אילת השחר/יבמות/יג/א
< עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות תוספות רי"ד רמב"ן רשב"א מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א קרן אורה רש"ש |
אפי' למ"ד אין חוששין משום צער לידה חיישינן. ובתוס' כתבו דהיינו משום צער עיבור, יש לעיין למה צריך לחדש דוקא משום צער לידה או עיבור, הא יש לפנינו שתי אפשרויות שאינן מצויות, או דנתעברה לפני סימנין דזה לא מצוי כמש"כ תוס' הקודם, או שהי' סימנין ונשרו דזה ג"כ לא מצוי, א"כ ודאי נחוש שמא הי' סימנין ונשרו, דהא אם לא הי' סימנין שנשרו צריך לחדש שנתעברה לפני שהי' סימנין, וזה הא ג"כ לא שכיח, א"כ למה צריך דוקא לחוש לנשירה משום צער לידה והריון, הא גם בלי זה יש לחוש.
האי תנא סבר מיתה מפלת. הנה למ"ד מיתה מפלת לעולם בכל יבום היתה אסורה על היבם באיסור אשת אח עד המיתה ומ"מ ניתרת במיתה, ולכן גם כשגירש את אשתו והחזירה אף שיש עליה איסור אשת אח מנישואין הראשונים לא אכפת לן, דעכ"פ אם היתה אשתו בשעת מיתה המיתה מתרת איסור אשת אח ומצוה ליבמה. אבל למ"ד נישואין מפילין, מה שמותרת ליבום בשעת מיתה הוא רק משום שבמשך כל הזמן שהיתה אשת אחיו כבר היתה עומדת להיות מותרת ליבם, א"כ כשגירשה והחזירה דיש באמצע זמן שלא הי' שייך שתהי' מותרת ליבם, דהא אם הי' מת אחרי שגירשה לא היתה ניתרת ליבום, ונשארת היתה באיסור אשת אח מנישואין הראשונים שהם גורמין איסור בלי שהם היו יכולין לעשות היתר יבום, על זה אין לה היתר במיתה.
והא דבהיו לה בנים ומתו דשריא ליבום אפי' שהיתה אסורה באותו זמן משום אשת אח ליבם, מ"מ לא דמי לצרת ערוה, כמו שביארנו בריש פרקין דחלוק בהיו לה בנים דאין נפילה כלל ולא שייך לומר שהיא נופלת אליו ליבום ואסורה עליו, רק שלא היתה זקוקה ליבום, וממילא כשזקוקה ליבום שריא, משא"כ כשיש עליה איסור ערוה, דיש בעצם נפילה, אלא שאסורה ליבם, ואז איסור זה אינו מותר במיתה כיון דנאסרה שעה אחת.
ועוד יש לחלק דדבר שאינו תלוי ביד האדם, דהיינו אם יהי' בנים בשעת מיתה או לא, ותלוי רק ביד הקב"ה, אז ע"כ בזה התחשבה התורה מה שיהי' בשעת מיתת הבעל, אבל מה שתלוי ביד האדם לעשות, כגון לישא עוד אשה או לא, וכן אם יגרש אשתו או לא, ע"ז התורה הלכה לפי שעת הנישואין, לכן אם היתה יחד עם ערוה אז נפטרה אפילו אם לפני מיתת הבעל עשה שינוי בזה, היינו שנשא עוד אשה או שגירש הערוה, ואזלינן לפי שעת הנישואין.
נישואין הראשונים מפילין. מה דנקט הלשון נישואין ולא קידושין, אפי' שארוסה נופלת ג"כ ליבום, י"ל משום שרוצה להדגיש דהיבום תלוי במשך הזמן שנשואה אליו, וקידושין אי"ז אלא רגע אחד.
ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו. ומבואר לקמן (דף ק"ז ב') טעמא דזיקה דרחמנא רמי עלה זה אינה יכולה לעקור, ומאן דסבר דמהני למאן לזיקתה משום דנישואי קמאי קא עקרה. והנה מכאן ראי' לסברת הבית מאיר דכל ענין זיקת היבום הוא מחמת דלגבי זה נשאר עדיין קידושין דהמת, דיש עדיין קצת דין להמת בה לענין דזקוקה ליבום או לחליצה, דאם נאמר דאין להמת כבר כלום בה, מה שייך דיועיל בממאנת להיבם דזה יעקור קידושין דהאח המת, ואפי' מאן דס"ל דאינה ממאנת לזיקתו כיון דרחמנא רמא עלה, הוא משום דס"ל דלהמת דלא שייך שתעקור הקידושין של המת מחמת שאינה רוצה להיבם, ולומר דאינה רוצה להמת, ג"כ לא שייך אחרי שבין כך לא תהי' לאשתו, לכן לא שייך מיאון רק על הזיקה, והזיקה הא רחמנא רמא עלה על כרחה, אבל כולם מודים דלולא זאת הי' שייך לעקור הזיקה, וזה ע"כ משום דיש עדיין דין אישות מכח המת [ועי' לעיל דף י"ב א' מש"כ שם].