אילת השחר/זבחים/כח/א

אילת השחר זבחים כח א

דף כ"ח ע"א

סברוה עור האליה כאליה דמי. ופרש"י דכי היכי דלענין אכילה חשיב ליה בשר לענין מצות הקטרתו נמי "בשר" הוא וכו'. ובחי' מרן רי"ז הלוי (ריש הלכות מעשה הקרבנות) העיר דממש"כ רש"י דאי לאו דשם בשר עלה לא היה לזה דין הקטרה, משמע דלהקטרה בעינן בשר, והק' היכן הוזכר שם בשר לענין אימורין ע"ש.

אמנם לכאו' אין ראי' דכוונת רש"י היא דבעינן בשר לענין אימורין, רק שבא לפרש סברת הגמ' דקאמר סברוה דעור האליה כאליה דמי, דבאנו לחדש מסברא דעור האליה קרב, והרי עור בעלמא אין עליו דין הקטרה, דחלב ואליה אמר רחמנא ולא עור ומ"ש עור האליה, וזה בא רש"י לומר דעור האליה לא דמי לשאר עור כיון שהוא ראוי לאכילה, ואי לא"ה לא הי' שום סברא לומר דיהא דין הקטרה עליו דמאי שנא משאר עור, אבל אי"ז מצד שם "בשר" שבו, רק העיקר דאין עליו דין עור דכיון שהוא ראוי לאכילה שם בשר עליה וממילא אי"ז עור, ונכלל בשם האליה.

ובהמשך שם הוכיח דבאימורין אין דין בשר דוקא, ממה שמבואר ברמב"ם (פ"א ממעה"ק הי"ח) דחוליות השדרה נקטרין עם האליה ע"ש, והק' על רש"י שתלה דין הקטרת אימורין בשם בשר.

אמנם אין בזה סתירה לדברי רש"י דהא עצמות השדרה מרבינן להו בתו"כ כמו שהביא הכ"מ (שם), ולכן יש להם דין הקטרה, וגם עור אם הי' עליו ריבוי הי' נקטר, ורק כשאין פסוק ובאנו לומר מסברא דנקטרין, לא שייך לחדש רק על דבר הראוי לאכילה, ולכן הוצרך רש"י לפרש הטעם בעור האליה משום דנאכל כבשר.

ובכל הסוגיא משמע דהסברא הפשוטה היא שיהא נקטר עור האליה, כדחזינן דר"ה דס"ל עור האליה לאו כאליה צריך לקרא למעוטי, וכן אמרי' כולהו כר"ה לא אמרי עור האליה כאליה דמי קא משמע להו, וע"כ הטעם הוא משום דנאכל וממילא לאו שם עור עליה.

שם. עור האליה כאליה דמי. הנה הרמב"ם (פי"ד מהל' פסוהמ"ק ה"ז) כתב דעור בהמה כולה לא הוי ראוי להקטרה ולא לאכילה חוץ מעור האליה שהוא ראוי לאכילה. והאחרונים דייקו דאינו נקטר בשלמים בתור אימורין, ועי' בחדושי מרן רי"ז הלוי מש"כ בזה.

אמנם י"ל דכונת הרמב"ם דאינו בכלל כל העור שאינו ראוי לאכילה, אלא עור האליה הואיל וראוי לאכילה אינו בכלל העור, וממילא דינו כבשר לגבי עולה דכל שראוי לאכילה עולה כליל, וזה גם כאימורין לענין הקטרה כמו האליה בכבש.

והא קמחשב מאכילת אדם למזבח וכו'. מבואר בסוגיא דרבנן פשיטא להו דבחושב על דבר שדרכו להקטיר לא מהני לאכילת אדם ודבר שדרכו לאכילת אדם לא מהני לחשב לאכילת מזבח, ור"א דפוסל יליף לה במנחות י"ז ע"ב מריבוי דהאכל יאכל דמהני גם מחשבת שלא כדרך, ומשמע דהסברא הפשוטה דלא מהני, וצריך טעם למה כיון דיש שתי סוגי אכילות למה פשוט מסברא דלא יועיל.

ואם יש מקום בסברא דלא יועיל כלשון הגמ' מנחות י"ז ב' אכילה כאורחא משמע, צ"ע דהא מבואר לקמן (ל"א א') דחישב לאכילת כלבים הוי מחשבה, והא בודאי אינו עומד לאכילת כלבים ומ"מ זה מחשבה, ולמה יגרע ליתן למזבח אכילת אדם או לאדם מה שמיועד למזבח.

ואולי יש לומר דהנה יש להסתפק בהא דלא הוי אורחא, אם דלא אורחא ליתן על המזבח מה שראוי לאדם וכן לא אורחא שדבר שראוי למזבח יאכל אדם, או דהכונה דלא אורחא דלמזבח יגיע מאכל אדם וכן לא אורחא דלאדם יגיע דבר ששייך למזבח, ואם נאמר משום דלמזבח לא אורחא שיגיע מה שלאדם וכן לאדם לא אורחא שיגיע מה שראוי למזבח, יש לומר דבכלבים שייך שיגיע הכל ואין שייך בזה דבר דלאו אורחא, אבל אם הביאור דלא אורחא שיתן למזבח מה שראוי לאדם וכן לא יתנו לאדם מה שראוי למזבח, אז גם בכלבים לא אורחא שיתנו לכלבים לא מאכל אדם ולא מאכל מזבח.

והנה המזבח הא אינו יכול לעשות פעולות רק כשנותנים עליו, לכן לאו אורחא שיאכל דבר שראוי לאדם דהא לא נותנין זה להמזבח, וכן אדם אע"פ שיכול לעשות פעולה ולאכול מה שראוי למזבח מ"מ כיון שאסור לאכול והוא בעל בחירה שוב נקרא דאינו אורחא שאדם יאכל מה שראוי למזבח, אבל בהמה כגון כלב דשייך שיעשה פעולה ולא שייך שמוזהר על זה, לכן אין כאן סתירה לדאורחא דשפיר יכול שיגיע לכלב אוכל של אדם ואוכל של מזבח.

סד"א ה"מ לענין טומאה דרכיך מצטרף. הלשון מצטרף צ"ב דהא גם כשהוא לעצמו הוא מטמא, ואולי משום דבמציאות לא מצוי כ"כ הרבה עור עד שיהי' כביצה.

אבל הכא אימא למשחה אמר רחמנא כדרך שהמלכים אוכלים ולא עבידי מלכים דאכלי עור האליה. ונתקשו בזה דהא להבעלים אין דין למשחה, אבל ביאור הדבר דלא איירינן למי שיאכל, אלא דדבר ששייך בה להיות בה דין למשחה דהיינו אוכל טוב אז זה הראוי להקרא אוכל לגבי מחשבת חוץ למקומו וחוץ לזמנו, אבל אוכל שלא שייך להתקיים בו למשחה דאין מלכים אוכלים כזה מאכל, אין לו דין אוכל להיות שייך בו פסול מחמת מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו.

והיינו דהא דין מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו הוא חידוש דחידשה תורה, והיות שמצינו בקדשים ענין חשיבות של למשחה, הרי דלגבי קדשים מצינו חשיבות מיוחדת להיות ראוי להאכל בתור אוכל חשוב, לכן לגבי מחשבת פיגול וכן לגבי מחשבת חוץ למקומו אולי התורה מיירי רק באוכל החשוב שבו החשיבה התורה בתור אוכל, אבל לגבי שאר דיני התורה בודאי כל אוכל הראוי להיות נאכל לבני האדם תורת אוכל עליו, [וכעין זה מצינו לגבי דין של בישול עכו"ם דאסור מדרבנן רק אוכל שעולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת, דזה אינו דין על מה שאוכל אלא על הדבר הנאכל], וע"ז אמרינן קמ"ל דלגבי דין דחוץ לזמנו וחוץ למקומו אינו תלוי דוקא באוכל חשוב כ"כ שיהא נאכל למלכים.

דבר שאין דרכו לאכול להקטיר דבר שאין דרכו להקטיר. יש לעיין מה הכונה דרכו לאכול מפני שמותר לאכול אבל אין תלוי במה שאסור להקטירו, וכן דרכן להקטיר אינו תלוי במה שאסור לאכלו, או העיקר מפני שדבר שדרכו לאכול הוא מפני שאסור להקטיר וכן דרכו להקטיר מפני שאסור לאכלו.

רש"י ד"ה כאליה דמי. דכי שחיט שלמים לאכול עור האליה כו' למחר הויא מחשבה. יל"ע למה כ' רש"י למחר, הרי מיירי הכא במחשב לאכילת אדם, ושלמים נאכלים לב' ימים ולילה. וצ"ל כיון דיסוד פיגול הוא שמחשב על זמן שיהא הדבר אסור משום חוץ לזמנו, וכאן שזה מהנקטרין ונפסלין למחר, ממילא זמן המחשבה הוא למחר, וה"ה איפכא במחשב מאכילת אדם למזבח, צריך לחשוב על לאח"ז אכילת אדם, דהא קודם לכן לא הי' נאסר משום נותר.

מסתברא חוץ לזמנו עדיף דפתח ביה אדרב' חול"מ עדיף דסמיך ליה. יש כאן נידון בגמ' אם הפס' עונה תשא קאי אתחלת הפסוק או על דסמיך ליה, ומדקאמר אדרב' וכו' מש' דס"ל לעיקר דקאי אדסמיך ליה.

והנה נידון זה נוגע לכל התורה, אם כונת התורה על מה דפתח או על מה דסמיך ליה. ויל"ע אם ספק הגמ' הוא רק על לשון תורה, או גם לשון בני אדם תלוי בנידון כאן, אי בתר דסמיך לי' קאי או אדפתח ביה.

ובנזיר (דף י"א ע"ב) מבעיא לן במי שאמר הריני נזיר ועלי לגלח נזיר, ושמע חבירו ואמר "ואני" אם ואני קאי ארישא דאמר חבירו דהיינו הריני נזיר, או אסיפא דאמר ועלי לגלח נזיר, ולכאו' כאן הרי נקטינן דקאי אסיפא דסמיך ליה, ומ"ט מספקא ליה התם.

וכן בב"ב (דף כ"ז ע"ב) תנן אילן שהוא נוטה לשדה חבירו קוצץ מלא המרדע וכו' בית השלחין כל האילן כנגד המשקולת, אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת. ובגמ' איבעיא להו אבא שאול ארישא קאי או אסיפא קאי, ומייתי ת"ש וכו' וכן מוכיח מדוקיא דמתני' ע"ש, ומדמספקא ליה ולא פשיט ליה מסברא דקאי אסיפא כדאמרי' הכא, הי' ראי' לכאו' דנידון הגמ' כאן אי"ז אלא סברא בלשון תורה, ולא בלשון בני אדם ולישנא דתנא דמתני'.

אמנם יש לדחות ראי' זו די"ל דבאמת מסברא הוי פשטינן דקאי אסיפא כמו כאן, אלא איבעיא להו אם יש ראי' דקאי אבא שאול ארישא [וכמו דמייתי באמת].

אדרבה חוץ למקומו עדיף דסמיך ליה. חזינן דניחא ליה למימר דקאי אדסמיך ליה יותר מדפתח ביה, אפי' דמאי דסמיך ליה נכתב רק ברמז, דהא לא כתיב להדיא חוץ למקומו, אלא מרבינן ליה מייתור ד"פיגול".

רש"י ד"ה פיגול. ומסתברא דאמחשבת חוץ למקומו מוקמינן לה וכו' שאר פסלות כגון לשפוך דמו על הרצפה או ע"מ לערבו בדם הפסולין דדמי לחוץ לזמנו קמרבי בהאי קרא וחוץ למחיצה דמי לחוץ לזמן. הנה מש"כ רש"י דחוץ למקומו דמי לחוץ לזמן אינו ברור במאי דמי ליה, וכי משום דתרוייהו קרינן להו "חוץ", הרי זה רק לשון והי' נראה לפרש דשני אלו לא דמו למחשב לשפוך וכו', דבמחשב לשפוך ולערב בפסולים הוי מחשבה "לפסול" את הדם, משא"כ חוץ לזמנו וחוץ למקומו המחשבה היא לאכול דבר שהוא פסול, ולא חושב לעשות האיך שיפסל [ויל"ע למה לא מרבי מחשב לאכול טמא, דהא מחשב לאכול דבר פסול].

בא"ד. במש"כ רש"י להק' דילמא אתי למחשב לשפוך דמו או לערב דמו בדם פסולין, לכאורה היינו לשפוך על הרצפה והיינו לערב בפסולין, דבתרוייהו המחשבה היא שלא יהא דם, וכן צ"ב מ"ט מקרי מחשבה לפסול, הרי אין כאן פסול, רק שעי"ז לא יהיה דם ואין מה לזרוק. [ולא משמע כוונת רש"י על מחשב לזרוק דם שנשפך וכו', דלא הזכיר את זה, ועוד יתכן דלא איכפת לן בזה כיון שזה רק זריקה פסולה ואי"ז פוסל את הקרבן].

והנה בשפת אמת הק' דהמחשב לשפוך על הרצפה אי"ז מחשבת אכילה, והאיך נאמר שפוסל הא אם האכל יאכל כתיב.

וי"ל דעכשיו קאתינן לרבות עוד פסול מדכתיב פגול יהיה, ועל פסול זה מנ"ל דצריך מחשבת אכילה, אולי רק על פסול חוץ לזמנו נאמר שצריך מחשבת אכילה.

והנה הנידון של רש"י לערב בדם פסולין שייך רק אם אח"כ אסור לזרוק את הדם, אבל למ"ד דיכול לזרוק ורואין את הדם פסול כאילו הוא מים, נמצא דלא עשה כלום, ולא שייך לומר דיפסול במחשבה ע"ז, [וכן לר"י דס"ל אין דם מבטל דם, וכשר עדיין לזריקה, לא שייך דברי רש"י, וכל ההו"א ברש"י היא רק לרבנן].

אמנם יש להסתפק האיך מיירי אם דוקא במחשב לערב ברוב דם פסולין דאז יהא נפסל גם הכשר לגמרי, או אפי' לערב במחצה על מחצה, דבאופן זה אכתי ראוי הדם מצד עצמו לזריקה, אלא שיהא אסור לו לזרוק משום הדם פסול שנתערב עמו, אם גם בכה"ג הי' סברא להחשיבו מחשבת פסול, או כיון שהוא נשאר כשר ורק יהא אסור מצד אחר, לא אכפת לן וצ"ע.

בא"ד. וחוץ למחיצה דמי לחוץ לזמן. יש לחקור בגדר חוץ למקומו, אם משום שיש עזרה ממילא כל מה שחוץ לעזרה הרי זה חוץ למקומו, ד"חוץ לעזרה" הוא, או אי"ז מחמת שזה "חוץ לעזרה" רק כל מקום "שאינו עזרה" מקרי חוץ למקומו, ונפק"מ בזמן שאין עזרה, האם אז מקרי ג"כ חוץ למקומו או דכשאין עזרה לא שייך חוץ למקום.

ולכאורה מוכח כצד ב' ממה שפירש רש"י בדף כ"ט ע"א ד"ה בדם, דחוץ לעזרה מקרי מקום משולש משום דבשעת היתר הבמות מותרין שם דם בשר ואימורין, לאפוקי היכל שאין בו הקטרת אימורין ולא אכילת בשר עיין שם. ואם נימא דכל ענין "חוץ למקומו" היינו חוץ לעזרה, אם כן כשאין עזרה לא שייך ענין חוץ למקומו כלל, ומה זה מועיל שיחשב למקום משולש, הרי בשעת היתר הבמות שאין עזרה אין זה חוץ למקומו כלל, וכמו היכל שכתב רש"י דלא מקרי מקום משולש, אף דגם היכל ראוי להקטיר בו בשעת היתר הבמות ומאי טעמא לא מיקרי מקום משולש, רק הטעם פשוט דכיון דמה שמקטרין בו בשעת היתר הבמות הוא משום דלא גרע מכל מקום, אבל אין עליו שם "היכל" ממילא לא יועיל לשעת איסור הבמות דאז יש היכל "ובהיכל" אין הקטרת אימורין.

וה"נ לגבי חוץ למקומו אם כל שם "חוץ למקומו" נקבע רק מה שהוא "חוץ לעזרה", א"כ מה שאפשר להקטיר כשאין עזרה אי"ז מספיק לקרותו מקום משולש, דהא כשיש עזרה וזה חוץ למקומו אי אפשר להקטיר שם וא"כ הוי ממש כמו היכל, וע"כ דענין חוץ למקומו אי"ז מחמת שיש עזרה והוא חוץ לעזרה, רק עצם מה שמקום זה אינו העזרה זה נותן ע"ז שם "חוץ למקומו".

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א