אילת השחר/זבחים/יד/ב

אילת השחר זבחים יד ב

דף י"ד ע"ב

דעביד מעשה איצטבא. אפשר שהוצרכו לזה כדי לסייע לכהנים להעביר מאחד לחבירו, ומשמע שאפשר לתת לזר את הדם כשזה מעשה איצטבא, ולא חששו ולא גזרו שמא ילך פורתא ויפסול את ההולכה.

והנה מבואר כאן דכשמחזיק פסול את הכלי בידו ואינו עושה כלום לא חשיב עבודה, ויל"ע דהנה בעבודת קבלה דמפגלין בה [וכן שאר מחשבות], הרי זה ג"כ רק מעשה איצטבא ואינו עושה כלום.

והיינו דבאמת קשה האיך יתכן לפגל בקבלה הרי קודם שהגיע הדם לאויר הכלי עדיין לא התחיל הקבלה, ואחרי שנכנס לאויר כלי הרי זה כבר לאחר הקבלה, ומתי יכול לחשוב בה, וע"כ דגם אחרי שהגיע הדם לכלי, עד שיגיע להשולים הוי עדיין בכלל קבלה ויכול לחשב בו, אע"פ שאז אינו הולך אלא עומד במקומו, וא"כ יקשה דהא בשעה שאוחז אינו עושה שום מעשה אלא מעשה איצטבא בעלמא הוא, והרי זה ממש כמו דמשני הכא דאוחז הכלי בידו, ומ"ש דהכא אמרי' דאינה עבודה כלל, ובקבלה חשיב עבודה גמורה.

ולפימשנ"ת לעיל דף י"ג ב' ד"ה מי דמי וכו', דאע"ג דמשהגיע לאויר הכלי הוי כמונח כבר ואפי' אם אח"כ הרוח יוציא את זה מהכלי כבר נגמרה הקבלה, מ"מ כיון דזה הכל משום דעומד לנוח בסוף, לכן עד שיגיע לשולים נחשב המשך מעשה העבודה ושייך אז לפסול במחשבה, אתי שפיר דל"ד להכא שבשעה שהחזיק הזר אין נעשה עבודה כלל.

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הולכה בזר מחלו' ר' שמעון ורבנן ר"ש דאמר עבודה שאפשר לבטלה לאו עבודה היא וכו'. יל"ע אם כונת הגמ' דלר"ש אין מצוה כלל לעשות הולכה, ואף אם יביא קוף שפיר דמי, או דמצות הולכה מיהא איכא אלא דאינה עבודה דבעי כהונה.

ולכאו' ראי' מקושית הגמ' דפריך והרי הולכת איברים וכו' ומה הולכת איברים דלא מעכבא כפרה וכו', והרי בהולכת איברים אף אם לא הי' כתוב כהן, מ"מ בודאי שיש מצוה להוליך דהא כתיב והקריב את הכל, ואי נימא דבדם יש סברא דלא הוי כלל מצות הולכה, א"כ איזה ק"ו הוא, דהא אין כלל דין הולכה בדם למזבח, ואין לומר שרוצה ללמוד לדם גם שיהי' מצוה להוליך, וגם שיהא צריך כהונה, דלשון הגמ' לא משמע כן, וע"כ משמע דזה ודאי שיש מצות הולכה וכל הנידון הוא אי בעיא כהונה.

שחיטה לאו עבודה ולא והאמר ר' זירא וכו' שחיטת פרה בזר פסולה. הנה מתחילה הוכיחה הגמ' מהא דשחיטה כשרה בזר דשחיטה לאו עבודה היא, ופריך משחיטת פרה דפסולה בזר דע"כ שחיטה הוי עבודה, ולכאורה קשה ממה נפשך דלפי הס"ד דסבר דשחיטת פרה הוי עבודה ולכן היא פסולה בזר, א"כ מדוע באמת שחיטת שאר קדשים כשרה בזר הרי שחיטה היא עבודה, ואת"ל דבאמת שחיטה דכל הקדשים לאו עבודה ולכן כשרה בזר, ושאני שחיטת פרה שהיא גזה"כ שצריכה כהן, א"כ מה מוכיחה הגמ' משחיטת פרה, הא שאני התם דהוא גזה"כ, וגם מדוע הגמ' לא מתרצת דשאני פרה דהוא גזה"כ ולכן פסולה בזר, וכן מוכח דשחיטת פרה הוא גזה"כ מיוחד דוקא לענין פרה שהרי צריך דוקא סגן, ועי' בחי' הרשב"א מנחות דף ו' ע"ב.

שאני פרה דקדשי בדק הבית היא. הנה בחידושי מרן רי"ז הלוי (הל' מעה"ק פ"ד הי"א [בסופו]) הביא בשם הגר"ח דפרה בשעת שחיטה נעשית קדושת הגוף, ולכאו' קשה מהסוגיא כאן דמבו' דשחיטה אינה עבודה כיון דקדשי בדק הבית היא, ופרש"י דאינה אלא קדו"ד בעלמא, והא אם בשעת שחיטה נעשית קדוה"ג, שפיר י"ל דהשחיטה עבודה היא.

אך כד דייקינן בלשון הגמ' וברש"י מבואר דהעיקר הוא שאינה קדושת מזבח, ועבודות שייך רק בקדושת מזבח, ולכן אף אם הפרה נעשית קדושת הגוף בשחיטתה מ"מ זה רק קדושת הגוף של קדשי בדק הבית. והיינו דקדשי מזבח התחלת הקדשן למזבח ואין להם שייכות לבדק הבית כלל, ואדרבה קדושת בדק הבית זה סתירה לקדושת הגוף, משא"כ פרה הדין בדק הבית שלה הוא שעי"ז תבוא לקדושת הגוף, ולכן הקדושת הגוף של פרה אינה סתירה לדין בדק הבית שלה, דאדרבה זה דינה שבדק הבית מקבל דין קדושת הגוף.

שאני פרה דקדשי בדק הבית היא ולאו כל דכן הוא וכו'. צ"ב מה הוא הכ"ש דהא מה שהיא קדשי בה"ב בודאי אי"ז סיבה לומר שהיא עבודה שיצטרכו כהונה, אלא גזה"כ הוא [וכמש"כ רש"י] דאע"פ שהיא בדק הבית צריכה כהונה, וא"כ מה הכש"כ לקדשי מזבח דהוי עבודה ובעי כהונה, ועי' חידושי הרשב"א מנחות ו' ע"ב.

מידי דהוה אמראות נגעים. לכאו' לפי"ז לא יהא צריך בגדי כהונה בשחיטת הפרה כיון דהדין כהן שצריך לזה אינו משום עבודה, אמנם י"ל דלא דמי דמה שצריך בגדי כהונה הוא כשהכהן עושה פעולה בדבר, כמו בעבודות הקרבן דכדי שיתכשר הקרבן צריך עשיית כהן, אבל כשא"צ הכהן לפעול בהדבר רק שנאמר דין בכהן, בזה א"צ בגדי כהונה, ולכן במראות נגעים א"צ בגדי כהונה כיון שאינו פועל בהדבר, וא"כ בשחיטת פרה שהוא עובד בה ומתכשרת בשחיטתו שייך שפיר שיהא צריך בגד"כ.

והרי הולכת איברים לכבש. האחרונים דייקו לשון הגמ' דנקט הולכת איברים לכבש ולא אמר למזבח, דמשמע מזה דהולכת האיברים על גבי הכבש אי"ז הולכה, וכ"מ לשון רש"י במנחות דף י' א' שכתב דאפשר לבטלה דאם רצה מפשיט אצל הכבש, אלא דקשיא להו מהא דעירובין ק"ג א' דמפורש דע"ג הכבש נמי חשיב הולכה מדפסיל לה חציצה ע"ש.

ויותר נראה דהלשון לכבש הכונה היא גם על הכבש, ומצינו לשון "ל" דכונתו "על".

וכ"מ בלשון תוס' ד"ה והרי, שכתבו דהולכת עצים למזבח, וכן רש"י כאן כתב דיכול לפשוט אצל המזבח.

ומה הולכת אברים דלא מעכבא כפרה וכו'. והנה שם אם הוליכן זר נתבטל מצות הולכה אבל אינו פוסל בזה את הקרבן, ונהי דלא שייך שיפסול דהא לאחר זריקה הוא, מ"מ מהיכן נלמד להולכת דם שיפסול, וצ"ל דאחרי דילפינן מהתם אוקמינן אדיני', ואמרינן דכיון דבעיא כהונה שוב הדרינן לכללא דזר מחלל עבודה.

הולכה בזר פסולה אפי' לר"ש. צריך ביאור מה הטעם בזה דממ"נ אם לא צריך עבודה זו למה שיפסול בה זר.

וכעי"ז מצינו בתוס' במנחות י"ח ב' ד"ה ורבי שמעון, דאפי' שמנחה שלא נבללה כשרה מ"מ בלל זר גרע, וגם שם צריך להבין הטעם דהא א"צ עבודה זו והאיך יפסול כשעשאה זר, ובקה"י בסוגיין האריך בזה ע"ש.

רש"י ד"ה והא. וליכא למיפשט לרבנן דמשום דס"ל דהולכה אי אפשר לבטלה וכו'. בקרן אורה רוצה לדייק דס"ל לרש"י כהרמב"ם (פ"א מפסוהמ"ק הכ"ג) דלרבנן הולכה מעכבת וא"א לבטלה, אמנם מלשון השטמ"ק [אות ב'] משמע דס"ל לרש"י דלרבנן אפשר לבטלה הוי כאי אפשר לבטלה, וא"כ אין ראי'.

רש"י ד"ה שאני פרה. וחילוק טעם זה אינו מטעם עבודה דהא אינה קדושת מזבח וכו' אלא גזה"כ בעלמא. משמע שאם היתה קדשי מזבח הי' שייך לפרש דפסולה בזר משום דשחיטת פרה הוי עבודה, ורק משום שהיא קדשי בה"ב אמרי' דע"כ הוא גזה"כ דצריך כהן, ולכאורה כמו שבכל הקדשים אע"ג דהוי קדשי מזבח אמרינן דמ"מ גזה"כ הוא שאין צריך כהן, ה"ה י"ל איפכא דגם אם פרה היה קדשי מזבח מ"מ יש גזה"כ שצריכה כהן, ולמה אנו אומרים שזה גזה"כ רק אם פרה היא קדשי בה"ב ולא אם היא קדשי מזבח.

רש"י ד"ה אפילו. ולא קרינא בה דברים המביאים לידי אכילה. לכאורה קשה דהא רק בפיגול יש דין דאם האכל יאכל כדילפינן לעיל דף י"ג א' ולכן שפיכת שיריים והקטרת אימורין אינן מפגלים, אבל בשלא לשמה הא לכל עבודה יש לימוד, וכיון דהולכה רוצים לכלול בוהקריבו, איזה סברא יש למעטה כיון דאינה מביאה לידי אכילה, דהא גם לר"ש בעי כהונה ונימא דהוי עבודה, ובשמ"ק אות ב' כתב דשלא לשמה הוי כפיגול, ואינו מבואר למה שלא לשמה הוי כפיגול, דלא נזכר ילפותא לזה.

תוד"ה הג"ה שחיטה לאו עבודה היא. ומיהו יש ליישב פירושו דבשום מקום לא בעי כהן בשחיטה. וכוונתם דבהולכה אשכחנא דצריך כהונה עכ"פ בחטאות הפנימיות שא"א לבטלה, אבל שחיטה לא מצינו בשום מקום דבעי כהונה, אך צ"ב במה נתיישבו דברי רש"י, דאכתי תקשי דעל זה גופא אנו דנין.

בא"ד. וה"ר יעקב מאורליינ"ש מפ' לאו עבודה היא לפי ששוה בחולין ובקדשים וכו'. משה"ק המפרשים דמצינו הרבה חילוקים בין שחיטת חולין לקדשים, יש לפרש סברת הר"י מאורליינ"ש דאם מצאנו פעולה זו גם בחולין, אף דבקדשים נאמרו בה עוד דינים, מ"מ לא מקרי עבודה, דעבודה נקרא רק פעולה שאינה אלא בקדשים, ושחיטה הואיל וישנה גם בחולין ע"כ לאו משום עבודה צוה המקום לעשותה.

אלא דקשה מהא דס"ל לרבי עקיבא בחולין דף י"ז א' דבמדבר הותר להם לאכול בשר נחירה, ומ"מ בקדשים היו טעונין שחיטה, הרי דשחיטה הוא מיוחד בקדשים.

וי"ל בב' אופנים, א' דבמדבר היה זה היתר לשעה, דאף שכבר נתנה תורה והיה דין שחיטה מ"מ במדבר הותר להם בשר נחירה, ודומה לאם היה מותר מפני פקוח נפש לאכול בלי שחיטה, ומ"מ יש דין שחיטה לחולין, ולכן בקדשים נשאר כדין השחיטה שהי' צריך גם לחולין לולא ההיתר.

ועוד י"ל דבמדבר נחירתן זו שחיטתן, וכלשון הגמ' בחולין שם, ונמצא דתרוייהו צריכין שחיטה בין חולין ובין קדשים, רק שבמדבר נתחדש דאפשר לשחוט גם בצורה של נחירה [והאחרונים דנו בזה אם במדבר היה מותר דוקא בנחירה או גם במתה באופן אחר שרי].

מיהו יל"ע מעקידת יצחק שלמדים משחיטה זו כמה דינים לענין שחיטת קדשים כגון שצריך מאכלת לקמן צ"ז ב', ובשלמא אם שחיטה הוא דין בקדשים, שייך לומר דגם באדם שייך דיני שחיטה מדיני הקדשים, אבל אם שחיטה בקדשים שוה לחולין ואינו דין מיוחד בקדשים, מה שייך שחיטה באדם, ואפילו אם היה צריך לדם לצורך זריקה כשאר דיני קרבנות, מ"מ אינו מוכרח להוציא הדם דוקא ע"י שחיטה, וצ"ב.

בא"ד. מדמכשרינן לקמן בפ' שני עומד בדרום וכו' ובשלמים מכשירין עומד בחוץ וכו'. לכאורה עיקר ראייתם משלמים דכשר עומד בחוץ ושוחט בפנים, אבל משחיטת קדשי קדשים דכשר מה שעומד בדרום אין הכרח דשחיטה לאו עבודה, דאפילו אם שחיטה הוי עבודה, מ"מ אין דין שהשוחט יעמוד ג"כ בצפון, וקרא כתיב לעמוד לפני ה' לשרתו, הרי דלדיני עבודה די במה שעומד בפנים בעזרה.

אמנם ביומא מ"ב א' כת' תוס' דלשמעון התימני מוכח מקדשי קדשים דלא בעי שוחט בצפון.

הולכה שלא ברגל וכו'. יל"ע לפי הצד דהולכה שלא ברגל שמה הולכה אם תועיל ג"כ זריקה, כגון שיעמוד מרחוק ויזרוק לכהן העומד סמוך למזבח, או דילמא זריקה לא מקרי הולכה, ואף דלענין שאר דברים כגון גט שאמרה תורה ונתן בידה מהני זריקה, אבל הכא שקבלו חז"ל דיש דין הולכה י"ל דבעינן דוקא שיוליך בעצמו ולא יבוא מן האויר אל המזבח [ולכאו' יש ראי' מהולכה זוטרתי לקמן דהא נמי הולכה היא].

ומה"ט יל"ע ג"כ במי שיאמר "שֵם" ועי"ז יבוא הדם סמוך למזבח אי מקרי הולכה, ובכל ד' עבודות אין להסתפק בזה דהא בעינן שהוא יעבוד, אבל הולכה שכל התכלית בזה הוא שיגיע הדם סמוך למזבח שייך לדון אם מועיל, אמנם בעינן ימין וליכא.

וכן אם ישלח את הכלי ע"י כח חשמל או ע"י גולם שנברא עפ"י ספר יצירה, דהוי כאיצטבא מהלכת, בודאי לא מקרי הולכה, ומשום חציצה י"ל כגון שהולך באויר, והרי אויר העזרה כעזרה דמי.

והנידון בכל זה הוא דלולא ספק הגמ' בהולכה שלא ברגל הו"א דהעיקר צריך שיבוא למזבח, אך כיון דמספק"ל בהולכה שלא ברגל, משמע דלא סגי במה שהגיע למזבח לחוד.

וביאור סברת הגמ' דלא הוי הולכה הוא משום דהתורה מדברת בסתמא על האופן הרגיל והיינו ע"י הליכה ברגל.

עומד דומיא דיושב דנייד פורתא. יש להסתפק בשיעור הדבר כמה צריך לנוד ממקומו אם צריך לעקור לגמרי מהמקום שהיה בתחילה למקום אחר או בכל שהוא שזז ממקומו סגי, ומסברא קשה קצת לומר דבנייד כל שהוא כבר יחשב הולכה [וה"ה דיש להסתפק למ"ד דהולכה שלא ברגל שמה הולכה אם ע"י שיזיז את ידו כל שהוא יחשב הולכה, ועי' ב"ב דף ע"ה ב' לענין משיכת בהמה וספינה].

נתנו לחבירו וחבירו לחבירו וכו' ברוב עם הדרת מלך. ופרש"י בפסחים (דף ס"ד ע"ב) דברוב עם הדרת מלך שיהו כולן עסוקין בעבודה, ובאמת ביומא דף ס"ח ע"ב איתא דלראות בעשיית מצוה איכא נמי משום ברוב עם הדרת מלך גם בלי שיתעסקו במצוה, וצ"ל דמ"מ יש יותר מעלה כשכולם מתעסקין במצוה.

והנה בברכות (דף נ"ג ע"א) אמרי' דיש יותר מצוה שאחד יברך ויוציא את כולם משום ברוב עם הדרת מלך, ומשמע לכאו' איפכא ממה שמבו' כאן דמעדיפין שיתעסקו הרבה במצוה, ויש לחלק דשם אם יברכו כל אחד לעצמו אין שייכות כלל לכל אחד עם המצוה של השני ורק ע"י שאחד יברך ויוציא את כולם מצטרפין כולם למצוה.

מאי קמ"ל ברוב עם הדרת מלך. והיינו דלפי ההו"א י"ל דקמ"ל דהולכה שלא ברגל הוי הולכה, אבל אי מיירי בדנייד פורתא, הרי אין חידוש בזה דנייד פורתא הוי הולכה, אלא קמ"ל דברוב עם הדרת מלך.

ולכאורה מוכח שברוב עם הוא חיוב, דאל"כ האיך הוא מבטל את זכות מצות ההולכה מהכהן הראשון משום הענין של ברוב עם, ואולי י"ל דמצות ההולכה הוא רק ההתחלה של ההולכה ואח"כ הוא רק הכשר מצוה כהיכי תימצי לקרבו למזבח, ואין חיוב לעשות את הכל בהולכה, ועל הכשר מצוה שייך הענין דברוב עם.

וכן נקט המל"מ שאם תחילת ההולכה עשה ע"י הולכה ברגל והמשך ההולכה עשה שלא ברגל כשר, כיון שעכ"פ עשה הולכה ואין צריך לעשות הכל ברגל, וכן משמע לקמן בשטמ"ק (דף ט"ו בהשמטות) דמספיק לקיים מצות ההולכה רק במקצתה.

מיהו יל"ע אם הכהן השני יכול לתבוע מהכהן הראשון שהתחיל במצות ההולכה שיתן לו להמשיך את ההולכה כדי שיתקיים ברוב עם.

רש"י ד"ה שמה הולכה. ופסלה בה מחשבה לרבנן או אם עשאה זר פסולה. ובד"ה או לא שמה הולכה, כתב ולא פסלה בה מחשבה, ולא הזכיר דאי לא שמה הולכה כשרה בזר, ובטהרת הקדש העיר למה לא פרש"י גם שם נפק"מ לזר, ואפשר דהא דלא פסלה בה מחשבה זה דבר פשוט, אבל דלא פסל זר אי"ז פשוט כ"כ וכדלקמן, לכן לא רצה רש"י להזכירו.

ויש עוד נפק"מ שלא הזכיר רש"י, בהוליכו כהן כשר שלא ברגל, אם צריך לחזור ולהוליך ברגל.

רש"י ד"ה דשייף מישף. דנייד פורתא בשפשוף רגלים. לכאורה הכונה שגורר את עצמו ברגליו ולא הגביה את רגליו מן הארץ. אמנם כל זה הוא רק כשדוחף את עצמו, אבל אם ידחפנו או ימשכנו ועל ידי זה הוא הולך לא מקרי שהוא הולך.

וכשהולך על ידי סמוכות (קביים) ונשען בידיו עליהם ועל ידי זה הוא מגביה עצמו פעם אחר פעם אפשר דמקרי שהוא הולך כיון שהוא מוליך את עצמו, ואפי' שאין רגליו נוגעות בארץ, אך כשיגביהוהו בני אדם באופן זה לא מקרי הליכה דאין רגליו נוגעות בארץ, ואפי' אם נוגעות בארץ מ"מ אינו נסמך על עצמו כלל [ואמנם מי שאינו יכול לילך אלא בסיוע קביים וכדו' הוי בעל מום ופסול בלא"ה לעבודה, וכל הנדון יהי' באופן שיכול ללכת ברגליו ומ"מ הלך כמי שאינו יכול].

רש"י ד"ה יחזיר לכשר. ואשמעינן תרתי חדא דלא מיפסל במאי דאפסקיה פסול אידך אשמעינן דהולכה זו שעשה הכשר וכו' דמעשה אצטבא בעלמא עביד. משמע מדבריו שיש חידוש מיוחד שאין הפסול מפסיק באמצע, וצ"ב מה החידוש בזה כיון דקעביד רק מעשה אצטבא בלבד מדוע שיחשב כהפסק מה שנמצא ביד פסול, הרי גם אם יניח את הדם באמצע אי"ז הפסק שפוסל את ההולכה, ומדוע שלא יועיל להניח ביד הפסול באמצע כמעשה אצטבא.

והנה אם יפסיק את ההולכה והכלי בידו ויחשוב מחשבת פיגול כשהוא עומד, אפשר שתלוי לאיזה צורך עמד, דאם הוא כדי לסדר את המזרק הוי העמידה צורך הולכה, וכמוליך דמי, אבל אם הפסיק כדי לנוח לא חשיב העמידה כהולכה [דומיא דשבת דמפסיק בהילוכו כדי לפוש הוי הנחה ולכתף לא הוי הנחה], מיהו כל זה יש לחלק לגבי כהן כשר שמוליך ומפסיק באמצע, אבל אם מניח את הדם על גבי איצטבא פשיטא דלא הוי הולכה.

תוד"ה איבעיא להו וכו'. אבל מיושב פסול וכו'. אפשר שלמדו תוס' דכדמשני יושב דנייד פורתא היינו שיושב על גבי רגליו (כדוגמת הישמעאלים) וכשהוא נייד הוא מתקדם ע"י שמזיז את כפות רגליו, ונמצא דיש כאן הליכה ע"ג הרגלים והוא ג"כ יושב, ולכן שייך שיפסול את העבודה מטעם יושב.

אך אין לומר דמיירי בדוחף את עצמו בישיבה רגילה, וכל שמזיז את כל גופו מקרי הולכה ברגל, דהולכה ברגל היינו דוקא במהלך על ידי רגליו ואי לאו הכי לא הוי הולכה, וע"כ צ"ל כנ"ל דמיירי במהלך ע"ג רגליו באמת, אלא שהוא יושב ג"כ [וה"ה כשיהי' יושב בצורה כזו באויר וילך ברגליו פסול משום יושב דאין דרך שירות בכך, והוי הולכה ברגל].

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א