אילת השחר/יבמות/י/א
יעקב אנס כלתו וכו' ומגו דאיהי אסירה צרתה נמי אסירה. והיינו דקשה ליה דימנה במשנה עוד ערוה דפוטרת צרתה. ולהמבואר בחולין (דף י') דבלי הסברא דרוב בעילות הלך אחר הבעל אין לדונו כבנו, וכאן הרי אין רוב זה כיון שאינה אשתו, מ"מ יפטרו מן החליצה ומן היבום באנוסת אביו, משום דממ"נ אם אינו בנו הא אינה נופלת לפניו ליבום, ואם הוא בנו אז אמו פוטרת צרתה.
תוד"ה לעולם. וי"ל דלא קרינא לגביה אשת המת דכבר נאסרה עליו לפני קידושי אחיו משום אשת איש ולא חשיב ערוה במקום מצוה. וכבר העיר בקובץ הערות דהא זה הטעם דב"ש (לקמן י"ג ע"ב) דלא חל איסור אשת אח אאיסור אחות אשה והוי כשלא במקום מצוה, אבל ב"ה לא ס"ל כן ומ"ש איסור אשת איש.
ואפשר לבאר דהנה הפנ"י בגיטין (דף מ"ג) יצא לומר דאשה שמקודשת לאיש לא יכולה להתקדש לאיש אחר מחמת שקנוי' כבר לראשון, והיינו מלבד מה דהיא ערוה של חייבי כריתות, ולכן אפילו חציה שפחה וחציה בת חורין המקודשת אע"פ שהבא עליה אינו חייב כרת מ"מ לא יכולים לתפוס בה קידושין של אחר. ובאבנ"מ הוכיח נגדו מהא דקידושין (דף ס"ז ע"ב) דטרחינן להביא קרא דגם באשת איש לא תופס קידושין דומיא דשאר עריות, הרי דזולת זה דהיא מחייבי כריתות הי' תופס בה קידושי אחר. ובחזו"א (אה"ז סימן קמ"ח קידושין דף ס"ז) כתב כהפנ"י, ומה דטרחינן להביא אשת איש דהיא ככל עריות, היינו משום דאם מה שלא תופס בה קידושין מצד דהיא כבר קנויה לאיש א"כ עדיין לא הי' בזה הולד ממזר אם נבעלה מאחר, ורק ע"י שלא תפסי בה קידושין מצד איסור כרת לכן הוי הולד שלה ממזר אם נבעלה מאחר, וכ"כ בקובץ הערות [סי' ג' אות ט', ובנדפס מחדש אות ר"י].
ולפי"ז כאן לפי"מ שהוכיחו האחרונים דא"א לקיים יבום בלי שתהי' קנוי' לו ע"י היבום, וכיון דלא יכולה להיות קנוי' ליבם מחמת שכבר קנוי' לגדול ע"י הקידושין של הראשון, וקנין קידושין של הראשון היינו במה שאסר לה אכו"ע בזה הקנין קידושין, וכיון שכן לא שייך ליפול ליבום, והוי כאשת אח שלא במקום מצוה, דדל האיסור שיעבור אם ייבם אותה, היא אינה ראויה ליפול להיות קנוי' להיבם, לכן הוי כאשת אח שלא במקום מצוה, משא"כ בכל עריות דרק האיסור ערוה הוא הפוטר ואוסר אותה להתייבם.
תוד"ה לעולם. מ"מ לא דמי לאחות אשה דהתם בשעת נפילה הוי אחות אשתו אבל הכא בשעת נפילה אינה אשת איש עד שתבעל לו ואפי' תחשבנה אשת איש כיון שמטעם אשת איש אסורה ליבעל לו. יש לעיין דהנה הא גזה"כ דאשה שאסורה להיבם באיסור כרת פוטרות צרותיהן, א"כ מה מגרע מה דאין עליה עדיין שם אשת איש בשעת נפילה, הא מ"מ היא אשה שאסורה ליבעל לו. ומה שהקשו האחרונים דהא היא אשה שלא הותרה ליבום וממילא היא באיסור אשת אח, יבואר לקמן בס"ד, וזה קושיא אחרת, דקושיתנו מצד דיש בה איסור ליבעל משום דאז יהי' איסור כרת ולא חשוב איזה שם ניתן להערוה הזאת.
וע"כ צ"ל דלא נתמעט הצרה מיבום, רק אלו העריות הכתובים בפרשה, או סוטה דע"י דין טומאה הרי היא נתרבתה כדין ערוה, אבל אם נמצא אשה האסורה להתייבם שאינה בשם ערוה מהעריות, אע"פ שיש בה כרת אם תתייבם, אינה פוטרת צרתה, לכן אי אין לה שם אשת איש או אשת אח אין כאן שם שיפטור צרתה. ומה דמצינו חייבי לאוין דפטורים לר"ע וגם צרותיהן כמבואר בתוס' (ד"ה לרבי יהודה הנמשך לעמוד ב'), הא נתקשו בתוס' גם למה הם עצמם פטורים, ועי' מה שתירץ הרשב"א.
והנה כתבו דאפי' אם כיון שתיבעל אסורה משום אשת איש נוכל לקרוא לה שם ערוה דאשת איש, מ"מ לא פוטרת צרתה כיון דאם תיבעל אינה אשת אחיו מעולם, ויש לעיין קצת דבשלמא לענין איסור אשת איש חידשו דכיון דאם תיבעל אסורה משום אשת איש, נוכל לומר כבר דלגבי יבום הוי כאשת איש, היינו דגם אע"פ שאינה אשת איש כעת, מתחשבין גם עם מה שתהי', אבל איך נוכל לומר דמתחשבין רק שאז אינה אשת אחיו משום זה, דהא מ"מ א"א שלא נחשב במה שהיא כעת אשת אחיו.
והי' אפשר לומר לפי"מ דאמר רבא לקמן (דף י"ג ב') דטעם ב"ש דמתירין הצרה ליבם דאין איסור חל על איסור, ואפי' אם איסור אחות אשה קדים כיון דלא חל איסור אשת אח לכן אינה פוטרת, דחזינן מזה דבלי שיש איסור אשת אח, אע"ג דהיא אשת אחיו, מ"מ הוי כשלא במקום מצוה דאז לא שייך לפטור את הצרה, ואע"ג דב"ה פליגי התם, היינו משום דס"ל דאפי' דאין איסור חל על איסור לא עושה זה לגבי זה כאילו אין איסור אשת אח כלל, אבל היכא דלא יצוייר כלל איסור אשת אח אפשר דמודים כו"ע דהוי כשלא במקום מצוה.
אלא דלפי"ז צ"ע דהא היכא דנתמעט דאינה נופלת כלל אז לא שייך שתפטור הצרה, וא"כ מה הקשו התוס' דלמאן דדריש מולקחה עדיין קשה דתפטור צרתה, כיון דהיכא דאין איסור אשת אח הוי כאינה אשת אחיו דאז לא נופלת כלל ולכו"ע אינה פוטרת צרתה.
על כן נראה דודאי יש לה גם שם איסור אשת אח, ולפי שמה שהיא אשת אח, היא אשת אח כזה שאסורה, אע"ג דלא יצוייר שתהי' אסורה, אבל זה לא מגרע דין שם איסור אשת אח, אלא דלפי"ז יקשה דגם למאן דיליף דערוה פוטרת מקרא דעליה ג"כ תפטור מצד דין אשת אח שעליה. ובס' אמרי משה (סי' ז') הביא בזה תירוץ הגר"ח זצ"ל דאשת איש מנפילה זאת אינה פוטרת צרתה, וזה צ"ע וכבר העירו ע"ז מכמה מקומות.
ואפשר דכל העריות הפוטרות הוא משום דמכח דהיא ערוה אסורה ליבעל דיעבור האיסור ההוא, וכאן אם באנו לומר דתפטור מחמת דהיא אשת איש, הא רק לכשתיבעל תיהפך לאשת איש, והיינו דכל ערוה מחמת דהיא ערוה לכן אסורה ליבעל, וכאן אם תיבעל תיהפך לערוה, א"כ מצד אשת איש לא דמי לכל העריות, ואם באנו לפטור מחמת דכיון דלא הותרה ע"י הזיקה ממילא היא אשת אח, מ"מ הא אם תיבעל לא יעבור באיסור אשת אח, נמצא דמצד אשת איש לא דמי לאחות אשה כיון דעדיין אינה אשת איש אלא דתיהפך ע"י הביאה לאשת איש, ומצד אשת אח אינה אסורה במציאות דהא אם תיבעל לא יעבור איסור אשת אח, לכן אין לה דין ערוה דאשת אח לפטור, ומ"מ יש לומר דאינה כשלא במקום מצוה דאז בכלל לא שייך לפטור אפילו מלקחה, משום דבזה שאני לגבי לומר דזה דהוי כאינה במקום מצוה לגבי הדין לפטור, דלגבי דין לפטור הא האיסור שבו פוטר, ולכן רק אם היא אסורה במציאות באיסור אשת אח, אבל לגבי שיקרא שנופלת ליבם, סגי אם היא אשת אח, אשר לפי דין האשת אח היא אשת אח עם כל דיני איסורה, אלא דלא יצוייר שתעבור אז האיסור ההוא, ומ"מ הא עדיין היא אשת אח ממש, רק לב"ש יש מציאות אשת אח בלי איסור דאז הוי כאינה נופלת כלל ולא פוטרת צרתה.
ולפי"ז מבואר דלהצד דילפינן מקרא דעליה דערוה פוטרת צרתה אז בעלת התנאי אינה פוטרת כיון דאין לה שום שם ערוה שנוכל לומר דשם זה הוא הפוטר [וגרע מסוטה דיש לה שם טומאה, אבל כאן דאין לה שם ערוה אין לה נמי שם טומאה בעריות].
ומה דהקשו דלמאן דיליף מקרא דולקחה קשה, יש להסתפק אם זה רק אחרי שכתבו דמחמת דאם תיבעל אסורה משום איסור אשת איש לכן יש לה כבר שם אשת איש, אלא דאינו דומה לאחות אשה, ואז קשה דמ"מ תפטור מקרא דולקחה, אבל לפי"מ דנקטו דאין לה כלל שם אשת איש לכן גם מולקחה לא קשה דתפטור, או דאפשר דגם לפי"ז קשה כיון דמ"מ אסורה משום איסור כרת אפילו אין לנו שם מיוחד איך להגדיר את שם הערוה, דמ"מ אינה בקרא דולקחה, ואם נאמר כן צ"ל דמה דקאמר רבא לקמן (דף י"ג) דטעמא דב"ש דאינה פוטרת את הצרה משום דאין איסור אשת אח חל על איסור אחות אשה, ואע"ג דסוף כל סוף אסורה להתייבם א"כ תפטור צרתה מקרא דולקחה, משום דב"ש לא דרשי גם דרשה דולקחה.
והנה להרשב"א בריש פירקין דרך אחרת בזה, דכתב דהמגרש על תנאי אם תיפול ליבם לזה שאסורה משום תנאי תצטרך חליצה, ומדמה לה לנדרה שלא ליהנות מהיבם דאע"פ שאסורה להתייבם אליו מ"מ ודאי תיבעי חליצה, ולא אמרינן בזה כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, דקרא לא מיירי בתנאים אלא באיסור ערוה, והביא דהרמב"ן נוטה דאי"צ חליצה, ומתוס' משמע דכל מה דדנו הוא רק אם פוטרת צרתה, ולמסקנתם יוצא דלמאן דדריש מולקחה איה"נ דתפטור צרתה, אלא דלא תני לה משום דלא קתני בפלוגתא מה דלא ס"ל כן.
וא"כ נחלקו הראשונים דלהרשב"א אינה כלל כאשה האסורה ורק במציאות אינה מתייבמת ולכך חולצת וכיבמה שנדרה שלא ליהנות מהיבם, ולהתוס' היא אשה שאינה עולה ליבום משום דאז יעבור באיסור כרת, ולכן כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, וצ"ע במאי פליגי.
ויש לבאר מחלוקתם, דהנה בגיטין (דף פ"ד ע"ב) אמרינן הרי"ז גיטך ע"מ שתבעלי לפלוני דאם נבעלה לפלוני מגורשת, וכ' הרשב"א ואפשר דלכתחילה לא תיבעל לו דהא אינה מגורשת עד שתבעל לו, נמצא תחילת ביאה באיסורא בעודה אשת איש, והכי איתא בירושלמי ע"מ שתבעלי מפלוני בתחילה הוא אסור לבעול, עבר ובעל הותר הגט למפרע וכו', ומיהו איכא למידק דהא כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ואם נקרע הגט או נאבד מקיימת תנאה ומגורשת, א"כ כשבועל פנוי' הוא בועל, ושמא הירושלמי כמ"ד ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי והו"ל כאומר שהגט יהי' לכשתיבעל, אלא דקשיא דהותר הגט למפרע קאמר וא"א לומר דלכתחילה אסור לבעול משום פנוי' קאמר וכו' אלמא משום ערוה קאמר עכ"ל הרשב"א, חזינן מיהת מהרשב"א דבאופן דלא יחול הגט למפרע אז הביאה היא באיסור ערוה ממש אלא דמאח"ז היא כבר מגורשת, אבל בתוס' רי"ד שם כתב דחל הגט ביחד עם הביאה ואין כאן איסור, שהגט קונה למפרע שכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי, מבואר דס"ל דגם בלי ע"מ דהוי כמעכשיו ג"כ הוי כבר ביאת היתר.
והנה הא מה דבחייבי כריתות פטורות מן החליצה, הא ילפינן זה מהפסוק דאם לא יחפוץ דמשמע אם חפץ מיבם, דמזה דרשינן כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, ומוקמינן לה רק בהנהו דלא תפסי בהו קידושין כמבואר לקמן דף כ', ולפי"ז אפשר דלהתוס' רי"ד באופן דידן דע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי, כיון דכשנבעלת אז יחד עם הביאה הוי אשת איש אפשר לומר דאסורה ליבם באיסור דלא תפיס בהו קידושין, דהא בשעת הביאה זה איסור דלא תפיס קידושין, אבל להרשב"א דפשיטא לי' בגירושין דאם יחול הגט ע"י הביאה אז עצם הביאה היא עדיין ביאת אשת איש, אלא דבע"מ הוי כמעכשיו לכן למפרע היתה אשת איש, א"כ בנידון דידן אז להיפך דהביאה אינה ביאת אשת איש אלא דע"י זה יגרום דתהי' אשת איש למפרע, א"כ כל זמן שלא בעל אין עליה עדיין שם איסור, ולכן ס"ל להרשב"א דהיא בת חליצה דאין עליה כלל שם איסור על הביאה מצד עצמה, ואפילו למאן דדריש מלקחה לא תתמעט ומדמי לה לנודרת שלא ליהנות מהיבם, וה"נ כאן אין היא עדיין כלל אשת איש, דאין הביאה מצד עצמה איסור אלא גורם שהיא אשת איש למפרע, וכמו אם היה מתנה דאם תיבעל שתי פעמים לא תהיה מגורשת, דאז ע"י הביאה השניה יוצא דגם הראשונה היתה באיסור, אבל הביאה הראשונה מצד עצמה לא היתה באיסור אשת איש, וה"נ באותה ביאה גופא, אבל התוס' והרמב"ן יסברו דעצם הביאה היא ביאת איסור באופן דתנאי, ולא רק משום דעי"ז יגרם שתהיה למפרע אשת איש, ולכן הסתפקו רק לענין לפטור צרתה, ולמ"ד דיליף מולקחה סברי דגם תפטור הצרה, דסוף סוף יש כאן עצם הביאה באיסור, ומצד האיסור הוא כזה איסור דלא תפסי קידושין.
ואף דאפשר דהרשב"א אפי' אם יסבור דבשעת ביאה היא כבר באיסור, מ"מ כיון שכל זמן שלא בעל אינה אשת איש לא מקרי בזה אינה עולה ליבום והוי כדבר צדדי הגורם שאינה יכולה להתייבם, וגם להתוס' אפשר דאפי' אם יסברו כהרשב"א בגיטין דעצם הביאה אינה עדיין איסור אשת איש, אלא דעי"ז דבטל הגט למפרע, נמצא דהיה ביאת אשת איש, ג"ז מיקרי אינה עולה ליבום דלכן אינה עולה לחליצה, מ"מ יותר מוסבר בדרך זה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |