אילת השחר/גיטין/יז/א
ביום ונחתם בלילה פסול רבי שמעון מכשיר. והיינו דאינו מפסיד פירות כמש"כ בתוד"ה ור"ש מכשיר דקסבר משעת כתיבה כבר אין לו פירות, וצ"ע דמ"מ מפסיד לה מזונות שלותה ואכלה משעת כתיבה.
ר"ל אמר משום פירות. מובא דבספר באר יצחק הקשה דתימא אי אפשי בתקנ"ח ויתכשר הגט שאין בו זמן, ותירץ כיון דעיקר הגט הוא ענין איסור לא מהני לומר אי אפשי להכשירו.
ואולי יש לבאר דהא חכמים לא רצו שתפסיד, א"כ גם זה שכדי שהגט יהי' כשר תצטרך לומר אי אפשי בתקנ"ח, נמצא דתצטרך משום זה להפסיד הפירות ע"י שתאמר אי אפשי, זה עצמו טעם שיפסל הגט, דהא גט שכדי שיהא כשר תצטרך להפסיד ע"י שתאמר אי אפשי בתקנת חכמים פסלו רבנן.
תוד"ה ור"ש. וי"ל דלעולם אין חותמין העדים כשרואין הזמן מוקדם. עי' במרדכי ריש פירקין דהעדים צריכים להיות בשעת כתיבה ולראות שנכתב לשמה אלא דסגי אם ראו התחלת הכתיבה, וא"כ ע"כ הא ראו שנכתב ביום ומאי קשה, והמרדכי גופא תיכף אחרי שהביא דצריך להיות בשעת הכתיבה, כתב אח"כ קושית התוס' דכאן ותירוצם, ולכאורה הא תמיד ע"כ דראו לכל הפחות התחלת הכתיבה, ודוחק לומר דכונתם לחוש שמא גמר הכתיבה לא הי' באותו יום דכיון דהתחלת כתיבה הי' ביום דחוק לחוש לקנוניא.
תוד"ה מפני. לא מצי למימר וכו'. שכתבו דאין לומר בשביל שתוכל לגבות מזונות דבין כך תוכל לגבות כיון דיש לה מיגו דתטמין גיטה, ויש לעי' דאולי אינה רוצה להפסיד פירות, דאם תטמין גיטה א"כ היא עדיין אשתו ותפסיד פירות עד יום המחרת ולכן טוענת דנתגרשה אתמול ומגיע לה מזונות עד אז וגם פירות הם שלה. (מהדו"ק)
בא"ד. במיגו דאי בעי תטמין את גיטה. והק' הגרעק"א דהא הוי מיגו להוציא, וחילק דהכא דגם בלי המיגו הוי ספק מהני שפיר ע"י המיגו להוציא, ועדיין חסר ביאור כיון דאין כח במיגו להוציא, נהי דגם בל"ז יש ספק מ"מ הא אין כח של המיגו לגבי להוציא, ויש לבאר דבשטרא זייפא הוא מיהו שטרא מעליא הוי לי ואבד, הא כעת אינו תובע מחמת השטר אלא דהי' לו אפשרות לתבוע מכח השטר, וכן פרוע במיגו דמזוייף דכעת טענתו פרוע דזה טענה אחרת ממזוייף, לכן אם הי' נוגע להוציא לא הי' מהני, כיון דהטענה שטוען עכשיו היא טענה שאין עלי' כח נאמנות מצד עצמה, אבל כאן דהטענה היא דעד אז היתה אשתו ומגיע לה המזונות עד אז, ובין אם יש לה גט ביד ובין אם אין לה גט הא היא טוענת אותו טענה, אלא דבזה שרואין הגט בידה הי' סברא שיוגרע טענתה, לזה מהני המיגו שלא יקולקל הטענה, דהמיגו מבטל את הסיבה שמקלקלת טענתה, נמצא דהיא רוצה לזכות במזונות מכח טענה שבכחה להוציא, לכן גם כעת יכולה להוציא ורק בטענה כזאת שכל הנאמנות של הטענה היא ע"י המיגו, נמצא דהמיגו צריך להוציא ואז מיגו להוציא לא אמרינן, ואולי כונת הגרעק"א במש"כ דהכא אי"צ לחדש טענה כמש"כ, אלא דמש"כ מכיון דגם כשיש גט הוי ספק, אולי זה לבאר דלכן גם כשיש גט לא הוי טענה אחרת לגמרי, וצע"ק. ואפשר לומר בסברת הגרעק"א ז"ל דתמיד מיגו הא הטענה שטוען היא גרועה נגד הטענה של השני והמיגו צריך לתת לו דין טענה נגד השני, וזה מספיק אפילו אין לו נאמנות ממש רק להחליש כח השני אבל לא נתבטל לגמרי טענת השני, לכן זה מספיק להחזיק ולא להוציא, דלהוציא צריך נאמנות ממש, אבל היכא דגם בלי המיגו יש ספק ואין נאמנות יותר להשני אלא דבספק נשאר ביד המוחזק, לכן המיגו מהני לתת לו נאמנות ממש ובנאמנות ממש מהני אפילו להוציא, וצ"ע. ולפי"ז לא קשה גם למה הי' נאמן ע"י מיגו דנותן מתנה להבכור נכסיו והי' נאמן שיקבל פי שנים ע"י מיגו, דהתם אין נאמנות להשני נגד זה ולכן המיגו נותנת לו נאמנות ממש. ועיין עוד משנ"ת באילת השחר ב"ב דף קכ"ז ע"ב ד"ה אילו בעי למיתביה לי' במתנה.
בא"ד. ואפילו מכאן ולהבא לא מצינו שיהא נאמן כשאשתו מכחישתו. הרי מבואר דמספקא להו אם נאמן כשהיא מכחשתו אע"ג דבידו לגרשה, ובנתיה"מ (סי' ל"ו ס"ק י') תמה דהא בכל מיגו דבידו בממון נאמן אף כנגד הכחשת הבע"ד ואמאי לא יועיל הכא כשאשתו מכחשתו.
והנה יש חילוק בין מיגו דבידו לשאר מיגו, דבשאר מיגו היינו דיכול הי' לטעון שקר, משא"כ במיגו דבידו דהיינו דיכול באמת לעשות מה שטוען עכשיו, ועי' בתשו' הגרעק"א (סי' קכ"ד) דביאר מה דאין הבעל נאמן לומר גירשתיה למפרע אפילו כדי לעשות ספק ולחפות עלי', משום דאין בידו לעשות ספק למפרע, ונתבאר לעיל דף ג' ע"ב בס"ד, דאע"ג דיוכל לתת לה גט בכתב ידו ויהי' ספק למפרע, מ"מ בעי שיוכל לעשות אליבא דאמת ספק למפרע, אבל מה שירמה אותנו להסתפק זה לא מקרי בידו, דבידו הביאור לעשות באמת. אכן יש להסתפק באופן דבידו לעשות אליבא דאמת אבל לא יהי' נאמן אצלינו, אי יועיל, דיתכן דבעינן שנחזיק גם אצלינו כן, נמצא דבממון היכא דבידו לעשות באמת וגם השני לא יהי' נאמן להכחישו שפיר מהני אפילו נגד הכחשת הבע"ד, אבל בבעל שאמר גירשתי אשתי והיא מכחישתו, וע"ז הא אין בידו לעשות שלא תוכל להכחישו דאף אם יגרשנה בפנינו תוכל להטמין גיטה ולתבעו מזונות בב"ד אחר, ולא תמיד ימצא עדים שראו שנתגרשה בפניהם, ואפילו אם יגרשה בפנינו ואפילו אם ב"ד יכתבו שגירשה נמצא דיוכל לעשות שיהא לו ראי', מ"מ זה כבר סוג מיגו אחר לא כמו מיגו דבידו אלא דיכול לעשות שיהא נאמן, וע"ז הא יש לה ג"כ מיגו ולא עדיף ממגו דידה. ולכך בשלמא אם כעת אינה מכחישתו מהני כיון דאליבא דאמת בידו לגרשה, אבל כשהיא מכחישתו נסתפקו התוס' דאפשר דלא סגי במה שיעשה שתהי' אליבא דאמת מגורשת אם עדיין תוכל להכחישו וזה אינו יכול למנוע ממנה, דהא אם הדין יהי' שתהי' נאמנת להכחישו לא יצוייר שיהי' בידו לעשות נגד זה ולכך נסתפקו בזה.
והנה במה שכתבו התוס' דאינו נאמן כשאשתו מכחשתו, צ"ע אם כונתם דאינו נאמן לגבי מזונות כשהיא מכחישתו או דאינו נאמן גם לגבי איסורא. ומדלא כתבו דבכלל לענין מזונות אינו נאמן, ומה דאם לא תובעת מזונות פטור הא אין זה מחמת נאמנותו, משמע קצת דגם לענין איסורא אינו נאמן אם היא מכחישתו [ואין הנידון על מה שהיא תהי' אסורה מכח שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, אלא אם תהי' נאמנת מעיקר הדין שמי שיבוא עליה יהא חייב מיתה].
ואפשר דס"ל להתוס' דעד אחד נאמן בדבר שבערוה היכא דאינו נגד חזקה, ולכן כשאומרת לא נתגרשתי יש לה נאמנות כדין עד אחד נאמן באיסורין, דהיכא דאינה אומרת נגד חזקה הו"ל כאומרת באיסורין, ובאיסורין אין להבעל נאמנות יותר מהאשה וכיון שהיא אומרת בבת אחת נאמנת להכחישו, וא"כ גם איש אחר יהא נאמן להכחישו. ומלשון התוס' משמע דבכלל אינו נאמן כשהיא מכחשתו אף לענין איסורא, ולא משמע דגם איש אחר יוכל להכחישו, ואולי כיון דלגבי ממון אין לו נאמנות, לכן גם לענין דין איסור אין לו נאמנות, משא"כ איש אחר דגם לענין ממון אין לו דין נאמנות לכן אין לו נאמנות כלל להכחיש את הבעל.
ואפשר דכיון דבאמירתו רוצה לחדש דינים עליה, אז לענין זה דינו כבממון דהיא בתור בעל דבר תוכל להכחישו, היינו דמה דצריך לימוד מיוחד דבר דבר מממון דאין דבר שבערוה פחות משנים הוא רק היכא דאין הבעל דבר מכחיש, אבל כשיש הכחשה מהאשה דעליה דנין אינו נאמן לומר עליה דינים כשהיא מכחישה, ולכן כיון דע"ז אינו בידו לעשות אין לו ע"ז נאמנות, ותהיה אשת איש גמורה לא רק מדין שויא אנפשה חתיכה דאיסורא וצ"ע.
תוד"ה משום. בפנ"י ביאר בשני דרכים, או כשיטת הרשב"א חולין דף י"א כיון דהשתא ע"כ לא נתגרשה רק קודם, והחזקנו אותה בטעות עד עכשיו באשת איש ונתקלקלה החזקה דמעיקרא, דלטעם זה סגי בטעם דהרי גרושה לפנינו בלבד דלא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא, עוד ביאר דתירוץ התוס' הוא ע"י דאיתא תרי חזקות חזקה דהשתא וחזקת כשרות. והי' אפשר לפרש דכל תרתי לריעותא היינו דאנו דנין לטהר הטמא שטבל במקוה מכח החזקה דמעיקרא שהיתה שלימה, וזה סותר את החסר לפניך ומוציאו מחזקת טומאה וא"א להוציאו מהחזקת טומאה, משא"כ כאן דמה דאנו רוצים לחייבו מיתה אינו דיון להוציאו מהחזקת כשרות, אלא דאם חייבת מיתה יש גם ריעותא בכשרות, אבל לא דנין ע"ז, ובחזקה הא על מה שאין דנין לא איכפת לן, וא"כ מנא לן דבכה"ג אמרינן תרתי לריעותא. אלא דאפשר לומר דכל מה שאנו רוצים ע"י החזקה דמעיקרא לחדש דינים חדשים מה שלא הי' קודם, כגון לטהר את הטמא ולהתיר הבהמה שנשחטה כהא דחולין דף י' וכה"ג, וה"נ כאן דע"י החזקת אשת איש רוצים לחדש על האשה דין מיתה וכאילו מוציאין אותה מחזקתה ע"י שנחדש עלי' דין מיתה, ולפי"ז שפיר סגי בטעם דהרי גרושה לפנינו לכן א"א לחדש עלי' דין מיתה, ולפי"ז מה שהוסיפו דיש גם חזקת כשרות הוי לרווחא דמילתא, והנה מרש"י (לקמן סוף ע"ב) דפירש דבלא זמן לא יהרגו אותה מספיקא דספק נפשות להקל, משמע דלא ס"ל דהוי תרתי חזקה כמו מקוה, דהתם פסקינן דטמא ודאי, ולא הוצרך רש"י להטעם דספק נפשות להקל, ולהנ"ל אפשר לבאר דס"ל לרש"י דרק במקוה דיש חזקת טמא ממש, אז התרתי לריעותא מכריע לודאי טומאה, אבל כאן דאין חזקה שאינה חייבת מיתה אלא דכיון דהרי גרושה לפנינו א"א לחדש בה מיתה והוי רק ספק. עוד יתכן דס"ל כהרשב"א והיכא דודאי לא נתגרשה כעת לא עדיף חזקה דמעיקרא מחזקה דהשתא ונשאר ספק, וספק נפשות להקל.
בא"ד. ועי' בתוס' לקמן י"ח ד"ה הנהו דגם לענין לאוסרה עליו שייך תקנת זמן, ולסברתם דבלי זמן נעמידנה בחזקת כשרות, יש לעיין כיון דאין האיסור שנאסרת עליו תלוי ברשעתה או בצדקתה, היינו אפילו אי מה שנוגע להרגה מקרי דזה נוגע להוציאה מחזקת כשרות, מ"מ לאוסרה ודאי אינו משום זה דהוי רשעת, א"כ למה היינו מכשירין אותה לחזור אליו, ולשיטת הרשב"א (המובא בפנ"י כתובות כ"ב ע"ב) דבאומרת ברי לי מהני אפילו נגד חזקה, א"ש דהי' נאמנין מחמת ברי שלהם אע"ג דהיא בחזקת אשת איש בזמן הזנות, דחזקה דמעיקרא עדיפא, ויש לעיין מש"כ הב"ח בכונת הטור דעכשיו שתיקנו זמן לא תהי' נאמנת דמה זה תלוי בנאמנותה, דהא כיון דהוי כתרתי לריעותא אז דל אמירתה מהכא הו"ל ג"כ בחזקת שנתגרשה קודם ומותרת.
ויש לעיין באופן שיש חזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא ואין תרתי לריעותא ועד אחד יעיד כמו החזקה, דהשתא אם יהי' נאמן אע"ג דחזקה דמעיקרא עדיפא מדהשתא, ואם נימא כן, נצטרך לומר דהא דלא יועיל אמירתה שכבר נתגרשה קודם, בלי מה דהוי תרתי לריעותא, היינו משום דכיון דהיא רוצה להעיד בדבר שיפטור אותה ממיתה וע"ז אין נאמנות, או משום דלגבי עדות של דבר שבערוה גם כה"ג שאינו נוגע לעצם הדבר שבערוה להוציאה מבעלה אלא לענין דבר אחר ג"כ אינה נאמנת, ולפי"ז גם לענין להתיר לבעלה לומר שכבר נתגרשה בשעת הזנות ג"כ אינה נאמנת לולי שיש תרתי לריעותא, אבל אם כל מה דאינה נאמנת בסברת גרושה לפנינו גרידא לגבי מיתה הוא משום דנוגע למיתה דהוא מילתא דהוי עדות, א"כ לגבי להתיר עצמה להנשא לבעלה לא נצטרך להחזקה דכשרות, דסגי בהא דגרושה לפנינו גרידא להתירה. (מהדו"ק)
תוד"ה ריש לקיש. עי' ברעק"א שפי' דהראב"ד ס"ל כתירוץ הראשון בתוס' ד"ה משום, דחזקה דהשתא היכא שא"א לומר שעכשיו ממש נשתנה החזקה דמעיקרא, ובהכרח צריך לומר דגם קודם נשתנה החזקה דמעיקרא אז החזקה מעיקרא לא עדיפא מדהשתא ולא נהרגנה, כיון דכאן ע"כ לא נתגרשה ממש לפני שמראה הגט, משא"כ בגט מאוחר דאין חזקה דהשתא בודאי גרושה, דאולי התנה שתתגרש כשיגיע זמן הכתוב בגט ואז לא איתרע חזקה דמעיקרא ולכן הורגים אותה על הזנות הקודם, וצ"ל לפי"ז דלא ס"ל להראב"ד לומר דיש חזקת כשרות, דהא מבואר בדברי הגרעק"א דדוקא אם יסבור כתירוץ הזה דחזקה דהשתא לבד גורמת שלא יקטלוה מספק, הא אי הוי ס"ל דבעי תרתי לריעותא לא היו הורגין במאוחר להראב"ד, א"כ גם אי ס"ל כהרשב"א מ"מ כאן לא נהרגנה משום צירוף החזקה דכשרות, וע"כ דלא שייך חזקה דכשרות כאן, והיינו או משום דכיון דזינתה לא מפלגינן לומר דלא היתה מזנה אם היתה אשת איש, והיינו אם החזקת צדקת הוא כמו בירור, ואם נפרש דאי אפשר להוציאה מחזקת כשרות לומר שנעשית רשעת [עי' לקמן בדברינו שאח"ז] א"א לומר מש"כ אלא א"כ יסבור דזנות דפנויה ג"כ אסור מן התורה, ויצתה בין כך מחזקת כשרות דהא רשעת היא בין כך, או דאפשר דלא שייך חזקת כשרות עלי' כיון דבדין חיוב מיתה אין אנו דנין על צדקותה ורשעותה אלא על מעשה הזנות אם חייבה מיתה או לא, ואינו דומה למקוה דהתם דיינינן על הטובל וא"א לטהרו ולהוציאו מחזקת טומאה, וכן בכל אינך, משא"כ כאן אם כי זה ממילא דאם היתה אשת איש היא רשעת, מ"מ לא על זה דנין ולכך לא שייך לצרף חזקה זו לתרתי לריעותא, דהפשט של תרתי לריעותא דבמקוה שיש לריעותא א"א לטהר טמא ולהוציאו מחזקת טומאה, משא"כ כאן לא שייך לומר דבחזקת אשת איש שיש ריעותא אי אפשר להוציאה מחזקת כשרותה, דהא אין אנו דנין על האשה אם היא כשרה אלא לחייב על המעשה, ובר"ן לקמן בפ' האומר שהביא דברי הרמב"ן בבאו הקרובות ואמרו לא נתקדשנו דנאמנת, והק' הר"ן למה יהא נאמן העד אחד לומר שלא קידש אחותה הא הוי דבר שבערוה, משמע דאע"ג דזה נוגע להאשה שעלי' אין שאלת דבר שבערוה מ"מ אינו נאמן, הרי כיון דלגבי נאמנות עלי' ההתחלה מהנאמנות על אחותה שלא נתקדשה וכיון דע"ז אינו נאמן דהוי דבר שבערוה אינו נאמן כלל.
בהא דכתבו התוס' חזקת כשרות. יש לפרש דנשאר צדיקת ולא יצאה מצדקותה לקבל שם רשע וכמו חזקת כשרות לכהונה, אבל אין זה כמו בירור שודאי לא תעשה עבירה, או דהפשט דהוי סברא כיון שהיתה כשרה ודאי לא תעשה עבירה והוי כעין בירור שצדיקת לא תעשה עבירה, עי' בתשו' הגרעק"א (סי' קכ"ה בד"ה תו הוסיף) דהביא בשם בעל הנתיה"מ סברא דאם לפי דעתה היתה אשת איש ובכ"ז זינתה הרי אין לה חזקת כשרות, והגרעק"א דחה משום דטוענת ברי לי, משמע מ"מ מדבריהם דאם באמת חשבה שהיא אשת איש אי אפשר לצרף חזקת כשרות, ואם נפרש דהפשט הוא דצריך לומר דנשארה בחזקתה מה איכפת לן, הלא אין אנו דנין על זדון לבה אלא אם למעשה עשתה עבירה חמורה או לא, וע"ז נוכל לומר דהחזקת כשרות יכריע דמסתמא לא עשתה עבירה חמורה וכעין חזקת כשרות לכהונה, הרי דמפרשי דהחזקת כשרות היינו שלא עשתה מעשה רשע. (מהדו"ק)
בא"ד. אבל נכתב ביום לר"ש ראוי לגרש בו מיד אע"פ שלא נחתם. היינו ע"י עדי מסירה. הנה מה דיכול כל רגע להחתים עדים לא סגי, אפשר משום דכיון דחסר עדיין בגוף הגט לא מקרי ראוי לגרש אע"ג דיכול למצוא עדים להחתים, משא"כ למ"ד עדי מסירה כרתי דלא חסר בגוף הגט כלום לגבי לעשות גירושין, או משום דלמ"ד עדי חתימה כרתי חסר לעשות עוד פעולה ע"י עדים, משא"כ למ"ד עדי מסירה כרתי לא חסר פעולה מצד העדים רק עצם נוכחותם סגי. ויש לומר עוד דחתימה בודאי תלוי ברצונם של העדים ואולי לא יסכימו לחתום, אבל מסירה אם רק ימסור הגט בפניהם אע"פ שלא נתכוונו להעיד מהני וחל גירושין כל שהיו עדים נוכחים לכן זה מקרי ראוי לגרש בו.
והנה מכל דברי התוס' יוצא דכל מה דשייך זמן משום פירות הוא רק לר"א דס"ל עדי מסירה כרתי, ונמצא דלר"מ דעדי חתימה כרתי דאז משעת כתיבה בודאי אין לו להפסיד פירות לכן נכתב ביום ונחתם בלילה פסול, ואפילו בעסוקין באותו הענין ג"כ יהי' פסול כיון דלדידי' לא שייך כלל להפסיד פירות משעת כתיבה, ולפי"ז מה שכתבו דבעסוקין באותו ענין יש קול וראוי לגרש בו מפסיד הבעל פירות משעת כתיבה כדאמר לקמן, היינו לקמן דף י"ח, זה מבואר בשטר כתובה, דהתם השאלה אם כבר יש קול ומשתעבד נכסים, אבל אם כבר מפסיד הבעל זכות פירות כשכתב גט ולא חתמו לא נזכר בגמ' מפורש. אלא דמסתבר להו להתוס' דכמו דמהני לעשות שיעבוד ה"נ מהני להפסיד פירות כיון דיש קול סגי כיון דיכול למסור בלי עדי חתימה. וצ"ע דהתוס' לעיל (ג' ע"ב) דנו אם בשטרות הלכה כר"א דגובה משועבדים, ולמה לא פשטו מהא דסתמא בגמ' דדף י"ח הנ"ל דמהני בכתובה להשתעבד בנכתב ביום ונחתם בלילה בעסוקין באותו ענין, וזה ע"כ משום דיכול למסור בפני עדי מסירה, הרי דסגי להשתעבד ע"י עדי מסירה.
בא"ד. ולרבנן אע"ג דראוי לגרש בו כיון דליכא נמי קול אין הבעל מפסיד פירות. הנה התוס' לעיל (דף ג' ע"ב ד"ה כתב בכתב ידו) ביארו דבכתב בכת"י האשה תפסיד שלא כדין, דמגיע לה פירות משעת כתיבתו של הבעל והיא לא תהי' נאמנת לכן פסלוהו ואז בדין תפסיד דבגט פסול אינו מפסיד הבעל פירות משעת כתיבה, וצע"ק דהא תינח לרבי שמעון דבעי רק שיהא ראוי לגרש בו דאז אין לבעל כבר פירות לכן אי לאו דפסלוהו אין לבעל פירות מן אז לכן פסלוהו וכבר אינו ראוי לגרש בו ואינו מגיע לה פירות מן אז, אבל לרבנן כיון דאין קול בכת"י לבד אין הבעל מפסיד פירות מכתיבת הגט, א"כ כדין לא תזכה האשה פירות משעת כתיבה ולמה הוצרכו לפוסלו.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |