אילת השחר/יבמות/ג/א
תוד"ה בתו [הנמשך מעמוד הקודם]. התוס' דנו אם בת אשתו אסורה אפילו בלי שבא על אשתו, ותמהו בזה דהא המקדש אשה ובתה לא חל הקידושין, הרי דאיסור כרת יש כבר גם בלי שבא על האשה, יש לומר דכיון שקידשה ובידו לבוא עליה, הרי ביאת האחת תיאסר אם יבוא על א' מהן, וזה כבר סיבה שלא יתפסו הקידושין, דהא אם יבוא על האשה נמצא דהבת תהי' חייבי כריתות ויפקע הקידושין, כמש"כ רש"י לקמן (דף מ"ט) דאשה שלא תופס בה קידושין גם אם היתה אשתו קודם נפקע אח"כ הקידושין, א"כ הא קידושין תלויין אם יבוא על האם אז יפקע קידושי הבת, ואם יבוא על הבת יפקע קידושי האם, וכה"ג לכתחילה לא חל כלל, ואם כי התוס' בדף מ"ט לא ס"ל כרש"י, אין מזה סתירה, דמה שהתוס' חולקין הוא בסוטה דבודאי אין בידו בשעה שנשאה לגרום שיפקעו הקידושין, אבל כאן שבידו לעשות ביאה בא' מהן גם כרגיל עומד לכך דאז תיאסר באיסור כרת, גם התוס' מודים דשייך דבכה"ג הקידושין יפקעו.
תוד"ה מקמי. דאפי' מאן דמכשר באבא דאבא פסיל בן אחיו דע"כ לענין עריות אשת בנו קרובה טפי מאשת אח שהבן כרעי' דאבוה. וכן מצינו בב"ב בריש יש נוחלין דקרוב קרוב קודם ובן הבן יותר קרוב מאח, וצ"ב באמת מאי טעמא לענין פסול קרוב לעדות אמרינן דמה דאיתפלג דרא הוי פחות קרוב, ולענין עריות אמרינן דכרעא דאבוה מקרי יותר קורבה אע"ג דאיתפלג דרא, ואולי עדות דילפינן מלא יומתו אבות על בנים (בב"ק דף פ"ח), יש יותר ענין של הפלגת הדורות.
ולכאורה בעריות אינו תלוי כלל האיסור בהקירבה, דהא בת בתו אסור, הרי דנכדתו מקרי קרובה אליו, ומ"מ אם אמו אסורה רק מדברי סופרים, אע"פ שודאי זה אותה קירבה, וע"כ דלא תליא כלל בקורבה, אמנם א"א לומר כן דבקרא כתיב אל כל שאר בשרו, הרי דשאר בשרו סיבה לאיסור עריות. וצע"ק.
אלמה לא אם אתה אומר חולצת מתיבמת. אין ראי' מכאן דאליבא דאמת יהא איסור לחלוץ למי שפטורה מיבום משום שאם אתה אומר חולצת מתייבמת, די"ל שזה רק סברת הגמ' דמחמת זה הי' שייך למיתני אסורות לחלוץ, דאם הי' התנא אומר דאסורות לחלוץ, הי' מתפרש דיש כזו גזירה מדרבנן שלא לחלוץ, אך אליבא דאמת אין כזה איסור, ולכן להלכה באמת לא הזכירו הפוסקים איסור לחלוץ.
ויל"ע אם לפי ההו"א הי' איסור לחלוץ רק על הצרות, או גם על הערוה גופא, דהא אי הוי תנא אסורות היינו דהצרות אסורות, ובערוך לנר נקט דהי' אסור לכולן.
כיון דבמקום מצוה הוא דאסירה צרה ושלא במקום מצוה שריא משו"ה תני פוטרות. והטעם דדוקא במקום מצוה אסירה צרה ושלא במקום מצוה שריא, פירשו רש"י ותוס' כאן משום דצרה איסורה רק דע"י שפטורה מיבום ממילא אסורה משום אשת אח שיש לה בנים, אבל שלא במקום מצוה דאינה אשת אח שריא, וכ"כ רש"י בע"ב בד"ה שאין צרה אלא מאח.
והנה הא דצרה פטורה מיבום יליף לה לקמן (ע"ב) מדכתיב לצרור, וכתבו הפורת יוסף [לבעל הפמ"ג] ובחי' מרן רי"ז הלוי (הל' יבום), דבהאי קרא דלצרור נאמר איסור בפני עצמו על הצרה לבד מאיסור אשת אח, דכיון דכתיב בפרשת עריות לצרור, ובסוף הפרשה כתיב איש אשר יעשה מכל התועבות וגו' ונכרתו וגו', נמצא דקאי כרת גם עליה, והויא ערוה שיש בה כרת, ומהאי טעמא פטורה מיבום, וכתב הפורת יוסף דמהאי טעמא כשבא על צרת ערוה יהא חייב ב' חטאות, כיון שעבר על ב' איסורי כריתות, וזה חידוש דהבא על אשת אח בעלמא חייב חטאת א', וכשבא על צרת ערוה יהא חייב שתים.
והנה עיקר דבריהם לחדש כן בנוי על מה דמבואר לקמן (דף ח' א') דהי' ס"ד דצרה שלא במקום מצוה תהא אסורה, וע"כ משום דנתחדש איסור מיוחד לצרת ערוה וכמו שמבואר שם ברש"י, ואפי' דלמסקנא ילפינן מקרא דצרה שלא במקום מצוה שריא, מ"מ במקום מצוה נשאר שיש לה איסור בפני עצמו מקרא דלצרור, אך בחזו"א (סי' קל"ד לדף ח' ע"ב) כתב דאחרי שנתמעט שלא במקום מצוה שוב לא נאמר דין איסור מיוחד דלצרור, אמנם טעמא בעי דלמה אליבא דאמת לא יהי' בלצרור איסור מיוחד, כיון דחזינן דאפשר להיות בלצרור איסור מיוחד, דהא בשלא במקום מצוה יש רק איסור לצרור.
ואפשר לומר דהנה יש להסתפק אם מקרא דלצרור כשיש כבר שם איסור אחר אמרינן דלא בא לאפושי לאוין אלא דמגלה שלא הותר האיסור אשת אח, או דמחדש לאו חדש למרות שיש כבר בזה לימוד שנשאר האיסור הקודם. והנה בתוס' בביצה (דף י"ב ד"ה השוחט) מבואר דבאופן שיש קרא דדרשינן בפסולי המוקדשין שנפדו תזבח ולא גיזה, דאע"ג דזה רק לאו הבא מכלל עשה, מ"מ לוקין משום שאהדרי' לאיסורא קמא כמו לפני שנפדה דעובר בלאו דלא תגוז בכור צאנך, ויש להסתפק אם אחרי דמגלה דאהדרי' לאיסורא קמא דהיינו להלאו, אז יש גם עשה וגם לאו, דנמצא דאחרי פדיון יותר חמור מלפני פדיון לענין איסור גיזה, דלפני זה הי' רק לאו ועכשיו לאחר פדיי' יש לאו ועשה, או דאפושי איסורא לא מפשינן, אלא דבתר דגלי דאהדרי' לאיסורא קמא יהי' רק איסור לאו, ומסתבר כן, דקשה לומר דאחרי פדיי' יהי' איסור יותר מלפני פדיי'.
וה"נ בענינינו אם הלצרור הי' קאי על שלא במקום מצוה ודאי הי' נתחדש איסור חדש, אבל כשקאי על צרת ערוה במקום מצוה, אז הוא בא לומר דאינה ניתרת הצרה, והוי כאיסורא קמא היינו רק איסור אשת אח.
ובזה יש לתרץ מה שהעיר בפורת יוסף בדברי רש"י לקמן (ע"ב) בהא דקאמר אין לי אלא אזהרה עונש מנין, כתב רש"י אם ייבם ערוה או צרה, והוקשה לו פשיטא דכיון דהתורה אסרה הערוה וכן הצרה ודאי קיימא באיסור אשת אח, לכן פירש דהשאלה היא אם יש לצרה עונש על האיסור דלצרור, ועל זה מתרץ דכיון דכתיב ונכרתו על כל העריות קאי נמי על איסור דלצרור.
אמנם עדיין לא מתורץ למה פריך על הערוה עונש מנין, וע"כ דהו"א דבמקום יבום גם על הערוה גם על הצרה צריך פסוק לעונש.
ולכאורה גם על זה פשיטא, דהא כל פרשת עריות לא כתוב על כל אחד במיוחד כרת רק כולם נכללו, וא"כ כיון דכתיב לצרור וידעינן מזה איסור, ממילא כתוב גם כרת על זה, וע"כ כיון דלא כתוב מפורש רק ע"י גז"ש ידעינן, ס"ד דעל זה לא קאי כרת, א"כ היטב פרש"י דבלי זה גם לא ידענו דאיסור זה דאשת אח שהי' ס"ד דהותר, נהי דחידשה בו תורה איסור, מ"מ לא ידענו דע"ז קאי גם כרת, ולהאמור אין שני איסורי כרת רק איסור אשת אח, אלא דאיסור אשת אח הזה צריך ללמוד מריבוי דכל אשר יעשה דגם בזה יש כרת.
אבא שאול היא דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום. בזה כל טעמו משום דאסור אם לא מכוין לשם מצוה, נמצא דמעיקר הדין באמת יבום קודם, דהא בקרא כתיב ואם לא יחפוץ, מבואר דכשיחפוץ ליבם יבום קודם, ואפי' אם נדחה דהכונה דאז אין למנוע ממנו, הא מיהת לא משמע שיהי' מצוה יותר לחלוץ אם רוצה לקחתה משום מצוה, משמע דמצות חליצה קודמת היינו מדרבנן דחיישינן שמא אין כונתו לשם מצוה, אבל אם באמת אין כונתו למצוה אסור לפי"ז מן התורה, וכ"כ באמרי משה (סי' ה' ס"ק ב') דמפשטות הראשונים ומהרמב"ן משמע דאסור אז מה"ת, וצ"ל דרק ביאה ראשונה אסור אם אינו מכוין לשם מצוה והולד קרוב להיות ממזר, אבל אם ביאה ראשונה היתה לשם מצוה, נעשית כאשתו ואח"כ מותר בה ואיסור אשת אח ירד לגמרי, ומותרת אע"פ שאינו מכוין לשם מצוה, דהא כבר אין יותר מצוה.
רש"י ד"ה ה"א מיחלץ חלצה. שלא להפקיע מצות ייבום אבל יבומי לא משום גזה"כ דלצרור. מבואר דהו"א רק בצרה של הערוה דתחלוץ, וכן משמע לשון הגמ' דקאי על מה דקתני פוטרות, דאי כתיב פוטרות מן היבום הו"א דהיינו מיבום ולא מחליצה, וכן כתב הריטב"א בחידושיו להדיא.
והטעם נראה דעל הערוה פשוט דגם חליצה אינה צריכה, כיון דבלי עליה הו"א דהתירה תורה גם עוד איסור חוץ מאשת אח, וגלי עליה דלא התירה תורה, ממילא כאן ביבום דאם לא חפץ ליבם תחלוץ, אבל משמע דאם אינו משום דלא חפץ ליבם דאע"פ שחפץ אינו יכול ליבם, על זה לא חידשה תורה דין חליצה, אבל צרה דהוצרך לדרשה דלצרור, ובלצרור אין ראי' דנאמר איסור לייבם הצרה, אלא דאין חיוב ליבם הצרה, וממילא נהי דחידשה תורה דאין מצוה ליבם, אבל יתכן מצוה לחלוץ, קמ"ל דכל שאין זיקת יבום אין זיקת חליצה, ואז כשאין שום מצוה קאי כבר באיסור אשת אח, דבלי זה נהי דלצרור גלי דאין חיוב ליבם הצרה, אבל אין ראי' שאין עליה זיקת מצוה דחליצה, וממילא לא הוי ידעינן נמי דקאי באיסור אשת אח אם יבם הצרה, על זה קמ"ל דכל שאין זיקת יבום אין זיקת חליצה, דהתורה תלתה כל מצות יבום זה בזה, וכשאין זיקה כלל כבר קאי באיסור אשת אח.
וזה מש"כ רש"י לעיל דהוי כיבמה שיש לה בנים, דאין כלל דין קיום מצוה בכהאי גוונא, ושוב קאי באיסור אשת אח.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |