיטעו. אמנם צ"ע בזה אם דיין צריך לידע את כל דיני התורה מה שאינו נוגע ישירות לדין, רק מסתעף, כמו גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וכן דיני שבת כדי לידע אם העדים אינם מחללי שבת וכן שאר דיני התורה.

תוד"ה שניות. שהן בני ירושה ושכיחא גביה. נראה מדבריהם שאינם הולכים אלא אצל מי שסופן ליורשו, ונמצא שאמדו חז"ל דעת בני אדם שאין הדרך להתחבר אלא במקום שיש ירושה.

הראשונים הביאו ירושלמי דאברהם אבינו אסור בכל נשי ישראל, מדין שניות דכלת בנו עד סוף כל הדורות. ולכאו' כיון שנתגיירו במתן תורה הוי כקטן שנולד ולא גזרו שניות בגר. אך עי' בשב שמעתתא בהקדמה בשם המהר"ל דבמ"ת לא הי' לזה דין כקטן שנולד כיון שקיבלו התורה ע"י כפיה ע"ש.

תוד"ה ערוה לכל מסורה. לא אתי לאיחלופי דבתר אב שדי להו ומצרים אין להם קורבת אב דכתיב וזרמת סוסים וכו'. משמע דמילתא דפשיטא היא וידוע לכל דרחמנא אפקריה לזרעיה דגוי, ומש"ה לא חיישינן כלל דיחליפו בישראל, ותמוה קצת למה זה פשוט דמפורסם וידוע לכל דרחמנא אפקריה לזרעיה.

והנה הא דאמרי' דרחמנא אפקריה לזרעיה קשה למאי דקי"ל דעכו"ם יורש את אביו דבר תורה [כמ"ש הרמב"ם פ"ו מנחלות ה"ט], דנמצא דחשוב אביו דבר תורה, ואמנם הי' אפשר לומר דירושה לאו משום קורבה היא אלא דינא הוא דיורש את האב, אך מזה שבירושה הקרוב קרוב קודם, מוכח דירושה משום קורבה היא, וא"כ זה סתירה דאם קורבת האב אינה קורבה דאפקריה רחמנא לזרעיה למה יורשו.

אמנם אומרים בשם מרן הגרי"ז זצ"ל דירושת עכו"ם שאני דאינו מדין קורבה רק גזה"כ לא מדין קרוב, ועדיין קשה ממה דקי"ל כר' יוחנן דאם היו לו בנים בגיותו ונתגייר קיים פרי' ורבי', דנמצא שנחשבים בניו וע"כ דלא אפקריה רחמנא לזרעיה. ואין לומר דפריה ורביה לא תליא בקורבה אלא כל שנולדו לו בנים סגי, דהא הבא על העכו"ם והוליד בנים אינו מקיים פריה ורביה משום שאינן מתייחסין אחריו, וע"כ קיום המצוה הוא רק כשהם בניו, וא"כ כיון דאפקריה רחמנא לזרעיה האיך הם קרויים עדיין בניו, והעירוני שברמב"ן לקמן (דף צ' ע"ב) עמד בזה, וכ' דגזה"כ רק לזה.

ובתוס' לקמן (דף ס"ב א' ד"ה ר' יוחנן) כתבו דאע"ג דלענין כמה דברים כקטן שנולד דמי, מ"מ מסתברא ליה לר"י דכיון שבנכריותו קיים, דזרעו מיוחס אחריו באותה שעה, מפטר נמי כשנתגייר, וכונתם דאע"פ שעכו"ם אינם מצווים בפריה ורביה, מ"מ כיון שבניהם נקראים על שמם סגי, וכמ"ש התוס' שם בד"ה בני פרי' ורבי', וביאור הדבר דכמו לענין עבירה נראה דגוי שבא על קרובה שהיתה אסורה לו מן התורה גם בגיותו, אז גם כשנתגייר לא נימא דהוי כלא חטא, וה"נ לענין מצוה מה שאז בתור גוי הי' נקרא בנו, ואם הי' מצוה הוי נחשב דעשה מצוה, ס"ל לר' יוחנן דכעת חשיב כעשה מצוה על המעשה הזאת שעשה אז.

אמנם לענין ירושה אמרי' בקידושין (י"ז ב') דגר אינו יורש את אביו אלא מדרבנן, וצ"ל דהדין דרחמנא אפקריה לזרעיה הוא רק כשדנים לגבי ישראל, אבל לגבי דינים הנוהגים לעכו"ם לא אמרי' דאפקריה לזרעיה, ולכן עכו"ם יורש את אביו ד"ת, וכ"מ ברש"י ב"ק דף פ"ח א' עי"ש.

בא"ד. שהכל יודעים דרחמנא אפקריה לזרעיה. היינו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי אין יודעים אבל דרחמנא אפקריה לזרעיה יודעים כולם, ואח"כ כתבו דאשת אביו לר' אלעזר ואחות אביו לרע"ק שרי דלא שייך לאחלופי, וצ"ע דאיך יתכן דלר"א כולם יודעים דאשת אביו מותרת אע"ג דס"ל לרע"ק דאסור, ולר"ע כולם יודעים שאחות אביו מותרת אע"ג דלר"א אסור. ובכלל צ"ע למה פשיטא לן דסברא זו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי לא כולם יודעים, וזה שזרמת סוסים זרמתם כולם יודעים, ויש לומר שמבינים דדין גוי אצלנו יש לו דין אחר מיהודי, לכן אפשר דקירבתו לגבי דידן אינו נחשב שהי' קרוב, אבל שישתנה דינו ביחס למה שעשה קודם לאחרי שנתגייר זה לא יודעים.

בא"ד. לא יעידו לכתחילה דילמא אתי לאחלופי. וכתב הנמוקי יוסף דמשום שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ליכא בהכי אפי' במה שנוהגין שלא להעיד בעודן עובדי כוכבים הואיל ושורת הדין דבעודן עובדי כוכבים כשרין להעיד דבר תורה, וכ"כ הריטב"א.

ובנו לכל דבר. ברשב"א כאן הביא דבירושלמי אמרינן דמקיים פריה ורביה בבן ממזר. והנה מצד מצוה הבאה בעבירה כתבו האחרונים דהכא דהמצוה באה משום איזה תכלית והתכלית נתקיים, לא שייך בזה לומר דלא קיים המצוה אפי' כשזה בא בעבירה, וכמו שהבאנו לעיל לענין יבום כדי לקנותה לאשה [ושם יש להסתפק בזה], וגם איכא דס"ל דלהלכה פסול מצוה הבאה בעבירה אינו אלא מדרבנן, א"כ נצטרך לומר דהנידון הי' אם מדרבנן לא קיים המצוה.

אך אפשר דהנה מצינו בתוס' ב"ב (דף י"ג) דהקשו על חציו עבד וחציו בן חורין למה לא ישא ממזרת, דצד עבדות הא מותר בממזרת דהא ממזר נושא שפחה, וצד חירות נמי הא ממזר מותר בגיורת וממזרת מותרת בגר, ותירצו דאין זה תקנה להרבות ממזרים בישראל, מבואר דענין ממזרות אין רצון ה' שירבו ממזרים בישראל, ואע"פ שאין לזה שם של איסור בפנ"ע, מ"מ אין זה מרוצה, וא"כ כל מצות פרי' ורבי' הוא שהקב"ה רוצה בישוב העולם, וזה אפילו באומות העולם, אבל בממזרים אין רצון שיתיישב בממזרים, ולכן הי' יתכן מאד דמדאורייתא לא יקיים בזה פרי' ורבי', והוצרך להשמיענו דמ"מ יש בזה קיום מצות פרי' ורבי'.

מכל מקום לאתויי מאי אמר רב יהודה לאתויי ממזר. הרי"ף כתב דמכאן מוכח דחייבי לאוין זקוקין לייבום מה"ת משום דעשה דוחה ל"ת ומדרבנן הוא דאסור ע"ש. והק' הגרעק"א דלפי"ז יקשה לס"ד דסוגיא דף כ' דמדאורייתא לא מייבמים, איך קתני הכא זוקק ליבום, אלא ע"כ דליכא ראי' מהכא דעיקר חידושא דמתני' דהכא דאח פסול מקרי אח ולא ממעטינן ליה מגז"ש דאחוה אחוה מבני יעקב, ומשכחת לה יבום במותרת לו כגון שהיא גיורת או שהיא ג"כ ממזרת וצ"ע.

ויש ליישב דברי הרי"ף דבאמת מתני' גופא אין הכרח לפרש דמיירי לאתויי ממזר, דאפשר שבא לרבות שניות, ולכן ממתני' לא הי' קשה על הסוגיא בדף כ', רק רב יהודה פירש דמתני' דקתני מכל מקום הוא לאתויי ממזר, והוכחת הרי"ף היא מדברי רב יהודה.

אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן כשרין ולא פסולין. יל"ע אם הכונה היא שהם כשרין משום שקודם מתן תורה לא הי' עדיין פסולי ממזרות, או משום שיעקב לא נשא אשה שהיתה אסורה לו שיהא שייך שיהיו בניו ממזרים. ומה שנשא את רחל אחרי לאה לא היתה אסורה משום אחות אשתו, שהרי לא הי' קידושין ונישואין קודם מתן תורה, וממילא אינה אסורה משום אחות אשתו. וכן כיון שנתגיירו קודם שנישאו ליעקב הרי כקטן שנולד דמיין ואינם אחיות זו לזו.

תוד"ה מי שיש לו. הו"א כששניהם ממזרים אבל כשאחיו המת כשר אין אחיו ממזר זוקק אשתו. והיינו דממזר לגבי כשר לא חשיב אחוה, אבל כששניהם ממזרים הוו שפיר אחים ויזקקו ליבום. ובעצם מסברא לכאו' אין חילוק אם אחד ממזר או שניהם ממזרים, וצ"ל דאי"ז אלא חילוקים לפרש למה הוצרך התנא להאריך, אבל אי"ז טעם לחלק אליבא דאמת.

בא"ד. אבל כשאחיו המת כשר אין אחיו ממזר זוקק אשתו. לכאו' ה"ה איפכא כשהמת הי' ממזר לפי הו"א זו לא הי' האח הכשר זוקק את אשת הממזר.

תוד"ה פשיטא. אע"ג דהוה ס"ד למילף מבני יעקב כ"ש לשאר דברים. ק"ק למה זה נקרא כ"ש כיון דבאמת לא ילפי' מבני יעקב, ומה שהי' לנו הו"א לומר כן אינו עושה ק"ו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א