אילת השחר/זבחים/כז/ב

אילת השחר זבחים כז ב

דף כ"ז ע"ב

מזבח הפנימי מקדש פסולין. וברש"י ד"ה והאי כלי שרת, כת' דנמשח עם המשכן. מבואר דעדיפות מזבח הזהב על מזבח החיצון הוא מצד שנמשח, ועי' תוס'. ויש מתקשין בדברי רש"י דהא רק במשכן משחו את הכלים אבל אח"כ עבודתן מקדשתן, ואם קאי על בית ראשון שהי' שם מזבח שעשה משה, נמצא דדינו של ר"א הוא רק על בית ראשון ודוחק (ועי' חשק שלמה).

ויש להעיר מנ"ל דגם מזבח הפנימי מקדש כיון דקרא מיירי בחיצון, ועוד מנ"ל לחדש דמקדש עוד יותר מהחיצון וכי משום דמשוח זה סגי להבין מסברא דמקדש טפי.

ובתוס' כת' דמקדש יותר מכלי שרת אחר דלא מקדשי פסולין ליקרב, והובא בשם מרן רי"ז זצ"ל משום דהמזבח הוא כלי שרת שעשוי להקריב עליו, אך עדיין צ"ע דהא בפירוש כתוב דלא יעלה עליו עולה ומנחה רק קטורת ולמה יקדש דברים אחרים, וכמו שהק' בשטמ"ק, ולחלק ולומר דמצד כלי שרת הוא כלי שרת העשוי ליקרב עליו, אלא דיש איסור בעלמא להקריב עליו, אבל זה לא מפקיע ממנו דין שראוי להקריב עליו, זה דוחק גדול.

יל"ע אם הקטירו קומץ כשר על מזבח הפנימי אם מותר לאכול את שיירי המנחה.

תריץ הכי קטרת זרה וכו'. אינו מובן דכשהקשה עליו מהברייתא הרי הוא מגיה את הברייתא איפכא ממה שכתוב בה, אך י"ל דמפרש דמאי דתניא שעלה לגבי מזבח היינו מזבח החיצון, ובמאי דתניא שאין מקדש פסולין אלא מזבח החיצון בראוי לו, גורס ר"א תיבת "אלא" לפני תיבת פסולין, והכי קאמר שאין מזבח החיצון מקדש "אלא" פסולין הראויין לו, ואין כאן שינוי כ"כ רק שגורס את ה"אלא" תיבה אחת קודם.

מתני'. או מקצת אימוריו בחוץ. הק' הגרעק"א במשניות אמאי לא נקט "כזית" מאימוריו כמו דתני גבי אכילת בשרו דחשב לאכול כזית מבשרו.

ויש לומר דבבשר הוי כל בשר הקרבן אחד, כיון שלא נאמר בתורה לאכול מבשר אבר זה ומבשר אבר זה, ולכן כשחושב על כזית הוי מחשבה לאכול כזית מכל הקרבן, משא"כ באימורין נאמר בתורה בפירוש כל חלק וחלק מהאימורין, חלב הכליות, ויותרת הכבד וכו', וכשחשב להקטיר למחר מסוג אימורים א' כגון מחלב הכליות, עדיין אין בזה מחשבה להקטיר מיותרת הכבד וכו', וקמ"ל תנא דגם כזית מן האימורים סגי לפגל. ולא הוצרך להזכיר כזית מהאימורין, דבודאי דפחות מכזית לא הוי מחשבה, אלא נקט דאפילו בחישב על כזית ממקצת אימורין סגי להיות דין פיגול [ועי' בתפארת ירושלים הנדפס בסוף המשניות].

והעירו על זה דלמה הו"א שלא יחול, הרי כל פיגול שחישב על הבשר חל על האימורין, אע"פ שבודאי דינם לחוד, דדין בשר הוא לאכילה ודין חלבים להקטרה, ומ"מ חל פיגול על הכל, ולמה ס"ד דפיגול לסוג א' של אימורין לא יועיל למין השני.

אמנם יש לומר דודאי אחרי שכבר חל פיגול הרי זה חל על הכל, דהתורה גילתה דבשתי אכילות אם חישב או לאכילת אדם או לאכילת מזבח מתפגלת כל הבהמה, אבל באימורין גופיי' הו"א שלא יתחיל להיות פיגול רק בחשב על כל חלקי האימורים, ואז ודאי הוי פיגול כל חלקי הבהמה.

רש"י ד"ה פסול. והאוכלו "ואפי' בחוץ" אין ענוש כרת. צ"ב מאי קמ"ל בהא דלמה יהא הו"א דאם אכלו בחוץ יהא כרת, הרי על אכילת חוץ אין כרת, ואפי' שנוסף בזה איסור משום אוכל קדשים בחוץ אבל למה יהי' ע"ז כרת.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א